צ'ארלס דרווין, תולדות חייו ומסע "ביגל"

ערך: גילי חסקין

"יש מן הגדוּלה בתמונה זו של החיים, על כוחותיהם השונים, אשר הופחו תחילה בגופן של צורות מעטות, או של צורה אחת בלבד; ואשר, בעוד כוכב הלכת הזה סובב במחזורו בהתאם לחוק הקבוע של הכבידה, התפתחו מתוך התחלה כה פשוטה לאינסוף צורות יפות ללא גבול, נפלאות ללא גבול, שעודן מוסיפות ומתפתחות[1]."

צ'רלס רוברט דרווין (1809 – 1882), היה חוקר טבע אנגלי. הגה את רעיון האבולוציה באמצעות ברירה טבעית, על סמך ממצאים שאסף במסע של חמש שנים סביב העולם ובמחקרים נוספים. ברטנרד רסל, על דרווין: "מה שהיו גליליאו וניוטון למאה ה-17, דרווין היה למאה ה-19." דרווין נוכח בכול מקום בו נתקלים בטיולים בבעלי חיים ובעיקר במקומות בהם עבד, כמו פטגוניה מחד ואיי גלפגוס מאידך.

תולדות חייו של דרווין, מסע "ביגל" ותורת האבולוציה, רלוונטית לכול טיול טבע, במיוחד בפטגוניה, איי פוקלנד, סאות' ג'ורג'יה , טסמניה וכמובן איי הגלפגוס.

 

באדיבות ויקיפדיה

צ'רלס דרווין נולד ב-12 בפברואר 1809 בשרוסברי (Shrewsbury) שבאנגליה. אחד מסביו היה המשורר והרופא אֶרַסְמוּס דרווין, מחלוצי ההגות האֶבוֹלוּציוֹניסטית ואביו רוברט היה רופא מצליח. סבו מצד אמו היה יצרן כלי החרס הנודע ג'וֹזַאיָה וֶדג'ווּד. שניהם תרמו תרומות משמעותיות למהפכה התעשייתית והיו שותפים מרכזיים בפריחה האינטלקטואלית המרשימה של המאה השמונה-עשרה.

כתבי-היד הזמינים כיום בספריות ובארכיונים, בכל רחבי העולם, מאשרים כי למרות המחלות והמחלוקות העתידות לייסר אותו, הוא היה אדם חביב, חברותי ונוח לבריות, בעל כישרון לקשור קשרי ידידות ולקיים אותם לאורך זמן.

משנת 1818 עד שנת 1825 למד דרווין בבית-הספר של שְרוּסְבְּרִי (בית-ספר פרטי לנערים). בהיותו נער התעתד להיות רופא, ולפעמים התלווה לאביו בביקורי החולים שלו. בבית-הספר גילה חיבה ללימודי הכימיה, והוא ואחיו הגדול אֶרַסְמוּס הקימו בבית מעבדה קטנה שבה ערכו ניסויים בימי החופשה. נטיות כאלה היו די אופייניות לצעירים במעמדם החברתי ובתקופתם, אך הן מגלות את ראשיתה של ההתפעמות המתמשכת של דרווין מן המדע ומעולם הטבע.

תפנית מרגשת הסתמנה בחייו בשנת 1825, כשאביו החליט להוציא אותו – בגיל צעיר יחסית – מבית-הספר הפרטי ושלח אותו ואת אחיו אֶרַסְמוּס ללמוד רפואה בבית-הספר לרפואה של אֶדינבּוֹרוֹ. דרווין בן השש-עשרה החל אומנם את לימודיו בחריצות רבה, אך המציאות של הרפואה בתחילת המאה התשע-עשרה לא נעמה לו. שני ניתוחים "גרועים מאוד", אחד מהם של ילד, שכנעו אותו כי לעולם לא יצלח להיות רופא (באותם ימים ההרדמה עדיין היתה חזון רחוק), והוא עזב את הלימודים בשנת 1827.

אלא שבאותה תקופה קצרה נחשף דרווין להשפעות המעצבות ביותר של תקופת בחרותו, והן המשיכו ללוותו עד סוף חייו. זרעי חשיבתו המאוחרת טמונים בשנים שעשה דרווין באוניברסיטת אֶדינבּוֹרוֹ שהיתה המרכז המוביל ללימודי מדע ורפואה בבריטניה. בקורס לתולדות הטבע של ג'יימסון פגש לראשונה את מדע הגיאולוגיה והתוודע אל המחלוקות שניטשו באותם ימים בשאלות תולדותיו של כדור-הארץ ותיעוד המאובנים. דרווין הצטרף לחברה הפְּלינית – אגודת סטודנטים קטנה שבמסגרתה פגש לראשונה את רוברט גראנט, מרצה כָריזמָטי בבית-הספר לרפואה, שגילה נטייה ואהדה לאנטומיה ההתפתחותית ולהשקפות האבולוציוניות שהגיעו אז מצרפת. בהנחיית גראנט החל דרווין לערוך תצפיות ביצורים ימיים רכי-גוף מן הים הצפוני, וגילה את תגליתו המדעית הראשונה: הוא מצא כי ה"ביציות" של המין Flustra, היוצרות מעין שטיח צף גֶ'לַטיני, לאמיתו של דבר אינן ביציות כלל אלא זחלים השׂוחים באופן חופשי.

pydubhv

גראנט פתח לדרווין אופקים חדשים ורחבים. הוא הכניס אותו לחוגים המדעיים של אֶדינבּוֹרוֹ ועודד אותו להרחיב את תחומי העניין שלו בחקר הטבע. ממנו רכש דרווין את הסקרנות שעתידה מעתה והלאה ללַוות אותו. הוא גם עודד את דרווין לקרוא את ספרו של ז'אן בפטיסט לַמַארְק (Jean-Baptiste Pierre Antoine de Monet, Chevalier de Lamarck) "מערכת בעלי-החיים חסרי-החוליות" (System of Invertebrate Animals, 1801), שעסק בטְרַנסמוּטַציָה (המכונה גם טְרַנספוֹרמיזם; המלה "אבולוציה" עדיין לא נכנסה אז לשימוש) ויוזכר להלן. אלא שדרווין הספיק כבר אז לקרוא את ספרו של סבו אֶרַסְמוּס דרווין (Erasmus Darwin 1731-1802) על חוקי החיים והבריאות, זוֹאוֹנוֹמיה (Zoonomia, 1796-1794), שפרק קצר מתוכו כלל תיאוריית התפתחות שהזכירה מאוד את תורתו של למארק.

