כתב: גילי חסקין; 1995. עריכה ועדכון : 02-09-2026

מאמר זה נועד לשמש כלי עזר למדריכים ולמטיילים בפולין, בצ’כיה (טרזינשטט (Theresienstadt)), בהונגריה, ברומניה וכמובן בגרמניה.

ראו גם, באתר זה: הרהורים ליום השואה: מיהו גיבור? גיא ההריגה של פונאר ; יהדות ליטא בזמן השואה

תקציר

המאמר בוחן את מוסד היודנראט — המועצות היהודיות שהוקמו בפקודת שלטונות הכיבוש הנאציים — ואת הסתירה היסודית שאפיינה את פעילותו: היותו בעת ובעונה אחת הנהגה של ציבור נרדף וזרוע ביצוע של מדיניות הרודפים. המאמר סוקר את נסיבות הקמתן של המועצות, הרכבן, כפיפותן לרשויות הגרמניות, תפקידיהן האזרחיים ויחסיהן עם המשטרה היהודית, הציבור והמחתרות. לצד הפעלת מערכות סעד, בריאות, חינוך, תברואה ואספקת מזון, נדרשו היודנראטים לגבות מסים וקנסות, להחרים רכוש, לגייס עובדי כפייה ולבסוף, במקומות רבים, לסייע בארגון הגירושים.

הדיון מדגיש כי היודנראטים לא היו מוסד אחיד וכי דרכי פעולתם השתנו בין קהילה לקהילה ובהתאם לשלבי המדיניות הנאצית. באמצעות עיון בתעודות גרמניות, יומנים, עדויות ניצולים, ספרי זיכרון ומחקרים היסטוריים, נבחנים דפוסי הנהגה שונים והאסטרטגיה של ״הצלה באמצעות עבודה״. דמויותיהם של אדם צ׳רניאקוב, חיים מרדכי רומקובסקי, אפרים ברש, יעקב גנס ומשה מרין משמשות להמחשת השוני שבין הנהגה אחראית, שלטון ריכוזי, תקווה להצלה, אשליה וניצול לרעה של סמכות.

חלק מרכזי במאמר מוקדש להתפתחות היחס הציבורי והמחקרי ליודנראטים: מן העימותים שהתגלעו בגטאות עצמם, דרך ההוקעה הרווחת בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, משפטי הקאפוס, משפט קסטנר והפולמוס שעוררה שירת נתן אלתרמן, ועד לוויכוח ההיסטוריוגרפי בין ראול הילברג, חנה ארנדט, יעקב רובינסון, ישעיהו טרונק והמחקר המאוחר. מושגו של פרימו לוי, ״האזור האפור״, משמש להבנת המרחב המוסרי המעורפל שיצרה מערכת הכפייה, מבלי לטשטש את ההבחנה בין הקורבן למקרבן.

מסקנת המאמר היא שאין לגזור דין אחיד על היודנראטים. הערכת פעולתם מחייבת לבחון כל מועצה, מנהיג והחלטה בהתאם למידת הכפייה, למידע שהיה זמין בזמן אמת, לחלופות המעשיות, ליחס אל הקהילה ולתוצאות הפעולה. גישה זו אינה מעניקה זיכוי גורף ואינה מוותרת על שיפוט מוסרי, אלא מבקשת להבין את משמעותה של אחריות אנושית בתוך מערכת שנועדה לצמצם כמעט לחלוטין את חופש הבחירה.

השאלות העיקריות

המאמר עונה על השאלות הבאות:

1. מה היה היודנראט, ומדוע הקימו הגרמנים מועצות יהודיות בשטחי הכיבוש?
2. כיצד נבחרו או מונו חברי היודנראטים, ומה היה הקשר בינם לבין ההנהגה הקהילתית שקדמה למלחמה?
3. אילו תפקידים אזרחיים מילאו היודנראטים בחיי היום־יום בגטאות?
4. כיצד הפכו המועצות היהודיות בהדרגה גם לזרוע ביצוע של מדיניות הכפייה, הגירוש וההשמדה?
5. מה היו היחסים בין היודנראט, המשטרה היהודית, הציבור היהודי והמחתרות?
6. כיצד התפתחה אסטרטגיית ״ההצלה באמצעות עבודה״, ומדוע נכשלה?
7. במה נבדלו דרכי הנהגתם של אדם צ׳רניאקוב, חיים מרדכי רומקובסקי, אפרים ברש, יעקב גנס ומשה מרין?
8. כיצד השתנה היחס הציבורי בישראל ליודנראטים, מימי המלחמה ומשפטי שנות ה־50 ועד המאה ה־21?
9. כיצד התפתח הוויכוח המחקרי בין ראול הילברג, חנה ארנדט, יעקב רובינסון, ישעיהו טרונק וחוקרים מאוחרים יותר?
10. האם אפשר לשפוט את אנשי היודנראט, וכיצד יש להעריך אחריות אישית בתוך מערכת של כפייה קיצונית?

הקדמה

דמיינו אדם הנקרא אל משרדי הגסטאפו ונדרש לשוב אל בני קהילתו כשבידיו פקודה גרמנית. עליו לגייס עובדי כפייה, למסור רכוש, לגבות מסים ולדאוג למזון, לדיור ולבריאות בתוך מציאות ההולכת ומתפוררת. בשלב מסוים הוא עלול להידרש להכין רשימות של אנשים לגירוש, בשעה שאינו יודע בוודאות לאן נשלחים המגורשים ומה צפוי להם. אם יסרב, ייתכן שיירצח ויוחלף באדם צייתן ממנו. אם יציית, הוא עלול לסייע, גם אם בעל כורחו, למנגנון המבקש להשמיד את עמו.

זו הייתה המלכודת שבה פעלו אנשי היודנראט. המועצות היהודיות הוקמו בפקודת הגרמנים, אך נדרשו למלא גם את תפקידיה של הנהגה קהילתית: להפעיל מטבחים ובתי חולים, לקיים מסגרות חינוך, לטפל ביתומים, לחלק מעט מזון לאוכלוסייה מורעבת ולנסות לדחות את האסון. אותו גוף עצמו היה אפוא בעת ובעונה אחת כתובת לעזרה וזרוע של הכפייה הגרמנית, הנהגה של נרדפים ומכשיר בידי הרודפים.

מכאן נולדה אחת השאלות הקשות ביותר בחקר השואה: כיצד יש להתייחס למי שניסו להציל חלק מן הקהילה באמצעות משא ומתן, עבודה וציות חלקי, אך בתוך כך נאלצו לקבל החלטות שקבעו לעיתים מי יזכה בעוד יום של חיים ומי יישלח אל מותו? האם היו אלה מנהיגים שנשאו באחריות בתנאים בלתי אפשריים, משתפי פעולה, או קורבנות שנלכדו ב״אזור האפור״ שיצרה מדיניות ההשמדה?

לשאלות הללו אין תשובה אחת, משום שלא היה יודנראט אחד ולא הייתה דרך פעולה אחת. היו ראשי מועצות שסיכנו את חייהם למען בני קהילתם, אחרים ניצלו את כוחם, ורבים נעו בין תקווה, פחד, אשליה וכורח. כדי להבין את פעולתם אין די בידיעת תוצאות החלטותיהם. יש לנסות לשחזר מה ידעו בזמן אמת, אילו אפשרויות עמדו בפניהם, מה ביקשו להשיג ומה היה המחיר האנושי של בחירותיהם. מאמר זה מבקש להיכנס אל לבה של המלכודת הזאת, לא כדי למהר לזכות או להרשיע, אלא כדי לבחון כיצד נראית אחריות אנושית תחת שלטון רצחני.

ראשיתו של מאמר זה בקורס אקדמי בשם “שואת יהודי פולין, שלמדתי באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ׳ אהרן וייס[1], מעורכי ‘האנציקלופדיה של השואה’[2]. מלבד מעלותיו כחוקר וכמרצה, הביא עמו וייס אל אולם ההרצאות גם את ניסיונו האישי כמי ששרד את השואה. כדרכם של סטודנטים רבים, בחרתי בקורס משום שהשתלב היטב במערכת השעות שלי. אולם עד מהרה מצאתי את עצמי נשאב אל חומר מרתק, מסעיר ונורא.

בעצתו של פרופ׳ וייס בחרתי לחקור את היודנראט של זגלמביה (Zagłębie), אזור במזרח שלזיה עילית[3]. הוא קישר אותי אל אביהו רונן [4], שבאותה עת כתב את עבודת הדוקטור שלו על יהודי זגלמביה בתקופת השואה. אמו של רונן, חייקה קלינגר[5], הייתה חברת המחתרת היהודית בבנדין[6] וממייסדי הארגון היהודי הלוחם באזור. כשהיה בן חמש עשרה שמה קץ לחייה. לאחר מותה גילה את יומניה, והם נעשו עבורו מעין תחליף לאם שאבדה ומפתח לעולמה. לימים, לאחר שלמד בין היתר פסיכולוגיה וסוציולוגיה, הקדיש את עצמו לחקר יהדות זגלמביה והשואה שעברה עליה. נפלה בחלקי הזכות להיעזר במחקרו בעודו מתהווה.

לתדהמתי, במקום שאשלוט אני על חומר הקריאה הרב, השתלט הנושא עליי. מצאתי את עצמי מתעורר בבוקר וממהר אל שולחן העבודה, כדי לקרוא עוד, להוסיף דעת ולנסות להבין את מה שכמעט אינו ניתן להבנה. מאמר זה הוא עיבוד מורחב ומעודכן של המבוא לעבודת המחקר שהגשתי בתום הקורס.

חוקר השואה, כמו “פויגלמן“, גיבור ספרו של אהרון מגד[7], נכנס לנושא, מתעמק וצולל בו, ולעיתים עד איבוד שליטה, וכך קרה גם לי. תודתי נתונה לד”ר אהרון וייס ולאביהו רונן שסייעו בעצה טובה; לזאב שתירגם מגרמנית, פולנית ואידיש; ולאנשי ארכיון “מורשת” ו”יד ושם” שסייעו באיתור החומר ובאיסופו.

מבוא: הנהגה יהודית תחת שלטון רצחני

היודנראט (בגרמנית: Judenrat, ברבים: Judenräte), ״מועצת היהודים״, הוא הכינוי שדבק בגוף שהקימו הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש בפולין ובמזרח אירופה בתקופת השואה. במקומות אחדים, ובראשם גטו לודז’ (Łódź), נשא הגוף את שמו הרשמי הגרמני, Ältestenrat, היינו, ״מועצת זקנים״; אך בפועל הפך המונח ״יודנראט״ לכינוי הכולל והרווח, ובו נשתמש להלן.

יש לדייק בשני עניינים, כדי להימנע מהכללת יתר:

ראשית, ״איגרת הבזק״ (Schnellbrief) שכתב ריינהרד היידריך (Reinhard Heydrich), אז ראש משטרת הביטחון ושירות הביטחון (SD) של האס־אס, ולא עדיין ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), שהוקם רק שישה ימים לאחר מכן, ב־21 בספטמבר 1939, נגעה לשטחי פולין הכבושה בלבד, ולא קבעה מערכת אחידה לכל אירופה הכבושה[8]. בהמשך המלחמה, הוקמו נציגויות יהודיות דמויות־יודנראט גם בברית המועצות הכבושה, בארצות הבלטיות, בטרזינשטט ובכמה ממדינות בעלות בריתה של גרמניה, אך מכוח הוראות מקומיות שונות, ובדפוסי מינהל וגטואיזציה, שנבדלו זה מזה במידה ניכרת; גם המונח ״יודנראט״ עצמו, אינו הולם באותה מידה כל נציגות יהודית שפעלה תחת הכיבוש הגרמני.

שנית, יש לדייק בסדר הכרונולוגי: הקמת המוסד קדמה, ברוב המקומות, להקמתם הפיזית של הגטאות המוקפים חומה. אך גם כרונולוגיית הגטאות עצמם מורכבת יותר משנדמה למבט ראשון: הגטו הראשון בפולין הכבושה, הוקם כבר באוקטובר 1939 בפיוטרקוב טריבונלסקי (Piotrków Trybunalski); גטו לודז’ הוקם באפריל 1940, וגטו ורשה, בנובמבר אותה שנה. במזרח אירופה הוקמו רוב הגטאות, רק בעקבות הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. לא כל הגטאות הוקפו חומה: היו גטאות מגודרים, גטאות פתוחים ומתחמים שהתקיימו זמן קצר בלבד לפני חיסולם. מוזיאון השואה האמריקאי מונה יותר מ־1,300 גטאות מסוגים שונים, שרובם המכריע הוקמו במזרח אירופה ובמרכזה[9]. היודנראט, במילים אחרות, לא ״צמח״ בכל מקום מתוך הגטו הסגור; במקרים רבים קדם לו וליווה את היווצרותו, ובמקרים אחרים, בעיקר במזרח, לאחר 1941, קם כמעט בד בבד עם הגטו עצמו.

הגרמנים ביקשו לפעול באמצעות נציגות יהודית מרכזית, שעליה הוטל להעביר אל הציבור היהודי את הוראותיהם ולסייע בביצוען. היודנראטים נדרשו, במקומות ובתקופות שונות, לספק עובדים לעבודות כפייה, לגבות כספים ולהחרים רכוש, לאכוף תקנות, למסור מידע ורשימות, ולימים גם לסייע בארגון הגירושים. כפיפותם לא הייתה אחידה: לפי המקום והתקופה הם עמדו מול המינהל האזרחי, המשטרה, הגסטאפו, האס־אס או כמה רשויות גרמניות מתחרות[10]. בגטאות רבים הוקם גם “שירות סדר יהודי” (Jüdischer Ordnungsdienst), שהיה קשור בדרך כלל ליודנראט, אך לעיתים קיבל הוראות ישירות מן המשטרה או מן הגסטאפו. ככל שהתקדמה מדיניות ההשמדה נדרשו אנשיו להשתתף באיסוף עובדי כפייה, במעצרים ובגירושים[11].

שאלת השיפוט: ״שואה וגבורה״

השואה היא סוג מיוחד של עבר, המצטייר כתהום שרק מי שעלה ממנה יכול להעז ולהציץ אליה. כל מחקר בנושא כה טעון, מעמיק ככל שיהיה, אינו מסוגל לגרום לעוסק בו ״להבין״ את אשר אירע שם, המרב שאפשר לו הוא ללמוד ולדעת.

