המלצות למסלולי טיול - אירופה

הקרנבלים של אירופה

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו באתר זה: מדריך למטיילים בנושא קרנבלים. חוויות מפורים

לחץ כאן להרצאה בנושא קרנבלים.

הקרנבל בטנריף שבאיים הקנריים, ספרד. צילם: גילי חסקין

ראו גם: כתבה מקוצרת באתר האינטרנט של YNET : לא רק בברזיל.

קרנבל (Carnival) הוא חגיגה עליזה, הנהוגה בארצות קתוליות רבות, בימים האחרונים שלפני צום “הארבעים”. ביום רביעי, המכונה “יום ד’ של האפר” (Ash Wednesday) עובר העולם הנוצרי מעבר חד מאד, מתקופה של ריקודים, הילולות וניאופים, לתקופה של צומות וסיגופים, היא תקופת ה”לנט” (Lent). המסורת גורסת כי הצום נועד להזכיר למאמינים את ארבעים הימים בהם ניסה השטן את ישו במדבר יהודה. תקופת ה’לנט’, שמאפייניה צום (חלקי), כפרה וחוויית מוות, הם מבחינה מסוימת הד לתקופה שקדמה לה: חגיגות הקרנבל.  אם מיום רביעי, יש לצום ולכפר על החטאים, מה הולם יותר מאשר לזלול, לסבוא, לחגוג ולחטוא עד אז?

קרנבל המסיכות של ונציה. צילום: גילי חסקין

ראו באתר זה: תופעת הקרנבלים בעולם.

ראו באתר גם : פורים – הקרנבל היהודי 

האסוציאציה המידית למילה “קרנבל” היא ריו דה ז’ניירו שבברזיל: תהלוכות ענק, המונות אלפי רקדנים, נערות חטובות בלבוש מינימלי, עגלות (Alegorias) שעליהן מיצגים מופלאים של פסלי ענק, עצים מלאכותיים, ושאר אלמנטים המהווים שיר הלל לאדם היוצר. התחרות השנתית בין בתי הספר לסמבה, נחשבת להופעה הגדולה ביותר בעולם.

מצעד הקבוצות המנצחות של בתי הספר לסמבה, בקרנבל של ריו דה ז’ניירו

ראו באתר זה: הקרנבל של ריו דה ז’ניירו.

למעשה, הקרנבל הובא לדרום אמריקה, על ידי הפורטוגלים, הספרדים והצרפתים. זהו חג קתולי, ששורשיו נעוצים בראשית הנצרות. ראשיתו והתפתחותו של הקרנבל קשורים באופן הדוק כל כך ברומא, וונציה ופירנצה, עד כי הקרנבל של ריו דה ז’ניירו הוא איטלקי באופיו. עד היום, נחוג הקרנבל ברוב פאר בעמק הפו. ידוע בעיקר קרנבל הניוקי בורונה (Verona), שם צועדים חוגגים רבים בלבוש מדיוויאלי.  

קרנבל הניוקי של ורונה. צילום: גילי חסקין

ראו באתר זה: הקרנבל של ורונה.

הקרנבל של ויארג’ו (Viarego) שבטוסקנה, ססגוני במיוחד ומנוצל לסטירה פוליטית.

ראו באתר זה: הקרנבל של ויארג’ו.

קרנבל בויארג’ו, טוסקאנה. צילום: גילי חסקין

כמו כן, זכו לפרסום רב, הקרנבלים של פוליה שב”עקב המגף” האיטלקי. שם מתקיימות תהלוכות ססגוניות ועולצות, בפוטיגננו (Putignano) בגליפולי (Gallipoli) ובמנפרדוניה (Manfredonia).

בכפרים שבמרכז סרדיניה מתקיימים קרנבלים שונים מאוד מאלה המוכרים לנו ממקומות אחרים באיטליה. המשתתפים עוטים מסיכות מעוררות אימה, על רקע הלמות תופים והמקומיים מפגינים את כוחם בלגימת כמויות פנטסטיות של היין הטרי, זה שנוצר מהענבים אשר נבצרו בסתיו. אל הכיכרות מרוצפות האבנים נוהרים עוד ועוד אנשים הלובשים ברדסים כהים ופניהם מרוחות בפיח. אחרים חובשים מסיכות עץ שחורות שמבען מאיים ויש העוטים מעילי פרווה ומסתירים את פניהם מאחורי מסיכות עשויות עצמות ועורות בעלי חיים. רבים מהחוגגים נושאים תופים מסורתיים עשויים בעבודת יד והם מכים במקלות עץ על העור המתוח במקצב רועם. הקרנבל בסרדיניה, ובייחוד בכפרים ובעיירות אשר בלבו הפראי של האי, קשור כמו ייתר הקרנבלים הקתוליים, לצום ולהתנזרות מבשר, אבל מקורו כנראה במסורת קדומה הקבה יותר, של חברה חקלאית, שנזקקה לטקסים אלו, כדי לפייס את הרוחות הרעות ולהביא שפע וברכה לקהילה. בכפרים שונים מתקיימים אירועים בעלי צביון שונה. אך המוטיב החוזר כמעט בכולם הוא שתי דמויות שהן אב טיפוס: הפרא החייתי ודמות השומר. קבוצה של “קורבנות” בלבוש עורות ופרוות, כשל חיה, מובלת אל “מותה”, בידי קבוצה של “שומרים”, המונעים מהם להימלט ממר גורלם. שתי הקבוצות רוקדות זו לצד זו [1].

