סולאווסי שבאינדונזיה

 

 

 

 

סולאווסי, . הוא אחד השיאים של טיול באינדונזיה. טיול בסולאווסי משאיר על המטייל רושם כביר, בשל השילוב בין נופיו, אנשיו, תרבותו החומרית והמסורת העתיקה הנראית בכול מקום.

שטחו של האי 227,000 קמ"ר ומספר תושביו 13 מיליון.  הוא האי השלישי בגודלו מבין מה שנקרא "איי סונדה הגדולים".  האי מיוחד בעושרו האתני (קיימות 40-50 שפות שונות, לעומת גאווה, בה קיימות "רק" חמש שפות),  עולם החי שלו הוא העשיר ביותר מבכל אי אחר, ויש בו נופים מגוונים מאוד.

 

 

 

האי סולווסי (Sulawesi) שנקרא סלבס (Celebes) בתקופה הקולוניאלית, נמצא במזרח אינדונזיה, ממזרח ל'קוו וולס, העובר בין באלי ללומבוק והלאה צפונה, מפריד בין קלימנטן לסולווסי.

בין סולווסי לבין האי קלימנטן מפריד מיצר מאקאסקאר ובינו לבין הפיליפינים, משתרע ים סלבס העמוק.  מדרום לו איי סונדה הקטנים וממזרח  לו, נמצאים איי מולוקה.

מיקומו האסטרטגי לאורך נתיב התבלינים השפיע רבות על ההיסטוריה וההתפתחות שלו.

 

הנושא נתון בוויכוח.

השם 'סלבס' ניתן כנראה על ידי הפורטוגזים אשר כינו את הקצה הצפוני שלו Punta de Celebres, הכף הנודע לשמצה, לאחר שמספר ספינות פורטוגזיות טבעו שם.   יש הטוענים כי מקור השם הוא דווקא במילה הבוגית ((Bugis), סליהה .(selihe), שמשמעה 'זרם ים'.  רעיון אחר גורס כי מקור השם בשילוב בין המלים sula, דהיינו, 'אי', לבין besi , שמשמעו 'ברזל'.  סברה אחרת מציעה שהמקור הוא si-lebih, כלומר, 'האי שלו עוד איים'.

מקור השם המודרני 'סולווסי', אינו נתון לוויכוח והוא נובע משילוב של sula = אי ו- besi = ברזל, כלומר, 'אי הברזל'. בשל המרבצים העשירים של ברזל וניקל הנמצאים במרכז האי.

 

 

לאי צורה מוזרה, מזכיר לאחדים מתושבי האזור סחלב, לאחרים עכביש, סרטן או כוכב ים. למרות ששטחו הוא כשטח בריטניה, אין בו מקום שהוא רחוק מהים ביותר מ- 40 ק"מ.  חופו של סולווסי מפורץ ביותר ואורכו הכולל הוא 5,700 ק"מ.  מולו איים קטנים ואטולים.

גאולוגיה: לאי מבנה גיאולוגי מסובך ביותר, המתבטא הן בצורת האי והן בתבליטו ההררי החריף. שני חלקיו- המזרחי והמערבי- הם שילוב של שני איים שונים, שחוברו זה עם זה לפני 15 מיליון שנה. (האי המערבי היה בעבר חלק מסומטרה, ובורניאו והמזרחי נפרד מניו גינאה המולוקים ואוסטרליה).

כמו במקרה של באלי, ג'אווה וסומטרה, האי איננו שקט מבחינה סייסמית ולו 11 הרי געש פעילים המרוכזים באזור Minahasa.  אחד מאלו התפרץ לאחרונה ב- 1983 אך התראות מראש הביאו לפינוי התושבים מבעוד מועד.  בדרום יש גם כמה הרי געש, אולם אלו אינם פעילים.

האי הררי עם רמה גבוהה במרכזו המבותרת על ידי שברים חריפים ובהם זורמים נחלים קצרים. למעט רצועת החוף הצרה, רוב האי הוא בגובה של מעל 550 מ'.

ממרכזו הגבוה – 3,455 מ' בהר ראנטקומבולה – יוצאים 4 חצאי איים הרריים וארוכים, הסוגרים על מפרצים עמוקים; הארוך והקשתי ביניהם הוא חצי האי מינהאסה בצפמ"ז ובו הרי געש אחדים.