אחת השאלות המלוות כל דיון בנושא היא מדוע נאמר ״שואה וגבורה״, מי שייך לצד הגיבורים, ומי הלך ״כצאן לטבח״? ספרים כמו ״יומן בגיטו״ של חייקה קלינגר[12], ועדויות או נאומים של חייקה גרוסמן, הגדירו את הדברים בצבעים חדים: הגיבורים, כביכול, הם מי שלא הלכו ״כצאן לטבח״, הלוחמים, אנשי המחתרת, מורדי הגטאות.

חוץ משתי קבוצות אלה, “הגיבורים” ו”הצאן”, התגבשה בשיח שלאחר המלחמה גם קבוצה שלישית, שהוצבה בתחתית הסולם המוסרי והחברתי: „משתפי הפעולה”. עם קבוצה זו זוהו בראש ובראשונה ה„קאפוס” (Kapos), אסירים שמונו בידי הנהלת מחנות הריכוז,  למלא תפקידי פיקוח על אסירים אחרים. הקאפו היה חוליה במנגנון השליטה הנאצי: הוא נדרש לארגן קבוצות עבודה, להשגיח על האסירים, לאכוף משמעת ולעיתים גם להענישם. בתמורה זכה בדרך כלל להקלות מסוימות, למזון נוסף, למקום לינה טוב יותר או לסיכוי מוגבר לשרוד. רבים מן הקאפוס הפעילו אלימות קשה, ולעיתים אף הפגינו אכזריות יוצאת דופן; אחרים ניסו לנצל את מעמדם כדי להקל על חבריהם, להבריח מזון או להציל אסירים מעונש וממוות. חשוב גם לזכור שלא כל הקאפוס היו יהודים, וכי במחנות רבים מילאו תפקידים אלה אסירים פליליים, פוליטיים ואחרים[13]. אולם בשיח הציבורי בישראל של שנותיה הראשונות של המדינה ניטשטשו לא פעם ההבדלים בין בעלי התפקידים השונים. אל הקאפוס צורפו לעיתים גם אנשי המשטרה היהודית בגטאות, ובאופן גורף אף חברי היודנראטים[14].

שלוש הקבוצות פעלו במסגרות שונות ובתנאים שונים, אך נתפסו כחלק מאותה קטגוריה טעונה של יהודים שהפעילו סמכות על יהודים אחרים בחסות הגרמנים. כך נוצר דימוי בינארי ופשטני: מצד אחד המורדים, שבחרו לכאורה בכבוד ובהתנגדות; מן הצד האחר ההמונים שהלכו אל מותם; ובתחתית, מי שנחשדו כי קנו את הישרדותם באמצעות שירות מנגנון הדיכוי. חלוקה זו ביטאה את עולמם הערכי של חלק מן הניצולים ומן החברה הישראלית שלאחר המלחמה, אך התקשתה להבחין בין כפייה לשיתוף פעולה מרצון, בין ניצול כוח לרעה לניסיון להציל אחרים, ובין התפקיד שמילא אדם לבין מרחב הבחירה המצומצם שעמד לרשותו.

המחקר המאוחר ביקש לפרק את הקטגוריה הכוללנית הזאת ולבחון כל מוסד, כל אדם וכל החלטה בתוך נסיבותיהם המיוחדות. מה גם שהשנים עשו את שלהן. אט־אט התגבשה ההכרה כי מישהו היה חייב לדון עם הגרמנים, שהקהילה נזקקה להנהגה כלשהי, ושמא היה במילוי תפקיד זה, מעבר ל״שיתוף פעולה״, גם סוג של נטילת אחריות. מצד אחד מציינים חוקרים את חלקו של היודנראט במילוי הוראות הגרמנים; מצד אחר מבליטים את חלקו בחיזוק העמידה היהודית[15].

כיצד פעלו היודנראטים? כיצד נבחרו חבריהם?

האם בכלל ניתן לשפוט מי שהיה שם, בתנאי התופת? מקובל לטעון שלא.

ואולם גם המבקשים להימנע משיפוט, שופטים בפועל בדרך זו או אחרת: מי שמדבר בהערצה על עמידת הגבורה של מרדכי אנילביץ’ שופט אותו, שיפוט חיובי, אך שיפוט ערכי בהחלט; ומי שמדבר באהדה על אדם צ’רניאקוב, ראש היודנראט של ורשה שבחר להתאבד ולא לשאת באחריות לגירוש הילדים, שופט גם הוא. ניתן אפוא לשפוט, או למצער להעריך, גם את התנהגותם של ראשי יודנראטים שנהגו אחרת. היו חברי יודנראט שפעלו כמסיתים ומלשינים ובגדו באחיהם; היו ששמו עצמם למעשה במקום הגורל וקבעו מי יחיה ומי ימות. במקרים אלה עבודת החוקר קלה יחסית, שכן הראיות חד־משמעיות.

מורכבות ומעניינות יותר לבחון הן הדמויות השנויות במחלוקת, כדוגמת משה מרין, מנהיג היודנראט של זגלמביה, אחד היודנראטים המרתקים ביותר בפולין הכבושה, יודנראט ריכוזי ודיקטטורי להפליא, שכונה גם ״ממלכת היהודים״. יש לדייק במונח זה: מרין לא ראה את עצמו רק כשליט, אלא כמושיע, מי שהאמין כי בכוחה של העבודה היהודית להציל את קהילתו, ״הצלה דרך עבודה״. הנחת יסוד זו התבררה בסופו של דבר כאסון: אסטרטגיית ההצלה באמצעות עבודה נסדקה באופן מוחלט עם הגירושים ההמוניים של קיץ 1942, והתמוטטה סופית עם חיסול גטאות בנדין (Będzin) וסוסנוביץ (Sosnowiec) בקיץ  1943  [16].

הוויכוח ההיסטורי: הילברג, ארנדט, רובינסון, טרונק והמחקר המאוחר

בעיית היודנראט היא מן הקשות והסבוכות בהיסטוריוגרפיה של השואה. השונות הגדולה בין המועצות, בין הגטאות ובין שלבי הכיבוש אינה מאפשרת לראות ביודנראטים מוסד אחיד או לייחס לכל ראשיהם דפוס התנהגות אחד. לצד מנהיגים שניסו לשמר את חיי הקהילה ולצמצם את הפגיעה בה, פעלו ראשי יודנראטים שריכזו בידיהם סמכויות נרחבות וטיפחו סגנון שלטון אישי. דוגמה בולטת לכך היא משה מרין, שעמד בראש ההנהגה היהודית האזורית בזגלמביה. מרין הקים מערכת ריכוזית ורבת־עוצמה, ראה בעצמו מנהיג המסוגל להציל את יהודי האזור באמצעות עבודה יצרנית, וכונה, בדומה לחיים מרדכי רומקובסקי (Chaim Mordechai Rumkowski) בלודז׳, שכונה “מלך היהודים”[17].. דמותו ממחישה את הסתירה הטבועה במוסד: מנהיג יהודי שביקש להציל את קהילתו, אך סמכותו נשענה על הגרמנים ופעולותיו השתלבו במנגנון הכפייה שהקימו.

פיליפ פרידמן, מן ההיסטוריונים היהודים הראשונים שדנו בהרחבה בהנהגות היהודיות בגטאות, הקדיש תשומת לב מיוחדת לדמויותיהם של ראשי יודנראטים ריכוזיים, ובהם מרין ורומקובסקי. הוא בחן אותם גם מנקודת מבט פסיכולוגית והדגיש את תחושת השליחות, תאוות השלטון ושיגעון הגדלות שיוחסו להם. כותרות מאמריו, “התסביך המשיחי של תקיפי הגטו הנאצי” ו”מושיעי שקר בגטאות פולין”, מעידות כבר על נקודת המוצא הביקורתית שלו ולעיתים אף מקדימות את מסקנת הדיון[18]. מחקרים מאוחרים יותר התרחקו מן ההסברים הפסיכולוגיים הגורפים וביקשו לבחון כל מועצה וכל מנהיג בתוך נסיבותיהם המקומיות: מידת הכפייה שהופעלה עליהם, המידע שעמד לרשותם, האפשרויות המעשיות שהיו פתוחות בפניהם והשינויים שחלו במדיניות הגרמנית במהלך המלחמה.

בשנות ה־60 של המאה ה־20 פרץ ויכוח גדול בין ההיסטוריונים כיצד יש לראות את היודנראט. ראול הילברג (Raul Hilberg), הדגיש את שילובן של המועצות במנגנון המנהלי של ההרס, וראה בהן במידה רבה מוסד גרמני[19]; חנה ארנדט הרחיקה לכת בהערכת תרומתן של ההנהגות היהודיות ליעילות הגירושים, וראתה באנשי היודנראט משתפי פעולה כמעט לכל דבר[20]; יעקב רובינסון, בספרו ״העקוב למישור״, יצא בחריפות נגד הכללותיה, ובמיוחד נגד טענתה השנויה ביותר במחלוקת, שלפיה אילו נותרו היהודים ללא הנהגה מאורגנת כלל היה מספר הקורבנות קטן משמעותית ממה שהיה בפועל[21]. בשנות ה־70 התקדם המחקר שלב נוסף: ישעיהו טרונק, במחקרו העצום ״יודנראט״ (1972), הציג טיפולוגיה אמפירית שהבליטה את השונות העצומה בין מועצה למועצה, ונזהר מהכללה[22]. אהרון וייס, בעבודת הדוקטור שלו על המשטרה היהודית, ממשיך למעשה בקו של טרונק, נועז יותר במסקנותיו, אך אינו פותר את הסתירה הבסיסית הקיימת מיסודו של ארגון זה: מצד אחד מתפקד כמנהיגות יהודית, ומצד אחר שואב את סמכותו מן הגרמנים[23]. אביהו רונן, במחקרו על זגלמביה, מתמודד כל העת עם השאלה אם היודנראט הוא מוסד גרמני או יהודי, ובוחן כל פרט משני ההיבטים גם יחד[24]. המחקר שלאחר טרונק אכן התרחק בהדרגה מהכללות גורפות, ונטה לבחון כל מועצה וכל תקופה לגופה[25].

את המציאות הנקראת ״שואה״ אין להבין במונחים אובייקטיביים בלבד; יש להתייחס לסובייקטים, לאנשים העושים את ההיסטוריה שלהם, בפרט בתופעה כה ייחודית[26]. ההיסטוריוגרפיה, העוסקת בסופו של דבר בפעולות חברתיות, נעזרת בכלים של הסוציולוגיה הפרשנית: היא לוקחת בחשבון את הכוונות והפירושים שהוכנסו למצב חברתי נתון בידי המשתתפים בו, ורק כך מגיעה להסבר סיבתי של מהלך הפעולה ותוצאותיה[27]. היודנראט הוא אפוא ״מוסד רב־פנים״, שההגדרות החברתיות שלו סותרות מלכתחילה, מוסד המשרת בו־זמנית אינטרסים גרמניים ויהודיים מנוגדים. עבודות מעמיקות בנושא זה עתידות להיעזר גם בסוציולוגיה פרשנית ובפסיכולוגיה קוגניטיבית, לצד המחקר ההיסטורי[28].

מקורות ונקודות מבט

כתיבת המאמר נשענה על כמה שכבות של מקורות. הראשונה כללה ספרות יפה, כמו ״סלמנדרה״[29] ו״בית הבובות״ של ק. צטניק[30], ״יוסף ואחיו״ של תומאס מאן[31] ו״האדם מחפש משמעות״ של ויקטור פרנקל[32], חיבורים שאינם היסטוריים במובן המקובל, ותרומתם למחקר עצמו הייתה עקיפה בלבד, אך הם תרמו רבות במישור התחושתי. השכבה השנייה כללה חיבורים היסטוריים כלליים ואנציקלופדיות, כגון ספרה של לני יחיל, ״השואה״[33], וספרה של לוסי דווידוביץ, ״המלחמה נגד היהודים״[34]. השכבה השלישית, המחקרית, כללה מאמרים ספציפיים יותר, מאמרו של אהרון וייס על מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית[35], מאמריו של פ’ פרידמן על ראשי היודנראטים[36], וקובץ המאמרים שערכו ישראל גוטמן ורחל מנבר[37], שהפנו הלאה, אל עבודת הדוקטור המקיפה של אביהו רונן שהוזכרה לעיל. השכבה הרביעית, הראשונית ביותר, כללה יומנים וספרי זיכרונות: ״מיומן בגיטו״ של חייקה קלינגר, גרסה ערוכה ומקוצרת מיומניה המקוריים[38][39], המתייחסת לסוגיה בצורה פסקנית וחסרת פשרות, קלינגר ראתה באנשי היודנראט בוגדים ומשתפי פעולה; בוטים פחות הם ספריהם של אהרון בראנדס[40], דוד ליוור[41] ופרדרקה מזיא[42].

במחקר מסוג זה יש לשחזר את האירועים משלוש נקודות מבט: הגרמנית, היהודית, ונקודת מבטו של החוקר.

נקודת המבט הגרמנית משוחזרת בעיקר על יסוד תיעוד גרמני, תקנות, צווים, תזכירים, פרוטוקולים והתכתבות. עם זאת, התיעוד הגרמני בלבד מגביל את החוקר גם לגבי נקודת מבטם של הגרמנים עצמם: כך למשל הרבו הגרמנים להשתמש בביטוי המתחסד ״פינוי״ (Aussiedlung), שאינו מסגיר את משמעותו האמיתית, מוות. בעבודה זו נעזרנו במעט מהתיעוד הגרמני הראשוני (למשל מסמך היידריך בהוצאת ״יד ושם״), ובעיקר בתמונה שהעלה מחקרו של רונן, הרואה בפעולה הגרמנית תוצאה של רוע אנושי מעשי ולא רוע מטאפיזי, מה שכינה רונן ״רוע של בעל מלאכה״, התופס את מעשה הרשע שלו כמלאכה שיש לבצעה היטב[43]. יש להבחין בין תיאור זה, המיוחס לרונן, לבין מושגה המפורסם של חנה ארנדט, ״הבנליות של הרשע״, מושג קרוב ברוחו אך שאינו זהה לו במקורו ובדגשיו[44].

נקודת המבט היהודית משוחזרת בעיקר באמצעות עדויות, מאות עדויות השמורות בארכיוני ״יד ושם״, ״מורשת״, ״גורדוניה״, ״מכון לבון״ והארכיון הציוני המרכזי, וכן בקובץ העדויות מהמשפט שנערך בתל אביב ב־1964 נגד הירש ברנבלט, סגן מפקד המשטרה היהודית בבנדין[45]. פרשת ברנבלט, שבה הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ובית המשפט העליון זיכה בערעור, ראויה לתשומת לב מיוחדת בהקשר הרחב יותר של משפטי הקאפו שנערכו בישראל בשנות ה־50 וה־60 לניצולים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הגרמנים[46].

