חומר רקע - אוקייניה ואנטארקטיקה

כתב: גילי חסקין

ראו קודם באתר זה: אנטארקטיקה – מבט כללי

ראו קודם:  מבוא לטיול לאנטארקטיקה.    יומן הטיול באנטארקטיקה

ראו סרטון מתמונות: מטיילים לאנטארקטיקה עם גילי חסקין

בטיול לאנטארקטיקה, בן אם בשיט לייבשת אנטארקטיקה עצמה, או לטיול באיי סאות’ ג’ורג’יה או בטיול לאיי פוקלנד, מוקדש מקום רב לעולם החי העשיר בחופים ובים.

השילוב בין טמפרטורות נמוכות מאוד, קרקע דלה במינרלים, מחסור בלחות ובאור שמש מדכאים את שגשוגם של מרבית הצמחים. כתוצאה מכך, הצמחייה על היבשת דלה ביותר היות שתנאי האקלים מאפשרים רק לקבוצה מועטה של צמחים שהסתגלו לכפור ולמחסור בשמש (שבלעדיה אין תהליך פוטוסינתזה) להתקיים שם – טחבים, חזזיות ופטריות בלבד.

ראו גם: צמחיה אנטארקטית

שאר הפלורה המתקיימת באנטארקטיקה מורכבת בעיקר מחזזיות ואצות פשוטות, פטריות, וצמחים אחרים המסתגלים לתנאים הקשים השוררים באזור. הפלורה גדלה בדרך כלל בקיץ שבו התנאים מעט טובים יותר, הנמשך לרוב שבועות בודדים. באנטארקטיקה יותר מ-200 מיני חזזיות וקרוב ל-50 מיני טחבים ואזובים. כ-700 סוגי אצות מצויים באנטארקטיקה. רובן מוגדרות כפיטופלנקטון, נמצאות בתחתית מארגי מזון רבים ומשמשות מזון למינים רבים של בעלי חיים ימיים. מיני פלנקטון ואצות צבעוניות וייחודיות נפוצים בדרך כלל באזורי החופים בזמן הקיץ. באנטארקטיקה שני מינים בלבד של צמחים בעלי פרחים:  Deschampsia antarctica  ו-Colobanthus quitensis.

Deschampsia antarctica

יש לציין, כי כאשר אנטרטיקה נמצאה צפונית יותר, חיו בה צמחים ובעלי חיים רבים. המשלחת הראשונה שהנהיג סקוט מצאה עורקי פחם בקרקע, דבר שהוכיח שבאנטארקטיקה שגשגה פעם צמחייה. הצמח המשמעותי ביותר במחקר, הוא – שנקרא גְלוֹסוֹפּטֶריס (Glossopteris). מן העידן הפלאוזואי שמאובנים שלו התגלו על ידי משלחתו של רוברט פלקון סקוט, שלא היה רק הרפתקן, אלא גם חוקר. במחצית השניה של המאה ה-19 וראשית המאה העשרים, היתה האבולוציה” נושא “חם”.

השמרנים, שהתנגדו לתיאוריית האבולוציה של דרווין, הצביעו על הופעה פתאומית לכאורה, של צמח זה, שמאובנים שלו נמצאו באפריקה, באוסטרליה ובדרום אמריקה. דבר שאושש לדעתם את תפישתם שכונתה אז “בריאתנית”. דרווין השיב להם שהפתרון לכך הוא קיומה של יבשת קדומה, שהייתה לפנים באזור הקוטב הדרומי, שלימים תיקרא “גונדוונה” (Gondwana), אשר וגישרה באופן כלשהו בין כל היבשות הדרומיות האלה, ובה התפתח הגלוסופטריס. משלחתו הראשונה של סקוט (דיסקברי) ומשלחת נימרוד של שאקלטון, מצאו מאובני צמחים, אבל לא של גְלוֹסוֹפּטֶריס. סקוט קיווה לשים קץ לפולמוס ואכן מצא את מבוקשו בחזרתו מן הקוטב, במסע ממנו לא שב.. לימים ישמש הגלוסטפטריס כאחת ההוכחות לקיומה של ייבשת העל גונדוונה.

