הרי רוונזורי: הרי הירח הסוריאליסטיים של אפריקה

כתב: גילי חסקין, 28-12-2025

ראו גם: "מבט על אוגנדה – שוויץ של אפריקה";  מבט על אוגנדה – ארץ שכמהט והיתה למולדת; זכרונות מאוגנדה ; תדריך לטיול באוגנדה;

להרצאה על אוגנדה

בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר ערפל כבד נאחז במדרונות והאוויר דק, קר ולח, מתגלות לפתע פסגות מושלגות בלב אפריקה המשוונית — מראה כמעט בלתי נתפס. השקט בהרי רוונזורי אינו שקט מוחלט, אלא שילוב של טיפות מים נושרות, רחש רוח בצמחייה צפופה ותחושת ניתוק מוחלט מן העולם שמסביב. שלג בקו המשווה, קרחונים מעל יערות גשם טרופיים, ותחושה של מרחב שנע בין מציאות למיתוס — כל אלה הופכים את רוונזורי לאחד המקומות הסוריאליסטיים ביותר על פני כדור הארץ.

רכס הרים מופלא זה, באפריקה המשוונית, המשתרע על גבול אוגנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מוכר מאז ימי קדם בשם “הרי הירח”. זהו אחד הפלאים הגיאוגרפיים הגדולים של אפריקה: רכס הרים לא־וולקני, המתנשא לגובה של יותר מ־5,000 מטרים, מכיל קרחונים נסוגים, צמחייה אפרו־אלפינית ייחודית ומהווה חלק ממערכת מקורות הנילוס[1].

יש מטיילים שנמשכים אל ההר הגבוה ביותר, אל השיא, אל המספר המרשים. אך יש אחרים שמחפשים חוויה אחרת — עומק, מורכבות, יופי שאינו נמדד בגובה. עבורם, הערך של הר אינו טמון בשבירת שיאים, אלא במה שהוא מגלה לאורך הדרך. כך בדיוק ברכס הרוונזורי שבמערב אוגנדה. המטיילים המגיעים לאזור, סמוך לגבול עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אינם עושים זאת משום שזהו ההר הגבוה ביבשת — תואר השמור לקילימנג'רו — אלא מפני שזהו רכס חריג וחד־פעמי: עולם של יערות, ביצות הרריות, ערפל תמידי וצמחייה שאין דומה לה בשום מקום אחר. הטיפוס ברוונזורי אינו מרוץ אל הפסגה, אלא מסע מתמשך דרך נופים משתנים ותחושת פליאה הולכת ומעמיקה — חוויה שנחרטת בזיכרון הרבה מעבר לרגע ההגעה לגובה המרבי.

הפארק הלאומי הרי רוונזורי (Rwenzori)של אוגנדה, המוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק״ו, זכה למעמד זה הודות ליופיו הטבעי יוצא הדופן, למורכבות האקולוגית שלו ולשילוב הנדיר בין טבע קיצוני, היסטוריה אנושית ומיתוס עתיק.

פרמטרים גיאוגרפיים[2]

רכס הרי רוונזורי משתרע לאורך כ-120 קילומטרים ובמרחב של כ-65 קילומטרים. הוא מורכב משישה מאסיבים מרשימים המופרדים זה מזה על ידי ערוצים עמוקים וקניונים מסחררים: הר סטנלי (Mount Stanley, 5,109 מטרים – הפסגה הגבוהה ביותר), הר ספיק (Mount Speke, 4,890 מטרים), הר בייקר (Mount Baker, 4,843 מטרים), הר אמין (Mount Emin, 4,798 מטרים), הר גסי (Mount Gessi, 4,715 מטרים) והר לואיג'י די סבויה (Mount Luigi di Savoia, 4,627 מטרים) הם ההרים העיקריים ברכס. הר סטנלי עצמו מתפרש על פני מספר פסגות משניות, כאשר פסגת מרגריטה (Margherita Peak) היא הגבוהה ביותר שבהן. היא השלישית בגובהה בפסגות אפריקה. (שמה  ניתן לה, לכבוד מרגריטה מסבויה, מלכת איטליה.).

בשל גובהם, האזורים הגבוהים של ההרים מכוסים בשלג נצח ובקרחונים לאורך כל השנה – או לפחות כך היה עד לא מזמן, עד שהגיעה עידן החימום הגלובלי.

"הרי הירח" – מיתוס או מציאות?

פעם חשבו שהרי רוונזורי הם המקור של הנילוס, והם זכו לכינוי "הרי הירח" על ידי תלמי, האסטרונום והגיאוגרף המצרי-יווני העתיק. בכתביו מהמאה השנייה לספירה, הגאוגרף היווני קלאודיוס תלמי (Claudius Ptolemaeus)[3] תיאר הרים אגדיים בלב אפריקה שמהם נובעים מקורות הנילוס, וכינה אותם "הרי הירח" (Montes Lunae). במשך מאות שנים, "הרי הירח" נותרו מיתוס גיאוגרפי, עד שחוקרים אירופאים מודרניים החלו לזהות את הרי רוונזורי עם התיאור המסתורי הזה.אכן, נחלים הניזונים מנחלי ההרים מסייעים להזין את אגם אלברט  מהווים רכיב מרכזי במערכת ההזנה של מערכת הנילוס הלבן. עם זאת, למרות הקשר המסקרן הזה לעולם העתיק, שמם המקומי של ההרים שונה לחלוטין.

השם 'רוונזורי' (או רואנזורי, רוונזורורו, רוונג'ורה) נובע מן השפה המקומית של עם הבאקונזו (Bakonzo) ומשמעותו rwe nzururu , היינו, “מקום של שלג”, תיאור פשוט אך מדויק של הכיפות הלבנות המעטרות את פסגות Rwenzori Mountains. הבאקונזו, הקבוצה האתנית הילידית של אזור הרכס, חיו במשך דורות במדרונות ההרים ופיתחו מסורות המתארות רכס גבוה, קר ומושלג, בעל משמעות רוחנית ומיתולוגית עמוקה. תיאורים אלה משתלבים באופן מפתיע עם אזכורם של “הרי הירח” בכתביו של תלמי. אף שאין עדות למגע ישיר בין תלמי לבאקונזו, חוקרים רבים סבורים כי הידע שהגיע אליו עבר דרך שרשרת תיווך ארוכה של סוחרים, נוסעים ומלומדים מן העולם הנובי, המצרי וההלניסטי, אשר אספו ידיעות מקומיות מאוכלוסיות מזרח אפריקה — ובהן, ככל הנראה, גם אבותיהם של הבאקונזו. במובן זה, הבאקונזו מייצגים רצף של ידע גאוגרפי ילידי, שנקלט, עובּד ונכתב מחדש במסגרות המדעיות של העולם העתיק, והחיבור בין המסורת המקומית לבין כתיבתו של תלמי מדגים כיצד ידע אפריקאי מקומי תרם, בעקיפין, להתפתחות הגאוגרפיה הקלאסית.

גיאולוגיה והיווצרות

בניגוד להרי הוולקנים הסובבים של מזרח אפריקה, הרי רוונזורי הם תצורה גיאולוגית ייחודית במינה. ההרים נוצרו לפני כשלושה מיליון שנה בתקופת הפליוקן המאוחר[4], והם תוצאה של הורסט (Horst) – בלוק סלעים גבישיים שהורם  הכולל גנייס, אמפיבוליט, גרניט וקוורציט. עצם העובדה שהרי רוונזורי הם ההרים הלא-וולקניים והלא-אורוגניים (כלומר, לא נוצרו כתוצאה מהתנגשות טקטונית) הגבוהים ביותר בעולם, הופכת אותם לתופעה גיאולוגית מרתקת[5].

ההתרוממות הדרמטית הזו של גוש הסלע לא השפיעה רק על הטופוגרפיה המקומית – היא שינתה את כל מערך האגמים באזור. התרוממות הרי רוונזורי (Rwenzori Mountains) במהלך הפליוקן המאוחר והפלייסטוקן המוקדם הייתה אירוע טקטוני מכריע במסגרת פעילות השבר האפריקאי המזרחי. התרוממות זו יצרה מחסום טופוגרפי בולט בלב אזור הבקע המערבי, ושיבשה מערכת ניקוז קדומה שבה השתרע האגם הפליאו־אובוורוקה (Paleo-Obworoka Lake) — אגם גדול ורציף שכיסה בעבר שטח נרחב באזור הגבול של ימינו בין אוגנדה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

עם עליית הרכס, נותק האגן ההידרולוגי הרציף למספר אגני משנה נפרדים. תהליך זה הוביל להתפלגות האגם הקדום וליצירתם של שלושה אגמים עיקריים: אגם אלברט, אגם אדוארד  ואגם ג'ורג'[6]. כל אחד מן האגמים הללו קיבל מאפיינים הידרולוגיים ואקולוגיים ייחודיים, בהתאם לגובהו, לאגן הניקוז שלו ולמשטר הזרימה שהתפתח סביבו.

באופן רחב יותר, התרוממות הרי רוונזורי לא רק עיצבה את רשת האגמים של הבקע המערבי, אלא גם השפיעה על כיווני זרימת נהרות, על התפתחות מקורות הנילוס הלבן ועל יצירת פסיפס אקולוגי מגוון במיוחד. בכך מילאו הרי רוונזורי תפקיד מרכזי בעיצוב המערכת ההידרולוגית והאקולוגית של מזרח אפריקה כולה.