קרנבל התפוזים באיבראה. צילום: גילי חסקין

באיבראה (Ibrea) שבפיידמונט, מתקיים קרנבל כאוטי במיוחד, שראשיתו ב-1808. קרנבל המתאפיין בתיאור אלגורי של המאבק לחרות של תושבי העיר, באמצעות מלחמות תפוזים. תושבי איבראה מתגאים במסורת ארוכת שנים, של מרידה באי צדק ובסמכות שרירותית. בשנת 1194 התרחש בעיר מרד נגד הדוכס, שהוצב על ידי הקיסר פרידריך ברברוסה). הדוכס תבע מכלות העיר את זכות הלילה הראשון.  את אש המרד הציתה ויולטרה, בתו של הטוחן, שכרתה את ראשו והניפה אותו מעבר לחומת המצודה. המעשה ההרואי  עורר את תושביה העניים של העיירה והם פרקו את זעמם בחיילי הדוכס, כשהם חמושים באבנים בלבד. החיילים, שפלשו לעיר על גבי כרכרות רתומות לסוסים, התקשו להתמודד עם זעם ההמון. מאז הפכה בת הטוחן לסמל המאבק לחירות והתושבים נהגו לשחזר את קרבות האבנים מדי שנה, דבר שגבה מחיר כבד בפציעות קשות.  במאה ה- 18 כבש נפוליון את איבראה. אנשיו דרשו מהתושבים לחבוש את הכובע האדום – סמל המהפכה (מאז הפך הכובע האדום לסמל המשתתפים בקרנבל). אנשי נפוליאון שמו קץ לאופי הקטלני של הקרבות וציוו לשחזר את ההתגוששות המפורסמת בעזרת תפוזים, ולא אבנים. מאות צעירים, המסמלים את תושביה המורדים של העיר, משליכים תפוזי דם, המסמלים את האבנים של פעם, אל עבר “חיילים”, חבושי קסדה ומגן, המסמלים את חיילי נפוליון. הצבע האדום המכסה את הכיכר, מסמל את הדם שנשפך[2]. זהוה קרנבל הכאוטי ביותר שראיתי באירופה.

קרנבל באיבראה. צילום: גילי חסקין

בבקעת אאוסטה (Aaosta) שבאלפים האיטלקיים, מתקיימות תהלוכות מקומיות, ברמה של עדליידע ממוצעת, המציגות לראווה את המורשת ההיסטורית של המקום. זו הזדמנות טובה לצעוד יחד עם תושבי העיר הלבושים בבגדים מדייוואליים הדורים, על רק ההרים המושלגים.

קרנבל בורז. בקעת אאוסטה. איטליה. צילום: גילי חסקין

בכמה מקומות באלפים משתמשים במטאטים גדולים עשויי זרדים, שבעבר נועדו “לנקות” את החורף. בכמה מקומות בצרפת ובגרמניה חובטים בבני המין השני במקלות, כפי שנהגו לעשות חובבי ה”לופקריה” שברומא העתיקה, להתעוררות היצר והפריון. יתכן שזהו המקור לפטישי הפלסטיק ביום העצמאות שלנו.

הקרנבל המפורסם ביותר באיטליה ואולי באירופה כולה, הוא קרנבל המסיכות של וונציה. שם נראות תמודיות לבושות תחפושות מושקעות להפליא ומסיכות ענק. חלקן קשורות לקומדיה דל ארטה (Comedia del Arte) וחלקן, פרי דימיונם של מעצבים בפריז ובהמבורג. בקרנבל כמה אירועים מרכזיים כמו תהלוכה מדיביילית או “ירידת המלאך מהשמים, אך עיקרו שוטטות של הדמויות הפנטסטיות להנאת התיירים והצלמים. קרנבל זה, ששורשיו עתיקים, בוטל בפקודת נפוליון וחודש רק לאחר למעלה ממאתיים שנה. קרנבל מפורסם זה הינו הפוטוגני ביותר באירופה, אך הפחות כאוטי מכולם. למעשה, כמעט ואיננו “קרנבלי”.

