שלטון הממלוכים במצרים

כתב: גילי חסקין; ‏יום חמישי 26 באפריל 2022

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

קובץ זה יכול להביא תועלת לטיול במצרים, בארץ ישראל, בדרום-מזרח טורקיה ובעתיד הרחוק גם בסוריה…

מבוא

הממלוכים היו עבדים קנויים, שאומנו וחונכו במצרים, עד שהשתלטו עליה בשנת 1250 ושלטו בה ובסביבתה עד 1517. המושג "ממלוכים" מגדיר עבדים שאינם שחורים. (בערבית: פירוש המילה "קניין"), כדי להבדילם מן העבדים הנחותים מהם. [יש לציין כי העבדות היתה מעמד מוכר בחוק האסלמי ולרעיון העבדות לא היו אותן אסוציאציות, כפי שהיו להם במדינות אמריקה. על פי החוק האסלמי, לא ניתן היה לשעבד מוסלמי, שנולד כבן חורין. עבדים היו לא מוסלמים שנתפסו במלחמה, או נרכשו באופן אחר, או צאצאים להורים שנולדו לעבדות. העבדים לא נהנו מהזכויות שיש לבני חורין, אך השריעה קבעה שיש לטפל בהם בצדק וברחמים. שחררום נחשב לצדקה. היחסים בין אדון לעבד היו לעתים קרובים ואף נמשכו אחרי שחרורו של העבד. זה נשא לעתים את בת אדונו לאשה וניהל את עסקיו][1]. בתקופת בית עבאס נקראו חיילים אלו "ע'ילמאן" (נערים בערבית), "עבד", או "מוולא" (מתאסלם חדש). המונח "ממלוכים" הפך לנפוץ רק בתקופה הסלג'וקית.

תחילה היו רובם טורקים קיפצ'אקים, מן החופים הצפוניים של הים השחור; ממדינת הח'אן של "אורדת הזהב"[2]. לאחר זמן מה הצטרפו אליהם עריקים מונגולים ובני גזעים אחרים, בעיקר צ'רקסים וכן מעט יוונים, כורדים ואפילו אירופאים. אבל הטורקית, או הצ'רקסית, נשארה שפת בני המעמד השליט, שרבים מהם, ובכללם כמה סולטנים, כמעט ולא ידעו ערבית[3].

הממלוכים השפיעו רבות על ההיסטוריה של האימפריה המוסלמית וסיפקו השראה גם לצבאות אחרים, דוגמת הייניצ'רים (Janissary)[4] של האימפריה העות'מאנית, שגויסו בשיטת ה'דוושירמה' (Devshirme)[5] הנוודים הטורקים השיבו לאסלאם הסוני במאות 11 וה-12 את מעמד הבכורה שלו. הם חיסלו את המאחזים הנוצריים אירופיים שנותרו ממסעי הצלב בארץ ישראל ובסוריה ועצרו את הכוח המונגולי, שפלש מכיוון דרום-מערב אסיה והיה בכוחו לחסל את האסלאם. המשך קיום האסלאם כמשמעותי בהיסטוריה התאפשר בזכות הממלוכים[6]..

ראשית השימוש בממלוכים

לדעת המזרחן דוד איילון, שורשיו של המוסד הממלוכי, מצויה במסורת בני המוולא, היינו המתאסלמים החדשים, שהייתה מקובלת בחצי האי ערב. המוולא היה לא-מוסלמי שהתאסלם תחת חסותו של ערבי מוסלמי ונוצרו ביניהם יחסי פטרון-קליינט. המוולא נלחם בשירותו של הפטרון שלו וגילה לו נאמנות רבה[7].

הממלוכים הופיעו לראשונה בשירותם של הח'ליפים של בית עבאס. במהלך שקיעתה של שושלת זו, התפשט השימוש בממלוכים גם בקרב שושלות תקיפים, מוסלמיות אזוריות. בעוד שהצבא הנוודי הערבי היה בעל נאמנות שבטית, הרי שצבא הטורקים הנוודים מהצפון היה מורכב מאינדיבידואלים.

השליטים העבאסים הראשונים הבחינו בחוסר התוחלת שביחידות הערביות המסורתיות, שנאמנות חבריהן הייתה בראש ובראשונה לשבט ולא לשלטון. הטורקים לעומת זאת, היו מתאימים פיזית ומאומנים מילדותם להיות לוחמים פרשים והיו לוחמים טובים בהרבה מהלוחמים הערבים. כל שנותר בידי השליטים, הוא להפוך את הנוודים הטורקים לנאמנים לשלטון.

 

אלה לא היו "סתם" טורקים בוגרים, שנלקחו לשרת כחיילים. העבאסים פשטו על השבטים הטורקיים, בן השאר, כדי לחטוף נערים צעירים שהצליחו להתגבר בילדותם על החיים הקשים בערבות, דבר שהכשיר אותם למשימתם כלוחמים המשלבים סדר ומשמעת צבאית מאורגנת, יחד עם כשירות גבוהה. את הסוד הזה, כנראה הבינו השליטים המוסלמים. המקור העיקרי לרכישת עבדים כאילו היו האימפריה הסאמאנית, ששלטה באסיה התיכונה. מיקומה של טרנסאוקסניה[8] (בפי הערבים, "מארא אל נהר". לימים אוזבקיסטן) ושל ח'וראסאן[9], כנקודת מפגש בין הח'ליפות העבאסית, לבין השבטים הנוודים של הערבה, הביא ליצירת מערכת יחסים מורכבת ורב גונית בין העממים הטורקיים שאכלסו את האזור, לבין השושלות השולטות באזורים אלו. הסאמאנים, ועוד הטאהרים[10] לפניהם, נלחמו בשבטים טורקיים, סחרו בעבדים טורקים והחזיקו לוחמים טורקים בצבאותיהם. הייתה זו עבדות חריגה, שבה המושג עבדות לא היה מגרעת, כי אם מעלה ושימש כעמדת זינוק להעפלה למעמד הגבוה.

 

 

השימוש בחיילים לא מוסלמים, אפשר לח'ליפים להתגבר על האיסור ההלכתי בשריעה, האוסר על מוסלמים להילחם נגד מוסלמים אחרים. כחלק ממסלול האימונים שלהם, אוסלמו הממלוכים ותורגלו בלוחמה של קשתים רכובים. לאחר התאסלמותם הפסיקו החיילים להיות עבדים, אך המשיכו להיות "ממלוכים"  והיו עדיין מחויבים בנאמנות לאדונם.

בתקופת שלטונו של הח'ליפה העבאסי אל מאמון (786–833), הוא הוא שם לב ליכולתם הצבאית המופלאה של עמי הערבות, שנאמר עליהם שהם מסוגלים לדהור על סוס ובו זמנית לירות חצים מקשתותיהם. לכן החל לרכוש עבדים צבאיים טורקיים ולהכשיר אותם לשירות צבאי. כמו כן דאג לקבל עבדים רבים כאלה, מדי שנה, כחלק מהמס שהעלו לו המחוזות המזרחיים, בגבול הערבה האסייתית (בקזחסטן ובשטח שבין ימות אראל ובלחש).

כך למשל, טולון, אביו של אחמד, מייסד השושלת הטולונית במצרים, היה חלק מתשלום המס, בעבדים טורקיים, שהעלה נוח בן אסד (המושל הסאמאני של סמרקנד), לח'ליף אל-מאמון.

 

 

אולם הראשון שעשה בממלוכים שימוש מורחב היה אחיו, הח'ליפה אל מעתצים (842-838), שלא בטח עוד בחיילים הערביים והפרסים. בימי יורשיו, נשענה הח'ליפות, במידה גדולה והולכת, על החיילים והמפקדים הטורקיים[11]. הנערים האלו הועברו מדי שנה, במחזורים קבועים, על ידי סוחרים, מארצות מוצאם שבאסיה התיכונה, אל הארצות הכבושות על ידי האסלאם. הם באו מאזור שבו תנאי החיים הקשים חישלו את הגוף ואת כוח הסבל. בהגיעם נמכרו לעבדים, שייעודם לשרת בצבא המוסלמי. נערים אלו, שגדלו כפגאניים, קיבלו חינוך דתי מוסלמי ואומנו בבתי ספר מיוחדים, בתרגילי קרב מפרכים. הם שוכנו במבנים מיוחדים, מבודדים מן האוכלוסייה המקומית. עם סיימם את ההכשרה הצבאית, עברו טקס של קבלת האסלם ושוחררו מעבדותם[12]. בשל התאסלמותם הפשוטה, נעדרת התחכום, הם היו אסירי תודה לאלה שהפכו אותם מנערים נבערים, עובדי אלילים דחויים, למוסלמים שווי זכויות. הם רחשו נאמנות ללא גבול לאדון שקנה אותם, חינך אותם ולבסוף פדה אותם מבית הספר, שחרר אותם מבחינה משפטית והפך אותם לאנשים חופשיים. יתרון נוסף של החיילים הממלוכים, הוא שלא היו להם קשרים חברתיים. בעוד חייל מבני הארץ, היה קשור היה בקשרי משפחה, חברה וכלכלה עם משפחות וגופים שונים במדינה, הרי הממלוך, חסר המשפחה והקרובים, היה משוחרר מזיקות אלו והיה מוכן להיענות לכול קריאה צבאית, ללא ערעור או הסתייגות והיה נאמן רק לאדוניו. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-9, זכו גדודי העבדים שלעבר, בעמדה תקיפה בממלכה העבסית.

בסוף ימיו של אל-מאמון, מנה הצבא הממלוכי בין 3,000 ל-4,000 לוחמים מאומנים היטב ונאמנים לבעליהם. אחרי שהפך אל-מועתצם לח'ליף בשנת 833, הפכה היחידה הממלוכית לכוח מרכזי בצבא הח'ליפות. מועתצם אף הקים את העיר סמרה למען הממלוכים, על-מנת שלא יושפעו מההשפעה המשחיתה של התככים הפוליטיים בבגדאד. בימי יורשיו נשענה הח'ליפות במידה רבה והולכת, על החיילים והמפקדים הטורקיים וברבות הימים הדיחו הללו את הערבים והפרסים מן ההגמוניה הצבאית שלהם וממילא גם הפוליטית[13]. החל מהמאה ה- 11 ואילך, מרבית הקבוצות השולטות בעולם האסלם, לא היו ממוצא ערבי או פרסי, לא בשפתן ולא במסורותיהן הפוליטיות, אלא ממוצא טורקי[14].

 

ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון, ראה בעיניו את עליונותם של הטורקים ולדעתו היה הדבר הוכחה לדאגתו המתמדת של אללה לשלום עולם האסלם והמוסלמים. בתקופה שבה נעשתה הח'ליפות המוסלמית חלשה ומנוונת וללא היתה מסוגלת להתנגד לאויביה, הביא אללה, ברוב חכמתו וחסדו, שליטים ומגינים חדשים, מקרב שבטי הטורקים. לדעת אבן ח'לדון, חסד האלוהים הוא שהעניק למערכת השליטה והלוחמה של הממלוכים, תגבורות חדשות של שארי בשרם מן הערבות. אנשים אלה אימצו להם את האסלם בהתלהבות ועם זאת, שמרו על מעלותיהם של נוודים ולא הושחתו בהשפעת הציוויליזציה[15]".

ראו האתר זה: העמים הטורקיים

דוד איילון מדגיש כי ההצלחות הצבאיות העיקריות של האסלאם הושגו על ידי כוחות צבאיים של פרשים שמוצאם מנוודים שבערבה. הנוודים שהגיעו מערב, הרחיבו וביססו את האסלאם בראשיתו, אך נעלמו מדפי ההיסטוריה כגורם משמעותי. ואילו הנוודים מן הערבה הצפונית, שהיו בני שבטים טורקיים, היו הגורם הקבוע החשוב ביותר בדברי ימי האסלאם במשך למעלה מאלף שנה. הדבר בא לידי ביטוי הן במישור החברתי והן במישור הפוליטי, עד לחיסולם של הממלוכים בידי מוחמד עלי בתחילת המאה ה- 19 [16].