צמחייה ומגוון ביולוגי יוצא דופן

"אנשים אולי שמעו על שמורות  הספארי של אוגנדה, אבל זה מסע גילוי בוטני, הגדול של אפריקה," כך מתאר אדיסון קולה (Edison Kola), מדריך ראשי בשירותי טרקים רוונזורי. הפסגות המכוסות שלג של הרוונזורי הן שיא של עלייה של כמעט 4,000 מטר דרך שממה מגוונת באופן פנומנלי.

המסע בנופי הרי רוונזורי מתחיל ממרגלות הגבעות המדורגות, המעובדות בקפידה בידי עם הבאקונזו, ומטפס בהדרגה דרך חגורת יער טרופי צפוף של עצים קשים ויערות במבוק מתנשאים. ככל שהגובה עולה והאקלים מתקרר, היער מפנה את מקומו לאזורי מורלנד ((Moorland))[7] אפרו־אלפיניים — חגורת נוף פתוחה מעל קו היער, המאופיינת בקרקעות לחות ובוציות, ערפילים תכופים ותנודות טמפרטורה חדות בין יום ללילה[8]. אזורים אלה מנוקדים בלובליות ענקיות (Lobelia gibberoa), צמחים אפרו־אלפיניים ייחודיים מראן החריג של הלובליות, המתנשאות מעל המורלנד הערפילי, מעניק לנוף אופי סוריאליסטי כמעט — “חייזרים אמיתיים” המגיחים מתוך הערפל וממחישים את ייחודו האקולוגי של אחד האזורים ההרריים המרשימים והנדירים באפריקה. הגבעולים העבים, העלים הבשרניים מקנים לנוף האלפיני של הרי רוונזורי מראה דרמטי, סוריאליסטי וכמעט חוץ־עולמי — מן המרשימים והייחודיים במערכות ההרריות של אפריקה. משם, עולים לאזור של טונדרה , בה הצמחייה מדוכאת על ידי הקור והרוח, ומופיעה כצמחים שרועים או כעשבייה בלבד.

אזורי הצמחייה

הרי רוונזורי מתפרשים על פני חמישה אזורי צמחייה חופפים, כאשר כל אזור מציג מערכת אקולוגית ייחודית משלו:

1. אזור היער הירוק־עד (Evergreen Forest Zone, עד 2,800 מטר):

שכבת הבסיס של ההר מכוסה ביער גשם טרופי צפוף ולח, המאופיין בחופת עצים סגורה, מגוון ביולוגי עשיר ולחות גבוהה לאורך רוב ימות השנה. אזור זה מהווה מאגר ידע אתנו־בוטני חשוב, שכן הוא עשיר בצמחי מרפא שבהם משתמשות הקהילות המקומיות, ובראשן עם הבאקונזו, זה מאות שנים לצורכי רפואה מסורתית. “אנשים יכולים לחיות כאן זמן רב בלי לצאת לבית החולים,” מסביר אנוק בוואמבלה (Enoch Bwambale), מדריך מקומי, תוך שהוא מצביע על פרחי אימפטיינס (Impatiens walleriana) ורודים ורכים, ממשפחת  הבַּלְסָמִינִיִּים (Balsaminaceae), שלפי המסורת המקומית מקלים על תהליך הלידה, ועל הקליפה העבה של עצי סימפוניה (Symphonia globulifera), המשמשת להכנת תרופות נגד שלשול ובעיות עיכול. היער הירוק־עד אינו רק מרכיב אקולוגי מרכזי במדרג הגבהים של ההר, אלא גם מרחב מחיה, רפואה ותרבות חיוני עבור האוכלוסייה המקומית.

2. אזור הבמבוק (Bamboo zone . גבהים של  3,000-2,800 מ'

אזור זה מהווה חגורת מעבר בולטת בין היער ההררי הסגור לבין אזורי הצומח הגבוהים יותר. יערות הבמבוק ההררי האפריקאי יוצרים נוף צפוף ואפלולי, שבו גבעולים זקופים וצפופים מגבילים את שדה הראייה ומעצימים תחושה של סביבה מסתורית וסגורה. הבמבוק מותאם במיוחד לתנאי האקלים הקרירים והלחים של הגובה, וצמיחתו המהירה מאפשרת לו להתחדש לאחר מפולות, רוחות חזקות או פעילות בעלי חיים.

מבחינה אקולוגית, אזור הבמבוק הוא בית גידול מרכזי למגוון חיות בר נדירות, ובהן יונקים הרריים, פרימטים ועופות ייחודיים, המנצלים את הצמחייה הצפופה כמחסה וכמקור מזון. בנוסף, החגורה הזו ממלאת תפקיד חשוב בוויסות מים, בבלימת סחף קרקע ובהמשכיות האקולוגית של מדרג הגבהים. עבור מטיילים וחוקרים, אזור הבמבוק מסמן שלב מכריע בעלייה בהר — נקודת מעבר ברורה בין עולם היער הטרופי לבין הנופים הדרמטיים של ההרים הגבוהים.

3. אזור האֵרִיקָה (Erica Zone) גבהים של , 3,000–3,800 מ':

בגובה זה מתחלף היער הטרופי בחגורת צמחייה הררית ייחודית, הנשלטת בידי עצי אריקה ענקיים (Erica arborea), ממשפחת האברשיים (Ericaceae). עצים אלה, שגובהם עשוי להגיע עד כ־6 מטרים, שונים מאוד מקרוביהם השיחיים שבאזורים נמוכים וממוזגים, ומהווים דוגמה מובהקת להתאמה אבולוציונית לתנאי קור, לחות וערפילים מתמשכים. גזעיהם וענפיהם עטופים לעיתים קרובות בטחב מזוקן (Beard Lichen, Usnea), הצומח בשפע באוויר הלח והנקי של ההר ומעניק לנוף מראה אפל, צפוף ומעוות. השילוב בין העצים הגבוהים, האור המסונן והטחבים התלויים יוצר מחזה סוריאליסטי, כמעט חוץ־עולמי, המדגיש את אופיו הייחודי של אזור המעבר בין היער ההררי לבין החגורה האפרו־אלפינית הגבוהה יותר.

4. האזור האלפיני (Alpine Zone)  גובה של 3,500–4,500 מ'

זהו אזור קיצוני מבחינה אקלימית, המאופיין בטמפרטורות נמוכות, בקרות לילה תכופות, בקרינה חזקה ובקרקעות רוויות מים. בתנאים אלה מתפתחת צמחייה ייחודית לאפריקה האלפינית המשוונית, ובראשה לובליות ענקיות (Giant Lobelia) ועצים דמויי שדר — המכונים לעיתים בעברית “לבנה” — שהם למעשה סנציות ענקיות (Dendrosenecio), השייכים למשפחת המורכביים [9]. צמחים אלה מגיעים לממדים חריגים במיוחד ביחס לקרוביהם באזורים נמוכים. תופעת ה'ענקיות' (Gigantism) המאפיינת את הצמחייה האפרו-אלפינית ברוונזורי, אינה רק תוצאה של הסתגלות לקור, אלא מענה לאחד האתגרים האקלימיים הייחודיים ביותר על פני כדור הארץ: הקיום בקו המשווה בגובה רב. בשונה מהרים באזורים ממוזגים, שם הצמחים מתמודדים עם עונתיות (חורף קר מול קיץ חם),

הרי רוונזורי מתאפיינים במציאות אקלימית ייחודית שבה 'הקיץ מגיע בכל יום והחורף בכל לילה'  ("Summer every day and winter every night"), כפי שציין הבוטנאי השוודי אולוב הדברג (Olov Hedberg), חלוץ המחקר האפרו-אלפיני, קביעה זו מסבירה מדוע הצמחים באזור זה לא פיתחו מנגנוני תרדמת חורף עונתיים המוכרים מהרי האלפים או מההימלאיה, אלא אימצו אסטרטגיות הישרדות יומיות של בידוד תרמי קיצוני. הדברג היה הראשון שסיווג את חמש האסטרטגיות המורפולוגיות המרכזיות להתמודדות עם הקרה – החל ממבנה ה'שושנת' (Rosette) שנסגרת בלילה סביב הניצן ועד להפרשת נוזלים ריריים המגנים מפני קפיאה – והמחיש כיצד צמחים אלו מתפקדים כ'איים' אבולוציוניים: מינים שהגיעו ממקומות רחוקים ועברו התאמה מהירה ומרהיבה לתנאים המבודדים והייחודיים של הרי הירח."

הפרשי הטמפרטורות הקיצוניים בתוך יממה אחת – מחום טרופי תחת שמש קופחת בצהריים ועד לקיפאון עמוק בלילה – יצרו לחץ אבולוציוני ייחודי. ה'ענקיות' מאפשרת לצמחים כמו הסביון הענק (Dendrosenecio) והלובליה ליצור בידוד תרמי: העלים הנסגרים בלילה סביב הניצן המרכזי שומרים על טמפרטורה גבוהה בכמה מעלות מהסביבה, ובכך מבטיחים את הישרדותו של הרקמה הרגישה בתוך 'חממה' טבעית, במקום שבו עונות השנה פשוט אינן קיימות.

מדובר בהתאמה אבולוציונית מובהקת לתנודות הטמפרטורה החריפות בין יום ללילה, שבה גבעולים עבים, עלים בשרניים ומבנה צמחי קומפקטי מסייעים באגירת חום ומים ובהגנה על רקמות רגישות ומגנים על ליבת הצמח מפני הקפאה לילית.