 

 אומנם דרווין הסב ולמארק כבר לא היו אז בין החיים עשרות שנים, אבל הם לא נחשבו מיושנים. בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הם זכו להערכה רבה מצד הוגים רדיקליים חשובים, בזכות התיאוריות הביולוגיות שלהם ובמיוחד בזכות רעיונותיהם בתחום הטרַנסמוּטַציוֹת. רעיונות אלה בצורתם המעודכנת שימשו את גראנט כבסיס לתפיסה שעל-פיה הספוגים הם היצורים הבסיסיים שמהם התפתחו כל צורות החיים האחרות, ומשם התקדמו ויצרו את העץ האבולוציוני. דרווין עזב אפוא את אֶדינבּוֹרוֹ כשאופקיו האינטלקטואליים רחבים הרבה יותר מן המקובל אצל צעירים בני גילו. הוא כבר עמד על ערכן של שאלות נשגבות בדבר מוצא וסיבות, ונתקל באופן ישיר בהסברים אֶבוֹלוּציוֹניסטיים על דפוסי חיים, אם כי אין יסוד להאמין שכבר אז הפך לאֶבוֹלוּציוֹניסט.

 

בלחצו של אביו החל דרווין ללמוד בכְּרַייסְט קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג' לקראת קבלת תואר כומר – הצעד המקובל הראשון לקראת הצטרפות לשורות הכמורה האנגליקנית. משפחתו לא היתה אומנם דתית במיוחד, אך בתקופה הוויקטוריאנית נחשבה ההצטרפות לכנסייה מסלול מקובל לקראת רכישת מקצוע מכובד בשורות מעמד הביניים, וכמה וכמה אנשים בחוגי משפחות דרווין וּוֶדג'ווּד היו אנשי כהונה מצוינים במחוזות הכפריים. ברוח המסורת שקבע הכומר גילברט וייט (Gilbert White), מחבר הספר "תולדות הטבע של סֶלבּוֹרן" (The Natural History of Selborne), צעירים בעלי מעמד חברתי הולם והשכלה מתאימה יכלו לצפות למצוא מישרת כהונה נוחה בקהילה כפרית, שתאפשר להם שפע של פנאי למחקר עצמאי בתחום הטבע או לפעילויות שונות בחיק הטבע.

הסביבה האקדמית שבה חי דרווין בקיימברידג' היתה שונה מאוד מן הסביבה שאותה הכיר באֶדינבּוֹרוֹ, ומסתבר שהיתה חשיבות מכרעת להחלפת המסגרת הרפואית הקפדנית והצוננת בנאות הדשא התיאולוגיים השופעים של קיימברידג'. למען האמת אפשר לתאר את הישגיו העתידיים של דרווין כמזיגה של הרעיונות שקלט באדינבורו ובקיימברידג' – שתי מסורות שהתחככו זו בזו והתיזו ניצוצות בדמות תובנות חדשות.

 

בקיימברידג' הצטרף דרווין לאליטה החברתית והאינטלקטואלית העתידה לשמש לו סביבה טבעית עד סוף ימיו, וקשרי הידידות שקשר שם האריכו ימים. החשובים ביותר בין ידידיו החדשים היו ג'ון סטיבנס הֶנְסְלוֹ (Henslow, 1861-1796), פרופסור צעיר לבוטניקה, ואדם סֶדְגְ'וויק (Sedgwick, 1873-1785), פרופסור צעיר לא פחות לגיאולוגיה. הדרישות הלימודיות לא היו תובעניות ביותר והותירו לדרווין הצעיר די זמן לעסוק במחקרי טבע משל עצמו. הוא פיתח חיבה עזה לאֶנטוֹמוֹלוֹגיה (מדע החרקים), והידע שצבר במיון חיפושיות היה כל-כך מקיף, עד שלמרות היותו חובב הוא תרם מידיעותיו למחברו של ספר לימוד מוסמך בתחום זה. שלוש השנים של קמברידג' היו כנראה מענגות. הוא צד שועלים ועופות בר, החליף עם ידידים דגימות שמצא בחיק הטבע, שיחק קלפים ונהנה מהחיים בחברת חוג רחב של מכרים[2].

 

עניין מיוחד עוררו בו השקפותיו התיאולוגיות של ההגמון ויליאם פֵּיילי (Paley), שאליהן התוודע תחילה כחלק מחומר הלימוד שלו ואחר-כך מתוך קריאה עצמאית. לקראת בחינות הגמר היה עליו לשנן את ספריו של פֵּיילי "ראָיות לנצרות" (Evidences of Christianity) ו"הפילוסופיה של המוסר" (Moral Philosophy). באותם ימים נתפס אלוהים אצל אנשים רבים, לא בדמות מלך אבסולוטי המשגר אל העולם ניסים וברקים, אלא בדמות אפוטרופוס קפדן ורואה-כל הדואג לפעולתו התקינה של העולם. והאמת היא כי הממסד התרבותי בבריטניה ראה בדרך כלל בתיאולוגיה הטבעית את אחד המחסומים היעילים ביותר נגד תסיסה חברתית, מפני שהיא ביצרה את הרעיונות בדבר הייררכיה יציבה, סַם שכוחו יפה נגד התקוממויות אזרחיות ומרידות. מבחינה זו השתלבה הדוקטרינה התיאולוגית בשלמותה באֶתוֹס הפוליטי והחברתי של בעלי העוצמה בשנים הראשונות של המאה התשע-עשרה – ה"רשת של קיימברידג'", כפי שנהגו לכנותה.

 

אחרי קבלת התואר קרא את החלק האחרון בטרילוגיה של פֵּיילי, "תיאולוגיה טבעית" (Natural Theology, 1802), שבו מופיע הטיעון המפורסם כי הסתגלותם של היצורים החיים לסביבותיהם השונות היא מושלמת כל-כך, שהיא מוכיחה את קיומו של אלוהים[3].עמדה זו של תיאולוגיה טבעית (natural theology) שלטה בכיפה בקיימברידג' בכל התחומים ושימשה אבן-הפינה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטה. סגנונו הבהיר של פֵּיילי הסב לדרווין עונג רב. "ההיגיון של הספר הזה (ראיות לנצרות), ואם יוּתר לי להוסיף גם של תיאולוגיה טבעית, שימח את ליבי עד מאוד (…) שרשרת הטיעונים הארוכה הקסימה ושיכנעה אותי", כתב באוטוביוגרפיה שלו. במובן ספרותי ורגשי יותר, פֵּיילי גם סיפק לדרווין את המילים שבעזרתן יוכל לבטא את התפעלותו מן המורכבות המופלאה של היצורים הטבעיים – נצנוצה של כנף חרק או שׂקיקי הצוף הקטנים אשר מתוכן יונקות הדבורים מבסיסי הפרחים. בהמשך דרכו זנח אומנם דרווין את תפיסת האל המתכנן, אבל הוא הצליח לשמר את תחושת הפליאה שאותה למד מפֵּיילי, והוא גם לא לחלוטין יוותר אף לרגע על אותם רגשות דתיים ראשוניים[4].