עליית הממלוכים לשלטון

שליט מצרים צלאח א-דין אל איובי, כורדי במוצאו, מנצחם של הצלבנים ומחזיר ירושלים לעולם המוסלמי, פיזר את הצבא של השושלת הפאטימית ששלטה לפניו בעולם המוסלמי, צבא שהיה מורכב בין השאר מעבדים שחורים ונתון לפיקודם של קצינים ארמנים, מצריים וערביים והעמיד במקומו צבא של ממלוכים. צלאח א דין מת ב 1193 ויורשיו נקראו "איובים". הם הרבו לקנות עבדים ממלוכים, במיוחד הסולטן אל-מלכ אל-צלאח אל-איוב (1240-1249), ששיכן אותם בקסרקטינים על גדת הנילוס ועל שמו נקראו לימים "אל בחרייה" (אל בח'ר – ים וגם נהר). בקרב הִרְבִּיָּה, ליד כרמיה של היום[17], בשנת 1244, הובסו הצלבנים על ידי הצבא המצרי ורוב צבאם הושמד. הזדמנות זו נוצלה על ידי צ'לאח אל-איוב, ששלח צפונה את צבאו בראשות גדודי הממלוכים. תוך שלוש שנים כבשו אלו את הערים והמבצרים המועטים שהגנו על הספר הצלבני[18].

 

באמצע המאה ה-13, איבדה השושלת האיובית שייסד צלאח א-דין את שליטתה והכוח הממשי עבר לידי הממלוכים הטורקיים. הממלוכים עלו לשלטון על רקע הפיצול המדיני, הרפיון חוסר האונים הצבאי ועקב כך, הוויתורים הטריטוריאליים לממלכה הצלבנית. [בתקופה האיובית (1187-1250) הצליחה הממלכה הצלבנית להשתקם ולהחזיר לעצמה בהדרגה, ללא קרב, מה שלא עלה בידיה להשיג קודם לכן, במלחמה נגד צלאח א-דין. מבצרי צפת, אשקלון וקלעת א-שקיף (בופור) חזרו לרשותם. גם העיר נצרת שבה לשליטה צלבנית. כן הצליחו להשיג שליטה בפרוזדור המוביל לירושלים. ב- 1229 וקיבלו את השליטה בעיר עצמה, למעט הר הבית שנותר בידי האיובים]. חולשתם של האיובים ניכרה בעיקר בסוריה, שם התקיימו זה לצד זה, מרכזיים שלטוניים אחדים ומצודות רבות היו נתונות למרותם של נסיכים איוביים שניהלו כל אחד, מדיניות עצמאית.

המשבר האחרון של השולטנות האיובית במצרים התרחש בשנת 1249, כשהשולטן האיובי אל מליכ אל צלאח מת במנצורה (כ-120 ק"מ צפונית לקהיר), בעת מסע הצלב השביעי, שהוביל המלך לואי התשיעי מצרפת[19]. יציבות המדינה והצבא המוסלמיים, נשמרו הודות לקור רוחה של פילגש הסולטן המת, שג'רת א דור (מילולית: עץ הפנינים).

 

שג'ר, שנודעה אישה יפהפייה ואינטליגנטית, הפכה לשפחתו של הנסיך צאלח איוב בשנת 1238 (בדומה להורם סולטאן -רוקסלאנה- אשתו המפורסמת של הסולטאן העות'מאני סוליימן 'המפואר'). יש אומרים כי המוצא שלה היה ארמני, אך כנראה שמוצאה היה טורקי. בשנת 1240 הפך צאלח איוב לסולטאן, והיא הביאה לעולם את בנם המשותף, ח'ליל, מה שנתן לה את הכינוי "אום ח'ליל".

היא שמרה על מות הסולטן בסוד (שהיה עלול להעלות את המוטיבציה של הצלבנים בקרב ), הוציאה פקודות בשמו והזעיקה את בנו  אלמלך אלמועטם טוראן ממסופוטמיה. הוא תפס את הפיקוד על הצבא ופעולתו הראשונה הייתה ניתוק הצלבנים באל-מנצורה מבסיסם בדמיאט, על ידי צי מצרי ששט במורד הנילוס. אקורד הסיום לקרב אל-מנצורה החל בתבוסה המוחלטת של הצבא הצלבני בקרב פארסכור[20] וסופו בכניעתו ונפילתו בשבי של לואי התשיעי (ששוחרר אחרי ששילם דמי כופר גבוהים).

 

במצרים, יצר העימות הצבאי, בשילוב עם חילופי השלטון, גלי הדף שזעזעו את הח'ליפות של השושלת האיובית. אבל חילוקי דעות קשים התגלו בין הממלוכים ושג'ר א-דור, אמו החורגת של טוראן-שאה, לבין הסולטאן החדש. הוא דרש ממנה להחזיר לו את כל התכשיטים והמתנות שקיבלה מאביו. שג'ר נמלטה לירושלים, וטוראן-שאה ניסה למנות את אנשיו לתפקידי מפתח, תוך כדי דחיקת רגלי הממלוכים של אביו מעמדותיהם.

כיוון שהשולטן החדש ניסה להיפטר מהתלות בגדודי הממלוכים. בשעת חירום זו פעלו הממלוכים במהירות אמירים מגדוד ה"בחרייה", חיילו המובחר של השליט האיובי, הקרויים על שום ישיבתו בקסרקטין באי על הנילוס (בערבית "בח'ר אל-ניל), רצחו את השולטן ב-2 במאי. לפי ההיסטוריון הערבי אל מקריזי[21] בן המאה ה-: "בייברס אל־בונדקדארי הכה בו ראשון עם חרב, הסולטאן הסיט את המכה עם ידו, איבד את אצבעותיו וברח אל המגדל', מגדל שהועלה באש ובו טוראן שאה מצא מותו.

 

הגם שהרצח עורר מחאה, הוא עבר ללא התנגדות של ממש, כי לוחמי ה'בחרייה' לבדם, יכולים היו לעמוד בפני הפולש הצלבני[22].

הואיל והקצינים הממלוכים עדיין השתדלו לשמור ולו למראית עין על לגיטימיות איובית, הם הכריזו על שג'רת א-דור כעל שולטנית ומלכת המוסלמים, והחלה לגלות סממני שלטון מובהקים, כששמה נזכר בדרשות יום השישי במסגדים (סמל לגיטימציה ברור לשלטון) כאמו של "אמיר המאמינים", הסולטאן הבא ח'ליל (בינתיים מת), והוטבעו מטבעות בשמה. דבר זה הוא חסר תקדים בעולם המוסלמי. עז א-דין אייבאכ הממלוכ מונה למפקד הצבא, והשושלת האיובית הביולוגית חדלה בעצם לשלוט.

הנסיכים האיובים של סוריה, לא השלימו עם הדחתם ממצרים. עד מהרה עמדה השולטנית החדשה בפני קואליציה של נסיכים שדרשו את סילוקה. אפילו הח'ליפה אל-מוסתעאצם שישב בבגדד, מי שבשעתו העניק את שג'רת א-דור, אשת הרמונו לשעבר, כתשורה לשולטן של מצרים, מחה נגד שלטונה של אשה והורה לממלוכים לבחור להם שולטן ממין זכר. לפיכך יכול היה הגדוד, שהוכיח את עצמו כמושיעה של מצרים, מדי הצלבנים, להכתיר את עז א-דין אייבכ, שהפך למעשה לסולטאן הממלוכי הראשון של מצרים, ובכך בא שלטון האיובים אל קצו. הוא אף הכריז על עצמו כנציג הח'ליף בקהיר וקיבל לגיטימציה דתית לשלטונו. שג'ר א-דור נישאה לו ובני הזוג שלטו יחדיו, עד שאייבכ, שביקש לנכס לעצמו את כול עמדות הכוח,  ונשא לאישה מישהי אחרת. היא דאגה שהוא יירצח בשנת 1257 לאחר שבע שנות שלטון כסולטאן, ואשתו החדשה סולקה מהארמון. חלק מהממלוכים החליטו להתייצב לצד שג'ר ולמנות את בנה ח'ליל לסולטאן, כשהיא תשלוט דה פקטו, אך החלק המכריע של הממלוכים סירב, והחל למרוד. בסופו של דבר מונה אל מנסור עלי,  בנו בן ה-15 של אייבאכ, שאינו בנה של שג'ר, לסולטאן החדש. שג'ר ואנשיה נתפסו והיא הושמה במעצר במגדל האדום שבארמון הסולטאנות הממלוכי. הסולטאן החדש ואנשיו החליטו להוציא אותה להורג, והיא הופשטה והוכתה למוות באמצעות נעלי עץ. בסופו של דבר גופתה הושלכה חצי ערומה (כשהחזה שלה עטוף בבד) מראש המגדל למטה. יחד איתה הוצאו במקום אחר להורג כל העבדים הממלוכים שהיו מעורבים ברצח אייבאכ (דמותה של שג'ר א-דור, אום ח'ליל, הפכה לאגדה. עד היום במצרים, והרבה סרטים וסדרות מצריים עסקו בדמותה)[23].

כך החל שלטון הממלוכים, שהיה משטר היציב והחזק מכול המשטרים שידעה מצרים מאז כבשוהה המוסלמים.

אופי השלטון הממלוכי

השלטון הממלוכי שינה סדרים בסגנון הממשל בארצות האסלאם. הממלוכים הטביעו בארצות בהם שלטו, את הערכים שעליהם חונכו: אדיקות, נאמנות ומשמעת. בנוסף להחלפת הצמרת הפוליטית של המדינות האסלמיות, הם השתלטו על המשרות החשובות במדינה והיו לאליטה החברתית היעילה והמגובשת. העובדה שלא שלטו בשפה הערבית ושהמקומיים התייחסו אליהם כאל זרים, לא מנעה בעדם להשתלט גם על המנהל האזרחי ואנשיהם נעשו מושלי ערים, גובי מסים, מפקחים, מנהלי בניה, משגיחים על ההקדשים, פקידי מנהל ועוד הממלוכים הגבירו את הביטחון בדרכים ובערים והשליטו הסדרי משפט תקינים. העובדה שלא יצרו מעמד חברתי מסורתי, אסכולה, או כת דתית, שיוותה לפעולותיה צביון של היעדר מושא פנים. הם היו מופת של שלטון מרכזי, תקיף והוגן, שמרכזו בקהיר, שהיתה המטרופולין הממלוכית. מקהיר נקבעו כל סדרי הממלכה. השולטן הממלוכי מינה את נאמניו לנציבים, הרבה לערוך מסעות בשטח הנתון למרותו, הקים רשת ריגול, דואר ממלכתי מסועף והקפיד על נאמנותו של צבא. יחד עם זאת, המשטר הממלוכי חסם את הדרך למשרות ממשלתיות בפני המקומיים. דווקא קבוצות מיעוט זכו לתפקידים בעלי סמכויות. כך למשל, הקופטים במצרים, שמונו לפקידים גבוהים ושבטי הבדווים, שהופקדו על הביטחון באזורם. כך נוצר פער עמוק בין שליטים לנשלטים[24]. במצרים הממלוכית, עמד בראש הבירוקרטיה ה'דואדאר', בתרגום מילולי 'מחזיק הדיו', שהיה בעל משרה צבאית בכירה. בניהולו צמחה בימי הסולטנים הממלוכיים, בירוקרטיה גדולה וחשובה, שהייתה ממונה על ניהול עסקי הממשל. ובמידה לא מועטה גם על הבטחת שרידותם הממושכת של הסולטנים הממלוכים[25].

לתקופת מה, אימצו הממלוכים אימצו את הטקטיקות הצבאיות של המונגולים ואפילו את לבושם ומנהגיהם, כי יוקרת המונגולים הייתה גבוהה בכל המזרח התיכון[26]. הממלוכים שלטו במצרים, ארץ ישראל, סוריה, ארם נהריים ואסיה הקטנה.ב-1375 כבשו את קיליקיה שבאסיה הקטנה, חיסלו את "ארמניה הקטנה" וספחוה לממלכתם. בתקופות מסוימות הם הטילו את מרותם על ח'גאז, סודאן ואף על קפריסין.