ראו באתר זה: קרנבל המסיכות של ונציה. ראו גם: ונציה – עיר וקרנבל.

במקומות רבים באירופה, נהוג לחוג את הקרנבל, בפאר ובתהלוכות ססגוניות. הקרנבלים של קלן ומיינץ בגרמניה, ניס, דיז’ון, בורדו וליון שבצרפת, של קורק שבאירלנד ושל בריסל שבבלגיה, הם מוקד משיכה לתיירים.

השוויצרים, הנחשבים למרובעים ומשעממים יצרו קרנבל ססגוני להפליא בעיר באזל, הפאסנאכט (Fasnacht) הידוע בבובות הענק המוצגות בו, המסמלות רעיונות היסטוריים, תרבותיים ופוליטיים. למשך ימי הקרנבל ולילותיו, פורקת העיר את חזותה המאופקת, ולובשת את פניו של הכאוס.  הקרנבל הזה מאורגן היטב ולמרבה הפתעה, הדבר אינו פוגע בשמחה ובעליצות.  זהו אירוע בעל מסורת בת מאות שנים והשווייצריים מתייחסים אליו ברצינות תהומית בניגוד לוונציה, אין כאן המצאה עבור תיירים, אלא חגיגות שבמשך שנים רבות משמרים את צביונן. בלילה בו נפתח הקרנבל, מחשיכים את האיר, מכבים את פנסי הרחוב והעלטה שוררת בכל עבר. הקרנבל שם מתחיל בארבע לפנות בקר. אלפי אנשים מחופשים להפליא, מתקבצים ב”בארפיסלרפלץ” (“כיכר היחפים”), מתארגנים בקבוצות וממתינים בעלטה הקפואה לצלצולם של פעמוני הקתדרלה. עוד מעט יתחילו מה שהם מכנים שלושת הימים היפים ביותר בשנה”. בימים הללו יצאו מגדרם ויבעטו במסוכמות שמאפיינות אותן במשך יתר ימות השנה. הפסיכולוג קרל גוסטב יונג, יליד העיר, חקר את התופעה הזאת לעומקה ודרך המטמורפוזה הקצרה שעוברת על השוויצרים, הסיר את השקפתו שאחת המטרות החשובות של הקרנבל, היא לאפשר לאדם להגיע אל היסודות הכאוטיים שבנפשו. יונג טען שאת קיום הקרנבלים בכל הזמנים, בכל התרבויות, אפשר להסביר בצורך של האדם לתת ביטוי לחלק האי רציונאלי, הכאוטי, שבנפשו. דמותו של הליצן למשל, המופיע בכל הקרנבלים, המחליף חיש קל ביטויי חכמה בביטויים של הבל, מסמל את המעבר של התודעה אל המרתפים האפלים של הכאוס.  זו התחברות קצרת מועד עם עולם יצרי, חסר החוקים והמסגרות, שלא בא לביטוי בימים כתיקונם, בשל המגבלות שמטילות החברה והתרבות. הקרנבל ממלא תפקיד מרכזי במשיכתו של האדם אל הכאוס האפל, שם שוכנים כוחות היצר, אך גם כוחות היצירה.

הפאסנאכט של באזל. הצילום: באדיבות המגזין האלקטרוני של “מסע אחר”.

משמגיע הצלצול הגואל, צועדים השוויצרים המאופקים בדרך כלל, לעבר מרכז העיר ובידיהם לפידים. יתכן ולפידים אלו נועדו לאחוז בשמש ולהזמין אותה להגיע ולדחוק את לילות החורף הארוכים. חלק מהקבוצות מכינות בעוד מועד, בעמל רב, מנורות ענק שקופות, שהאור מאיר מתוכן קריקטורות מרהיבות. מכל עבר נוהרות לכיכר, קבוצות המנגנות בכלים אקראיים, מרעישות ככל יכולתן, כדי לגרש את החורף. 