ראו באתר זה: גיבורי אנטרטיקה – סקוט

הפאונה היבשתית של אנטארקטיקה מורכבת כמעט כולה מחסרי חוליות. בין חסרי החוליות הזעירים המצויים באנטארקטיקה ניתן למנות את קרדית אבק הבית, הכינים, הנמטודה, הטרדיגראדה, הגלגיליות, הקריל והקפזנביים. הברחש חסר יכולת התעופה Belgica Antarctica שאורכו רק כ-1.2 סנטימטרים, הוא החיה הגדולה ביותר באנטארקטיקה שחיה ביבשה בלבד. יסעור השלג (Pagodroma nivea) הוא אחד משלושה מיני עופות המתרבים באופן בלעדי באנטארקטיקה. באנטארקטיקה בעלי חיים ימיים רבים המתקיימים בצורה ישירה או עקיפה על הפלנקטון. בין בעלי החיים הימיים המצויים באנטארקטיקה ניתן למנות את הפינגווינאים, הלווייתן הכחול ומיני לווייתנאים אחרים שחולפים במימי אנטארקטיקה מפעם לפעם, וכן מינים שונים של טורפים ימיים. הפינגווין הקיסרי הוא הפינגווין היחיד המתרבה במהלך החורף האנטארקטי, ופינגווין אדלי (Pygoscelis adeliae) מתרבה דרומית יותר מכל מיני הפינגווינים. לפינגווין הסלעים (eudyptes chrysocome) ציצית שיער מיוחדת על ראשו המקנה לו מראה מיוחד. הפינגווין המלכותי, הפינגווין לבן הסנטר והפינגווין לבן האוזן גם הם מתרבים באנטארקטיקה.

החיים באוקיינוס הקרח הדרומי

קיימת הקבלה בין אוקיינוס הקוטב הדרומי לזה הצפוני. לעתים זו ממש תמונת ראי. כך משל, הלווייתן הצפוני חי בקוו רוחב 60 צפון. מקביל לו זיפיוס ארנו (Beraradius arnuxii) חי בקוו רוב 60 דרום. קיים נתק גיאוגרפי בין האוכלוסיות והן נמצאות בתהליך של פרידה. לכול הלווייתנים דפוס נדידה אחד ויחדי. לעבר הקוטב בקיץ, לעבר קוו המשווה בחורף. אבל העונות מנוגדות. הקטבים מהופכים.

כמובן שלא לכול בעלי החיים יש מקבילה בצד האחר. דוב הקוטב, הדוב הימי היחידי, אינו חי כלל בדרום.

ההידרוגה הנמרית שחיה בדרום היא כלב הים האמיתי היחידי האוכל יצורים חמי דם. ניזון דרך קבע על נמרים ועל כלבי ים אחרים. הוא נעדר מהים הצפוני אותי משום שמקבליו הצפוניים של הפינגווינים האלקות למיניהם יכולים לעוף. את העובדה שציפורי ארקטיקה שמרו על כושר התעופה שלהם אפשר להסביר במציאותם של טורפים יבשתיים שם, שאינם מצויים באנטארקטיקה. מספר המינים של כלבי הים גדול יותר בצפון כדור הארץ מאשר בדרום, אבל מספר הפרטים גדול יותר בדרום. כלב הים רב הפרטים ביותר הוא לובודון הסרטנים.

מבחינה גיאוגרפית, שני הקטבים אינם בבואה זה של זה, אלא תשליל. אנטארקטיקה היא ייבשת מוקפת באוקיינוס, ארקטיקה היא אוקיינוס מוקף יבשות איים גדולים. מזג האוויר באוקיינוס הארקטי כפוף להשפעת ההתחממות וההתקררות של גושי היבשה שבשוליו. מכיוון שכך, האקלים הארקטי חמים יותר וחילופי העונות ניכרים בו יותר באנטארקטיקה והחיים היבשתיים עשירים יותר. אנטארקטיקה המכוסה כולה בשכבת קרח עבה, אינה מתחממת לעולם. רוחות קרות וחזקות יורדות מעלה רמה הקוטבית הגבוהה ומקררות את האוקיינוס שמסביב. המערכת האקולוגית הימית של אנטארקטיקה מבודדת יותר, קרה יותר ושופעת חיים יותר מהארקטית.

בעלי החיים מסתגלים לקור. הראשתן מתחמם ב”שמיכה” כפי שכינה אותה הרמן מלוויל בספרו מובי דיק. ואף קרא לאחד הפרקים בספר בשם זה. שכבת השומן העורי של הראשתן, כך ציין, יכולה להגיע לעובי של 20 ס”מ. אצל הבלוגה השומן מגיע לעובי של 40 ס”מ.