 

בקיץ 1831, כשדרווין בן ה-22 שב לשרוּסבּרי מסיור גיאולוגי בצפון ויילס, חיכה לו מכתב מידידו ומורו, ג'ון סטיבנס הנסלו (Henslow), שטיפח את התעניינותו בעולם הטבע. הפרופסור בישר לדארווין כי המליץ עליו בפני הקפטיין רוברט פיצרוֹי (Fitzroy, 1885-1805), הקברניט של ספינת הוד מלכותו ה"ביגל" (Beagle), כחוקר טבע שיתלווה למסע הספינה לאמריקה הדרומית. דארווין אמנם טרם סיים את לימודיו, אבל הנסלו האמין שלמרות זאת יוכל "לאסוף, לצפות ולרשום את כל הראוי…". ההזמנה עברה כמה וכמה ידיים והיתה מאוד לא שיגרתית, גם לזמנה שלה. פיצרוי ביקש את רשותו של ההידרוגרף של האדמירליות הבריטית לקחת איתו איש משכיל שיידע לנצל את המסע לאיסוף דגימות מן הטבע. אותו אדון, הציע פיצרוֹי, יהיה אורחו, ויתגורר במגורי הקברניט.

הואיל ואנשי השלטון, המנהל הימי והאוניברסיטאות הוותיקות היו חלק אינטגרלי מן האליטה החברתית של אותם ימים, ההצעה הועברה לעיונם של כמה וכמה פרופסורים מקיימברידג'. בשלב מסוים אפילו הנסלו עצמו שקל לצאת למסע, וכמוהו גם לנארד גֶ'נינס. אבל שניהם החליטו שההתחייבויות שלהם לקהילה לא יאפשרו להם לעשות זאת. ואז עלה בדעתו של הנסלו שדרווין הוא "בדיוק האיש הדרוש" להם. לא היתה זו הצעה למשרה רשמית, ואף לא הצעה להיות חוקר הטבע של הספינה, אם כי בסופו של דבר זה מה שקרה. רוברט פיצרוֹי עצמו היה איש צעיר, מבוגר מדרווין רק בארבע שנים, שגילה עניין עמוק במדע ובהתפתחויות החדשות הקשורות לניווּט הימי. הוא האמין שהנסיעה הזאת תהיה הזדמנות פז לקדם את המדע הבריטי.

אביו של דארווין, שרצה שבנו יהיה כומר, התנגד לרעיון. לחיזוק עמדתו אף הביא את דעת הפרנולוגים, מומחי הגולגולת, שמצאו בראשו של דארווין את הגומחה המתאימה לכמורה. "תמצא לי אדם אחד הגיוני שייעץ לך לנסוע", אמר האב, "ואני אתיר לך". האדם ההגיוני נמצא קרוב מאוד. הדוד, ג'וסיה וודג'ווד, שהאב תמיד אמר עליו שהוא אחד האנשים ההגיוניים ביותר שהוא מכיר, תמך ברעיון הנסיעה.  "מסע הביגל היה ללא ספק האירוע החשוב ביותר בחיי, והוא שקבע את מהלך דרכי המקצועית", הצהיר דרווין באוטוביוגרפיה. עד סוף ימיו הוא לא חדל להתרגש מאותה חוויה יוצאת-דופן.

תכליתו של אותו מסע מפורסם לא היתה לקחת את דרווין לטיול סביב העולם אלא למלא את הוראות האדמירליות הבריטית. הספינה נשלחה כדי להשלים ולהרחיב סקר הידרוֹגרפי שכבר החל קודם לכן בחופי אמריקה הדרומית, בין השנים 1830-1825. פיצרוֹי הצטרף לצוות של בּיגל כאשר מלאו שנתיים לאותו סקר. האזור היה חשוב בעיני השלטון הבריטי מסיבות מסחריות, לאומיות וימיות, ולכך נוספה שאיפתה הנלהבת של האדמירליות לקדם את המחקר המדעי המעשי ולערוך מיפוי מדויק של נתיבי הים והנמלים הבטוחים. בתקופה השקטה שאחרי המלחמות הנפוליאוניות שלח משרד ההידרוֹגרף הממשלתי משלחות סקר רבות שנועדו לקדם ולנצל את האינטרסים הבריטיים מעבר לים. העניין שגילה פיצרוֹי במדע עודד אותו לצייד את הספינה לקראת מסעה השני בכמה מכשירים מתוחכמים ובכמה וכמה כרוֹנוֹמטרים, לרישום קווי האורך סביב העולם.

עתה היה צריך לשכנע גם את הקפטן פיץ רוי. לדארווין היתה אולי גומחה בראש המתאימה לכמורה, אבל בעיני פיץ רוי, הוא היה חסר אף המתאים למסעות. פיץ רוי, שהיה אז בן  26 בלבד, האמין שהוא יכול לשפוט אדם על פי תווי פניו והוא לא מצא באפו של דארווין מספיק אנרגיה ונחישות למסע הארוך העומד בפניהם. למרות הספקות, אישר הקפטן לדארווין להצטרף אל המסע. הקברניט הצעיר, שמוצאו ממשפחת אצולה ושמו מעיד עליו שהיה אפילו מקורב למשפחת המלוכה, ניחן באופי מיוחד במינו. רוי קיבל את הפיקוד על הספינה שלוש שנים קודם לכן, בעת מסעה הקודם של ה"ביגל" לאמריקה הדרומית. הקברניט נשבר תחת הלחץ והמתח של המסע המפרך ורוי, קצין צעיר ומבטיח, נקרא להחליף אותו. עתה, לקראת מסעו השני, רצה רוי להעניק צדדים חדשים ואופק רחב יותר למחקר שתערוך האנייה המלכותית. סיבה נוספת היתה אופיו הדיכאוני של פיצרוי והעובדה ששני אחיו התאבדו. דרווין הובא, בין הייתר , כדי לשמור עליו.

לפיכך דרווין לא הגיע למסע כביולוג הרשמי של הספינה. היה לספינה ביולוג – הרופא רוברט מקורמיק. פיצרוי צירף את דרווין משום שחשש מהמחיר שישלם עקב הניתוק ממגע אנושי. על הקברניט נאסר לקיים מגע חברתי עם הנמוך ממנו בסולם הפיקוד וחוקר טבע נוסף היה בדיה מנומסת שהסבירה את נוכחות האורח. כמו כן, חוקר טבע נוסף השתלב היטב בתכניתו של פיצרוי לרומם את תהילתה המדעית של ה'ביגל'. כך נחתם גורלו של מקורמיק כבר בראשית המסע, שכן כל היתרונות היו לצדו של דארווין: אזנו של הקפטן שהיתה כרויה אליו, משרת שהועמד לרשותו, ומימון, שאפשר לו לעלות על החוף ולשכור מקומיים, כאשר עגנה הספינה בנמלים, בעוד מקורמיק מרותק לספינה ולתפקידיו הרשמיים.

 הבעיה בזימונו של דארווין היתה שגם בלעדיו היתה הצפיפות על סיפונה של ה"ביגל" בלתי נסבלת. צוות האונייה מנה 74 אנשים, בהם תריסר קצינים, מחלקת לוחמים, 34 מלחים, מנתח ועוזר, צייר (שעזב לאחר זמן קצר), משרתו של דארווין, ושלושה נוסעים שרוי הביא עמו מפטגוניה, בעת מסעו הקודם באמריקה הדרומית[5].