פסק הדין בעניינו של ברנבלט, שניתן בבית המשפט העליון במאי 1964, הוא נקודת מפנה בהתייחסות המשפטית בישראל לבעלי תפקידים יהודים בשואה. השופט משה לנדוי, שכתב את פסק הדין המרכזי, ניסח בו את מה שנקרא לימים ״הלכת לנדוי״: משפט פלילי אינו רשאי לדרוש מאנשים רגילים, הנרדפים עד צוואר בידי שלטון שביקש למחות את צלמם, רמת מוסר של גיבורים; חוקי העונשין, כלשונו, לא נכתבו בשביל יחידי סגולה, אלא בשביל בני תמותה על חולשותיהם. נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן קבע מצדו כי שאלת מוסריותם של אנשי היודנראט והמשטרה היהודית היא שאלה להיסטוריה ולא לבית המשפט. בעקבות התקדים הזה נפסקה למעשה העמדתם לדין של בעלי תפקידים יהודים בישראל, ומתוך כשלושים עד ארבעים איש שהועמדו לדין מכוח החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם משנת 1950, רובם זוכו או יצאו בעונשים קלים[47].

למרות החשדנות המקובלת כלפי מהימנות הזיכרון האנושי, עדים עלולים לטעות בשמות, בתאריכים ובמספרים, ועדותם עלולה להיות מושפעת ממה שנודע להם לאחר המלחמה, מקובלת עמדתו של רונן, כי כדי לשחזר את נקודת מבטם של היהודים יש קודם כול להאמין לעדים ולא לראות בעדויותיהם מקור נחות, אף שאין הדבר פוטר את החוקר מניתוח ביקורתי[48][49]. במחקר היסטורי רגיל מהוות העדויות אמצעי עזר בלבד; בחקר השואה, ובפרט בבואנו לשחזר את נקודת המבט היהודית, הן המקור העיקרי.

נקודת מבטו של היודנראט עצמו לוקה בחסר, בהיעדר עדויות: מבין אנשי היודנראט ששרדו מסרו עדות מרצונם מעטים בלבד, ואלה שמסרו מילאו לרוב תפקידים משניים, יתכן בשל המשפטים והאיומים שהופנו כלפי אנשי יודנראט בזגלמביה בשנים שלאחר המלחמה[50]. גם התיעוד הרשמי, פרוטוקולים של ישיבות המועצה, מחייב זהירות: הפרוטוקולים היו פתוחים בפני הגסטאפו ונרשמו באווירה של איומים והפחדה, כך שאינם תמיד משקפים את שהתרחש באמת[51]. עדות חשובה, אף שנדפסה בלבוש ספרותי, היא זו של ד״ר פאול וידרמן, איש מחלקת החינוך של היודנראט[52]. בשתיקתם שלאחר המלחמה יש כדי ללמד על הקושי לספר, לא בהכרח על הודאה באשמה, ומכאן שהחוקר אינו פטור מן הניסיון להבין את אנשי היודנראט, תוך הימנעות, ככל האפשר, משיפוט ערכי מוקדם.

נקודת מבטו של החוקר עצמו אף היא אינה ניטרלית: כבר בבחירת התעודות טמונה התערבות. יתרונו של הכותב, כמו של קודמיו, הוא בפרספקטיבת הזמן, היכולת להשוות בין האופן שבו נתפסו האירועים בזמן התרחשותם לבין האופן שבו נתפסו במהלך השנים, וכן להיעזר בפרי המחקר העדכני ביותר[53].

הקמת המועצות: איגרת היידריך וצווי הנס פרנק

עם כניסת הכובשים הגרמנים לערי פולין ב־1939, ולאזורים שבשליטת ברית המועצות ב־1941, הורו למנהיגים הקהילתיים היהודיים לכונן ״יודנראט״. הגדרותיו הפורמליות של היודנראט כמוסד מצויות ב״איגרת הבזק״ של היידריך מ־21 בספטמבר 1939[54]; מוסדות ראשונים של נציגות יהודית בפני הגרמנים הוקמו אמנם עוד קודם לכן, ואיגרת הבזק מיסדה נושא זה כשם שמיסדה נושאים אחרים[55]. סעיף מס’ 2 שלה, המתייחס לשטחי הכיבוש הגרמני בפולין, עסק בפירוט בהקמתן של ״מועצות זקנים יהודיות״ (Jüdische Ältestenräte). היידריך הבחין בין ״המטרה הסופית״ לבין ״שלבים לביצוע מיידי״, ומנה את הקמת מועצות הזקנים כאחד משלבים אלה: ״בכל קהילה יהודית יש להקים מועצת זקנים יהודית, אשר תורכב, ככל האפשר, מאישים סמכותיים ומהרבנים שנותרו. מועצת הזקנים תמנה עד 24 גברים יהודיים [בהתאם לגודל הקהילה]. היא תישא במלוא האחריות, במשמעה המדויק של מילה זו, לביצוע מדויק ובזמן של כל ההוראות שניתנו וייתנו״[56]. מהגדרת הסמכויות עולה שהיידריך ראה במועצות מלכתחילה אמצעי בלבד להגשמת מטרות הגרמנים, בזוגו את המושג ״אחריות מלאה״ (מבחינת הגרמנים) עם המושג ״אישים סמכותיים״ (מבחינת היהודים)[57]; והזהיר במפורש כי ״במקרה של חבלה בהוראות אלה יש להודיע למועצות על נקיטת אמצעים חריפים ביותר״[58]. תפקידן המיידי של מועצות הזקנים היה, אם כן, לשמש אמצעי בביצוע תהליכי הריכוז וההכנה לגירוש.

הוראה נוספת, החלה על שטחי הגנרלגוברנמן בלבד[59], נחתמה בידי המושל הכללי הנס פרנק. בעקבות הוראות ביצוע שבאו בעקבות הצו נקבעו תפקידי המועצות בגנרלגוברנמן: לספק כוח אדם לעבודת כפייה, לסייע בגירושים ולטפל בבעיות מזון[60]. מכיוון שמהגדרות היידריך ופרנק גם יחד נגזרה אחריות רחבת היקף של היודנראט על היהודים, הונח בכך בדיעבד הבסיס למוסד שבאמצעותו דואגים היהודים, לכאורה, לכל צורכיהם בעצמם[61]. הצו של פרנק, מה־28 בנובמבר 1939, שהורה על הקמת היודנראט, קבע שבקהילות עד 10,000 נפש יוקם ועד בן שנים עשר חברים, ובקהילות גדולות יותר, ועד בן עשרים וארבעה חברים[62]. חשוב לזכור שהחלוקה ל־12 או 24 חברים חלה על הגנרלגוברנמן בלבד; במקומות אחרים במזרח אירופה, בשטחים המסופחים לרייך, בארצות הבלטיות ובברית המועצות הכבושה, פעלו הוראות מקומיות שונות.

כדי לנהל את אלף היודנראטים שהוקמו בשטחי המזרח הכבושים היו דרושים כעשרת אלפים איש; רובם שירתו לפני המלחמה כחברי מועצה קהילתית, כעובדי קהילה, כפעילים בארגוני צדקה, באיגודים מקצועיים ובמפלגות. הבעיות שבהן טיפלו בעבר היו בעיקר בעיות מינהל, לא הנהגה של ציבור וולונטרי; מנהיגים מן הסוג האחרון היו, בקהילה המסורתית, בעיקר רבנים כריזמטיים, ובקהילה המודרנית, מנהיגי מפלגות. הצווים הגרמניים לכונן יודנראט עוררו פחדים עמוקים ויצרו דילמות שלא ניתן היה להעריכן מראש: חלק מהיהודים האמינו שהיודנראט יפעל כהנהגת קהילה תחת מערכת חוקים חדשה, ושהקהילה נזקקת לגוף מתווך שייצג את ענייניה כלפי רשויות הכיבוש, מצב עדיף על פני פיקוח גרמני ישיר; מנהיגי קהילה אחרים חששו שהיודנראט, החסר אוטונומיה, ייהפך למכשיר של הדיכוי[63].

בין המשכיות קהילתית למינוי גרמני

במקומות רבים גובשו היודנראטים משרידי הקהילות של התקופה הטרום־מלחמתית, רבנים, עסקנים וראשי קהילה מוכרים שהמשיכו, במידה מסוימת, במסורת השירות הציבורי היהודי. אך לא בכל מקום: במקומות אחרים כפו הגרמנים אנשים זרים לחלוטין למסורת הקהילתית, הדיחו נציגים מקובלים, או מינו מי שנראה להם צייתן ויעיל יותר. כמעט בכל קהילה דנו המנהיגים המקומיים אם ואיך להקים יודנראט; מרביתם שהסכימו לשמש בו עשו זאת בחשש רב, חלקם מתוך תחושת אחריות שממנה לא רצו להתחמק[64]. היו מקומות שבהם איש לא רצה לקבל על עצמו את האחריות, ושם נבחרו המועמדים בהגרלה, כך למשל בקהילת לובלין (Lublin)[65]; כל הקהילות נדרשו להחליט במהירות, תחת לחץ גרמני, בלא אפשרות להיוועץ עם גורמים מבחוץ. במקומות מסוימים, כשלא נמצאו מועמדים, כפו הגרמנים מינויים אקראיים, יחידים שמעולם לא שירתו את הקהילה, וכעת נדרשו לשרת את הגרמנים.

החששות בדבר ההשתתפות ביודנראט קיבלו במהרה צידוק. פקודות הגרמנים לוו מן ההתחלה בטרור: במקומות רבים נלקחו חברי יודנראט כבני ערובה, נאסרו, נשלחו למחנות עבודה ואף הומתו; חברי יודנראט שפרשו מתפקידם נדרשו על פי רוב להימסר לגסטאפו. הטרור הגרמני כפה כניעה יהודית, אלה שסירבו לשתף פעולה סולקו, ואלה שבאו במקומם למדו מניסיון זה את חכמת הכניעה. אך גם כשחברי היודנראט המקוריים נשארו בתפקידם, די היה באכזריות הגרמנים כדי להבטיח את התיישרות הקהילה לפי הוראותיהם[66].

היודנראט כעירייה כפויה

מראשית קיומו נתפס היודנראט כממשיכה של הקהילה המסורתית, מוסד המקיים חיי דת, סעד, חינוך ובריאות, מעין ״גמיינשאפט״ המשרת את צורכי הקבוצה היהודית. אך עם הכניסה לגטו נדרש היודנראט למלא גם תפקידים שהיו בדרך כלל בתחומי המועצה או העירייה: הוקמו אגפים לדיור, למים, למשטרה, לכיבוי אש, למערכת משפט פנימית, לייצור מזון ולחלוקתו. היודנראט הפך אפוא בהדרגה לארגון ״גזלשאפט״ רשמי, המספק שירותים כלליים על בסיס לא־אישי, ותפקידיו ה״קהילתיים״ המקוריים הצטמצמו.

הפעולה הראשונה הייתה בדרך כלל להאכיל את הרעבים ולרפא את החולים: כמעט בכל קהילה הוקמו תחת חסות היודנראט מטבחים ציבוריים, ובכמה מהגטאות הגדולים והממושכים, ולודז’ בראשם, פעלו גם בתי חולים, מרפאות, תחנות עזרה ראשונה, מרפאות שיניים, בתי מרקחת, מרכזי חיסון, מרחצאות ציבוריים ותחנות חיטוי[67]. פקידי היודנראט, שפעלו כפרקליטי הציבור היהודי, הגישו לרשויות הגרמניות תזכירים וביקשו יותר מזון, מרחב גדול יותר לגטו, תרופות ושירותים רפואיים[68]. מיד עם הקמתם נתבעו היודנראטים למלא דרישות תכופות: גיוס אנשים לעבודות כפייה, עריכת מפקדי אוכלוסין, פינוי דירות ומסירתן לגרמנים, תשלום קנסות והחרמת חפצי ערך. על פי רוב ניסו חברי היודנראט לדחות את הגזירות או לצמצמן, אך השיטות המסורתיות של החיים הציבוריים היהודיים במזרח אירופה, שתדלנות, שוחד וניצול קשרים אישיים, לא תאמו את המציאות החדשה, שבה נאלצו להפעיל ביורוקרטיה אחת נגד רעותה בתחומי שיפוט מעורפלים, לרוב ללא הצלחה[69].

חלק ניכר ממימון פעילות הרווחה הזאת הגיע ממקורות חוץ־קהילתיים: ארגון ה״ג’וינט״ האמריקאי וארגון העזרה העצמית היהודית (ייס״א), ובפולין הכבושה גם ארגון הבריאות היהודי טא״ז, תמכו כספית במטבחים הציבוריים, במרפאות ובבתי החולים שהקימו היודנראטים, פעמים רבות תוך מתיחות על רקע חלוקת הסמכויות בין הגופים[70].

בעקבות לכידות יהודים לעבודות כפייה, הציעו ביודנראט, תחילה בוורשה, ואחר כך במקומות נוספים, להקים מאגר עובדים שיאפשר תנועה חופשית יחסית; הדבר פטר בפועל את מי שיכול היה לשלם עבור פטור, כשהעומס נפל על העניים[71]. כשהחלה ההתנגדות לגיוס לעבודה, נאלץ היודנראט להפוך בהדרגה לארגון כפייה, שכן אי־אספקת המכסות שדרשו הגרמנים הציבה בסכנה חמורה את היודנראט, ולעיתים את הגטו כולו[72]. המהלך המוצלח ביותר, במקומות שבהם צלח, היה ניצול הייצרנות היהודית: רעיון של תעשיית גטו, בחסות היודנראט, שתשמש מנוף לשיקום כושר הקיום הכלכלי ותהפוך את היהודים לחיוניים בעיני הכובש. תעשיית הגטו הזרימה מעט ממון לגטו וליודנראט כאחד. ההכנסה העיקרית של היודנראט נבעה ממיסוי, מס משכורת, מס רווחים, מס קהילה, מס על פנקס מזון, על בית חולים, על תברואה, על בית קברות ועוד, ולעיתים גם מיסים מיוחדים על האמידים[73].