5. אזור שלג הנצח (Permanent Snow Zone)  גובה של 4,400–5,000 מטר):

זהו האזור הגבוה והקיצוני ביותר במדרג הגבהים של הרי רוונזורי, המאופיין בעבר בטמפרטורות נמוכות במיוחד, בקרינה חזקה ובכיסוי כמעט רציף של שלג וקרח לאורך כל השנה. במשך אלפי שנים היה אזור זה מכוסה בקרחונים אלפיניים נרחבים, אשר הזינו נהרות ומערכות ניקוז אזוריות ושימשו מאגר מים טבעי חיוני למורדות ההר ולשפלה שמסביבו. הקרחונים והשלגים הקבועים הם שעמדו בבסיס הדימוי ההיסטורי של רוונזורי כ“הרי הירח” — רכס מושלג בלב אפריקה הטרופית.

עם זאת, אזור שלג הנצח עובר בעשורים האחרונים שינויים דרמטיים ומהירים. התחממות האקלים הגלובלית גורמת לנסיגה מואצת של הקרחונים, לצמצום משמעותי של כיסוי השלג ולחשיפת סלעים וקרקעות שבעבר היו קפואים דרך קבע. תהליך זה אינו רק שינוי נופי, אלא בעל השלכות הידרולוגיות ואקולוגיות רחבות: ירידה באספקת מים עונתית, שינוי משטרי זרימה בנהרות והשפעה עקיפה על מערכות אקולוגיות נמוכות יותר. בכך הפך אזור שלג הנצח של רוונזורי לאחד הסמלים הבולטים והמדאיגים של פגיעות המערכות ההרריות הגבוהות באפריקה לשינויי האקלים בני זמננו.

התאמות בוטניות ייחודיות

הצמחייה של רוונזורי מפגינה התאמות מדהימות לתנאים הקיצוניים. אין מחסור במים ברוונזורי; עם זאת, כמה חברים במשפחת האפרו-אלפינית דומים למינים שבדרך כלל משגשגים באקלים מדברי. הסיבה טמונה בכלכלת המים הדומה שלהם – מים אינם תמיד זמינים בקלות לצמחים האפרו-אלפיניים כשהם זקוקים להם. בנוסף, גלי כפור בלילה משפיעים על הובלת הלחץ בצמחים ועל צריכת המים על ידי שורשיהם.

כאשר היום מתחיל, טמפרטורת האוויר ורמת הקרינה עולות במהירות, ומעמידות דרישות מפרכות על החלקים החשופים של הצמחים כאשר הם מנסים לעמוד בדרישות הנביטה של העלים ולשמור על איזון מים נכון. כדי להתמודד עם השפעות הקיפאון, הצמחים האפרו-אלפיניים פיתחו מערכות בידוד מתוחכמות המעניקות להם מראה כל כך בולט. התאמות אלו הופכות בולטות יותר ככל שהגובה עולה, ויוצרות את הנוף הסוריאליסטי שהופך את רוונזורי לייחודי כל כך.

מגוון ביולוגי והתפתחות אבולוציונית

המגוון הביולוגי המדהים של ההרים חייב הרבה לנוף הקרחוני הנעלם. במשך אלפי שנים, ההתקדמות וההסתגרות התקופתיות של קרחונים דחקו ואז פתחו את האדמה הפורייה הזמינה לצמחים. מחזורים אלה של תחרות והזדמנויות אינטנסיביות יצרו את התנאים לאבולוציה מהירה. "כאשר השלג נמס, כל העמקים והרכסים האלה החלו לפתח סוגים שונים של צמחים ועצים," מסביר בוואמבלה.

הפארק הלאומי הרי רוונזורי הוא ביתם של עשרות מינים של צמחים ובעלי חיים אנדמיים – שלא נמצאים בשום מקום אחר בעולם. בין היצורים הייחודיים הללו ניתן למנות את הדויקר האדום של רוונזורי (Rwenzori Red Duiker), מין אנטילופה הררית וביישנית המותאמת ליערות הסבוכים; את הנמר הכהה והנדיר של רוונזורי (Rwenzori Melanistic Leopard), תת־אוכלוסייה נדירה המאופיינת בפרוות מלניסטית כהה; ואת טורקו רוונזורי (Rwenzori Turaco) השמנמן — ציפור מרהיבה במיוחד, המהבהבת בגווני ארגמן, כחול וירוק עזים על רקע השמיים האפורים והערפל ההררי, ומהווה אחד מסמליו הביולוגיים הבולטים של האזור.

מינים רבים אחרים – כגון פילי יער, שימפנזים וכן קופי לוהסט (L’Hoest’s Monkey), פרימטים נדירים יחסית של היערות ההרריים, המתאפיינים בפרווה כהה, פנים בהירות והתנהגות חשאית. קופים אלה מותאמים לחיים ביערות צפופים ולחים בגבהים בינוניים–גבוהים, ונחשבים למין רגיש לשינויים סביבתיים ולהפרעות אנושיות, ולכן נוכחותם מהווה מדד חשוב לבריאות המערכת האקולוגית של הרי רוונזורי. נמצאים בסכנת הכחדה חמורה, והפארק הלאומי משמש כמקלט אחרון עבורם. "קולה שהוזכר לעייל, העיד בריאיון : ב-20 השנים האחרונות, ראיתי הרבה חיות בר חוזרות: דויקרים, קופים כחולים, מיני ציפורים רבים,"

נסיגת הקרחונים

נקודת המפנה בחקר המודרני של הרכס הגיעה בשנת 1906, כאשר הדוכס מאברוצי, לואיג’י אמדאו, (Luigi Amedeo, Duke of the Abruzzi) הוביל משלחת מדעית ואלפינית רחבת היקף אל הרי רוונזורי. המשלחת כבשה לראשונה את הפסגות הגבוהות ביותר, ובהן פסגת מרגריטה שנקראה על שם מלכת איטליה, והניחה תשתית טופוגרפית מדויקת להבנת מבנה הרכס. הצלם ויטוריו סלה (Vittorio Sella) ,שליווה את המשלחת, הותיר אחריו ירושה מדעית יקרת ערך: תיעוד מצולם של 43 קרחונים שכיסו אז שטח נרחב של 7.5 קמ"ר – – כמחצית משטח הקרחונים הכולל באפריקה.

סלה תיעד את המורנות-  ערמת סחף סלעי שהותיר אחריו קרחון נסוג – פרט גאומורפולוגי שמעיד על כך שהנסיגה החלה כבר אז. תוצאות המשלחת נותחו ופורסמו על ידי פיליפו דה פיליפי (Filippo De Filippi), והן הניחו את התשתית הטופוגרפית המדויקת של הרכס.

צילומין של סלה נשמרים ב"מוזיאון הלאומי של ההר" (Museo Nazionale della Montagna) שבטורינו (torino) וב'מכון לצילום אלפיני ויטוריו סלה' (Istituto di Fotografia Alpina Vittorio Sella) שבביאלה (Biella) — שניהם באיטליה. כמו כן, אוניברסיטת מקררי (Makerere University) שבאוגנדה מחזיקה מבחר מתצלומיו[10].

תצלומיו של סלה אינם רק אמנותיים; הם משמשים כיום כנקודת הייחוס המדעית (Baseline) המדויקת ביותר עבור חוקרים כמו ריצ'רד טיילור וקלאוס תימן המודדים את נסיגת הקרחונים. כבר אז, תצלומיו של סלה הדגימו כי הקרחונים היו בנסיגה. אבל המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת הביאו עמן האצה דרמטית של התופעה. עד 2005, פחות ממחצית מהקרחונים של 1906 עדיין היו נוכחים, רק על שלושה הרים, עם שטח של כ-1.5 קמ"ר בלבד.

תצלומים אלו, המושווים כיום לצילומי המזל"טים של 'פרויקט פרשר' (Project Pressure). משנת 2025, חושפים את ממדי הקטסטרופה האקלימית: בעוד שבתקופת סלה ניתן היה לגלוש על הקרחונים, כיום הם הצטמצמו לשבריר מגודלם המקורי ושטחם נסוג בעשרות אחוזים בתוך שנים ספורות בלבד[11].

הממצאים מדאיגים: שטח הפנים של קרחון רמת סטנלי ירד ב-29.5% בין 2020 ל-2024 בלבד. לפי ההערכות הנוכחיות, גיאולוגים צופים שהקרחונים ייעלמו לחלוטין בתוך העשור הבא. הכיפות הלבנות כשלג שזכו לכינוי "הרי הירח" עשויות להיעלם לנצח, ועמן – חלק מהמורשת הטבעית של האנושות.

ראו באתר זה: הקרחונים

מזג אוויר בלתי צפוי

מזג האויר בדרך כלל בלתי צפוי במעלה ההרים,  אבל בשנים האחרונות, שינויי האקלים הפכו אותו לעוד יותר תנודתי. אוגנדה מתמודדת עם השפעות משמעותיות של שינויי האקלים, עם שיטפונות ובצורות נפוצים יותר ויותר. ככל שהטמפרטורה עולה והקרחונים נסוגים, הצמחייה זוחלת לאט במעלה ההר, משנה את פני המערכת האקולוגית במהירות מדאיגה.