הפתרון שמצאו אנשי ה"ביגל" לחוקר הטבע שהצטרף לצוות היה דחוק: הוא ישן על מיטה מתקפלת, בחדר המפות של האוניה. הבעיה העיקרית היתה שמיקומו הלא נוח של חדר המפות הפך את ההפלגה לקשה במיוחד וגרם לדארווין מחלת ים אינסופית. כיוון שלא יכול היה לאכול בתא המפות הצפוף אכל דארווין את ארוחותיו במשך כל ההפלגה על שולחנו של הקברניט רוי. כך, במשך חמש שנים, ישבו להם רוי ודארווין זה לצד זה ואכלו שלוש ארוחות ביום. הם לא השתעממו בארוחות האלה, אם כי לעיתים הרגיזו זה את זה עד מוות. היה בין השניים פער אידיאולוגי (רוי היה שמרן), פער דתי (רוי האמין שרק אלוהים אחראי לכול) ופער דרגתי (רוי היה הקפטיין). הוויכוחים הקשים ביותר ביניהם נסבו על שאלת העבדות. רוי לא הסתיר את דעתו על יתרונותיו הגדולים של מוסד העבדות, ודארווין מצדו לא חסך את דעתו מן הקברניט הכעסן.

בשל פרסומו הרב של המסע קופחה במידה רבה דמותו של הקברניט רוברט פיצרוֹי. הספרות נוהגת להציג אותו כקריקטורה של אדם המנופף בכתבי הקודש, אבל הוא לא היה כזה כלל וכלל. יש אומנם סמליות בוטה בעובדה ששני אנשים, האחד מאמין דתי בכל ישותו והאחר אדם שעתיד לנפץ את נוכחותו של האל בטבע, הקיפו יחדיו את העולם. אלא שפיצרוֹי היה גם גיאולוג חובב נלהב, שהחזיק בהשקפות מתקדמות ומנותקות מכתבי הקודש. הוא העניק לדרווין את הספר "עקרונות הגיאולוגיה" (The Principles of Geology, 1833-1830), שכתב צ'רלס לַייאֶל (Lyell) שנחשב לפורץ דרך בתקופתו ונזכר להלן. הוא דן עמו בכמה מן התיאוריות שהוצגו בו. לפעמים התגלעו מתחים ביחסים האישיים ביניהם. הם התווכחו, פעם או פעמיים אפילו ויכוח סוער, אך המחלוקת ביניהם נסבה סביב ענייני נימוסים וערכים ולא סביב שאלות דתיות. רק יותר מאוחר הפך פיצרוֹי לפוּנדָמֶנטָליסט תנ"כי מוצהר ואף האשים את עצמו בכפירתו של דרווין. ארגנטינה העניקה חסד למי שהוביל בעצם את ה"ביגל" וקראה למצוק הגדול ביותר בתחומה, הר פיצרוי (Cerro Fizroy) שלימים שונה לצ'לטן   (Chalten)

ה"ביגל" יצאה פעמיים לדרך בנמל דוונפורט שבאנגליה, ובשתי הפעמים אכפו עליה סופות עזות לשוב. צוות ה"ביגל" המתין חודשיים עד שמזג האוויר יאפשר להם להפליג. רק ב-27 בדצמבר 1831 יצאו לדרך. כחמש שנים עברו עד ששבו לחופי אנגליה[6], שנים המתועדות בתמציתיות ובדייקנות במחברותיו של דארווין. במהלך המסע ביקרה הספינה באיי קייפּ וֶרְד (קאבּוֹ וֶרְדֶה), איי פוֹקלֶנד, מקומות רבים לאורך חופי אמריקה הדרומית ובהם ריוֹ דֶה זַ'נֵירוֹ, בּוּאֶנוֹס אַיירֶס, ארץ האש, וַלְפָּרַאִיסוֹ והאי צִ'ילוֹאֶה, ואחר-כך איי גָלַאפָּגוֹס, טַהיטי, ניו-זילנד, ביקור קצרצר באוסטרליה ובטַסְמַניה, איי קוֹקוֹס שבאוקיינוס ההודי, ולסיום, כֵּף התקווה הטובה, סנט הֶלֶנָה והאי אַסֶנְסְיוֹן. כמו כן, ביצעו בדיקות באיי פוקלנד ובאיי סאות' ג'ורג'יה. דרווין ערך כמה מסעות יבשתיים משלו באמריקה הדרומית, ובהם גם מסע לחציית האַנְדים. בכל הזדמנות ביקש מפיצרוֹי להוריד אותו בחוף ולאסוף אותו בנקודות אחרות שונות.

חודשיים לאחר שיצאה מאנגליה הגיעה ה"ביגל" לבאהייה בברזיל. דארווין הצעיר היה שיכור לנוכח יערות הגשם הבתוליים והעשירים בצמחייה עבותה. בקיימברידג' נהג לאסוף חיפושיות, ובברזיל השאיר עליו רושם עז רחש החרקים, שהדיו הגיעו אליו בספינה העוגנת. מבאהייה המשיכה ה"ביגל" דרומה, למפרץ בוטאפוגו שבריו דה-ז'ינרו, שמעליו מתנשאים הר הסוכר והקורקובדו. דארווין הצטרף למתיישב אנגלי למסע אל תוך ברזיל, ובמהלכו תיעד בקפידה את בעלי החיים, הצמחייה והגיאולוגיה שראה. אוסף החרקים שלו הלך וגדל בהתמדה.

באוגוסט 1833, אחרי שנה וחצי בדרכים, הגיעה ה"ביגל" לחופים הקירחים של ארגנטינה. דארווין יצא ברגל מנהר הריו-נגרו אל עבר באהייה בלנקה, שם פגש שוב את ה"ביגל". בבאהייה בלנקה התנהלה אז מלחמה – גנרל רוסאס יצא מבואנוס איירס לדכא את האינדיאנים שבצפון ארגנטינה. לאחר שהיה עד לרצח השיטתי של האינדיאנים, כתב דארווין, "מי היה מאמין שבתקופה הזו יהיו מעשי זוועה כאלה בארץ נוצרית תרבותית?"

במשך ארבעת חודשי השהות בפמפה הארגנטינית, מצא דארווין מאובנים של חיות קדומות באבן הגירית, ותיעד חיות לא מוכרות וציפורים נדירות. את בואנוס איירס הוא מתאר בקצרה, אך מאריך בתיאור משחטת הבשר בעיר. אחרי מנוחה קצרה יצא בעגלה רתומה לשוורים, למסע של שלוש מאות קילומטר בדרכים קשות עד לסנטה פה, השוכנת על גדות נהר הפרנה (Parana).