המהפך מקהילה ליודנראט חייב כישורים וניסיון שלא תמיד היו בנמצא. יהודי פולין, שבדרך כלל נמנע מהם לעבוד בשירות הציבורי, חסרו ניסיון במינהל; כתוצאה מכך תפסו במקומות מסוימים זרים, משומדים או יהודים גרמנים, עמדות חשובות ביודנראטים, מה שהעמיק עוד יותר את הזרות שבין היודנראט לקהילה[74]. ככל שהתרבו תפקידי היודנראט, כך גדלו גם צוותיו, ולא רק בשל הצורך המעשי: לא היה אפשר לעמוד בפני לחצים של קרבת משפחה, חלוקת טובות הנאה ומתן חסות. עבודה ביודנראט הייתה מלווה בהטבות, שכר גבוה יותר, מנות מזון נוספות, פטור מעבודת כפייה, וביטחון יחסי, ופקידי היודנראט ניצלו לעיתים את קשריהם כדי לצרף קרובים לרשימות העובדים. הבירוקרטיה של היודנראט החזיקה בידיה חלק ניכר ממשאבי הגטו: חלוקת המזון, הקצאת המגורים, גיוס העבודה. בתנאים אלה רבו מקרי הניצול לרעה והשחיתות; הרעב מוטט את המוסכמות האתיות המקובלות. מי שנגישותם למקורות המזון הייתה גדולה, עובדי מחסנים, מחלקים, קמעונאים, אופים, עובדי מטבחים ציבוריים, ניצלו זאת, ולא כולם היו מוכנים לפיתוי השוחד; אך גם מי שנטל שוחד לא היה בהכרח מושחת, שכן זה היה, בתנאי הגטו, לעיתים אמצעי הקיום היחיד עבורו ועבור משפחתו. כל יודנראט ניסה לפעול נגד מגמות אלה באמצעות ועדות משמעת וביקורת, אך בהצלחה חלקית בלבד.

בתחילה, כשראו היהודים ביודנראט את היורש הלגיטימי של הקהילה, התייחסו אליו כפי שהתייחסו בעבר להנהגה המסורתית. עם הזמן, כשהתברר שהגרמנים אינם מעניקים ליודנראט כל אוטונומיה, הסתייגו ממנו, התחמקו ממילוי חובותיו, והרעיפו עליו ביטויי בוז. סמכותו של היודנראט נשענה, בסופו של דבר, על כוח הכפייה של הגרמנים בלבד, בעלי הכוח היחידים בגטאות.

עבודת כפייה, מיסוי והמשטרה היהודית

המיסוי, כמו עבודת הכפייה, העמיד את אוכלוסיית הגטו בעימות ישיר עם היודנראט, שכן רבים התנגדו לתשלום. היודנראט, שהיה תלוי במסים להפעלת שירותי הסעד ולהצלת הגטו מאיומי הגרמנים, נאלץ לכפות את גבייתם ואף להעניש סרבנים. המשטרה היהודית, ״שירות הסדר היהודי״, הייתה מכשיר הכפייה של היודנראט, מוסד שהגרמנים אילתרו כשנעלו את היהודים בגטאות[75]. הפעלת אלמנט כפייה בחיים הציבוריים היהודיים אינה בגדר חידוש, אך בנסיבות הקשות שבהן פעל היודנראט נאלץ להישען עליו יותר ויותר: אורגנו מחלקות לריכוז חפצים לפי דרישת הגרמנים, לעיתים בשיטת החרמה, ואספקת אנשים לעבודות כפייה נעשתה פעמים רבות בכוח[76].

במחקר ההיסטורי מקובל למיין את מערכת היחסים בין היודנראט למשטרה היהודית לכמה דפוסים עיקריים, שהשתנו מגטו לגטו ולעיתים גם בתוך אותו גטו עצמו לאורך הזמן: כפיפות רשמית ומלאה של המשטרה למועצה, כפי שנקבע בתקנון הארגוני של גטו ורשה ונשמרה גם בקובנה בהנהגתו של אלחנן אלקס ובלודז’ תחת רומקובסקי; מאבקי כוח סמויים במקומות שבהם ניסו מפקדי המשטרה להשתחרר מרות היודנראט, בעידודן של זרועות שלטון גרמניות מתחרות שהעבירו למשטרה הוראות ישירות תוך עקיפת המועצה, כפי שאירע בין השאר בוורשה ובצ’נסטוחובה; והשתלטות בפועל של מפקדי המשטרה על היודנראט בשלבים המאוחרים של קיום הגטאות ובעיצומן של האקציות. בגטאות מעטים, כגון וילנה מיולי 1942 בהנהגת יעקב גנס, אוחדו שני התפקידים בידי אדם אחד[77].

כאן נדרש דיוק חשוב, החורג מעצם קיומה של הכפייה. חברי יודנראט רבים ראו את עצמם ממשיכי מסורת הנהגה קהילתית, ונשאו, גם כשכשלו או שיתפו פעולה, באחריות כבדה שממנה לא תמיד יכלו לחמוק; לעומת זאת, הקמת המשטרה היהודית נכפתה באופן מוחלט בידי הגרמנים, ללא כל יוזמה יהודית פנימית. אין עדות לכך שבמקום כלשהו קיבלו היודנראטים את הרעיון כאפשרות רצויה, או ראו בו דרך למתן לגיטימציה לפעולות הכפייה שביצעו[78]. אל שכבותיה של המשטרה גויסו לעיתים קרובות אנשים צעירים, ומהם רבים שראו בשירות בה בעיקר כרטיס הישרדות אישי, עובדה שהאיצה את ההידרדרות המוסרית בתוך הגטאות.

השירות במשטרה היהודית העניק הגנות והטבות מסוימות, ומשך גם מבקשי כוח או הישרדות אישית; אין להסיק מכך מסקנה גורפת לגבי כלל המשרתים, שהרכבם, מניעיהם והתנהגותם השתנו מגטו לגטו ואף לאורך הזמן באותו גטו עצמו. היו שוטרים שפעלו באכזריות ובשחיתות, ואחרים שניסו להקל על הציבור, הזהירו מפני אקציות, סייעו למחתרת או ניצלו את תפקידם להצלת קרובים[79]. עם החרפת הגירושים, ולנוכח תהליך של סלקציה שלילית שהפעיל הטרור הגרמני בתוך המשטרה עצמה, נהפכו יחידות משטרה רבות לכלי מרכזי בביצוע דרישות הגרמנים, ובכמה גטאות נטלו חלק פעיל באיסוף יהודים לשילוח, ובכך הפכו, בעיני חלק מתושבי הגטו, ממגיני הקהילה לצורריה[80]. מחקר עדכני מוסיף לבחון עדויות של שוטרים יהודים לגופן, במקום להתייחס אליהם כקבוצה אחידה[81].

ביקורו של היינריך הימלר בגטו ורשה, כמו ביקורים דומים במקומות אחרים, שימש תזכורת חיה למי מסור כוח החיים והמוות בפועל, וחידד את התלות המוחלטת של היודנראט בשרירות הלב הגרמנית ואת גבולות הפעולה הצרים שבתוכם נאלץ לתמרן.

״הצלה באמצעות עבודה״

אחד הרעיונות המרכזיים שהנחו ראשי יודנראטים אחדים היה כי ניצול הייצרנות היהודית לטובת המאמץ הגרמני עשוי להציל, ולו חלק מהקהילה: יהודים המועסקים בתעשייה המשרתת את הצבא הגרמני, כך האמינו, לא יישלחו להשמדה. משה מרין בזגלמביה וחיים רומקובסקי בלודז’ הם הדוגמאות המובהקות ביותר לאסטרטגיה זו, שהתבררה בסופו של דבר כאשליה טרגית: תעשיית הגטו שהייתה אמורה להציל, לא הצילה. אסטרטגיית ההצלה באמצעות עבודה נסדקה באופן מוחלט עם הגירושים ההמוניים של קיץ 1942, ובזגלמביה קרסה סופית עם חיסול גטאות בנדין וסוסנוביץ בקיץ 1943, לאחר שכבר ב־1942 נערכו אקציות מרכזיות באזור, ובהן ה״פונקט״ הגדול באוגוסט אותה שנה[82].

גם באפרים ברש בביאליסטוק (Białystok) ניכרה אמונה דומה, במסגרת יחסים מורכבים עם המחתרת ועם מרדכי טננבוים, ממנהיגיה. אין להציג את ״הצלה באמצעות עבודה״ כרעיון תמים או פסול מיסודו: במונחי הזמן, ובלי הידיעה שהתבררה בדיעבד על תוכניות ההשמדה הכוללת, נראתה זו לרבים מן המנהיגים היהודים כאסטרטגיית ההישרדות המעשית היחידה שעמדה לרשותם.

בין ההלכה למציאות הכפייה: פרשת לבוב

מתח מיוחד ניכר בין דוקטרינת ״הצלה באמצעות עבודה״ לבין עמדת ההלכה היהודית המסורתית. הרמב״ם קבע שאין אדם רשאי להציל את חייו שלו, או את חיי הרבים, במעשה הפוגע בחייו של אדם אחר; ולפי דין המסירה, כאשר גויים דורשים למסור להם יהודי אחד להריגה, ואם לא כולם ייהרגו, אין הקהילה רשאית למסור אף נפש אחת מישראל, אלא אם כן יוחד אדם מסוים שחייב מיתה כדין. עריכת רשימות לגירוש ובחירת מועמדים לשילוח נחשבו לפיכך בעיני ההלכה לעבירה חמורה, גם כשנעשו מתוך תקווה להציל את הרוב[83].

בגטו לבוב (Lwów) לא נותרה ההתנגשות הזאת תיאורטית. ד״ר יוסף פרנס, יושב הראש הראשון של היודנראט המקומי, סירב להכין רשימות ולמסור צעירים יהודים למחנה העבודה ינובסקה, ונורה למוות בידי הגרמנים. מחליפו, ד״ר הנריך לנדסברג, נדרש להתמודד עם דרישה דומה, ולקראתה פנתה אליו משלחת רבנים והבהירה כי לפי ההלכה עליו לסרב למסור אפילו יהודי אחד. תגובתו הנרגזת והכואבת של לנדסברג, כפי שנשתמרה במקורות, הייתה שהם חיים בזמנים אחרים לגמרי, וכי קהילתם חדלה מלהיות קהילה דתית והפכה למכשיר מוציא לפועל בידי הגסטאפו. הפער הזה, בין צו ההלכה לבין מציאות הכפייה המוחלטת, הוא אחד הביטויים החדים ביותר למלכודת המוסרית שבה פעל היודנראט; מנהיגים כגנס וברש, שביקשו לפעול לפי היגיון של מיעוט הנזק, נתקלו באותה מלכודת עצמה גם כשלא נזקקו למונחי הלכה[84].

מידע, שמועות והבנת משמעות הגירושים

חסר מרכזי בדיונים רבים על היודנראט הוא ההתעלמות מהמצב שבו התקבלו רוב ההחלטות: לא רק תחת כפייה, אלא בתוך ערפל מידע ממשי. יש להבחין בין כמה שלבים נבדלים: התקופה שבה נתפס הגירוש כיישוב מחדש או כמחנה עבודה; התקופה שבה החלו להגיע שמועות על רצח המוני; והשלב שבו כבר הצטבר מידע אמין יחסית על מרכזי ההשמדה. יש להבחין גם בין מה שידע ראש המועצה, שלעיתים היה חשוף למידע רב יותר מן הציבור הרחב, לבין מה שידע הציבור עצמו.

חשוב להבהיר גם, ולא פחות מכך, שהגרמנים יצרו במכוון מערכת שבה נדרשו יהודים לבצע פעולות נגד בני קהילתם. בכך חסכו הגרמנים כוח אדם, טשטשו את האחריות הישירה, ניצלו את אמון הציבור בהנהגתו, והעבירו חלק מן הזעם אל תוך החברה היהודית עצמה. היודנראט לא היה, במובן זה, מקור הדילמה המוסרית שהוצבה בפניו, אלא קורבנה ומכשירה בעת ובעונה אחת.

היודנראט בזמן האקציות

בחירה ללא אפשרות מוסרית

אחד המוקדים הקשים ביותר להבנת טרגדיית היודנראט הוא המצב שבו נדרשו ראשיו לספק בעצמם מכסות אדם לגירוש, מתוך תקווה, שהתבררה לא פעם כאשליה, להציל בכך גרעין עובדים שיישאר בחיים. מונח כמו ״אקציה לחיים״ מתאר מצב זה, אך אינו מונח כללי ומוסכם דיו כדי לשמש ללא הגדרה מפורשת: הכוונה למקרים שבהם נדרשה המועצה למסור בעצמה חלק מהאוכלוסייה, מתוך אמונה, או תקווה נואשת, שהדבר יאפשר לשארית להישאר בחיים.

הדוגמה המצמררת ביותר לדילמה זו היא נאומו של חיים רומקובסקי בגטו לודז’ ב־4 בספטמבר 1942, בעיצומה של פעולת ה״שפרה״ (עיברות של המילה הגרמנית Gehsperre, איסור היציאה מהבתים שהוטל על הגטו כולו בעת הסלקציה), גירוש הילדים, הזקנים והחולים לחלמנו (Chełmno). הגרמנים הם שדרשו את מסירתם של כעשרים אלף איש שנחשבו בעיניהם ״בלתי־יצרניים״, וכיתרו לשם כך את הגטו; רומקובסקי קיבל על עצמו להצדיק את הדרישה בפני הציבור ולארגן את הסלקציה, מתוך אמונה שמסירתם תציל את העובדים. במילותיו הידועות לשמצה, בפנייה לתושבי הגטו: ״תנו לי את ילדיכם״[85].

מקור מתאים לתיעוד הנאום ולנסיבותיו הוא עדותו בת הזמן של יוסף זלקוביץ’, משמורת בארכיון יד ושם[86]. רומקובסקי, שראה בעצמו מושיע באמצעות עבודה, נאלץ להכריע מי יישלח ומי יישאר, הכרעה שאין לה, במובנים רבים, אח ורע בהיסטוריה האנושית, ושהציבה אותו, בעיני רבים, מעבר לגבול שאין ממנו חזרה.

הדילמה המוסרית הזו אינה ניתנת לפתרון בדיעבד, ואינה אמורה להיפתר; אך היא מוקד מרכזי, וראוי שתהיה כזה, בכל דיון חינוכי במסעות שואה. השאלה הראויה להיפתח בה אינה ״מה היה עושה המטייל עצמו, לו עמד באותו מקום״, שאלה המובילה לרוב לדיון פשטני ולספקולציה שאינה ניתנת לביסוס, אלא: אילו אפשרויות עמדו למעשה בפני המנהיג היהודי, איזה מידע היה בידיו באותה עת, ומה היו התוצאות הצפויות של כל החלטה בזמן שבו התקבלה. כך עובר הדיון משיפוט עצמי מדומיין לניתוח היסטורי.