טורפי הים מתגברים על הקור הודות לשכבה של שומן עורי וזוקונסטריקציה (הקטנת הקוטר של כלי דם, במיוחד של העורקים. הדבר נובע מהפעלת המרכז הווזומוטורי במוח, אשר גורם להתכווצות דפנות העורקים) של העור.

מבין שני הקטבים, האוקיינוס האנטרקטי נראה כ”פחות שייך” לכדור הארץ. אם מקורותיו של האוקיינוס הארקטי, הן במים והן במיני חיים, מצויים בעיקרם באוקיינוס האטלנטי (עם תרומה קטנה יותר של זרימה מהאוקיינוס השקט צפונה, דרך מיצרי ברינג), הרי שאנטארקטיקה היא עולם בפני עצמו. הזרמים המקיפים את העולם הזה תוחמים את גבולותיו. בצמוד ליבשת אנטארקטיקה, מעוררות הרוחות המזרחיות זרם על פני המים – זרם הרוח המזרחית – הנע מערבה. מעבר לו, פועלות הרוחות המערביות ומחוללות את זרם הרוח המערבית, הנע מזרחה. הזרם המזרחי יותר נקרא גם הזרם הסביב קוטבי האנטרקטי, הוא הגדול ביותר בעולם. הזרם היחידי המקיף את כול כדור הארץ , מבלי להיתקל בייבשה. הוא מהווה מחסום של קור בפני יצורים מקווי המים החמים יותר.

בפאתי זרם הרוח המערבית מצויה ההתקרבות האנטרקטית – הגבול העקלקל המפריד בין אנטארקטיקה לבין סוב אנטארקטיקה. המערכת האקולוגית של זרם הרוח המערבית נמצאת מצפון לגבול הקרח הדחוס החורפי. ברובד העליון של הים, הסופג את אור השמש, צפות אצות זעירות הנקראות פיטופלנקטון, שעליהן נשענים החיים במערכתה אקולוגית הימי. צמחים זערוריים אלו הם הבסיס של מאגר המזון האוקיאני, משום שהן היצרניות העיקריות של חומר אורגני בתהליך הפוטוסינתזה. הם מצויות בשפע במים הארקטיים והאנטרקטיים. בשני הקטבים מתרחש בעונתה אביב שגשוג אדיר של פלנקטון במים העשירם בחומרי תזונה ובימים הארוכים של אור שמש. הפיטופלנקטון, משמש מאכל לסרטנים הפלנקטוניים, המשמשים מאכל לאורנונים, המשמשים מאכל לדיונונים, המשמשים מאכל לראשתנים ולזיופיוסים.

המערכת האקולוגית של זרם הרוח המזרחית, הפורייה יותר, מבוססת על הפיטופלנקטון שבמים והן על אצות זעירותה גדלות בקרח. באזור נמצא עוד זרם המקיף את אנטארקטיקה ומגדיר אותה – הזרם החי של קריל, (שם מדעי: (Euphausiacea הם סדרה של סרטנים עילאיים חסרי חוליות קטנים (2 ס”מ אורך) דמוי סרטן, המרכיבים חלק גדול מהזואופלנקטון. המילה “קריל” מקורה במילה הנורבגית krill שפירושה “דגיג צעיר”. באזור זה נפוץ הקריל האנטארקטי.

קריל אנטארקטי. באדיבות Wikipedia

הקרינה הגבוהה המגיעה למי האוקיינוס הדרומי, בשל צלילות האוויר והחור בשכבת האוזון באזור הקוטב הדרומי מביאה לריכוז גבוה מאוד של פלנקטון במי האוקיינוס המביא בעקבותיו כמויות אדירות של קריל הנודד באוקיינוס הדרומי בנחילים אדירים. קריל זה מהווה את נדבך הבסיס העיקרי לשרשרת המזון המזינה את בעלי החיים המפותחים יותר: דגים, ציפורים (כולל הפינגווינים) ויונקים ימיים, מדובי הים הקטנים ועד ללווייתנים הגדולים.

הקריל האנטרקטי הוא המין הגדול ביותר של חסילונים ממשפחת Euphausiidea. משך חייהם ארוך ומבחינות רבות הם מתנהגים כמו דגים מאשר כמו סרטנים: מתקהלים בלהקות כמו סרדינים ומתרבים כמה פעמים בעונה. הקריל הוא אבן הפינה של מאגר המזון האנטרקטי. ממנו חיים הפינגווין והיסעור, הלובודון וההידרוגה הנמרית, הלוויתן הגוץ, הרורוקל והלווייתן הכחול.