הקרנבל של באזל. באדיבות “מסע אחר”

במהלך ימי הקרנבל מתמודדות זו נגד זו, קבוצות שלי נגנים המכונות “קליקות”. הן צועדות זו מול זו ומרעישות בכל הנגינה שלהם. המטרה של כל קבוצה כזו, היא לבלבל את הקבוצה המתחרה ולהוציא אותה מן הקצב. כמו כן, מתקיים פאסנאכט בלוצרן, במועד אחר, אך הוא נמשך יום אחד בלבד. בניגוד לקרנבלים של ברזיל, הפאסנאכט לא נושא אופי מיני. אין עירום, אפילו לא חלקי (אולי בגלל הקור), אין מצעדי הומוסכסואליים ואין בו בדיחות גסות. כמו בבהיה שבברזיל[3], הקרנבל השוויצרי הוא הזדמנות לציבור  לבוא חשבון עם הרשויות, עם הכנסיה ועם כל מי שמרגיז אותם בדרך כלל. חלק מהפנסים מעוצבים כקריקטורות ומתנדבים מטעם עצמם מחלקים לחוגגים קטעים סטיריים נוקבים, לעתים אפילו מרושעים[4].

כרזה היתולית של ג’ורג’ בוש. הקרנבל של באזל. באדיבות Wikipedia

בניס (Nice) שבריוויירה הצרפתית מתקיים באותו הזמן קרנבל שנמתח על פני שלושה שבועות. האירוע מתחיל בסופי השבוע שקודמים לקרנבל ושיאו ביום ג’, החותם אותו. גם כאן מדובר במסורת ארוכה של מאות שנים. התיעוד המוקדם ביותר של קרנבל זה הוא משנת 1294, אז מוזכר שהדוכס של פרובאנס, שארל מאנז’ו  Charles Anjou) נטל בו חלק[5].

קרנבל זה ענה בימי הבינים על הצורך האנושי והבסיסי, לצאת אל הכיכרות ולהפוך את הסדר. עיקרו היה “מלחמת הפרחים”, בה אפשרו המעמדות הגבוהים של העיר ל”עמך”, להוציא את תסכולם על זריקת ביצים סרוחות, קמח ופירות רקובים. אולם כבר במהלך המאה ה- 15, נסוגו בני המעמד הגבוה אל המרפסות והותירו את הבמה – את “שדה הקרב” – למעמדות הנמוכים. ככל שחלפו השנים, הלך ופחת חופש הפעולה של האחרונים ואת מקום הקרנבל היצרי והאלים, תפס אירוע מתורבת יותר. הקרנבל הפך מחגיגה בה החברה כולה נוטלת חלק, לאירוע שרוב האנשים משמשים בו כצופים. בשעות הערב, יושב קהל גדול על יציעים מסודרים, וממתין לעגלות הנושאות בובות יפהפיות, עשויות עיסת נייר ונערות בלבוש מינימאלי על גבי משאיות, ומשליכות פרחים לעבר הקהל שביציעים, שמנסה לעשות ככל יכולתו כדי לתפוש אחד מהם. בני המזל זוכים לשוב הביתה כשבידיהם זר שלם.  בנוסף לתהלוכת הפרחים, מתקיימות בטיילת של העיר הופעות של תיאטרון רחוב וסדנאות להכנת מסיכות. במקומות שונים מתקיימות הופעות אורח של אומנים. גם כאן, ביום שבת, נבחר מלך הקרנבל – בובת ענק, שעוברת ברחובות העיר למצהלות הילדים ומוכנסת ברוב טקס, לכיכר מאסנה (Massena) שבמרכז העיר, שם ישהה עד תום הקרנבל, ביום רביעי לפנות בקר.

תהלוכות המארדיגראס בבינץ’, בלגיה. באדיבות Wikipedia

מדי שנה מתקיים קרנבל עולץ בעיר הבלגית המנומנמת בינץ’ (Binche) השוכנת במחוז  Hainaut באזור דובר הצרפתית של וולוניה, שמדרום לבריסל. תיירים רבים נוהרים מרחבי אירופה, כדי להשתתף באחד הקרנבלים הגדולים והססגוניים באירופה, שהוכרז על ידי אונסק”ו כאתר מורשת אנושי. בקרנבל זה, שנמשך שלושה ימים, מתקבצים אלפי מקומיים ומבקרים וחוברים יחד, בריקודים ובשתייה, כדי לגרש את החורף ולהחיש את בואו של האביב ובו עושים מאות תושבים ואורחים כל שלאל ידם כדי להניס את החורף הבלגי הקשה ולקרב את האביב[6]. הקרנבל מתאפיין בריקודים ברחובות, גברים הלובשים שמלות מפוארות, נגינה בכלים מסורתיים ולעתים בידוי תפוזים על הקהל. זוהי מסורת שראשיתה במאה ה-[7]14. חבורות של איכרים, ליצנים ושחקנים (Arlequins), רוקדים במחול איטי, לבושים בתלבושת מצחיקה, הולכות ומתמלאות בחבורות ססגוניות. ענקים חובשי מסיכות, לצדם פוסעים מוקיונים חבושי כובעים ירוקים, לבושי בגדים צבעוניים, מעוטרים בתבניות גיאומטריות. ביניהן פוסעות חבורות המייצגות את האיכרים המדיוויאליים, הלבושים אף הם בתחפושות שצבען כחול לבן, עוטים כפפות צחורות וחובשים כובעים מעוטרים בנוצות יען וסרטים צבעוניים[8]