מבואנוס איירס הפליגה ה"ביגל" דרומה, אל פורט דזירה שבפטגוניה, במדבר הארגנטינאי הדרומי. אז, וגם היום, מיושבת פטגוניה בדלילות. האקלים הקר והאינדיאנים הבריחו את המתיישבים חזרה לבואנוס איירס. התיאור של דארווין עדיין אקטואלי, בעיקר למי שעמד לפני למעלה מעשרים וחמש שנים אי שם בכביש מאובק בפטגוניה, מנסה לעצור טרמפ צפונה, לבואנוס איירס. "מישורים נרחבים, פה ושם עשב חום, ולעיתים נדירות יותר מעט שיחים נמוכים", כתב דארווין בנימה מסוימת של אכזבה. פיצוי קל מצא בגואנאקו, קרובתם של הלאמה והאלפקה, "הייצוג הדרום אמריקני של הגמל במזרח". הוא למד את מנהגי החיזור, האכילה והשתייה של הגואנאקו.

 

בהרי האנדים מצץ חרק בשם בנצ'וקה את דמו, ונראה שהעביר אליו את מחלת השאגאס (Chagas) שממנה סבל דרווין כל ימי חייו.

ה"ביגל" המשיכה דרומה, ודארווין המשיך בשלו – איסוף חרקים, התעמקות בגיאולוגיה ובשלדים שמצא. בערבה הפטגונית פגש לראשונה בקונדור. המפגש היה פחות מוצלח עבור הקונדור, שדארווין חובב הציד לא החטיא. בטיירה דל פואגו, ארץ האש שבקצה ארגנטינה, התפעל דארווין מ"הילידים הפראיים והבלתי מבויתים". חופשי ממגבלות ה"פוליטיקלי קורקט" העכשווי, הוא כותב ביומנו ובמכתב לקרוליין אחותו: "לא יכולתי להאמין כמה גדול היה ההבדל בין הפרא לאדם המודרני, גדול יותר מאשר בין חיה מבויתת וחיית פרא, למרות שלאדם יש סיכוי רב יותר לשיפור".

 

מארץ האש, שטה ה"ביגל" צפונה, לאורך חופיה של צ'ילה. הוא יוצא אל הרי האנדים, ומאוחר יותר אף חוצה אותם דרך מעבר הפורטליו למנדוסה שבארגנטינה. לפני מנדוסה זכה דארווין חובב החרקים לצפות בלהקה של ארבה עוברת מעליו, "קולות כנפיהם היו קולות של מרכבות ושל סוסים רבים השועטים לשדה הקרב". בכפר סנטה רוזה, קצת אחרי עמק האקנקגואה Aconcagua)), התפעל דארווין מפוריות העמק, מהתאנים, מהאפרסקים ומהענבים של שלהי הקיץ, ראשית הסתיו. אחרי יותר משנתיים בדרכים מרשה לעצמו דארווין להביע געגועים: "זו היתה סצנה יפה, אבל התגעגעתי לשקט המהורהר ההופך את הסתיו האנגלי לתקופה היפה של השנה". במהלך מסעה של ה"ביגל" נתקל דרווין בשפע מאובנים, שקיומם בשכבות סלעים שונות והדמיון ביניהם לא התיישבו עם המחשבה הדתית בדבר בריאת העולם בשבוע אחד, וקיומם של כל הצמחים ובעלי החיים בצורתם הנוכחית מאז ימי הבריאה. בשעה שהטילה הספינה עוגן בנמל ולפראיסו, ערך דרווין שני מסעות לפנים הארץ, לשם חקירות גיאולוגיות וחקר היצורים החיים. כאן נזדמן לו ללכוד ערפד בשעת מעשה, ולהוכיח שאמנם מוצץ זה את דמם של חיות שאינן בתנועה, כגון פרות בזמן שינה. דרווין המשיך לאסוף צמחים ובעלי חיים ומילא בהם את הספינה; מכל נמל שלח חלק מאוצרותיו לאנגליה.

ב-15 בספטמבר הגיעה ה"ביגל" למה שמאוחר יותר ייחשב אולי, לשיאו של המסע – איי הגלאפגוס, כאלף קילומטרים מחופי אמריקה הדרומית. "כולם בנויים מאבן וולקנית, פה ושם שברי גרניט… חלק מלועות הרי הגעש ענקיים בגודלם ומתנשאים לגובה של קילומטר ויותר". אבל דארווין, כמו תיירים רבים אחריו, התאכזב מהמפגש הראשון עם האיים הצחיחים. "שום דבר לא יכול להיות פחות מזמין מההופעה הראשונה של האיים. מישור של לבה שחורה עליה מתנפצים גלי הים, מכוסה בשיחים צרובי שמש המראים סימני חיים מועטים".

 פרס המסע של דארווין היה מפגש עם שני צבי ענק, כל אחד במשקל של למעלה ממאה קילוגרמים. כמה פעמים ניסה דארווין לטפס ולרכב על גבם של צבי הענק. התושבים המקומיים, אוכלוסייה קטנה של נרדפי חוק ומתבודדים, הסבו את תשומת ליבו של דארווין לכך שבכל אי הצבים שונים זה מזה. "מעולם לא האמנתי שבאיים האלה, המרוחקים כמה עשרות קילומטרים זה מזה, מורכבים מאותם סלעים ותחת אותו אקלים ובאותו הגובה יגדלו אוכלוסיות שונות", כתב דארווין, והוסיף בנימת תלונה: "…זה גורלם של רוב הנוסעים, לגלות את הדבר המעניין ביותר בכל מקום בדיוק כשהם ממהרים לעזוב". המקומיים נהגו לתפוס את הצבים, ויומיים של ציד הספיקו לשבוע ימים. היום צבי הענק נדירים יותר, והדרך הקלה ביותר לצפות בהם היא בתחנת המחקר בגלאפגוס, הקרויה על שמו של דארווין.

באי ג'יימס ראה דארווין את האיגואנות הימיות, שגודלן נע בין 90 ל-120 סנטימטרים, רובצות בצפיפות על הסלעים ליד הים. דארווין, יסודי כתמיד, רשם במחברתו את מין המכרסם ו-26 המינים של ציפורי יבשה הייחודיים לאיים ו-11 ציפורי מים. "לצמחים, לחרקים ולציפורים אופי מדברי ואינם צבעוניים יותר מאלה בדרומה של פטגוניה" כתב.

