טיול לחוטם הכרמל.

 

כתב: גילי חסקין, ‏ 19 מאי 2021

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו באתר זה: הפינה שלי – הכרמל ; טיול ליגור בעקבות המעפילים.; סיור לחוף הכרמל

זהו טיול לחֹוטֶם הַכַּרְמֶל, שהוא קצה של רמת הנדיב- שלוחתו הדרומית  ביותר של הכרמל הנמוך, ומהווה את גבולו הדרום מערבי של רכס הכרמל (שהוא חלקו הצפון-מערבי של הכרמל).

מבוא: הכרמל

הר כרמל, במובן הרחב של המילה, כולל גם את רמות מנשה ואת רכס אום אל-פאח'ם (הר אמיר) ומהווה אצבע של הרי שומרון[1].

במובן המצומצם, לכרמל צורת משולש: צלעו האחת, בצפון-מזרח, מזדקרת מעל חיפה, מישור הקריות (עמק זבולון) ומערבה של בקעת מגידו. צלעו השנייה, בדרום מזרח, בציר מבנימינה ליקנעם, דרך זכרון יעקב ובת שלמה ובמערב, לצד כביש 4 מבנימינה לחיפה, מעל מישור חוף הכרמל.

קדקודו הצפוני של ההר מכונה "ראש הכרמל" – שכן הוא "נופל" בתלילות אל הים, כפי שנכתב בספר ירמיהו : "וכרמל בים יבוא" (מ"ו, 18). משום כך כינו אותו המצרים הקדמונים "ההר בעל אף האיילה"[2].. על אף אופיו החד והפתאומי של הגבול המערבי, אין הוא חופף קו העתק. זהו כנראה מצוק שחיקתי, שנוצר בפעולת גלי הים בתקופה מאוחרת יחסית[3]. בראשית עידן הפלייסטוקן הגיעו מורדות הכרמל המערביים עד חוף הים ובכמה מן המצוקים עדיין ניכרת פעולת הגלים (גידוד). קמר הכרמל חודר אל הים, עד למרחק של 10 ק"מ מן החוף. הדבר בולט במיוחד באזור חיפה[4].

שיאו של הכרמל הוא רום כרמל, המתנשא לגובה של 546 מ' מעל פני הים, במבואות העיירה הדרוזית עוספיה. אולם הפסגה זו, כמו הר אלון (515 מ'), פסגת הטללים (448 מ'), אינן בולטות בנוף, משום שההפרשים ביניהן לבין סביבתן הקרובה, אינם גדולים. הפסגה המפורסמת והמרשימה ביותר היא המכונה בערבית "אל מוחרקה" (מקום הבעירה-חריכה)[5], שם נערכה לפי המסורת, התמודדותו של אליהו הנביא עם נביאי הבעל. פסגה זו מרשימה יותר בשל גובהה היחסי מעל סביבתה. מדרום מערב "לכרמל הגבוה", במרכז הרכס, נמצא "הכרמל התיכון" שפסגתו – הר שוקף, מתנשאת לרום של 497 מ'. הפסגות בולטות בשטח ויש ביניהן גיאיות עמוקים. בדרום משתרע "הכרמל הנמוך", שנופו רמתי ויש בו בקעות נרחבות.

 

חוטם הכרמל

קדקודו הדרומי של הכרמל, המזדקר מעל נחל תנינים, עם המושבה בנימינה אשר מעבר לו, מתרומם לגובה של 141 מ' בלבד, אולם הוא מתנשא בבת אחת, עטור צוקים זקופים, כדי 130 מ' מעל המישור שלרגליו. זהו רכס אנטיקלינלי (קמר) ברור שכיוון צירו צפון-צפון מזרח.

האזור מכונה בפי הערבים "אל ח'שם" = החוטם . חוטם הכרמל צופה על מרחבי נוף – על מישור חוף הכרמל והים התיכון ממערב, על רמות מנשה והרי שומרון שמדרום מזרח ועל רמת הנדיב שלמרגלותיו. גבולותיו של חוטם הכרמל הם: מדרום – השרון הצפוני, ליד בנימינה; ממערב – בקעת כבארה, ממזרח – בקעת הנדיב ומצפון נחל דליה הזורם בוואדי מילק. בחלקו הדרומי מערבי של חוטם הכרמל, נמצאים מצוקים הנקראים "צוקי החוטם". חוטם הכרמל צופה על מרחבי נוף – על מישור חוף הכרמל והים התיכון ממערב, על רמות מנשה והרי שומרון שמדרום מזרח ועל רמת הנדיב שלמרגלותיו. רמת הנדיב היא שלוחתו הדרומית ביותר של הכרמל. .

המרחב הטבעי של דרום הכרמל ובקעת הנדיב הוא אזור מגוון במיוחד, הכולל יערות וחורשים, גבעות ועמקים, שטחים חקלאיים ונחלים.

המסלול

הטיול מתחיל בשוני, מקום שהוא שילוב של אתר ארכיאולוגי ואתר היסטורי – בסיס האימונים של האצ"ל ולימים מקומה של נחלת ז'בוטינסקי.  משם הוא ממשיך לשרידי מעברת זכרון יעקב וממנו לפרק רמת הנדיב. רמת הנדיב נמצאת בשמורת חוטם הכרמל, כך שהביקור משלב גם טבע ונוף.

גני רמת הנדיב הם פארק טבע רחב-ידיים, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. הברון ורעייתו נקברו שם  באפריל 1954 בטקס ממלכתי של קבורה מחדש[6].

האתר המכונה בשם חורבת עלק. שוכן בנקודה אסטרטגית, בראש גבעה הצופה אל בקעת הנדיב הפורייה, המשתרעת ממזרח לרמת הנדיב.

למרגלות הגבעה נמצאה נקבה חצובה ובה נובע עין צור.

במקום נמצאים שרידיו של הישוב תל צור, שהיה היחידי מיישובי 'חומה ומגדל', שהוקם על ידי בית"ר. למיטיבי לכת, ניתן להוסיף קטע של הליכה לחירבת ערב במעל מצוקי הכרמל. לחילופין, ניתן לסיים את הסיור בח'רבת צפצף, שם שכנו ראשוני הבוסנים שהגיעו ארצה על ידי השולטן עמד אל חמיד ואחר כך, שכן שם מחנה הפרדות של צה"ל.

 

תחנה מס' 1 : ח'אן שוני.

שמו הרשמי של המקום הוא "פארק ז'בוטינסקי".

בתקופת המקרא המקום שכן בתחומו של שבט מנשה. השם "שוני" הוא כנראה שיבוש לשוני של "שומי", שהיה שמו של כפר קדום שישב במקום, כפר המוזכר גם בתלמוד[7].באתר נמצאו סרקופגים משיש וכן עמוד, שהיה בסיס לפסל, אשר הוקם לכבוד מרקוס אגריפס, הכהן מקיסריה[8]. כמו כן, נחשף פסל של אל הרפואה אסקלפיוס, מן התקופה הקלאסית. ממצאים אלו מוצגים במוזיאון רוקפלר. סמוך לח'אן העות'מני, נראים שרידי אמת מים קדומה לקיסריה, שעברה סמוך לכאן והוליכה מים מעינות שומי (ממזרח לכביש זכרון יעקב-בנימינה), שנבעו עד לאחר הקמת המדינה.

 

במאה השלישית הוקם התיאטרון ובו כ- 1000- 1500 מושבים. במרכז הרחבה נותר לוח שיש, ששימש כנראה מקום מזבח לאל, אולי לאל היין דיוניסוס.

ראו באתר זה: התיאטרון ; דיוניסוס.

במקום נערכו בין היתר חגיגות מים ופוריות לכבוד האלים בכחוס (דיוניסוס) וונוס (אפרודיטה). משום כך היישוב הוכר עדיין בתקופה הביזנטית בשם "מיומס", הקשור לחגיגות המים[9]. אולם יש להבדילו מערי הנמל מיומס-עזה ומיומס-אשקלון, הידועות יותר. המקום כונה במאה ה-19 בשם "חרבת מיומס". מיומס הוא חג האביב (השם השמי של החג, מקורו במים), חג המים, אשר נחגג עוד בטרם התקופה הקלאסית. בדרך כלל היו הופכים את האורקסטרה[10] של התאטרון למעין אגן גדול (Culumbetra) – לאחר שהקיפו אותה בקיר בגובה של 1.20 מ' ואטמו אותה, כדי לשמש למשחקי מים (מיומס). חג זה, אשר היה ידוע בפריצותו, היה נפוץ וחביב על המוניים גם בתקופה ההלניסטית והרומית, ואפילו חגגו אותו בתקופה הביזנטית, כעדות הכתובת, שנתגלתה במתחם התיאטרון בברכטיין שליד גרש. הייתה זו חגיגה רומית פרועה. בחורות עירומות שחו בבריכה שנוצרה ואף הזמינו הקהל להצטרף. חז"ל היו מספרים עליה: "מלך בשר ודם כשהוא הולך למלחמה נוטל כל חיילותיו עמו. וכשהוא הולך לטייל למיומס שלו נוטל לגיונותיו לתשמישו" (מדרש תהילים יח). בארץ היה בכל אזור ואזור מקום מסוים בו הייתה נערכת חגיגה זו[11]. "כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו" (במדבר רבה). לדברי חז"ל, הייתה המיומס מתאימה למרזח בדבר ירמיהו: "אל תבוא בית מרזח", ובדברי עמוס: "וסר מרזח סרוחים" (ירמיהו טז, ה. עמוס ו, ז. ויקרא רבה ה, ג)[12]. יתכן שחגיגות המיומס היו הסיבה לבניית התאטרון כאן, הרחק ממקום ישוב. ר' אבהו מקיסריה, שחי במאה ה-4 לספירה, הזהיר שלא להשתתף בחגיגות המיומאס, מפאת פריצותן.

ראו באתר זה: תולדות קיסריה בתקופה הרומית-ביזנטית

נראה כי היה כאן מרכז של מרחצאות מרפא והתיאטרון היה חלק מהמכלול.

 

 

במקום נמצאה כתובת קבר דו לשונית. בנוסח היווני נכתב "אנטויוס סוקירוס בני שמואל" ובעברית – "שלום". משערים שכאן שכן הישוב כפר שמי, הנזכר בתלמוד הירושלמי (חלה ב', ד), כמקום שנחל מפריד בינו לבין כפר אחר. יתכן מאד שהכוונה היא לנחל תנינים הסמוך.

ראו באתר זה: נחל תנינים ; סיור לרמות מנשה באביב.

סביר להניח כי השם הערבי "שוני", משמר את השם הקדום[13].

בתקופה הביזנטית, בימי מרד השומרונים משנת 448[14], ניזוק התיאטרון ונבו בו מתקנים תעשייתיים ובתי בד. אחרי כן שוקם מחדש. לאחר הגזירות האנטי-פגאניות של יוסטיניאנוס הראשון, הפך התיאטרון לאתר המיועד לבתי מלאכה. במקום הוקם בית בד גדול שפעל עד למאה ה-8. הצלבנים הקימו מגדל שמירה בפינה הדרומית-מערבית, של שרידי התיאטרון.  עם דלדולה של הארץ והזנחת מערכות המים, לאחר הכיבוש הערבי, מהמאה השביעות ואילך, נוצרו באזור ביצות נרחבות שמרכזן היה בביצת כבארה ממערב, על שטח של כ-6000 דונם ובביצת שוני, שכיסתה כ-300 דונם[15].

במאה ה-18 נבנה כאן בית אחוזה דמוי מבצר או ח'אן, מאבני המבנים הקדומים – במעברי התיאטרון הוקמו חדרונים מחוץ לבמה הוצבה חומה ומבנה בעל קומות נבנה סביב חומת המצודה. במקום חי סלים חורי – אפנדי עשיר, שישב בביירות ואריסיו עיבדו את אדמות הסביבה.  חורי קנה את אדמות שוני וסביבתה ונטע עצי תות רבים, מזון ל"תולעי משי". המקום נודע אז גם בשם "חירבת מיאמס", שם שאולי משמר את זכרם של חגיגות המים מן התקופה הרומית[16]. בתוך המבנה אוחסנה תבואה ומכאן השם "שוני" שהוראתו בערבית "אסם". משום כך המקום התחיל להיקרא בערבית "ח'אן א-שוני"[17]

באותה תקופה קמו באזור גם בתי חווה נוספים במראח' ממזרח (גבעת עדה)[18], בזרג'וניה (לימים זרעוניה)[19] שממערב לבנימינה של היום, בבורג', שמדרום[20] ובאום אל עלק, שברמת הנדיב מצפון (ראו להלן).

 

ב-1903 קנתה יק"א, את אדמות בורג', עליהן נבנתה לימים המושבה בנימינה, יחד עם אדמות גבעת עדה. ב1913- נקנו גם אדמות אום אל עלק-שוני ( רמת הנדיב ) ונוצר רצף של קרקעות בבעלות יהודית, מהמושבה זכרון יעקב ועד לקרבת המושבה חדרה. האדמות ניתנו בחלקן לאיכרי זכרון יעקב ובנותיה שפיה ובת שלמה. חלק אחר נועד, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, לתכנית התיישבותית חדשה והוחזק על ידי קבוצות של פועלים שנועדו להבטיח את בעלות יק"א על הקרקע .

על ההתיישבות בשוני, ועל פלוגות הגיוס של בית"ר, ראו בהרחבה: ההתיישבות הציונית ברמת הנדיב.

קבוצה ראשונה, שאנשיה עיבדו ושמרו את אדמות שוני , הייתה מבני זכרון יעקב, חברי ארגון "הגדעונים". הם ראו במשימה זו הזדמנות להוכיח את יכולתם ב"קבוצת כיבוש" מטעם יק"א וקיוו שבשוני יקום יישוב של קבע  הם נתנו למקום עוד כשנת 1914 את השם "גבעת בנימין", לכבוד הברון שביקר אז בארץ, אך הם  לא נשארו שם זמן רב .

ראו באתר זה: תולדות זכרון יעקב במאה העשרים.

חלקם התגייסו לצבא העותומני, אחרים היו פעילים בניל"י, ואת מקומם בשוני תפסה קבוצה מפועלי העלייה השנייה שהקימו בחסות יק"א משק חקלאי, אך ב-1917 הם התפזרו, בשל התנאים הקשים ששררו בתקופת המלחמה. עם תום מלחמת העולם הראשונה הוחלט ביק"א במצוות הברון רוטשילד, להתחיל בביצוע התכנית הגדולה בשוני. הברון עצמו אמר: "אני רוצה לרכז את עבודתי בעיקר בשומרון, לייבש את ביצות כבארה, ועל ידי כך תירפא הסביבה ותתאחדנה כל המושבות מחדרה ועד זכרון יעקב ופה אני רוצה ליצור יישוב חקלאי משוכלל אשר יהיה מופת לרבים". נציגיו ביק"א הכתיבו את הרכב הקבוצה שנועדה לשבת ולעבוד בשוני לקראת התיישבותה בבנימינה: ארבעה חניכי מקווה ישראל, ארבעה בני איכרים ממושבות יהודה, ארבעה מהשומרון, ארבעה מאזור טבריה, ארבעה מהגליל העליון ושישה מיוצאי הגדוד העברי. לאחר החגים ב  1919- התאספו הנבחרים  בחצר הגדולה של שוני [21]. כאן גרו כאן המתיישבים הראשונים של בנימינה, שעברו כאן תקופת הכשרה, עד הקמת מושבתם (קמה ב-1922).

גם בקרב צעירי העליה השלישית, נודעה שוני כמקום שישי בו עבודה וסיכויי התיישבות ואליהם הצטרפו אחדים מבני העלייה השנייה, שזכרו אתה מקום לטובה. כך התקבצו בשוני ובסביבתה מספר ניכר של קבוצות, קבועות או עונתיות, לעבודות חקלאיות. כמו כן, היו פועלים שעבדו בסלילת הכביש לכיוון פרדס חנה של ימינו (קמה רק ב-1929) וכן עבדו בייבוש ביצות כבארה.

 

ראו באתר זה: ביצות כבארה.

בתחילת שנות השלושים נאחזו כאן חברי תנועת בית"ר, אנשי "פלוגות הגיוס" אשר ביקשו להגשים את רעיון החלוציות הלאומית[22].

פלוגות הגיוס של בית"ר היו מסגרות עבודה התנדבותיות של תנועת בית"ר בארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20. הגרעין הראשון של עולים חברי "הסתדרות תרומפלדור" יסדו בפתח תקווה בשנת 1926 את הקבוצה שפעלה בין היתר בייבוש ביצות כבארה באזור השומרון. אנשי קבוצה זו , שנקראה ‘מנורה’ עברו לבנימינה ביוני 1927, השתלבו בקרב פועלי המושבה והוכרו כסיעה בהסתדרות הכללית. דבר שגרם לקרע בינם לבין נציבות בית"ר בארץ ישראל, אשר קראה להקמת הסתדרות עובדים לאומית[23].

למרות שההתיישבות החקלאית לא היתה זרה לתפישתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי [24],עמדתה של קבוצת ‘מנורה’ עוררה את רוגזה של מפקדת בית"ר בארץ ישראל, שראתה בקוצה נטע זר, המנסה להחדיר את האידיאולוגיות של מפלגות השמאל, לשורות התנועה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי, שנפגש עם חברי ‘מנורה’ בבנימינה, ב-5 ביוני 1929, התנגד להצעתם של מנהיגי הקבוצה, גרשון שץ ואליעזר אדרי, להקים פלוגות כלכליות-חברתיות  בארץ ישראל, אשר יהיו מבוססות על אורח חיים קולקטיבי, כדוגמת הקבוצה[25].

בתחילת דצמבר 1929 הצטרפו לקבוצה עולים בית"רים נוספים. הקבוצה שמנתה קרוב לארבעים איש, התפצלה לפלוגות בת בכפר סבא, גבעת עדה, פרדס חנה ובאר יעקב. קבוצת ’מנורה’ היתה, אם כן, הסמן שהתווה את הדרך ליצירת פלוגות בית"ר בשנות השלושים וחבריה היו מראשוני הפלוגות.

