חומר רקע - המזרח התיכון

כתב: גילי חסקין

לצפייה במצגת תמונות בנושא : קהיר וסביבתה

 

ראו גם, באתר זה: גיאוגרפיה של מצרים; הנילוס; יומן מסע במצרים; המלצות לטיול במצרים , האסלאם.

לחץ כאן: הרצאה על מצרים; טיול במצרים.

העיסוק בממלוכים רלוונטי לטיול באוזבקיסטן, בקירגיזסטן, בתורכיה, במונגוליה ובעיקר לטיול במצרים.

 

 

הממלוכים (בערבית: ביחיד: مملوك ברבים: مماليك פירוש המילה “קניין”), להבדילם מן העבדים הנחותים מהם, שימשו למטרות ביתיות וכלכליות.  המושג מגדיר עבדים שאינם שחורים. בתקופת בית עבאס נקראו חיילים אלו “ע’ילמאן” (נערים בערבית), “עבד”, או “מוולא” (מתאסלם חדש). המונח “ממלוכים” הפך לנפוץ רק בתקופה הסלג’וקית. תחילה היו רובם תורכים קיפצ’אקים מן החופים הצפוניים של הים השחור; לאחר זמן הצטרפו אליהם עריקים מונגולים ובני גזעים אחרים, בעיקר צ’רקסים וכן מעט יוונים, כורדים ואפילו אירופאים. אבל התורכית או הצ’רקסית נשארה שפת המעמד השליט.

לדעת המזרחן דוד איילון, שורשיו של המוסד הממלוכי, מצויים במסורת בני המוולא, היינו המתאסלמים החדשים, שהייתה מקובלת בחצי האי ערב. המוולא היה לא-מוסלמי שהתאסלם תחת חסותו של ערבי מוסלמי ונוצרו ביניהם יחסי פטרון-קליינט. המוולא נלחם בשירות פטרונו וגילה לו נאמנות רבה.

עבדים תורכיים הופיעו מעת לעת באימפריה העבאסית ואף קודם לכן, אולם הראשון שעשה בהם שימוש מורחב היה הח’ליפה אל מעתצים (842-838), שלא בטח עוד בחיילים הערביים והפרסים. הוא שם לב ליכולתם הצבאים המופלאה של עמי הערבות, שנאמר עליהם שהם מסוגלים לדהור על סוס ובו זמנית לירות חצים מקשתותיהם.

 

ראו באתר זה: העמים התורכיים והתורכיוּת; הכיבוש המונגולי.

 

 

 

עוד לפני עלייתו של אל מועתצם לשלטון, בתקופת שלטונו של אחיו אל מאמון, החל לרכוש עבדים בבגדד ולהכשיר אותם לשירות צבאי. כמו כן דאג לקבל עבדים רבים כאלה, מדי שנה, כחלק מהמס שהעלו לו המחוזות המזרחיים. טולון, אביו של אחמד, מייסד השושלת הטולונית במצרים, היה חלק מתשלום המס, בעבדים תורכיים, שהעלה נוח בן אסד לח’ליף אל-מאמון.

המקור העיקרי לרכישת עבדים כאילו היו האימפריה הסאמאנית, ששלטה באסיה התיכונה. מיקומה של טרנסאוקסניה ושל ח’וראסאן כנקודת מפגש בין הח’ליפות העבאסית לבין השבטים הנומאדיים של הערבה, הביא ליצירת מערכת יחסים מורכבת ורב גונית בין העממים התורכיים לבין השושלות השולטות באזורים אלו. הסאמאנים, ועוד הטאהרים לפניהם, נלחמו בשבטים תורכיים, סחרו בעבדים תורכים והחזיקו לוחמים תורכים בצבאותיהם.

השימוש בחיילים לא מוסלמים אפשר לח’ליפים להתגבר על האיסור ההלכתי בשריעה האוסר על מוסלמים להילחם נגד מוסלמים אחרים. כחלק ממסלול האימונים שלהם, אוסלמו הממלוכים ותורגלו בלוחמה של קשתים רכובים. לאחר התאסלמותם הפסיקו החיילים להיות עבדים, אולם עדיין היו מחויבים בנאמנות לאדונם.