דארווין קרא לאיי גלפגוס "מעבדת אבולוציה חיה" שכן רעיונותיו קיבלו חיזוקים בדמותם של בעלי חיים רבים בהם צפה על האיים. דארווין הסיק כי מינים שונים התפתחו באיים, למרות שמקורם באב קדמון משותף, וכי הסיבה לכך היא בהישרדותם של פרטים שהיו בעלי יתרון פיסיולוגי. למרות שבאותה עת לא הכירו החוקרים את מדע הגנטיקה, הניח דארווין כי מקור ההתאמה הפיסיולוגית לתנאי הסביבה הוא בשינוי גנטי אקראי, העשוי להביא לתפקוד טוב יותר של הנושא אותו, או עלול לגרום לו הפרעה בתפקוד. במילים פשוטות, אם השינוי הגנטי מביא ליתרון תפקודי, סביר שבעליו ישרדו טוב יותר, וכך יופיע גורם זה גם אצל צאצאיו בדור הבא. לעומת זאת, שינוי גנטי שיביא לחסרון תפקודי, ייסב לבעליו נזק, וסביר כי לא יעבור לדור הבא. כך "מתאים" עצמו כל אורגניזם חי לסביבתו, מאז ומעולם. בגלפגוס הדוגמאות לתהליך האבולוציה רבות ומגוונות: 14 מיני צבי יבשה חיו על פני האיים בעת ביקורו של דארווין, וסביר כי מוצא כולם במין קדמון אחד, שכמה פרטים שלו הגיעו לאיים משלו, ועברו התאמה סביבתית לאיים שתנאי הסביבה בהם שונים.

בעיקר לכדו את תשומת לבו קבוצה של ציפורי שיר קטנות, גודלן כגודל ציפור הדרור וצבעיהם על פי רוב אינם בולטים. דרווין שם לבו לכך, שלמרות הדמיון ביניהן, קיימים 13 טיפוסים השונים זה מזה בגודל המקור ובצורתו, ובהתאם לכך, בתזונתם ובמקומות החיות שלהם. דרווין תיאר את13 הטיפוסים הללו וקבע שהם משתייכים למינים שונים. בצורה דומה חילק את צבי הגלפגוס לטיפוסים שונים הנבדלים במעט זה מזה, וקבע שהם משתייכים לתתי-מינים שונים. מאוחר יותר הגה את הרעיון שכל טיפוסי הפרושים התפתחו מאב אחד קדמון, שהגיע לכאן בעבר מיבשת דרום אמריקה, ובמשך הזמן התפצלו לכדי מינים שונים בהתאם לתנאים ששררו באי בו חיו. באופן דומה הסיק גם לגבי טיפוסי הצבים.

 

מספר חודשים לאחר ביקורו בגלפגוס כתב דרווין "אם יסוד – ולו הדל ביותר – להערותיי אלו, הרי שראוי לבחון את הזואולוגיה של קבוצת האיים הזו, משום שעובדות אלו יערערו את תורת יציבותם של המינים".

קפטן פיץ רוי לא התעניין במיוחד בבעלי החיים של הגלאפגוס ולא הבין את התלהבותו של דארווין. ההבדלים בין מיני הציפורים שמצייצות על העצים באיים השונים הוכיחו לדעתו רק את "חוכמתו האינסופית של האל, בעזרתה מותאם כל יצור למקום שבו הוא אמור להיות".

ב-20 באוקטובר פנתה ה"ביגל" מערבה, וחצתה במסע בן אלפי ק"מ את האוקיינוס השקט. במהלך השיט צצו במוחו של דרווין כל כך הרבה רעיונות חדשים. שיחותיו עם רב החובל רוברט פיצרוי (Robert FitzRoy), שהיה אדם נלהב ומהיר תפישה, הוסיפו גם הן לגירוי המחשבתי. מאז עזבו את אנגליה, כמעט שלוש שנים לפני כן, הפך דרווין בתקופה הזו לחוקר טבע מן המדרגה הראשונה. הוא התמקד בתצפיות גיאולוגיות ואקולוגיות, באיסוף מדגמים של בעלי חיים ושל מאובנים, ובקריאה מעמיקה של ספרי מדע אשר נטל עימו. עתה, בהביטו במים השלווים של האוקיינוס השקט, היתה לו שהות מספקת למחשבה. דרווין החל לתהות מדוע יצר הטבע, באורח כה שרירותי, מינים שונים של יצורים, הקרובים כל כך מבחינה טקסונומית זה לזה, ואת כולם הושיב באיים סמוכים.

 

דפי יומנו של דרווין מספקים לנו הצצה מעמיקה על מחשבותיו באותם ימים. בתקופה ההיא, היתה ההנחה שמיני היצורים המרובים מתקיימים בעולם מיום בריאתו, ודרווין באותה עת לא הטיל כל ספק בכך. חשוב לזכור כי כל רעיון חדש או חשיבה שונה, פירושם היה התמרדות בסמכותו של ספר בראשית ופגיעה בדת, ובעיקר סתירת דעתם של אנשי המדע החשובים ביותר, שכמובן גיחכו אל מול טענותיהם של חסידי האבולוציה.

בנובמבר 1835 הגיעה ה"ביגל" לטהיטי. האי הקסום כבש את ליבו של דרווין, וכאשר התברר לו שעל הספינה להמשיך בדרכה אל ניו זילנד, צר היה לו מאד להיפרד מן המקום. בחג המולד הרביעי הרחק מהבית כתב דארווין, אז בפהטיה שבניו זילנד, "בחג המולד הבא, אני בוטח בהשגחה העליונה, נהיה באנגליה". גם אם הגעגועים התחילו לגבור בו, הוא לא הראה כל סימני עייפות מארבע השנים בדרכים (באנציקלופדיה בריטניקה הוא מתואר כך: "בכל מקום שבו ראה  – טיפס עליו").  אך גם בניו זילנד לא התעכבו ימים רבים, ודרווין היה מאושר לעזוב את האיים "המשעממים", כהגדרתו.

אחרי כן פנו לאוסטרליה, שם שכר דארווין מדריך ושני סוסים שייקחו אותו 200 קילומטרים לעומק היבשת, לאזור ניו-סאות' ויילס. הוא שם לב לכך שהילידים הולכים ונעלמים, כתוצאה מאלכוהול וממחלות שהביאו עימם המתיישבים הלבנים, ולכך שחיות הבר הולכות ומידלדלות. "בכל מקום שהאירופאי פסע, מוות רדף את הילידים", הוא התרשם, "כמו החיות… החזק מתיש את החלש". מטסמניה המשיכו מערבה לאיים הנמצאים מאות ק"מ דרומה מסומטרה. שם ניתנה לדרווין האפשרות לחקור ביתר פירוט את איי האלמוגים, והוא חשף סוגי אלמוגים שבני אירופה לא ידעו עליהם. עד מהרה גם גילה כיצד נתהוו איי האלמוגים משוניות שהקיפו איים וולקניים עתיקים. מאיי האוקיינוס השקט המשיכה ה"ביגל" במסעותיה, ובכל מקום ואתר, העלה המגוון הביולוגי אותה בעיה מרעישה שדרווין הוגיע בה את מוחו. כבר אז הופיעו בראשו רמזים על התשובה הלא תיאמן שהוא יספק לעולם כעבור 24 שנים.