אנשי פלוגת הגיוס של שוני, עסקו במגוון פעילויות ובהן שמירה על אדמות הסביבה, סיוע להורדת מעפילי בחופי קיסריה ועתלית, עבודה בחקלאות ואימונים צבאיים בתנאי מחתרת. הוקמה כאן תחנת מעבר למעפילים שהגיעו לחופי הארץ במסגרת עליית "אף על פי"[26].  אחת הקבוצות הללו הקימה בשנת 1939 את הישוב תל צור, על גבעה מצפון לשוני (ראו להלן). אחר שנה ננטש המקום ויושביו ירדו לשוני. בשוני ישבו אנשי הגרעין כחמש שנים, עד שהקימו את מושב נחלת ז'בוטינסקי, שהפך ברבות הימים לשכונה בבנימינה. (במקום היו עוד כמה קבוצות מתיישבים שנטשו אותו מבלי להקים התיישבות קבע).

 

בסיס אימונים של האצ"ל

במקביך ליישוב האזרחי, הפכה שוני למרכז אימונים של האצ"ל ולאחד מבסיסי ההדרכה שלו. וזכתה לכינוי ה"ווסט פוינט של האצ"ל"[27]. עופר רגב מעיר, ששוני היה עבור האצ"ל, מה שג'וערה היתה עבור הפלמ"ח. החל מ-1940, במשך חמש שנים התקיימו כאן קורסים בתנאי מחתרת ובהם למדו חניכי האצ"ל אימוני שדה, שימוש בנשק, מודיעין, חבלה ועוד. את קורס המפקדים הראשון במקום ניהל הגנרל הפולני זוכובסקי, מפליטי צבאו של הגנרל ולדיסלב אנדרס (Władysław Albert Anders) [28].

אף על פי שהמקום היה ידוע לשלטונות הבריטיים כנקודת התיישבות של בית"ר ועל אף קרבתו למחנה צבאי בריטי, נמשכו "הקורסים לסגנים" ללא תקלות, בזכות אמצעי זהירות קפדניים, שנקטו מפקדיהם. מצב דברים זה שנמשך גם בעיצומם של ימי "הסזון", נגמר עם תפיסתם ומאסרם של עשרים חניכי "קורס הסגנים המ"ד, בפיקודו של דוד טהורי ובהדרכתם של המפקדים יואל קמחי, מנחם שיף, זוסיה קרומירס ויעקב גולדברג. חניכי הקורס שישנו תחת כיפת השמים, לא הרחק מהמבצר, נאסרו ב-16 באוגוסט 1945, בשעה 5 בבקר, על ידי כוחות משטרה גדולים, שהקיפו לפתע את הסביבה כולה. המפקד וארבעת המדריכים הצליחו להתחמק[29]. ההיסטוריוגרפיה של האצ"ל לא מספקת תשובות: האם נשמר הקורס על ידי זקיפים? האם הוכנו דרכי מילוט לכול החניכים? האם הוספו חמשת המפקדים להדריך לאחר מכן? מדובר בבריחת מפקדים, תוך הפקרת חניכיהם[30]. מכול מקום, החניכים – 18 בנים ושתי בנות – הועברו לבתי הכלא של עכו ובית לחם. בחיפושים נרחבים התגלו ארגזים עם כמות נכבדה של גלי נשק וחומר נפץ. משפטם של החניכים נפתח ב-18 בספטמבר בבית הדין הצבאי, במנזר הצרפתי שעל הר הכרמל.  המדפט נמשך עד ה-16 באוקטובר, בו נשאו הנאשמים ועורכי דינם, נאומים בעלי אופי פוליטי מובהק, נידונו הצעירים לעונשי מאסר של שלוש עד שבע שנים[31].

 

שוני היה בסיס יציאה לפעולות נגד הבריטים ובהן התקפה על מחסני הנשק של מחנה 80 (ליד פרדס חנה), התקפות על תחנות משטרה בריטיות. מכאן יצאו, בין השאר, לפריצת כלא עכו. במלחמת הקוממיות יצאו מכאן לוחמי אצ"ל, לכיבוש הכפרים הערביים שבמערב רמות מנשה ובמקומות אלו קמו לימים יישובי בית"ר – אביאל, עמיקם וגבעת ניל"י.

אתר שוני עמד מוזנח במשך שנים רבות עד שבשנת 1986, במסגרת פעילות המועצה הארצית לשימור אתרי ראשית ההתיישבות, החלה קרן קימת לישראל במבצע להצלת המבנה. לאחר שהמבנה  חוזק ושוקם הפך המקום, בשיתוף עם עמותת שוני, לאתר לאומי שוקק חיים במרכזו של הפארק לזכרו של זאב ז'בוטינסקי ובו 150 דונם של מדשאות. במקום הוצבה אנדרטה, מעשיה ידיה של האמנית איילת ביתן-לישנסקי. האנדרטה מסמלת שני עמודי תלייה הצמודים למשולשים שמדמים מגן דוד.

 

בפארק המטופח הוקצה מקום מיוחד לזכר פורצי הכלא בעכו, שבו ניצבות כיום המצבות המקוריות שציינו את מקום קבורתם של הפורצים לאחר שהוחלפו על ידי משרד הביטחון במצבות של צה"ל.

היום יש כאן מכלול של אתר ארכיאולוגי, הכולל תיאטרון רומי, מתקנים ביזנטיים לתעשיית שמן, "מבצר שוני" ובו מוזיאון לציון ההתיישבות של בית"ר וכן תערוכה המיוחדת לזכרו של מנחם בגין – מפקד האצ"ל ולימים ראש ממשלת ישראל וכן אנדרטה לעולי הגרדום[32].  כמו כן, קבור שם, דוד רזיאל,  מפקד האצ"ל שנהרג בעיראק.

 

 

תחנה מס 2 : שרידי מעברת זכרון יעקב

זוהי תוספת למטיילים שאינם חובבי לכת.

מצפון לגן הנדיב, סמוך לרמות רמז, נראים שרידיה של מעברת דרום של זכרון יעקב. סיפור המעברה משקף באופן מובהק את ’החור’ הגדול שנפער בתולדות זכרון-יעקב. אין כמעט דבר וחצי-דבר המספר באופן מתועד ומסודר את הפרק החשוב הזה.

 

רקע

ראו בהרחבה, באתר זה: המעברות.

במטרה לתת מענה לגלי העלייה הגדולים, שהגיעו עם קום המדינה, נפתחו עשרות מחנות עולים במקומות שונים בארץ. מרבית המחנות נבנו על תשתית של מחנות צבא בריטיים, וסיפקו פתרון דיור זמני וארעי מאוד. תושבי המחנות קיבלו את כל צורכיהם הבסיסיים מהמדינה – בייחוד דיור ומזון – והיה אסור להם לצאת מהמחנות, אפילו לא לחפש עבודה.[33].

כיוון ששהייתם של עולים אלה במחנות נמשכה חודשים ארוכים והעלייה המשיכה לזרום, נתמלאה הארץ תוך זמן קצר מחנות עולים, שהוקמו במהירות, בלא תשתית מתאימה[34]. המוסדות ראו בכך פתרון זמני, אך הוא נמשך מעבר לזמן המצופה. היו לכך תוצאות שליליות בתחום מוסר העבודה – צורת מחיה זו הורידה את המוטיבציה לחזור לחיים סדירים. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים.

המצב הקשה במחנות העולים דחף למציאת פתרון מהיר. לוי אשכול ששימש אז כגזבר ומנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית הציע פתרון: "לשים קץ למחנות, לא להרחיב עוד את כוח קיבולם, להקים ברחבי הארץ שיכוני עולים או שכונות עולים, ואפילו לתקופת מעבר בלבד. שישתרעו מדן ועד באר-שבע" [35] . כוונתו הייתה לייסד למעשה צורת התיישבות חדשה, שכונתה מאוחר יותר בשם "מעברה"[36]. ההבדל העיקרי בין מחנה העולים למעברה בא לביטוי במידת האחריות של העולים לפרנסתם. במחנות העולים קיבלו העולים מזון ודיור ללא תשלום, במעברות נדרשו העולים לדאוג לפרנסתם בעצמם. "מרבית המעברות הוקמו דווקא במרכז הארץ, בשולי מקומות יישוב קיימים, הן היוו מעין עולם בפני עצמו, מבודד מבחינה גאוגרפית ומבחינה חברתית. הקשר העיקרי עם החברה הוותיקה היה בחיפוש עבודה ביישובים הקיימים, כשהמעברה מספקת בעיקר כוח עבודה זול ובהזדקקות למוסדות ציבור, למשרדי ממשלה, למפלגות, לסוכנות היהודית ולהסתדרות הכללית. המעברות הפכו לשוליים של היישובים הקיימים. יושביהן היו תלויים בהם בעבודה ובשירותים, פאסיביים בניהול חייהם הציבוריים והפוליטיים ומבודדים חברתית למרות המרחק הגאוגרפי הקטן שבין המעברה לבין היישוב הוותיק[37].

 

הרעיון שעמד בבסיס הקמת המעברות היה לאפשר לעולים תעסוקה ביישוב הוותיק הסמוך למקום מגוריהם מתוך שאיפה למיזוגו של היישוב החדש עם הוותיק בעתיד, בתהליך שיסייע בשילובם של העולים ובצמצום עלויות מימונם. חוסר המעש והתלות הכלכלית תוכננו להיפתר גם באמצעות עבודות יזומות של הממשלה. בנוסף האמין הממסד כי הקמת המעברות בפריפריה תיצור פיזור אוכלוסין שיתרום לביטחון המדינה. כל יישוב זמני כזה הוקמה תשתית ארעית, מתוך הנחה שהעולה יישאר במעברה זמן קצר, עד אשר ייקלט היקלטות קבע בחברה הישראלית[38].

.את המעברות הקימה הסוכנות היהודית, בשיתוף משרד העבודה של ממשלת ישראל. הן נבנו בן-לילה מחומרי בנייה קלים, שמהם בנו מבנים ארעיים : תחילה אוהלים, לאחר מכן בדונים, ובשלב הבא באו במקומם פחונים אזבסטונים וצריפונים. לשון ההקטנה – העידה על ממדיו, שהיו דחוקים להפליא (שטחו של צריפון לא עלה על 10 – 15 מ"ר).

אף על פי שהמעברות נתפסו בזמן אמת כמפעל חסר תקדים בהיקפו של קליטת מהגרים (מה שהביא לכאן חוקרים ואנשי תקשורת מכל העולם כדי לתעד את הפלא), ואף על פי שכמעט כל ישראלי מכיר מישהו שחי במעברה, מקומן בשיח הציבורי נעלם כמעט לגמרי. וכשהן כבר מוזכרות, זה תמיד בהקשר של מצוקה וקיפוח מזרחי. זווית שהיא רק חלק מתמונה רחבה ומורכבת בהרבה.

הטעמים לבחירת צורת דיור זו למגורים ארעיים באה הן בשל מחסור באמצעים כספיים לבניית מבני קבע, והן בשל האפשרות להקים במהירות רבה אלפי מבנים, בלי השקעה מוקדמת בתכנון ובהכשרת שטח. בצד יחידות המגורים ה'קלות' הוקמו צריפי עץ, שרוכזו בהם השירותים במקום : גני-ילדים, בתי-תינוקות, בתי-ספר, מרפאה, צרכנייה, לשכת-עבודה, בית-כנסת ועוד.

מבני המגורים, בלי יוצא מן הכלל, לא חוברו בשנים הראשונות לרשתות המים והחשמל. המים למעברה כולה סופקו בכמה ברזים, לעתים באיכות ירודה, שלא היתה ראויה לשתייה אלא לאחר הרתחה, דבר שגרם לתסיסה בכמה מעברות[39]. במבנים הדחוקים לא היה מקום לשירותים סניטאריים. כדי לפתור בעיה זו, הוקמו מקלחות ובתי-שימוש ציבוריים והועמדו לרשות התושבים. בממוצע היתה מקלחת אחת לכל 16 איש. אולם למעשה מספרן היה קטן בהרבה[40].

מצב התברואה במעברות היה קשה, מספר המקלחות ותאי השירותים היה קטן ביחס לאוכלוסייה והמזון הוכן בתנאים שאינם מאפשרים שמירה על ניקיונו[41].. בכול מעברה הוקמה מרפאה של קופת-חולים.  רק ב – 17 מעברות גרו רופאים. ביתר המעברות טיפלו רופאים מיישובים סמוכים. היו אלה רופאים כלליים, שנהגו לבוא יום-יום למרפאת המעברה ולטפל בתושביה, שלא חסרו תחלואים רבים ושונים, חלקם שהביאום מחוץ-לארץ ואחרים – מקומיים: זיהומי מעיים, דלקות, פצעים וכדומה.[42]. הרפואה המונעת עסקה בתחומי ההיגיינה הציבורית והסביבתית. אנשי הרפואה היו בבחינת מפקחים ומדריכים, שבתחום פיקוחם נכללו סידורי מים, בעיות ביוב, אשפה וסילוקה, מקלחות ובתי-שימוש, פיקוח על מוסדות ילדים וחדרי-אוכל בבתי-הספר, תזונת הילדים, מתן חיסונים מפני מגפות ועוד. כמו כן הקיף תחום זה את הטיפול באם ובילד, והוא כלל פיקוח רפואי על נשים הרות, הדרכתן בעניינים הנוגעים ללידה, לאימהות, להיגיינה ותזונה, וכן פיקוח רפואי על התפתחות התינוק וחיסונו.

 

הארעיות, שאפיינה את כל מערכת החיים במעברה, בלטה במיוחד בתחום התעסוקה. הידיעות המדאיגות על אבטלה רצינית בין יושבי המעברות גרמו למזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר, ליזום  עבודות ציבוריות[43]. מושגים כגון: 'עבודות יזומות', 'עבודות דחק', 'עבודות סעד' וכן עבודות פיתוח ציבוריות – היו מטבעות לשון שגורות במערכת התעסוקה של התקופה. סכנת האבטלה היתה הצל המתמיד, שריחף על מתכנני העבודה, על מספקיה ועל העולים גם יחד. בשל כך הפכה הלשכה במעברה למקום מרכזי, והתושבים נאלצו לשהות בה חלק ניכר מזמנם, ובייחוד בתקופות של חוסר עבודה. אז הפכה הלשכה למוקד של עוינות ואלימות[44]. גם התשלום בעבור העבודה לא שולם בזמן, ותופעות הלנת השכר או אי תשלום מפרעות היו שכיחות ולא הקלו על חיי התושבים במעברה. לשם שמירה על חלוקה צודקת של ימי העבודה, הוקמו בלשכות ועדות-תור, שנציגי כל ארגוני הפועלים (למעשה המפלגות) היו חברים בהן, ולפניהן יכול היה הפועל לערער על קיפוחו. הללו קמו לרוב במקומות שבהם ניצלו מנהלי הלשכות את חלוקת העבודה כאמצעי ללחץ פוליטי וחברתי. וכתוצאה מכך נוצר מעין מיתוס של 'כרטיס-חבר' מפלגתי, הפותח שערים.

אחת התופעות השליליות בחברה שהתפתחה ממצב זה היתה היווצרות יחסי תלות, בנוסח של 'שמור לי ואשמור לך', במיוחד אצל עסקנים מפלגתיים, שראו בעולים, בעיקר ביוצאי ארצות האסלאם, בני חסות ומקור כוח במאבקים פוליטיים כלל-ארציים. באותן שנים צמח זן של עסקנים, שהתמחותם היתה ב'קניית קולות' של עולים ביום הבחירות. זאת באמצעות 'פתק' ללשכת העבודה וטובות הנאה אחרות.

אף שהעלייה ההמונית בשלוש השנים הראשונות להקמת המדינה הייתה מורכבת מיוצאי אסיה, צפון אפריקה, אירופה ואמריקה בחלוקה כמעט שווה, ובשנה הראשונה להגעתם ההרכב העדתי במעברות היה באותו יחס. ביניהם בלטו עולים משתי עליות גדולות, שהגיעו לאחר שהמעברה היתה לחלק בלתי-נפרד מנוף הארץ: מרומניה ומעיראק. אולם כבר בשנת 1952 היוו יוצאי עדות המזרח כ-80% מתושבי המעברות[45]. יחס זה נשמר לאורך השנים המאוחרות יותר, כאשר הסיבות לכך הן מגוונות, ונובעות הן מהעובדה שלעולים אירופאים רבים היו כבר משפחות מבוססות בארץ שעזרו לקלוט אותם, וכמו כן ממדיניות מפלה של הגופים האחראים על ההתיישבות במדינה (בעיקר של הסוכנות היהודית) ודאגתה לעולים יוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ) לעומת יוצאי אסיה וצפון אפריקה. תנאי החיים הקשים במעברות גבו מחיר יקר, בעיקר במעברות המבודדות. בקרב תושבי מעברות אלה התפתחה תחושת מרמור קשה במיוחד אשר תרמה לקרע חברתי בין העולים מארצות האסלאם, שהיו רוב מניינם של אנשי המעברות, לבין יוצאי אירופה [46]..

תופעת המעברות נעלמה מנוף הארץ בקצב איטי יותר מהקצב שבו נוצרה. מראשית 1952 החלה תקופת צמצום מספר המעברות. החל משנת 1953 הצהירה המדינה באופן פומבי על רצונה לחסל לחלוטין את המעברות הקיימות. אבל בשטח זה קרה באופן אטי מאוד. גם מכיוון שהמדינה לא באמת נקטה צעד כולל ומעשי, וגם משום שחלק מתושבי המעברות החלו להבין שהחלופות שמציעים להם – בדמות שיכונים חדשים – לא היו טובות יותר ממצבם הנוכחי. המעברה הוקמה מראש כיישוב ארעי, לתקופת מעבר, מתוך רצון לפתור את הבעיות הדחופות דאז. עם השנים הפכה הארעיות לקבע: נוצרו קשרים כלכליים וחברתיים; אנשים נקשרו למקומות עבודה במקום יישוב מסוים, ולא היו מוכנים לוותר על מקומם במעברה, שמא העברתם לשיכון קבע תרחיקם מעבודתם. ומאידך, לתושבי המעברות – שכבר התרגלו למעברה – נמאס לנדוד שוב ושוב על פי הוראות הממסד. כך קרה שבחלק מהמעברות האנשים סירבו להתפנות.

