חומר רקע - אסיה

 

 

כתבו: גילי חסקין והילה קידר

ראו גם: מצגת מהאי סולאווסי

ראו גם, באתר זה: מאמר נוסף על האי סולאווסי שבאינדונזיה

להרצאה על אינדונזיה – לחצו כאן

 

האי סולאווסי, שנחשב פעם לפרובינציה נידחת של אינדונזיה, עלה על מפת התיירות במחצית שנות ה-80 של המאה העשרים והוא מושך בהדרגה מטיילים נוספים. משרד התיירות האינדונזי, מתכנן להפוך אותו ל”באלי שני”. סולאווסי מציע חופים יפהפיים בצפון וחוויה אנתרופולוגית רבת עצמה בדרום.

מטרת הטיול בדרום סולאווסי היא התרבות המיוחדת של הטוראג’ה (Toraja), שהדת הנוצרית החדשה מאפשרת להם לשמר בחלקה את המסורת הקדומה.

 

 

הדרך מנמל התעופה של אוג’ון פאדאנג ארוכה מאד ועוברת ברובה לאורך החוף, אזור החוף של סולאווסי מאוכלס על ידי מאסקרים, היושבים בקצה הדרומי, סביב עיר הנמל מקסר, והבוגים (Bugis) צפונית להם, עד ראש מפרץ  Bone,  עד אדמת הטוראג’ה, לאורך נחל  .sadan- המקסארים מונים למעלה משני  מיליון והבוגים למעלה משלושנ מיליון. הם מוסלמים וקיומם על חקלאות, מסחר וספנות. שני השבטים דומים תרבותית וכנראה שמקורם בטורג’ה (Toradja), אך הם השתנו מאוד בשל מגעם עם זרים – בעיקר מלאים וג’אוונזים.

במאה ה- 17 אוסלם דרום סולווסי, ואחריו התאסלמו מלכים מקסרים ובוגים. התרבות הקודמת נשמרה טוב יותר בקרב המאקסרים. המבנה הפוליטי המקומי, שהתבסס על קשרי משפחה, הוחדר לתוך ההיררכיה האדמיניסטרטיבית השלטונית ובני משפחת האצולה קבלו משרות ציבוריות. תהליך זה נמשך על מלח’ העצמאות. כיום, הנסיכויות שהרכיבו בעבר את האזור, הוחלפו על ידי הממשל האינדונזי והפכו ליחידות האדמיניסטרטיביות המרכיבות אותו.

 

 

 

לאדם מבחוץ קשה להבחין בין בוגים למקסארים וגם בני המקום מתקשם להסביר את ההבדלים ביניהם.

ההבדל העיקרי בין שתי הקבוצות הוא השפה, אך לשתי הקבוצות בסיס משותף. לכל אחת מהקבוצות יש כתב משלה (ממקור מלאי), נמצאו כתובות עתיקות על עלי דקל. המקאסרים ובעיקר הבוגים היו במשך שנים סוחרים ופיראטים, ועדות לכך ולקולוניזציות שלהם אפשר למצוא בהיסטוריה של נסיכויות חוף קטנות לאורכם של מרבית חופי אינדונזיה. גואה שלטה על סחר התבלינים, מהאיים המולוקים  עד לכיבושה בידי ההולנדים.

לאזור הגיעו פורטוגזים, ספרדים, בריטים והולנדים, בחיפוש אחר תבלינים. הסוחרים היו מלווים בחיילים, להגנה מפני פלישותיהם הנועזות של הבוגים והמקסארים. הבוגים והמקסארים תוארו על ידי האירופאים כאנשים המפותחים ביותר והיוזמים ביותר מבין תושבי הארכיפלג כולו. הם היו ידועים כאמיצים במיוחד. גם כיום, נחשבים לשבט היוזם ביותר. קיימת גם יריבות בין שבטית. הבוגים למשל בזים לטוראג’ה וטוענים שמקורם בעבדים. המקסרים – לדעת הבוגים – הם חמומי מוח – איכרים נחותים ומוסלמים מפוקפקים.

האתוס המקאסארי מדבר על ארבע תכונות ראויות, כמו ארבע רוחות השמיים: כנות, אומץ, פקחות וצדק.