יחסים עם הציבור ועם המחתרת

לא כל שירותי הסעד, החינוך והתרבות בגטו הופעלו בידי היודנראט. ארגוני עזרה עצמית, מפלגות, תנועות נוער, ועדי בתים, מטבחים ציבוריים וארכיונים מחתרתיים, כארכיון ״עונג שבת״ בוורשה, פעלו לעיתים לצד המועצה, במתיחות עמה, ולעיתים מחוץ לשליטתה לחלוטין. חשוב אפוא שלא לייחס ליודנראט את מכלול העמידה האזרחית היהודית בגטו.

מערכת היחסים בין היודנראט למחתרת ולארגוני הלוחמים הייתה מורכבת ובלתי אחידה. לחלק מהיודנראטים הייתה עמדה שלילית כלפי ההתנגדות החמושה או הבריחה ליערות, מתוך חשש שגילוי פעילות מחתרתית עלול לסכן את הקהילה כולה ולהחיש את חיסולה, ומכאן מתיחות באותם גטאות שבהם נאבקו היודנראט והמחתרת על השפעה בקרב הציבור. יודנראטים אחרים לא נקטו עמדה חד־משמעית, אלא העדיפו לדחות את ההתנגדות לרגע שלא תהיה בו ברירה; ובמספר מקומות סייעו היודנראטים למחתרת ללא הסתייגות[87].

כך למשל בכמה מן הגטאות הקטנים בבלארוס וברוסיה המערבית נחצה הגבול בין ההנהגה הרשמית לבין המחתרת: בז’טל (זדזיאנצ’ול) עמד עורך הדין אלתר דבורצקי בראש היודנראט ובראש המחתרת בעת ובעונה אחת, ומימן רכישת נשק; בלחווא הוביל ראש היודנראט דב־ברל לופטין את הצטרפות המועצה לשריפת הגטו ולפריצתו ההמונית; ובטוצ’ין הוביל ראש היודנראט גצל שוורצמן מרד דומה, ובעקבותיו נרצח בעינויים בידי הגרמנים. במינסק תמך היודנראט הראשון, בהנהגת אליהו מושקין ולאחריו משה יפה, בהקמת המחתרת ובארגון הבריחה ליערות; ובסלונים העניק היודנראט לפעילי המחתרת סיוע כספי, ואף שילם שוחד לגרמנים כדי לשחרר עצורים מקרבם[88].

היחסים האישיים בין חברי המועצה עצמם היו שונים מיודנראט ליודנראט, יחסי כבוד הדדי במקומות אחדים (כך למשל בקובנה (Kaunas), יריבויות וחוסר אמון במקומות אחרים (כך בלובלין). ארבעה יודנראטים התאפיינו בסגנון שלטון ריכוזי במיוחד, שבו התרכזה הסמכות בידי איש אחד: רומקובסקי בלודז’, מרין בסוסנוביץ, יעקב גנס בווילנה (Vilna), וברש בביאליסטוק[89]. אפשר לתאר אצלם דפוסים דומים של שלטון ריכוזי, פולחן מנהיגות, סגנון נאומים, סמלים והתנהגות ציבורית, אך אבחון פסיכולוגי חד־משמעי, כגון ייחוס ״שיגעון גדלות״ לזה או לאחר, מחייב זהירות רבה ואינו הולם כתיבה היסטורית מאוזנת[90]. אפרים ברש, שבזכות עברו כמנהיג קהילת ביאליסטוק לפני המלחמה עורר יחס של כבוד יוצא דופן, אינו צריך להופיע כ״חריג הטוב״ ללא ניתוח: גם מקרהו מורכב, ובכלל זה יחסיו הסבוכים עם המחתרת ועם טננבוים[91].

יחסי המחתרת עם היודנראט היו סבוכים גם ברמת הפרט: היו אנשי מחתרת, חברי ״גורדוניה״ ו״דרור״, ששירתו במשטרה היהודית ככל הנראה למטרות ריגול, והמידע שמסרו לחבריהם הציל אותם מגירוש או ממאסר. אנשי ‘השומר הצעיר’ היו רדיקליים במיוחד, והושפעו מעמדתו הקיצונית של מרדכי אנילביץ’, שקרא ״לגמור קודם כול עם העבדים היהודים של הגסטאפו״; כך למשל תוכננה בזגלמביה פגיעה במרין ובגולדמינץ, ראש המשטרה היהודית. אף שהעמדה ביחס ליודנראט לא הייתה אחידה בקרב אנשי המחתרת, רווחה הסכמה כללית שהם ״משתפי פעולה״[92].

מקרי מבחן

אין ״יודנראט טיפוסי״ אחד; ריבוי הנסיבות המקומיות, האזוריות והזמניות מחייב הצגת כמה מקרים מייצגים זה לצד זה. עם השנים השתחררה ההיסטוריוגרפיה בהדרגה מהתפיסה הכוללנית שהטילה כתם על כלל אנשי היודנראט; התחדדה אבחנה בין השלבים השונים של מדיניות הנאצים, בין השינויים בהרכב המועצות לאורך התקופה, ובין דפוסי ההתנהגות השונים של ראשיהן.

א’ וייס מיין את ראשי היודנראטים על פי כמה קריטריונים: סיוע לבני קהילתם; הזהרה מאקציות; ויתור על התפקיד מתוך אי־השלמה; אי־מילוי הוראות שגרם לסילוקם; סירוב למסור אנשים שגרם לרציחתם; התאבדות; התנהגות שנויה במחלוקת; או ציות מוחלט[93]. הרחבת מושג ה״גבורה״ עם השנים, מהתנגדות אקטיבית בלבד, דרך התנגדות פסיבית, ועד לכל מי שתרם להמשך הקיום בגטו, היא חלק מאותו תהליך.

אדם צ’רניאקוב, ורשה

ראש היודנראט של גטו ורשה, שהתאבד ב־23 ביולי 1942, ביום שבו החלו הגירושים ההמוניים לטרבלינקה, לאחר שסירב לחתום על צו הכולל את גירוש ילדי הגטו. מוקדם יותר באותו קיץ יזם צ’רניאקוב פתיחת גן ציבורי ומגרש משחקים לילדי הגטו מול בניין הקהילה, ומעידים בני הזמן שהוא ואשתו השתדלו לעזור לילדים ככל יכולתם; יאנוש קורצ’אק, מנהל בית היתומים בגטו, לחש לאחד הנוכחים בטקס הפתיחה שאין זה אלא ״פורים שפיל״, שכן אין הזמן ראוי לחגיגה כשהגטו כולו עומד על פי תהום[94].

יוסף פרנס, לבוב (Lwów)

ראש היודנראט בלבוב, שסירב למסור יהודים לגרמנים ונרצח בידיהם.

אלחנן אלקס, קובנה

עמד בראש הנהגה קהילתית שהמשיכה, במידת האפשר, לקיים מוסדות סעד, בריאות ותיעוד, בין היודנראטים שבהם שררו יחסי כבוד הדדי בין החברים.

אפרים ברש, ביאליסטוק

שילב בין ״הצלה באמצעות עבודה״ לבין יחסים מורכבים עם המחתרת ועם מרדכי טננבוים; דמותו מעוררת יחס של כבוד, אך אינה חפה מסבך מוסרי.

יעקב גנס, וילנה

יש להיזהר מלכלול את גנס, ללא הסתייגות, ברשימת ״ראשי יודנראטים״: הוא היה בתחילה מפקד המשטרה היהודית בווילנה, וביולי 1942, לאחר פירוק היודנראט המקומי, הועמד בראש הנהלת הגטו כנציג היהודי היחיד. גנס נודע בעימותו עם המחתרת ובאמונתו ב״עבודה למען החיים״, ובעצם ביצועו סלקציות שהיה משוכנע כי הן מצילות חלק מהקהילה.

חיים רומקובסקי, לודז’

דוגמה מובהקת לשלטון ריכוזי ולתיעוש הגטו כאסטרטגיית הצלה, שהגיע לשיאה הטראגי בנאום ה״שפרה״ של ספטמבר 1942.

משה מרין, זגלמביה

הנהגה אזורית ריכוזית ביותר, שנשענה על ״הצלה באמצעות עבודה״, וקרסה סופית עם הגירושים ההמוניים של 1942–1943.

הפולמוס אודות היודנראט

הדעה הקשה על היודנראט המשיכה לאחר המלחמה, ורבים הכלילו את כולם כמשתפי פעולה; היו שהדביקו לחבריהם כינויים פוגעניים. חייקה גרוסמן, למשל, נהגה לחלק את העולם ל״שואה״ ול״גבורה״, המחתרת מייצגת את הגבורה, ומולה השואה, ״כצאן לטבח״. חלפו שנים עד שהגישה השתנתה; בהקשר זה ידועה פגישתו של נתן אלתרמן  עם אבא קובנר, שהשמיע לו את סיפור המחתרת, ואלתרמן השיב לו שאילו היה במקומו, היה מצטרף ליודנראט.

ב־30 באפריל 1954, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה של אותה שנה, פרסם נתן אלתרמן בטורו הקבוע ״הטור השביעי״ בעיתון ״דבר״ את היצירה ״יום הזיכרון והמורדים״. הרקע המיידי היה כנראה צאתו לאור, באותה שנה, של הספר ״מלחמות הגטאות״, קובץ עדויות של מורדים בולטים (צביה לובטקין, חייקה גרוסמן, רוז’קה קורצ’אק, מרדכי טננבוים, יצחק צוקרמן ואחרים), שחיזק את המגמה הרווחת אז להעמיד את גבורת הלוחמים במרכז יום הזיכרון.

אלתרמן עיצב את השיר כמונולוג שהושם בפיהם של מורדי הגטאות המתים, הפונים אל בני הדורות הבאים בבקשה: ״אל תציבו אותנו על כן להיבדל מן הגולה באור יהל״. הטענה שהעמיד בפיהם הייתה מורכבת ונועזת: המרד אמנם היה שיא של התעלות נפש, אך אין הוא הביטוי היחיד לגבורה, וגם מי שלא אחז בנשק, לא הצליח להתנגד או כלל לא ניסה לעשות זאת — אינו משולל כבוד אנושי. עיקר המחלוקת התעורר סביב הצירוף ״גיבורי השתדלנים והפרנסים״, שנראה כמעניק את התואר ״גיבורים״ גם לאנשי ההנהגה הקהילתית, ובהם אנשי היודנראט, שניסו להתמודד עם הגרמנים בדרך של משא ומתן והשתדלות, ולא ללוחמים בלבד.

ניסוח זה עורר פולמוס ציבורי חריף. דוד כנעני תקף את אלתרמן במאמרו ״כאור יהל״, שפורסם ב״על המשמר״; הכותרת עצמה משחקת בציטוט מתוך שירו של אלתרמן, בביקורת אירונית[95].

טוביה בוז׳יקובסקי, מאנשי הארגון היהודי הלוחם ומלוחמי מרד גטו ורשה, הצטרף לביקורת במאמרו ״בין השיר והפרוזה: שני סוגים של אנשי ‘יודנראט’״, שפורסם ב״על המשמר״ ב־18 ביוני 1954. בוז׳יקובסקי דחה את טשטוש הגבול בין המורדים לבין אנשי ההנהגה היהודית שניהלו משא ומתן עם הגרמנים.

בהמשך הצטרפו לפולמוס גם משה כרמל, ממנהיגי היישוב (ולימים שר),  במאמרו ״תהומות לרגליו של הדור״, אשר פורסם ב״למרחב״ ב־8 ביולי 1955, המשיך את קו הביקורת, וכן ישראל גלילי, ממנהיגי היישוב הבולטים.

אחד המתנגדים הנחרצים ביותר לעמדתו של אלתרמן היה יצחק צוקרמן (״אנטק״), ממייסדי הארגון היהודי הלוחם וממנהיגי מרד גטו ורשה. באספת בחירות של אחדות העבודה בתל אביב, ביולי 1955, הצהיר כי ״רק בשורות השיר של נתן אלתרמן חיים בשלום היודנראטניקים והלוחמים״. לשיטתו, אלה היו שתי דרכים נבדלות — דרך ההשתדלות ודרך המרד — וטשטוש ההבחנה ביניהן פגע במשמעותה המוסרית וההיסטורית של הבחירה בהתנגדות.[2] מנגד, אורי צבי גרינברג תמך בעמדתו העקרונית של אלתרמן וקרא להימנע משיפוטם של אנשי היודנראט בידי מי שלא עמדו במציאות הבלתי־אפשרית שבה נדרשו לפעול[96].

יצחק צוקרמן (“אנטק”), ממייסדי הארגון היהודי הלוחם וממנהיגי מרד גטו ורשה, היה בין המתנגדים הבולטים לעמדתו של אלתרמן. באספת בחירות של אחדות העבודה בתל אביב, ביולי 1955, הצהיר כי “רק בשורות השיר של נתן אלתרמן חיים בשלום היודנראטניקים והלוחמים”, וטען כי היו שתי דרכים נבדלות: דרך השתדלנות ודרך המרד. בעיניו, טשטוש ההבחנה ביניהן פגע במשמעותה המוסרית וההיסטורית של הבחירה בהתנגדות

הוויכוח הזה לא היה מבודד, הוא התרחש על רקע השיח הציבורי הנרחב יותר סביב משפט ישראל (רודולף) קסטנר (1954), שהעלה מחדש לדיון ציבורי בוער את שאלת אחריותם של ראשי הקהילות שדנו עם הגרמנים[97]. אלתרמן, בהקשר זה, נטה לצדד בעמדתו של דוד בן־גוריון, בניגוד לקו העיקרי שנקט עיתונו־שלו, ״דבר״, בסוגיה.

מאמרו של אלתרמן בנושא הצית ויכוח לוהט, אבל מאז החל תהליך שהבהיר כי ב״גבורה״ ניתן לכלול, במידה זו או אחרת, את כל מי שתרם להמשך הקיום היהודי בתוך התופת, חברי תנועות הנוער, מי שנשא בעול הקהילה, ואפילו מי שמילא את הצורך להידבר עם הגרמנים.