חקר והיסטוריה אנושית

חוקרים אירופאים מודרניים התבוננו ברכס החל מסוף המאה התשע-עשרה. סמואל בייקר (Samuel Baker) היה מן האירופאים הראשונים שדיווחו על קיומו של רכס הרים גבוה באזור זה, כאשר בשנת 1864 תיאר מרחוק רכס הררי מרשים שכינה “ההרים הכחולים” (the Blue Mountains), בשל הגוון הכחלחל שנוצר מהצטברות ערפל, לחות ומרחק אטמוספרי. אף שבייקר עצמו לא הגיע אל ההרים, תיאוריו חיזקו את ההשערה בדבר קיומו של רכס גבוה ומושלג בלב אפריקה המשוונית, והשפיעו על הדיון הגאוגרפי סביב מקורות הנילוס.

החוקר והעיתונאי המפורסם הנרי מ. סטנלי (Henry M. Stanley) היה הראשון שסיפק תצפית ישירה ומשמעותית יותר על הרכס. הוא ביקר באזור בשנים 1875 ו־1888, ובמהלך מסעותיו אישר את קיומם של ההרים הגבוהים והקרים, שאותם זיהה עם “הרי הירח” מן המסורת הקלאסית. דיווחיו של סטנלי, ששילבו תיאור גאוגרפי, חוויות מסע ונתונים טופוגרפיים ראשוניים, תרמו תרומה מכרעת להכנסת הרי רוונזורי למפת הידע האירופית ולביסוס מעמדם כאחד מרכסי ההרים יוצאי הדופן של אפריקה. ואז תיעד לראשונה את השם "רוונזורי" כפי שהיה מכונה על ידי התושבים המקומיים.

אף שהבנת מקורות הנילוס התגבשה לבסוף כמערכת מורכבת של אגמים, נהרות והרים, הרי רוונזורי נתפסים כיום כגלגול המוחשי ביותר של המיתוס העתיק — עדות לכך שידע גאוגרפי קדום, גם כאשר היה חלקי, הצליח לכוון חקירה מדעית מודרנית ולהשפיע על מהלך גילויו של אחד הנהרות החשובים בעולם.

ראו באתר זה: הנילוס

בשנת 1906, הדוכס מאברוצי (Duca degli Abruzzi) — לואיג’י אמדאו, נסיך איטלקי ומטפס הרים נודע — ערך משלחת מחקר וטיפוס מקיפה אל הרי רוונזורי (Monti del Ruwenzori), שנחשבה לאחת המשלחות המדעיות והאלפיניות החשובות של ראשית המאה ה־20. דיווחי המשלחת פורסמו מאוחר יותר בידי פיליפו דה פיליפי (Filippo De Filippi), אשר ערך וניתח את ממצאיה המדעיים והגאוגרפיים. במהלך המסע טיפסה המשלחת לראשונה על הפסגות הגבוהות ביותר של הרכס, והניחה תשתית טופוגרפית מדויקת להבנת מבנהו.

כמה מן הפסגות המרכזיות קיבלו שמות איטלקיים לכבוד הדוכס ובני ביתו, שמות שנשמרו עד היום. כך, למשל, הר לואיג’י די סבויה (Monte Luigi di Savoia) נקרא על שמו של הדוכס עצמו. את המשלחת ליווה הצלם הדגול ויטוריו סלה (Vittorio Sella), שתצלומיו האיקוניים תיעדו את הקרחונים, המורנות והנופים האלפיניים של רוונזורי, ומהווים עדות מדעית והיסטורית יקרת ערך למצב ההרים בראשית המאה ה־20.

המעבר הראשון המלא על פני ששת המאסיבים של רוונזורי בוצע רק ב-1975, החל ב-27 בינואר והסתיים ב-13 בפברואר. המעבר המרשים הזה בוצע על ידי המטפסים הפולנים יאנוש חלצקי (Janusz Chalecki), סטניסלב חולווה (Stanisław Cholewa) ולשק ס. צ'רנצקי (Leszek S. Czarnecki), כאשר מירוסלב קוראש (Mirosław Kuraś) הצטרף אליהם במחצית השנייה של המעבר.

עם הבאקונזו והקשר לארץ

במשך מאות שנים עם הבאקונזו חי בהרי רוונזורי ובסביבתם, עבד באדמה במרגלות הגבעות ואסף עצי הסקה וציד בעלי חיים מהיער הסובב. לוקח רק מה שהם צריכים, הבאקונזו התקיימו יחד עם סביבתם בהרמוניה עדינה.

עם הבאקונזו, שוכני  המדרונות והעמקים של הרי רוונזורי, נושא עמו עולם מיתולוגי עשיר ורב־שכבות שבו הטבע, ההר והאדם כרוכים זה בזה ליחידה אחת חיה ונושמת, וסיפורי העם העוברים בעל־פה מדור לדור אינם נתפסים כאגדות בלבד אלא כידע מצטבר על אופן פעולתו של העולם. במיתולוגיה הבאקונזית רוונזורי אינו רק רכס הרים, אלא ישות קדומה, מקום מושבם של רוחות האבות ושל כוחות על־טבעיים השולטים בגשם, בערפל, בפריון האדמה ובבריאות האדם, והערפל הכבד העוטף את הפסגות נתפס כצעיף המפריד בין עולמם של החיים לעולם הרוחות. סיפורים רבים עוסקים ברוחות ההר, ישויות חמקמקות המסוגלות להיטיב עם בני אדם המכבדים את ההר ואת חוקיו אך גם להעניש בזק ובסופות את מי שפוגע ביערות, מזהם מקורות מים או מתנהג ביהירות כלפי הטבע, ומכאן נובעת תפיסה מוסרית עמוקה שלפיה שמירה על איזון אקולוגי היא גם חובה רוחנית. האבות הקדמונים, כך מאמינים הבאקונזו, ממשיכים להתקיים בנוף עצמו – בעצים עתיקים, במעיינות קרים ובסלעים בולטים – וטקסים מסורתיים שנערכים במעברי עונות, בשנות בצורת או בעת מחלה קשה נועדו לחדש את הקשר בין הקהילה לבין אותן ישויות נסתרות.

סיפורי עם מתארים מסעות מיתיים של גיבורים, שחצו יערות סבוכים וערפל תמידי, כדי להשיב גשם או ידע אבוד, ומוטיבים של אובדן והתגלות חוזרים בהם שוב ושוב, כהשתקפות של החיים באזור הררי קיצוני שבו הדרך אינה מובטחת והישרדות תלויה בצניעות, סבלנות והקשבה לסימני הטבע. מתוך אותה תפיסת עולם נולדה גם הרפואה המסורתית של הבאקונזו, מערכת ידע מורכבת הנשענת על היכרות אינטימית עם חגורות הצומח של רוונזורי ועם תכונותיהם של מאות מיני צמחים, רבים מהם אנדמיים לאזור.

המרפאים המסורתיים, שלעתים קרובות הם גם שומרי ידע רוחני, לומדים לאורך שנים לזהות עלים, שורשים, קליפות וגבעולים המשמשים לטיפול במחלות גוף ונפש כאחד, והבחירה בצמח מסוים אינה מתבססת רק על יעילות פיזיולוגית אלא גם על ההקשר הרוחני שבו הוא נאסף, השעה ביום, שלב הירח והכוונה הטקסית המלווה את התהליך. צמחי יער לחים משמשים לריפוי חום ומחלות זיהומיות, שורשים מאזורים גבוהים יותר נחשבים מחזקים את הגוף ומגינים מפני מחלות הקור והלחות, וקליפות עצים מסוימות משמשות לחליטות המקלות על כאבי בטן, בעיות נשימה או עייפות כרונית הנגרמת מעבודה בגבהים.

לצד רפואת הגוף קיימת גם רפואת נפש ורוח, שבה משתמשים בעשן צמחים ארומטיים, באמבטיות צמחים ובמריחות פולחניות כדי לגרש פחדים, סיוטים או “רוח זרה” שלפי האמונה עלולה להיצמד לאדם שאיבד את דרכו ביער או הפר כללי התנהגות מקודשים. הידע הזה אינו מקובע אלא דינמי, מותאם לשינויים סביבתיים ולמציאות המשתנה, והוא מועבר בסיפורים, בשירים ובהתנסות מעשית ולא בכתובים, מה שמעניק לו אופי חי וגמיש. עבור מטייל שוחר טבע וגאוגרפיה, ההיכרות עם מיתולוגיית הבאקונזו ועם הרפואה המסורתית שלהם פותחת חלון להבנת רוונזורי לא רק כיעד נופי מרהיב אלא כמרחב תרבותי עמוק שבו כל שביל, עץ וערפל נושאים משמעות, והמסע בהר הופך למסע בין שכבות של טבע, זמן ואמונה החיות זו בתוך זו.

על-פי המסורת של עם הבאקונזו, קיטסמבה (Kitasamba) הוא האל היושב על ראש ההר — ושמו מתפרש כ“הגדול שלא ניתן לטיפוס” (the Great One Who Cannot Be Climbed), כפי שמסבירים הריינג’רים המקומיים. קיטסמבה נתפס כישות עליונה, משגיחה ושופטת, המפקחת על התנהגות בני האדם במרחב ההררי. על-פי האמונה, אדם הנוהג בחוסר כבוד כלפי ההר, פוגע בטבע או מפר נורמות מוסריות, עלול להיענש בידי האלים הצופים בו מלמעלה — באמצעות מחלות, תאונות או מזג אוויר קיצוני.