תפוצת הקריל האנטארקטי. בעדיפות Wikipedia

באביב, האצות המצויות בקרח ומתחתיו מתחילות להתרבות במהירות. את האצות אוכלים בעיקר סרטני הקריל יצורים אלה מצדם משמשם מזון לדיונונים ולדגים. סרטן הקריל האנטרקטי לוכד את האצות הזעירות במסננת שהוא יוצר ברגליו הזיפיות. רוב בעלי החיים האנטרקטיים ניזונים מהקריל הצף במים כמו גאות אדומה או מבעלי החיים הניזונים ממנו. מקור מזון חשוב באנטארקטיקה, המתקיים על שפע הקריל ושאר יצורים קטנים, הוא שלל הדיונונים והדגים כגון שסען (Trematomus). אלה משמשים כמקור מזון עיקרי לראשתנים, לאלבטרוסים וללווייתנים. הקטלן מנצל את עושרו של מארג המזון (מארג מזון הינו מונח מתחום האקולוגיה, המתאר מספר שרשרות מזון הקשורות ביניהן. בעלי חיים הנמצאים בסביבה אחת מקיימים ביניהם אינטראקציות רבות, ניזונים מתפריט מגוון ומהווים מזון להרבה יצורים חיים אחרים. לכן, לא ניתן להסתכל על שרשרת מזון בודדת, אלא על מספר שרשרות מזון בסביבה כלשהי, היוצרות מארג) הזה וטורך דגים ויונקים ימיים אחרים.

באדיבות ויקיפדיה

רוב לווייתני המזיפות האנטרקטיים מתקיימים בעיקר על קריל, וכמותם רוב היסעורים ושאר עופות הים, הפינגווינים והלובודונים. שגשוגו השופע של הפיטופלנקטון באביב ובקיץ הוא המבטיח אספקה אמינה של מזון לקריל.

החשש האקולוגי הגדול שמא הידלדלותה של שכבת האוזון מעל אנטארקטיקה עלולה להפחית את יכולת הפוטסינתיזה של הפלנקטון, דבר שיביא להתמעטותו ויגרו לנזק כבד למארג המזון. מלבד זאת הקריל הופך למקור חלבונים חשוב לאדם. הדבר מעמיד בסכנה את מארג המזון באנטארקטיקה.

ההסתגלות לקור

כאשר היתה אנטארקטיקה, צמודה לאפריקה, לאוסטרליה, לאמריקה הדרומית ולהודו, חלק מייבשת העל גונדוונה, וגם לאחר שניתקה ממנה, יחד עם אוסטרליה, צמחו בה שרכים, עצי אשור ומחטניים והתהלכו בה זוחלים גדולים כגון ליסטרוזאורוס (Lystrosaurus). במי החופים שלה התקיימו כרישים, טריגונים ושפמנונים, אולם היא המשיכה להזדחל דרומה, כך שהמינים נעלמו בזה אחר זה. בנדידתה של היבשת דרומה, גרמו הרוחות המנשבות מכיפת הקרח הקוטבי ההולכת וגדלה, להתקררות הזרמים המקיפים את היבשת. ואלה חסמו כול אפשרות לחימום מן הזרמים הבאים מצפון. היבשת קפאה כולה. כול בעלי החיים היבשתיים – יונקים, זוחלים ודו חיים – נכחדו. רוב העופות היבשתיים ודגי המים הממוזגים נעלמו אף הם. עופות המים, לעומת זאת, ידעו שגשוג. הם הסתגלו לאקלים הקר. סדרת היסעורים ניצלה את המצב היטב: ארבעה מיני אלבטרוס, שישה מינים של יסעור שחפי ומינים רבים של יסעורים, יסעורונים ויסעורים מסננים, עד שהפכה לסדרה בעלת המינים הרבים ביותר באנטארקטיקה.

Lystrosaurus

ראו באתר זה: עופות הים הפתוח

גם הפינגווינים ידעו לשרוד בזכות הבידוד שבגופם. ככל שהתחזק הקור האנטרקטי, כך העמיקו שכבות השומן של הפינגווין, פלומת הפוך התחתית שלו ו”מעילו” החיצוני, העשוי נוצות חופפות.