 

ימי שלטונם של הממלוכים הראשונים, היו תקופת הזוהר של הממלוכים. בארץ שרר שלום והכלכלה התייצבה. הממלוכים ייסדו במצרים משטר דמוי פיאודלי. השיטה התבססה על השיטה הסלג'וקית, שהביאו האיובים אל מצרים וסוריה. היא גם הושפעה עמוקות מן הדגם המונגולי ומהמהגרים המונגולים אל המזרח, שביקשו להם פרנסה במצרים.

רק בני הדור הראשון לממלוכים השתייכו לכת השלטת, אשר לה עמדות המפתח בדת ובממשל. בני הממלוכים – "אולאד אל נאס" (בני העם), שנולדו כמוסלמים חופשיים, נחשבו לנחותי דרגה. הם הצטרפו לאוכלוסייה המקומית. רבים מהם שירתו ביחידות הלא ממלוכיות (ובעלות הערך הנחות יותר) בצבא והיוו בהן את השכבה העליונה. רבים מהם הפרו לאנשי דת[27]. לכן מלאו השליטים הממלוכים את השורות כל הזמן בקניות מתמידות של עבדים מהערבות של אסיה התיכונה. שרי המאה – הקצינים הגבוהים- בחרו מקרבם את השולטן, אך משרתו לא עברה בירושה, להוציא את בני משפחת קלאון, שהחזיקו ברציפות בשלטונם מ-1309 ועד 1381. שלטון הממלוכים היה אפוא מריטוקרטיה[28] אמתית, כלומר, זכות אבות לא עמדה לו לאדם והדרך לשלטון היתה פתוחה לעילית צבאית אמתית, מקרב צעירים חסונים שנמכרו לעבדות ועלו בכוח כישרונם ותקיפותם בלבד.

 

בראשית שלטון הממלוכים עדיין היו אחוזות עוברות בירושה, מן הסתם בהשפעת הפאודליות הצלבנית, אך נוהג זה חוסל במהירה. קצין ממלוכי היה מקבל מענק של קרקע לכול ימי חייו. לעתים לזמן קצר יותר. אך לא יכול היה להוריש אותה. בדרך כלל הוא לא חי על אדמתו, אלא התגורר בקהיר, או בעיר המחוז בה שירת. בניגוד למוכר מהשיטה הפאודלית של המערב, השיטה הממלוכית לא הצמיחה טירות או אחוזות. לא היתה השכרת משנה של אחוזות לאריסים[29]. שיטה שהתחיל בה צלאח א-דין (והחליפה העבסיים לפניו): הענקת אדמות במקום שכר. חלוקת הקרקעות במצרים לאחוזות פיאודליות לא היתה קבועה, אלא היתה נתונה לשינויים טריטוריאליים תקופתיים.

כך, בעוד שבימי האומיים הראשונים, היו כל קרקעותיה של כול פרובינציה, קניין המדינה ואפשר היה להחכירה לאריסים ולחוכרי מס, קם עתה מעמד חדש של בעלי קרקעות שהיו בעת ובעונה אחת שכירי חרב של השלטון.

בפרוס המאה ה-15, היו רוב הקרקעות במצרים, רכושם של השולטן ומפקדי הצבא שלו. האיכרים הפכו לפועלים חקלאיים גרידא, שהיו רתוקים לאדמתם כצמיתים. בדרך כלל בעל הקרקע לא גר באחוזותיו אלא בקהיר או בעיר הראשית של המחוז בו שכנה אחוזתו. דעתו היתה נתונה להכנסות ולא לנחלה. וודאי שלא לרווחתם של האיכרים. גם השולטן עצמו לא התעניין בהם. די היה לו בכך שמפקדי צבאו הווסלים, היו משלמים את חלקם במס לאוצר הממשלה.

שיטת המיסוי הושתתה חלקה על ה'איקטאע', היינו, הקצאת הרווחים שהופקו ממסים כפריים, לבן המשפחה השלטת, במקום שכר. שיטה זו התפתחה החל מתקופת השוֹשֶׁלֶת הבֻּוַיְהִית בעירק במאה ה-10[30]. משאבי המס של מחוז מסוים נמסרו למושל המחוז, שהיה מקבל על עצמו את ההוצאה הכרוכה בניהול ובאיסוף המיסים ומשאיר בידיו חלק מסוים מהמס, במקום משכורת. במקרים אחרים, היו מקצים את המס שנגבה מחלקת קרקע מסוימת, לקצין צבא, בתמורה לשירותיו מספר חיילים שהיה מגייס, מצייד ומממן בעצמו. סוג אחרון זה של הקצאה, פותח בעיקר על ידי הסלג'וקים באיראן ובעירק, הועבר מערבה לסוריה ומצרים, בשלטון האיובים, והמשיך להתפתח בזמן הממלוכים. מכיוון שהשליטים לא רצו לאבד את המס באופן קבוע, או להעניק למקבל ההקצאות שליטה קבועה ומוחלטת על הקרקע, רק מחצית מהקרקעות הוקצו כאיקטאע והשאר נשמרו לשליט ולמשפחתו. החלק שהוקצה, ניתן למפקדי צבא בכירים. בעיקרון, הותר להם להחזיק בחלק מסוים לעצמם ולהשתמש בייתרה כדי לשלם לפרשים, אותם היו מחייבים לתרום לצבא. בדרך כלל אל היה למקבל ההקצאה קשר אייש עם אזור האיקטאע שלו. אם קיבל יותר מאיקטאע אחת, לא היו נחלאות האיקטאע שלו סמוכות זו לזו; הוא לא גבה את המס בעצמו , אלא הותיר זאת בידי פקידי השליט. לפחות עד שלב מאוחר בתקופה הממלוכית, האיקטאע לא עבר בירושה לבניו[31].

הדרך היחידה של בעל תפקיד ממלוכי לדאוג לצאצאיו, הייתה באמצעות הקדשת רכושו להקדש (וקף, وقف), תוך מינוי בניו למנהלים את נכסי ההקדש, כך שיזכו לשכר ממנו. השליטים הממלוכיים הרבו לבנות מבנים לטובת הכלל, כמו בתי ספר (מדרסות), בתי מרחץ ובתי תמחוי, פירותיהם זיכו את בניהם. למעשה מוסד הווקף היה מעביר את הנכס, במות המקדיש, ל"רשותו של אללה" ומונע מאחרים להפקיעו מרשותם.

מבני דת ושירותי דת רבים בירושלים הוקמו בזכות הקדשים אלה. המקום המרכזי מבחינת חשיבותו ופיתוחו בירושלים היה הר הבית וסביבותיו, ושם הוקמו מרבית המבנים המוקדשים.

מצרים נעשתה אחוזתם הפרטית של הממלוכים. נראה היה כי רק מי שנושא נשק היה בעל זכויות מדיניות כלשהן. יתר על כן, השיטה הממלוכית היתה זקוקה לתגבור מתמיד של כוח אדם מסוגה. שום סולטן ממלוכי לא היה בטוח בכיסאו, אלא אם כן היתה מובטחת לו נאמנותם של נושאי כליו שבעי הרצון.

 

המסחר עם אירופה ובעיקר הסחר בין אירופה למזרח הרחוק, דרך המזרח הקרוב, היה בעל חשיבות מכרעת למצרים השושלות הממלוכיות הגנו על הסחר הזה, שהביא למצרים שגשוג מסוים. המדינה הממלוכית היתה מבוססת על מנהל דו ענפי משוכלל ביותר, אזרחי וצבאי, ועל שניהם שלטו קצינים ממלוכיים ולצדם צוות אזרחי. לימים, עם הרפיית הלחץ המונגולי באסיה התיכונה, בראשית המאה ה-15, נחלש זרם העבדים והשכירים אל הפרובינציות המוסלמיות ובכללן מצרים. צמצום זה של אספקת כוח האדם, היה אחד הגורמים להתרופפות השלטון הממלוכי במצרים ותבוסתם בידי העות'מניים ב-1517.

לעומת זאת, במצרים ובסוריה, נשאר הסדר הישן על כנו. המזרחן ברנרד לואיס מכנה את התקופה "תור הכסף" של מצרים. חיילים ממלוכים הגנו על האזור והצילו את עמק הנילוס מפלישה. סופרים ומלומדים סוריים ומצריים, שרבים מהם היו צאצאים של הממלוכים, קיימו את המדינה וניהלו אותה, ובה בעת שימרו והעשירו את מורשת האסלאם הקלאסי[32].

מצרים היתה למרכז התרבות הערבית והמוסלמית. השולטנים הממלוכים שביקשו להפגין את מסירותם לדת, ייסדו בכול עיר מדרסות ללימוד דת. בשלטון הממלוכים הגיע האסלאם האורתודוכסי לגיבושו הסופי ועוצבה דמותו הרוחנית של המזרח התיכון.

בתפקידם כשליטי המדינה, הקפידו הסולטנים הממלוכיים על טוהר המידות  ועל מנהל תקין ועל שיפוט לפי כללי הצדק, במסגרת דיני האסלם. נציבים שלא פעלו בהתאם לכללים אלו, סולקו לא אחת ממשרותיהם.

השלטון הממלוכי היה ריכוזי מאד. יחד עם זאת, המושלים המחוזיים בסוריה, למרות שבאו מין העילית הצבאית, היו פחות נתונים לשלטונה של קהיר, מכפי שהיו המצרים בדלתה. עם זאת, הממלוכים התקשו לשמור על שליטה מוחלטת במצרים עילית, כתוצאה מצמיחתה של משפחת הרווארה, שהיתה קואליציה חזקה של שייחים שבטיים[33]. כל שבוע נהג השליט הממלוכי בקהיר, לשבת במועצת שיפוט מרשימה, מוקף בפקידו הצבאיים והאזרחיים הבכירים. הקאדי של ארבעת המד'האב (אסכולות האסלם הסוני), קאדי צבאי מיוחד.

 

בתקופה הממלוכית היו העליות לרגל (למכה), ממצרים, החשובות ביותר בעולם המוסלמי. העולים מהמגרב למשל, הגיעו בדרך הים או היבשה לקהיר ופגשו שם את עולי הרגל המצריים. השליט המצרי ארגן את השיירה ודאג להגנתה ולהובלתה. המסע מקהיר ארך בין שלושים לארבעים יום. העולים לרגל מאנטוליה, מאיראן, מעיראק ומסוריה, נפגשו מדמשק. המסע בשיירה, שארגן שליט דמשק, ארכה פרק זמן דומה[34].

בתקופת שלטון הממלוכים היתה מצרים למרכז התרבות הערבית. החוויה המרכזית בעולמם של הממלוכים היתה עובדת היותם עבדים שלעבר. הם, שהגיעו מחבלים דלים, חשו עצמם חבים חוב של כבוד לתרבות שאימצה אותם אל חיקה והעניקה להם זהות ומעמד. מחויבותם לדת האסלאם באה לידי ביטוי בהבלטת קיום המצוות, במתן משכורות גבוהות והכנסה מכובדת למערך ענף של כלי קודש, דרשנים, מטיפים, וקראי קוראן ותלמידי חכמים[35]. מחויבות זו באה לידי ביטוי במפעל בניה רחב היקף של מבני קודש ובתרומה לשיפוץ מבני ציבור ומבנים דתיים קיימים.

 

כמו הסלג'וקים והאיובים לפניהם, בנו הממלוכים מדרסות. היו אלו בתי מדרש, שעמדו בדרך כלל סמוך למסגד ובנוסף למרחב הלמידה, כללו שטחי מגורים לשימוש התלמידים. כמה מוסדות הוקמו לשם הוראת הקוראן או החדית', אך מרביתם של מרבית מוסדות הלימוד היה חקר ולימוד הפיקה (משפט) המוסלמי. כך לדוגמא, אל-מדרסה אל-תנכיזיה (המחכמה), בירושלים, אשר נוסדה בתקופה הממלוכית, כללה ארבעה איוונים (אולמות אורך), שנפתחו מתוך חצר מרכזית והוקדשו לנושאים שונים. שלושה מהם הוקדשו לחדית', להלכה החנפית ולתצווף (צופיות). הרביעי שימש כמסגד. ניתן היה לייסד מדרסות על פי שיטה של מדהב, היינו, אגף לכול אחד מהמדהבים (ענפים) של האסלם (מלכיתים, שאפיטים, חנפיטים וחנבליטים).

