רומניה – טיול בעקבות דראקולה הערפד

סיפורו של דרקולה קשור במושגים 'ולאכיה' ו'ערפדים'.

ראה גם באתר: מסלול טיול ברומניה

ולאכיה, או מונטניה, נמצאת ברומניה של ימינו, מצפון לנהר הדנובה ומדרום להרים הקרפטים. היא נחלקה על ידי הנהר אולט לשני מחוזות: המערבי נקרא "אולטניה" וגם "ולאכיה הקטנה", והמזרחי – "מונטניה" וגם "ולאכיה הדרומית".  השם "ולאכים" (Vlahi) היה שם כללי שהעניקו הגרמנים לכל העמים ממוצא רומי.  השמות ולשי (ראה אנגליה) וולוני (ראה בלגיה) הם מאותו מקור.  היות והרומנים היו רועי צאן, כונו בשם ולאכיה כל מישורי העשב שהם נהגו לפקוד.

לוולאכיה כמה שמות נוספים.  היא נקראת גם מונטניה (Muntenia) בכמה מלשונות אירופה; העות'מאניים ששלטו בה שנים רבות כינו אותה איפלק (Iflak); והרומנים קוראים לה גם Ţara Românească – ארץ הרומנים.  מקור השם מהמילה "ולאך", שם אחר ל"רומני".

ולאכיה (Vlahia) היתה נסיכות רומנית במזרח אירופה, מימי הביניים עד לאמצע המאה ה-19. הנסיכות המדיבאלית של ולאכיה גבלה בבולגריה, ולאחר מכן באימפריה העות'מאנית מדרום, בטרנסילבניה מצפון-מערב, ובמולדובה – שכונתה גם "ולאכיה המזרחית" – מצפון מזרח.  ולאכיה של היום הינה המחוז הדרומי, המישורי של רומניה, היינו, המישורים הפוריים של הדנובה, שהיו אסם התבואה של אירופה בשלהי ימי הביניים, ויחד עם הזהב שהובא מאמריקה, איפשר את ההתעשרות של אירופה.

ולאכיה איננה מרשימה בנופיה.  מרבית נופיה של רומניה נמצאים דווקא בטרנסילבניה, שהיא יותר הונגרית מאשר רומנית.  מרבית המטיילים פוסחים על מישורי ולאכיה בדרכם לקרפטים, אולם יש לוולאכיה היסטוריה, מנזרים מרשימים, שחלקם הוכרזו כ"אתרי מורשת עולמית" על ידי אונסק"ו, מבצרים, והרבה סיפורי דראקולה.

מקורות הונגריים, ביזנטיים, בולגריים וסלאביים הזכירו עוד במאה ה-10 לספירה מדינות רומניות קטנות, תחילה באזור טרנסיבלניה, ואז – במאות ה-12 וה-13, בשטחים מדרום וממזרח להרים הקרפטים.  בימי הביניים יישבו הרומנים שלוש נסיכויות סמוכות: מונטניה, מולדובה וטרנסילבניה, שהופרדו על-ידי ההרים הקרפטים.

במאה ה-14, עם שקיעתן של המדינות ההונגריות, הטטריות, הביזנטיות והבולגריות השכנות, נוצרו כמה מדינות פיאודליות מדרום וממזרח להרים הקרפטים – מונטניה בשליטת באסאראב הראשון (בסביבות 1330), ומולדובה בשליטת בוגדאן הראשון (בסביבות 1359).  בחצי השני של המאה ה-14, איום חדש הופיע: האימפריה העות'מאנית.  לאחר שבשנת 1354 השיגו דריסת רגל באירופה, הגיעו העות'מאנים עד לשפתו הדרומית של הדנובה בשנת 1396.