 

 

בסוף ימיו של אל-מאמון, מנה הצבא הממלוכי בין 3,000 ל-4,000 לוחמים מאומנים היטב ונאמנים לבעליהם. אחרי שהפך אל-מועתצם לח’ליף בשנת 833, הפכה היחידה הממלוכית לכוח מרכזי בצבא הח’ליפות. מועתצם אף הקים את העיר סמרה למען הממלוכים על-מנת שלא יושפעו מההשפעה המשחיתה של התככים הפוליטיים בבגדאד.

בימי יורשיו נשענה הח’ליפות במידה רבה והולכת, על החיילים והמפקדים התורכיים וברבות הימים הדיחו הללו את הערבים והפרסים מן ההגמוניה הצבאית שלהם וממילא גם הפוליטית. כשנהפכה רוב הכת הצבאית לתורכית וכשנעשו המשטרים האסלמיים לצבאיים בעיקרם, כוננו התורכים שליטה שנמשכה אלף שנים.

 

 

 כבר צלאח א-דין פיזר את הצבא הפאטימי, שהיה מורכב מעבדים כושים ונתון לפיקודם של קצינים ארמנים, מצריים וערביים והעמיד במקומו צבא של כורדים ותורכים. האיובים, יורשי צ’לאח א-דין (1249-1210), שיכנו אותם בקסרקטינים על גדת הנילוס ועל שמו נקראו לימים “אל בחרייה” (אל בח’ר – ים וגם נהר).

באמצע המאה ה-13 איבדה השושלת האיובית שייסד צלאח א-דין את שליטתה והכוח הממשי עבר לידי הממלוכים התורכיים. המשבר האחרון של השולטנות האיובית במצרים התרחש בשנת 1250, כשהשולטן מת בעת מסע הצלב השביעי, שהוביל המלך לואי התשיעי מצרפת.

 

יציבות המדינה והצבא המוסלמיים נשמרו הודות לקור רוחה של פילגש השולטן המת, שג’רת א דור (מילולית: עץ הפנינים), ששמרה על מותו בסוד והוציאה פקודות בשמו, עד שבא בנו, תוראן שאה, ממסופוטמיה. המלך החדש הצליח לכתר, להביס ולקחת בשבי את צבא הצלבנים. המלך לואי התשיעי ניצל עם כמה ממלוויו לאחר ששילם דמי כופר גבוהים. הואיל והקצינים הממלוכים עדיין השתדלו לשמור ולו למראית עין על לגיטימיות איובית, הם הכריזו על שג’רת א-דור כעל שולטנית. מחווה זו לא פייסה את הנסיכים האיובים של סוריה, שלא השלימו עם הדחתם ממצרים. עד מהרה עמדה השולטנית החדשה בפני קואליציה של נסיכים שדרשו את סילוקה. אפילו הח’ליפה של בגדד, מי שבשעתו העניק את שג’רת א-דור, אשת הרמונו לשעבר, כתשורה לשולטן של מצרים, מחה נגד שלטונה של אשה והורה לממלוכים לבחור להם שולטן ממין זכר. שג’ר א-דור נישאה למצביא הממלוכי אייבכ ובני הזוג שלטו יחדיו, עד שאייבכ, שביקש לנכס לעצמו את כול עמדות הכוח, העלה את חמתה של שג’ר אל-דור וזו רצחה אותו. אשתו הראשונה של אייבכ, רצחה את שג’ר א-דור.

 

 

 בייברס (1277-1260), המפורסם שבשליטים הממלוכים, ייסד את השושלת הראשונה של הממלוכים והיה המחוקק שקבע את דמותה של ממלכת הממלוכים עד אחריתה, כ-250 שנה מאוחר יותר.כמו צלאח א-דין לפניו הוא איחד את מצרים וסוריה המוסלמיות למדינה אחת.