לצדו של קיטסמבה ניצב בנו, קלישה (Kalysha), אל משני אך מרכזי בתפיסה המקומית, האחראי על חיות הבר, היערות והאיזון האקולוגי של ההר. גם כיום, מנהיגי קהילה מסורתיים ממשיכים לאסוף קורבנות פולחניים ולהשאירם ביער עבור קלישה, כמחווה של כבוד וכבקשה לשמירה על בעלי החיים והמשאבים הטבעיים. אמונות דתיות מקומיות אלו אינן רק מערכת מיתולוגית, אלא מהוות מנגנון חברתי־תרבותי יעיל לשימור הטבע: הן מגבילות ציד יתר, כריתה ופגיעה בסביבה, ומעודדות יחס של יראה, אחריות ואיפוק כלפי ההר. בכך תרמו אמונות הבאקונזו ליצירת מערכת יחסים בת-קיימא בין האדם לסביבה, זמן רב לפני הופעת מושגי השימור המודרניים.

מלחמות, משברים וסכנות להרי רוונזורי

בסוף שנות ה-70 וה-80, של המאה ה-20, מלחמת האזרחים באוגנדה אילצה אזרחים להתרחק מבתיהם כדי להסתתר ביער. אז, בשנות ה-90, ההרים נכבשו על ידי לוחמי גרילה מרואנדה ומהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שגובלת בפארק הלאומי. התקופה הזו הייתה קטסטרופלית עבור המערכת האקולוגית.

"הפילים נהרגו במספרים גדולים, מה ששינה את המערכת האקולוגית באופן דרמטי," מסביר קולה. "הפילים היו אוכלים את הגפנים, אבל עכשיו הגפנים חונקים את העצים הצעירים והורגים אותם," הוא אומר, מצביע על קשר מסובך בחופת העצים מכביד על מארחו הבלתי מרצה. [הכוונה במונח “גפנים” אינה לגפני יין מתורבתות, אלא לגפני־בר וליאנות טרופיות הגדלות ביערות ההרריים של רוונזורי. מדובר בצמחי מטפס, לעיתים מעוצים, ובהם גם מינים ממשפחת הגפניים (Vitaceae), כגון Cissus ו־Ampelocissus, היוצרים סבכים צפופים המטפסים על עצים וחונקים את חופת היער]. הפילים ניזונו מעלים וגבעולים של גפנים אלה, ובכך צמצמו את התפשטותן, פתחו את היער ואפשרו לעצים צעירים להתפתח. לפעילות זו היה תפקיד אקולוגי מרכזי, שכן היא שמרה על מבנה יער מאוזן והפכה את הפילים ל“מהנדסי מערכת אקולוגית”, המשפיעים באופן מכריע על הדינמיקה והבריאות של היער ההררי.

במקום עצים, שיחים צפופים בגובה 3 מטרים השתלטו כעת בחלקים מסוימים של הפארק הלאומי.

מאז עצמאותה של אוגנדה מן האימפריה הבריטית בשנת 1962, הפכו הרי רוונזורי שוב ושוב לאזור מקלט אסטרטגי עבור קבוצות מורדים ותנועות חמושות. תנאי השטח הקיצוניים של הרכס — טופוגרפיה תלולה, יערות סבוכים, ערפל מתמיד ונגישות מוגבלת — הקשו על שליטה ממשלתית ואפשרו פעילות גרילה ממושכת[12].

הרי רוונזורי אינם רק נוף טבע יוצא דופן, אלא גם זירה פוליטית וביטחונית מרכזית בהיסטוריה המודרנית של אוגנדה. תנאי השטח הקיצוניים — טופוגרפיה תלולה, יערות סבוכים וערפל תמידי — הקשו על שליטה ממשלתית והפכו את הרכס לאזור מקלט אסטרטגי עבור קבוצות מורדים. בשנות השישים צמחה באזור 'תנועת רוונזורורו' (Rwenzururu Movement), תנועה בדלנית בקרב בני הבאקונזו וקהילות הרריות נוספות, שדרשה אוטונומיה פוליטית ותרבותית אל מול השלטון המרכזי. המרד התבסס על תחושת קיפוח היסטורית שנבעה מגבולות קולוניאליים שרירותיים, הדרה פוליטית ומתחים אתניים. עבור התנועה, ההרים שימשו לא רק כבסיס פעולה צבאי טבעי, אלא גם כסמל עוצמתי לזהות ולריבונות מקומית. הלחימה נמשכה לסירוגין לאורך שנים, עד לחתימת הסכם שלום עם ממשלת הנשיא מילטון אובוטה,[13] אשר הכיר בחלק מדרישות התנועה והביא לרגיעה יחסית באזור. בכך נחתם פרק המדגים כיצד גאוגרפיה הררית, זהות אתנית ומורשת קולוניאלית חברו יחד לעיצוב פניה של אוגנדה המודרנית.

הקמת הפארק הלאומי הרי רוונזורי (Rwenzori Mountains National Park) בשנת 1991 סימנה נקודת מפנה דרמטית שיצרה מתחים עמוקים עם הבאקונזו. הכרזת הפארק לוותה באיסור גורף על שימושים מסורתיים בהר — כגון ציד, איסוף צמחי מרפא ופולחן דתי — שהיוו חלק בלתי נפרד מזהות הקהילה ומפרנסתה במשך דורות. בעוד שהרשויות ראו בצעד זה הכרח לנוכח הלחץ הדמוגרפי והפגיעה באקולוגיה בעקבות שנות המלחמה , עבור המקומיים היה זה אובדן של קשר רוחני וכלכלי עתיק.

עם זאת, בעשורים האחרונים צמח מודל של "תיירות מבוססת קהילה" המבקש לגשר על הפער הזה ולהפוך את התושבים לשותפים בשימור. כיום, כ-1,000 בני אדם מועסקים כסבלים, מדריכים וטבחים, מה שמאפשר להם להמשיך לחיות בזיקה להר אך בדרך בת-קיימא. כפי שמסביר אדיסון קולה, מדריך ראשי באזור, התיירות והתעסוקה שהיא מספקת מאפשרות לחיות הבר לשגשג ומקדמות חיים בהרמוניה בין הקהילה לפארק הלאומי. דמויות כמו ג'וי בירה, מדריכת הרים, ופלוסי מסיקה, שעבדה כסבלית, מעידות כי עבודות השיקום והתיירות אינן רק פרויקט תשתיתי אלא מאבק קיומי המעניק תקווה והכנסה למשפחותיהן. מודל זה מוכיח כי כאשר הידע המקומי והאינטרס הכלכלי של הקהילה שלובים בשימור הטבע, ההר הופך ממשאב שנוי במחלוקת לבסיס לצמיחה משותפת

עם זאת, הרקע להחלטה היה מורכב. גידול מהיר באוכלוסיות בעיירות ובכפרים הסובבים את ההר, לצד פגיעה חמורה באיזון האקולוגי במהלך כשני עשורים של מלחמות, מרידות וחוסר יציבות, הביאו להידלדלות חיות הבר וללחץ הולך וגובר על משאבי הטבע. בנסיבות אלה, נוהגי הציד המקומיים — שבעבר היו מוגבלים ומווסתים חברתית — החלו להיתפס בעיני הרשויות וארגוני השימור כבלתי בני־קיימא.

שיטפון 2020: כאשר ההרים שולחים את זעמם – בוקר אימים בקילימבה

נסיגת הקרחונים המואצת בהרי רוונזורי אינה רק שינוי נופי או פגיעה במאגר מים טבעי חיוני , אלא גורם המערער באופן ישיר את יציבות המדרונות ויוצר סיכונים קטלניים לקהילות המקומיות. חשיפת סלעים וקרקעות שבעבר היו קפואים דרך קבע גורמת לנסיגת קרחונים מואצת וחשיפת פני שטח פגיעים.

בבוקרו של 10 במאי 2020, יום שנפתח לכאורה כשגרתי, פתח ג’ון טינקה (John Tinka), מהנדס מכני בן 69, את בית המלאכה שלו בקהילת כורי הנחושת קילימבה (Kilimba), הסמוכה לפארק הלאומי של הרי רוונזורי. כמעט מיד הבחין בתחושה חריגה: ריח אדמתי כבד באוויר, שונה מזה המלווה בדרך כלל את העמק. כשהביט לעבר הנהר הסמוך, הבחין כי מי נהר נוואמבווה (Nyamwamba River) — עורק חיים מרכזי באזור — הפכו חומים ועכורים, ומפלס המים עלה במהירות מדאיגה.

ואז הגיע הצליל.

“זה נשמע כמו פצצות מתפוצצות. בום! בום! בום!” נזכר טינקה. הרעש לא היה רעם, אלא שאגה מתגלגלת של מים, סלעים ובוץ שניתקו ממדרונות ההר. הוא ועמיתיו נמלטו במהירות לשטח גבוה, רגעים ספורים לפני שגל שיטפון אדיר, שגובהו נאמד בכ־10 מטרים, שטף את העמק בעוצמה הרסנית. הזרימה נשאה עמה סלעים מתנגשים — חלקם בגודל של כדורגל, אחרים עצומים כגוף פיל — והפכה את הנהר לכלי נשק טבעי.

אירועי מאי 2020 בקהילת קילימבה המחישו את הקשר הזה, כאשר גשמים כבדים גרמו למפולות אדמה שחסמו את נהר נוואמבווה ויצרו סכר טבעי זמני. פריצתו הפתאומית של הסכר הובילה לשיטפון עוצמתי מסוג "התפרצות אגם חסום־מפולת" (Landslide-dam outburst flood) [14], שסחף סלעי ענק והחריב תשתיות ובתים.