המדינה הגיבה בקשיחות ונקטה אמצעים חריגים כדי לאלץ אותם לעזוב. למשל באמצעות ניתוק מים וחשמל ממעברות שלמות, בייחוד לפני שבתות ומועדים, או מתן הוראה מפורשת לצבא לא לעשות עבודות תשתית במעברות מסוימות לקראת החורף הקרב, כפי שעשה בעבר, כדי שתושבי אותן מעברות יסבלו מהצפות, קריסת מבנים ועוד. מה שאכן קרה.

ועדיין החיסול היה אטי. במאי 1955 נספרו במעברות קרוב ל־90 אלף עולים. רוב היוצאים מן המעברות עברו לשיכוני קבע בין השנים.1960-1957[47]. בסוף 1963 נשארו במעברות 15,300 נפש[48].

תקופת המעברה המקומית, בדרומה של זכרון יעקב, החלה עם כהונתו של ראש-המועצה אבא שכטר בין השנים 1950-1953, והגיעה לקראת סיומה, עם תחילת כהונתו של ראש-המועצה יעקב לוי החל משנת 1959. מכתבה של מגזין המושבות "גפן", ניתן ללמוד כי האוכלוסייה של המעברה המקומית, הורכבה רובה ככולה מיוצאי עירק, כורדים, טריפוליטאים, תורכים, מבלי שיהיו בה יוצאי-אשכנז, מה ש’צבע’ את המעברה ’בצבעים’ ברורים, שכנראה השפיעו באופן ברור על מערכת היחסים עם תושבי ’מרכז המושבה’. המעברה המקומית הורכבה תחילה מעשרות אוהלים. המשתכנים צלחו בקושי רב את החורפים הבאים, כאשר הרוחות העזות איימו להעיף את ’הבית’ לכל עבר, מים רבים התנקזו מתחת למיטות והאזור כולו היה עיסת-בוץ טובענית. תושבי המעברה, נאלצו ללכת במעלה הגבעה עד לשכונת ’רמז’, למלא שם מים בדליים או להשתמש בברזיות של המועצה-המקומית, שהרי מים זורמים לא נמצאו במעברה ועל חשמל כלל לא העזו לחלום.

כעבור שנה של מגורים באוהל, ’זכו’ המשפחות לשדרוג, כאשר עברה להתגורר ב’פחון’, שבימי הקיץ הלוהטים היה כתנור-אפייה ובחודשי החורף התמלא מים מגגו הדולף.  בפרוטוקולים של המועצה-המקומית, המצויים ב’ארכיון תולדות המושבה’, מצויה התייחסות לטיפול במעברה, כמו למשל בחודש יוני 1951 או בחודש נובמבר, 1952 כאשר התקיים דיון בנושא חלוקת מזון לתלמידי שני בתי-הספר במעברה ובשנת 1954 כאשר דנו בנושא מים-זורמים לתושבים. צריך עם זאת לזכור, כי רק בשנת 1950 הוקמה המועצה-המקומית (עד אז התקיים ’וועד המושבה’) והנה נחתה עליה המשימה להתמודד עם מעברה, על כל המשתמע מכך ולכן אין פלא שלפחות בשנים הראשונות התייחסו אליה כאל סרח-עודף.

הקרע החברתי שנוצר ברחבי הארץ, עם קליטת העליות הגדולות מצפון-אפריקה ומארצות ערביות אחרות והקמת המעברות, לא פסח על זכרון-יעקב. המושבה החקלאית בת ה-68, מורכבת הייתה עד אז מתושבים יוצאי-אירופה שלמרות שארבעה עשורים קודם לכן, נתקלו בעולי תימן, התקשו לעכל את המפגש עם יהודים  בעלי תרבות, מסורת ומנהגים שונים, מה שהביא באופן טבעי לחיכוך, שהדיו נשמעו במשך עוד שנים רבות.

למרות שמדובר בערך בעשור בלבד בתולדות המושבה, מסתבר כי הפרק הקשה הזה, הותיר בקרב רבים מהתושבים רגשות סוערים, שחלקם טרם נמחק והשפיע באופן דרמטי על עיצוב מערכת היחסים בין תושבי המעברה לבין החקלאים הוותיקים של המושבה.

אנשים חשו שמתייחסים אליהם כאל עבדים באפריקה, ולא עבר יום בלי שספגנו השפלות קשות. הם חשו  מנוכרים ומנודים מהחיים במושבה. עיקר הבעיה הייתה במציאת עבודה, כי מרבית התושבים לא מצאו מקור פרנסה ומי שבכל זאת התמזל מזלו, עבד בייעור של קק"ל או ביקב. קופת-החולים נמצאה בצריפונים סמוכים לבית-הכנסת ’העירקי’ ולצדה גם ’טיפת חלב’. החובש יוסף נוריאל, מי שהיה ’האבא של החולים’ ואחר-כך גם האחות מרים זיתוני, העניקו לתושבים את הטיפול-הרפואי הנדרש באהבה" .

חשוב לספר ולהדגיש כי למרות כל הקשיים והיחס הגרוע מצד הוותיקים במושבה, התושבים מזכירים  את האווירה המשפחתית שנוצרה במעברה ועברה לשיכון, כשכולם עזרו האחד לשני והייתה להם הרגשה של שותפות ופתיחות .

הדמות המרכזית בחיי תושבי המעברה, הייתה דמותו של עזיז בלה, מי שכיהן כמנהל חברת ’עמידר’ אבל נודע בקרב כל התושבים כ’מוכתר של המעברה’ הוא מתואר כאדם משכמו ומעלה ועזר לכל מי שפנה אליו בכל נושא ואפילו אפשר לאנשים להיכנס לדירות של ’עמידר’, לפני שסיימו את כל ההליכים הדרושים, הוא היה אוזן-קשבת לכולם והרבה אנשים חייבים לו את העובדה שהצליחו להתגבר על הקשיים ולשרוד.

לימים החלה חברת ’עמידר’ לחלק את המשפחות לדירות שהקימה וכך הפכה המעברה בהדרגה ל’שיכון-דרום’ ומאוחר יותר ל’נווה-שרת’. הוא מספר: "חילקו את התושבים  לבתי-האבן וקיבלנו שני חדרים, סלון ומטבח קטן, למרות שעדיין לא היה חשמל ולכן במקום מקרר קנו ’בלוקים’ של קרח והשתמשנו ב’למפה’ (עששית) לתאורה. מי שעזר לנו ותמך בכל משפחה, במשך תקופה ארוכה קיבלנו תלושי-מזון, לקנות בהם מצרכים בסיסיים" .

בשכונה נמצאו שלושה בתי-כנסת סמוכים זה לזה בצריפונים ובהם בית-כנסת ’פרסי’, ’עירקי’ ו’מרוקאי’ וזאת במקביל לשני בתי-ספר שהיו ובהם בית-ספר ממלכתי-דתי ובית-ספר ממלכתי. שני בתי-קפה שימשו את השכונה: הראשון היה ’קפה אגבבא’ והשני ’קפה דנינו’, אבל נראה כי את עיקר תשומת-הלב, משכה אליה קבוצת-הכדורגל של ’הפועל’ זכרון-יעקב. הבסיס והמקור לקבוצה הזאת היה בשכונה שנוצרה מתוך המעברה. בקבוצה הזאת שיחקו שחקנים שהתמודדו בהצלחה רבה עם קבוצות אחרות ובעיקר מול ’מכבי’ המקומית ושיחקו בה בין היתר מ נערים ממשפחות קסטרו, בנימין, שמש, חוגי ועוד רבים אחרים ובהם גם רומני-הונגרי בשם אהרון שרקיבוביץ’, שנחשב אחד ה’בלמים’ הטובים. הקבוצה הזאת הייתה גאוות השיכון.  לימים התברר כי משחקי ’הדרבי’ בין קבוצות ’הפועל’ ו’מכבי’ בכדורגל, חרגו מכר-הדשא והיו גם ביטוי לתחושות של קיפוח ואפליה של חלק מתושבי ’השיכון הדרומי’, שמקורם כמובן בדברי-ימי המעברה המקומית.

 

המעברה של זכרון-יעקב נעלמה בהדרגה מהנוף המקומי, אף שהיו לה השפעות והשלכות חברתיות-פוליטיות ארוכות טווח על חיי המושבה כולה. לימים החליפה השכונה פנים, הצטרפו אליה תושבים חדשים ואילו חלק מהוותיקים, הקים לעצמו בתים יפים ומרווחים, אלא שבקרב רבים מיוצאי המעברה ו’השיכון’, נותר כפי הנראה פצע-פתוח: לצאצאיהם יש תחושה של ההתעלמות מהפרק המשמעותי בחייהם והעובדה כי תולדות המעברה של זכרון-יעקב, כמו נבלעו בחלל-שחור, כאילו מעולם לא התקיימו.

תחנה מס' 3: קבר הנדיב

נסיעה קצרה מאד לגן הנדיב. את פני המבקרים (ממזרח), מקבל שער כניסה עשוי ברזל מקדם ומעליו מתנוסס סימלה של משפחת רוטשילד. גרם מדרגות רחב אל שדרת עצי חרוב. במעלה המדרגות מגיעים אל גן המפלים המשקיף לכיוון מערב. בראש הגן נקבעה מפת אבן גדולה ובה מסומנות מושבות הברון והאדמות שגאל. במקום מרכז מבקרים ובו מוכרים מפות. כמו כן ניתן, בעזרת אפליקציה Wishtrip לסרוק ברקוד ולקבל מפות והסברים. במקום מוצג סרט תעמולה על הברון ומפעליו.

פונים ימינה ונכנסים אל רחבת הקבר. מזרקה בשם ספל הדמעות המטפטפת מים אל הבריכה שמתחת. דלתות אבן כבדות מובילות אל מנהרה אפלולית המתעקלת לעבר הקבר. על המצבה חקוקים שמותיהם של הברון ורעייתו וכן כינוייו של הברון: "אבי היישוב" ו"הנדיב הידוע"[49].

זה המקום לדון באישיותו ובפועלו של הברון אדמונד דה רוטשילד.

 

ראו בהרחבה , באתר זה: הברון רוטשילד (בהכנה).

הברון בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד גֵ'יימְס דֶה רוֹטְשִׁילְד (Edmond James de Rothschild;); נולד בשנת 1845 בעיירה בולון, על גדות הסיינה, ליד פריז שבצרפת, כבנם השלישי של ג'יימס מאיר רוטשילד ובטי סלומון דה רוטשילד[50].

בניגוד לשני אחיו הבוגרים, לא היה אדמונד ג'יימס רוטשילד מעורב ישירות בענייני הבנקאות של משפחתו ונודע כחובב אמנות ותרבות. את השכלתו רכש בבית-ספר מיוחד לילדי אצילים. בגיל 32, נשא לאישה את אדלהייד (Adelheid, שלימים נקראה עדה), בתו של בן דודו וילהלם קרל רוטשילד, שכונה הברון "הצדיק" מפרנקפורט.

הברון נמשך לאמנות ולחידושים טכנולוגיים, יותר מכפי שנמשך לבנקאות[51]. ב-1881 פרץ רוטשילד אל מעגל של פעילות בתחום היהודי – עולמי. יחד עם אחיו אלפונסו, הקים את "ועד העזרה הכללי, לפליטי הפרעות" שפרצו ברוסיה בשנת 1881, וכונו "סופות בנגב"  והדבר הביא אותו למסקנה שיש לפתור את בעיית היהודים על ידי עלייה לארץ ישראל. המניע השני שדחף לפעולות הברון בארץ היה רצונו להוכיח קבל עם ועולם, כי היהודים, בניגוד לדעה שרווחה בימים ההם, מסוגלים להיות עובדי אדמה, המתפרנסים בכבוד ממלאכת כפיים. גאוותו כיהודי התבטאה גם בסלידתו מנישואי תערובת של יהודים. הוא האמין שבארץ ישראל, יחיו היהודים לפי המסורת היהודית.[52].

כבר ב-18 בספטמבר 1882 הפגיש  הרב צדוק הכהן, רבה ראשי של פריז (לימים של צרפת),  את הברון רוטשילד עם  הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי ציון" ברוסיה, שניסה להשפיע עליו בנושא זה[53] ועדכן אותו על "החדשות" הנעשות ב"פלסטינה"  – [ארץ ישראל], על ידי כמה חלוצים נלהבים. כעבור חודש (18 באוקטובר 1882) נפגש עם יוסף פיינברג, שליח המושבה ראשון לציון[54].  פיינברג תיאר את מצבה העגום של המושבה הראשונה שנוסדה בארץ ישראל, וביקש את עזרת הברון, בתמיכה למשפחות נזקקות. הברון נענה לבקשותיו והקציב סכום של 25 אלף פרנק[55]. כדי לחפור באר מים להשקיית השדות, לסייע למשפחות עניות ולהעמדת המושבה על בסיס כלכלי[56]. לתחושת מייסדי המושבה, שליחות זו הצילה את ראשון לציון[57].

באותו זמן היו בארץ ארבע מושבות: ראשון לציון, ראש פינה, זמארין ופתח תקווה .

נשלח לארץ מומחה חקלאי, כדי לעמוד על בעיותיה של ראשון לציון. המומחה, שנשא בתואר "גנן" היה האגרונום הצרפתי (הלא יהודי), ז'יסטן דיגור (Juustin Duguord), בוגר בית הספר החקלאי בוורסאי ובעל ניסיון בעבודה חקלאית בצפון אפריקה.  על פי דו"ח ששלח לו, החליט לקחת את ראשון לציון תחת חסותו. במהירה התברר כי במערכת היחסים בין המתיישבים החדשים לבין נציגי הברון, ודיגור, צפויים זעזועים. הסכסוך הראשון פרץ סביב החלטת נציגו של הברון, מנהל 'מקווה ישראל, שמואל הירש, לצרף למושבה קבוצת ביל"ויים שעבדה במקווה ישראל. הברון הגיב במכתב חריף ואיים להסיר מיד את תמיכתו. מכתבו משקף קו יסודי בהתייחסותו של רוטשילד לאיכרים: מהרגע הראשון התערב הברון בכל פרט ופרט במושבה ותבע מפקידיו לדווח עליהם בהרחבה. לא היה פרט פחות ערך בעיניו ולא היה גבול לרצונו לדעת הכול.

הברון  דרש חיסיון מוחלט של שמו ושל מעשיו[58]. היה בכך ביטוי לחשש, שמא הזכרת שמו עלולה להזיק לעניין, לעורר התלהבות מופרזת מצד היהודים וגילויי איבה מצד האנטישמיים. כמו כן, היה סבור כי במציאות הקיימת באימפריה העות'מנית, מוטב להצניע את העשייה ולא לגרום להחרפת ההתנגדות של השלטונות.

שנת 1883 בראשון לציון הנחילה לברון גם רגעים של שמחה. התגלתה באר מים, הוחל בנטיעות כרמים והסתיימה בניית הבתים הראשונים. אלא שבסוף השנה התגלעו סכסוכים בין המתיישבים לבין דיגור. הוא התערב בחייהם הפרטיים של התושבים ועורר את התנגדותם. הם שלחו לפריס מכתבי תלונה נגדו. הדבר עורר את כעס הברון והוא תבע מהם ציות מוחלט. הברון לא נרתע מלהפעיל את כוחו ולנצל את תלותם המוחלטת של המתיישבים בכספו ובאנשיו. ההצלחה המשקית היתה בעינו העיקר ולמענה היה מוכן להקריב כסף רב. המתיישבים כפרטים עניינו אותו פחות והוא לא היה רגיש למאוויהם שעיקרם היה חופש.

בהמשך הרחיב מאוד את תחומי העזרה שלו ותמך למעשה בכל המושבות החדשות; אלמלא עזרתו, היה חשש כבד להתפזרות המתיישבים ולפירוק התיישבות העלייה הראשונה.[59].

הקמת עקרון : יחיאל ברי"ל, עורך 'הלבנון', תר בסיוע הרב מוהליבר וכמה "חובבי ציון", אחרי איכרים יהודים ברוסיה, שיעלו ארצה ויישמו את השקפתו של רוטשילד, הלכה למעשה[60]. לאחר ששכנע והעלה ארצה עשרה איכרים, נאות הברון רוטשילד להמשיך ביוזמה ובעזרת נציגיו ב'מקוה ישראל', נרכשו קרקעות עקיר, עליהן הוקמה המושבה עקרון, לימים מזכרת בתיה[61]. אחרי שנבנו הבתים, התיישבו האיכרים במושבה והעלו את בני משפחותיהם מרוסיה. הוא הסב את שם הישוב מ"עקרון" למזכרת בתיה, על שם אימו. היה זה הישוב הראשון שהקים הבארון והיחידי שהיה מורכב מאיכרים של ממש, כפיש כונו אז "איכרים מלידה".

זמארין: בשנת 1883, בדק הברון מוריס הירש[62] אפשרות לסייע להתיישבות יהודית בארץ ישראל. לשם כך שלח ארצה את עוזרו הנאמן הבנקאי היהודי-איטלקי, ד"ר פליקס (פנחס) עמנואל ונציאני, עסקן צדקה ותיק. זה סייר בארץ, ביקר במושבות הראשונות, בירושלים וביפו ובסופו של דבר פסל את ארץ ישראל מכול וכול[63]. יחד עם זאת, הוא מסר דו"ח גם לפטרונו וגם לברון רוטשילד, דין וחשבון ארוך, על מצב המושבות הרומניות ובו המלצה על תמיכה בהן[64].