 

 

 

החברות הבוגית (נקראת לעתים גם “בוגינזית”) והמסקרית מתאפיינות במבנה מעמדי פורמאלי מאוד. בחברה חשיבות גדולה ליוקרה ולמעמד. החברה הבוגינזית – מקסרית נחלקה לשלושה: אצילים/פשוטים/עבדים. המבנה החברתי הזה מקורו בנסיכויות שהרכיבו את האזור בעבר. בכל נסיכות שלט נסיך. יועציו הבכירים ובני משפחותיהם הרכיבו את המעמד העליון. מתחתם באו ראשי ה“אדט” – Adat communit, המהווה כיום את האדמיניסטרציה המנהלתית של הכפרים. (כשני ‘אדט קומיוניטיס’ כאלו, מהווים את ה”עירייה” של GOA). מתחת להם, כמובן, חיו האיכרים. העבדות בוטלה כבר על ידי ההולנדים, אך צאצאי העבדים מזוהים בימינו בקלות.

 

 

ברור ומובן לגמרי, שבני המעמד הגבוה, ניסו לשמר את החלוקה הקשיחה הזאת. אולם ידוע שהיתה מוביליות בין המעמדות. אם למישהו מהמעמד הנמוך היה קשר עם מישהו ממעמד גבוה, יוקרתו תעלה. אם אשה ממעמד נמוך תינשא לגבר ממעמד גבוה, או להיפך, בני המעמד היותר נמוך יעידו מיד שהם קשורים לאותו מעמד. הנישואין הנפוצים ביותר הם בתוך המעמד.

הבוגים דומים תרבותית למסקארים. רואים את עצמם נבדלים ועליונים.

שפה:  .Basa Ugi. בשפתם היא נקראת   basa ogiהיא בעלת כתב משלה.

 

 

 

האנתרופולוגית שלי ארינגטון (Shely Erington) טענה שהבית המאקאסרי הוא מיקרוקוסמוס בזעייר אנפיין. החלק התחתון, שם אכלסו בעבר את הבהמות וכיום משמש בעיקר כמחסן, מסמל את העולם התחתון, עולם המתים. החלק התיכון, בו חייה המשפחה, מסמל את עולם בני האדם ואילו החלק העליון, שם מאכסנים את הדגן והחתולים, משול לעולם האלים.

 

 

הכפר בנוי מכמה משפחות מורחבות (אם כי יש בני משפחות מורחבות החיים בכפרים אחרים). הבתים של כל משפחה מורחבת מרוכזים יחדיו – לביטחון ולעזרה הדדית. לעתים מצטרפות משפחות שברחו מכפר אחר, כתוצאה מאי התאמה חברתית, אל המשפחה שלהם. בנוסף למעבר של אנשים מכפר לכפר יש מעבר של אנשים מבית לבית באותו כפר, כמו אלמן שירצה לגור עם בנו הרווק עדיין, ילד חולה כרונית שעבר לגור עם סבתו, כדי לשפר את מצב בריאותו, ילד בעייתי שנשלח לבית דודו. שינוי סביבה נחשב לפתרון מקובל של קשיי הסתגלות חברתית.

 

 

 

משפחה מורחבת אחת חיה לרוב ב- 2-3 כפרים ומקיימת מאבק מתמיד על סטאטוס ושליטה. נישואין בתוך המשפחה המורחבת הם מאוד נפוצים, ע”מ לשמור על אחדות. הנישואין הם בין בני דודים שניים ומעלה (לא תמיד). על פי רוב, נישאים אנשים בני אותו דור. נישואין עם בני דור שונה מאוד נדירים. גם בתוך המשפחה המורחבת יעדיפו אנשים קשר עם אילו הנמצאים בעמדת מנהיגות. למרות שבני המשפחה שייכים לאותו מעמד, קיים עדיין שוני בהתאם למצב הכלכלי, החברתי והפוליטי של האדם. אלו שמעמדם גבוה יותר, מועדפים לנישואין. בפועל, האנשים החזקים בכל משפחה, ינסו לשדך בין ילדיהם. בתוך הקבוצה יש מוביליות תמידית. יש גם נישואין מחוץ למשפחה המורחבת – גם אז יעדיפו נישואין עם בני מעמד גבוה – הדבר “מחפה” על הנישואין מחוץ למשפחה.

 

 

תכונות מועדפות אצל חתן: אמביציוני, תחרותי, אגרסיבי עם גאווה ומודעות למעמד.