השליטים הממלוכים הגדולים

בשנות השיא של המדינה הממלוכית היו גבולות מדינתם מהרי הטאורוס שבצפון, ועד לאשדות הנילוס בגבול נוביה בדרום. מנהר הפרת התיכון שבמדבר הסורי במזרח ועד לעיר ברקה שבחופי צפון אפריקה במערב. להתפשטות שלטונם אחרי 1260, ממרכזם שבמצרים, היו השלכות מרחיקות לכת על כול תחומי החיים בו.

אל מלִכ אל-מזפר סיף א-דין קֻטֻז שלט רק שנה אחת (1259-1260 ). בגיל צעיר נשבה על ידי המונגולים ונמכר לעבדות. אדוניו החדשים לקחו אותו לסוריה ומכרו אותו שם לסוחר עבדים של הסולטאן הממלוכי אייבכ[36]. בחצרו של אייבכ הוא התקדם ונהפך לממלוכי החשוב ביותר ולאחר מכן לסגן הסולטאן ב-1253. לאחר שאייבכ נרצח עבר השלטון לבנו של אייבכ, א-מנצור עלי, וקוטוז נשאר בתפקידו. כעוצר מונה סנג'ר אל-חלבי, אך קוטוז הדיח אותו ונתמנה לעוצר בעצמו. קוטוז עמד בראש הממלוכים שהדיחו את אלמנתו של הסולטאן שג'ר א-דור, הוציאו אותה להורג על חלקה ברצח בעלה והעבירו את השלטון לא-מנצור עלי.

 

 

בייברס (1277-1260), המפורסם שבשליטים הממלוכים[37]. ייסד את השושלת הראשונה של הממלוכים והיה המחוקק שקבע את דמותה של ממלכת הממלוכים עד אחריתה, כ-250 שנה מאוחר יותר. כמו צלאח א-דין לפניו הוא איחד את מצרים וסוריה המוסלמיות למדינה אחת. שתי ארצות אלו, שימשו בשלטון הסולטנים הממלוכים, כבסיסה של העצמה הצבאית המוסלמית החשובה ביותר בתקופה היא, האויב הקשה ביותר של הח'אנים המונגולים, שהיו אנשי ערבות אף הם, קרובים לממלוכים מבחינה אתנית, אך לא התאסלמו כמותם[38]. בהמשך לכיבושיהם במערב פרס, באסיה הקטנה, ובעירק ולאחר שכבשו את בגדד, כבשו גם את סוריה האיובית וטבחו את תושביה. השליט האיובי אל-מלכ אנ-נאצר יוסף, ביקש את עזרת הממלוכים במצרים.

 

ב-1258 המונגולים כבשו את בגדד והוציאו להורג את הח'ליף העבאסי אל-מסתעצם וטבחו בתושבי העיר. לאחר כיבוש בגדאד שלח השליט המונגולי הוּלָאגוּ חאן[39], מכתב מאיים לשליט האיובי של סוריה א-נציר יוסף. השליט האיובי פנה לממלוכים של מצרים לעזרה. כשהממלוכים הבינו שהאיום ממשי והמצב חמור, הם קיימו אספת ראשי הממשל והגיעו לידי החלטה שבשעה כל-כך גורלית, עליהם להתאחד מאחורי סולטאן בעל יכולת והחליטו להדיח את א-מנצור עלי בן ה-15. במקומו מונה קוטוז, אשר הבטיח שלאחר הניצחון בקרב ניתן יהיה למנות סולטאן אחר. ב-1260, השולטן קוטוז ארגן צבא, גייס חיילים, קנה נשק ותחמושת והמצביא הראשי בייברס, יצא ממצרים בראש הצבא. בספטמבר 1260. והתקדם לתוך ארץ ישראל פנימה. רוב הצלבנים תמכו בממלוכים, אך בהשפעת המסדר הטבטוני הם סירבו להצטרף ללחימה פעילה. אהדת הצלבנים הייתה מלכתחילה לצד הממלוכי, בגלל טבח צידון שערכו המונגולים באוכלוסייה הנוצרית זמן קצר לפני כן. בייברס הציע לכבוש את עכו הצלבנית, אך קוטוז סירב לכך, שכן צלבנים חיו בשלום עם הממלוכים ושמרו על ניטרליות במשבר עם המונגולים. משם יצא הצבא הממלוכי לעין ג'אלות (עין חרוד) שבעמק יזרעאל, שם נערך מול המונגולים. לאחר מערכה שקולה, נשברה החזית המונגולית ופליטי הצבא נסו לכיוון דמשק[40]. זמן קצר אחר כך, עזבו המונגולים את האזור.

 

ראו באתר זה: הכיבוש הממלוכי של המזרח התיכון

כך, הראשונים שניצחו את המונגולים היו הממלוכים, בני גזעם. אבו שאמה, כרוניקן דמשקאי, בן המאה ה-13, דן בתבוסה שהנחילו הממלוכים למונגולים בעין ג'לוד: "דבר ראוי לציון הוא, שהטטרים [קרי המונגולים] הובסו והושמדו על ידי אנשים מסוגם, שהיו טורקים".. צבא מצרים שב וכבש מיד את סוריה. לאחר מכן עשו המונגולים מאמצים רבים לפלוש לסוריה, אך תמיד נהדפו על ידי הממלוכים. המורל האסלאמי עלה משהוכח כי ה"טטרים" אינם בלתי מנוצחים. היה זה הראשון בשורת קרבות גדולים, שבהם הביאו הממלוכים, ליצירת גבול בינם לבין ה"אילחאנים" אמנם החלום שטיפחו הממלוכים בדבר כיבושם של בגדד ופרס לא התגשם, אולם ה"אילחאנים" התאסלמו בשלהי המאה ה-13. ובכך נטמעת חריפות הניגוד בינם לבין האסלם. זאת ועוד, סוריה ומצרים ניצלו מן ההרס התרבותי שהיה מנת חלקן של כל הארצות אשר נכבשו בידי המונגולים. למשך מאתיים וחמישים שנה (עד לכיבוש העות'מני), נשמרה המסורת התרבותית הקלאסית של האסלם, בידי הממלכה הממלוכית[41].

באוקטובר 1260 רצחו מפקדים ממלוכים את קוטוז, בהשראת בייברס (מכונה "המלך המנצח") וזה עלה לשלטון. תחילה שיקם את ערי סוריה, ליכד את הארץ המפולגת ועשה אותה שוות כוח לממלכה הצלבנית השכנה.

בייברס ראה עצמו כממשיך דרכו של צלאח א־דין, ושאף לסלק את הצלבנים מהמרחב. לשם כך שיקם את המצודות בסוריה והקים צבא גדול. הוא איחד את מצרים וסוריה (שכללה את ארץ ישראל) למדינה אחת, ולחם בהצלחה נגד המונגולים (בשטחי עיראק/איראן של ימינו) ובמקביל פנה למיגור הצלבנים שנותרו בארץ ישראל. במשך 17 שנות שלטונו קיצץ, אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית.

במשך כל ימי שלטונו נלחם בייברס במדינות הצלבנים, וזכה בניצחונות רבים. ב־1263 לאחר שהשתלט על דרום עבר הירדן,  צר על עכו שהייתה אז בירת שרידי ממלכת ירושלים, אך לא יכול לה[42]. בהמשך, כבש את הר תבור ונצרת.  ב־1265 נלחם בממלכת ארמניה וכבש ערים רבות (בהן הבירה סיס) ולקח 40,000 שבויים. באותה שנה ב־1265 כבש בייברס והחריב את קיסריה וארסוף[43]. חורבן שקיסריה לא השתקמה ממנו יותר[44]. הוא כבש גם את אפולוניה מידי האבירים ההוספיטלרים, ואף את הערים הנוצריות עתלית וחיפה.

ראו באתר זה: תולדות קיסריה

 

הצלבנים חששו לצאת מתוך עריהם מבצריהם ומצודותיהם והסתפקו בקרבות התגוננות מאחורי החומות. הפרשים הממלוכים נעו במהירות ממקום למקום ויכלו לפעול בכמה מקומות, בעת ובעונה אחת. בייברס נקט באסטרטגיה של הרס ערי החוף על מנת להקטין את כדאיות כיבושן בידי הצלבנים, שעלולים היו לשוב לארץ ישראל במסע צלב חדש. הוא הרס לחלוטין את המצודות שבערי הנמל ובאבניהן מילא את הנמל והוציא אותו מכלל שימוש. כך נמנעה הגשת סיוע ימי לצלבנים וכמו כן המסחר הימי חייב היה לעבור דרך ערי מצרים במקום דרך ערי ארץ-ישראל.

ב-1266 הטיל בייברס מצור על צפת. מצודת צפת נפלה כתוצאה מהסכם כניעה , שביבירס לא כיבד. הוא ערף את ראשיהם של 700 אבירים טמפלרים ושיפד אותם על החומות. את הילדים והנשים מכר לעבדות. בייברס לא הקדיש תשומת לב מיוחדת לירושלים, והעיר נותרה כעיר פרזות לאחר שחומותיה נהרסו בשנת 1219, על ידי האיובים, שחששו שתיכבש מחדש על ידי הצלבנים. הממלוכים לא טרחו לשקם את חומותיה והדבר תרם למעמדה השולי בתקופה זו.

ב־1268 כבש את יפו ללא התנגדות ואת העיר אנטיוכיה שבסוריה, בירת הנסיכות באותו שם, שאותה הרס והרג או הגלה את רוב תושביה. ב־1270 הוא כבש את אשקלון ואף אותה החריב. גם את קלעת ג'דין (יחיעם) כבש והחריב. ב־1271 כבש בייברס את קסטל אימברט (Cassel Imbert), מבצר צלבני שנמצא באכזיב[45]. באותה שנה כבש גם את מבצר קראק דה שבלייה במערב סוריה, שבו השתמש בהמשך מלחמתו בצלבנים.

בעקבות כיבוש אנטיוכיה התארגן באירופה מסע הצלב התשיעי, בראשות אדוארד הראשון מלך אנגליה. בייברס חתם על שביתת נשק עם אדוארד, אך בד בבד ניסה לרצחו באמצעות כת החשישיון[46]. בין השנים 1271 ו־1273 לכד בייברס את רוב מעוזיה של כת החשישיון והרג רבים מהם. בהמשך נלחם ביברבס בסלג'וקים על אדמת אנטוליה. הוא ניהל במשך רוב שנות שלטונו מלחמה קרה מול המונגולים, שהסלימה לעיתים לקרבות מוגבלים בהיקפם. הקרב החשוב ביותר שנערך בתקופת שלטונו היה קרב אבולוסטיין (Abulustayn), באזור (Kahramanmaraş), בדרום טורקיה של ימינו –  שנסתיים בניצחונם המכריע של הממלוכים על השולטנות הסלג'וקית של רום, שהיתה בשליטת  המונגולים.

תקופה זו היתה עדה לסדרה של משלחות דיפלומטיות בין המונגולים לבין אירופה הנוצרית, שנועדו לתכנן מלחמה בשתי חזיתות נגד האויב המוסלמי המשותף, אך אלו לא הניבו כל פרי. בינתיים פעל בייברס, נגד הברית הצפויה הזאת, ביצירת ברית משלו עם ברכה ח'אן, שליט אורדת הזהב, שירשה את המונגולים ברוסיה.

ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי של רוסיה

בייברס הביס את אויביה החיצוניים של המדינה, והחל לכונן סדר חברתי חדש. כמו בימי צלאח א-דין, הוא איחד את מצרים וסוריה למדינה אחת, הפעם איחוד קבוע ומתמיד יותר. הוא הביס את אויביה של מצרים, הן ממזרח והן ממערב והחל לכונן סדר חברתי חדש.  שלטונו התקיף, אך הנאור יחסית, השאיר על המצרים רושם עז יותר אפילו מזה שהותיר צלאח א-דין. לא זו בלבד שהגן על מצרים מפני פלישה של המונגולים והפרנקים, אלא גם הצליח לרסן את נסיכי צבאו, על ידי יצירת מערכת צבאית ריכוזית, התקין שירות דואר והעלה את מעמדם של שופטי הדת (הקאדים), מארבע אסכולות האסלאם האורתודוכסי, למעמד נאצל ומכובד. עד היום מפליגים סיפורי העם המצריים, בשבח נדיבותו ואישיותו החזקה של בייברס, לצד עלילותיהם של אבו זייד אל הילאלי (Ābu Zayd Ibn Rizq Al-Hilali ), הגיבור הערבי המהולל בן המאה ה-11) וגיבורים  אגדיים אחרים.

לא פחות ראויות לציון, דאגתו להשכלה ותרומותיו למכללות שבמסגדים ולמוסדות דת אחרים. הוא היה אפוא לא רק מייסד המדינה הממלוכית של מצרים, כי אם גם שולטנה המהולל ביותר[47].

אם צלאח א-דין סימל את שיבת מצרים אל הסוניות, על ידי שהכיר רשמית בשלטונו העליון של החלי'פה בבגדד, הרי בייברס הביא את הח'ליפות אל קהיר, כאמצעי להאדרת מעמדו כמנהיגה של אימפריה מוסלמית שבסיסה בארץ זו. הוא נטל את אל מונתציר, נצר משושלת העבאסים ששרד מחורבנה של בגדד בידי המונגולים בשנת 1258 והמליך אותו לראשון בשושלת שעתידה לבנות שושלת של ח'ליפי צללים, שהאצילו מכבודם על הממלוכים. כך הפכה מצרים למרכז העולם המוסלמי. אולם החליפים של קהיר היו חסרי סמכות לחלוטין שמלאו תפקיד טקסי בהכתרתו של שולטן חדש[48]. הח'ליפות של קהיר באה אל קצה בשנת 1517, כאשר כבשו העות'מאנים את מצרים.

ב־1 ביולי 1277 מת בייברס בדמשק ונקבר שם; נסיבות מותו אינן ברורות[49]. בעוד נותרים שרידים לממלכת ירושלים הצלבנית בשטח ארץ ישראל. ב-1279 עלה לשלטון חברו לנשק מגדוד הבחריה, אל מליך אל מנצור קלאון (1290-1279).

 

הוא כבש את טריפולי שבלבנון בשנת 1289 והחל במצור על עכו ב 1190. בנו של קלאון, אל מלכ אל-אשרף ח'ליל,(1290-1293) עמד בראש ההתקפה הממלוכי על עכו. המצור, שהיה הקשה מסוגו, נמשך למעלה מ-40 ימים והסתיים ב-18 במאי 1291, בניצחון מוחלט. עכו נכבשה ורק מעטים ממגיניה הצליחו להימלט. דבר שהביא לנטישת צור, צידון, וחיפה. עתלית שרדה עד אוגוסט 1291. בתאריך זה בא הקץ על ממלכת ירושלים הצלבנית ואזור המזרח התיכון נשלט על ידי האימפריה הממלוכית.

ראו באתר זה: סיור בעתלית;

 

 

אחיו, אל–נאצר מוחמד בן קלאון (1293-1340), לחם באילחנים של אירן ן\והובס בקרב חומס ב-1299.

[הקרב הראשון בחומס בין המונגולים והממלוכים התרחש ב-10 בדצמבר 1260, והסתיים בניצחון ממלוכי ברור. קרב שני ב-29 באוקטובר 1281 הסתיים אף הוא בניצחון ממלוכי. הממלוכים הובסו לבסוף בקרב ואדי א-חזנדר, הידוע בכינוי "הקרב השלישי של חומס" בשנת 1299}.

כ

 

מו כן, נאבק במונגולים שניסו שוב לכבוש את סוריה, ניצח אותם בקרב במרג' אל צפאר ב-1303 והדפם סופית. בימיו הגיעה האימפריה הממלוכית לשיאה.

רוב הבניה הממלוכית המוכרת היא מימיו. ההיסטוריון אל-מקריזי, תיאר את תנופת הבניה שידעה המדינה בימיו: "א-נאצר מוחמד שמח מאד כאשר אחד החיילים ביקש ממנו לבצע דבר יעיל בכפרו, כגון בניית גשר או מסגד. מעלת חייל זה היתה עולה בעיני הסולטן והיה מבצע למענו את אשר ביקש, ללא שהות או עיכוב בהוצאות. אם העיר לו מישהו על כך, ענה בזו הלשון: 'מדוע אנו אוספים כסף בית האוצר, האם לא לשם כך?'". אלו היו מידותיו. הוא היה מוסלמי מלידה והפגין מידה גדולה של ביטחון עצמי מול אנשי הדת. כמו כן הפגין רוחב לב יחסי למיעוטים הנוצרי והיהודי. הוא התיר לפרנציסקאנים לבנות מנזר בהר ציון בירושלים וליהודים התיר לבנות בתי כנסת בירושלים, עזה וקהיר. יחד עם זאת, אירעו בתקופת שלטונו מקרים של פרעות והתקפה על שכונות הנוצרים במצרים. אל-מקריזי מספר שמאורעות 1301 פרצו בשל "התרברבות הנוצרים שהציגו את עושרם יתר על המידה". ההמון החריב כנסיות רבות ואלו שלא נחרבו, נשארו סגורים למשך שנה שלימה. בשנת 1320 שבו המהומות, אך גם אז לא סבלו היהודים וחמת ההמון ניתכה רק על הנוצרים. כדי להבטיח את מרותו הנהיג משטר קפדני, שחסם את דרכם של המוכשרים והנועזים שבאנשיו ודילל בכוונה את כוח האדם היוצר במדינה. .[..] המשטר הריכוזי שהנהיג, פגע באיכותו של המנהל. הוא השתוקק להפגין מול כול העולם את היותו שליט מאמין אדיר כוח. גינוני המלכות שלו היו ללא תקדים במדינה הממלוכית, בנצלו את עושרה של המדינה, את מעמדה הגיאוגרפי ואת היותה חולשת על נתיבי הסחר ההודי לאירופה, וכן את העובדה שלאחר שסר האיום המונגולי שוב לא ריחפה סכנה צבאית מבחוץ על המדינה. הוא נהג בפזרנות חסרת תקדים. הוא רכש שפחות וממלוכים במחירים גבוהים, קנה אריגים יקרים, יהלומים, סוסי רכיבה ועופות ציד. ערך תהלוכות מפוארות, הרבה לשפץ מבנים ברחבי הממלכה ויצא למסעות למכה, מלווה בפמליה גדולה.

 

בראשית המאה ה-14, כבר הספיקו הממלוכים להרחיב את שלטונם עד חצי האי ערב ומאז, היו השריפים של מכה ומדינה מתמנים על ידם. אפילו תימן העצמאית, שבראשה המלכים לבית רסול, נאלצה להעלות מס לקהיר. השולטנים הממלוכים שלחו מסעות צבאיים לנוביה והביאו משם עבדים. הח'וּטבה, דרשת יום השישי, היתה מושמעת לכבודו של השולטן הממלוכי. גם בערים מרוחקות כטריפולי ותוניס. מצרים היתה לגורם שיש להתחשב בו ברחבי העולם המוסלמי, אם כי סמכותו הממשית של השולטן לא חרגה מעבר לפרת בצפון מזרח ולאסואן שבדרום מצרים.

 

על פי רוב לא החמירו הממלוכים עם נתיניהם הקופטים – הנוצרים של מצרים. אדרבא, הם העדיפו אותם לניהול משרות מדיניות ומנהליות שונות, משום שהעריכו יותר את כישוריהם לעומת אלו של המוסלמים. יתר על כן, תקופת הממלוכים נחשבת בדרך כלל לעידן של השכלה.

אדמתה הפורייה של מצרים העניקה לממלוכים די עושר שיכלו להקדיש מעט ממנו לטיפוח האמנות, האדריכלות והספרות. כמו כן בצעו תנופה חסרת תקדים, לפחות מאז הפרעונים, של עבודות ציבוריות" כריית תעלות השקיה, בניית גשרים, סכרים ואמות מים. מאידך גיסא, הסחר עם אירופה, העשיר את השולטנים, אך בעקיפין תרם גם לרווחתה של האוכלוסייה.

ידידו ובן חסותו של מוחמד בן קלאון, סיף א-דין תנכִּיז א-נאסרי; היה מושל סוריה וארץ-ישראל בין השנים 1312–1340. תנכיז הוא גדול בוני ירושלים בתקופה הממלוכית. הוא שהחזיר את ירושלים, שהיתה מקום נשכח ומוזנח, לדרגה של עיר. בעיר נבנו מדרסות (בתי מדרש) רבות וכן שווקים (שוק הכותנה) וחאנים כמו גם בתי מרחץ, כולם מעוטרים במאפיין הממלוכי של חזית מפוארת.

עליית הצ'רקסים

מבחינה מסוימת היתה השולטנות המצרית בשנותיה האחרונות מעין ביזנטיון ערבית. בצפון ובמזרח, ברמות אנטוליה ואיראן, בקרב הטורקים והפרסים שהשתלטו על ההנהגה הפוליטית והתרבותית של האסלאם, הופיעו מדינות חדשות והתפתחה ציוויליזציה חדשה, שהתבטאה בעיקר בשפות הטורקית והפרסית.

ביובל השנים שלאחר מותו של השולטן אנ-נאצר מוחמד (מת ב-1341), בן הזקונים  של קלאון[50], נתפש השלטון על ידי שולטנים חסרי אונים. עושרה הרב של מצרים הוסיף להצטבר בידי השלטון והושקע, לא בפיתוח כלכלי, או בסיגול שיטות טכנולוגיות חדשות, אלא במפעלי בניה שהאדירו את שמם של הסולטנים וקציניהם. השולטנים לא הצליחו לכפות את סדרי השלטון התקינים על הממשל המקומי, שהלך והתדרדר. בשנים 1347- 1382 סבלה האימפריה הממלוכית, כמו יתר העולם מן המגפה השחורה והשלכותיה. אין מספר מדויק למתים, אך לפחות מאות-אלפים מתו במרחב המזרח התיכון. ישובים ניטשו לצמיתות השטח החקלאי הצטמק והייצור פחת. המגיפה היתה רקע נוח לעליית כוחם של הבדווים. כייוון שפגעה קשה בממלוכים והפחיתה את מספרם, התמעטה יכולתם להגן על המבצרים ועל נקודות היישוב, דבר שדרדר את הביטחון בארץ. גם מקורות גיוס העבדים התדלדלו באופן חמור. הממלוכים פנו לרכישת ילדים-עבדים מן הבלקן ובעיקר מן העמים הצ'רקסיים של הקווקז.

סך הכול היו 47 שולטנים ממלוכיים. 24 הראשונים היו "בח'ריים", כלומר טורקיים ו-23 שבאו אחריהם  היו  צ'רקסים, שכונו "בורג'יים", מקור שם השושלת הוא במגדל (בערבית: برج, "בורג'") ממנו שלטו הממלוכים הבורג'ים.

עלייתם של הסולטאנים הצ'רקסים (הבורג'יים) מבשרת תקופה של נסיגה. השולטנות הסורית-מצרית הלכה ונחלשה בשל מערך מורכב של סיבות פנימיות וחיצוניות. המלחמה ההרסנית נגד טימור לנג הטורקו-מונגולי, אובדן  משאבים עקב רשלנות פיננסית ושיבושים כלכליים. בנוסף לדבר שהוזכר לעייל, תקפו את מצרים ארבה ורעב, גורמים שהביאו להתמוטטות הסדר והחברה הממלוכיים.

ראו באתר זה: טימור לנג.