באוגוסט 1883 החליט הברון ליטול על עצמו את האחריות הכוללת על רוב ההתיישבות היהודית החקלאית בארץ ישראל[65]. כל ארבע המושבות הקיימות – פתח תקווה, ראשון לציון, שומרון (זמארין) וראש פינה – עמדו על סף פשיטת רגל ונטישה. הברון חש שחורבן המושבות יפגע בניסיונו ליישב את ארץ ישראל[66]. הוא החליט להקים מערכת של פקידות בראשון לציון ובעקרון ולהרחיב את מעגל פעילותו ולהתקשר עם מושבות הצפון, ראש פינה וזמארין[67]. לא עברו ימים מרובים וגם המושבות פתח-תקוה, יסוד המעלה וגדרה, שנתמכו באמצעיהם הדלים של "חובבי ציון" ומצבן היה בכל-רע – זכו לסיוע נדיב מאת הברון.

אליהו שייד, נציגו של הברון, הגיע לחיפה כדי להסדיר את העברתה הפורמלית של זמארין לחסות הברון. הוא הזמין אליו למלון "כרמל" בחיפה, את נציגי האיכרים ודרש לקבל את רשימת המשפחות ורשימת הנפשות ומסר להם גיליון חלק, להחתים עליו את כל האיכרים – מעין חתימה בעיניים עצומות, על ייפוי כוח כללי ובלתי חוזר לעשייה חופשית בכל רכושם של המתיישבים[68].

התייצבותו של הברון לקריאת העזרה של המתיישבים, היתה ללא ספק בעלת משמעות היסטורית יוצאת מגדר הרגיל. הוא לקח מושבות שהתמודדו עם אדמת החול של ראשון לציון, הסלעים של זיכרון יעקב והקדחת של יסוד המעלה ואפשר להן להתקיים. הוא שאף להרחיב אותן בהדרגה ולהשתמש בהן כבסיס להקמת ישובים עתידיים.  אולם בשלב זה, הברון ונציגיו עמדו בתוקף על כך שהמושבות לא תורחבנה, שלא יקומו מושבות חדשות ושהעלייה לארץ ישראל לא תגבר בשלב זה.[69]. מדיניות זו עמדה בניגוד לרושם שהתקבל לעתים מפעולות הברון רוטשילד[70]. מדובר היה בתהליך הדרגתי.

הברון תבע מהמתיישבים, ציות עיוור ושלל מהם את האפשרות להתערב בקביעת סוגי הגידולים החקלאיים, שיטות העבודה ויעדי ההשקעות[71]. הברון השיג ריבונות מלאה ובלעדית על הרכוש ועל האיכרים של שומרון, ראש פינה, ראשון לציון וחלק מפתח תקווה. כמעט כל הישוב החדש היה בידיו[72].

קרקעות המושבות, נכסיהן וניהולן, עברו לידי הברון, תמורת התחייבותו לדאוג לצרכיהם.

הברון שיגר את נציגיו בהססנות, בזהירות ותוך כדי חיפושים ממושכים אחרי השיטה הנאותה להנהגת חקלאות עברית בארץ, על כל המשמעויות החברתיות והכלכליות הנובעות מכך. לכלל של שיטה של ממש, שכללה את בעלותו שלו על הקרקעות, בתמורה לתמיכה קבועה, וכן ניהול מושבות בפועל, כולל מנגנון הדרכה משקי, הגיעה הפקידות שלו, רק בשלבים מתקדמים של מעורבותו של הברון בהתיישבות[73]. זה קרה, רק לאחר ביקורו בארץ ב-1887[74]. במושבות פעלו פקידים רבים שהועסקו על ידי הברון. הם היו ברובם מומחים מתחומי המשק והקהילה, מהנדסים, טכנאים, מדריכים חקלאיים, מורים, רופאים ועוד. רובם ככולם היו יהודים. חלקם יוצאי מזרח אירופה וחלקם בני הארץ, אפילו בני מושבות, שקיבלו בדרך כלל את הכשרתם המקצועית בצרפת[75].

.שום דבר מהנעשה במושבותיו לא היה פחות ערך עבור הבארון, מכדי להעניק לו את מלוא תשומת הלב. תחילה היסס, אולם משהתחיל במלאכה, הוכיח מיד נחישות החלטה להמשיך במפעל, בלא להתחשב בקשיים ובאכזבות שהיו מנת חלקו, למן הרגע הראשון. אדרבא, המכשולים רק חיזקו בו את ההחלטה להמשיך ולהרחיב את תחומי פעילותו[76].

כבר בסוף שנת 1885, בקשה פקידות הברון, לעבור למשק של מטעים. לאחר שתי עונות חקלאיות בחסות הברון, הסתבר שאין בכוחו של משק התבואות, להביא את המושבות לעצמאות כלכלית.[77]. הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. האיכרים קיבלו חלק משכרם בתלושי קלף ושילמו באמצעותם את עלות קניותיהם בחנויות המושבה[78].

באביב 1887 הגיע הברון לביקור ראשון של הברון במושבות אשר לקח לחסותו.[79]. תוצאות הביקור היה גיבוש תכנית התיישבותית כוללת, שטיפלה בו זמנית בכמה בעיות יסוד: מדיניות של רכישת קרקעות להתיישבות חקלאית יהודית בארץ ישראל; מדיניות חקלאית וכלכלית מוגדרת; מדיניות בחירה של מתיישבים והכשרתם; עיצוב דמותה של המושבה בעברית בחסות הברון (חינוך, תרבות, לבוש, צריכה, מגורים ומשק. למעשה, הברון שנחשב ל"לא ציוני" ניגש לממש את חזונם של חובבי ציון, שהיו אז חסרי יכולת פיננסית ומרוחקים מהנעשה בארץ עצמה.

על אף נדיבותו וחיבתו הגלויה של הברון למושבות, הייתה זו תקופה קשה בכול הנוגע ליחסים בין האיכרים לבין פקידי הברון, שפגעו בכבודם ועצמאותם של התושבים. נראה שמבחינה כלכלית, מפעל הפקידים היה מבורך. בעזרת כספי הברון הם חוללו מפנה כלכלי במושבות,. הם שיפרו את שיטות העבודה , החדירו דרכי ניהול מודרני והעניקו לאיכרים בסיס להמשך קיומם, אולם במרבית המקרים, הופעתם של פקידי הברון, מבחינה חברתית, לא היתה חיובית. הפקידות הנהיגה משטר של תלות ובכזה יש פוטנציאל לשחיתות חברתית, מפני שכול תלות יוצרת את המקורבים יותר ואת המקורבים פחות[80].

פרט להתמודדות עם קשיי היומיום, גילו המתיישבים עד-מהרה, כי המשטר החדש,  מכביד את עולו עליהם, אינו מבין לרוחם ולקשייהם, מגלה עורלת-לב ומעניש את ה"חוטאים" ביד קשה. הוא התערב בענייניהם הפנימיים של המתיישבים ובכך הבעיר את חמתם. הוא גם לא הרשה למתיישבים לעסוק במלאכות אחרות, בנוסף על החקלאות, כדי להגדיל את הכנסותיהם[81]

 

 

מכיוון שהברון יזם מפעלים מגוונים למטרות משקיות וחברתיות הוא נזקק לפקידים מסוגים רבים ובמספרים גדולים והולכים. ככל שהועמקה מעורבותו של הברון במושבות, כך גדלה והתרחבה הפקידות, כלומר החלק הלא יצרני של ההתיישבות. פקידי הברון לא הועסקו רק בפקידות במובן הצר של המילה, אלא בתחומים מגוונים אחרים: פעולה משפטית , ניהול כוח אדם, מימון, רכישות קרקע, פיתוח פיזי, יצור חקלאי פיתוח תעשיה חקלאית, מסחר,  מתן שירותים ציבוריים, ותכנון.  לפחות מאתיים אנשים הועסקו על ידי הברון בשנות השמונים, הפקידים שילמו לאיכרים קצבאות מדי חודש, כאשר גודל התשלום היה תלוי בגודל המשפחה בלבד ולא בתפוקה החקלאית של אותו האיכר. אף על-פי שמעורבותו של רוטשילד אפשרה למושבות את המשך קיומן, התנהגותה של הפקידות ואופי המשטר שנוצר סביבם קוממו את המתיישבים נגדו, אך המרד נרגע לאחר כניעתם של המתיישבים, שכן הם היו תלויים בכספיו של רוטשילד. קנסות וסנקציות אחרות כמו סילוק ילדים מבית הספר או מניעת עזרה רפואית, הייתה מנת חלקם של אלו שהעזו להמרות את פקודותיו. חלק מההנחיות הדרקוניות הללו, לא היו גחמה של הפקידים. זמן קצר לאחר ביקורו של הברון הוחלט על שלוש תקנות להגבלת חופש התארגנותם של האיכרים ולדיכוי היסודות העצמאיים: איסור על הקמת חברות וארגונים, איסור על אירוח זרים בבתי המתיישבים (בעיקר בעקבות המרד בראשון לציון) ואיסור על העסקת פועלים בלא אישור מפורש של הפקידות.[82].

מקובל להפריד בין חסדיו ונדיבותו של הברון, לבין ההתעמרות של פקידיו והפולקלור במושבות מלא בתיאורים כאילו, אולם התמונה מורכבת יותר. הברון שאף להוכיח קבל עם ועולם, כי בני עמו מסוגלים להיות עובדי אדמה מוצלחים.. אולם הברון חשד בתכונותיהם ובכוונותיהם של המתיישבים ולכן החליט כי עליהם להיות נתונים לפיקוח ולמרות מוחלטים של אנשי מקצוע ומומחים, שידריכו אותם בדרך הנכונה. אופייני הדבר, שבכול מכתביו הוא מכנה את המתיישבים "אומללים" או "מסכנים". כאן השורש לכול מערכת היחסים המסוכסכת והמסובכת שבין הברון למתיישבים, שהקשתה על האחרונים להשלים עם יחסו זה אליהם. מקור אי האמון שרחש הברון למתיישבים נעוץ ביחס הפטרוני שגילו יהודי המערב אל יהודי מזרח אירופה. האחרונים נחשבו כמי שראויים לחמלה ולעזרה בשל מצבם הקשה, אך לא כאנשי כבוד. רוטשילד ומקורביו היו משוכנעים כי אם לא ינהגו במתיישבים ביד חזקה, הם לא יגיעו למה שהועידו להם והוא מעמד של איכרים עצמאיים. לפיכך, הפקידים בעצמם לא היו מעזים לנהוג בניגוד לעמדתו הבסיסית של הברון וזה אמנם תמך בהם כל הזמן[83]. במרידות שהתעוררו נגד השיטה, קלטו הם את כל זעם המתיישבים, אך למעשה הם היו גורם ביניים בלבד שחצץ בין האיכרים, לבין המושך האמתי בחוטים – הברון[84].

בניגוד לרושם הנוצר מקריאת בני התקופה, כגון משה סמילנסקי[85], רן אהרונסון טוען שמבחינה מספרית, פקידות הברון לא היתה מנופחת בשנות השמונים. שהרי "פקידים" אלו מלאו את כל הפונקציות של ניהול המושבה וקיומה, למעט עבודת האדמה. רובם היו מומחים בתחומים קהילתיים ומשקיים ופעלו רבות כדי לסייע למתיישבים[86].

למרות שהברון לא הצליח לגייס לשורותיו אנשים בעלי שיעור קומה מוסרי או רוחני, אין להטיל על פקידים כוורמאסר ואוסוביצקי את מלוא האשמה[87].  מקור הרע היה בשיטה עצמה, בהשקפותיו החברתיות והכלכליות של הברון ואנשיו. אך הנסיבות ובעיקר היעדר פיקוח צמוד ויעיל, עודדו את בפקידים לכך. אשמתם העיקרית של רובם היתה שלא גילו הבנה למניעיהם ולשאיפותיהם של המתיישבים. אבל הם לא היו חבר רעים ומשחיתים, כפי שתוארו על ידי בני דורם. "[88].

מדיניותו המשקית של הברון בשלב זה התבססה על גידול מטעים בשטחים גדולים, עיבודם במקום למוצרי תעשיה חקלאית ושיווקם לחו"ל. בזיכרון יעקב הוקמו טחנת קמח ובית בד, להפקת שמן זית[89]. הגידול הראשי היה גפן היין, בו התחיל בראשון לציון כבר ב-1882 והברון שאף להפוך אותו לגידול ראשי של מרבית המושבות.. שני היקבים הראשונים שהקים, בראשון לציון ובזכרון יעקב, היו באותה עת בין הגדולים בעולם. כמו כן, ניטעו אלף דונם של עצים נשירים: אגסים, תפוחים, משמשים, אפרסקים ועצי תות, שעליהם נועדו לגדל עליהם תולעי משי, עבור מפעל הטוויה שהוקם בראש פינה[90].

הפקידות היתה אחראית לאספקת כל שירותי הציבור ולמתן אספקה חודשית קבועה למתיישבים. כספים  אלו לא רק הניעו את גלגלי הכלכלה של המושבה, אלא גם סיפקו עבודה לעשרות רבות של פועלים, שהגיעו מרחבי הארץ, כולל בני הישוב הישן, בעיקר מירושלים[91]. הברון הקים תשתית ושירותים מרכזיים כמו הקמת מוסדות חינוך מתקדמים ומערך בריאותי מסועף, ועל הפעלתם. שירותים חיוניים אלו נתנו על ידי הברון באמצעות פקידים מומחים רבים (מורים ושאר אנשי הוראה, רופאים ויתר אנשי רפואה) לא רק לאנשי 'מושבות הברון', אלא אף לכל בני ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

בריאותם של החקלאים החלוצים אף היא לא נעדרה מדאגתו של הברון וממסירותו. באותם ימים, בשל ריבוי הביצות ותנאי היגיינה ירודים, השתוללה בארץ מגפת המלריה. הברון ואנשיו נאבקו במקור המחלה – יתושי האנופלס שחיו בביצות, וכן בתוצאותיה הקשות. הוא הקים מרפאות לטיפול בחולים הרבים ומימן את ייבוש הביצות, מלאכה שארכה שנים רבות.

תחומים נוספים שהיו חשובים לברון ואף עליהם פרש חסות היו החינוך, הדת והשפה העברית. הוא עודד את החלוצים לשמר את הזיקה ליהדות בדרכם שלהם. הוא הקים בתי כנסת ובתי ספר ותמך בשימוש בשפה העברית. “במושבות התפתחה פעילות תרבותית מגוונת. מכיוון שרוב המייסדים היו יהודים דתיים, רוב האירועים התרבותיים היו בעלי אופי דתי ומרכז חיי החברה היה בית הכנסת.

בסוף שנות ה-80, נשלחו כמה מבני הדור השני שגדלו במושבות, להכשרה מקצועית ממושכת, למשך שנתיים או שלוש, בצרפת. לרוב בבית הספר החקלאי של ורסאי ליד פריז, או בבית הספר רואייבה שבאלג'יר[92]. כהשתלמות מקבילה, ניתן לראות בחירת נערות מצטיינות שנשלחו כנראה משנת הלימודים תרמ"ח, ללימודי הוראה בסמינר לבנות של כי"ח בפריז וכזו התמנו למורות בתי הספר של הברון במושבות.[93].

בשמונה-עשרה השנים הראשונות להתיישבות הציונית בארץ ישראל- מתרמ"ב (1882) עד תר"ם (1900) – הניח הברון את היסודות לישוב היהודי בארץ ישראל. בתקופה זו השקיע במפעל ההתיישבות בארץ כארבעים מיליון פראנק ומעלה, בעוד אשר תנועת "חובבי ציון" כולה הצליחה לאסוף רק כשני מיליון פראנק בלבד[94]. לשם השוואה: שכר עבודה חודשי של פועל, היה 20 פרנק.

על כל פנים, בשעה שנתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, ב-1897, כבר היו בארץ ישראל שמונה עשרה מושבות[95], בתוספת בית הספר החקלאי מקווה ישראל. רק מעטות מהן, בעיקר רחובות, התבססו במידה מכריעה על אמצעיהן הן.[96].

מבקריו של הברון מצביעים על כך שהוא כפה את עצמו, את רצונו, את רעיונותיו ואת שיטותיו על המתיישבים וקבע שיהיו אסירי תודה כלפיו. כשלא היו מספיק אסירי תודה, לטעמו, נפגע, כעס ובמקרים חמורים העניש אותם בקנסות ואף בגירוש מן הארץ. התכנית של הברון לא התחשבה ברצונותיהם של המתיישבים. הברון קיבל לידיו אנשים שעלו ארצה, בין היתר בשל שאיפתם לחיי חופש וכבוד. אך למרבה הצער לא אפשר להם לחיות במולדתם החדשה לפי רעיונות החירות, השוויון והאחווה עליהם חלמו, ברוח המהפכה הצרפתית. לטענת כמה מהמבקרים, כמו למשל איתי בחור, שבספרו "פעמון סדוק", טוען כי "הברון הפך את המתיישבים לאנשים מרירים, החיים על אדמתם שלהם – שלדעתם נגזלה מהם בעורמה ובמרמה – כעבדים משוללי חירות"[97]. אני סבור שיש כאן מן ההגזמה. אפשר לטעון הברון ראה לנגד עיניו את עם ישראל, והוא רצה לשפר את מצבו ואת כבודו. אלא שלא נראה שחשב על כך שעם ישראל מורכב מבני אדם, עם רצונות, שאיפות וסולם ערכים אישי. אבל נראה לי טעות, להציג את  תכניתו של הברון כ"פסולה מבחינה מוסרית".

השאלות על מידת ההצלחה, ועל יחסי הברון והאיכרים קיימות כבר מתרנ"א עם פרסום 'אמת מארץ ישראל' של אחד העם. ברור שהיו תסכול מחמת אובדן הבעלות על האדמות. אבל  לולא הברון הם היו עוזבים ונוטשים ולא יודעים בכלל איפה האדמה שלהם! ולימים, קיבלו במתנה קרקעות פרטיות מניבות, בתים, רכוש ובעלי חיים שהם לא השקיעו את ממונם בפיתוחם מה שהם קנו היה הולך לאיבוד כי לא היה להם כסף והם היו חוזרים לרומניה.