תכונות מועדפות אצל כלה: צייתנות.

חתונה היא אירוע חשוב מאוד אצל המאקסרים. הורגים הרבה בופלו. יש הרבה אורחים והרבה טקסים; הדבר מהווה מדד לסטאטוס של המארחים.

מחיר הכלה – Sunrang הוא האינדיקטור – סטאטוס (מדד ערך) החשוב ביותר. המחיר נקבע ע”פ המסורת ומשתנה בהתאם למעמד הנותן והמקבל. המחיר מבוטא ב- REAL- מטבע מהעבר שכבר אינו בשימוש. המחיר עבור כלה ממש’ האצולה ומלוכה הוא 28 ריאל; עבור כלה ממעמד ה adat comm- הוא 26 ופשוטי העם 24. הערך הכספי אינו חשוב כמו הסמליות שבכך. פעמים רבות התשלום נעשה בחלקת קרקע או בפיתוחה ולא במטבעות ממש. פעמים רבות המחיר עבור הכלה גבוה ממה שנקבע עבור המסורת כי נחשבים גם פקטורים נוספים, כמו קשרים עם משפחות אחרות, סטאטוס חברתי. אסור שסטאטוס האשה במשפחה ירד, כלומר, אסור שמחיר הכלה יהיה נמוך מזה של אמה. הנישואין הם נישואי שידוך, לכן רבים לא רואים את בני זוגם העתידיים קודם לחתונה. ימים אחדים טרם החתונה מכריז עליה אדם שלקח על עצמו את האחריות על הצלחת הנישואין. ההכרזה המתבצעת בבית החתן ובבית הכלה. לעולם לא על ידי אב או אם, אלא על ידי קרובת משפחה ממין נקבה. היא מנסה לשכנע את הצעירים להסכים. לרוב היא מצליחה, אך לעתים הדבר אורך זמן רב. סירוב יוצר בעיה לשדכנים, כיוון שהם ממעמד גבוה והדבר עלול לבייש אותם. לכן קיימת שיטת סחיטה רגשית בסגנון “פולני” כמעט: “הרוצה אתה להמיט עלי חרפה?”

 

 

NNIKKA הוא החוזה המוסכם בין החתן לאבי הכלה. בנוכחות פקיד איסלמי של ה”אדאט קומיוניטי”. הוא גם טקס אחד מיני רבים. טקסים נוספים הם:

* התזת מים.

* חיטוי בעשן של החתן והכלה בתחילת האירוע, כדי לטהר אותם ואת דבריהם.

* טכס הנגיעה הראשונה של החתן בכלה.

* ארוחה משותפת.

* מקלחת משותפת.

כל אלו מסמלים את היחסים האינטימיים של השניים. מטרתם לשכנע את הזוג לקבל זה את זו. לפי המנהג, אמורה הכלה לסרב מעט ולדחות את ניסיונותיו הראשונים של בעלה, עד שיזכה בלבה. אם הנישואין לא יצליחו, יתקיימו גירושין כמנהג האיסלם, כאשר המתווך ינסה למנוע זאת. גירושים נדירים.

 

 

 

היחסים בתוך המשפחה הגרעינית הם מסורתיים, כלומר, לא יאה שבן יסתור בשיחה את דברי אביו. עליו לענות באופן פורמאלי ומכובד. פעמים רבות הבנים מעדיפים שלא להיקלע לשיחות עם אבותיהם, אלא לתאם דרך האם. מערכת דומה קיימת בין אחים בוגרים לאחים צעירים. בין אחים יש גם אפשרות לקונפליקט בנושאים שונים, על רקע תחרות, ניסיון לשפר סטאטוס ועוד. היחסים בין הנשים במשפחה פשוטים הרבה יותר. היחסים בין האם לבת הם פחות פורמאליים. בנות לרוב מפתחות מערכת יחסים.

יחסי אח – אחות: לפי המסורת המקסרית האח מגן על האחות ומחויב לשמור עליה (המסורת הזו מעוגנת באופוס המקסרי הגדול La Galigo ).