 

בין הסולטנים הממלוכיים של אותה תקופה בלט אל דאהר בָרקוּק (1382-1399), הוא היה שליט מוכשר ועז נפש והשאיר אחריו מונומנטים מרהיבים, כמו למשל המדרסה והמסגד שנבנה על קברו. יורשיו הצליחו לכבוש את האי קפריסין, אשר המשיך להעלות מס למצרים עד לכיבוש העות'מני. ממשיכיו כונו "בורגיים", משום ששכנו במצודת קהיר. ברקוק שלט שמונה שנים וממותו ואילך, במשך 125 שנה, התחלפו בשלטון שולטנים צ'רקסיים בתדירות גבוהה.

 

לאחר מותו של ברקוק התמודד יורשו אל נציר פרג' (1400-1412) עם תוצאות מסע המלחמה של טימור לנג, שהרס את ערי סוריה. גדודיי המונגולים לא הגיעו למצרים. אך מספר רב של פליטים התיישבו בה. פלישת המונגולים ערערה את כוח המדינה הממלוכית, דלדלה את משאביה הכלכליים ואילצה אותה להשקיע סכומי כסף  גדולים, כדי לשקם את הערים, את הדרכים, את החומות המבצרים, הגשרים והשטחים שנפגעו. המדינה הממלוכית נאלצה להשקיע משאבים נגד הנסיכויות העות'מניות שעלו באנטוליה ושיגרה מעל לעת כוחות צבא, כדי למנוע מהן להפוך לאויב לא רצוי, אוהד לעות'מניים. התקפות הצי ההוספיטלרי מרודוס וציי נוצרים מקפריסין והרי כתבת שקפריסין נכבשה על ידי יורשי ברקוק ?? על חופי סוריה נמשכו. השליטים הממלוכים בנו מצודות על חוף הים, כדי להתגונן בפניהם ואף עברו להתקפות יזומות. אך אלו נכשלו והיו נטל כספי על אוצר המדינה. בימי שלטונו של פרג', התערער הליכוד הפנימי במדינה הממלוכית. התרבו המחלוקות בין האמירים ממוצא צ'רקסי לאלו ממוצא טורקי. הם קבעו את נאמנותם לשליט לפי ארץ מוצאו. פרג' נאלץ לערוך מסעות מלחמה כדי לדכא מרידות פנימיות בטורקיה. במסע האחרון הביסו מושל דמשק והרגו.

אי היציבות הפוליטית בא לידי ביטוי גם בירידתה הכלכלית של המדינה. ניהול כושל, פיחות בערך המטבע מיסוי סחטני ואיוש משרות בפקידים חסרי כישרון, החמירו את המצוקה הכלכלית. הממשל הממלוכי שבראשיתו הצטיין בסדרי שלטון תקינים, עבר תהליכים של התפוררות וניוון.

הסולטן אל-אשרף סיף אל-דין ברסבאי (1438-1422), ניסה להתגבר על המצוקה הכלכלית באמצעות החרמת רכוש נוצרי במצרים ובסוריה וכדי למתן את עוצמת הכלכלית של סוחרי אירופה, אסר על שימוש במטבעות אירופאיים ברחבי המדינה. אולם צעדים אלו הביאו דווקא לירידה בהיקף המסחר הבינלאומי, למחסור בסחורות ולעליית מחירים. הוא  לא הסתפק בממון הרב שגרף מהסחר בפלפל, והחליט להשתלט עליו לחלוטין. הוא אסר על מכירתו לסוחרים אירופאים, לפני שסוכניו מכרו כמות מספקת של אותם מוצרים במחירים שקבע לעצמו. עשרים שנה מאוחר יותר, הסתכסך הסולטן סייף א-דין ג'קמק (Jaqmaq), עם סוחרי איטליה והביא להפסקת המסחר שהתנהל בין ונציה לסוריה. שיבוש סחר המעבר שנגרם מכך, היה אחד המניעים העיקריים ליציאת הפורטוגלים למסע אל הודו, סביב אפריקה.

 

השולטן אל-מלכ אל-אשרף סיף אל-דין קאיתבי (1496-1468), נחשב לגדול השליטים הממלוכיים במאה ה-15. קאיתביי היה שליט חזק שגילה עניין רב בנושאי דת ומדע וחי בהתנזרות מהבלי העולם. במוצאו היה צ'רקסי והובא למצרים כעבד. הסולטאן ברסבאי, רכש אותו בגלל מיומנותו בירי חץ וקשת, והוא הפך לאחד מחברי משמר ארמון המלוכה. הסולטאן אל-ט'אהר סיף אל-דין ג'קמק שהכיר ביכולותיו הוציא אותו לחופשי והוא קיבל תפקיד בכיר בארמון. תחת שלטונם של הסולטאנים הבאים התקדם קאיתבאי בסולם הדרגות, והפך עד מהרה להיות מפקד הצבא הממלוכי. בזכות כישוריו טיפס עד למדרגה העליונה ביותר.  קאיתבאי זכור בעיקר בשל מיזמי הבניה המרהיבים שמימן, וחותמו האדריכלי שהשאיר על מכה, אל-מדינה, דמשק, חלב, אלכסנדריה, וכל רובעיה של קהיר. בירושלים בה ביקר בשנת 1480 נותרו מבנים רבים שנבנו ביוזמתו ובמימונו, שני היפים שבהם, נמצאים במערב הר הבית והם סביל קאיתבאי, ומדרסת אשרפייה[51]. הוא השקיע משאבים עצומים בשיקום מבני הציבור ובבניית מבנים חדשים (כמו המבצר באלכסנדריה), דבר שהיה למעמסה כספית גבוהה על העם[52].

הראשון שאתגר את שלטונו היה שאח סואר (Shah Suwar), מנהיג הנסיכות הטורקמנית של שושלת צ'ו אל קדר (Dhu'l-Qadrids) בדרום אסיה הקטנה, שפלש לסוריה. קאיתביי שלח כמה משלחות צבאיות, עד שמיגר את שלטונו, ב-1473. שאח סואר ואחיו הובלו לקהיר ואחרי שעונו ומתו בכלא, גופותיהם נתלו לראווה, על שער באב אל זווילה,  שבקהיר העתיקה [53]. אולם הוא התקשה להתמודד עם פלישות הבדווים בסוריה ובארץ ישראל. הם פרצו בתכיפות למרכזים העירוניים, חמסו כפרים ושדדו עוברי אורח. המדינה הממלוכית הגיבה בהססנות ובצעדים כושלים על לחץ הבדווים.. הם הגיבו בהכבדת מסים ובגיוס כפוי לצבא, דבר שפגע באוכלוסייה ודרדר את המצב הכלכלי. על תהליכי הניוון יש להוסיף את עלייתו של הכוח הפורטוגלי בסחר עם המזרח הרחוק. גילוי הדרך הימית להודו, על ידי וסקו דה גמה, פגע בכלכלתה של מצרים. אולם בימיו נכנס לזירה גורם חדש, העות'מאנים, שהתחרו עמם על השפעה במדינות חיץ ובהמשך עברו לנגוס בשטחים הסוריים שבידי הממלוכים.

ראו באתר זה: המסעות הפורטוגלים 

התדרדרות ונפילת הממלוכים

הסולטנות הסורית-מצרית נחלשה בשל מערך מורכב של סיבות פנימיות וחיצוניות. המכה הראשונה היתה כלכלית: בואם של הפורטוגלים למימי המזרח והאיגוף שאיגפו את הסחר המצרי על ידי פתיחת נתיבים ימיים ישירים בין אירופה להודו. המאבקים בעות'מניים  דרדרו את אוצר המלוכה ואת משאביה המשקיים. כל אלו, בתוספת עול מסים כבד מבית ומגיפות קשות (במיוחד ב-1492), בישרו את האסון הכלכלי שעומד להתרחש על מצרים. המצב הכלכלי במזרח התיכון  התדרדר ומרכז הסחר עבר לערי איטליה, שנמצאו בסכסוך מתמיד עם הממלוכים. התערבות השלטונות במסחר במגמה ליצור מונופול הרסו תעשיות שלמות וחיסלו את המסחר. המשק נפגע בגלל שיטת מימון שהיתה כרוכה בהטלת קנסות (מוצאדרה) על בעלי ההון. צעד זה גרמה לרבים להחביא את רכושם ולהוציאו מהמדינה. כמו כן, פרצו מריבות פנימיות בין הממלוכים לבין עצמם.

הסולטן הממלוכי קאנצווה אל גורי (כנסוה) (1500-1516) נאלץ להתמודד עם משבר של מסחר שוקע והכנסות מתדלדלות. הוא הצליח להשיב את הסדר על כנו, אולם הטיל עול מסים מעיק מאד, מכס כבד ואפילו החרים את נכסי הווקף. קאנצווה הוציא את מרבית הכנסות המדינה, על יבוא ממלוכים נוספים, לצורך חיזוק מעמדו, על בניית המסגד והמדרסה הקרויים על שמו ועל הקמת ביצורים. הוא שלח משלחת אל האפיפיור, כדי להתלונן באוזניו על מעללי הפורטוגלים ולאיים בהרס המקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל. בעידודה של וונציה, הוא כונן צי בים האדום ושלח אותו לעימות עם הפורטוגלים. תחילה קצר כמה הצלחות, אך ספינותיו לא יכלו לאניות הפורטוגליות המשוכללות. אחרי שהובס, החלו הפורטוגלים, בהרס שיטתי של ספינות הסחר המוסלמיות באוקיינוס ההודי. זאת ועוד,  כמה כלי שיט פורטוגלים, העזו להפליג אל המפרץ הפרסי ואל הים  האדום.

 

המכה השנייה היתה צבאית והיתה זו מכת מוות. תחילה היו היחסים בין הסולטנות הממלוכית לזו העות'מנית, טובים למדי. אך אלו הידרדרו במחצית השנייה של המאה ה-15 ובשנים 1485 עד 1490, לחמו שתי המדינות, מלחמה ללא הכרעה, שבה הצליחו הממלוכים בדרך כלל, יותר מאשר העות'מאניים. אולם הממשל הממלוכי היה ממשל של אליטה צבאית מצומצמת בהיקפה וחסרת שורשים באוכלוסייה. לפיכך די היה בתבוסה צבאית רצינית, כדי לשים קץ לשלטונם.

המאזן הצבאי נטה במהירות לעבר העות'מניים, שהנהיגו ביחידותיהם שימוש בנשק חם – רובים ותותחים. שלא כבארצות העות'מאניים, ארצות הממלוכים היו עניות במתכות ששמשו לייצור כלי נשק. אולם חמורה מכול קושי מעשי היתה הגישה החברתית והפסיכולוגית של הממלוכים, שדבקו בכל הנשק ה"מכובדים" של העבר. השליטים הבורג'יים היו שמרנים ביותר מכל הבחינות. במיוחד מן הבחינה הצבאית. הם בזו לתותחים ולאלו שהשתמשו בהם .וחשבום ללא מכובדים. סיסמת הממלוכים הייתה: "רק נשים הורגות מרחוק. גברים הורגים פנים אל פנים." דבר זה היה להם לרועץ כאשר הסתערו באומץ רב, בחרבות שלופות, אל מול קני תותחים.

בשנותיהם האחרונות ניסו הממלוכים להנהיג בצבאם את הנשק החם. הוא הוקצה ליחידות שהוקמו במיוחד לצורך זה והיו מורכבות מעבדים שחורים, מבניהם הילידים של הממלוכים , ממיליציה של בעלי מלאכה מקומיים ומשכירי חרב זרים. אולם השפעתן של יחידות אלו היתה מועטה. הפרשים , אנשי החרב שהיו פאר הצבא הממלוכי, היו במצב נחות ללא תקנה, לעומת חיילי הרגלים העות'מניים, החמושים ברובים והארטילריה העות'מנית.