הוויכוח על היודנראטים אינו יכול להצטמצם לחלוקה פשוטה בין גבורה לשיתוף פעולה או בין אשמה לחפות. להבנת תחום הביניים שנוצר תחת שלטון הטרור הנאצי אפשר להיעזר, בזהירות הראויה, במושג ״האזור האפור״ שטבע פרימו לוי (Primo Levi), סופר וכימאי יהודי־איטלקי שגורש לאושוויץ בשנת 1944 ושרד. לוי תיאר את חוויותיו ואת עולמם המוסרי של אסירי המחנות בספריו הזהו אדם?, ההפוגה והשוקעים והניצולים. בספרו האחרון, שראה אור בשנת 1986, הגדיר את ״האזור האפור״ כמרחב המוסרי המעורפל שיצרה מערכת המחנות, כאשר הטילה על מקצת מקורבנותיה תפקידים ששירתו את מנגנון הדיכוי[98]. אף שלוי לא טבע את המושג לצורך דיון במועצות היהודיות, הוא עשוי לסייע גם בבחינתן: השלטון הנאצי העביר אל ההנהגות היהודיות חלק מפעולות המִנהל, הפיקוח והכפייה, ואילץ אותן לפעול בתוך מערכת שמטרותיה נקבעו בידי הרודפים ושמרחב הבחירה בה הלך והצטמצם. עם זאת, המושג אינו מבטל את האחריות האישית ואינו הופך את כל המעשים לשווי ערך, אלא מאפשר לבחון את דרגות הכפייה, את מנעד הבחירות ואת ההבדלים בין דרכי פעולתם של ראשי היודנראטים, מבלי לנתקם מן התנאים הקיצוניים שבהם פעלו. לוי עצמו הזהיר כי טשטוש ההבחנה היסודית בין הקורבן לתליין הוא מחלה מוסרית הגובלת בהכחשת האמת. אזהרתו הכפולה — להימנע משיפוט פשטני של הקורבנות, ובה בעת לא למחוק את אחריותם של מחוללי הפשע — חיונית גם לדיון ההיסטורי והמוסרי ביודנראטים.

מושגו של פרימו לוי, ״האזור האפור״, עשוי לסייע כאן, בזהירות הראויה: הוא אינו מבטל אחריות ואינו משווה בין הקורבן למקרבן, אך מסייע להבין כיצד מערכת טוטליטרית מעבירה חלק מפעולות הדיכוי אל המדוכאים עצמם, מנגנון שבו פעל היודנראט, לעיתים קרובות, בלית ברירה. לוי עצמו הזהיר מפני בלבול בין הקורבן לתליין, וכינה בלבול כזה מחלה מוסרית הגובלת בהכחשת האמת; אזהרה זו יפה לא פחות לדיון על היודנראט עצמו[99].

האם אפשר לשפוט?

בחקר היודנראט משתחררת בהדרגה, כאמור, התפיסה הכוללנית המטילה כתם על כולם; זאת מבלי לוותר על יכולת ההערכה עצמה. חוקר מודרני, השופט בהכרח, ולו רק בעצם הבחירה מה להדגיש ומה להשמיט, אינו יכול להימנע כליל משיפוט, אך יכול לשאוף לשיפוט זהיר, מבוסס עובדות, המבחין בין מקרה למקרה, בין תקופה לתקופה, ובין סוגי החלטות שונים: מידת הכפייה שבה פעל כל ראש מועצה, המידע שעמד לרשותו, האפשרויות המעשיות שהיו פתוחות בפניו, יחסו לקהילה, ותוצאות פעולתו בפועל.

סיכום: אחריות בתוך מערכת כפייה

היודנראט היה מוסד רווי סתירות: הוא הוקם בפקודת הגרמנים ושימש לביצוע הוראותיהם, אך בה בעת היה המסגרת שבאמצעותה ניסו יהודים לנהל את חיי הקהילה בתוך מציאות של רדיפה, רעב והתפוררות. המועצות היהודיות הפעילו מטבחים, בתי חולים, בתי יתומים ומערכות חינוך וסעד, אך נדרשו גם לגבות קנסות, להחרים רכוש, לגייס עובדי כפייה ולבסוף לסייע בארגון הגירושים. הן ייצגו אפוא את הציבור היהודי בפני השלטון הגרמני, ובה בעת ייצגו את השלטון הגרמני בפני הציבור היהודי. ככל שהתקדמה מדיניות ההשמדה, החריפה הסתירה הזאת ומרחב הפעולה העצמאית שלהן הלך והצטמצם.

היחס ליודנראט היה שנוי במחלוקת כבר בתקופת המלחמה. תושבי הגטאות נזקקו לשירותיו, אך גם חששו ממנו והאשימו אותו באפליה, בשחיתות ובכניעה לדרישות הגרמנים. ראשי המועצות הציגו את עצמם לעיתים קרובות כמי שנשאו בעול שהאחרים לא יכלו או לא רצו לשאת. הם האמינו כי באמצעות משא ומתן, עבודה יצרנית וקיום מנגנון קהילתי אפשר יהיה להרוויח זמן ולהציל לפחות חלק מן הציבור. אנשי המחתרות, לעומתם, ראו בחלקם מנהיגים שהשלו את הקהילה, החלישו את ההתנגדות ולעיתים אף סייעו לגרמנים. אלה לא היו רק חילוקי דעות מוסריים, אלא עימות בין תפיסות שונות של המציאות ושל דרכי ההצלה האפשריות בתוכה.

לאחר המלחמה התחדד השיפוט. בזיכרון הציבורי בישראל הוצבו המורדים בראש סולם הגבורה, ואילו אנשי היודנראט, המשטרה היהודית והקאפוס נכרכו לעיתים יחד תחת הכותרת ״משתפי פעולה״. ההבחנות בין המוסדות, בין דרגות הכפייה ובין דרכי הפעולה השונות היטשטשו. דימוי זה הושפע מעדויותיהם הקשות של ניצולים, מן העימותים שהתקיימו בגטאות עצמם ומן האתוס הישראלי הצעיר, שהעלה על נס את הלוחם ודחה את דמותו של היהודי הגלותי, אשר כביכול הסתפק בשתדלנות ובהישרדות. בתוך החלוקה שבין ״שואה״ ל״גבורה״, היודנראט נתפס לא פעם כניגודו של המרד.

בשנות ה־50 הגיעה המחלוקת אל בתי המשפט, אל העיתונות ואל הזירה הפוליטית. משפטיהם של קאפוס ובעלי תפקידים יהודים, ובראשם הפולמוס הציבורי סביב משפט קסטנר, ביטאו את הדרישה להעמיד לדין לא רק את הרוצחים, אלא גם יהודים שנחשדו בסיוע למנגנון הנאצי. מנגד, יצירתו של נתן אלתרמן ״יום הזיכרון והמורדים״ ערערה על ההפרדה החדה בין הלוחמים לבין יתר יהודי הגטאות. אלתרמן הכיר בייחודו של המרד, אך ביקש לכלול בזיכרון המכבד גם את ״השתדלנים והפרנסים״ ואת ההמונים שלא אחזו בנשק. דבריו עוררו התנגדות חריפה מצד יצחק צוקרמן, טוביה בוז׳יקובסקי ואחרים, שחששו כי השוואה כזאת מטשטשת את ההבדל בין דרך המרד לבין הנהגה שנענתה לדרישות הגרמנים. עצם הפולמוס, עם זאת, סימן את תחילתו של שינוי: הגבורה החלה להיתפס לא רק כלחימה מזוינת, אלא גם כנשיאה בעול הקהילה, בהצלת ילדים, בהשגת מזון ובשמירה על מסגרות של חיים.

משפט אייכמן הרחיב עוד יותר את ההקשבה לקולם של הניצולים וחשף בפני הציבור את מורכבות החיים תחת הכיבוש. זמן קצר לאחר מכן סימן זיכויו של הירש ברנבלט בבית המשפט העליון תפנית משפטית חשובה. השופטים קבעו כי אין לדרוש מבני אדם שנלכדו במערכת של רדיפה והשמדה רמת התנהגות של גיבורים, וכי לא כל הכרעה מוסרית מתקופת השואה מתאימה לבירור במסגרת המשפט הפלילי. בכך לא נשללה האפשרות להטיל אחריות אישית, אך התערערה ההנחה שעצם מילויו של תפקיד ביודנראט או במשטרה היהודית מוכיח אשמה.

גם המחקר ההיסטורי עבר תהליך דומה. פיליפ פרידמן התמקד בראשית הדרך בדמויותיהם של מנהיגים ריכוזיים ובתחושת השליחות, בתאוות השלטון ובשיגעון הגדלות שיוחסו להם. ראול הילברג וחנה ארנדט הדגישו את תרומת ההנהגות היהודיות ליעילותו המנהלית של מנגנון ההרס, ואילו יעקב רובינסון התנגד להכללותיהם והצביע על התעלמותן מן הכפייה ומן המציאות המקומית. מחקרו המקיף של ישעיהו טרונק בשנות ה־70 היה נקודת מפנה: הוא הראה כי לא היה יודנראט אחד, אלא מאות מועצות שנבדלו זו מזו בהרכבן, במדיניותן וביחסן אל הציבור ואל המחתרות. מחקריהם של אהרון וייס, אביהו רונן ואחרים העמיקו מגמה זו ובחנו את המועצות בתוך ההקשר המקומי והכרונולוגי שבו פעלו.

לקראת סוף המאה ה־20 ובמאה ה־21 התרחקו המחקר והזיכרון הציבורי מן השאלה הפשוטה אם אנשי היודנראט היו ״גיבורים״ או ״בוגדים״. תשומת הלב הופנתה אל המידע שהיה ברשותם בזמן אמת, אל השינויים במדיניות הגרמנית, אל היחסים בינם לבין הציבור והמחתרת ואל ההבדלים בין ניהול החיים בגטו לבין ההשתתפות בגירושים. מושגו של פרימו לוי, ״האזור האפור״, סייע לתאר את המרחב שיצרה מערכת טוטליטרית כאשר העבירה חלק מפעולות הדיכוי אל המדוכאים עצמם. המושג אינו משווה בין הקורבן למקרבן ואינו מבטל אחריות אישית, אלא מזהיר מפני שיפוט שאינו מביא בחשבון את מידת הכפייה ואת הצטמצמותן המתמדת של אפשרויות הבחירה.

ההכרה במורכבות אינה מחייבת לטהר את כל אנשי היודנראט. היו בהם מנהיגים מסורים שניסו להקל על בני קהילתם וחלקו לבסוף את גורלם; היו מי שדבקו באמונה כי עבודה תעניק ליהודים ערך בעיני הגרמנים, גם לאחר שהתברר כי תקוותם נשענת על אשליה; והיו מי שניצלו את כוחם, הנהיגו משטר עריצות או פגעו בבני קהילתם מעבר למה שנכפה עליהם. משום כך אין מקום לפסק דין כולל. יש לבחון כל מועצה, כל מנהיג וכל החלטה לפי הנסיבות: מה ידעו, מה ביקשו להשיג, מה היה מרחב הבחירה שלהם, כיצד נהגו בחלשים מהם ומה היו תוצאות מעשיהם.

בסופו של דבר, חקר היודנראט אינו עוסק רק בשאלה כיצד ראוי לשפוט את מנהיגי העבר, אלא בשאלה רחבה וקשה יותר: מהי אחריות אנושית בתוך מערכת שנועדה לבטל את חירותו של האדם ולהפוך את הקורבן לשותף כפוי בדיכוי עמו. האחריות לרדיפה, לגירוש ולהשמדה הייתה של גרמניה הנאצית, יוזמת המנגנון ומפעילתו; אך בתוך המרחב הצר והאכזרי שהותירה התקיימו גם בחירות אנושיות, שונות זו מזו במשמעותן ובמחירן. רק מחקר הנמנע הן מהוקעה גורפת והן מן הפיתוי לטהר את כולם יכול לעשות צדק, ככל שהדבר אפשרי, עם האנשים שנלכדו בתוך המלכודת הזאת.

ביבליוגרפיה

קובצי תעודות, מקורות משפטיים וארכיוניים

ארד, יצחק; גוטמן, ישראל; מרגליות, אברהם (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים: יד ושם, תשל״ח.

בלומנטל, נחמן (עורך), דרכו של יודנראט: תעודות מגטו ביאליסטוק, ירושלים: יד ושם, תשכ״ב.

בלומנטל, נחמן (עורך), תעודות מגטו לובלין: יודנראט ללא דרך, ירושלים: יד ושם, תשכ״ז.

חבס, ברכה (עורכת), מכתבים מן הגטאות, תל אביב: עם עובד, תש״ג.

ע״פ 77/64 הירש ברנבלט נגד היועץ המשפטי לממשלה, פסק דין של בית המשפט העליון, 1 במאי 1964.

תיק פלילי 15/63, היועץ המשפטי לממשלה נגד הירש הניאק ברנבלט, בית המשפט המחוזי בתל אביב; חומרי המשפט שמורים גם בארכיון יד יערי, גבעת חביבה.

ארכיון מורשת, גבעת חביבה, חטיבה C.36: יומני חייקה קלינגר, 1943.

ארכיון יד ושם, ירושלים: תיעוד גטו לודז׳ ועדותו בת הזמן של יוסף זלקוביץ׳ על נאום ה״שפרה״ של חיים מרדכי רומקובסקי.

יומנים, עדויות וספרי זיכרון

בראנדס, אהרון, קץ היהודים בדרום־מערב פולין, מרחביה: ספרית פועלים, 1945.

גרוסמן, חייקה (עורכת), ספר הפרטיזנים היהודים, כרכים א–ב, מרחביה: ספרית פועלים, 1958.

ליוור, דוד, עיר המתים, תל אביב, תש״ו.

לונצ׳נר (רובינסון), חוה, ״פרשת בנדין״, מבפנים, יוני 1944, עמ׳ 123–134.

פרדרקה, מזיא, רעים בסער, ירושלים, תשכ״ד.

פרדרקה, מזיא, ״פרקי סוסנוביץ״, ידיעות לוחמי הגטאות, גיליון 21 (1959), עמ׳ 42, 51.

קלינגר, חייקה, מיומן בגיטו, תרגם מפולנית: צבי ארד, מרחביה: ספרית פועלים וקיבוץ העוגן, תשי״ט (1959).

קלינגר, חייקה, אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, בנדין 1943, ערך אביהו רונן; תרגמו מפולנית צבי ארד ואלכסנדר נצר, ירושלים: יד ושם; גבעת חביבה: מורשת, תשע״ז (2016).

Dobroszycki, Lucjan (ed.), The Chronicle of the Łódź Ghetto, 1941–1944, New Haven: Yale University Press, 1984.

Dąbrowska, Danuta, and Lucjan Dobroszycki (eds.), Kronika getta łódzkiego, vol. I, Łódź, 1965.

Widerman, Paweł, Płowa Bestia, Munich, 1948.