בשל המבנה המבותר של האי היו בו בעיות תחבורה קשות, ורק בשנות ה- 80 נסלל כביש יציב המחבר את הצפון והדרום. אפילו התחבורה ימית מסוכנת בשל המבנה המסובך, משטר הרוחות וכד'.

 

 

 האי מיושב בצפיפות רק באזור הצפוני- מינהסה, והדרומי- מקסר, שם יש אדמות פוריות וולקניות המאפשרות גידול של אורז בקנ"מ רחב. שאר חלקי האי – למעט ערי הפסיפיר לאורך חופיו – יושבו על ידי חקלאים שנותרו די מבודדים. המבנה המבותר של האי, ומיעוט הנהרות שבו, הקשו על קיומה של תקשורת פנימית ושימרו את הבידוד של הקבוצות הפנימיות יותר באי.

 

 

רוב התושבים מתקיימים מחקלאות, דיג או יערנות.

בצפון ובדרום- בעיקר חקלאות אורז.  בצפון מתפרנסים גם מיבולים של עצים – ציפורן אגוז מוסקט וקוקוס. גידול הציפורן מאוד ריווחי הודות לתעשיית סיגריות ה- KRETEK המשגשגת במינהסה.  כיום כמעט כל משק בית מגדל מס' עצי ציפורן.

דיג- באזורי החוף.  יערנות – בדרום מזרח האי גדלים עצי TEAK.  במרכזו- סוגים שונים.

מכרות- ניקל בדרום האי (SOROAKO).  זהב בצפון.

תיירות- חשיבות הולכת וגדלה; בעיקר בדרום האי, מעט פחות בצפון.

 

 

החלוקה לעונות היא כמו בייתר חלקי אינדונזיה.  החודשים הגשומים ביותר הם דצמבר-פברואר. קיים הבדל גדול בין כמות המשקעים היורדת בחוף לזו היורדת בהרים. ב-מנאדו שבצפון יורדים 3,352 מ"מ ובאוג'ונג פדאנג שבדרום יורדים 3188 מ"מ. לעומת זאת, ב-PALU- שבמרכז יורדים 533 מ"מ. ההבדל בטמפ' הממוצעת הוא כ10º-.

סלווסי נמצא ממזרח לקו ואלאס, העובר בין באלי ללומבוק וממשיך הלאה בין קלימנטן וסלווסי. קיימת חלוקה גיאו ביולוגית מעניינת בין שני צידי הקו- ממערב לו אינדונזיה האסייתית וממזרח אינדונזיה האוסטרלית; בעיקר בכל הנוגע לממלכות בוטניות וזואולוגיות.

(הקוו נקרא  על שמו של חוקר הטבע הויקטוריני הדגול Alfred Russle Walance, שאבחן במאה ה- 19, כי מדרום מזרח לקו זה נמצאים בעלי חיים מהממלכה האוסטרלית, לדוגמא חיות כיס, שלא נמצאים מצפון מערב לו.  לעומת זאת, ממזרח לקו קיימים יונקים אסיאתיים מפותחים כגון טיגריסים, קרנפים, פילים ואורנג אוטן).

מכיוון שלסולווסי יש חלקים ממוצא גאולוגי שונה, יש בו מגוון של אזורים אקולוגיים.  רכס ההרים באי הגביל נדידות של בעלי חיים, דבר שתרם לבידוד ולהתפתחות מינים מאוד שונים זה מזה בתוך האי עצמו.

משום כך יש לאי עולם חי וצומח שאין לשום אי אחר.

 79 מתוך 127 מיני יונקים, כלומר 62% הם אנדמיים!!! אם נתעלם מהעטלפים המספר יגיע ל- 98%.  יש באי שבעה מינים שונים של קופי מקק, כ"א באזור שונה של האי.

מתוך 328 מיני ציפורים, 88 הם אנדמיים.  שיעור דומה של אנדמיות קיים לגבי דו חיים, זוחלים וחרקים.

הביולוג הויקטוריאני וולס הגיע לרעיונו בדבר האבולוציה, לאחר שחקר את אזור מאנאדו שבצפון סולווסי, לפני צ'ארלס דרווין. מכתביו הם שגרמו לדרווין להזדרז ולהוציא את ספרו "מוצא המינים".

בשל ייחודו הזואולוגי של סולווסי משקיעה אינדונזיה מאמצים מיוחדים בשימור. בספר הנתונים של IUCN מוזכרים 19 מינים בסכנת הכחדה. מספר נמוך זה נובע כנראה מאי הכרה מספקת של האי, והמספר האמתי הוא גדול יותר. למשל ב1873- הגדיר הביולוג הגרמני A BA Mayer, ציפור גן עדן שנקראת Caerulean Paradise fly-catcher.  מאז לא נתגלה פרט נוסף.  לא ברור גם אם ראה זכר או נקבה.