ב-1260, ניצח בייברס, יחד עם המצביא קוטוז את המונגולים בקרב עין ג’לוד (עין חרוד). הממלוכים המצרים הדפו את המונגולים והשתלטו על סוריה וא”י עד הכיבוש הטורקי-עות`מאני בשנת 1517. בראש הגייסות המונגולים עמד המצביא כתבוגא. קוטוז, שהיה הסולטן הממלוכי באותה שעה, גייס את האמירים השונים על מנת למנוע מהמונגולים את כיבוש מצרים. קוטוז דאג גם לוודא שהצבא הצלבני, שהיה הכוח הצבאי העיקרי בארץ ישראל, וריכוזיו העיקרים היו לאורך החוף ובגליל, לא יתערב. שני הצבאות – הממלוכים והמונגולים, נערכו לקרב הכרעה בעין ג’לות . ניצחון זה רומם את יוקרתם של הממלוכים מכיוון שעד לתבוסה זו, היו המונגולים בלתי מנוצחים ופרשו את האימפריה הכבירה שלהם מחופי סין ועד לקצה המערבי של אסיה ומרכזה של אירופה. הראשונים שניצחו את המונגולים היו הממלוכים, בני גזעם.

 

 

 

תוצאותיו של קרב זה קבעו את השתלטותם של הממלוכים גם על מרחבי סוריה וחשפו את חולשת הצלבנים שנשענו בעיקר על ציים אירופים שקישרו עם אירופה וסחרו עימה.

זמן קצר אחרי הקרב, רצח בייברס את קוטוז ועלה לשלטון. בשנים הראשונות לשלטונו במיגור הצלבנים שנותרו בארץ ישראל. במשך 17 שנות שלטונו קיצץ בייברס, אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. ב-1263 כבש את הר תבור ונצרת. ב-1265 קיסריה וארסוף. הוא נקט באסטרטגיה של הרס ערי החוף על מנת להקטין את כדאיות כיבושן בידי הצלבנים, שעלולים היו לשוב לארץ ישראל במסע צלב חדש. הוא הרס לחלוטין את המצודות שבערי הנמל ובאבניהן מילא את הנמל והוציא אותו מכלל שימוש. כך נמנעה הגשת סיוע ימי לצלבנים וכמו כן המסחר הימי חייב היה לעבור דרך ערי מצרים במקום דרך ערי ארץ-ישראל. ב-1266 הטיל בייברס מצור על צפת. מצודת צפת נפלה כתוצאה מהסכם כניעה ובייברס ערף את ראשיהם של 700 אבירים טמפלרים ושיפד אותם על החומות.

 

 

בייברס לא הקדיש תשומת לב מיוחדת לירושלים. זו  נותרה כעיר פרזות לאחר שחומותיה נהרסו בשנת 1219. הממלוכים לא טרחו לשקם את חומותיה והדבר הוסיף למעמדה השולי בתקופה זו.

בייברס הביס את אויביה החיצוניים של המדינה, והחל לכונן סדר חברתי חדש. שלטונו התקיף, אך הנאור יחסית, השאיר על המצרים רושם עז יותר אפילו מזה שהותיר צלאח א-דין. לא זו בלבד שהגן על מצרים מפני פלישה של המונגולים והפרנקים, אלא גם הצליח לרסן את נסיכי צבאו על ידי יצירת מערכת צבאית ריכוזית, התקין שירות דואר והעלה את מעמדם של שופטי הדת (הקאדים), מארבע אסכולות האסלאם האורתודוכסי, למעמד נאצל ומכובד. עד היום מפליגים סיפורי העם המצריים בשבח נדיבותו ואישיותו החזקה של בייברס, לצד עלילותיהם של אבו זייד אל הילאלי וגיבורים אגדיים אחרים.

לא פחות ראויות לציון דאגתו להשכלה ותרומותיו למכללות שבמסגדים ולמוסדות דת אחרים. הוא היה אפוא לא רק מייסד המדינה הממלוכית של מצרים, כי אם גם שולטנה המהולל ביותר.

 

צילום: גילי חסקין

 

אם צלאח א-דין סימל את שיבת מצרים אל הסוניות, על ידי שהכיר רשמית בשלטונו העליון של החלי’פה בבגדד, הרי בייברס הביא את הח’ליפות אל קהיר, כאמצעי להאדרת מעמדו כמנהיגה של אימפריה מוסלמית שבסיסה בארץ זו.  הוא נטל את אל מונתסיר, נצר משושלת העבאסים ששרד מחורבנה של בגדד בידי המונגולים בשנת 1258 והמליך אותו לראשון בשושלת שעתידה לביות שושלת של ח’ליפי צללים, שהאצילו מכבודם על הממלוכים. כך הפכה מצרים למרכז העולם המוסלמי. החליפם של קהיר היו חסרי סמכות לחלוטין שמלאו תפקיד טקסי בהכתרתו של שולטן חדש. הח’ליפות של קהיר באה אל קצה בשנת 1517, כאשר כבשו העות’מנים את מצרים.