התוצאות בקילימבה היו הרסניות: עשרות בתים, בית ספר, מרפאה וכמה גשרים נסחפו או נהרסו כליל. שמונה בני אדם קיפחו את חייהם, ואלפים נותרו חסרי קורת גג, תלויים בסיוע חירום. מעבר לאובדן האנושי, נפגעה קשות התשתית הכלכלית והחברתית של הקהילה, שכבר קודם לכן התמודדה עם עוני, בידוד גאוגרפי ולחצים סביבתיים.

השיטפון של 2020 המחיש בעוצמה את הפגיעוּת הגוברת של קהילות הרריות במזרח אפריקה, שבהן שילוב של שינויי אקלים, בירוא יערות, לחצים דמוגרפיים וטופוגרפיה קיצונית מגביר את הסיכון לאסונות טבע.

עבור בני הבאקונזו, אירועים אלו אינם רק כשל גיאולוגי; הם מתפרשים כביטוי לזעמו של האל קיטסמבה, המעניש את מי שנוהג בחוסר כבוד כלפי ההר או מפר את האיזון האקולוגי שעליו מופקד בנו, האל קלישה. כך הופך ההר לכוח פעיל ובלתי צפוי, המשנה את פניו מבעל ברית רוחני למקור של סכנה מוחשית המשפיעה על הישרדות הקהילה ועל עתיד התיירות באזור

הנזק לתיירות

ההרס שגרם שיטפון 2020 לא הסתיים בקהילת קילימבה בלבד, אלא היכה בלב מנגנון הפרנסה המרכזי שהתפתח באזור בעשורים האחרונים — התיירות ההררית. עם דעיכת מכרות הנחושת שפעלו בעבר באזור, פנו הקהילות המקומיות בהדרגה לפעילות תיירותית הקשורה ל**הפארק הלאומי הרי רוונזורי**. כיום מועסקים כ־1,000 בני אדם כסבלים, מדריכים, טבחים ואנשי לוגיסטיקה, המלווים מטיילים דרך רשת מורכבת של שבילים ומחנות לילה, המטפסים בהדרגה אל הפסגות הקרחוניות של הר סטנלי.

ערכת שבילים זו — שנבנתה בקפידה לאורך שנים כדי להתאים לטופוגרפיה הקיצונית, לזרימות מים ולמערכות האקולוגיות — נפגעה קשות. מפולות אדמה ושיטפונות סחפו מקטעים שלמים של שבילים, קרסו גשרים, וניתקו את הרצף הלוגיסטי החיוני למסלולי הטיפוס. עבור מטיילים, המשמעות הייתה ביטול מסעות; עבור הקהילות המקומיות — אובדן הכנסה מיידי ומתמשך.

“זה באמת היה קטסטרופלי,” אמר ג'ון האנוויק, בן 72, מייסד Rwenzori Trekking Services, שפתח בשנת 2009 מערכת שבילים ומחנות המובילים מקילמבה אל ההרים הגבוהים. לדבריו, מה שנפגע אינו רק תשתית פיזית, אלא מערכת שלמה של ידע מקומי, תעסוקה ואמון של שוק התיירות הבינלאומי ביציבות האזור.

ההרס ניכר במיוחד לאורך נהר ניאמבווה. גדת הנהר, שבעבר הייתה צרה ומוגדרת, התרחבה לאחר השיטפון לרוחב של יותר מ־100 מטרים, כשהיא מרופדת בסלעי בזלת מחזירי אור שנישאו בעוצמה מן ההרים. גם ממרחק רב — ואף מגבהים של כ־3,000 מטר — ניתן להבחין כיצד הנהר חרט נתיב חדש, רחב ובולט, דרך העמקים שמתחת, עדות מוחשית לכוחו ההרסני של האירוע.

בהקשר רחב יותר, הפגיעה בתיירות חשפה את שבריריות המודל הכלכלי של קהילות ההר: תלות גבוהה במספר מצומצם של מסלולים, רגישות לאירועי קיצון אקלימיים, והיעדר רשת ביטחון כלכלית חלופית. בכך הפך השיטפון לא רק לאסון טבע, אלא גם למשבר חברתי־כלכלי מתמשך, המאיים על עתיד התיירות והקיום האנושי למרגלות הרי רוונזורי.

שיקום והתחדשות

מפולות האדמה הגיעו כמכה כפולה לתעשיית הטרקים שכבר התנודדה מהתפשטות הקורונה והסגירה שלאחר מכן של שדות התעופה הבינלאומיים של אוגנדה. "אבל היינו צריכים להתחיל לעשות משהו," אמר האנוויק. מדריכי הרים וסבלים הרימו פנגות (סכין מסורתית הדומה למצ'טה) ומעדרים והחלו לבנות מחדש את השבילים האבודים.

מאז מאי 2020, הם חרתו 22 ק"מ של מסלולים חדשים, ופתחו עמקים שלא היו נגישים בעבר למטיילים. העבודה לא הייתה קלה. "העבודה קשה, אבל כולם מעורבים," אמרה ג'וי בירה (Joy Bira), בת 26, מדריכת הרים. "פינוי השבילים באמת עוזר לקהילה, זה נותן לנו כסף שתומך במשפחות שלנו." הדברים שאמרה פלוסי מסיקה (Plusy Musika) משקפים את הממד האנושי העמוק של האסון ואת המאבק היומיומי להישרדות בקהילות למרגלות הרי רוונזורי. “אנחנו כאן בונים מחדש למען ההישרדות שלנו,” אמרה פלוסי מסיקה, בת 32, כשהיא כורעת על האדמה החרושה, מעדר בידה, במסגרת עבודות שיקום השבילים שנהרסו. עד לשיטפון של מאי 2020 עבדה מסיקה כסבלית, תפקיד מרכזי במערכת התיירות ההררית, אך מאז האסון מקורות הפרנסה שלה כמעט ונעלמו. בהיעדר זרם מטיילים ובהיעדר חלופות כלכליות זמינות, היא מתקשה לפרנס את ששת ילדיה בביתם שבקילמבה, ומתמודדת עם חוסר ביטחון תזונתי ולחץ כלכלי מתמשך[15].

עבור מסיקה ורבים כמותה, עבודות השיקום אינן רק פרויקט תשתיתי, אלא מאבק קיומי. סלילת שבילים חדשים, חיזוק מדרונות והקמת מחנות מחדש נתפסים כתקווה ממשית להשבת התיירות — ולצדה, להשבת פרנסה, יציבות וכבוד עצמי. “יצירת השבילים החדשים האלה תחזיר אנשים להרי רוונזורי,” אמרה, בתקווה זהירה אך נחושה. דבריה ממחישים כיצד שיקום נופי ההר אינו מנותק מהמציאות החברתית: זהו תהליך שבו שימור טבע, תיירות וקיום אנושי שזורים זה בזה, וכישלון של אחד מהם מאיים למוטט את כולם.

האתגר היה עצום. "נאלצנו לעבור דרך צמחייה עבה מאוד. לפעמים אנחנו חוקרים שלוש או ארבע פעמים לפני שאנחנו מוצאים מסלול טוב. לעתים קרובות, זה על מדרון מסחרר," אמר האנוויק, מצביע לאורך ירידה תלולה. "אנחנו חופרים למטה, זה מאמץ עצום."

אבל מאחורי ההרס, היה גם גילוי. מסלולים חדשים פתחו נופים שלא היו נגישים בעבר: מחרוזת מפלים שזורמים על סלעי גרניט חלקים לבריכות זוהרות, עמקים רחוקים שנשארו תוחמים במשך מאות שנים. "בכל פעם שאני בא לכאן אני מגלה משהו חדש – זה אף פעם לא נמאס," מעיד בוואמבלה.

תיירות בת-קיימא והרמוניה עם הטבע

האנוויק מאמין שתיירות, והתעסוקה שהיא מספקת, יכולות להציע מקור פרנסה חלופי שגם מאפשר לחיות הבר לשגשג. "זה חשוב מאוד שהקהילה תחיה בהרמוניה עם הפארקים הלאומיים," מסכים קולה. כעת, כאשר אוגנדה פותחת את גבולותיה שוב לאחר מגפת הקורונה, ועם השבילים והמחנות המחודשים, בירה ועמיתיה מקווים שתיירים יתחילו לחזור.

המסע אל הרי רוונזורי הוא לא רק טרק הררי – זהו מסע דרך היסטוריה גיאולוגית, אבולוציה ביולוגית, מסורות תרבותיות עתיקות ומאבק עכשווי למול שינויי האקלים. מעגל הזיכרונות של נהר ניאמבווה – תחילה כנותן חיים, אז כהורס, ועכשיו שוב כאתגר שמניע את הקהילה לבנות מחדש – משקף את הדינמיקה המורכבת בין האדם והטבע באזור זה.

מעבדה חיה לשינויי אקלים

הרי רוונזורי הפכו למעבדה חיה לחקר שינויי האקלים. המחקרים העדכניים על נסיגת הקרחונים, כמו אלו של "פרויקט פרשר", מספקים נתונים חיוניים להבנת ההשפעות הגלובליות של ההתחממות. תצלומים משווים מראים בבירור כיצד הצמחייה זוחלת לאט במעלה ההר, תופסת שטח שרק לפני עשורים היה מכוסה בקרח נצח.