פלורה: רוב שטח האי מכוסה ביערות טרופיים סבוכים. גם כאן, כמו במקומות אחרים באינדונזיה, שתי צורות הנוף המקובלות והמוכרות ביותר הן יערות הגשם הטרופיים וטרסות האורז.

 

 

 

האי נחשף להשפעות זרות כבר לפני 4000 שנה, בעיקר באזורי החוף הצפוניים (מינהסה) והדרומיים (מקסר).  פנים הארץ נחשף פחות ולכן נותר ייחודי.

ההתפתחות המוקדמת של האי (וכך גם ההיסטוריה שלו) היא בעיקר בדרום.  לפני התקופה ההולנדית חולקה הפנינסולה הדרומית למספר ממלכות חופיות שהתבססו על סחר. היו ביניהן מאבקי כוח ושליטה ולאורך תקופות שונות השיגה ממלכה זו או אחרת שליטה.

הממלכות העיקריות היו גואה (GOA) המקסארית הדומיננטית יותר (באוגונג פדנג של היום), ובונה (Bone)  הבוגית. הממלכות קמו במאות ה-13 וה-14.  לכל ממלכה היתה טריטוריה ושליט מוגדרים (החלוקה האדמיניסטרטיבית של היום חופפת כמעט לגבולות אלו).

הממלכה הקדומה ביותר, ובתקופה מסוימת גם החזקה ביותר, היתה Luwu, אף היא בוגית. תקופת היווסדה וקיומה לא ברורים.  עד המאה ה15- שלטה על כל החוף הדרומי, המזרחי והמערבי – עד מקסר.  כלכלתה התבססה על סחר.  כמו כן, יש מספר השערות לגבי עיר בירתה, אולי Palopo.

ממלכת המאקסרים Goa הגיעה לשיא כוחה במאה ה-17, אז שלטה בכל חופי מרכז ודרום הפנינסולה.  היא היתה אימפריה של סחר בינלאומי, הגדולה ביותר בדרום מזרח אסיה. ב- 1605 מנהיגה התאסלם וכפה על עמו איסלום בכוח.  זו היתה הממלכה האינדונזית האחרונה שהתאסלמה.

עד המאה ה 17 הגיעו למקסר, הולנדים, אנגלים, ערבים, מלאים, סינים, יהודים וכולם עסקו במסחר.

האירופאים– ב- 1512 הגיעו הפורטוגלים לסולווסי והשתלטו על סחר התבלינים עם איי מולוקה.

ההולנדים השיגו מונופול בצפון סולווסי ומנדו היה בסיסם העיקרי.  בראשית המאה ה- 17  (1605) השתלטו על דרום סולווסי ויסדו במקסר תחנת מסחר של "החברה ההולנדית של הודו המזרחית".  עד המאה ה- 20 נאבקו עם שליטים מקומיים ורק בראשית המאה גברו עליהם סופית.  הם ידעו שכדי להשיג מונופול על המסחר עם המולוקים יהיה עליהם לשבור את ממלכת גואה.  לשם כך נעזרו בבוגים ממלכת BONE שהושפלו מהמקסרים והיו נכונים לעזור.  הבוגים באו לעזרת ההולנדים בשלוש התקפות שונות כנגד מקסר.  בכל פעם הובסה מקסר, נכתבו תנאי כניעה, אך שולטן מקסר לא כיבדם . ב- 1669 השולטן וצבאו הובסו סופית וממלכת גואה המפוארת נפלה.

 

 

שליט הבוגים (BONE), שסייע להם הפך למלך דרום סולווסי.  הוא שלט בכוח, מה שהביא לכך שבוגים ומקסארים רבים עזבו את האי כדי להילחם בהולנדים מבחוץ.  במהלך המאה ה18- שליטי גואה מרדו פעמיים: ב1739- וב1778-.  המרידות הללו איחדו את כל האוכלוסייה שמאחוריהן ושתיהן נכשלו.  יחד עמן נהרסה גם בירת גואה.