פה ושם נראים אקרובטים היוצרים פירמידה אנושית. במקום אחר מפגינים להטוטנים את זריזות ידיהם. מכול מקום נשמעת הלמות תופים, לעתים בליווי רעשנים ומצלתיים. קרבות תפוזים ונחלים של שמפניה. יתכן שבימי הבינים היה בכל אלו כדי לסלק את הרוחות הרעות, לבל תרגזנה את תושבי העיר.

מצעד הז’ילים בבינץ’. באדיבות Wikipedia

הקרנבל מתחיל ביום ראשון, לפנות בקר, עם רקדנים סהרוריים. תוך מספר שעות, מתמלאים הרחובות באלפי חוגגים מחופשים. רבים מהם גברים המחופשים לנשים, לבושים בשמלות מהודרות, במיטב המסורת הקרנבלית העולמית ששורשיה, מעבר לשעשוע, הוא התחקותו של הגבר אחרי השורשים הנשיים של אישיותו וניסיון להתחבר לתכונות הנחשבות לנשיות, כמו הקשבה ורגישות.

הקרנבל מגיע לשיאו ביום ג’ של השומן (Mardi Gras), שהוא היום האחרון לפני הצום. ביום זה מופיעות הדמויות המיתיות של הז’יל (Gille) – הדמות החשובה ביותר בקרנבל, שייתכן שמסמל את המוסיקאים המדייוואליים של מחוז בורגונדי (Burgundy) שבצרפת, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-15. הז’ילים נראים כענקים מגודלים, בעלי חזה נשי וגיבנת על גבם. אפקט שהושג על ידי מילוי המקומות הללו בגושי חציר. הז’ילים חובשים מסיכות שעווה, נועלים קבקבי עץ, עטים פעמון על צווארם ואוחזים בידם מטאטא. הם חובשים מסיכות משופמות, לובשים מכנסיים שצבעם כצבע הדגל הבלגי: שחור-זהוב וארגמן, שכבות של חולצות מלמלה, חפתים צחורים וצווארון בצבע תואם[9].  הם משליכים תפוזים על הקהל וזה מצדו לא משיב מלחמה שערה. הפסטיבל מגיע לשיאו בלילה כששמי העיר מוארים על ידי זיקוקי דינור והז’ילים הגרוטסקיים, הנאספים בכיכר המרכזית של העיר (Gran Place) , שם הם מחוללים סביב למדורת ענק סביב למדורה והצופים, המבושמים כדבעי, מצטרפים לחוגגים. המסיבה נמשכת עד עלות השחר ומתחיל הלנט” – הצום בן ארבעים הימים[10].

במאסטריכט (Maastricht), שבדרום הולנד, מתקיים מדי חורף קרנבל בן שלושה ימים, אליו נוהרים תושבי לימבורג (Limburg), המחוז הדרומי ביותר בהולנד, לחגיגה עממית מטורפת. יום קודם לכן, בשבת, נבחר בתהליך סודי, “נסיך הקרנבל”, שאמור “לנהל” את העיר, במקום ראשיה. יתכן ויש בכך הד לסטורנליה של רומא הרפובליקנית, שם היה נבחר עבד מטופש מבע, לנהל את העיר למשך ארבעה ימים.

הקרנבל ההולנדי במאסטריכט (Maastricht), שבדרום הולנד באדיבות Wikipedia

ביום ראשון בבקר מתמקמים צלמים סביב בכיכר פרייטהוף (Vrijthof) הקפואה ומנצלים את האור הרך כדי לתעד את הליצנים והמחופשים, המתקבצים לאיטם. בשעה זו, קשה למצוא אפילו סימן למה שעתיד להתחולל כאן תוך מספר שעות. את הרמזים היחידים מספקים בעלי החנויות המגינים בלוחות עץ על חלונות הראווה שלהם. לקראת שעה 14:00 , מתמלאת הכיכר בחוגגים במסכות קנויות או מושקעות בעבודת יד. חלקם מחופשים לבעלי חיים. רבים מהם לארנבים, המסמלים את האביב.