ה"ביגל" שהתה מעט גם באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, וחלפה בכף התקווה הטובה, בשעה שהקיפו את יבשת אפריקה. בקייפטאון, ביקרו דרווין ופיצרוי את גדול המדענים בעת ההיא, ג'ון הרשל, שעסק במדידות אסטרונומיות. ה"ביגל" ביקרה גם באי סנט הלנה שבאוקיינוס האטלנטי, ואז באוגוסט 1935 שבה בחזרה לברזיל, כדי להשלים את המדידה הכרונומטרית של העולם. הוא סלד מברזיל בשל מנהגי העבדות שבה. כל ויכוחיו עם רוי סביב שאלת העבדות התחדשו ביתר שאת. דארווין תיאר בזעזוע את ההשפלות, המכות וההתעללויות שסבלו העבדים מאדוניהם הפורטוגלים. "אני מודה לאלוהים שלעולם לא אבקר שוב בארץ עבדים", כתב ב-19 באוגוסט, כאשר הפליגה ה"ביגל" מחופי ברזיל, בדרכה חזרה הביתה.

 

משם חזרו לאיי הכף הירוק, ומן האיים האזוריים הפליגו לאנגליה. ה"ביגל" הגיעה לפאלמות' ב-2 באוקטובר 1835. מסעה של הספינה היה אמור להימשך שנתיים ימים, אולם הוא התארך ונמשך ארבע שנים ותשעה חודשים, מהן שלוש שנים ומחצה לאורך חופיה של אמריקה הדרומית. כאשר שב לאנגליה, ממנה לא יצא שוב, כבר זכה דרווין לתהילה, הודות למדגמים המופלאים ששלח, ושלל מכתביו המקסימים שנתפרסמו על ידי הנסלו. הייעוד המשפחתי שיהפוך לכומר נגוז מיד ולא הוזכר עוד.

היה זה מסע רב הרפתקאות. במוֹנטֶווידֵיאוֹ צעדו נוסעי הבּיגל העירה חמושים מכף רגל עד ראש כדי לדכא התקוממות פוליטית. בטַסְמַניה הם האזינו לקונצרט מעודן. בקצווי הדרום כמעט התהפכה להם הספינה בעקבות התבקעות של קרחון. פעם, כשהיו ביער סמוך לקוֹנסֶפּסיוֹן שבצ'ילֶה, חש דרווין כי האדמה רועדת תחת רגליו בזמן רעידת אדמה רצינית. הוא שׂחה בלָגוּנוֹת אלמוגים, הוקסם משירת הציפורים ביער טרוֹפּי, צפה בכוכבים מראש מעבר-הרים בקוֹרדילייֶרָה דֶה לוֹס אַנדֶס. בברזיל רתח מזעם לנוכח העבדות, שהיתה עדיין חוקית תחת שלטון הפורטוגלים, ומנה ביומנו כמה סיפורי זוועה: עובדות כה מבחילות, הוא כתב, עד שאילו שמע אותן באנגליה היה חושב שמישהו בדה אותן מליבו כדי להעצים את הרושם העיתונאי.

לאורך המסע כולו הוא הפגין התלהבות שכבשה את ליבם של פיצרוֹי ושל קציני הספינה האחרים. הם הדביקו לו את הכינוי "פילוֹס" – קיצור ל"פילוסוף הספינה" – ולפעמים גם "לוכד הזבובים", והקניטו אותו בגלל אוסף האבנים שצבר על הסיפון. לאורך כל חמש השנים שמר דרווין על מזגו הטוב ועל נועם הליכותיו – הישג לא מבוטל בספינה קטנה שעליה מצטופפים שבעים וארבעה גברים ונערים. רק מחלת הים ערערה את רוחו. הוא לא הצליח בשום אופן להתרגל לתנועת הספינה בלב ים, והבחילה הפילה אותו למשכב שוב ושוב. הקברניט ושותפיו לתא גילו אהדה רבה למצוקה שלו.

הוא היה גם חופשי לחקור את כל הענפים השונים של אהבתו לטבע והתייחס במלוא הרצינות לאחריות שנטל על עצמו. הוא אסף ציפורים, בעלי-חוליות, חסרי-חוליות, יצורים ימיים, חרקים, מאובנים ודגימות אבנים, וכן אוסף לא מבוטל של צמחים. כל האוספים הללו נשלחו בסדירות אל הֶנסלוֹ בקיימברידג', וזה שמר עליהם עד שובו. היה זה אוסף נאה שכלל הרבה מינים לא-רגילים וחדשים, אך ראוי לציין שכנראה לא היו זוכים למעמד כה נכבד במוזיאונים ובמוסדות המחקר של היום אלמלא הפרסום שזכה לו דרווין לימים.

הוא גם ניתח יצורים, התבונן בהם מבעד לעדשת המיקרוֹסקוֹפּ שבתאו ותיעד את ממצאיו. הוא ערך ללא הרף תצפיות מקיפות ובחן מקומות גידול, דפוסי התנהגות, דגמי צבע, תפוצה וכדומה, ורשם תיעוד קפדני שאחר-כך יהיה הבסיס לכמה ספרים ומאמרים שאותם יכתוב עם תום המסע. הוא כתב לאחיותיו ולידידיו על הסיפוק העצום שגרמה לו העשייה הזאת: "במבט לאחור, אני מבין עתה כיצד אהבָתי למדע הלכה וגברה לאט-לאט על כל טעם אחר", אמר בשלהי חייו. הוא התרשם עמוקות מן הגודש של הטבע, מן הצבעים, מן המגוון ומן השפע מצד אחד, ומן המאבק הקשה והאכזריות מצד שני. ואף כי החל בהדרגה לפקפק בכך שהתנ"ך הוא מקור סמכות המתעד אירועים שהתרחשו בפועל, הוא לא היה מוכן לוותר כליל על אמונתו הדתית, אולי דווקא בגלל אותה התפעמות עמוקה מפלאי הטבע. כשעמד בלב יער-העד בברזיל, הצהיר: "אין כל אפשרות להעביר בצורה הולמת את התחושות הנעלות של פליאה, הערצה ודבקות הממלאות את הלב".

חמש השנים שבהן היה דרווין במסע של הספינה בּיגל עיצבו את אישיותו. הוא בילה בהן בדהרה על סוסים שׂכוּרים, בהקמת מחנה במקום חדש מדי לילה, בציד בעלי-חיים לצורכי סעודה בחברת נוסעי האנייה האחרים, בשיחות על חדשות שהגיעו מהבית, בשעשועים; הן היו מעין הארכה של חיי הדרור שחי כסטודנט בקיימברידג'. לאמיתו של דבר, סביר מאוד שנבחר לצאת למסע דווקא בזכות אותה חביבות שאחר-כך אפשרה לו לקחת חלק בפעילויות על סיפון הספינה והשתלבה יפה עם הרקע התרבותי שממנו בא ועם מיומנותו בקליעה ובציד.

גורם נוסף באותו מסע עתיד להיות בעל משמעות רבה, אוכלוסיות האדם המגוּונות שאותן פגש הסעירו ללא הרף את מחשבתו, והדברים שכתב לאורך מסע הבּיגל כוללים התייחסויות ססגוניות לגַאוּצ'וֹס, שעימם חצה את ארגנטינה, לאינדיאנים של פָּטָגוֹניה, לבני טַהיטי החסונים והשלווים, למַאוֹרים עזי-הנפש ולאַבּוֹריג'ינים של אוסטרליה, וכמובן גם למיסיונרים, למתיישבים ולעבדים. לכל אורך המסע ביטא את ההשקפה שכל בני-האדם הם אחים מתחת לעורם.