מחקרים וחיבורים בעברית

באואר, יהודה, השואה: היבטים היסטוריים, תל אביב: מורשת וספרית פועלים, 1982.

באואר, יהודה, תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה, תל אביב: משרד הביטחון, 1983.

דווידוביץ, לוסי ס׳, המלחמה נגד היהודים, 1933–1945, תל אביב: זמורה־ביתן־מודן, 1982.

גוטמן, ישראל; מנבר, רחל (עורכים), דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית, 1933–1945: הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השלישי של חוקרי השואה, ירושלים: יד ושם, תש״ם.

הילברג, ראול, ״הגטו כצורת ממשל״, ילקוט מורשת, כ (דצמבר 1975), עמ׳ 89–108.

וייס, אהרון, ״בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה״, יד ושם – קובץ מחקרים, יב (תשל״ח), עמ׳ 243–266.

וייס, אהרון, ״דפוסי התגובה היהודית בזגלמביה בתקופת השואה״, דפים לחקר תקופת השואה, א (תשל״ט), עמ׳ 55–76.

וייס, אהרון, ״יודנראט״, בתוך: ישראל גוטמן (עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, כרך ג, ירושלים: יד ושם; תל אביב: ספרית פועלים, תש״ן (1990), עמ׳ 533–558.

וייס, אהרון, המשטרה היהודית בגנרלגוברנמנט ובשלזיה עילית בתקופת השואה, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשל״ג.

ויץ, יחיעם, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד״ר ישראל קסטנר, עריכה: אבי כצמן, ירושלים: כתר, 1995.

טרונק, ישעיהו, יודנראט: המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכיבוש הנאצי, תרגם דוד בר־לבב, ירושלים: יד ושם, תשל״ט.

יחיל, לני, השואה: גורל יהודי אירופה, 1932–1945, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1987.

כרמל ישראל (עורך), קטעים מתוך יומנו של הנס פרנק, גנרל־גוברנטור של שטחי פולין הכבושים, תל אביב: יד ושם, תשכ״א (1960).

מזיא, פרדרקה; רונן, אביהו, ״שלזיה עילית מזרחית״, בתוך: ישראל גוטמן (עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, ירושלים: יד ושם; תל אביב: ספרית פועלים, תש״ן (1990), עמ׳ 1216.

פורת, דינה, הנהגה במלכוד: היישוב נוכח השואה, 1942–1945, תל אביב: עם עובד, 1986.

פרבשטיין, אסתר, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס״ב.

פרידמן, פיליפ, ״התסביך המשיחי של תקיפי הגטו הנאצי״, בצרון, כרך כח, חוברת ה; כרך כט, חוברות ג–ד (1953/54), עמ׳ 151–158, 232–239.

פרידמן, פיליפ, ״מושיעי שקר בגטאות פולין״, מצודה, כרכים 7–8, לונדון, 1954.

רונן, אביהו, “יהודי זגלמביה בתקופת השואה, 1939–1943”, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב, 1989.

רונן, אביהו, ״הפונקט הגדול: הגירוש ההמוני של יהודי זגלמביה״, משואה, יז (1989), עמ׳ 102–147.

רובינסון, יעקב, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ״ז.

שטיין, א׳ ש׳ (עורך), פנקס בנדין, תל אביב, 1959.

גשורי, מ׳ ש׳ (עורך), ספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, שני כרכים, תל אביב, תשל״ג.

מחקרים בלועזית

Adelson, Alan, and Robert Lapides (eds.), Lodz Ghetto: Inside a Community Under Siege, New York: Viking, 1989.

Arendt, Hannah, Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil, New York: Viking Press, 1963.

Berger, Peter L., and Thomas Luckmann, The Social Construction of Reality: A Treatise in the Sociology of Knowledge, Harmondsworth: Penguin, 1972.

Hilberg, Raul, The Destruction of the European Jews, rev. ed., 3 vols., New York: Holmes & Meier, 1985.

Person, Katarzyna, “Jewish Councils and Jewish Ghetto Police in Eastern Europe,” in Marion Kaplan and Natalia Aleksiun (eds.), The Cambridge History of the Holocaust, Cambridge: Cambridge University Press, 2025, chap. 6. DOI: 10.1017/9781108900447.009.

Porat, Dan, Bitter Reckoning: Israel Tries Holocaust Survivors as Nazi Collaborators, Cambridge, MA: Belknap Press of Harvard University Press, 2019.

Trunk, Isaiah, Łódź Ghetto: A History, translated and edited by Robert Moses Shapiro, Bloomington: Indiana University Press, 2006; originally published in Yiddish as Lodzsher Geto, New York: YIVO, 1962.

Weiss, Aharon, “The Relations between the Judenrat and the Jewish Police,” in Michael R. Marrus (ed.), The Nazi Holocaust, Part 6: The Victims of the Holocaust, vol. 2, Berlin and Boston: De Gruyter Saur, 1989, pp. 471–487.

Yablonka, Hanna, “The Development of Holocaust Consciousness in Israel: The Nuremberg, Kapos, Kastner, and Eichmann Trials,” Israel Studies 8, no. 3 (2003), pp. 1–24.

ספרות, הגות וסוציולוגיה

ברגר, פיטר ל׳, הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה), תל אביב: עם עובד, 1970.

לוי, פרימו, הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, תשמ״ח (1988).

לוי, פרימו, ההפוגה, תרגם מאיטלקית אברהם פסקא, תל אביב: ספרית פועלים, 1979.

לוי, פרימו, השוקעים והניצולים, תרגמה מאיטלקית מרים שוסטרמן־פדובאנו, תל אביב: עם עובד, תשנ״א (1991), ובייחוד הפרק ״האזור האפור״, עמ׳ 27–52.

מגד, אהרן, פויגלמן, תל אביב: עם עובד, ספריה לעם 336, תשמ״ז (1987).

מאן, תומאס, יוסף ואחיו, מרחביה: ספרית פועלים, 1958.

פרנקל, ויקטור א׳, האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה, תל אביב, 1971.

ק׳ צטניק, בית הבובות, תל אביב, תשכ״א.

ק׳ צטניק, סלמנדרה, תל אביב, 1975.

קליין, הלל, ״החיפוש אחר זהות ומשמעות בקרב ניצולי השואה״, בתוך: קובץ מחנות הריכוז הנאציים, ירושלים: יד ושם, תש״ם, עמ׳ 425–434.

עיתונות והפולמוס הציבורי

אלתרמן, נתן, ״יום הזיכרון והמורדים״, דבר, 30 באפריל 1954, עמ׳ 2.

אלתרמן, נתן, ״פני המרד ופני זמנו״, דבר, 28 במאי 1954, עמ׳ 2, 7.

בוז׳יקובסקי, טוביה, ״בין השיר והפרוזה: שני סוגים של אנשי ‘יודנראט’״, על המשמר, 18 ביוני 1954, עמ׳ 3.

כנעני, דוד, ״כאור יהל״, על המשמר, 14 במאי 1954, אתר עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית.

כרמל, משה, ״תהומות לרגליו של הדור״, למרחב, 8 ביולי 1955.

״אם צדקה דרך היודנראטים, יועמדו הלוחמים למשפט״, למרחב, כ״ז בתמוז תשט״ו, 17 ביולי 1955, עמ׳ 1–2.

אנציקלופדיות ומקורות מקוונים

גוטמן, ישראל (עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, כרכים א–ו, ירושלים: יד ושם; תל אביב: ספרית פועלים, תש״ן (1990).

פראוור, יהושע (עורך ראשי), האנציקלופדיה העברית, ירושלים, תשל״ח.

United States Holocaust Memorial Museum, “Ghettos,” Holocaust Encyclopedia, https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/ghettos (אוחזר בספטמבר 2026).

יד ושם, ״פרופ׳ אהרן וייס מספר על קורותיו בתקופת השואה״, https://www.yadvashem.org/he/education/testimony-films/weiss.html (אוחזר בספטמבר 2026).

הערות שוליים

[1] אהרון וייס (1928–2025), היסטוריון, חוקר שואה וניצול השואה, נולד בבוריסלב שבפולין, כיום באוקראינה. בתקופת הכיבוש הגרמני הסתתר עם הוריו, אחותו מילה ואחיו שבח, לימים יו״ר הכנסת, תחילה במשך שבעה חודשים בין קירות כפולים שבנתה המשפחה, ולאחר מכן כשנה וחצי במרתף. בני המשפחה ניצלו בסיוע שכנותיהם, יולה טששין ומריה פוטז׳נה. לאחר המלחמה עלה וייס לישראל והשלים לימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית. הוא נמנה עם החוקרים הבולטים של ההנהגה היהודית והמשטרה היהודית בתקופת השואה, שימש עורך ראשי של „יד ושם: קובץ מחקרים”, והיה בין המחברים והעורכים של „פנקסי הקהילות” ושל „האנציקלופדיה של השואה”. מחקריו תרמו תרומה חשובה להבנת מורכבות פעולתם של היודנראטים תחת הכיבוש הנאצי. להרחבה באתר יד ושם

[2] גוטמן, ישראל (עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, כרכים א–ו, ירושלים: יד ושם; תל אביב: ספרית פועלים, תש״ן–1990.

[3]פ’ מזיא וא’ רונן, ״שלזיה עילית מזרחית״, בתוך: י’ גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל־אביב, 1990 (להלן: האנציקלופדיה), עמ’ 1216.

[4] אביהו רונן (נולד ב־1948) הוא היסטוריון ישראלי, חוקר שואה, מנהיגות והיסטוריה של הלוגיקה. הוא בנם של חייקה קלינגר, ממנהיגות הארגון היהודי הלוחם בבנדין, ושל יעקב רוזנברג־רונן, מפעילי המחתרת בסלובקיה. אמו שמה קץ לחייה ב־1958, כאשר היה כבן עשר, ולא בן חמש עשרה. הגילוי המחודש של יומניה השפיע על פנייתו לחקר השואה. עבודת הדוקטור שלו, „יהודי זגלמביה בתקופת השואה 1939–1943”, בחנה בין השאר את המחתרת, היודנראט והמנהיגות היהודית באזור. מחקרו משלב היסטוריה עם כלים מתחומי הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה והפילוסופיה. לימים ערך ופרסם את יומני אמו בספר „נידונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר” (2011).

[5] חייקה קלינגר (Chajka Klinger;‏ 1917–1958), ילידת בנדין, הייתה ממנהיגות השומר הצעיר והארגון היהודי הלוחם בזגלמביה. לאחר חיסול גטו בנדין נתפסה ונחקרה בעינויים בידי הגסטפו, אך הצליחה להימלט. במחבואה כתבה יומנים המתעדים את פעילות המחתרת בבנדין ובוורשה ואת יחסיה הקשים עם היודנראט. ב־1944 הגיעה לארץ ישראל והייתה מן הראשונים מקרב לוחמי הגטאות שמסרו ליישוב עדות ישירה על החורבן ועל המרד. היא נישאה ליעקב רוזנברג, לימים רונן, והתגוררה בקיבוץ העוגן. בשנת 1958, כשבנה אביהו רונן היה בן חמש עשרה, שמה קץ לחייה

[6] בֶּנְדִין (בפולנית: Będzin, בנדז’ין; בגרמנית: Bendzin, Bendsburg; ביידיש: בענדין) היא עיר בחבל זגלמביה שבדרום פולין. עד השואה הייתה המרכז היהודי של חבל זגלמביה.

[7] מגד, אהרן. פויגלמן. תל אביב: עם עובד (ספריה לעם, מס’ 336), תשמ”ז 1987.

[8]המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) הוקם רשמית ב־27 בספטמבר 1939, שישה ימים לאחר איגרת הבזק; במועד כתיבתה נשא היידריך את התואר הרשמי ״ראש משטרת הביטחון ושירות הביטחון (SD) של האס־אס״. ראה: מסמך היידריך.

[9]United States Holocaust Memorial Museum, Ghettos Encyclopedia / Holocaust Encyclopedia, ״Ghettos״, אומדן של יותר מ־1,300 גטאות שהקימו הגרמנים במזרח אירופה ובמרכזה.

[10] Katarzyna Person, “Jewish Councils and Jewish Ghetto Police in Eastern Europe,” in Marion Kaplan and Natalia Aleksiun (eds.), The Cambridge History of the Holocaust, Cambridge: Cambridge University Press, 2025, chap. 6. DOI: 10.1017/9781108900447.009.

[11] Aharon Weiss, “The Relations between the Judenrat and the Jewish Police,” in Michael R. Marrus (ed.), The Nazi Holocaust, Part 6: The Victims of the Holocaust, vol. 2, Berlin and Boston: De Gruyter Saur, 1989, pp. 471–487. גרסה באתר יד ושם.

[12] קלינגר, חייקה. מיומן בגיטו. תרגם מפולנית: צבי ארד. מרחביה: ספרית פועלים וקיבוץ העוגן, תשי”ט (1959).  (הערה: לימים יצאו היומנים המקוריים והמלאים שנכתבו בבנדין ב-1943 במהדורה חדשה ומדעית בעריכת בנה, פרופ’ אביהו רונן: קלינגר, חייקה. אליכם אני כותבת: היומנים המקוריים, בנדין 1943. עורך: אביהו רונן; תרגום מפולנית: צבי ארד ואלכסנדר נצר. ירושלים: יד ושם; גבעת חביבה: מורשת, תשע”ז 2016.

[13] Dan Porat, Bitter Reckoning: Israel Tries Holocaust Survivors as Nazi Collaborators, Cambridge, Massachusetts: The Belknap Press of Harvard University Press, 2019.

[14] Aharon Weiss, “The Relations between the Judenrat and the Jewish Police,” in Michael R. Marrus (ed.), The Nazi Holocaust, Part 6: The Victims of the Holocaust, vol. 2, Berlin and Boston: De Gruyter Saur, 1989, pp. 471–487.

[15] : Hanna Yablonka, “The Development of Holocaust Consciousness in Israel: The Nuremberg, Kapos, Kastner, and Eichmann Trials,” Israel Studies, 8:3 (2003), pp. 1–24; Dan Porat, Bitter Reckoning: Israel Tries Holocaust Survivors as Nazi Collaborators, Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 2019

[16]א’ רונן, ״הפונקט הגדול: הגירוש ההמוני של יהודי זגלמביה״, משואה, י״ז, 1989, עמ’ 102–147.

[17]א’ רונן, ״יהודי זגלמביה בתקופת השואה״, עבודת גמר לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל־אביב, תל־אביב, 1989 (להלן: רונן, דוקטורט), עמ’ 10.