ב-1277 מת בייברס בעוד נותרים שרידים לממלכת ירושלים הצלבנית בשטח ארץ ישראל. ב-1279 עלה לשלטון קָלאוּן. בנו, אל מלכ אל-אשרף ח’ליל בן קלאון כבש את עכו, דבר שהביא לנטישת צור, צידון, וחיפה. עתלית שרדה עד אוגוסט 1291. בתאריך זה בא הקץ על ממלכת ירושלים הצלבנית ואזור המזרח התיכון נשלט על ידי האימפריה הממלוכית. בזמנו של, מוחמד בן קלאון הגיעה האימפריה הממלוכית לשיאה. רוב הבניה הממלוכית המוכרת היא מימיו. הוא היה מוסלמי מלידה והפגין מידה גדולה של ביטחון עצמי מול אנשי הדת. כמו כן הפגין רוחב לב יחסי למיעוטים הנוצרי והיהודי. הוא התיר לפרנציסקאנים לבנות מנזר בהר ציון בירושלים וליהודים התיר לבנות בתי כנסת בירושלים, עזה וקהיר. ידידו ובן חסותו של מוחמד בן קלאון, סיף א-דין תנכִּז א-נאסרי (ערבית: سيف الدين ﺗﻧﻜﺰ ﺍﻟناصري); היה מושל סוריה וארץ-ישראל בין השנים 1312–1340. תנכיז הוא גדול בוני ירושלים בתקופה הממלוכית. הוא שהחזיר את ירושלים, שהיתה מקום נשכח ומוזנח, לדרגה של עיר.

 

 

בראשית המאה ה-14 כבר הספיקו הממלוכים להרחיב את שלטונם עד חצי האי ערב ומאז, היו השריפים של מכה ומדינה מתמנים על ידם. אפילו תימן העצמאית, שבראשה המלכים לבית רסול, נאלצה להעלות מס לקהיר. השולטנים הממלוכים שלחו מסעות צבאיים לנוביה והביאו משם עבדים. הח’וּטבה, דרשת יום השישי, היתה מושמעת לכבודו של השולטן הממלוכי. גם בערים מרוחקות כטריפולי ותוניס. מצרים היתה לגורם שיש להתחשב בו ברחבי העולם המוסלמי, אם כי סמכותו הממשית של השולטן לא חרגה מעבר לפרת בצפון מזרח ולאסואן שבדרום מצרים.

 

צילום: גילי חסקין

 

על פי רוב לא החמירו הממלוכים עם נתיניהם הקופטים. אדרבא, הם העדיפו אותם לניהול משרות מדיניות ומנהליות שונות, משום שהעריכו יותר את כישוריהם משל אלו של המוסלמים. יתר על כן, תקופת הממלוכים נחשבת בדרך כלל לעידן של השכלה.אדמתה הפורייה של מצרים העניקה לממלוכים די עושר שיכלו להקדיש מעט ממנו לטיפוח האמנות, האדריכלות והספרות. כמו כן בצעו תנופה חסרת תקדים, לפחות מאז הפרעונים, של עבודות ציבוריות” כריית תעלות השקיה, בניית גשרים, סכרים ואמות מים. מאידך גיסא, הסחר עם אירופה, העשיר את השולטנים, אך בעקיפין תרם גם לרווחתה של האוכלוסייה.

הממלוכים שלטו במצרים, ארץ ישראל, סוריה, ארם נהריים ואסיה הקטנה. ב-1375 כבשו את קיליקיה שבאסיה הקטנה, חיסלו את “ארמניה הקטנה” וספחוה לממלכתם. בתקופות מסוימות הם הטילו את מרותם על ח’גאז, סודאן ואף על קפריסין.