הנסיכים המונטנים לחמו בקרבות רבים – לבדם או יחד עם מדינות נוצריות אחרות באזור – נגד העות'מאנים, על מנת למנוע מהם את התפשטותם לכיוון מרכז אירופה.  כשכל חבל הבלקן הפך להיות שטח תורכי, ולאחר נפילת קונסטנטינופול ב-1453, הנסיכויות הרומניות נאלצו להשלים עם ריבונות האימפריה העות'מאנית ליותר משלוש מאות שנים, למרות כמה ניסיונות הפיכה, שדוכאו ביד רמה.  ב-1600 הצליח הנסיך מיכאיל "האמיץ" לאחד לזמן קצר את שלוש הנסיכויות, למעיין אוטונומיה, תחת השלטון העות'מאני.

ב-1821, לאחר הפיכה של טודור ולאדימירסקו, הסתיים השלטון העות'מאני.  ב-1859 מונטניה הצביעה בעד איחוד עם מולדובה ליצירת מדינת רומניה, תחת שליטתו של אלכסנדרו יואן קוזה.

 

ולאכיה היא מקום התרחשות עלילתו של "דרקולה" – אחד הספרים הנמכרים ביותר בתולדות האנושות.  דרקולה הוא סיפור עלילותיו של ערפד רב און, דמוי אדם, שמופיע בלילות, מפתה נשים צעירות, נושך את צווארן ויונק את דמן עד שהן מתות, וכך זוכות לחיי נצח.  הספר נכתב על ידי הסופר האירי בראם סטוקר, יצא לאור בשנת 1897, וגם כיום, יותר ממאה שנים לאחר שהגיע למדפים לראשונה, הוא עדיין נמכר בכמויות נאות.  בשנים שלאחר פרסום הרומן דרקולה, סברו הכול כי מדובר בדמות בדיונית, אך בשנת 1972 קבע מחקר – של שני פרופסורים מבוסטון, שנברו בהערות שרשם בראם סטוקר כשכתב את הרומן – כי דמותו הספרותית של דרקולה מבוססת על דמות היסטורית ידועה לשמצה – ולאד השלישי, שכונה "ולאד צפש", "המשפד", או "ולאד דראקולה", שכמובן לא היה לו כל קשר לערפדים.

ערפד הינו יצור מיתולוגי המתקיים על דם אנושי או חייתי.  בדרך כלל הוא ניחן בכוחות על טבעיים וביכולת לשנות צורה.  לרוב הערפד הוא התגלמותו של אדם מת אשר נהפך לאלמותי באופן זה או אחר.  יש תרבויות שבהן רווחות אגדות אודות ערפדים לא-אנושיים, כמו שדים או חיות כגון עטלפים, כלבים ועכבישים.  יכולותיהם המיוחדות ואפיוניהם של הערפדים משתנים בכל מסורת ומסורת על פי פולקלור, סרטים וספרות בדיונית, אך ברוב רובן של המסורות הם פעילים בלילה ונמנעים מאור שמש.

הערפדות היא פעולת שתיית הדם.  בפולקלור קיימת אמונה שניתן לקבל כוחות על-טבעיים על ידי שתיית דם אנושי, אם כי גרסאות רבות של אגדות ערפדים מתארות את הערפדוּת פשוט כייצר קיומי של הערפד, יותר מאשר כדרך שלו לרכוש עוצמה.  הבסיס ההיסטורי של הערפדות, המהווה צורה בלתי-שכיחה של קניבליזם, נעוץ כנראה בניסיון להבעית אויב על ידי שתיית דמו.

בזואולוגיה המונח "ערפדות" מתייחס לפעולת עלוקות, יתושים, דבקון, עטלפי-ערפד ואורגניזמים נוספים אשר ניזונים מנוזלי הגוף של יצורים אחרים.

האגדות אודות המתים הכמהים לדם עתיקות מאוד.  באודיסיאה של הומרוס, למשל, רוחות השדים שאודיסאוס פוגש במסעו לעולם השאול של האדס, נמשכות לדמם של איילים שזה עתה הוקרבו לעולה, עובדה שאודיסאוס מנצל לטובתו על מנת לזמן את רוחו של טירסיאס.