בשנים -1811 1816 שלטו הבריטים במקסר, מנדו ועוד שטחים שהיו ברשות ההולנדים. ב- 1817 שוב שלטון הולנדי.  במינהסה ובגאווה היה שלטון הולנדי ישיר וכך גם במקסאר. באזורים הסמוכים היה שלטון פחות יציב. היו ממלכות בוגיות באזור וההולנדים ניהלו נגדם מספר מלחמות במאה ה19-, כדי להחליש את כוחם.

 

האי מחולק לארבע פרובינציות: צפון, דרום, מרכז ודרמ"ז.

האזורים המפותחים ביותר מבחינה כלכלית ותרבותית הם חצי האי מינאהאסה, ופרובינציית דרום סולווסי, שם נמצאות גם הערים הגדולות. האזור הדרומי הוא גם הצפוף ביותר.  בצפון נמצאת מאנדו ובדרום אוגונג פדנג (בעבר- מאקאסר), ובה כחצי מיליון תושבים.  רובן של 21 המחוזות של הפרובינציה הדרומית של סולווסי הן ממלכות קדומות.  אדמיניסטרציה ומינהל מודרניים הם "הרחבה" של המשפחות המלכותיות מהעבר, שקיבלו תפקידים במינהל הציבורי.

 

 

 

רוב תושבי סולווסי משתייכים לעמים המלאים.  באי יש מספר רב של קבוצות אתניות שונות, הדוברות 40-50 (ויש האומרים 80) שפות שונות.   בין העמים והשבטים השונים קיימים הבדלים תרבותיים ניכרים, אשר נשמרו בשל ביתור פני השטח, והתקשורת הפנימית המוגבלת בפנים האי. לעומת זאת, המגוון האתני גם נוצר בשל מיקומו האסטרטגי של האי במרכז אינדונזיה. אזורי החוף של האי מעולם לא היו מנותקים וספגו השפעות רבות ומגוונות לאורך השנים, הן משכניו הקרובים (פיליפינים -בצפון סולווסי מדוברות שפות הדומות לאלו המדוברות בפיליפינים, איי התבלינים, בורניאו, איי סונדה הקטנים) והן מגורמים רחוקים יותר שעסקו במסחר- הודו סין אירופה וכו'.

 

 

 

מבחינים ב4- קבוצות עיקריות:

א. בני מינהאסה: הגדולה שבהן.  יושבים בחצי האי הצפון-מזרחי. מרביתם נוצרים פרוטסטנטים (תחת שלטון ההולנדים אזור המינהאסה התנצר כולו), חקלאים ברובם (איזור קרקעות פוריות) ובעלי מקצועות חופשיים. זוהי קבוצה גדולה של שבטים הכוללת כמה קבוצות:

1. מינהסנים (הקבוצה העיקרית).

 2. בולאנג.

3. מונגוונדו (Mongondow).

4. גורונטאלו. Gorontalo).

5. טומיני – תוצאה של תערובת עם הטוראג'ה של מרכז האי.

 

ב.  בני הטוראג'ה הפאגניים (ונוצרים), חיים במרכז.  הם מקיימים חקלאות שבעבר היתה נוודית למחצה וכיום הולכת ומתמסדת וחלקם הקטן (מאד) מתקיים עדיין על לקט וצייד.

ג. הבוג'ינים וה (ד) מאקאסרים:  מאכלסים את חצי האי הדרומי וחצי האי הדרום-מזרחי.

בנוסף לעמי סולווסי המלאים, חיים באי סינים רבים, המרוכזים בחופים ומהווים כ1%- מכלל התושבים.  בשנים האחרונות העבירה הממשלה באלינזים וג'אוונזים מן האיים היותר צפופים אל סולווסי.

 

 

 

מרבית תושבי סולווסי הם מוסלמים (80%) .

לפי האגדה הובא האסלאם ב-1603- על ידי שלושה אנשים קדושים ממיננקבאו שבסומטרה.  הם החלו באיסלום האליטות של Luwu ומקסאר, אח"כ בונה, ואח"כ הבוגים.  עד 1611 התאסלמו כולם, למעט הטוראג'ה.  לאמתו של דבר, הגיע האסלאם לדרום האי כבר קודם לכן, במאה ה15-, על ידי סוחרים מוסלמיים ורק במאה ה17- היה איסלום סוחף. בחלק מן המקומות היתה התנגדות (ישנו סיפור על נסיך Goa, ששחט חזיר במסגד ביום ו' ומרח את דמו על הקירות), אך בסופו של דבר העניין הסתיים באיסלום בכח החרב.  כיום כאמור 80% מהאוכלוסיה מוסלמים, בדרום בצפון ובדרום מזרח האי (בוגים מקסרים מנדרים ועוד).  האסלאם בסולווסי גמיש – סינקרטיסטי וטולרנטי, בכך שהאמונה משולבת באלמנטים ובמנהגים מקומיים הקשורים באבות הקדמונים וברוחות הארץ, האורז והים (לדוגמא: ברכות לאוניה, פולחני ריפוי ועוד).  אין הדבר סותר את העובדה שהבוגיס נחשבים למוסלמים קיצוניים.