ימי שלטונם של הממלוכים הראשונים היו תקופת הזוהר של הממלוכים. בארץ שרר שלום והכלכלה התייצבה. הממלוכים ייסדו במצרים משטר דמוי פיאודלי. השיטה התבססה על השיטה הסלג’וקית שהביאו האיובים אל מצרים וסוריה. היא גם הושפעה עמוקות מן הדגם המונגולי ומהמהגרים המונגולים אל המזרח, שביקשו להם פרנסה במצרים. אפילו במבצר זה של התנגדות מוסלמית היתה יוקרת המונגולים גבוהה וזמן מה חיקו הממלוכים את הצבאות והטקטיקות שלהם, ואפילו את לבושם ומנהגיהם.

רק מי שנקנה בגופו יכול היה לשלוט. בני הממלוכים נחשבו לנחותי דרגה לכן מלאו את השורות כל הזמן בקניות מתמידות של עבדים מהערבות של אסיה התיכונה. שרי המאה – הקצינים הגבוהים- בחרו מקרבם את השולטן, אך משרתו לא עברה בירושה, להוציא את משפחת קלאון (1381-1309).

 

 

קצין ממלוכי היה מקבל מענק של אדמה לכול ימי חייו, אך היה מנוע מלהוריש אותה. שיטה שהתחיל בה צלאח א-דין (והחליפה העבסיים לפניו): הענקת אדמות במקום שכר. כך, בעוד שבימי האומיים הראשונים היו כל קרקעותיה של כול פרובינציה קניין המדינה ואפשר היה להחכירה לאריסים ולחוכרי מס, קם עתה מעמד חדש של בעלי קרקעות שהיו בעת ובעונה אחת שכירי חרב של השלטון. בפרוס המאה ה-15 היו רוב הקרקעות במצרים רכושם של השולטן ומפקדי הצבא שלו. האיכרים הפכו לפועלים חקלאיים גרידא, שהיו רתוקים לאדמתם כצמיתים. בדרך כלל הוא לא גר באחוזותיו אלא בקהיר או בעיר הראשית של המחוז בו שכנה אחוזתו. דעתו היתה נתונה להכנסות ולא לנחלה. וודאי שלא לרווחתם של האיכרים. גם השולטן עצמו לא התעניין בהם. די היה לו בכך שמפקדי צבאו הווסלים, היו משלמים את חלקם במס לאוצר הממשלה.השיטה לא הצמיחה אפוא טירות ולא אחוזות. גם לא רשויות מקומיות חזקות כמו אלו של החברה הפיאודלית במערב. לא היתה החכרת משנה של אחוזות לאריסים ואפילו חלוקת הקרקעות במצרים לאחוזות פיאודליות לא היתה קבוצה, אלא היתה נתונה לשינויים טריטוריאליים תקופתיים.

הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו הייתה באמצעות הקדשת רכושו להקדש (וקף, وقف), תוך מינוי בנו למנהל נכסי ההקדש, כך שיזכה לשכר ממנו. מבני דת ושירותי דת רבים בירושלים הוקמו בזכות הקדשים אלה. המקום המרכזי מבחינת חשיבותו ופיתוחו היה הר הבית וסביבותיו, ושם הוקמו מרבית המבנים המוקדשים.

 

צילום: גילי חסקין

 

מצרים נעשתה אחוזתם הפרטית של הממלוכים. נראה היה כי רק מי שנושא נשק הוא בעל זכויות מדיניות כלשהן. יתר על כן, השיטה הממלוכית היתה זקוקה לתגבור מתמיד של כוח אדם מסוגה. שום שולטן ממלוכי לא היה בטוח בכיסאו, אלא אם כן היתה מובטחת לו נאמנותם של נושאי כליו שבעי הרצון. לימים, עם הרפיית הלחץ המונגולי באסיה התיכונה, בראשית המאה ה-15, נחלש זרם העבדים והשכירים אל הפרובינציות המוסלמיות ובכללן מצרים. צמצום זה של אספקת כוח האדם, היה אחד הגורמים להתרופפות השלטון הממלוכי במצרים ותבוסתם בידי העות’מניים ב-1517.