עמים סלאביים מסוימים האמינו בערפדים כבר במאה ה-4.  במיתולוגיה שלהם הערפד שתה דם, פחד מכסף, וניתן היה להשמידו על ידי כריתת ראשו והנחתו בין רגלי הגופה, או על ידי נעיצת יתד מעץ בלבו.

בתרבות המערבית הפופולארית הערפדים מתוארים כיצורים שאינם מזדקנים, תבוניים ביותר, ועל-טבעיים מבחינות רבות.  לערפד הטיפוסי יש מגוון של תכונות ראויות לציון, ביניהן מצויים כוח עצום, חסינות לפגיעות גופניות הנגרמות באמצעים רגילים (עם יוצאי דופן מסוימים) והיכולת לשנות צורה ולהיהפך לענן-גז הדומה לערפל, לזאב גדול, או לעטלף.  ערפדים מסוימים מסוגלים גם לשלוט על מחשבותיהם של אחרים.  בנוסף ניתן למצוא אצל הערפדים ניבים ארוכים במיוחד, המשמשים אותם לנשיכת קורבנם.  רוב הערפדים ישנים בארונות קבורה בזמן היום.  לפי האמונה הרווחת, ערפדים אינם מטילים צל וכן אין להם השתקפות, שכן מראות נחשבות במיתוס למשקפות את הנשמה, וליצורים מרושעים אין נשמה.  (אם כי, ל'אנג'ל', מהסדרה בשם זה, אין דמות מראה, למרות שיש לו נשמה).  הספרות הבדיונית השתמשה באמונה זו כדי להציג את הערפדים כסולדים ממש ממראות, כפי שמתואר ברומנו של ברם סטוקר, "דראקולה" – הערפד משליך את מראת הגילוח של הרקר אל מחוץ לחלון.

באירופה המזרחית הערפד נחשב לבעל שתי נשמות, או שני לבבות.  מכיוון שלב אחד או נשמה לעולם לא מתים, הערפד נשאר אלמותי. באופן כללי, עד לספרות המודרנית נחשבו הערפדים האירופאים למפלצות מבחילות שהוקמו מגופותיהם של איכרים ושל פועלים מהמעמד הנמוך.  גיבור הסיפור הקצר "הוומפיר" של ג'ון וויליאם פולידורי, לורד רות'בן, אשר דמותו התבססה על מעסיקו של פולידורי – המשורר הרומנטי המפורסם לורד ביירון, היה הערפד הראשון שתועד כבעל אינטליגנציה וקסם אישי על-טבעיים.  לכן, רות'בן יכול היה גם לפעול בתוך החברה האנושית מבלי לעורר חשד, כל עוד הסתיר את חולשותיו. מאוחר יותר, ב"דראקולה" המוצלח של ברם סטוקר, באה לידי ביטוי תפיסה חדשה זו של הערפד.

אגדות ערפדים נפוצות כבר אלפי שנים בתרבויות רבות בעולם.  הגיוון שלהם עצום: ממפלצות אדומות עיניים וירוקות שיער בסין, ועד ללאמיה היוונית, שלה חלק גוף עליון של אישה וחלק תחתון של נחש מכונף.  אך הערפדים הפופולאריים ביותר הם המזרח אירופאים, בעיקר הסלאביים. ערפדים הם תינוק שנולד עם זנב, אם שהרתה בזמנים לא מתאימים, ועוד.  כמותו גם הילד השביעי של משפחה, מאותו המין.  אם גופה לא התפוררה, או אם יש חורים מוזרים ליד הקבר, סימן שהמנוח הפך לערפד.  לכן, כשנתפס אדם המואשם בערפדוּת, יש לערוף את ראשו, לשפדו, ולקבור אותו כך שלא יוכל להזיק, עם נעיצת מוטות בגופה, חיבורה לדפנות הארון, והתזת מים קדושים על קברו.