המפגש המטלטל ביותר של דרווין היה עם תושביה הילידים של ארץ האש, טייֶרָה דֶל פוּאֶגוֹ, שייטי קאנוּ שנראו לו כאילו אין להם שום משאבים פרט ליכולת להדליק אש, אותה יכולת שבגללה נתן מָגֶלָן לאזור את שמו. הוא היה המום כשראה אותם לראשונה באוהלים הרעועים שלהם: "מראה של עבד עירום בארץ מולדתו הוא אירוע שלא יישכח לעולם", כתב באוטוביוגרפיה. ההלם שחווה באותה הזדמנות רק גבר כאשר השווה את האנשים הללו לשלושה מילידי ארץ האש שאותם פיצרוֹי הביא עימו לאנגליה במסעה הקודם של הבּיגל, ועתה חזרו למולדתם על סיפון אותה ספינה כדי לאייש תחנת מיסיון שפיצרוֹי עמד להקים באזור שממנו נלקחו, בלב טייֶרָה דֶל פוּאֶגוֹ. בעת שהותם בלונדון קלטו השלושה במהירות את השפה ואת המנהגים המקובלים באירופה, רכשו השכלה אצל כומר, ואף הצטרפו לכנסייה האנגליקנית. דרווין נדהם למראה ההבדל בינם לבין השבטים שמהם באו. ביומן המסע שלו רשם דרווין: "לא הייתי מסוגל להאמין כמה עצום ההבדל בין האדם הפראי לבין בן התרבות. הוא גדול יותר מן ההבדל בין בעל-חיים פראי לבעל-חיים מבוית". העובדה שפראים כמעט גמורים יכולים לעבור תהליך של תירבות (כפי שראה זאת דרווין) חיזקה את אמונתו כי מתחת לעור, כל בני-האדם הם בני אותו מין ביולוגי. ואמונה זו המשיכה להיות מחויבות מרכזית בחייו. אם כי, במהלך ביקורה של הבּיגל בדרום הרחוק התאכזבו דרווין ופיצרוֹי כאשר גילו כי שלושת הנוצרים ילידי ארץ האש חזרו חיש מהר למצבם האַבּוֹרִיגִ'יני. הסממנים החיצוניים של הציוויליזציה אינם אלא תופעה חולפת, הרהרו שני הנוסעים.

אביו של דרווין, אחיותיו ובני-הדוד שלו – כולם היו שותפים כמוהו לתנועות של ראשית המאה התשע-עשרה למען ביטול העבדות. מסעה של הבּיגל נערך בדיוק בתקופה שבה תנועות ההמונים הפילאנתרוֹפּיוֹת האלה הגיעו לשיאן בבריטניה, עם "חוק השחרור" של 1832. בחמישה העמודים האחרונים של יומנו מסכם דארווין את חמש שנות המסע שלו. תחילה הוא מונה את הקשיים: "מראה אותם מקומות אליהם מתגעגעים… הרצון בחדר… בבדידות… במנוחה… התחושה שממהרים כל הזמן… מניעת הפינוקים והתענוגות הקטנים, החוסר בחברה ואפילו מוזיקה ותענוגות אחרים של הדמיון". אחר כך מפורטות ההנאות: "לחיות באוויר הפתוח שהשמים גג והאדמה שולחן… תחושת הפרא של חזרה למנהגים הטבעיים… כל נוסע צריך לזכור את השמחה שחש כשנשם לראשונה אקלים זר… מפת העולם איננה נעלם יותר אלא הופכת לתמונה מלאה… המסע ילמד אותו הומור וסבלנות, חופש מאנוכיות, יכולת לדאוג לעצמו ולהפיק את הטוב מכל דבר… חוסר אמון, אבל באותו זמן יגלה כמה אנשים טובי לב ישנם… שעדיין מוכנים לעזור ללא כל תמורה".

באותן שנים הוא הכשיר את עצמו להתבונן – להסתכל בפרטים בתשומת לב רבה – ולתעד. במבט לאחור, ההיבט החשוב ביותר של המסע לא היה אוסף הדגימות העצום שהביא עמו, המַראות, הסכנות, או אפילו ההבשלה האישית והידידויות שחווה, אלא ההזדמנות לעמוד על המגוון העצום של עולם הטבע ולהבין אותו לעומקו. המקום הבולט שתפס לימים כחוקר טבע התבסס בסופו של דבר על אותם ימים ארוכים וקפדניים שבהם למד להתבונן ולהגות בשפע הפזרני הקיים בטבע. עם שובו, אחרי חמש שנים בדרכים, כתב דארווין – האיש שאפו לא נראה נחוש מספיק: "אם אדם ישאל את עצתי לפני שייצא למסע ארוך, תשובתי תהיה תלויה ברצון הנחוש שיש לו לרכוש ידע כלשהו, שיוכל לקדם בדרך זו".

יש אפוא להעניק את המשקל הראוי להתפתחותו המנטאלית של דרווין באותו מסע. צעירים רבים האזינו להרצאות של גראנט ושל ג'יימסון ושל סדג'וויק, חובבים רבים ליקטו בשקיקה דגימות מן הטבע, אבל רק מעטים מהם שאלו את סוג השאלות שלמד דרווין לשאול. לפעמים הוא ראה יצורים שהסתגלו להפליא לאורח חייהם, ממש כפי שתיאר ויליאם פֵּיילי; אלא שהיו גם יצורים "מתוכננים" בצורה מאוד לא מוצלחת.

צילם: גילי חסקין

במבוא למוצא המינים הצהיר דרווין כי שלושה ממצאים מן המסע הם נקודת המוצא לכל השקפותיו. היו אלה המאובנים שחפר ומצא בפָּטָגוֹניה, דפוסי התפוצה הגיאוגרפיים של הרִיאָה (Ňandu) הדרום-אמריקאי, וחייהם של היצורים באַרכיפֶּלַג של גָלַאפָּגוֹס. המאובנים היו ממצא יוצא-דופן. שרידים אלה של יונקים (דלשינאים) ענקיים שנכחדו, שהתגלו סמוך לבַּהִיָה בְּלַנקָה (מדרום לבּוּאֶנוֹס אַיירֶס), זוהו לימים על-ידי מומחי המוזיאונים של לונדון כשייכים למינים שלא היו מוכרים עד אז – מֶגָאתֶריוּם, טוֹקסוֹדוֹן וגְליפּטוֹדוֹנט. לאחר מכן השתמש בשני סוג הרִיאָה כדי להדגים את העובדה שמינים קרובים מאוד זה לזה אינם חיים בדרך כלל באותו אזור – נוכחותו של האחד מוציאה את אפשרות נוכחותו של האחר.

באדיבות נועם סגן כהן

 

---