 

 

מבחינה מסוימת היתה השולטנות המצרית בשנותיה האחרונות מעין ביזנטיון ערבית. בצפון ובמזרח, ברמות אנטוליה ואיראן, בקרב התורכים והפרסים שהשתלטו על ההנהגה הפוליטית והתרבותית של האסלאם, הופיעו מדינות חדשות והתפתחה ציוויליזציה חדשה, שהתבטאה בעיקר בשפות התורכית והפרסית. לעומת זאת, במצרים ובסוריה, נשאר הסדר הישן על כנו. המזרחן ברנרד לואיס מכנה את התקופה “תור הכסף” של מצרים. חיילים ממלוכים הגנו על האזור והצילו את עמק הנילוס מפלישה. סופרים ומלומדים סוריים ומצריים, שרבים מהם היו צאצאים של הממלוכים, קיימו את המדינה וניהלו אותה, ובה בעת שימרו והעשירו את מורשת האסלאם הקלאסי.

מצרים היתה למרכז התרבות הערבית והמוסלמית. השולטנים הממלוכים שביקשו להפגין את מסירותם לדת, ייסדו בכול עיר מדרסות ללימוד דת. בשלטון הממלוכים הגיע האסלאם האורתודכסי לגיבושו הסופי ועוצבה דמותו הרוחנית של המזרח התיכון.

 

ראו באתר זה: האסלאם.

 

 

בשנים 1347- 1382 סבלה האימפריה הממלוכית, כמו יתר העולם מן המגפה השחורה והשלכותיה. אין מספר מדויק למתים, אך לפחות מאות-אלפים מתו במרחב המזרח התיכון. גם מקורות גיוס העבדים התדלדלו באופן חמור. הממלוכים פנו לרכישת ילדים-עבדים מן הבלקן ובעיקר מן העמים הצ’רקסים של הקווקז.

סך הכול היו 47 שולטנים ממלוכיים. 24 הראשונים היו “בח’ריים”, כלומר תורכיים ו-23 שבאו אחריהם  היו “בורג’יים”, היינו צ’רקסים.

עלייתם של הסולטאנים הצ’רקסים (הבורג’יים) מבשרת תקופה של נסיגה. השולטנות הסורית-מצרית הלכה ונחלשה בשל מערך מורכב של סיבות פנימיות וחיצוניות. המלחמה ההרסנית נגד תימור לנג, אובדן משאבים עקב רשלנות פיננסית ושיבושים כלכליים. בנוסף לגורמים שהוזכרו לעייל, תקפו את מצרים ארבה ורעב, גורמים שהביאו להתמוטטות הסדר והחברה הממלוכיים.

 

 

בשנת 1382 עלה לשלטון בָרקוּק, השולטן הצ’רקסי הראשון (מת ב-1399) הוא היה שליט מוכשר ועז נפש והשאיר אחריו מונומנטים מרהיבים, כמו למשל המדרסה והמסגד שנבנה על קברו. יורשיו הצליחו לכבוש את האי קפריסין, אשר המשיך להעלות מס למצרים עד לכיבוש העות’מני. ממשיכיו כונו “בורגיים”, משום ששכנו במצודת קהיר. ברקוק שלט שמונה שנים וממותו ואילך, במשך 125 שנה, התחלפו בשלטון שולטנים צ’רקסים בתדירות גבוהה. בין יורשיו התבלט בהצלחתו השולטן מליכ אל אשרף כאיית ביי (1496-1468), שנחשב לגדול השליטים הממלוכיים במאה ה-15. כשולטנים האחרים, גם הוא החל את דרכו כעבד קנוי וטיפס בזכות כישוריו עד למדרגה העליונה ביותר. הוא השקיע משאבים עצומים בשיקום מבני הציבור, דבר שהיה למעמסה כספית גבוהה על העם. כאיית ביי שם קץ לנסיכות התורכימנית של שושלת צ’ו אל קדר בדרום אסיה הקטנה, אולם בימיו נכנס לזירה גורם חדש, העות’מנים, שהחלו לנגוס בשטחים הסוריים שבידי הממלוכים. מלחמותיו בעות’מנים דרדרו את אוצר המלוכה ואת משאביה המשקיים. כל אלו, בתוספת עול מסים כבד מבית ומגיפות קשות (במיוחד ב-1492), בישרו את האסון הכלכלי שעומד להתרחש על מצרים.

 

 

המצב הכלכלי העולמי התדרדר ומרכז הסחר עבר לערי איטליה, שנמצאו בסכסוך מתמיד עם הממלוכים. התערבות השלטונות במסחר במגמה ליצור מונופול הרסו תעשיות שלמות וחיסלו את המסחר. הקנסות שהטילה המדינה על בעלי ההון גרמה לרבים להחביא את רכושם ולהוציאו מהמדינה. כמו כן, פרצו מריבות פנימיות בין הממלוכים לבין עצמם.