ראו באתר זה: פינגווינים

כמה בעלי חיים ירודים של הים האנטרקטי הצליחו להסתגל לקור בזכות המבנה הפשוט של גופם, לעכבישי הים ולסרטנים דמויי הטחבית, יש חלל גוף יחדי, מלא בנוזל מלוח כמו הים ואף יותר מכך. המלח מוריד את נקודת הקיפאון. הביולוגיה של הדגים מסובכת בהרבה: המלח חודר בקלות לזימיהם לפיותיהם ולעורם. מכיוון שטמפרטורת גופם משתנה, עלול הקרח להתפשט בגופם ולהמיתם. קבוצה אחת של דגים = תת הסדרה קוטביים – דווקא שגשגה. הדגים הללו התפשטו ומילאו את הגומחות האקולוגיות שנותרו ריקות לאחר קפיאת דגי המים הממוזגים, וכיום שייכים כשני שליש ממיני אנטארקטיקה ,לתת סדרת הקוטביים. סוד הצלחתם הוא כימי. הם מפיקים חומר מונע קיפאון. בימים חמימים יותר, הדגים נוהגים כדרך הסרטנים דמויי הטחבית ומנמיכים את נקודת הקיפאון שלהם באמצעות מלחים בנוזלי הגוף שלהם. אבל אצל הקוטביים של אנטארקטיקה, המלחים תורמים רק 40-50% מההנמכה של נקודת הקיפאון השאר בא משמונה סוגים של מולקולות אנטי קיפאון, הקרויות גליקופפטידים. כל גביש קרח החודר לכול חלק מגופו של הדג יצופה מיד בחומר מונע קיפאון. לכמה דגים אנטרקטיים דם דליל וחיוור. מכיוון שהחמצן מסיס יותר במים קרים, תאי הדם האדומים, נושאי החמצן, אינם חיוניים והנוזל הדליל, בעל הצמיגות הנמוכה, מסייע לדג להוריד את קצב חילוף החומרים שלו; זהו חיסכון חשוב אנרגיה בסביבה שאינה סולחת על בזבוז אנרגיה. כמו כן קיימת הסתגלות לציפה ניטרלית, כמו שלד קל ושומן שהוא בעל משקך סגולי נמוך. כל אלו מסייעים לחיסכון באנרגיה.

ראו גם מאמר באתר הידען – הסתגלות דגים לקיפאון

דג קרח. באדיבות ויקיפדיה

הקושי העיקרי של החיים בקטבים אינו רק הקור, אלא דווקא החושך. שום מערכת של ויסות חום, שום שכבה של שומן עורי, אינה יכולה להזין בעל חיים בחורף הממושך. חסר האור וחסר החיים. המענה המקובל ביותר לחושך ולקור הוא פשוט בריחה. כשהיום מתחיל להתקצר העופות נודדים צפונה, למעט הפינגווין הקייסרי. כלבי הים נודדים מהחוף אל הקרח הדחוס שמעבר לו. רק כלב הים וודל אינו נמלט צפונה, אלא למטה, למים החשוכים שמתחת לקרח החופי. גם הלוויתן הכחול מתכונן לנדידה בחודש מארס הוא יורד לעומק של 30 מ’, פוער את פיו, מתמלא במים ובקריל, עד שהוא מתנפח כבלון שוגר את פיו ופולט בלחץ טונות של מים דרך מסנני המזיפות שלו. גופו נעשה צר שוב. לשונו הענקית (גדולה ממכונית נוסעים), מלקקת את הקריל שנדבק לצד הפנימי של המזיפות והוא יוצא לאתר החריפה שלו, מול חופי אקוודור.

דוב הים האנטארקטי (A. gazella) ניצוד במספרים גדולים במהלך המאה ה-18 וה-19 בשל פרוותו על ידי מלחים מארצות הברית והממלכה המאוחדת. כלב ים וואדל ( L. weddellii) נקרא על שמו של ג’יימס וודל, מפקדה של משלחת ציד כלבי ים בריטית. הקריל הארקטי, אחד ממיני הקריל, נפוץ במימי אנטארקטיקה בכמויות ענקיות והוא הבסיס לכל המערכת האקולוגית של הים הדרומי. הוא מהווה חלק חשוב בתזונתם של מינים כגון לווייתנאים, כלבי ים וטורפים ימיים אחרים, דיונונאים, פינגווינים, אלבטרוסיים ומינים אחרים של עופות ימיים.