במהלך סקר המזל"טים של 2025, התערוכה גם גילתה מערת קרח נגישה – אולי אחת האחרונות שיוכלו להיראות לפני שהקרחונים ייעלמו לחלוטין. הממצא המדהים הזה מזכיר לנו עד כמה מהירים השינויים המתרחשים בעיניינו.

הקשר לשמורת וירונגה

מעבר לגבול הבינלאומי, במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, משתרע הפארק הלאומי וירונגה (Virunga) — אחד האזורים החשובים ביותר לשימור טבע באפריקה ובעולם כולו[16]. הפארקים הלאומיים משני צידי הגבול מציעים למבקרים חוויה אקולוגית וגיאוגרפית ייחודית במינה. מזג האוויר הבלתי צפוי, עם שקיעות מרהיבות מעל רכסים רחוקים שנפגשות עם מטח רועם של טיפות גשם בלילה, יוצר אווירה דרמטית שלא ניתן לשכוח.

הפארק הלאומי וירונגה, אחד האזורים המרכזיים והמורכבים ביותר לשימור טבע באפריקה, אשר קיומו והגיונו הגאוגרפי כרוכים באופן הדוק בהרי רוונזורי שבאוגנדה. אף שהגבול המדיני חוצה את המרחב, הנוף עצמו מתעלם ממנו לחלוטין: רכסי הרים, יערות גשם, אזורי במבוק, חגורות אפרו־אלפיניות ומערכות אגמים וולקניות יוצרים רצף אקולוגי אחד, הנשען על טופוגרפיה דרמטית ואקלים הררי הפכפך. תנאי מזג האוויר, המאופיינים במעברים חדים בין שמש מסנוורת, ערפל סמיך וגשמי לילה כבדים, אינם רק תפאורה חווייתית למטיילים אלא כוח מעצב של המערכת כולה, הקובע את פיזור הצומח, זמינות המים ודפוסי החיים של בעלי החיים.

מקורות המים היורדים ממדרונות הרוונזורי מזינים נהרות, ביצות ואזורים לחים בקונגו, ובכך יוצרים קישוריות הידרולוגית חיונית המשפיעה גם על בתי הגידול של וירונגה, בעוד תנאי הגובה והטמפרטורה מאפשרים קיום של מינים אנדמיים ותהליכים אקולוגיים חופפים בשני האזורים. וירונגה מוכר במיוחד כאחד המעוזים האחרונים של גורילות ההרים, אך חשיבותו רחבה בהרבה, שכן הוא חולק עם הרוונזורי דינמיקות של תנועה בין בתי גידול, זרימת גנים ותגובה משותפת לשינויים סביבתיים, ובראשם התחממות גלובלית והצטמצמות קרחונים. מכאן נובעת גם המשמעות הפוליטית והתרבותית של השימור: ההגנה על המרחב ההררי הזה מחייבת שיתוף פעולה חוצה גבולות בין מדינות החולקות לא רק נוף אלא גם אתגרי עוני, חוסר יציבות וסכסוכים, וממחישה כיצד עתידם של הקרחונים, היערות, חיות הבר והקהילות האנושיות שזור זה בזה. בהקשר זה, וירונגה ורוונזורי אינם שני פארקים נפרדים, אלא חלקים משלימים של מערכת טבעית אחת, שמי שמטייל בה חווה לא רק מרחב גאוגרפי רציף אלא גם סיפור עמוק של קשר בין טבע, גבולות ואדם.

סיכום: יופי, שבריריות ותקווה

הרי רוונזורי מייצגים פרדוקס מרתק. מצד אחד, הם מעידים על העוצמה והיציבות של תהליכים גיאולוגיים המשתרעים על פני מיליוני שנים. מצד שני, הם מפגינים שבריריות מדאיגה מול שינויי האקלים המואצים של ימינו. הקרחונים שהיו סמל להרים במשך אלפי שנים עומדים להיעלם בתוך עשור, והמערכת האקולוגית הייחודית עוברת שינויים דרמטיים.

אבל יש גם תקווה. הקהילות המקומיות, למרות כל הקשיים, ממשיכות להיאבק על קיומן ועל קיום ההרים האהובים עליהן. מדריכים כמו קולה ובוואמבלה, סבלים כמו מסיקה, ויזמים כמו האנוויק – כולם מייצגים את הרוח האנושית הבלתי נכנעת. "בכל אסון, הזדמנות," אמר האנוויק, והעבודה הקשה של חציבת 22 ק"מ של שבילים חדשים מוכיחה את זה.

הרי רוונזורי – "מקום של שלג" בשפת הבאקונזו, "הרי הירח" בפי העולם העתיק – ממשיכים לכסות ולהדהים. הם מזכירים לנו את הקשר העמוק בין האדם והטבע, את השבריריות של המערכות האקולוגיות, ואת הצורך הדחוף לפעול נגד שינויי האקלים. כפי שעננים מתגלגלים סביב עצי אריקה ענקיים עטופים בטחב מזוקן, וצרצורים של טורקו רוונזורי מהבהבים ארגמן, כחול וירוק על רקע השמיים האפורים, ניתן עדיין לחוש את הקסם הסוריאליסטי של "הרי הירח" – לפחות בינתיים.

בספרות ובייצוג התרבותי תופסים הרי רוונזורי מקום ייחודי כמרחב טעון משמעות, החורג בהרבה מהיותם רכס גאוגרפי גרידא. בספרות המסע של המאה ה־19, בעיקר ביומניהם ובכתביהם של חוקרי אפריקה, שימשו רוונזורי סמל ל״קצה הידוע של העולם״ — רכס מושלג ומאיים בלב אפריקה המשוונית, המאתגר תפיסות אירופיות על אקלים, טבע וסדר עולמי. בכתיבה הקולוניאלית, כפי שהיא משתקפת בדיווחיהם של חוקרים כדוגמת הנרי מ. סטנלי ואחרים, ההרים מופיעים לעיתים כמרחב פראי שיש “לגלות” ולמפות, ולעיתים כזירה מיתית המהדהדת את רעיון “הרי הירח” מן המסורת הקלאסית. מנגד, בכתיבה אפריקאית מודרנית ובמסורות שבעל־פה של בני הבאקונזו, רוונזורי אינם נתפסים כנוף חיצוני או אובייקט לחקירה, אלא כישות חיה ורוחנית — מקום מושבם של אלים, אבות וכוחות מוסריים המפקחים על התנהגות האדם. כאן ההר אינו תפאורה לסיפור, אלא סוכן פעיל בעל זיכרון, רצון ומשמעות אתית. המתח בין ייצוגים אלה — ההר כאתגר קולוניאלי, כמרחב מיתי אירופי וכישות רוחנית מקומית — ממחיש כיצד רוונזורי משמשים צומת תרבותי שבו נפגשים ידע, כוח, דמיון וזהות, ומדוע הם ממשיכים להעסיק את הספרות, ההיסטוריה והכתיבה האקולוגית עד ימינו.השאלה שמרחפת באוויר הצלול של הגבהים היא – האם נוכל לשמר את הפלא הטבעי הזה לדורות הבאים? התשובה תלויה בפעולות שאנחנו נוקטים היום, כאן ועכשיו, להילחם בשינויי האקלים ולתמוך בקהילות המקומיות שחיות בהרמוניה עם ההרים המדהימים האלה

הערות.

[1] Scheffel, Richard L.; Wernet, Susan J., eds. (1980). Natural Wonders of the World. United States of America: Reader's Digest Association, Inc. p. 327.

[2] המונח “מפרמטרים גיאוגרפיים” מתייחס למכלול של משתנים מרחביים, פיזיים ואנושיים, שבאמצעותם ניתן לתאר, לנתח ולהסביר את אופיו של מקום או אזור על פני כדור הארץ. פרמטרים אלה כוללים, בין היתר, נתוני מיקום (כגון קווי רוחב ואורך), מאפייני תבליט (גובה, שיפוע, טופוגרפיה), תנאים אקלימיים (טמפרטורה, משקעים, עונתיות), תשתית גאולוגית (סוגי סלעים, מבנה טקטוני), וכן מאפיינים אנושיים כגון דפוסי התיישבות, צפיפות אוכלוסייה, שימושי קרקע ופעילות כלכלית. השימוש במפרמטרים גיאוגרפיים מאפשר השוואה שיטתית בין אזורים שונים והבנת הקשרים הסיבתיים בין תנאי הסביבה לבין תהליכים טבעיים וחברתיים, ומהווה בסיס מתודולוגי מרכזי במחקר גיאוגרפי ובגאוגרפיה פיזית ואנושית כאחד.

[3] קלאודיוס תלמי (Claudius Ptolemaeus) — היה מלומד יווני שפעל באלכסנדריה במאה ה־2 לספירה ונחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות הגאוגרפיה, האסטרונומיה והקרטוגרפיה.

תרומתו המרכזית לגאוגרפיה מצויה בחיבורו “גאוגרפיה” (Geographia), שבו פיתח שיטה שיטתית למיפוי העולם באמצעות קווי רוחב ואורך, וקיבץ נתונים על אלפי מקומות מוכרים בעת העתיקה. אף שחלק ממפותיו כללו טעויות (כגון הערכת־יתר של מזרח–מערב אירואסיה), שיטתו המדעית קבעה סטנדרט מתודולוגי שנשאר דומיננטי באירופה ובמזרח התיכון במשך יותר מאלף שנה.