 

 

 

כ- 20% מתושבי סולווסי הם נוצרים. 17% נוצרים פרוטסטנטיים ו- 2% נוצרים קתוליים.  הנוצרים מרוכזים בעיקר בצפון – באזור מינהאסה ואיי Sangir – Talud, לשם הגיעו הפורטוגלים, אחריהם הספרדים וב- 1800 זכו ההולנדים בשליטה מלאה.  בתקופתם החל ניצור פרוטסטנטי מאסיבי, שהושג בעיקר על ידי הקמת בתי ספר באזור.

באיי POSO שבמרכז ובטנה טוראג'ה – החל הניצור בסוף המאה ה- 19 על ידי מיסיונרים הולנדים.  שם חל שינוי ניכר מאז העצמאות, מחשש מפני התפשטות מוסלמית. כמו כן קיים מיעוט נוצרי כמעט בכל עיר.   בנוסף למרכיבים האנימיסטים הקיימים בכל אחת מהדתות הגדולות יש בסולווסי אחוז קטן של אנימיסטיים.

טקסים והפולחנים מקומיים (אנימיסטים ברובם), בנוסף לעניין ה"דתי -רוחני" שבהם  מהווים גם דרך להפגין עושר פוריות והצלחה, ודרך להשיג סטאטוס חברתי.  הדוגמא הטובה ביותר הם טקסי הלוויה של הטוראג'ה, בהם קיימת תחרות סמויה על מס' המשתתפים הגדול ביותר, מהיכן באו, וכמה בופאלו הביאו. "RAMAI" שפירושו צפוף קולני, מלא באנרגיה וחיות, הוא הקומפלימנט הגדול ביותר שניתן לתת לטקס בסלווסי.

 אנשי סולווסי חיים במאה ה20- ומתלבטים בשאלות אודות משמעות טכסיהם ופולחניהם.  לווית הטוראג'ה איננה רק פולחן האבות אלא גם המחשה לסטאטוס שמשפחה טוענת לו.  זוהי דרמה שמדגישה את קיומה של דת אבות והייחוד האתני של הקבוצה, המדגישה את המתח שבין נצרות לבין אנימיזם באי .

 

 

 

ארכיטקטורה מסורתית באי דומה לזו הקיימת באזורים אחרים בארכיפלג: בתים על גבי  עמודים ולהם גגות בצורת אוכף בולט בקצהו.  בתי הטוראג'ה דומים לבתי הבטק והמיננקבאו שבסומטרה. סגנון זה עתיק ביותר וקיים גם בווייטנאם, מיקרונזיה, פאפואה ניו גיניאה ועוד. מקורו של סגנון זה במתיישבים האוסטרונזים הקדומים, שהחלו את מסעותיהם מדרום מזרח אסיה היבשתית לאיים כבר לפני 6000 שנים.  את הבנייה על גבי עמודים אפשר למצוא בכל אינדונזיה, למעט בג'אווה, שם המחסור בעץ הביא לבנייה ישירה על גבי האדמה. ההגבהה מגינה מבוץ וזרימת מים ומאפשרת אוורור וצינון  של הבית.  אצל הבוגים למשל, ארכיטקטורת הבתים הקדומה נהרסה על ידי מוסלמים במהלך המאה ה-17. הבנייה כיום פשוטה.

הבית – כמו בשאר אינדונזיה – נחלק לשלושה חלקים: חלק תחתון – שם חיים בעלי חיים ולשם נזרק זבל מהמטבח. חלק אמצעי – למגורים וחלק עליון, משטח הגג, שם מאוחסנים חפצי הקודש. שלושת החלקים  מקבילים לעולם התחתון לכדור הארץ ולעולם העליון.  לבית מתייחסים כאל ישות חיה. מדברים על "רוח הבית" המחוברת לעמוד המרכזי posi bola, אליו מתייחסים כאל כוח אבסטרקטי ולעתים כרוח שומרת.