המכות האחרונות באו מבחוץ, ממערב ומצפון. המכה הראשונה היתה כלכלית: בואם של הפורטוגלים למימי המזרח ופתיחת הנתיבים הימיים הישירים בין אירופה להודו, תוך אגיפת המסחר המצרי. השולטן הממלוכי קאנצווה (כנסוה) אל גורי (1516-1500) נאלץ להתמודד עם משבר של מסחר שוקע והכנסות מתדלדלות. הוא הצליח להשיב את הסדר על כנו, אולם הטיל עול מסים מעיק מאד, מכס כבד ואפילו החרים את נכסי הווקף. כנצואה הוציא את מרבית הכנסות המדינה, על יבוא ממלוכים נוספים, לצורך חיזוק מעמדו, על בניית המסגד והמדרסה הקרויים על שמו ועל הקמת ביצורים.

בעידודה של ונציה הוא שלח צי מצרי אל הודו. תחילה הוא קצר מספר הצלחות, עד שהובס על ידי הפורטוגלים ואלו החלו בהרס שיטתי של ספינות המסחר המוסלמיות באוקיאנוס ההודי. המכה השנייה, היתה צבאית. תחילה היו היחסים בין הממלוכים לעות’מניים ידידותיים למדי. אולם במחצית השנייה של המאה ה-15 הם התדרדרו ובשני 1485-1490 הם לחמו ביניהם מלחמה ללא הכרעה.

 

 

אולם המאזן הצבאי נטה במהירות לעבר העות’מניים שהנהיגו ביחידותיהם שימוש שנשק חם – רובים ותותחים. שלא כבארצות העות’מנים, ארצות הממלוכים היו עניות במתכות ששמשו לייצור כלי נשק. אולם חמורה מכול קושי מעשי היתה הגישה החברתית והפסיכולוגית של הממלוכים, שדבקו בכל הנשק ה”מכובדים” של העבר. השליטים הבורג’יים היו שמרנים ביותר מכל הבחינות. במיוחד מן הבחינה הצבאית. סיסמת הממלוכים הייתה: “רק נשים הורגות מרחוק. גברים הורגים פנים אל פנים.” דבר זה היה להם לרועץ כאשר הסתערו באומץ רב, בחרבות שלופות, אל מול קני תותחים.

 

 

בשנת 1512 ירש סלים הראשון (“הקודר”) מאביו בייזיד השני את כס המלכות באיסטנבול. בשנת 1514 ניצח את השאח הפרסי איסמעיל משושלת הסאפאווים, בקרב צ’לדיראן, וכעת היה מוכן לנוע דרומה אל סוריה ואל מצרים. כנסוהה המזדקן יצא מול העות’מנים ונפגש עמם במָ‏רג’ דאבֶ‏‏יק, צפונית לחלב. בקרב שנערך ב-24 באוגוסט 1516. המערכה נמשכה מעלות השחר ועד הצהריים. בתחילתה ידיהם של הממלוכים הייתה על העליונה, אך לאחר שהצטרפו התותחים גברו העות’מנים. הנשק החם גרם למהומה בקרב הפרשים הממלוכים, בייחוד בין הסוסים ולמנוסתם. כנסואה נפל בקרב.

 

קיים בידנו תיעוד יוצא-דופן, בעברית, מאת אליהו קפשאלי, בן התקופה המתאר:

“ויהי כאשר ראה המלך (השולטן העות’מאני) כי החלו הממלוכי להתגבר על התורגמי’ (תורכים) וכי ראה כי כבר החלו להתקרב אל מול פני הסוללות הגדולות ויאמר לעמו: מהרו חושו אל תעמודו והשליכו הארטילריה הגדולה עליהם ועליהם תבוא אש וגופרית ורוח זלעפות. הדבר יצא מפי המלך ויבעירו את הסוללות כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים… ולממלוכי מלקו את ראשם… ואשר נמלטו מהארטילריה הכום הסוסים וימותו, כי לא היו כל כך מלומדי קול הברת הארטלריה וישמעו את קול הסוללות ויסולו עליהם דרכם באש פלדות… והם היו בעוכריהם כי לא ידעו הארטילריה וכשמוע קולה קול גדול ולא יסף, נסו וקראו: כולנו מתים, ונסו מנוסת חרב ובחופזם לנוס נפלו ונשברו… ויבואו עליהם התורגמי וימיתום… וינגפו לפני התורגמי וינוסו איש לאוהליו וימותו כל גיבורי הממלוכי.”