למי שיטען ש"היא לא הצליחה", או "הישוב שקם בארץ על ידי הברון רוטשילד, היה מוגבל בהיקפו, וכושל מבחינה כללית[98]. ראוי לברר מהי הצלחה. האם הצלת מושבות מהתפוררות, רכישת קרקע עבור אחרות והעברתן ליק"א, היא כישלון? איתי בחור טוען: "הברון הוציא עשרות מיליונים על תכנית ארוכת שנים. בדרך, גרם תסכול רב למשפחות המתיישבים וגרם להם לצאת ולהיאבק שמערכת שהקים". כאן ניתן לשאול: כמה מהם חשו סבל ותסכול? כמה מהם קמו כנגד המערכת שהקים? המושבות שבחסות הברון הפכו עד מהירה לפנינות נוף, ששבו את לב מבקריהן: בית האיכרים שבהן נבנו באבן וקורו ברעפים. הוקמו בהן מוסדות ציבור, נסללו רחובות, ניטעו גנים והוצבו מנורות נפט. השירותים הציבוריים היו ברמה גבוהה, שכן במושבות ישבו רוקחים, רופאים, מורים ופקידים למכביר[99]. איתי בחור טוען שהברון "השתלט על המושבות". אולם הברון רוטשילד רק הוציא כספים בא"י, ולו חשב לצבור פה רכוש לא היה מעביר אותו חינם לידי האיכרים במושבות בשנות ה -30 ואת כל ירושתו הקרקעית למדינת ישראל ב 1957, משהו כמו חצי מיליון דונם!

במלאת מאה שנים למפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל חלה תמורה של ממש בגישה למפעל הברון רוטשילד ולעשייתם של אנשי המקצוע אותם העסיק בכל תחומי החיים. מחקרים חשובים שינו את הדימוי במידה רבה.

בשנת 1896 נפטר הברון מוריס הירש והוריש רכוש עצום לחברת יק"א. הברון רוטשילד  הוא החליט שאין בכוחו של אדם אחד להרים משא כה כבד ותר אחרי משענת ציבורית שתישא עמו בנטל. בראשית 1900 הוא הגיע להסכם עם חברת יק"א, לפיו הוא מעביר לה את ניהול המושבות בארץ-ישראל[100]. חברת יק"א ניהלה את העניינים על בסיס כלכלי בלבד, מעתה חדלו המושבות לחיות "על חשבון הברון". האיכרים כפרטים והמושבות כציבור היו חייבים לנהל את ענייניהם בחסכנות, בחריצות ובתבונה. הם נאלצו מעתה לעמוד על רגליהם שלהם. המושבות הגיעו ל"בגרות".

מקובל היה בעבר לקבוע כי תמיכתו במושבות הסתיימה כאשר העביר את ניהולם ליק"א, חברה להתיישבות יהודית מיסודו של הברון הירש. בדור האחרון טוענים מחקרים חדשים כי למעשה הברון רוטשילד המשיך להיות הדמות המובילה גם בפעילות יק"א בארץ ישראל, דבר שנמשך גם כשיק"א הייתה לפיק"א בתחילת תקופת המנדט [101].

בתקופה האחרונה של חייו, מימן רוטשילד חפירות ארכאולוגיות רבות בארץ. בשנת 1913 רכש את שטח הקרקע המשתרע על מרבית המדרון המזרחי של עיר דוד בירושלים, ושכנע את הארכאולוג הצרפתי היהודי ריימון וייל לערוך במקום חפירות[102]. הדבר נעשה כתגובה לחפירתו השערורייתית של מונטגיו פארקר בעיר דוד בשנת 1911  [103]. רוטשילד חזר ומימן עונת חפירות נוספת, בשנים 24–1923 בניהולו של וייל. בגלל רכישת הקרקע נשאר השטח ריק מבתים. כך יכול היה זמן רב אחרי כן הארכאולוג הישראלי יגאל שילה לחפור במקום באין מפריע. כמו כן, הוא סייע לחיים ויצמן בזמן השגת הצהרת בלפור רוטשילד לא הפסיק את מעורבותו בחיי המושבות, עד מותו בשנת 1934 כ"ד בחשוון התרצ"ה.

 

חברת יק"א הרחיבה את הישוב, על ידי הקמת מושבות חדשות והגשת עזרה כלכלית נרחבת למושבות הקיימות, כשהברון עצמו מושך בחוטים מאחורי הקלעים. חששותיהם החמורים של האיכרים ו"חובבי ציון", מהעברת ניהול המושבות ליק"א, נתבדו חיש מהר. להיפך – באה תקופת תנופה והתבססות. חברת יק"א פעלה עד שנת 1923 (תרפ"ג). באותה שנה הכריז הברון על הקמת חברת פיק"א (תוספת פ' – פלסטינה), שתפעל בארץ-ישראל במקום יק"א ושתמשיך את פעולותיה ברחבי העולם. בראש החברה הועמד בנו ג'יימס. יק"א הוציאה מהמושבות למעלה משליש מהמשפחות שהיו בלתי יעילות והכריחה אותם להעביר הקרקע לאלה שהיו מוצלחים יותר. רוב ה"מגורשים" ירדו מהארץ וחלקם הגיע אף לאוסטרליה.

הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד האריך ימים ונפטר בגיל 89 בשלהי 1934. מותו השרה אבל כבד ביישוב היהודי בארץ ישראל ובעולם היהודי. רעייתו, הברונית עדה-אדלאייד דה רוטשילד, הייתה שותפה פעילה לדרכו ולפועלו ואף התלוותה אליו לחמשת ביקוריו בארץ. הברונית נפטרה בשנת 1935, חודשים אחדים לאחר מות בעלה, ונטמנה לצדו.

 

כעשרים שנים אחרי מותם, ב-6 באפריל 1954, הועלו עצמותיהם של הברון והברונית דה רוטשילד ארצה בספינת חיל הים של צבא מדינת ישראל הצעירה, ונטמנו בטקס ממלכתי ברמת הנדיב. בנו ג'יימס ונכדיו המשיכו במפעלו בארץ במסגרת פיק"א ובאפיקי פעולה רבים ושונים.בשנת 1957 פורקה פיק"א ומשפחת רוטשילד יסדה במקומה את "קרן אבי הישוב", המשקיעה מאז סכומים נכבדים במפעלי חינוך ותרבות בארץ וביניהם הטלוויזיה הלימודית, האוניברסיטה הפתוחה, מוזיאון-ישראל, האנציקלופדיה התלמודית ועוד. בניין הכנסת בירושלים הוקם בתרומה מיוחדת של משפחת רוטשילד.

סביב הקבר הזוגי,  משתרע שטח של כ־70 דונם של גנים מטופחים. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום[104]. הגנים מוקפים על ידי שטח פתוח של כחמשת אלפים דונם, הנמצא בחזקת משפחת רוטשילד ונקרא: "יד לנדיב".

בשנת 2008 נפתח ליד הכניסה לגן מרכז מבקרים, בתכנונה של האדריכלית עדה כרמי, הבנוי כתל ירוק שאדמה וצמחייה מכסים אותו[105]. בתוך התל ישנם אולם ובו מוקרן סרט על הברון רוטשילד ופועלו בארץ ישראל, מרכז זה היה לבניין הראשון בישראל שזכה לתו תקן של בנייה ירוקה. בבנייתו הודגשו החיסכון באנרגיה, השתלבות בנוף ומזעור ההשפעה על הסביבה.

 

שמורת חוטם הכרמל

לשמורה יש חשיבות גיאולוגית רבה: השטח מתאפיין ברמה הררית, הבנויה ברובה מסלעי גיר ועליהם אדמת טרה רוסה חומה-אדומה. במזרח משתפלת הרמה אל בקעה פורייה ועתירת כרמים. במערבה מסתיימת הרמה במצוק תלול שנחשפים בו סלעי דולומיט.

 

בבסיס המצוקים נמצאים משקעי כורכר מתקופת הפלייסטוקן, המעידים על מפלסי הים בתקופות שונות.  בראש המצוק נמצאים משקעי דולומיט  מתקופת הניאוגן. בין שכבות הגיר והדולומיט יש סלעי טוף וולקאני חווארי צהבהב, הנחשפים בעמקי הרמה ובמרומי הצוק המערבי, בדומה לאלו הקיימים בשמורת טוף כרם מהר"ל.[106] כמו כן יש במצוק מאובני רודיסטים (Rudists).[107]. החורש הים תיכוני, השכיח ביותר ברמת הנדיב, מאופיין בשיחים גבוהים . הבולט שבהם הוא השיח בר-זית . בנוף זה החורש סבוך כל כך, עד שמעבר של בני אדם בתוכו הוא כמעט בלתי אפשרי . כדי להלך בו , צריך לברא ולנכש את הצמחייה ולפלס שבילים .

 

בניגוד לחורשות, שניטעו על-ידי בני אדם , בדרך כלל בשורות ישרות וסדורות של עצים מסוג אחד, ברושים או אורנים, החורש הים תיכוני נוצר בהדרגה ובאופן טבעי והוא כולל עצים ושיחים,  עשבוניים וטחביים המתקיימים זה לצד זה בערבוביה חיננית. שיחי בר -זית שגובהם כגובה אדם ואף יותר, הם הצמחים הנפוצים ביותר בנופי החורש ולצדם גם אלת המסטיק, אשחר רחב-עלים והקידה השעירה, הבולטת באביב בפרחיה הצהובים[108]. במסגרת הפרויקט להשבת חיות-בר נכחדות, שיזמה רשות שמורות הטבע, הובאו לרמת הנדיב מאז 1996 מספר איילים מגרעין רבייה, שהוקם עבורם ב"חי-בר"[109]. המצוק עשיר בגיאופיטים, כמו נרקיס מצוי, סתוונית היורה, סחלב פרפרני, סחלב שלוש-השיניים, רקפת מצויה, חבצלת קטנת-פרחים וכרכום חורפי. בנוסף להם, נזרע בשמורה העשב הנדיר כרוב כרתי, במטרה ליצור אוכלוסיית גיבוי לזו הטבעית בנחל מערות. בחורף ובאביב, השדות והחורשים שמסביב לפארק שופעים פריחה הכוללת בין השאר סביונים, כלניות, רקפות, עיריות, פשתה שעירה, דרדר כחול ועכובית הגלגל. מהיונקים בולטים כאן שפני הסלע, חזירים, תנים, שועלים, דרבנים וגיריות.

במצוקים מקננים עופות דורסים כמו האוח, ובעבר קיננו בהם נשרים ורחמים.

חשיבותם של מים רבה להתיישבות ולפעילות אנושית בכלל, וכך הדבר גם כשבוחנים את ההתיישבות האנושית ברמת הנדיב, אזור בו כמות המשקעים הממוצעת אינה עולה על 563 מ”מ בשנה[110]. בשל תנאיה הטבעיים של רמת הנדיב כמות המשקעים בחלקה המערבי והגבוה, החשוף לרוחות מערביות בחורף, נמוך מאשר בחלקים המזרחיים. סביר שיש לכך השפעות גם על כמות המים שניתן לאגור בבורות ובמתקני מים באזורים אלו.

למרגלות המצוקים יש חורש דליל של חברת חרוב מצוי – אלת המסטיק

בצפון השמורה נמצאת מערת כברה – אחד האתרים הפרהיסטוריים החשובים בישראל. המערה היא מערה קרסטית גדולה, בה נמצאו שרידים החל מלפני כ – 150 אלף שנה עד לפני כעשרת אלפים שנה. אחת התרבויות הקדומות ששרידיה נמצאו במקום זכתה לשם "התרבות הכבארית".

יציאה ממרכז המבקרים, כמאה מ' דרומה, לכיכר השבילים. מכאן יוצא שביל מסומן בכחול, מזרחה (חופף לשביל ישראל).  מהשביל נשקפת תצפית מרשימה אל בקעת הנדיב, רמות מנשה והרי השומרון.  הולכים דרך מחצבת גיר קדומה, שסיפקה אבני בנייה לישובים העתיקים שברמת הנדיב. המחצבה רדודה, משום שעובי שכבת הגיר שאת אבניה ביקשו החוצבים, אינו עולה על ששה מטרים.

 

תחנה מס' 4- בית חורי

במקום שריד מבית החווה הגדול שבנתה משפחת אל חורי בשנת 1880. בית החווה נבנה חדרים-חדרים שהקיפו חצר פנימית. רוב אבני הבניין נלקחו מהווילה הכפרית שבחורבת עקב, בצד המערבי של השמורה. בני משפחת חורי היו נוצרים מלבנון. למרות זאת הם בנו מסגד למען אריסיהם המוסלמים.

בשנת 1913 רכשה "החברה להתיישבות היהודים" (יק"א), את חוות חורי בשמו של הברון דה רוטשילד.

ראו באתר זה: ההתיישבות הציונית ברמת הנדיב

ההתיישבות באום אל-עלק

המקום נקרא בערבית "אום אל עלק", שהוראתו "אם העלוקות"; על שם העלוקות המצויות במים. אדמת הנקודה נקנתה בזמנו על ידי הברון רוטשילד. במשך שנים הוחכרה לאיכרים. עם גבור העלייה לארץ, הסכימה פקידות הברון ליישב כאן את אנשי 'השומר הצעיר'[111]. ארבע שנים עמד המקום, בסימן ניסיונות חוזרים של קבוצות פועלים-עולים מאנשי העליה השלישית להיאחז בו, בתנאים קשים ביותר, אך סופם של ניסיונות אלה כולם היה כישלון מר וטרגדיות אישיות וקבוצתיות. שנים רבות אחר-כך ספר חבר הקבוצה ידידיה ("פילק") שוהם (איש ביתניה עילית ומייסדי בית אלפא), כי "בעגה החלוצית של אותם הימים קראו למקום אומללק"![112].

בראשית 1920 ישבה באום-אל-עלק קבוצת של 52 פועלים שעבדו אצל יק"א, אך המקום שימש כנראה למגורים בלבד. הם עלו לארץ ב-12.7.1920 באוניה "קרנוליה", והייתה זו הקבוצה הגדולה ביותר של חברי "השומר הצעיר", ממרכז אירופה, בתוכם מרבית הנהגת תנועתם.[113]. לקבוצה הראשונה באום-אל-עלק נצטרפו תוך זמן קצר עולי קבוצת ההכשרה "סיגניובקה", גם הם של השומר הצעיר, מסביבת לבוב. "סיגניובקה" נחשבה לקבוצה מעולה שאליה נוספו גם עולים בודדים[114].

מיומנו של חבר הקבוצה, ידידיה שוהם, עולה תמונה של מצב המתואר כ"זוועתי": הוא מספק פרטים על אנשי המקום, על פינוי הערבים, על ביקור אצל יוצאי הגדוד העברי בשוני, על מתחים בין אנשי "השומר הצעיר" לקבוצת החלוצים ועל הקדחת. "רבים חלו והתחילה העריקה. בתחילה היו עוד ניסיונות של יצירת הווי חברתי, עד שהקדחת הכריעה את רובם".

היומן שהוזכר תאר את החיים במקום כמו מבעד לטשטוש הקדחת, ערבב זמנים ומקומות, הגיגי לב ועובדות, אך הוא מסמך אוטנטי ורב רושם מחיי הקבוצות באום-אל-עלק דאז. הכותב התנודד בין תקוות גדולות בלב, התפעמות נעורים עזה, לילות שירה עם נגינת כינור ומגע אנושי קרוב ובין רגעי יאוש, התפכחות, אכזבה ורפיון. הוא כתב:

כאן באום-אל-עלק יצאנו מדי יום יום עם מכוש ואת לתעלות. מובן שיצא רק מי שלא חלה. אחוז החולים היה כאן מהתחלה גדול מאוד. ככה מתחילים דברי הימים של הריכוז באום-אל-עלק. והם מעניינים עד מאוד. אני מתאר לעצמי, כי לו קראתי סיפור חיים אלה, כתוב בפשטות וללא הגזמה, הייתי מתרשם מאוד. בטוח אני, כי היה משפיע עלי ועל אחרים במידה ניכרת: לא אוכל עוד לזכור אותם הרגעים שישבנו כאן ושרנו; כל אותם רגעים של מאמץ לייצור כאן דבר-מה, למרות הכל; לא אוכל לזכור את האנשים, שכל אחד הוא בעל אופי מיוחד, ורבים מהם עזבו כבר את המקום; לא אזכור כבר את רגעי הרוגז ורגעי השמחות. (אודה, כי רבו הראשונים על השניים) "[115].

מתארת אַנְדָה עמיר-פּינְקֶרְפֶלְד: "עם השכמת הבוקר היינו גולשים מן ההר לשוני, אל הבצה. היינו נכנסים זוגות-זוגות, מכוש ומעדר ביד, לתוך הבוץ וחופרים בו תעלות-תעלות, שתי-וערב לפי תכניתו של המומחה לניקוז מטעם פיק"א [צ"ל יק"א]. כל היום, בהפסקה קצרה לשעת הצהרים, טבלנו במים עד ברכים. את ארוחת-הצהרים היינו אוכלים בצוותא, בלב הבצה, על אי יבש במקצת, בצל תאנה ענפה בקירבת מעיין שוקק וקריר. עם שקיעת החמה היינו חוזרים עייפים אל ההר שלנו מלווים גדודי יתושים. צעד-צעד היינו עולים ומגיעים הביתה רק עם חשכה. בדרך-כלל השבילים בהרי שומרון פתלתולים הם ומועדים לתעיות. סלעים גדולים וקטנים מסתירים את האופק מעיני העולים בהר, ויקרה כי צעדים מעטים לפני הבית אין אתה מכיר את המקום, ואתה מפקפק אם הלכת בדרך הנכונה.

הרצון והניסיון "ליצור דבר חדש לגמרי" התנפצו במהרה מול המציאות האכזרית והפרימיטיבית..

המשק לא התפתח לכלל ישוב משום שפיק"א לא הסכימה ליישב את הקבוצה וכעבור שנה היא נאלצה לעזוב את המקום[116]. הם הצטרפו לחבורת /שומריה ' המקורית, בראשותם של מרדכי שנהבי ואבא שנלר (חושי), שישבה סמוך ליגור של ימינו[117].