זו הזדמנות לחוגגים לצחוק מעט על חבריהם ובעיקר על עצמם. מרביתם מרכיבים משקפים נלעגים או אוזניים תותבות ענקיות. רבים חובשים מסיכות אף מנוזלות וגם כאן, כמו בכל מקום, גברים בשמלות נשים. בשעה זו מזדרזים פרנסי העיר לתלות על מנוף, בובה גדולה ומגוחכת, לבושת ירוק, שהיא הפטרונית הסמלית של סוחרי העיר. ביום שלישי, בחצות הלילה, תורד הבובה, אות שהסדר שב על כנו. עוד מעט יצוצו תזמורות מכל עבר, שישמיעו מוסיקה עממית, תהלוכות של תחפושות ודוכנים למכירת בירה, שתיגר כמים. מכל ערב יישמע “שיר הקרנבל”, שהולחן במיוחד לכבוד האירוע[11].

הקרנבל בטנריף. צילום: גילי חסקין

בספרד מתקיימים קרנבלים לא מעטים. הידועים שבהם מתרחשים בנווארה (Navare), בקאדיז (Cadiz) ובעיקר בטנריף (Teneriffe) . בקרנבלים אלו מתקיימות תהלוכות של ליצנים, תלבושות הדורות, שחקנים מחופשים לשדים, בובות המייצגות דמויות מיתולוגיות, מדורות רחוב בהן שורפים בפומבי דמויות סמליות והרבה מוסיקה וזיקוקי דינור. בקרנבל של טנריף, המושפע בשנים האחרונות מהקרנבל הגדול של ריו, עם בובות ענק הנישאות על גבי עגלות ועם רקדניות בלבוש מינימלי, לא מתביישים מגסויות ומנצלים את הקרנבל כאמצעי לשבירת טאבו ואנשים מציגים לראווה אברי מין דמיוניים, או מציגים סצנות מביכות בדרך כלל, כמו עשיית צרכים בשירותים.

הקרנבל בסנטה קרוז דל טנריף. צילום: גילי חסקין

 את סיומו של הקרנבל של סנטה קרוז דה טנריף מציין “טקס קבורת הסרדין”. אלפי אנשים לבושי שחורים, חולפים בתהלוכת לוויה, כשבראשה נישאת בובה ענקית של סרדין. אחריה צועדים המקוננים ונשים המחופשות לאלמנות בוכיות. קבורת הסרדין, למעשה מדובר בשריפת הבובה של הסרדין, מייצגת את סיום חגיגות הקרנבל ואת הפרידה מן הבשר. בתום ההלוויה הזהויה הזאת, פוקדים רבים הכנסיות, שם הם מבקשים מחילה על החטאים שביצעו במהלך הקרנבל.  גם באיים הקנריים האחרים, כמו לנזרוטה (Lanzarote) למשל, מתקיימות תהלוכות קרנבליות.

הקרנבל בוונציה. צילום: גילי חסקין

הקרנבל הוא תופעה עתיקת יומין. בכל העולם האירופי, היוו הקרנבלים הזדמנות נאותה לעריכת ירידים, ובהם דוכנים למשחקים ושעשועונים. בצרפת, ועוד יותר בחבלים הקתוליים של גרמניה ואוסטריה, שם נערכו הקרנבלים בשיאו של החורף, היה הקרנבל חג שבו הותר הרסן המוסרי, חג של פריצות כמעט, כשבמהלכו הסירו אנשים את טבעות הנישואין ויצאו לחגוג. הקרנבל מילא תפקיד מרכזי בהתפתחות התיאטרון העממי, שירי העם והמחולות.

קרנבל המסכות בוונציה. צילום: גילי חסקין

מקור השם

במרבית הארצות הקתוליות נותרה מהצום המקורי של ישו רק ההימנעות מאכילת בשר. יש הגורסים שהמונח ‘קרנבל’, נובע מ’קָרְנֶה לֶבֶרום’, דהיינו – ‘עזבו את הבשר’, או ‘קרנה וָאלֶה’ – ‘שלום לבשר’. סביר יותר להניח, שמקורו של השם “קרנבל” הוא בצמד המילים: carrus navalis, שהן שמה הרומי של העגלה, ששימשה בפולחנו של בכחוס ופירושו “ספינת השוטים”. יש לציין כי השימוש ב”ספינה” – “עגלה” כזו, היה נהוג גם בפולחנים קדומים יותר, המיוחסים בין השאר לאל “מרדוך” הבבלי ולאלה “איזיס” המצרית. החג המצרי התגלגל לרומא, שם הוא נקרא “נביגיום איסידיס” Navigium Isidis)), שהוראתו “ספינת איזיס” ונחוג מדי שנה ב-5 במארס, עד שבוטל במצוות הקיסר תאודוסיוס.