 

 

 

צריך להפרידם, כי מפגש בין גבר לאשה יביא לתוצאות שליליות. בחורה שמגיעה לפרקה, לעתים כבר עם הגעתה לבגרות מינית, צריכה להינשא מוקדם ככל האפשר, מתוך כבוד למשפחתה. פגישה בין הגבר לבין אשה, נשואה או לא נשואה, היא אסורה, גם אם היא מקרית. אירוע כזה מהווה עלבון קשה לאביה, אחיה וקרוביה. המנהג דורש נקמת הכבוד האבוד על ידי רצח הגבר. עד 1950 היו הרבה רציחות על רקע זה.

כדי להימנע ממצב כזה על הגבר לנקוט אמצעי זהירות: אם הוא מבקר בבית כלשהו, עליו להשתעל לפני הדלת, כדי לאפשר לנשים שם להסתלק. במצב של מגע מקרי או מכוון בין גבר לאשה – אם הם נתפסים – חייב בבריחה ובנישואין במקום אחר. שיטה זו ממשיכה גם כיום.

יש נטייה לבחור בני זוג, מרעים לביה”ס. הזוג עדיין חשוף לכעסם של קרובי הכלה, ועל הגבר להיזהר שמא יהרגוהו. אם הכעס שוכך אחרי זמן מה, עורכים טקס פיוס בין הצדדים. במקרה כזה נזקקים לתיווכם של אנשים בעלי השפעה. אילו נישואיי “מקרה”, לא באו ממניע כלכלי ופעמים רבות לא מאהבה. לעתים צד אחד יכול לגרום לצד השני להתפייס עמו על ידי שמביא אותו למצב הזה.

 

הבוגים מפורסמים במסורתם כיורדי ים. עד היום ברשותם אחד מציי ההפלגה האחרונים בעולם. סירותיהם הגיעו עד לחופי אוסטרליה שם הם השאירו ציורי סירות על הסלעים וכמו כן גם מילים שהוחדרו לשפת האוברג’ינים בצפון אוסטרליה. עיר הבירה ונמל המסחר שלהם היא ( Ujung Pandang; לשעבר מקסאר). לבוגים יש כאמור את הצי המרשים ביותר של ספינות מסחר מעץ. כיום כ- 800 מהן עובדות בקוו קלימנטן – ג’אווה בהעברת עצים. בעבר, עסקו ספינותיהם בסחר בכל הארכיפלג וגם מחוצה לו. כאשר הגיעו האירופאים לאזור, בחיפוש אחר תבלינים, היו מלווים בחיילים להגנה מפני פלישותיהם הנועזות של הבוגים והמקסרים. בשפה האנגלית קיימת המילה  Bogey או  Bogeyman, זהו כינוי לשטן ומקורו במילה ‘בוגי’. (דוגמא נוספת ופחות רלוונטית היא המילה ‘אנטימקסאר’. זהו שמן לשיער שיובא לאירופה, ומאז מכונים כך כל שמני השיער שהגיעו מהמזרח). הבוגים והמקסארים תוארו בשעתו כאנשים המפותחים ביותר, היזמים והאמיצים ביותר מבין תושבי הארכיפלג כולו. יש להם מסורת דייג של מלפפוני ים הנמשכת בחופי אוסטרליה עד היום, אם כי כבר איננה חוקית. (מלפפוני הים הם מרכיב חשוב במטבח הסיני).

 

 

ספינות המפרש של העבר הוחלפו בספינות ממונעות גדולות יותר ויפות פחות, מעין מחסני עץ הנקראות  .PINISI. משקלן נע בין  100-200 טון והן בעלות כושר נשיאה טוב יותר. עם השימוש המנועים ירד הצורך באנשי צוות רבים וכך גם החלה לדעוך מסורת של מאות שנים, שעברה מאב לבנו. התמחויות מיוחדות, שעברו מדור לדור (נווטים, מומחים למשטרי רוחות ואפילו טבחים) נעלמו. למרות הקידמה, נבנות הספינות ע”פ מודלים ישנים וללא תכניות, אלא מתוך הזיכרון, תוך שימוש במסורים ידניים וכלים מסורתיים. בכל שלב של הבנייה מתקיימים טקסים כדי להבטיח שהכלי יהיה מוצלח. אין מסמרי ברזל. העצים מחוברים על ידי פינים באורך של 30 ס”מ, העשויים מעץ הברזל. כיום יש מחסור בעץ זה ומשתמשים בעץ פחות טוב.

תמונה של ספינת  PINISI הופיעה בעבר על שטר של  100רופי.