בשנת 1512 ירש סלים הראשון מאביו בייזיד השני את כס השולטנות באיסטנבול. בשנת 1514 ניצח את השאח הפרסי איסמעיל משושלת הסאפאווים, בקרב צ'לדיראן[54], וכעת היה מוכן לנוע דרומה אל סוריה ואל מצרים. קאנצווה המזדקן יצא מול העות'מניים ונפגש עמם במָ‏רג' דאבֶ‏‏יק, צפונית לחלב. בקרב שנערך ב-24 באוגוסט 1516. המערכה נמשכה מעלות השחר ועד הצהריים. בתחילתה ידיהם של הממלוכים הייתה על העליונה, אך לאחר שהצטרפו התותחים גברו העות'מניים. הנשק החם גרם למהומה בקרב הפרשים הממלוכים, בייחוד בין הסוסים ולמנוסתם. קאנצווה נפל בקרב.

 

 

קיים בידנו תיעוד יוצא-דופן, בעברית, מאת אליהו קפשאלי בן התקופה המתאר: "ויהי כאשר ראה המלך (השולטן העות'מאני) כי החלו הממלוכי להתגבר על התורגמי' (טורקים) וכי ראה כי כבר החלו להתקרב אל מול פני הסוללות הגדולות ויאמר לעמו: מהרו חושו אל תעמודו והשליכו הארטילריה הגדולה עליהם ועליהם תבוא אש וגופרית ורוח זלעפות. הדבר יצא מפי המלך ויבעירו את הסוללות כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים… ולממלוכי מלקו את ראשם… ואשר נמלטו מהארטילריה הכום הסוסים וימותו, כי לא היו כל כך מלומדי קול הברת הארטילריה וישמעו את קול הסוללות ויסולו עליהם דרכם באש פלדות… והם היו בעוכריהם כי לא ידעו הארטילריה וכשמוע קולה קול גדול ולא יסף, נסו וקראו: כולנו מתים, ונסו מנוסת חרב ובחופזם לנוס נפלו ונשברו… ויבואו עליהם התורגמי וימיתום… וינגפו לפני התורגמי וינוסו איש לאוהליו וימותו כל גיבורי הממלוכי."

כך, במלחמה קצרה ועזה בשנים 1516-1517 הפילו העות'מניים את שלטונה המתנודד של השולטנות הממלוכית וסיפחו את ארצותיהם לתחומי שליטתם. בזכות נכסים חדשים אלה התרחבה השליטה העות'מנית הישירה או העקיפה, בכמה כיוונים – מערבה, בצפון אפריקה, עד גבול מרוקו, דרומה לאורך חופי הים האדום באפריקה ומזרחה, עד האוקיינוס ההודי. סלים "הקודר" הציע ליורשו של קאנצווה, טומאן ביי, עסקה אטרקטיבית: הכרה במרותו של סלים בטקסי התפילה ועל גבי המטבעות שהוא טובע, ובתמורה ימונה למשנה לשלטון העות'מני במצרים. הנסיכים הממלוכיים דחו את ההצעה ובינואר 1517 נכנסו העות'מניים למצרים.

כיבוש מצרים בידי העות'מניים שם קץ למדינה הממלוכית העצמאית וכמובן גם לאימפריה שלה. מעתה היתה מצרים מחוז באימפריה העות'מנית ונשלטה באמצעות משנה לשלטון שתוארו היה 'פאשה' או 'ואלי'. אולם גם בשלטון העות'מניים, נמשך גיוס הממלוכים והם הוסיפו להחזיק בידיהם סמכויות שלטוניות ולהשיג לעצמם טובות הנאה כלכליות, אף שהתחייבו בתשלום מסים לעות'מניים. אולם שליטים אלו, הגם שנתמנו על ידי השולטן ונתמכו על ידי היאניצ'רים, לא הצליחו לקיים את השליטה בידיהם למשך זמן רב.

במאה ה-18 חזרו ה"בֶּקים" הממלוכים והיו לשליטיה האמתיים של מצרים והפחוות היו כלי שרת בידיהם. הנסיך הבכיר, שהיה מושלה של קהיר וכינויו "שייח' אל בלד", הפך את הפאשא העות'מני לעושה רצונם של הביים הממלוכיים.

עלי בק אל כביר, מנהיג הממלוכים ב-1768-1763, מרד בעות'מנים וניסה לחדש את השולטנות הממלוכית ופלש לח'גאז, תימן וסוריה. הוא נרצח על ידי חתנו המורד. ניצחון נפוליון בונפרטה על הממלוכים בקרב הפירמידות ב-1798 ערער את מעמדם.

 

אך הם החזיקו מעמד עד שמוחמד עלי טבח בהם במצודת קהיר ב-1811. האחרון ניצל לטובתו את העובדה שהממלוכים היו מפולגים ומסוכסכים והיטיב לכרות בריתות שיסיעו לו לסלק, בזו אחר זו, את מתחריו על השלטון. על פי הכתובים – אסף אותם למסיבה ולאחר שהשאירו חרבותיהם בחוץ, טבחו חייליו בממלוכים. זה מסופר עד היום במצרים. כישלון הממלוכים להתאחד נגד מוחמד עלי היתה במידה רבה תוצאת הצלחתו של זה, להפנות את איבת האוכלוסייה אל הממלוכים והעות'מניים גם יחד.

המורשת שהנחילו הממלוכים למצרים היא אולי אחת הייחודיות ואולי המוזרות בתולדותיה של ארץ זו. חברות עבדים, שהובאו מחוץ לארץ, כדי לחזק את שלטונם של נסיכים, דחקה את רגלי אדוניה ושלטה במדינה במשך מאתיים וחמישים שנים. הממלוכים, שהיו מעמד לוחמים מיומן, התבדלו מהעם המצרי בו שלטו. בדרך זו היוו אוליגרכיה צבאית במלוא מובן המילה. למרות שהם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם, המצרים לא קראו תיגר על שלטונם (יש לציין כי המצרים לא קראו תיגר על שום שלטון מאז הכיבוש הפרסי ב 525 לפני הספירה ) הם היו כוח אשר תמך בשולטן, בשליט, אך לא בעם. נאמנותם של הממלוכים היתה נתונה למפקדיהם בלבד ואלו מצדם, שמרו אמונים לשולטן כל עוד סיפק להם אחוזות. מכיוון שהממלוכים היו ארגון צבאי מופרד ומובדל, לא היה בידי הרעיונות שצמחו בארמונותיהם או בקסרקטינים שלהם כדי להשפיע על המבנה המסורתי של ההמונים.

הערות

[1] היסטוריה של העמים הערביים, עמ' 140.

אורדת הזהב (בטטרית: Altın Urda;) הייתה חאנות שנוסדה בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-13 על ידי באטו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן. היתה זו מדינה מוסלמית ששליטיה טורקים קיפצ'אקים. מרכז המדינה היה במורד נהר הוולגה ובשיא התפשטותה השתרעה על שטח עצום מהמפרץ הפיני ומורד נהר דנובה במערב ועד מעבר להרי אורל במזרח. במהלך המאה ה-15 החל תהליך ההתפוררות של המדינה אשר הסתיים עם פירוקה בשנת 1502. ראו באתר זה: תולדות רוסיה בזמן הכיבוש הטטרי.

[3] ברנרד לואיס, המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה,  עם עובד, משרד הביטחון, תל אביב, 1998, עמ' 93.

[4] מילולית, מטורקית: חיילים חדשים. הייניצ'רים היו אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העילית בצבא האימפריה העות'מאנית.

החיל נוסד בהוראתו של הסולטן מוראט הראשון בסביבות שנת 1365. תחילה, על פי תקדים הממלוכים, רק נערים לא-מוסלמים גויסו לחיל. כל המועמדים לגיוס אוסלמו, רבים מהם לא בכפייה, לפני שהורשו להתגייס לצבא. היניצ'רים הראשונים היו צבא הקבע הראשון של האימפריה.

אחרי 1380 הסולטאן סלים הראשון התחיל לגייסם בעזרת מס מיוחד שנקרא "דוושירמה". המס הוחל בעיקר על האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה. גיוס מקרב האוכלוסייה הלא-מוסלמית, שחסרה את האמצעים או סיבות פוליטיות למרידה במלכות, הבטיח את נאמנות החיל, בניגוד לכוחות מקומיים ושבטיים, שהיו חבים נאמנות גם לשליט מקומי או שהיו בעלי אינטרסים סותרים עם הסולטאן. סיבה נוספת לנאמנותם הייתה רצונם להוכיח שלמרות מוצאם הנוצרי הם מוסלמים טובים (אף יותר ממוסלמים מקורים).

הנערים היו נתונים למשמעת קפדנית וחיו בתנאים קשים על מנת לחשל את גופם. בתמורה לנאמנותם, זכו היניצ'רים לטובות הנאה רבות… הם שירתו את האימפריה העות'מאנית עד לפירוקם בשנת 1826 על ידי הסולטאן מהמוט השני בשל מעורבותם במרידות נגד המשטר. (Goodwin, Jason (1998). Lords of the Horizons: A History of the Ottoman Empire. New York: H. Holt, 59,179–181)

[5] דוושירמה (מטורקית עות'מאנית – איסוף; בבולגרית: – מס הדם) הייתה שיטת גיוס של הצבא והממשל של האימפריה העות'מאנית. הנוצרים שחיו תחת שלטונה של האימפריה העות'מאנית היו מחויבים לספק מס קבוע של נערים צעירים ששועבדו להיות עבדים של הסולטאנים העות'מאניים.

נערים אלה אוסלמו על ידי העות'מאנים ואומנו להיות עבדים נאמנים לסולטאן, בדומה למוסד הממלוכי. בתהליך הכשרתם מוינו הנערים, חלקם הוכשרו לשרת במנגנון האדמיניסטרציה של האימפריה בעוד החזקים פיזית אומנו להיות לוחמים יניצ'רים. חיל היניצ'רים הורכב כולו מחיילים שגויסו בשיטת הדוושירמה. למרות השימוש במילה 'עבדים', מי שגויסו בשיטת הדוושירמה היו מקבלים בחסות הסולטאן חינוך והשכלה גבוהה או הכשרה צבאית מקצועית, וכן משכורת גבוהה (ויקיפדיה)

[6] יוסף דרורי, "חובו של עולם האסלאם לעבדיו הצבאיים", דיאלוג עם דוד איילון, זמנים 29 (1988), 47-36.

[7] David Ayalon, Muslims, Mongols and crusaders/ compiled and introduced by G.R. Hawting. London: Routledge Curzon, 2004

[8] טראנסאוקסאניה או "טראנסאוקסיאנה" (פירוש מילולי בלטינית: "מעבר לנהר האוקסוס"; שמות נוספים: בערבית: Ma Wara' un-Nahr ,שפירושו "מעבר לנהר",) הוא שטח נרחב במרכז אסיה הנפרש בין נהרות אמו דריה לסיר דריה, כיום בין אוזבקיסטן, טג'יקיסטן ודרום קזחסטן. המושג נכנס לשימוש בזמן כיבושיו של אלכסנדר מוקדון אז נהיה לגבול צפון-מזרחי של האימפריה שלו במאה ה-4 לפנה"ס. מאז ועד הכיבוש הערבי התרבות באזור נשארה שילובם של תרבויות יוון, פרס, סין ובודהיזם. בתקופת הממלכה האחמנית באיראן חלק מן האזור קיבל את השם סוגדיאנה שבתקופת האימפריה הסאסאנית התפשט לכלל האזור על מנת להבדילו מבאקטריה הסמוכה (ויקיפדיה). ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים.

[9] ח'וראסאן (התרגום המילולי: "מקום זריחת השמש") הוא שמו ההיסטורי של חבל ארץ נרחב במרכז אסיה, המקיף אזורים בצפון-מזרח איראן, צפון-מערב אפגניסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. בירתו של החבל הייתה העיר ח'ווארזם, היא חיווה באוזבקיסטן בת ימינו. באזור ח'וראסאן צמחו לאורך ההיסטוריה אימפריות גדולות, בהן: האימפריה הקושאנית, הפרתים, באקטריה, הע'זנווים והשושלת הטימורית. ראו באתר זה: תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים.