פרסקו המתאר את איזיס נפוליס, המוזיאון הארכיאולוגי של נפולי.

חגיגות קרנבליות רבות, לפני עידן הנצרות, נחוגו בעיצומו של החורף, כאשר האדם חרד לנוכח הטבע הרדום, ונועדו בעיקרם לבשר חיים ופריון. בין חגיגות האש, שציינו את שיא החורף, ביום הקצר ביותר בשנה (22 בדצמבר), לבין חגיגות הפוריות של יום השוויון (21 במארס),  העניקו הקרנבלים לאדם טעם של מציאות אחרת והזכירו כי השמש תשוב לחייך, והאדמה תשוב לתת את פרייה[12].

קרנבל בסרדיניה . צילום רווית חבשוש

במהלך הקרנבל בימי הביניים נהגו להוזיל את מחירי המזון והמשקאות, דבר שתרם לאווירה החגיגית. גברים צעירים נעו בחבורות והטרידו נערות. ההמונים נהגו לחבר שירים ומחזות, ששמו ללעג את המעמדות העליונים. החוגגים התחפשו לאנשי כנסייה וערכו פרודיות על המיסות. גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, לעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון.

מאפיין בולט בקרנבל של פעם היה פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית, ולעתים קרובות היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי, הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות. בחברה הפיאודלית של ימי הביניים, בה היה הפיקוח החברתי חמור מאד, והסדרים החברתיים נוקשים, היווה הקרנבל הזדמנות לפריקת עול זמנית, הינו דוגמא מובהקת של טקס היפוך. כדי לשמור על הסדר, מתירים להפר אותו באופן מבוקר. הקרנבל מצוי באזור האי-שפיות שבין אדי האלכוהול, המוסיקה והמסכות. סדר העולם היומיומי מתמוטט ובמקומו עולים כוחות, תשוקות והתנהגויות בלתי מוכרות. זהו פרק זמן של אין חוק, היפוך תפקידים, עולם הפוך, תקופה נטולת טבואים ואיסורים. כפי שאמר פרידריך ניטשה: “הקרנבל מעניק חופש, הן ליצר והן ליצירה המעצימים את החיים”.

הבכחנליה- חגיגות לכבודו של דיוניסוס – בכחוס – אל היין. ציור של לואיס קורננת היינמקהרנד מ-1898

התמורות

בחלק מהמקומות מנסים לשמר כמה ממאפייניו של הקרנבל המדייוואלי. כך למשל, מדליקים מדורות, כדי לשחזר את הכמיהה לשמש שנחלשת כל כך בימי החורף. ספק אם הקופצים סביב המדורות מודעים לכך שבעבר נועדו קפיצות אלו כדי לחקות את גדילת הצמחייה באביב. ספק אם הם מודעים לכך שקצב תופי הקרנבל, ההולם כפעימות הלב, נועד לטעון את הטבע באנרגיה מחודשת של חיים. הצריכה ההמונית של הבשר, נחשבת לחוויה טעימה, אם כי בעבר נועדה להבטיח את נוכחותם של האלים, שחיבבו אותו כמו יצירי כפיהם האנושיים. גם מוצרי דגן הנהוגים בקרנבלים רבים, אינם מסמלים כבעבר, שגשוג ופריון.

הקרנבלים של אירופה עברו תהליך ממושך של עידון ומיתון. האלמנטים הבוטים שבהם רוככו ואי הסדר החברתי שבהם צומצם. הקרנבל הפך הקרנבל לאירוע יותר אמנותי ופחות פרוע, שבמרכזו מעבר של פלטפורמות מקושטות ועליהן שחקנים ונגנים. הריקוד, השתייה לשוכרה והריכוך היחסי של כללי ההתנהגות, הפכו למעודנים יותר.  אך למרות השורשים המגיעים לימי הביניים, ניכר כי הקרנבל עבר שינויים רבים.