במאה ה-11 נוּצרו העמים הסלאביים: הפולנים, הצ'כים, הקרואטים והסלובנים הפכו לקתולים. הבולגרים, הרוסים והסרבים הפכו לאורתודוכסים.  כך גם הרומנים, שאינם סלאבים.  הנצרות ניצחה, אך לא הצליחה להתגבר על הפולקלור, ששימר תפישות פגאניות.  רומניה מוקפת במדינות סלאביות, ומשום כך הושפעה מהערפדים הסלאביים.  תינוק שמת טרם שהוטבל עלול להפוך לערפד.  במשך מאות שנים מתעקשים האנשים להמשיך ולהאמין כי קיימים יצורים המתקראים ערפדים והניזונים מדם אדם.  יצורים אלו, מספרת האגדה, רגישים לאור היום ולכן פועלים רק בלילה.  מי שננשך על ידם ודמו זב, יהפוך לערפד בעצמו.  גם בתקופתנו, עידן המדע והנאורות, ממשיכים רבים להאמין בערפדים.  אם תשאלו מכשפה ממוצעת, היא תדע להסביר שערפדים יש, והם באמת מוצצים מן האדם את לשד החיים שלו, אבל אין לזה שום קשר לדם [בתורת המאגיה, ערפד רוחני או ערפד פסיכי הוא אדם ככל בני האדם.  מה שהופך אותו ל"ערפד" הוא הצורך שלו להיצמד לכל תמצית חיוניות של האנשים מסביבו.  האמת היא יומיומית ואפורה.  רוב האנשים החיים בעולמנו נמצאו במצב של "ערפדים רוחניים" ברמה נמוכה מאוד כאשר היו בקשיים או נזקקו נואשות לעזרתם של אחרים, בצורה שהפכה אותם לחסרי ישע.  אך כמו שכולנו יודעים, יש אנשים הנמצאים במצב זה בצורה תמידית].

 

ערפדים מופיעים כאמור, באגדות ובמיתוסים עתיקים, אך הישגו הגדול של סטוקר הוא בעיצוב דמותו של הערפד המודרני.  הטירה בכפר בראן, כ-20  ק"מ דרמ"ע לעיר בראשוב שברומניה, מזוהה באגדות עממיות ובעיני תיירים עם טירתו של הרוזן דראקולה.  הטירה המרשימה ניצבת על צוק בגבול שבין ולאכיה לטרנסילבניה, ונועדה לפקח על דרכי המסחר שבין שתי הנסיכויות.  הטירה, שנבנתה במאה ה-14 ושופצה במאה ה-19, הפכה לארמון הקיץ של משפחת המלוכה הרומנית, ולבסוף למוזיאון.  למרות שבאים לכאן הרבה תיירים, היא איננה המקום הנכון, משום שולאד צפש היה כאן רק זמן קצר, טרם שהוסגר להונגריה.

החוקרים סבורים שהנסיך ולאד השלישי נולד בשנת 1431 במצודת העיר סיגישוארה, בשכנות לסוחרי העיר האמידים.  הבית, הסמוך למגדל השעון, משמש כיום כמסעדה.  עד היום עונדים המלצרים את סמלו של המסדר – דרקון שזנבו כרוך על צלב אביו, שכונה "ולאד דראקול", והיה מושלה הצבאי של טרנסילבניה. השם דראקול בא מהמילה הרומנית דראק (Drac), שבאה מהמילה הלטינית דרקו (Draco), שמשמעה שד או דרקון.  דראקול איננו שם ולאכי טיפוסי, ומקורו במסדר הדרקון, שהוקם בשנת 1387 כדי להילחם בתורכים העות'מאניים.