מסתבר שבשלב זה היתה אום-אל-עלק "מחנה עובדים" של קבוצות חלוצים שונות, שטרם נתגבשו, ללא נסיון ממשי, אמצעים או עזרה. בתנאי הקדחת, הרעב וחוסר כל בו היו נתונים חייב היה מחנה זה להסתיים כפי שהסתיים. האנשים התפזרו ברחבי הארץ בבתי-חולים ונותרה מהם במקום רק חברה אחת. הדבר אירע באמצע אוקטובר 1920, כלומר כל משך קיומם במקום ארך כשלושה חודשים בלבד. חלק מהם אף עזבו את הארץ וחלק אחר הצטרפו לסוללי כביש חיפה-נצרת ומשם, ביחד עם יוצאי ביתניה, הקימו את קיבוץ השומר הצעיר א' – בית-אלפא.

השלב הבא בקורות אום-אל-עלק הוא נסיונה של "קבוצת לופט", הקרויה על-שם מנהיגה, צבי לופט[118]. קבוצתו היא שנתנה למקום את שמו העברי הסמלי "תל-צור", שהתקבל מאז. המקום כונה "תל צור", משום שהאדמה היתה זרועה בהרבה צורים וסלעים[119].

משה כהן, שהגיע למקום, אחרי שקבוצת לופט עזבה, תיאר את קודמיו: "כמנזר עתיק נראתה תל-צור ואנשיה גאים ועצובים וחיים חיי צנע מופתיים, מסתפקים במועט שבמועט… במיוחד התבלט החבר צבי לופט ז"ל. גבוה ורזה, עיניו יוקדות-לוהטות, הוא מרכז את העניינים הכספיים של הקבוצה ומייצגה כלפי המוסדות. הוא האב הרוחני והמנהיג שלה. הוא גם המקבל את פני הבאים ומוסר להם על הכול"[120]. לופט שלל כל מעורבות של מוסד כלשהו במו"מ עם יק"א ודבק עם קבוצתו בעקרון של אחריות עצמית גמורה ולשם כך הונהג משטר של הסתפקות במועט, כמעט הסתגפות. היתה זו קבוצה בעלת אידיאלים חברתיים, נלהבת להשתרש במקום הזה, שקסם להם באוויר הצח, ובקרקעות שרכש הברון והאמינו שיביא להם פרנסה טובה. הם האמינו שלאחר שיירכשו ניסיון ויוכיחו את יכולתם, יוכלו לדרוש את הרחבת שטח אדמתם ופיתוח משקי נוסף, כדי להגדיל את הישוב החקלאי הזה.

אנשי הקבוצה היו ברובם יוצאי קן "השומר הצעיר" בפשמישל שבגליציה והם ניסו לראשונה להקים באום-אל-עלק יישוב חקלאי של ממש עם התרוקנותה מקודמיהם. הם התחילו בעבודתם ב"ראשית תרפ"א" (אוקטובר 1920) וקיבלו מיק"א עבודה בכביש זכרון-שוני. לקבוצה הצטרפה החברה צפירה לנצ'יץ, היחידה ששרדה מהקבוצה הקודמת. היא התקשרה ללופט עצמו כבת-זוגו[121].

הקבוצה מתנה  25 חברים, וגרו בשלושת חדרי החצר הגדולים. מבנים אחרים שבחצר, שימשו לאורוות ומחסנים. אלו סודרו עבורם על-ידי יק"א, שכנראה הבינה את הצורך בתנאי מינימום וגם נתנה הלוואה של 600 לי"מ. התקיימו מהכנסות עבודות חוץ של החברים שרובן הושקעו במשק ועיבדו 150 דונם פלחה וארבעה דונם גן-ירק. כמו כן, גידלו עופות. את השנה הראשונה ראו כ"שנת לימוד וביסוס" והצליחו גם להחזיר 40% מחובם. לופט ציין כי "חומרית" סיימו שנה זאת ללא דיפיציט, ומוסרית – "צעדו בביטחון" לעתיד. אולם מספר החולים הגיע ל-25% ממספר החברים. מחלת הקדחת פשטה בקבוצה ולעתים חלו בה 70%[122]. בראשית השנה השניה קיוו להלוואה נוספת מיק"א של 1000-500 לי"מ כדי להקים משק שיפרנס עשרים נפשות כשהמטרה הוגדרה: "להניח יסוד ממשי להתיישבות של כל חברי הקבוצה, או רובם הגדול, במושב עובדים או בצורה אחרת"[123]. ארגון הקבוצה היה בעל אופי קואופרטיבי אך שיטת הארגון השתנתה לפי הנסיבות בעבודת החוץ[124].

הנחתו הבסיסית של לופט שניתן להתקיים וגם להקים משק בהדרגה מהכנסות עבודות החוץ, לא עמדה במבחן המציאות. אמנם ההתפתחות בשנה ראשונה נראתה מעודדת אך בשנייה נותרו ללא עבודה כשנסתיימו עבודות הכביש. גם הערכותיו הכספיות נתבדו. למרות ההסתפקות במועט ואספקה עצמית של מרבית המוצרים היתה נחוצה השקעה בסיסית גדולה בהרבה מהערכתו של לופט, והמשק שקע בחובות. "אסונות משקיים", ירידת ערך האינוונטר, ושינוי כללי לרעה במשק א"י תרמו להרעת המצב הכלכלי.

נושא המחלות והקדחת הודגש ותואר שוב ושוב וביטוי לכך נמצא ברשימת מקבלי העזרה על-ידי קופ"ח, בסוף 1921 ובה נכללת תל-צור עם מספר מטופלים נכבד, יחסית לגודלה[125]. חברים רבים לא יכלו להחזיק מעמד ונטשו את הקבוצה. באותו זמן, צפירה לנצ'יץ' נספתה  מכוויות, בתאונת פרימוס בוער שקרתה במאי 1922, ואסון מותה הטראגי הטביע את חותמו על הקבוצה כולה[126]. רק מעטים מהקבוצה נותרו במקום: "הרבה, הרבה יותר מאשר על המשק הצעיר עבר על הקבוצה עצמה. כמה טרגדיות פנימיות הצטברו פה, כמה לבבות נשברו, כמה קשרים נפסקו… אולי הקדחת האכזרית אשר החלישה את הגופות, החלישה גם את הלבבות, אולי גם התנאים – הם שהביאו את הפירוד ואולי זה רק מסיבת אי הקביעות שבנוער והתשוקה הרגילה לרשמים חדשים. העובדה היא שאחד אחד הלכו בלב שבור… ופנו מקומם לקבוצה חדשה"[127]

את קבוצת לופט, החליפה בסוף 1922, קבוצת "משמר הוולגה", שהתקיימה בתל-צור עד נובמבר 1923. הם היו מראשוני קבוצות "החלוץ"[128] שהגיעו לארץ בעליה השלישית וממנסחי מטרותיו.

 

ראשיתה של הקבוצה בעיר סארטוב, בתחילת 1918. חבריה עברו הכשרה בחקלאות, בבניין ובעבודה וחיו כקומונה במשך כשלוש שנים ברוסיה. באורח חייהם וארגונם היו למופת לרבים מאנשי "החלוץ" ברוסיה. אנשי הקבוצה עברו כמה תחנות בדרכם לא"י כולל ניסיון עליה דרך הקווקז, ושהות בחוות "מסלה חדשה" ליד קושטא. הם עלו בקיץ ובסתיו 1922, ולאחר כמה חודשי עבודה בבניין בחיפה, הוצע להם על-ידי "המרכז החקלאי" להתיישב באום-אל-עלק, שבה נותרו רק לופט וארבעה מחבריו כדי לקבלם ולהדריכם (אוקטובר-נובמבר 1922). הרכוש שקיבלו היה דל: מעט כלי-עבודה, ארבע פרות ערביות, עדר עזים, מעט תרנגולות ושלושה זוגות של פרדות. מים הועלו למקום מעין צור למיכל בגג הבניין על-ידי משאבה מונעת בכוח זוג בהמות (מנז'). הם עסקו בשיפוץ המקום ובעבודות פלחה וגן ירק וחיפשו עבודות חוץ.. באותו זמן שרר מצב חוסר עבודה קשה בכל הארץ ובאזור נדחו עבודות יבוש ביצות הכבארה.. הם  זרעו 160 דונם תבואות חורף והכינו שטח לגידולי קיץ אך בינתיים כלה כל מלאי הדגנים למזון אדם ובהמה. "המחלבה" שאמורה היתה לספק חלק חשוב בכלכלתם לא הכניסה דבר  ארבע פרות ערביות דלות לא נתעברו, וכמובן לא נתנו חלב. המרעה העשיר שסביבם לא נוצל. בקשתם להלוואה ממחלקת ההתיישבות נדחתה "מפאת מצבנו הכספי הנוכחי הקשה"[129]. [130]. על רקע המצב הקשה חל פילוג פנימי בקבוצה. העוזבים בפילוג (שמונה) הצטרפו לקיבוץ גניגר (דגניה ג') שעלה לקרקע באביב 1923 [131].

באוקטובר 1923 עזבו אחרוני אנשי "משמר הוולגה" את תל צור. לדברי לופט הסיבות לכישלון: "גורמים בלתי תלויים בנו כמו ירידת מחיר האינוונטר, תמותת בהמות, מחלות אנשים ותנאי המקום שאין כדוגמתם אולי בכל הארץ"[132].

עם עזיבת אחרוני קבוצת "משמר הוולגה" את תל צור ב-1923 חוסל היישוב העברי במקום ולא התחדש אלא בשנת 1939 עם היאחזות קבוצת בית"ר בגבעה זו. שתי משפחות, פולק ופנט, הובאו למקום על ידי יק"א, כדי לשבת ולשמור עליו ונשארו עד אוקטובר 1924, עת עברו להתיישב בבנימינה וגבעת עדה.

 

תחנה מס '5 – חורבת עלק.

סמוך לבית חורי, נמצא מכלול מבנים מתקופת הורדוס הכוללים: ארמון מבוצר ומרשים, מעיין, בריכת אגירה ובית מרחץ מרשים בו נוכל לזהות את שלושת החדרים המאפיינים בית מרחץ רומאי: החדר הקר, החדר הפושר והחדר החם. המעבר בין החדרים נועד כדי להרגיל את הגוף לחום האדים. האדים פתחו את נקבוביות העור וסייעו לאדם הנהנה מבית המרחץ לנקות את עורו גם ללא סבון, שלא היה קיים בתקופה ההיא[133].

באתר נחשפו שרידים ארכיאולוגיים מועטים מתקופת הברונזה במאוחרת (1550-1650 לפסה”נ), ממצא קראמי מתקופת הברזל א’ (מאה 10 לפסה”נ), ממצא רב מהתקופה הפרסית (מאות 4-7 לפסה”נ) ממצא וארכיטקטורה מהתקופה ההלניסטית (מאות 2-4 לפסה”נ), ככל הנראה של כפר גדול או יישוב מאורגן שטרם נחשף[134].

יזהר הירשפלד שניהל את החפירות בשנים 2000-1986, סיכם את הממצא: “המתחם שנתגלה בחורבת עלק הנו האתר המרכזי ברמת הנדיב. בתחומו נובע עין צור, כך שליושביו הייתה אספקת מים קבועה. שכבת הקיום העיקרית באתר היא התקופה הרומית הקדומה – שכבה שלישית: נתגלה באתר ארמון הרודיאני גדול ומפואר, המורכב ממספר אלמנטים. המרכיב העיקרי הוא מבנה ענק (4,800 מ”ר), שנחשף בראש הגבעה שמצפון-מערב למעיין (בגובה 100 מ’ מעל פני הים). למבנה צורת מרובע, הוא מוקף חומה עבה (2 מ’) ומצויד בארבעה מגדלי פינה ובמגדלי ביניים. המבנה הוקם כמעין עיר קטנה, שאגפיה מופרדים באמצעות רשת רחובות שתי וערב.

במרכז ניצב מגדל מאסיבי (14X18 מ’) ובו 6 חדרים. הכניסה למגדל נעשתה מבעד לפתח בקיר המזרחי. אל הפתח מוליך גרם מדרגות בנוי גזית. המדרגות בנויות על חומה נמוכה, המקיפה את המגדל סביב-סביב. חומה מסוג זה מכונה במקורות ההלניסטיים בשם: "פרוטכיזמה" (proteichisma). היא נועדה להגן על יסודות המגדל בשעת מצור. ממזרח למגדל, מעבר לרחוב המקיף אותו, מצוי אגף המגורים המרכזי. זהו אגף גדול בו נתגלו למעלה מ-30 חדרים בגדלים שונים, שהיו מיועדים למשרתים. סביב המגדל ואגף המגורים המרכזי נסללו רחובות ומעבר להם חדרי סוגרים צמודים לחומה. בחדרים אלו נמצאו מתקנים לעיבוד ואחסון של תוצרת חקלאית. על פארו של המבנה מעידים שורה של פריטים אדריכליים מעוטרים להפליא שנמצאו במקום, וכן, ראש אריה (סימל את האל דיוניסוס)[135] עשוי שיש, שהיה במקורו חלק משולחן גן עשוי שיש”. חדרי הארמון צופו שיש מיובא מאיטליה, וברבים מהם נתגלו כלי חרס איטלקיים הנחשבים ליוקרתיים במיוחד.

כלי האבן שנמצאו באתר, מעידים כי תושביו המקוריים היו יהודים. כלי אבן אינם מקבלים טומאה ולכן היו בשימוש נרחב יחסית אצל יהודים. כמו כן, נמצאו נרות חרס, מיוצרים באובניים וראשם נקטם בסכין. מרכז הייצור שלהם היה בירושלים והימצאותם כאן היא עדות לקשריו הטובים של בעל הבית עם עיר הבירה.[136].

המטבעות הרבים של הלגיון העשירי פרטנסיס, שנמצאו אף הם, מלמדים כי המתחם ננטש על ידי היהודים לאחר המרד הגדול. ממערב לחומה נחשפו קברים מהתקופה הרומית (מאה 3 לסה”נ), וממצא עשיר מהתקופה העותומאנית (המאה ה-19 לסה”נ).

 

תחנה מס' 6 – המעיין

לפני ירידה למעיין נראים שרידי קולומבריום (שובך יונים). היה זה מגדל עגול בגובה של שמונה מ'. נראה שהיונים נכנסו למתקן דרך פתחים שנפערו בחלקו העליון וקיננו בגומחות פנימיות קטנות, שנבנו בעבורן בדפנות המגדל ובשני קירות אנכיים ניצבים זה לזה. עובדי השובך נכנסו למגדל דרך פתח מוגבה בדופן המגדל. קירות המגדל כוסו מבחוץ בשכבות עבות של טיח לבן וחלק. הפתח המוגבה והטיח מנעו מטורפים לטפס פנימה[137].

 

המעיין היחידי באתר הוא עין צור. ספיקתו 29-25 מ”ק ליום, לפי נתונים מודרניים שבידינו[138]. נראה שכמות המים שנבעו ממעיין זה אפשרו קיום אנושי ופעילות אדם במשך כל השנה.  חשיבותם של מים רבה, להתיישבות ולפעילות אנושית בכלל, וכך הדבר גם כשבוחנים את ההתיישבות האנושית ברמת הנדיב, [139] נקבות חצובות שנחצבו בעת העתיקה אף הגבירו את ספיקת המעיין, ואמת מים שנחצבה והותקנה מהמעיין מזרחה במדרון לעבר בקעת הנדיב מלמדת על חשיבות המעיין אף מחוץ לגבולות רמת הנדיב ועל ניצול משאב חיוני זה ככל הנראה גם לחקלאות שלחין[140]. המעיין שימש כנראה גם כמקווה טהרה[141].

אורכה של הנקבה 47 מ' ונתיבה עוקב אחר סדק טבעי בסלע, ממנו נובע המעיין.

בנקבת עין צור חצובים בסלע שלושה פירים אנכיים, במרווח של 11 מ' זה מזה. הם נועדו לאוורור ולהחדרת אור לנקבה וסייעו לעבודות התחזוקה של מערכת המים.

בתקופת המרד הגדול של שנת 70 ניטש המכלול. בתקופה הביזאנטית נעשה שימוש בנקבת המעיין. סמוך לפתח הנקבה נמצאו בקרקעית למעלה מ-2000 מטבעות, שזמנן המאות 6-4 לסה”נ. סביר להניח שמטבעות אלה הושלכו למעיין כמעשה של בקשת משאלות. מכאן, סביר כי זהו מעיין בעל סגולות מרפא, הנזכר בחיבורו של הנוסע מבורדו[142]. יתכן שהבריכה שימשה אז מקום עליה לרגל ונשים הגיעו לכאן כדי לרחוץ במי המעיין, כסגולה לפריון. בתקופה המוסלמית נעזב האתר לחלוטין עד המאה ה-19[143].

ליד המעיין נמצאו מרכיבים נוספים של המבנה המרכזי  עליו הצביע הארכיאולוג יזהר הירשפלד. הם כללו אמת מים, בריכה ובית מרחץ.

בריכת האגירה הגדולה שבקצה אמת המים שימשה כמידע תפעולית לאספקת מים לבוסתנים ולשדות וגם בריכת רחצה.

בית המרחץ קטן ובנוי היטב מאבני גזית ופסיפסים. זהו בית מרחץ מסוג טורי: הוא מורכב מארבעה חדרים הבנויים בזה אחר זה – שלושה חדרי רחצה (פריגידאריום, טפידריום וקלדריום) וחדר הסקה. בתי מרחץ דומים נתגלו בארמונות ההרודיאניים במדבר יהודה (מצדה, קיפרוס, הרודיון). בנוסף לכך, נמצא ליד המעיין מגדל עגול לגידול יונים (קולומבריום). גידול היונים נועד בעיקרו להפקת זבל לצורך דישון הגנים המושקים של הארמון. כמו כן, נמצא בית בד. מתקנים חקלאיים אלה מלמדים על כך שהמקום היה חלק מאחוזה רחבת ידיים. בעליו של הארמון, על פי המשוער, היה אדם המקורב להורדוס, ואולי אפילו אחד מבניו[144]. בחפירות התגלה בין השאר שבר לוח שיש שעליו כתובת בשפה הלטינית ובה המילה “אקוודוקט” (=אמת מים), עדות אפשרית לאמת המים המוליכה את מימי עין צור לבירת הפרובינקיה בקיסריה[145].