אחד הגורמים המפריד הפרדה משמעותית בין הקרנבלים של ימינו לקרנבלים של פעם, הוא הגורם הכלכלי. הקרנבלים, הם מנוף אדיר למשיכת תיירים ולעידוד העסקים. זאת הבינו יפה אנשי התיירות של ורונה, ויארג’ו או רוונה, הרווים נחת מאלפי האוטובוסים המגיעים אליהם מדי שנה מרחבי אירופה. זאת הבינו טוב מכולם, פרנסי העיר וונציה, כשנוכחו שבשיא עונת השפל בחורף של צפון איטליה, אפשר להגיע לתפוסת שיא בבתי המלון. להבדיל מקלן או באזל, לא נחנה וונציה בקרנבל עתיק יומין.  אך פרנסי  העיר שמו לב, שבעיר הנראית כתפאורה אידיאלית לקרנבל, יהיה זה בזבוז שלא לקיים קרנבל, לכן, המציאו קרנבל משלהם לפני כארבעים שנה, אשר תופס מקום גדל והולך על מפת הקרנבלים של אירופה. הקרנבל החדש של ונציה, אינו מסתפק בארבעה ימי החגיגה המסורתית, אלא מותח את גבולות הקרנבל ל-16 ימים, והתוצאה ניכרת בשטח. בשבועיים אלו גודשים את סמטאותיה וכיכרותיה של העיר שעל המים, שלושה מיליוני תיירים. הקרנבל של ונציה, שעיקרו תיירים מגרמניה ומצרפת מחופשים בתלבושות יוקרתיות ומסיכות מושקעות, מתאים יותר לפעילות חברתית משעשעת של שלהי המאה ה-20, מאשר למסורת קרנבל מדייוואלית. ישנן כמובן תופעות של אובדן חושים או השתכרות “עד לא ידע” כמו בסרדיניה או באיבראה, אך מסט על הסך הכול מראה שמדובר באירועים מסודרים ומאורגנים, לשעשע את התושבים ובעיקר כדי למשוך תיירים.

הקרנבל בוונציה. צילום: גיי חסקין

מהרוח המקורית, המסחררת, של הקרנבל, לא נותר כיום הרבה. מרבית הקרנבלים ערוכים לצורך הצילום הטלוויזיוני.  באירופה הפכו גם שרידי קרנבלים עתיקים יחסית, לגרסה פוטוגנית וססגונית להפליא, אך מתקתקת וממוסחרת, שאין הרבה בינה לבין הרוח הכאוטית של פעם.

הקרנבל העתיק של רומא. באדיבות Wikipedia

הערות

[1] ראו כתבת של רוית חבשוש: הקרנבלים האפלים של סרדיניה.

[2] http://www.spiegel.de/international/europe/carnival-clash-italy-s-battle-of-the-oranges-a-570471.html

[3] ראו כתבתו של גילי חסקין: הקרנבל של בהיה

[4] ראו כתבתו של שמעון לוי: באזל – קרנבל הפאסנאכט

[5] . “Origins and traditions – Carnival 2017 Nice”. www.nicecarnaval.com. Retrieved 2016-07-17.

[6] ראו האתר הרשמי של בינץ’: http://www.carnavaldebinche.be/

[7] Logan, Leanne; Geert Cole (2007). Belgium & Luxembourg. Lonely Planet. P 223

[8] Spicer, Dorothy Gladys (2008). Festivals of Western Europe. BiblioBazaar, LLC., p 17.

[9] http://www.virtourist.com/europe/wallonia/17.htm

[10] . ראה גם כתבתה של רויטל חורש: הזינקה בבריסל

[11] ראה גם כתבתו של אורי נודלר: שמח בקרנבל של מאסטריכט

[12] . ייתכן מאד כי אחד משורשיו התרבותיים של הקרנבל נעוצות בבָּכְּחָנָלְיוֹת, התהלוכות שהתקיימו ביוון העתיקה לכבוד האל דיוניסוס היו אלו חגיגות יצריות שכללו שתיית יין לשכרה, אכילת בשר נא, ואורגיות המוניות. יותר מכל, קשור קרנבל לחגיגות ההילולה העליצות של ה’סטורנליה’ (Saturnalia)- החג לכבוד האל סטורנוס  (Saturnus) – שנערכו ברומא העתיקה. בחג זה נערכו בו תהלוכות ומשתאות ונשלחו מנות. העבדים הסבו, תוך חירות גמורה, לשולחן המשפחה, ואדוניהם שימשו אותם, לזכר תור הזהב האגדי, שבו לא היו הבדלי מעמדות. במקרים רבים הורשו העבדים להתלוצץ ואף לעלוב באדוניהם. מבין העבדים, בחרו את מלך הכאוס, שלו ניתנה הזכות לפרסם צווים מגוחכים וכולם היו מצווים למלא אחריהם. בתום החגיגות היה מלך הכאוס מוצא להורג, כאות ברור של השבת הסדר על כנו.