[10] השושלת הטאהרית הקימה נציבות עם מידה רבה של אוטונומיה בשטחים המזרחיים של הח'ליפות העבאסית. מייסד השושלת היה טאהר בן אל-חסין. סבו של טאהר היה ככל הנראה מוולא ממוצא פרסי. עליית הטאהרים מסמלת את תחילת התפרקותה של הסמכות העבאסית בפריפריה של הח'ליפות.

[11] אלפיים שנות היסטוריה, עמ' 78

[12] ההיסטוריה של ארץ ישראל, עמ' 14-15

[13] שם, שם.

[14] אלברט חוראני, היסטוריה של העמים הערביים, דביר, תל אביב, 1996, עמ' 115

[15] מצוטט אצל האסלם בהיסטוריה, עמ' 178.

[16] David Ayalon ,Eunuchs, caliphs and sultans: a study in power relationship/. Jerusalem: Magnes Press, the Hebrew University, 1999

[17] תודה לשמעון גת על הבהרתו

[18] חווה לזרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, 1982, עמ' 255

[19] ב-6 ביוני 1249 נחת לואי התשיעי, מלך צרפת בראש צבא צלבני המורכב מהמסדרים הצבאיים, אצילים צלבניים מממלכת ירושלים ואצילים צרפתיים שהצטרפו למסע הצלב. על חופי מצרים בדלתה של הנילוס וכבש את העיר המבוצרת דמיאט. גודלו של הצבא הפולש היה כ-25,000 חיילים מתוכם 2,500 פרשים. לאחר התעכבות חסרת תכלית בעיר שנמשכה חצי שנה במהלכם הפכו המסגדים לכנסיות, מחסני המזון נבזזו והצלבנים העבירו את זמנם בבתי מרזח ובתי זונות שהוקמו לשרותם בעיר, החליט המלך לעלות על עיר הבירה קהיר. (יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג, עמוד 314)

[20] קרב פארסכור נערך ב-6 באפריל 1250, בין הצבא הצלבני של מסע הצלב השביעי לבין הצבא המצרי. הקרב היה המשכו הישיר של קרב אל מנצורה, ובסיומו הושמד לחלוטין הצבא הצלבני, מסע הצלב הגיע לסופו ולואי התשיעי, מלך צרפת נפל בשבי. הקרב סימן גם את סוף השלטון האיובי במצרים ותחילת התקופה הממלוכית.

[21] אל מקריזי (1364–1442), היה היסטוריון מצרי סוני בתקופה הממלוכית. הוא נודע בעניין הרב שגילה בשושלת הפאטמית האיסמאעילית ותפקידה בהיסטוריה של מצרים ונחשב להיסטוריון פופולרי מאוד בקרב החוקרים, בעיקר בשל התרגומים המוקדמים שלו לשפות מערביות, למרות בעיות האמינות הקשות בכתביו.

 

[22] יוסף דרורי, "ארץ ישראל בתקופה הממלוכית", בתוך: אמנון כהן (עורך), שלטון הממלוכים והעות'מניים, ההיסטוריה של ארץ ישראל, הוצאת כתר, ירושלים, 1981, עמ' 14.

[23] https://histerio.co.il/?tag=%D7%A9%D7%92%D7%A8%D7%AA-%D7%90-%D7%93%D7%95%D7%A8

[24] ההיסטוריה של ארץ ישראל, עמ' 16-17

[25] אלפיים שנות היסטוריה, עמ' 132.

[26] שם, עמ' 93

[27] פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמ' 255

[28] מֶריטוקרטיה ( Meritocracy) היא תפיסה פילוסופית-פוליטית-חברתית בה בעלי הכוח נבחרים או ממונים לתפקידם על בסיס יכולתם. העיקרון המריטוקרטי קובע שכל מי שיכול ורוצה – מצליח. התפיסה שוללת את הטענה כי בעלי הכוח נבחרים לפי עושרם, מעמדם החברתי, או בבחירה של ציבור האזרחים. בתחום השלטוני פוליטי, משמש המונח לציון מערכות שלטון בהן בחירתם של בעלי תפקידים מושפעת בעיקר מכישוריהם למלא את תפקידם (יוסי, י' (2005). "הזדמנות למה?", תפוז– כתב עת פדגוגי לחדשות ויזמות, משרד החינוך). המונח נטבע ב־1958 על ידי מייקל יאנג בספרו "עליית המריטוקרטיה". יאנג טבע את המונח לגנאי, אך עם השנים זכה גם לפירוש בהקשר חיובי[ (ר' הערתו של מייקל יאנג בכתבה בעיתון הגארדיאן, המקוננת על השינוי שחל במשמעות המונח שטבע)

[29] אלפיים שנות היסטוריה, עמ' 93

[30] שׁוֹשֶׁלֶת הבֻּוַיְהִית (הייתה ממוצא איראני, אשר הקימה קונפדרציה שהשתרעה על שטחים גדולים של הח'ליפות העבאסית. הבויהים אף הקימו פרוטקטוראט בבגדאד ונטרלו את מרכז הח'ליפות מעמדת כוח אמיתית. הבויהים יצאו במקור מחבל דיילם (אנ'), השוכן על רכס הרי אלבורז דרומית לים הכספי (חלק ממחוז גילאן באיראן המודרנית). הדיילימים היו ידועים כלוחמים רגליים משובחים ושימשו כבסיס הכוח לעלייתם של הבויהים.

[31] ההיסטוריה של העמים הערביים, עמ' 160

[32] אלפיים שנות היסטוריה, עמ' 99

[33] היסטוריה של העמים הערביים, עמ' 153

[34] שם, עמ' 169

[35] ההיסטוריה של ארץ ישראל, עמ 15-16

[36] לפי חלק מהמקורות, טען קוטוז ששמו הראשוני היה מחמוד בן מחמוד והוא היה צאצא של עלא א-דין מוחמד השני – מושל האימפריה הח'ווארזמית.

[37] שמו של בייברס בשפה הקיפצ'קית הוא צרוף המילים בָּאיְ[(רב, אדיר, עשיר, אציל) ובַּרְס (פנתר). משום כך סמלו ההרלדי של בייברס הוא חיה מסוגננת, ככל הנראה טורף ממשפחת החתוליים. יש המזהים את החיה כאריה. בחלק מהתבליטים – כגון זה שעל גבי שער האריות בחומת ירושלים, שבו הטורף אוחז בכפתו חיה קטנה יותר – ייתכן סמל לאויביו של בייברס.

[38] ברנרד לואיס, האסלם בהיסטוריה, זמורה ביתן, תל אביב, 1984.

[39] היה שליט מונגולי נכדו של ג'ינגיס חאן ואחיהם של מונגקה וקובלאי, והיה לחאן הראשון של הממלכה האילח'אנית, ששלטה באזור המזרח התיכון של ימינו. כבש את רוב דרום מערב אסיה. והרס את בגדד. ראו באתר זה: הכיבוש המונגולי

[40] ראוי להזכיר כי קוטוז ניצח את חיל החלוץ של המונגולים ולא את כלל הצבא המונגולי שהיה עסוק בכיבושים במקומות אחרים

[41] פרקים בתולדות הערבים והאסלם, עמ' 257

[42] עלי אשתור, ערך "בייברס", אנצ' עברית, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תשכ"ד, כרך 8, עמ' 270

 

[43] שם, שם.

[44]  Benvenisti, 1970, pp. 135-140

[45]  Meron Benvenisti (Author), The Crusaders in the Holy Land., 1970, p. 223.

[46] חשישיון היה מסדר של ניזארים (אחת הקבוצות של הפלג האסלאמי איסמאעיליה) בעיקר מפרס ומסוריה, שנוסד בשלהי המאה ה-11. המסדר הציב איום צבאי על שלטונה של השושלת הסלג'וקית בשטחי ממלכת פרס, באמצעות השתלטות על מבצרים רבים, בהנהגתו של חסן-י סבאח. אנשיו נודעו באכזריותם ובמנהגם לחסל את אויביהם הפוליטיים והדתיים (בעיקר מוסלמים).

טעות נפוצה היא שמקור השם חשישיון מהמילה חשיש, כלומר מעשני חשיש, ככינוי גנאי שהוצמד לקבוצה על ידי מתנגדיה. הכינוי חשישיה במקורות המוסלמים משמש ככינוי גנאי כללי, ללא קשר לחשיש. כינוי זה נפוץ בקרב היסטוריונים אנטי-איסמאעילים ולאחר מכן באירופה בעקבות חיכוכים צבאיים בין ניזארים וצלבנים, שמתעדיהם אימצו גם הם את הכינוי. הקבוצה נתפסה באירופה של ימי הביניים כקבוצה רדיקלית של מתנקשים המאומנים לחיסול ממוקד של יריביהם. עם הזמן המקור נשכח והמילה Assassin הפכה באירופה לכינוי לרוצח מקצועי. הקישור לחשיש נעשה על ידי אירופאים בימי הביניים. (יצחק רונן, "החשאשינים: ראשוני המתאבדים בשם האסלאם", נתיב 107, נובמבר 2005)

 

[47] Thorau, Peter, The Lion of Egypt: Sultan Baybars I and the Near East in the Thirteenth Century, London, 1995

[48] אלפיים שנות היסטוריה, עמ' 93.

[49] רוב המקורות מסכימים כי בייברס לגם מכוס רעל שלא נועדה לו; יש הסבורים כי בייברס עצמו רקח את הרעל שבו תכנן להרעיל אחד מן הנסיכים הכפופים לו, לאחר שתחזית אסטרולוגית ניבאה את מותו של אחד מן השליטים, ובייברס קיווה כי במות אחד הנסיכים תוסר הקללה מעליו. בטעות הוא שתה בעצמו מן הכוס. יש אחרים הסבורים כי בייברס מת בשל פציעה בקרב או ממחלה כלשהי.

[50] א-נאסר נאסר א-דין אבו אל-מעאלי מוחמד בן קלאוון היה הסולטאן הממלוכי התשיעי. נולד בשנת 1285 בקהיר ונפטר בשנת 1340. הוא מלך שלוש פעמים: בראשונה בין דצמבר 1293 לדצמבר 1294, בשנית בין 1299 ל-1309 וכעבור הפסקה קצרה בת מספר חודשים, בשלישית עד למותו בשנת 1341. א-נאסר היה בן הזקונים של קלאוון ואחיו של הסולטאן אל-אשרף ח'ליל, ונולד לאם מונגולית במצודת קהיר. במהלך כהונתו הודח פעמיים, אך הושב לשלטון לאחר מכן.

[51] ספי בן יוסף (עורך ראשי), מדריך ישראל החדש:, מסלולי טיול, כרך 12, ירושלים.

[52] האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ג, עמוד 811

[53] C.F. Petry, Twilight of majesty: the reigns of the Mamlūk Sultans al-Ashrāf Qāytbāy and Qānṣūh al-Ghawrī in Egypt (Seattle, 1993). Pp. 57-72

[54] קרב צ'לדיראן (בטורקית Çaldıran Savaşı ) התרחש ב-23 באוגוסט 1514 בין האימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הצפווית. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של העות'מאנים, אשר השתלטו על מזרח אנטוליה, צפון עיראק וצפון מערב איראן, על חשבונה של האימפריה הפרסית. לקרב נודעה חשיבות היסטורית גדולה מאוד שכן נקבע בו הגבול בין שתי אימפריות דומיננטיות במזרח התיכון, במידה רבה עד לימינו. בנוסף לגבול הגאו-פוליטי, קרב זה גם קבע את תחום ההשפעה של שני הגושים הדתיים המרכזיים באסלאם, הסוני והשיעי. בקרב צ'לדיראן נלחמו העות'מאנים תחת פיקודו של הסולטאן סלים הראשון ונהנו מעליונות מספרית ולוגיסטית. הכוחות העות'מאנים מנו 200,000-60,000 חיילים, ביניהם יניצ'רים שברשותם היה נשק חם (רובים ותותחים), בעוד הצבא הספווי, תחת פיקודו של שאה אסמאעיל ספווי הראשון, מנה 80,000-40,000 חיילים שצוידו בנשק פרימיטיבי יחסית (oger Savory, "Iran Under the Safavids", Cambridge England: Cambridge University Press, 1980. Pp. 38-59.)