תחנה מס' 7 – תל צור

ישוב קבוצת בית"ר

במרחק של כ-200 מ', במעלה הגבעה צפונה, נמצאים שרידי הישוב תל צור, שהקים גרעין מפלוגת הגיוס של בית"ר.

ב-17 במאי 1939, פרסם שר המושבות הבריטי מלקולם מקדונלד, את "הספר הלבן", שהטיל הגבלות על העליה היהודית לארץ ישראל ועל רכישת קרקעות בידי יהודים. כתגובה, העלו המוסדות המיישבים, כעבור מספר ימים,  שבעה ישובים, של "חומה ומגדל"[146]. היה זה השלב האחרון של "מתקפה ישובית", שהחלה בשיתוף פעולה עם הברטים ב-1936 המשיכה בהסתייגותם וכעת, למרות התנגדותם.

ראו באתר זה: חומה ומגדל.

קבוצת אנשי בית"ר, חידשה, בסיוע אביגדור מירקין[147], סגן מנהל פיק"א שהיה איש בית"ר, את נקודת התיישבות תל צור. הייתה זו נקודת ההתיישבות השנייה של תנועת זו, אחרי רמת טיומקין שליד נתניה[148]. הרעיון לחדש את הישוב בתל צור מקורו בבוגרי פלוגת זכרון יעקב, שנהגו לטייל באזור בשבתות. למקום עלתה קבוצת "המצפן" מזכרון יעקב בעידודו של שמשון יוניצ'מן[149], ממלא מקומו של נציב בית"ר בארץ ישראל. ערב העליה לתל צור, התנהל ויכוח עקרוני בתנועה הרוויזיוניסטית, אם על התנועה לעודד פעולות בנוסח מפא"י ולתמוך במתיישבי תל צור[150]. בסופו של דבר, תמך דוד רזיאל בעליה והקציב מכספי התנועה 400 לא"י. מפיק"א קיבלו המתיישבים סכום של 900 לא"י.

במבצע העליה לקרקע, שחל ב-23 במאי 1939, השתתפו כ-180 איש. לעזרת המתיישבים באו מגוייסים מפלוגות העבודה של בית"ר, אנשי זכרון יעקב וקבוצה מקיבוץ מעיין צבי השכן[151]. בלילה, עם סיום העליה, כאשר המגדל עמד על כנו וחומת העץ הקיפה את הישוב, נותרו במקום חמישים איש וביניהם בחורה אחת- המאותתת. הנשים והילדים נותרו בזכרון יעקב, עד השלמת בניין המגדל הקבוע, שכלל חדר ילדים בקומה הראשונה ותחנת נוטרים בקומה העליונה. אברהם הרצפלד, מהמרכז החקלאי, דיווח לקציני המחוז על העליה לקרקע, רק לאחר מעשה. למחרת יום העליה הגיעו מברכים רבים, ביניהם אברהם הרצפלד, ברכה חבס ואליהו גולומב, שהביעו את התפעלותם  מהדבקות במטרה שגילו בוגרי הגיוס[152]. לאחר שהמבקרים עזבו, פשטה אש בשדות שלמרגלות החומה, היה חשש שהאש תכלה את החומה, שהיתה בנויית עץ. אך למרבה המזל, הרוח שנתה את כיוונה והחומה נותרה לעמוד על תילה. הנקודה נוהלה על ידי ועד בן שלשוה חברים שנבחר על ידי המתיישבים עצמם. צורת החיים והעבודה נקבעו כשיתופיים, לאו דווקא מנימוקים אידיאולוגיים, אלא בעיקר בתוך שיקולי נוחות וחיסכון.

 

שטחה של תל צור היה 8,500 דונם, מהם 50 דונם אדמת חריש, 100 דונם אדמת השקייה וכול הייתר, אדמת טרשים שנועדה למרעה. השטח הרציף העיקרי היה גוש של 180דונם. יתר השטחים היו חלקות קרקע מפוזרים בשולי הכרמל. על מרביתה חלקות התגלעו  סכסוכי בעלות עם ערביי האזור ולא פעם התדרדר המצב לכדי תגרות ידיים. ב-אותה שנה חודשו העבודות להקמת מבנה הקבר של רוטשילד ברמת הנדיב ופיק"א הבטיחה להעסיק עשרים חברים מארגון 'המצפן' בעבודות שונות הקשורות במקום ובשמירה עליו[153]. אולם מקור פרנסה זה יבש כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. המחסור בעבודה הביא את חברי תל צור ללהקים במקום נקודת רועים. נרכשו 130 כבשים ומדריך מארגון "הנוקדים" הגיע באופן סדיר מגנוסר, ולימד את הרועים החדשים את תורת הטיפול בצאן. המתיישבים רכשו גם עדר של פרות ערביות, הקימו רפת ולול ושתלו גן ירק ועצי פרי. אך לא היה בכך כדי לקיים את כול החברים ורבים פנו לחיפוש עבודות מזדמנות[154]. תל צור הוקמה מלכתחילה כפעולת מרי כנגד הספר הלבן, יותר מאשר משיקול כלכלי-חקלאי. הגורמים העיקריים שעיכבו את התפתחות הישוב, בנוסף לתנאי השטח הירודים, היו חוסר הנכונות של המוסדות המיישבים להשקיע במקום והעדרו של ארגון אב או מסגרת על תומכת. הסוכנות טענה שהגוף האחראי הוא פיק"א ופיק"א לא ראתה בתל צור נקודה קבועה ולא נטתה להשקיע במקום עוד משאבים. גם התנועה הרוויזיוניסטית לא סיפקה למתיישבים את הסיוע הארגוני או הפיננסי שנדרש לפיתוח המקום.  ב-1941 החליטו אנשי המקום לעבור למבנה החאן של שוני. מכיוון שגם שם לא היתה מספיק קרקע, הציעו להם אנשי פיק"א, להשלים את תכנית בנימינה. השטחים המוצעים היו מספר גושים שהשתרעו במקביל לרחוב הקיצוני של המושבה. המעבר משוני למקום החדש התאפשר בעזרת הלוואה שנתנה פיק"א. גם קרן תל חי והבנק להלוואה וחיסכון שבזכרון יעקב, עזרו לישוב בצעדיו הראשונים. בנובמבר 1946 עברו מרבית התושבים לביתם החדש. הישוב מנה 28 בתים, עם חלקה של ארבעה דונמים צמודה לכול בית ועוד 34 דונם לכול יחידה, באזור השיפוט של בנימינה. ביוני 1947 שונה שם האגודה, מ"המצפן תל צור- ל"נחלת ז'בוטינסקי"[155].

מכאן, ניתן לחזור בשביל הכחול, עד למרכז המבקרים. לחילופין, ניתן לרדת לאורט בנימינה. לשם יכול להגיע רכב איסוף, או רכב שהושאר בעוד מועד.

לחובבי לכת ניתן להאריך את הסיור עד לח'רבת עקב. חוזרים למעגל השבילים הסמוך למרכז המבקרים. נמשיך ממנה גרום מערבה, בשביל המסומן באדום.

תחנה מס' 7: חרבת עקב

השביל ממשיך ומגיע עד לחורבת עקב. מכאן נשקפת תצפית על מישור חוף הכרמל ועל הים  התיכון מזה; על בקעת הנדיב מזה, עם רמות מנשה והרי שומרון, אשר מעבר להן מזרחה; ועל צפון השרון כולו.

החורבה, הממוקמת בגובה 142 מטרים מעל פני הים, נמצאת על מצוק חוטם הכרמל, חלקו הדרומי-מערבי של הכרמל. באתר שחזור של וילה מהתקופה הביזאנטית (מאות  4-7 לספירה) שנבנתה על גבי וילה מהתקופה הרומית שכנראה חיו בה יהודים.

פרופ' יזהר הירשפלד, שחפר באתר, גילה בַּמקום שרידים של וילה ביזנטית הבנויה על שרידי בית אחוזה קדום יותר מימי הבית השני (מאה 1 לפנה"ס). בית האחוזה היה מבנה גדול שהשתרע על פני 2,800 מ"ר. המבנה, שצורתו כצורת האות ר', הוקף חומה בנויה אבני גיר. מתקופה זו התגלו במקום מקווה טהרה, הכולל שלוש מדרגות חצובות בסלע, שונות זו מזו בגובהן. שישה מטרים ממזרח למקווה הטהרה נמצא אמבט קטן חצוב בסלע, ששימש לרחיצת הגוף טרם הטבילה במקווה. בית האחוזה ננטש בימי המרד ברומאים (66¬-70 לספירה).

רוב השרידים הנראים כיום שייכים לווילה שנבנתה בתקופה הביזנטית (מאות 4¬-7 לספירה). סמוך לשער הכניסה נמצא בור מים גדול. האגף המזרחי של הווילה היה בעל קומה אחת, שכללה שלושה קמרונות מקבילים. האגף הצפוני שימש ככל הנראה כמרתף יין וכמקום אחסון. אולי הייתה בו גם אורווה קטנה יותר ומקום אחסון למזון ולכלים. הקשת הגדולה שבפינה הצפונית-מזרחית של הווילה מעידה שהאגפים הצפוני והמערבי היו בני שתי קומות. הווילה ננטשה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל (640 לספירה). בצד המערבי של המתחם התגלו מתקני חקלאות של בית האחוזה מימי בית שני – גת לדריכת ענבים ושרידי בית בד. התצפית לעבר מישור חוף הכרמל, במרחב שבין נתניה לחיפה, מרהיבה.

מנצור אל עקאב

בראש הצוק, בצד פסגתו של ה"חוטם", שמרו הערבים על מסורת קבורה של שייח' מנצור אל-עקאב (ע' בשורוק). הוראת השם "מנצור" היא מנצח. לגבי הכינוי "אל-עקאב", כנראה שמקורו בעקב, דורס מגביה עוף ולפיכך משמש שמו בהשאלה למקום נישא, כעין "קן נשרים". בהקשר זה מזכיר יהודה זיו את הביטוי הערבי "אמנע מן עקאב אל-ג'ו", למבצר שאין לכובשו ומשמעו "נבצר מן העקב שבשמים".  כנראה שמסורת הקדושה קשורה לבית מידות שהיה קיים בעבר במרומי הצוק ומתואר בדו"ח של משלחת הסקר הבריטית לחקירת ארץ ישראל (P. E. F.), משנת 1873. בפרוס המאה ה-20 הגיעו לחורבה, שכונתה בפי הערבית "אל קבו" ("הקמרון"), מצאו שבמקום יושבת משפחה של "כושים", צאצאיהם של פליטי צבא מצרים במסעו של איברהים פח'ה, לכיבוש ארץ ישראל, בשנים 1832-1840. כשנאלץ לשוב למצרים, בלחץ מעצמות אירופה, העדיפו רבים מהם להתיישב במישור חוף הכרמל ובשרון, על פני חזרה לארצם, להיות נתונים לחסדי האפנדים.

רג'אח אבו שהב, תושב ג'יסר א-זרקא, עוזרו של המהנדס דוב קובלנוב, שניצח על ייבוש ביצות כבארה, סיפר שזהו קברו של נבי עקאב, שמשפחתו חיה בקיסריה (טרם ימי מוחמד, שהיה הנביא האחרון) ואילו הוא התבודד בחוטם הכרמל. מכול הסביבה עלו אליו הכפריים, לבקש בעצתו, או ברכתו. מסורת אחרת, טענה שנבי עקב חי דווקא בקיסריה הצלבנית ומכיוון שכול תושביה היו אז נוצרים, הביאוהו בני ביתו לקבורה מחוץ לעיר, בראש צוקי חוטם הכרמל. מכול מקום, מדי שנה היתה נערכת במקום חגיגת עליה לרגל, ברוב עם. סביר להניח שיש קשר בין אירוע חגיגי זה לבין שמות הכפרים שהיו סמוכים לחוטם הכרמל ונטלו חלק בחגיגה. הוראת שם הכפר צברין, ששכן מצפון לעמיקם של ימינו, היא "מצפים בסבלנות" (ליום הגדול). יש הקוראים לו "צבעין", כלומר "צובעים" חוטי אריגה לבגדי חג ומועד. הוראת שם הכפר טבאלין, ששכן ממזרח לזכרון יעקב היא "מתופפים" ואילו זמרין, שמה הקודם של זכרון יעקב, הוראתו "מחוללים" דרך השמות מוצג תיאור ציורי של החגיגה. עולי הרגל עוטים בגדים צבעוניים, מכים בתופים ונושפים בחלילים.

יש טענה ששמו של השייך הוא דווקא "אל עקאב" (ע בחיריק), שמשמעו "מנצח הייסורים" ויתכן ששמו נובע משמו של רבי עקיבא, אשר הוצא להורג בקיסריה הסמוכה. על פי המסופר בתלמוד, הרומאים עינו אותו במסרקות ברזל, והוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים וקרא קריאת שמע, "עד שיצתה (=שיצאה) נשמתו ב"אחד" (=במילה "אחד" המסיימת את הפסוק הפותח את קריאת שמע)][156]. שנת מותו המדויקת לא ידועה אך משערים כי מת בין שנת 132 לשנת 136 לספירה. המסורת קובעת את תאריך מותו לט' בתשרי, ערב יום הכיפורים, ג'תתצ"ו.

מסורת בפי ותיקי זכרון יעקב גרסה שכאן נחבא רבי עקיבא מפני הרומאים, כשהוא ניזון מפירותיו של עץ החרוב, המצל על מבנה הקבר – עד שנתפס והומת. ב-1925 עגנה ספינת הטיולים של הברון בחוף טנטורה[157]. בין מקבליו היו שבתאי לוי, סגן ראש עיריית חיפה, צבי פרנק, מנהל פיק"א וינקו (יעקב) אפשטיין, נציג המושבה זכרון יעקב. הברון ביקש מהם למצוא לו חלקת קבר. מהם הוליכו אותו לכאן. הוא צפה על הסביבה מספרים שהסיפור על ר' עקיבא ריגש אותו מאד ולכן החליט כי הוא רוצה להיקבר בסמוך[158].

תחנה מס' 8: ח'רבת סופסאפי

למקרה ונותר זמן ורצון, אפשר לבקר בחרבת צופצפי, הנמאת על ערוץ נחל עדה, בצפונה של פרדס חנה. במקום שכנו מהגרים בוסנים בסוף שנות ה-17 זל המאה ה-19 ואחר כך שכן סם מחנה הפרדות של צה"ל.

ראו באתר זה: מחנה פרדות בחרבת צופצפי

הערות

[1] סלמן אבו רוכאן ויעקב שורר (עורכים), הכרמל וחופו ורמות מנשה, מדריך ישראל החדש, כרך מס' 5, כתר, ירושלים, 2001, עמ'18

[2] יעקב שורר (עורך), עמקי הצפון, כרמל ושומרון, מדריך ישראל, כתר, ירושלים, 1980, עמ' 68.

[3] מדריך ישראל החדש, עמ' 22.

[4] יעקב שורר מדריך ישראל, שם

[5] יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ומסלולים במבט שני, כתר, ירושלים, 1988, עמ' 121.

[6] דורון בר, "מפריז לרמת הנדיב: קבורתו השנייה של בנימין אדמונד דה רוטשילד במדינת ישראל", קתדרה, 173 2019, עמ' 85-108

[7] תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק ב דף נח טור ג /ה"ב

[8] נזכרת כאן בשמה הרשמי: "קולוניה פרימה פלביה אוגוסטה קיסריה".

[9] erome Murphy-O'Connor, The Holy Land – an Oxford Archeological Guide, Oxford University Press, 2008 –

[10] אורכסטרה או "המקום לריקודים" היא האלמנט העתיק ביותר של התיאטרון היווני. האורכסטרה היא אחד משלושת המבנים של התיאטרון (השניים האחרים הם סקני ופרוסקניון).

האורכסטרה נמצאה, בדרך כלל, לרגלי גבעה, שהצופים היו יושבים על שיפועה, בתחילה על הרצפה, אך במרוצת הזמן על ספסלים המוצבים אלה מעל אלה.

לפני שנוצרה צורת הטרגדיה בתיאטרון, הופיעו המקהלות היווניות הקדומות בשירה ובריקודים על מגרש חלק או מרוצף, שבמרכזו עמד מזבח לאל דיוניסוס (שהיה בעצם האורכסטרה). במרוצת הזמן, כאשר הוטל על המקהלה להציג עלילה, היו נאלצים לוותר על האורכסטרה בצורת עיגול, ולעצבה בצורת חצי גורן עגולה ,כדי לאפשר לכל הצופים לראותה. כשהחלו להרחיב את העלילה בדרמות העתיקות והוסיפו למקהלה שחקנים, היו השחקנים מופיעים על האורכסטרה יחד עם המקהלה.

[11] על משחקי המים שהתקיימו באורקסטרות שהתקיימו בבריכות, ראו : ארתור סג"ל, התיאטראות בארץ ישראל, בעת העתיקה, מוסד ביאליק,  ירושלים תש"ס, 27, (להלן: התיאטראות בארץ ישראל) עמ' 30-29 , הערות 31 ו-36. ראו גם: https://www.jewishvirtuallibrary.org/maiumas

[12] בהרי מואב היה מקום בשם "בית מרזח", ונקרא בפי היוונים והרומאים בשם "מיומס" והיא מסומנת במפת מידבא (מהמאה השישית לסה"נ). מיומס אחרת הייתה על חוף הים של העיר עזה, ואחרת על חופה של אשקלון. כן הייתה מיומס בסביבת קיסריה, על יד המושבה בנימינה, במקומה של שוני בימינו, בה גם נשארו שרידי תאטרון רומאי גדול

[13] מדריך ישראל, כרך ח', עמ' 146.

[14] ראו באתר זה: ביקור בהר גריזים

[15] ראו באתר זה: ביצות כבארה.