אזכורו  את “הרי הירח” כמקורו של הנילוס — זיהוי שמקובל לקשרו כיום לרכס רוונזורי — דבר המעיד על היקף הידע הגאוגרפי שהצטבר כבר בעת העתיקה, גם אם היה חלקי ומתווך.

[4] הפליוקן המאוחר הוא שלב גאולוגי בסוף תקופת הפליוקן, המשתייך לעידן הנאוגן במערכת הקנוזואית, ומתוארך בקירוב ל־3.6–2.58 מיליון שנים לפני זמננו. זהו פרק זמן בעל חשיבות מיוחדת להבנת התפתחות הסביבה הטבעית באפריקה, משום שבמהלכו התרחשו תהליכים מרכזיים כגון:

• החרפה של מגמת ההתקררות הגלובלית, לקראת עידני הקרח של הפלייסטוקן.
• העמקת והתרחבות השבר האפריקאי המזרחי, אשר השפיעה על הטופוגרפיה, הניקוז והאקלים האזורי.
• שינויים בדפוסי הצמחייה, עם התפשטות סוואנות על חשבון יערות סגורים באזורים רבים.
• שלבים מכריעים באבולוציה של ההומינינים, ובהם הופעת מינים מתקדמים של Australopithecus והופעת הסוג Homo בסוף התקופה.

בהקשר גאומורפולוגי, הפליוקן המאוחר תרם לעיצוב נופי הרמה והבקע במזרח אפריקה, והכין את התשתית הטקטונית והאקלימית שעל בסיסה התפתחו הנופים המוכרים לנו כיום.

[5] "The Mountains of the Moon". 20 February 2021.  Wayland, E. J. (July–December 1934). "Rifts, Rivers, Rains and Early Man in Uganda". Journal of the Royal Anthropological Institute. 64. Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland: 333–352

[6] Wayland, E. J. (July–December 1934). "Rifts, Rivers, Rains and Early Man in Uganda". Journal of the Royal Anthropological Institute. 64. Royal Anthropological Institute of Great Britain and Ireland: 333–352

[7] מורלנד (Moorland): נוף פתוח דמוי כרי עשב ושיחים נמוכים, לעיתים ביצתי חלקית, עם צמחייה עשבונית ושיחית ולא יער סגור.

[8] אפרו־אלפיני (Afro-alpine): אזור אלפיני ייחודי להרי אפריקה הטרופית, המצוי בגבהים של כ־3,000–4,500 מטרים, שבו שורר אקלים קר יחסית עם תנודות טמפרטורה יומיות חדות, כולל קרה בלילה.

[9] המונח „ליבנות” מתייחס לעצים מן הסוג Betula (Birch trees), האופייניים לאזורים קרים וממוזגים בחצי הכדור הצפוני, ומזוהים במיוחד עם קליפתם הבהירה־לבנה והמתקלפת. בהקשרים של תיאורי נוף בהרי מזרח אפריקה, ובפרט באזורים ההרריים הגבוהים, השימוש במונח זה אינו מציין ליבנות אמיתיות במובן הבוטני, אלא משמש לעיתים כדימוי חזותי לעצים מקומיים בעלי גזע בהיר והסתעפות דקה, כגון עצי אריקה ענקיים. לפיכך, מדובר בהשוואה צורנית־נופית בלבד ולא בזיהוי טקסונומי מדויק.

[10] "Vittorio Sella". Rwenzori Abruzzi Centenary Celebrations. 2006. Archived from the original on 8 May 2008. Retrieved 9 August 2008.

[11] מחקרים מדעיים עדכניים, כגון אלו של ריצ'רד טיילור מאוניברסיטת קולג' לונדון, ייחסו את הנסיגה הזו לשינוי אקלים גלובלי וחקרו את השפעת השינוי הזה על הצמחייה והמגוון הביולוגי של ההר. בשנים 2012, 2020, 2022, 2024 ו-2025, קלאוס תימן (Klaus Thymann) הוביל משלחות מחקר ותיעוד עם ארגון הסביבה „פרויקט פרשר” (Project Pressure). ויצר תצלומים משווים כדי לתעד באופן ויזואלי את נסיגת הקרחונים. הממצאים פורסמו במדיה גלובלית, כולל BBC One Planet, The Guardian ו-Yale Environment 360.

ב-2025, "פרויקט פרשר" יצר את המודל התלת-ממדי הראשון בעולם של הקרחונים האוגנדיים על הר סטנלי באמצעות צילום מזל"טים וקואורדינטות GPS.

[12] Rothchild, Donald S. (1997). Managing ethnic conflict in Africa: pressures and incentives for cooperation. Brookings Institution Press. p. 90.

[13] מילטון אובוטה (Milton Obote, ‏1925–2005) היה מן הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה הפוליטית של אוגנדה לאחר התקופה הקולוניאלית. הוא כיהן פעמיים כראש ממשלה וכנשיא אוגנדה, והנהיג את המדינה בתקופות של עצמאות, משבר, הפיכה ואלימות פוליטית.

אובוטה היה ממובילי המאבק לעצמאות מאימפריה הבריטית, ולאחר הכרזת העצמאות ב־1962 שימש תחילה כראש ממשלה. בשנת 1966 ריכז בידיו סמכויות רחבות, ביטל את המלוכה המסורתית והפך לנשיא הראשון של אוגנדה הרפובליקנית. שלטונו התאפיין במתח גובר בין המרכז לפריפריה, בדיכוי פוליטי ובקונפליקטים אתניים, כולל עימותים עם תנועות בדלניות כגון תנועת רוונזורורו בהרי רוונזורי.

בשנת 1971 הודח אובוטה בהפיכה צבאית בראשות אידי אמין ויצא לגלות. לאחר נפילת משטר אמין חזר לשלטון ב־1980, אך כהונתו השנייה הייתה רצופת מלחמת אזרחים, הפרות זכויות אדם וחוסר יציבות חריף, והסתיימה בהפלתו ב־1985. דמותו נותרה שנויה במחלוקת: מצד אחד אדריכל העצמאות והמדינה המודרנית, ומן הצד האחר מנהיג שקשר את שמו בפרקים קשים של אלימות פוליטית ושבר חברתי.

[14] התפרצות אגם חסום־מפולת (Landslide-Dam Outburst Flood) היא תופעת סיכון גאומורפולוגית והידרולוגית, המתרחשת בעיקר באזורים הרריים תלולים ועתירי משקעים, ובהם הרי רוונזורי. התהליך מתחיל כאשר מפולת קרקע או סלעים — לרוב בעקבות גשמים עזים, רעידות אדמה או שילוב של השניים — חוסמת ערוץ נהר ויוצרת סכר טבעי בלתי יציב העשוי אדמה, סלעים, בוץ וצמחייה. מאחורי החסימה מצטברים מים במהירות, ונוצר אגם זמני שמפלסו עולה ללא יכולת ויסות.

הסכרים הטבעיים הללו הם שבריריים במיוחד, משום שהם אינם מהונדסים ואינם דחוסים באופן אחיד. עם עליית מפלס המים גובר הלחץ ההידרוסטטי, והסכר עלול להיכשל בפתאומיות — אם בשל חלחול, סחיפה הדרגתית, או קריסה פתאומית של גוף החסימה. כאשר הקריסה מתרחשת, משתחרר נפח מים עצום בפרק זמן קצר מאוד, ויוצר שיטפון פתאומי ואלים במורד העמק.

לשיטפונות מסוג זה מאפיינים ייחודיים: מהירות זרימה גבוהה במיוחד, יכולת נשיאה של גושי סלע עצומים, ובוץ סמיך המעצים את כוח ההרס. לכן הם גורמים לעיתים קרובות להרס תשתיות, לסחיפת יישובים שלמים ולאבדות בנפש — גם באזורים שאינם מוצפים בדרך כלל. בנוסף, מאחר שהאגם החסום נוצר ומתפרק לעיתים בתוך ימים או שבועות, כמעט שאין זמן להתרעה מוקדמת.

בעשורים האחרונים גובר הסיכון להתפרצויות אגם חסום־מפולת באזורים הרריים טרופיים, עקב התחזקות אירועי גשם קיצוניים, הפשרת קרחונים, והחלשת מדרונות כתוצאה מבירוא יערות ופעילות אנושית. לפיכך, תופעה זו נחשבת כיום לאחד האיומים ההידרולוגיים החמורים והפחות צפויים על קהילות הרריות, ודורשת שילוב של ניטור גאולוגי, ניהול סיכונים ותכנון מרחבי רגיש.

[15] https://www.bbc.com/news/world-africa-56526631

[16] הפארק הלאומי וירונגה (Virunga National Park) הוא הפארק הלאומי הוותיק ביותר באפריקה, שהוקם בשנת 1925 במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. הפארק משתרע על פני מגוון נופים יוצא דופן, הכולל הרי געש פעילים, יערות גשם טרופיים, סוואנות, ביצות ואגמים, ונחשב לאחד האזורים העשירים ביותר בעולם במגוון ביולוגי. וירונגה מפורסם במיוחד כאחד מבתי הגידול האחרונים של גורילות ההרים, לצד מינים נדירים נוספים של יונקים, עופות וזוחלים. לאורך עשרות שנים נפגע הפארק קשות מסכסוכים מזוינים, ציד בלתי חוקי ולחצים כלכליים, אך במקביל הוא מהווה סמל עולמי למאבק על שימור טבע בתנאים של חוסר יציבות פוליטית וחברתית.