אישור “החוק להגנת אנטארקטיקה” בארצות הברית החיל מגבלות על הפעילות האמריקאית ביבשת, במטרה לשמר את הפאונה הייחודית לה ולאזורים הסובבים אותה. הכנסת מיני בעלי חיים או צמחים לא מקומיים לאנטארקטיקה, העלולים להפר את האיזון האקולוגי, יכולה לגרור עונש פלילי, וכך גם הוצאת מינים מקומיים מאנטארקטיקה. דיג יתר של הקריל, הממלא תפקיד חשוב מאוד במערכת האקולוגית האנטארקטית הביא לחקיקת חוקים ותקנות המגבילים את הדיג באזור. “האמנה לשימור משאבי החיים הימיים של אנטארקטיקה” (CCAMLR), שנכנסה לתוקף בשנת 1980, מנסה לשמור על רמת דיג תקינה באזור אנטארקטיקה ולמנוע הכחדת מינים ימיים מקומיים. חרף צעדים אלו, המערכת האקולוגית האנטרקטית עדיין נפגעת מדיג לא מבוקר ולא חוקי.

עונת הרבייה והצפייה בבעלי החיים

עונת הקיץ (אוקטובר-מרץ), בה מפשירים מי הים הסמוכים לאנטארקטיקה ובה נחשפים הסלעים בקרבת החופים היא עונת הרבייה (Breeding season) של מרבית בעלי החיים באנטארקטיקה וסביבתה. הפשרת הים מאפשרת את הגעתם לחוף (ואת עזיבתם אותו בשלהי העונה) של היונקים הימיים (למעט הלווייתנים) ושל הפינגווינים הזקוקים ליבשה פנויה מקרח בכדי לקבוע את טריטוריות הרבייה שלהם או את מושבות הקינון שלהם, ומספקת שפע של מזון נגיש החיוני לבעלי החיים במהלך עונת הרבייה. הפשרת הסלעים בראשי המצוקים הסמוכים לים מאפשרת גם לציפורים הימיות האחרות של האזור לבנות אף הן את קיניהן שם ולהתחיל את עונת הרבייה שלהן.

הקבוצות העיקריות של בעלי החיים המתרבים באזור בקיץ האנטארקטי הם: העופות (כולל ששה סוגי פינגווינים וכמה עשרות מיני אלבטרוסים, יסעורים וציפורי ים אחרות) וכלבי הים (ה”אמיתיים” וה”לא אמיתיים”). בנוסף יש באזור בקיץ נוכחות מוגברת של לזוויתנים, שאמנם אינם מתרבים כאן בעונה זו (אלא מאוחר יותר, לאחר חזרתם לאזורים המשווניים, בתקופת הקיץ שם), אבל מנצלים את העושר הגדול של קריל ופלנקטון בעונה זו באוקיינוס הדרומי, בכדי לאכול ולאגור עתודות לתקופת הקיץ בצפון.

עם סיום עונת הרבייה, נוטשים רוב בעלי החיים את שטחי הרבייה שלהם וחוזרים לים בו ישהו (בדרך כלל הרחק צפונה ממקום הרבייה) עד תחילת עונת הרבייה בשנה הבאה. מי הים קופאים בסביבה הסמוכה ליבשת, וזו נותרת ברובה ללא פעילות בעלי חיים כלשהי. יוצאי דופן בהקשר זה הם שני מיני הפינגווינים הגדולים של האזור: הפינגווין הקיסרי שעונת הרבייה שלו דווקא בחורף (והוא אינו נמצא באזור בכלל בקיץ) והפינגווין המלכותי שמקיים את מושבות הקינון שלו לאורך כל השנה (אף כי לא בחופי היבשת עצמה אלא באיים הסאב-אנטרקטיים הצפוניים לה כמו דרום ג’ורג’יה). גם כלב הים וודל נשאר באזור ושורד את החורף האנטרקטי בשחייה מתחת למי הים הקפוא (שם התנאים חמים ונוחים מבחוץ) בקרבת חורי נשימה בקרח אותם הוא מתחזק בעזרת שיניו החדות.

ראו באתר זה: לוויתנים

בשל ההיצע הקטן יחסית של שטחי חוף וסלעים המתאימים למושבות הרבייה מתאפיינים אלה בצפיפות גבוהה מאוד של בעלי חיים. כך נוצרות מושבות של מאות ואלפי דובי ים בחוף בודד ושל עשרות ומאות אלפי פינגווינים באיים או חופים בודדים. משכו הקצר של הקיץ האנטרקטי מביא בנוסף לפעילות אינטנסיבית מאוד במושבות אלו מאחר ובעלי החיים צריכים להספיק לדחוס את כל מחזור הרבייה השנתי לתוך תקופה קצרה זו.