[18]פ’ פרידמן, ״התסביך המשיחי של תקיפי הגטו הנאצי״, בצרון, כרך כ״ח, חוברת ה’; שם, כרך כ״ט, חוברת ג–ד, 1953/54 (להלן: פרידמן, התסביך), עמ’ 151–158, 232–239; הנ״ל, ״מושיעי שקר בגטאות פולין״, מצודה, כרכים 7–8, לונדון, 1954.

[19]Raul Hilberg, The Destruction of the European Jews, 3 vols, N.Y., 1985 (להלן: הילברג).

[20]H. Arendt, Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil, Penguin Books, 1963 (להלן: ארנדט).

[21]יעקב רובינסון, העקוב למישור, ירושלים, תשכ״ז.

[22]י’ טרונק, יודנראט, ירושלים, תשל״ט.

[23]א’ וייס, ״המשטרה היהודית בגנרלגוברנמנט ובשלזיה עילית בתקופת השואה״, עבודת גמר לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל״ג (להלן: המשטרה היהודית).

[24]א’ רונן, ״יהודי זגלמביה בתקופת השואה 1939–1943״, עבודת גמר לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת תל־אביב, תל־אביב, 1989.

[25]לסקירת ההתפתחות ההיסטוריוגרפית שלאחר טרונק, הרואה במחקר המאוחר יותר נטייה גוברת להימנע מהכללות גורפות ולבחון כל מועצה לגופה, ראו סקירות בכרכי Cambridge History of Judaism העוסקים בתקופת השואה.

[26]א’ רונן, יהודי זגלמביה, עמ’ 14–15.

[27]P.L. Berger and T. Luckmann, The Social Construction of Reality, Penguin Books, 1972.

[28]פיטר ברגר, הזמנה לפגישה (עם הסוציולוגיה), תל־אביב, 1970. ראה בהרחבה: מ’ ש’ גשורי, ספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה (2 כרכים), תל־אביב, תשל״ג (להלן: ספר סוסנוביץ).

[29]קצטניק, סלמנדרה, תל־אביב, 1975.

[30]קצטניק, בית הבובות, תל־אביב, תשכ״א.

[31]תומאס מאן, יוסף ואחיו, מרחביה, 1958.

[32]ו’ פרנקל, האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה, תל־אביב, 1971.

[33]ל’ יחיל, השואה: גורל יהודי אירופה 1932–1945, ירושלים ותל־אביב, 1987 (להלן: השואה).

[34]ל’ דווידוביץ, המלחמה נגד היהודים 1933–1945, תל־אביב, 1982 (להלן: המלחמה).

[35]א’ וייס, ״בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה״, יד ושם, קובץ מחקרים, י״ב (תשל״ח).

[36]פרידמן, התסביך…; הנ״ל, ״מושיעי שקר בגטאות פולין״, מצודה, לונדון, כרכים 7–8, 1954.

[37]י’ גוטמן ור’ מנבר (עורכים), דמות ההנהגה היהודית בארצות השליטה הנאצית, 1933–1945, הרצאות ודיונים בכינוס הבינלאומי השלישי של חוקרי השואה, ירושלים, תש״ם.

[38]ח’ קלינגר, מיומן בגיטו, קיבוץ העוגן, 1959.

[39]ארכיון ״מורשת״, גבעת חביבה, C.36 (להלן: קלינגר, 1943).

[40]א’ בראנדס, קץ היהודים בדרום־מערב פולין, מרחביה, 1945.

[41]ד’ ליוור, עיר המתים, תל־אביב, תש״ו.

[42]מ’ פרדרקה, רעים בסער, ירושלים, תשכ״ד; הנ״ל, ״פרקי סוסנוביץ״, ידיעות לוחמי הגטאות, גל’ 21, 1959, עמ’ 42, 51.

[43]א’ רונן, יהודי זגלמביה, עמ’ 22.

[44]השוו: ארנדט, שם. יש להבחין בין תיאורו של רונן ובין מושגה של ארנדט; הדמיון רעיוני בלבד, ומקורם שונה.

[45]תיק פלילי מס’ 15/63, היועץ המשפטי לממשלה נגד הירש הניאק ברנבלט, בית המשפט המחוזי בתל־אביב (להלן: משפט ברנבלט).

[46]לדיון בפרשת ברנבלט ובמשפטי הקאפו שנערכו בישראל, לרבות ההבחנה בין פסק הדין המחוזי לזיכוי בעליון, ראו: ד’ פורת, מחקריה על משפטים אלה בישראל; וכן סקירות בכתבי עת אקדמיים (לרבות בהוצאת Oxford Academic).

[47] משפט ברנבלט (לעיל, הערה 43); לרקע הכללי על שלב הפונקציונרים הרביעי במשפטי הקאפו בישראל (1963–1972) ראו: ד’ פורת, הנהגה במלכוד, תל אביב, 1986.

[48]י’ טרונק, יודנראט, עמ’ 2–4.

[49]א’ רונן, יהודי זגלמביה, עמ’ 24–26. ראה גם ספרי הזיכרון של הקהילות, כך למשל: א’ ש’ שטיין (עורך), פנקס בנדין, תל־אביב, 1959; ש’ גשורי (עורך), ספר סוסנוביץ והסביבה בזגלמביה, תל־אביב, 1973.

[50]א’ רונן, שם, עמ’ 24. ראה בהרחבה: שם, כרך הערות, הערה מס’ 36, עמ’ 4.

[51]י’ טרונק, יודנראט, עמ’ 3–6.

[52]Pawel Widerman, Plowa Bestia, Monachium, 1948, p. 40.

[53]ראה בעניין זה: א’ רונן, יהודי זגלמביה, עמ’ 23.

[54]הוראת היידריך בדבר מדיניות ונקיטת פעולות כלפי היהודים בשטחים הכבושים. ראה: י’ גוטמן; י’ ארד; א’ מרגליות (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים, תשל״ח, עמ’ 140 (להלן: מסמך היידריך).

[55]י’ טרונק, יודנראט, עמ’ 27–29.

[56]מסמך היידריך.

[57]א’ רונן, יהודי זגלמביה, עמ’ 81.

[58]מסמך היידריך.

[59]גנרלגוברנמן, (Generalgouvernement), מילולית: מימשל כללי. זהו שמה של יחידת מינהל מדינית שהקימו שלטונות הכיבוש הגרמניים בחלקי פולין הכבושה שלא סופחו לרייך, ובהם כ־12 מיליון תושבים (להלן: ג״ג). ההוראה מתייחסת אך ורק לקהילות הג״ג, ומגדירה את תפקידי מועצות הזקנים במונחים כוללניים יותר: עריכת מפקד אוכלוסין של היהודים וסיוע לשלטונות הגרמניים בהעברת היהודים מעיירות קטנות ומהכפרים לערים גדולות [ראה: ל’ דווידוביץ, המלחמה נגד היהודים 1933–1945, תל־אביב, 1982 (להלן: המלחמה), עמ’ 241].

[60]י’ טרונק, יודנראט, עמ’ 22.

[61]י’ כרמל, קטעים מיומנו של האנס פרנק, תל־אביב, 1960, עמ’ 12.

[62]המלחמה, עמ’ 241.

[63]רונן, יהודי זגלמביה, עמ’ 81.

.[64] ישעיהו טרונק, יודנראט: המועצות היהודיות במזרח אירופה בתקופת הכיבוש הנאצי, תרגמו דוד בר־לבב, ברכה פרוינדליך ומאיר גרובשטיין, ירושלים: יד ושם, תשל״ט, עמ׳ 22–29, 37–38, 55–68. ראו גם אהרן וייס, ״יודנראט״, בתוך: ישראל גוטמן (עורך ראשי), האנציקלופדיה של השואה, כרך ג׳, ירושלים: יד ושם; תל אביב: ספרית פועלים, תש״ן (1990), עמ׳ 533–535.

[65]כך למשל קהילת לובלין. ראה: נ’ בלומנטל, ״לובלין״, אנציקלופדיה של גלויות, ירושלים, תשי״ז, עמ’ 40.

[66]י’ טרונק, יודנראט, עמ’ 289–290.

[67]שם, עמ’ 55–68.

[68]ל’ דווידוביץ, המלחמה…, עמ’ 244–245.

[69]א’ וייס, ״יודנראט״, האנציקלופדיה של השואה (עורך: י’ גוטמן), תל־אביב, 1990 (להלן: האנציקלופדיה), כרך ג’, עמ’ 533.

[70] י’ טרונק, יודנראט; י’ גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל אביב, 1990, ערכים ״הג’וינט״, ״עזרה עצמית״ ו״טא״ז״.

[71]נ’ בלומנטל, דרכו של יודנראט, תעודות מגטו ביאליסטוק, ירושלים, תשכ״ב (להלן: דרכו של…), עמ’ 67.

[72]נ’ בלומנטל, תעודות מגטו לובלין, עמ’ 164–165; 207–209.

[73]ל’ דווידוביץ, המלחמה…, עמ’ 245–246; י’ טרונק, יודנראט, עמ’ 220–224.

[74]ל’ דווידוביץ, המלחמה, עמ’ 251.

[75]ל’ דווידוביץ, המלחמה, עמ’ 248.

[76] טיפ למדריך: בביקור בבונקר של היודנראט, או בבניין המשטרה היהודית לשעבר בגטו ורשה או בגטו לודז’, כדאי לפתוח דווקא מהיבט התפקוד האזרחי היומיומי, בתי החולים, המטבחים הציבוריים, מערכת המס, ורק בהמשך לעבור לשאלת הכפייה. כך מבינים המטיילים שהיודנראט לא היה ״רק״ גוף שגייס לעבודות כפייה ולגירוש, אלא במקומות רבים גם עירייה של ממש, שניסתה בתנאים בלתי אפשריים לקיים חיי קהילה.

[77] א’ וייס, המשטרה היהודית (לעיל, הערה 21); י’ טרונק, יודנראט, הפרק על המשטרה היהודית.

[78]א’ וייס, המשטרה היהודית בגנרלגוברנמנט ובשלזיה עילית בתקופת השואה, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים, תשל״ג (להלן: המשטרה), עמ’ 262–263. יש לציין שא’ רונן מתייחס למשטרה היהודית בגישה יותר סלחנית, יותר רבת צדדים.

[79]ל’ דווידוביץ, שם, עמ’ 249.

[80]י’ טרונק, יודנראט, עמ’ 320–326; א’ וייס, האנציקלופדיה, עמ’ 557–558.

[81]לגישה עדכנית הבוחנת עדויות של שוטרים יהודים לגופן, ולא כקבוצה אחידה, ראו: Holocaust and Genocide Studies (2025).

[82]א’ רונן, ״הפונקט הגדול״, שם.

[83] א’ פרבשטיין, בסתר רעם: הנהגה רבנית ויהדות אורתודוקסית באירופה בתקופת השואה, ירושלים, תשס״ב.

[84] א’ פרבשטיין, בסתר רעם (לעיל, הערה 91); א’ וייס, ״בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה״ (לעיל, הערה 33).

[85] Dobroszycki, Lucjan (ed.), The Chronicle of the Łódź Ghetto, 1941–1944, New Haven: Yale University Press, 1984.

Dąbrowska, Danuta and Dobroszycki, Lucjan (eds.), Kronika getta łódzkiego, vol. I, Łódź, 1965, p. 48.

Trunk, Isaiah, Łódź Ghetto: A History, translated and edited by Robert Moses Shapiro, Bloomington: Indiana University Press, 2006 (originally published as Lodzsher Geto, New York: YIVO Institute for Jewish Research, 1962), pp. 311–312.

Adelson, Alan and Lapides, Robert (eds.), Lodz Ghetto: Inside a Community Under Siege, New York: Viking, 1989.

[86]עדותו בת הזמן של יוסף זלקוביץ’ על נאום ה״שפרה״ של רומקובסקי, ארכיון יד ושם; וכן תיעוד בכרוניקה של גטו לודז’.

[87]א’ וייס, האנציקלופדיה, עמ’ 557–558.

[88] י’ באואר, תגובות בעת השואה: ניסיונות עמידה, התנגדות, הצלה, תל אביב, 1983; י’ טרונק, יודנראט.

[89]דווידוביץ, המלחמה…, עמ’ 252–255.

[90]פ’ פרידמן, ״התסביך…״, עמ’ 151–158.

[91]על ברש, שם, הערה מס’ 40, עמ’ 461; לדיון ביחסי ברש ומרדכי טננבוים ובמחתרת בביאליסטוק, ראו הרחבה במחקרים על גטו ביאליסטוק.

[92]פ’ פרידמן, ״התסביך…״, עמ’ 151–158; א’ וייס, ״בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה״, יד ושם, קובץ מחקרים, י״ב (תשל״ח) (להלן: בירורים), עמ’ 243–266.

[93]א’ וייס, ״בירורים בשאלת מעמדה ועמדותיה של ההנהגה היהודית בפולין הכבושה״, יד ושם, קובץ מחקרים, י״ב, תשל״ח, עמ’ 243–266.

[94] י’ גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, תל אביב, 1990, ערכים ״צ’רניאקוב, אדם״ ו״קורצ’אק, יאנוש״.

  [95] דוד כנעני, „כאור יהל”, על המשמר, 14 במאי 1954, כתבות 52, 63, אתר עיתונות יהודית היסטורית, הספרייה הלאומית.

[96] “עםם צדקה דרך היודנראטים, יועמדו הלוחמים למשפט”, למרחב, כ״ז בתמוז תשט״ו, 17 ביולי 1955, עמ׳ 1–2. הכתבה מדווחת על דברי יצחק צוקרמן באספת בחירות של אחדות העבודה שנערכה בתל אביב ב־16 ביולי 1955.

[97] יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים: חייו, משפטו ומותו של ד״ר ישראל קסטנר, עריכה: אבי כצמן, ירושלים: כתר, 1995.

[98]  פרימו לוי, הזהו אדם?, תרגם מאיטלקית יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, 1988; הנ״ל, ההפוגה, תרגם מאיטלקית אברהם פסקא, תל אביב: ספרית פועלים, 1979; הנ״ל, השוקעים והניצולים, תרגמה מאיטלקית מרים שוסטרמן־פדובאנו, תל אביב: עם עובד, 1991, ובייחוד הפרק ״האזור האפור״, עמ׳ 27–52

[99]פרימו לוי, השוקעים והניצולים (בתרגום עברי), הפרק ״האזור האפור״; לדיון ביישום המושג על מוסד היודנראט ראו: Holocaust and Genocide Studies.