בתום מאבק ממושך לתפישת כס השלטון בוואלכיה, בשנים 1437-1436, הצליח ולאד דראקול להשיג את מבוקשו, והוא הוכתר כנסיך ולאכיה.  הוא עבר להתגורר עם בני משפחתו בארמון הנסיכותי שבעיר הבירה טירגובישטה, והוליד שלושה בנים.  אחד מהם היה ולאד דראקולה, כלומר, ולאד בנו של דראקול, או "דראקול הקטן".  בסוף המאה ה-14 היו תושבי ולאכיה נתונים במאבק פנימי בין המצדדים לכניעה לעות'מאנים, בעיקר הסוחרים והעשירים, לבין הדוגלים בעצמאות.  ולאד דראקולה נשבה על ידי העות'מאנים יחד עם אחיו, עונה, וכששב לביתו, נוכח לדעת שאביו ואחיו האחר נרצחו.  בקיץ 1456 תפס ולאד ספש את השלטון בטירגובישטה, ומיד אחר כך זימן לסעודת הפסחא את עשירי העיר שבגדו במשפחתו והניחו לאביו למות.  לא ברור לגמרי אם האכיל והשקה אותם קודם לכן, אולי אפילו חייך אליהם.  מה שברור הוא, שבתאוות נקם הוא שיפד אחדים, ואת הנותרים הצעיד לעבר פואנרי (Poenari), שם העביד אותם בפרך בהקמת מבצר.

מצודת poienari

כשסיים לנקום, החליט להיפטר מכל הפושעים והגנבים בתחום שלטונו.  הוא נקט דרכי ענישה מגוונות, כולל פשיטת עור, בישול, עיוור, חניקה, תלייה, צלייה, מסמור, קבורה בחיים, אולם השיטה האהובה עליו היתה שיפוד.  מעניין שאת השיטה הזאת, למד דווקא מהתורכים, שנואי נפשו.  זהו למעשה מקורו של המושג "חָזוּק".  ולאד אהב סדר וחוק, וקבע כי הענישה תהיה שווה לעשיר ולעני. כולם – אם עברו עבירה – ישופדו למוות, רצוי במקומות מרכזיים, כשער העיר. בסיפורי העם הונצח בעיקר כאכזר, אך גם כרודף צדק.  בין השאר, מסופר על ולאכי ששכח סכום נכבד על  ספסל במרכז העיר ואיש לא העז לגעת בכסף.  מספרים שבניסיונו לבער את העוני הזמין את העניים לסעודה בארמונו והעלה את האולם באש.  בשנת 1462 פתח ולאד במתקפה גדולה כנגד העות'מאנים, לאורך נהר הדנובה, במטרה לבלום את התקדמות העות'מאנים לתוך אירופה. בתחילה נחל כמה ניצחונות, אך הרגיז את הסולטן העות'מאני מחמוד השני, שיצא במתקפת נגד. ולאד צפש נסוג כשהוא מותיר אחריו אדמה חרוכה.  את הכפרים שרף ואת הבארות הרעיל.  הוא אסף פצועים ומתים עות'מאנים ושיפד אותם.  הוא נמלט לטרנסילבניה, אך תושבי ברשוב, שרבים מהם היו סוחרים ממוצא גרמני, התקשו לשכוח את מראות השיפוד.  הם חששו שאם ישוב לשלטון ישובו גם הסיוטים וההגבלות.  הם רקמו סביבו עלילת בגידה, וולאד מצא את עצמו במרתפי כלא וחסגראד, בהונגריה של היום, שם שיפד עכברושים בזמנו הפנוי, שמן הסתם היה רב.  בשנת 1475 שוחרר ולאד מהכלא ושב למלוך בוולאכיה, אך לאחר כמה חודשים נרצח, אולי על ידי בוגד, וראשו נשלח לאיסטנבול.  גופתו כרותת הראש נקברה על ידי נזירים בכנסיית המנזר בסנגוב.

וולאד צפש מת, אולם דמותו עולה כפורחת.  הספר אודות דראקולה היה פופולארי תמיד, וסוכני התיירות ברומניה ובעולם, טורחים לעשות ככל יכולתם כדי להחיות את דמותו ולתרגם אותה למסלולי טיול, לעניין וגם לכסף.