 

 

כך, במלחמה קצרה ועזה בשנים 1516-1517 הפילו העות’מנים את שלטונה המתנודד של השולטנות הממלוכית וסיפחו את ארצותיהם לתחומי שליטתם. סלים “הקודר” הציע ליורשו של כנסוה, טומאן ביי, עסקה אטרקטיבית: הכרה במרותו של סלים בטקסי התפילה ועל גבי המטבעות שהוא טובע, ובתמורה ימונה למשנה לשלטון העות’מני במצרים. הנסיכים הממלוכיים דחו את ההצעה ובינואר 1517 נכנסו העות’מנים למצרים.

כיבוש מצרים בידי העות’מניים שם קץ למדינה הממלוכית העצמאית וכמובן גם לאימפריה שלה. מעתה היתה מצרים מחוז באימפריה העות’מנית ונשלטה באמצעות משנה לשלטון שתוארו היה פאשה או ואלי. אולם גם בשלטון העות’מניים נמשך גיוס הממלוכים והם הוסיפו להחזיק בידיהם סמכויות שלטוניות ולהשיג לעצמם טובות הנאה כלכליות, אף שנתחיבו בתשלום מסים לעות’מניים. אולם שליטים אלו, הגם שנתמנו על ידי השולטן ונתמכו על ידי היאניצ’רים, לא הצליחו לקיים את השליטה בידיהם למשך זמן רב.

 

 

במאה ה-18 חזרו ה”בֶּקים” הממלוכים והיו לשליטיה האמיתיים של מצרים והפחות היו כלי שרת בידיהם. הנסיך הבכיר, שהיה מושלה של קהיר וכינויו “שייח’ אל בלד” הפכו את הפאשא העות’מני לעושה רצונם של הביים הממלוכיים.

עלי בק אל כביר, מנהיג הממלוכים ב-1768-1763 מרד בעות’מנים וניסה לחדש את השולטנות הממלוכית ופלש לח’גאז, תימן וסוריה. הוא נרצח על ידי חתנו המורד. ניצחון נפוליון בונפרטה בקרב הפירמידות ב-1798 ערער את מעמדם אך הם החזיקו מעמד עד שמוחמד עלי טבח בהם במצודת קהיר ב-1811. האחרון ניצל לטובתו את העובדה שהממלוכים היו מפולגים ומסוכסכים והיטיב לכרות בריתות שיסיעו לו לסלק, בזה אחר זה, את מתחריו על השלטון. כישלון הממלוכים להתאחד נגד מוחמד עלי היתה במידה רבה תוצאת הצלחתו של זה להפנות את איבת האוכלוסייה אל הממלוכים והעות’מנים גם יחד.

 

 

המורשת שהנחילו הממלוכים למצרים היא אולי אחת הייחודיות ואולי המוזרות בתולדותיה של ארץ זו. חברות עבדים, שהובאו מחוץ לארץ, כדי לחזק את שלטונם של נסיכים, דחקה את רגלי אדוניה ושלטה במדינה במשך שתיים וחצי מאות. הממלוכים, שהיו מעמד לוחמים מיומן, התבדלו מהעם המצרי בו שלטו. בדרך זו היוו אוליגרכיה צבאית במלוא מובן המילה. למרות שהם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, מעולם לא הצליחו המצרים לקרוא תיגר על שלטונם. הם היו כוח אשר תמך בשולטן, בשליט, אך לא בעם. נאמנותם של הממלוכיים היתה נתונה למפקדיהם בלבד ואלו מצדם, שמרו אמונים לשולטן כל עוד סיפק להם אחוזות. מכיוון שהממלוכים היו ארגון צבאי מופרד ומובדל, לא היה בידי הרעיונות שצמחו בארמונותיהם או בקסרקטינים שלהם כדי להשפיע על המבנה המסורתי של ההמונים.