[16] "פארק ז'בוטינסקי", אתר הקק"ל: https://www.kkl.org.il/forestsearch/jabotinsky_shuni_park.aspx

[17] יובל אלעזרי (עורך), לקסיקון מפה – ארץ ישראל, הוצאת "מפה – מיפוי והוצאה לאור", תל אביב, 2003, עמ' 292

[18] אחוזת מראח ; שפירוש שמה בערבית הוא מנוחה , מרגוע – הייתה רכושו של אפנדי ערבי נוצרי מחיפה , פואד סעד , מתורגמנו של סגן הקונסול הגרמני בחיפה . היא כללה כשלושת אלפים דונם קרקע בעמק הנדיב ובשולי חורש האלונים שממזרח . מראחי היתה הרחק מזרחה מכל נקודה יהודית קיימת והיישוב שם היה מוקף ככפרים ערביים גדולים כסינדיאני , צוברין , קניר וערה . הנוף והסביבה – אמנון להב, "גבעת עדה היא מראח'",  בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, סיפורי מושבות : סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י משרד הביטחון, תל אביב (להלן: סיפורי מושבות) עמ' 34.

[19] חאן זרעוניה הוא מבנה מהתקופה העות'מאנית, שהוקם בשלהי המאה ה-19 ועל אף שמו שימש בפועל כבית אחוזה לאפנדים בעלי הקרקעות. במהלך השנים שימש כמקום התיישבות חלוצית לקבוצת חקלאיות וכחוות ניסויים חקלאית של יק"א. ב-2005 הוחכר לאנשים פרטיים ששיפצו את המקום לצורך מגורים. נמצא כיום במערבה של בנימינה והוגדר כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.(לקריאה נוספת: גדעון חזנוב, זכרונות, הוצאת המשפחה, 1990, עמודים 28–39).

[20] בורג' בנימינה הוא ח'אן היסטורי הממוקם בחלק הדרום מערבי של המושבה בנימינה.

[21] אמנון להב, "בנימינה – גולת הכותרת של הברון רוטשילד", בתוך: סיפורי ושבות, עמ' 26

[22] מדריך ישראל החדש, עמ' 200-202

[23] מינה גראור, ההתיישבות של התנועה הלאומית בשנים 1977-1939, , מכון ז'בוטינסקי, 1977, עמ' 17

[24] שם, עמ' 13

[25] ספר בית"ר,  עמ' 185-187. ראו גם: משה שטיין, ביום שירות, תל אביב , 1986, עמ' 30-31

[26] ראו באתר זה: העפלה

[27] "ישבנו וגם התיישבנו", בארץ ישראל, יוני, 1979.

[28] התיישבות של התנועה הלאומית, עמ' 50.

[29] דוד ניב, ארגון הצבאי הלאומי, חלק רביעי, המרד 1944-1946, מוסד קלוזנר, תל אביב, עמ' 168-170

[30] ראו בעניין זה: מאיר פעיל, פנחס יורמן,  מבחן התנועה הציונית 1931-1947, מרות ההנהגה המדינית, מול הפורשים, צ'ריקובר, תל אביב, עמ' 157

[31] דוד ניב, שם, שם.

[32] מדריך ישראל החדש, עמ' 200-202

[33] שי להב, " הדי-די-טי, גדרות התיל והאשכנזים: 10 עובדות על המעברות – בלי סטיגמות", מעריב, 16/02/2019

 

[34] מחנות עולים הוקמו תחילה בעתלית, פרדס-חנה, רעננה, בית-ליד, בנימינה, חדרה וראש-העין, ובשלב השני – בבאר-יעקב, קרית-אליהו (חיפה), קרית-מוצקין, רחובות וירושלים.

[35] שיבת הנהלת הסוכנות היהודית, בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר האוצר אליעזר קפלן. (לוי אשכול, בחבלי התנחלות, עם עובד, תל אביב, 1958 עמ' 220.

[36] בחודש מאי 1950 הופיעה בעיתוני הארץ מלה חדשה – "מעברה". השם שניתן למסגרת האמורה, 'מעברה', בא להעיד על זמניותה של התופעה. ב – 23 במאי 1950 נמסר ב'דבר': 'הוקמה "המעברה" הראשונה לעולים שיעסקו בעבודות ייעור— בהרי ירושלים. ב 4 ביוני 1950, בישר עיתון "ידיעות אחרונות" לקוראיו: : ' "מעברות" – מדן ועד באר-שבע: 50 אלף עולים ישוכנו במחנות אוהלים, באזורים שמצויה בהם עבודה'.

[37] ברנשטיין, צבי. "העלייה ההמונית בשנות החמישים והשלכותיה". סקירה חודשית., תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

[38] ראו בעניין זה: יוסי אלפי, לובה אליאב, משני עברי המעברה, הוצאת מעריב 2006

[39] במעברת חיריה, סקיה וסלמה ליד תל-אביב תססו והפגינו התושבים בשל גורם זה)

[40] קצ'נסקי, מרים, "המעברות", בתוך: מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות, 1948 – 1952 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, עידן 8, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1986, עמ' 69-85

[41] אורית רוזין, תנאים של סלידה, הורות והיגיינה של עולים מארצות האסלאם בעיני ותיקים בשנות החמישים, עיונים בתקומת ישראל, כרך 13, 2002, עמ' 195-238

[42] א' שטרנברג, בהיקלט עם, תל-אביב 1973.

[43] מכתב נמיר לא' פינקלשטיין [עילם] ממשרד העבודה, 2.5.1951. ארכיון העבודה (א"ע), IV 208, תיק 6314.

[44] דבורה ברנשטיין, המעברות בשנות החמישים, חיפה 1980.

[45] שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים: מזרחים ואשכנזים בישראל, ניתוח סוציולוגי ושיחות עם פעילים ופעילות, מחברות למחקר ולבקורת, 1981, עמ' 21ץ

[46] סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: 1948-2003, עם עובד, תל אביב 2004, עמ' 73-74.

[47] מרדכי נמיר, מול פני המעברות, תל-אביב 1972, עמ' 127.

[48] 16 שנות קליטת עולים בישראל, הסוכנות היהודית – מחלקת הקליטה 1964.

[49] יאיר זיידנר, אתר מפה, הגנים של רמת הנדיב: טיול על חשבון הברון, באתר ynet

[50] דן גלעדי ומרדכי נור, רוטשילד, "אבי הישוב" ומפעלו בארץ ישראל, , כתר, ירושלים, 1982, עמ' 8-9

[51] בין היתר, בעת זקנתו, תרם למוזיאון הלובר, אוסף תחריטים ורישומים נדירים ושימש בו יועץ אמנותי בתחום זה. כמו כן, מימן את הקמתו של המכון לביוכימיה בפריס ותמך בו, למין שנות ה-80 של המאה ה-19 (רן אהרונסון, הברון והמושבות, ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה 1890-1889, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1990 (להלן הברון והמושבות), עמ' 9, הערה 1.

[52] י' בריל, יסוד המעלה, ירושלים תשל"ח, (הוצאה מקורית : תרמ"ג), עמ' 151.

[53] לאחר מכן התחיל הברון לעסוק בפיתוח יישובים בארץ ישראל. המשבר החריף שבו היו נתונות המושבות הראשונות בארץ ישראל, דחף את רוטשילד להשקעת כספים רבים בהן ולמעורבות רבה בחייהן (ראו בהרחבה: רן אהרנסון, הבארון והמושבות: ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשיתה 1890-1882, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1990; דן גלעדי, מרדכי נאור, רוטשילד: "אבי היישוב" ומפעלו בארץ ישראל, הוצאת כתר, ירושלים, 1982. זבולון פורן (עורך), הברון בנימין-אדמונד רוטשילד: אבי היישוב, הוצאת קרן קיימת לישראל, 1986. גצל קרסל, אבי היישוב: הברון אדמונד דה רוטשילד ופעלו, הוצאת מגן, תל אביב, 1954(.

[54] . פגישתם של פיינברג והברון בנימין אדמונד דה-רוטשילד (18.10.1882) הוסדרה בעזרתם של יועצי הברון הרב צדוק הכהן ומיכאל ארלנגר,.

[55]  הבארון התנה את הסיוע בקליטת משפחות נוספות במושבה, ואת קבוצת הביל"ויים שכונתה בפיו "הסטודנטים", אשר ישבה במקווה ישראל. בכמה מקומות מוזכר סכום של 30,000 פרנק.

[56]  יהודה ראב (בן עזר), התלם הראשון, תל-אביב, 1956, עמ' 89; הברון והמושבות, עמ' 10

[57]  "חשבתי מה היה לראשון לציון וליתר המושבות לולא שינס האיש היקר הזה את מותניו לעזוב בני ביתו בארץ הקודש ולעבור אורחות ימים למען הביאו העזרה על ידי נדבת לבב השר הנדיב הזה? הוספתי לחקור במופלא ממני ולחשוב על דבר השאלה הישנה – צדיק ורע לו. יבוא יום ויבינו חובבי ציון מי המה הגבורים הנאמנים אשר עדרו בלא לב ולב להניח אבן הפנה לשיבת בנים לגבולם" (ז.ד. לבונטין, 'לארץ אבותינו', א, תל אביב תרפ"ד, עמ' 75).

[58] .  גרפי דליה, "יוסילי החלבן", עת-מול, יד בן צבי, מרס 2005 , גליון  4 (180 )

[59] ראו גם אליהו הכהן, 'אֵלֶיךָ אָבִינוּ': תפילה לשלום הנדיב הידוע, בבלוג "עונג שבת", אוקטובר 2017.

[60] י' בריל, יסוד המעלה, מגנצא תרמ"ג, מהדורה מצולמת, ירושלים תשל"ח, עמ' 6-10.

[61] שמואל יבניאלי, ספר הציונות, כרך א: תקופת חיבת ציון, חלק ב', ירושלים ותל אביב, תשכ"א (להלן: יבניאלי),  עמ' 76. ח' חיסין, מיומן אחד הבילויים, תל אביב, תרפ"ה, עמ' 81-82.

[62] הברון מוריס דה הירש אאוּף גֶרוֹיט (בגרמנית: Moritz Freiherr von Hirsch auf Gereuth‏) (1831 – 1896) היה איל הון ונדבן יהודי-גרמני שחי בצרפת, באנגליה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית. סייע באמצעות חברת יק"א שהקים, בארגון ובכספים להגירה הגדולה של יהודי מזרח אירופה לאמריקה (ובעיקר למושבות הברון הירש בארגנטינה) בשלהי המאה ה-19. פגישתו עם תאודור הרצל, בשנת 1895, פתחה את פעילותו של הרצל למען הציונות. (תיאודור הרצל כתב  ביומנו. אפריל 1896 "בין היום לאתמול מת הברון הירש… מותו הוא אבידה גדולה לעניין היהודים. מכל היהודים העשירים הוא היה האחד והיחיד שרצה לעשות משהו למען היהודים העניים". ראו: תיאודור הרצל, ספרי יומן  1895 – 1898, "עניין היהודים", כרך א', הספרייה הציונית ומוסד ביאליק 1997).

[63] עמית לוינסון, "משפחת אהרונסון, נצח ישראל לא ישקר", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי משפחות, סיפורן של חמישים משפחות בתולדות היישוב, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב,  (להלן: שורר, אהרונסון), 1990, עמ' 18 . אולם אין לכך גיבוי בשום ק=מקום.

[64] הבארון והמושבות, עמ' 40

[65] יבניאלי ב', עמ' 235-240

[66] איתי בחור, פעמון סדוק, זכרון יעקב, 2017 (להלן: פעמון סדוק(, עמ, 72

[67] יבניאלי, ב' עמ' 236

[68] אביעזר שלוש, מזמארין לזכרון יעקב, אתה האינטרנט של מט"ח. מתוך א' שלוש, "מי היה אותו אפלבוים?, הוצאה עצמית, 1999.

[69] מכתב הברון לשמואל הירש מיום 16/10/1883, אצל שולמית לסקוב, הבילויים, ירושלים תשל"ט, עמ' 163-166

[70] ראו למשל: יוסף גורני, מראש פינה ודגניה ועד דימונה, שיחות על מפעל הבניה הציוני, ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, תל אביב, 1983, עמ'24-25

[71]פעמון סדוק עמ, 73

[72] פעמון סדוק, עמק 73.

[73] בן ארצי, המושבה, עמ' 18.

[74] שמעון שאמה, בית רוטשילד וארץ ישראל, ירושלים, תש"ם (להלן: שאמה),, עמ' 82 ואילך

[75] אהרונסון, "זיכרון בירת השומרון", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות – סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, משרד הביטחון, תל אביב (להלן: זיכרון, יבתר השומרון), עמ' 59.

[76] דן גלעדי, הברון רוטשילד ומשטר החסות של הפקידות", בתוך: ספר העליה הראשונה, (להלן: ספר העליה הראשונה), עמ' 185-186.

[77] הברון והמושבות, עמ' 54

[78] סמסונוב, שכרון יעקב

[79] רן אהרונסון, הברון והמושבות, יד בן צבי, ירושלים, 1990.

[80] יוסף גורני, מראש פינה ועד דגניה, , שיחות על מפעל הבניה הציוני, משרד הביטחון, תל אביב, 1983, עמ' 26-27

[81] דן גלעדי, עמ' 197.

[82] י שראל קולת,  תולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה – התקופה העות'מאנית, מוסד ביאליק, כרך בק,

[83] דן גלעדי, הברון, עמ' 183-184

[84] הברון והמושבות, עמ' 296

[85] משה סמילנסקי, זכרונות, ב', תרצ"ה, עמ' 23.

[86] הברון והמושבות, עמ' 295

[87] השנואים ביותר מבין הפקידים היו אוסוביצקי בראשון לציון, אושרי בראש פינה ואדולף בלוך, אף הוא מאלזס, שרדה באכזריות במתיישבי ראשון לציון ומזכרת בתיה

[88] אלכס ביין, תולדות ההתיישבות הציונית, מתקופת הרצל ועד ימינו, מסדה, רמת גן, עמ' 11.

[89] שמואל אביצור, עמ' 242, הברון והמושבות, עמ' 297

[90] הברון והמושבות, עמ' 81.

[91] יהושע קניאל, "היישוב הישן וההתיישבות החדשה" בתוך: מרדכי אליאב (עורך), ספר העליה הראשונה, עמ' 275

[92] דן גלעדי, הברון, עמ' 192

[93] הברון והמושבות, עמ' 78

[94]   אלכס ביין משתמש בנתונים קלים יותר להבנה: לפי אומדנה, השקיע הברון במפעל ההתיישבות סך 5,600,000 לי"ש  מסכום זה, הושקע בשנים 1883-1899 סך 1,600,000 לי"ש. באותה התקופה השקיעו כל האגודות של חובבי ציון ברוסיה ובאירופה, סך של 87,000 לי"ש. (אלכס ביין , תולדות ההתישיבות הציוני, מסדה, רמת גן, עמ' )10

[95] ראשון לציון, רחובות, גדרה, באר טוביה ואדי חנין (נס ציונה), עקרון (מזכרת בתיה), הרטוב, מוצא, פתח תקווה, חדרה, זכרון יעקב, שפיה, בת שלמה, ראש פינה, יסוד המעלה, מטולה, משמר הירדן ועין זיתים.

[96] אלכס ביין, עמ' 12-13

[97] פעמון סדוק, עמ' 75

[98] פעמון סדוק, עמ' 74-75

[99] המושבה, עמ' 22-25

[100] מ' אליאב, ארץ ישראל ויישובה במאה הי"ט 1917-1977, ירושלים, כתב, 1978, עמ' 315

[101] אליאב, עמ' 318

[102] ריימון וייל (: Raymond Weill;‏ 1874, – 1950, פריז) היה אגיפטולוג וארכאולוג יהודי צרפתי, הארכאולוג היהודי הראשון שחפר בארץ ישראל.

[103] מונטגיו בראונלאו פארקר (: Montague Parker; ‏ 1878 –1962) היה איש צבא בריטי, בנו השני של הרוזן ממורלי, והרפתקן שקשור באחת החפירות הארכאולוגיות השערורייתיות ביותר שאירעו בארץ ישראל.. ארקר הצליח לשחד את מרבית שומריו המוסלמיים של המתחם הקדוש אך ככל הנראה לא את כולם. משעבדו בחשאי בלילות, גילה זאת מי מהשומרים שלא היה בסוד העניין והרים קול זעקה שהביאה למהומה רבתי של תושביה המוסלמים של ירושלים. פארקר ואנשיו נמלטו בעור שיניהם מן הארץ. הפרשה זכתה להדים בעיתונות המקומית והבינלאומית.

[104] לשם ניהול הפארק הוקמה בשנת 1959 חברת גני רמת הנדיב בע"מ (חברה לתועלת הציבור), מכוח חוק מיוחד: חוק גני רמת הנדיב, תשי"ח–1958, המסדיר את פעילותה.

[105] החברה להגנת הטבע, טיול לחג: חוצה רמת הנדיב, באתר ynet, 13 באוקטובר 2008

[106] גידי זנד, סמדר רייספלד ונורית קינן, רמת הנדיב הדברים הנסתרים מן העין : על יחסי הגומלין בפארק הטבע

הוצאת מטח , תל אביב, 2005, עמ' 5.

[107] לרודיסטים שלד גדול יחסית דומה באופן כללי לשלד של אלמוג בודד. בנוי מקשוות לא שוות. קשווה ימנית גבוהה (יכולה להגיע עד אורך של 30 ס”מ) בעלת צורה קונית הגדלה כלפי מעלה ומתרחבת למעין גביע-חרוטי. החלק התחתון של הקשווה חתוך על ידי לוחות אוריזונטלים המשאירים נפח קטן למיקום הגוף הרך. הקשווה השמאלית שטוחה לרוב בעלת צורה של מכסה בעלת זוג שיניים גסות וארוכות יורדות מפנים קשוות המכסה לשקעים תואמים בקשווה הימנית : https://www.fossil.org.il/fossil/rudists/

[108] שם , עמ' 9

[109] שם, עמ' 21

[110] ממוצע רב-שנתי, מנתוני אתר האינטרנט של רמת הנדיב, נמדד ברמת הנדיב משנת 1994: ללא שם 2008

[111] בן ציון מיכאלי, ישובים שנעזבו, מלוא, תל אביב, 1980, עמ' 161ץ ??

[112] : ידידיה שוהם, על 'כאן על פני האדמה', מאסף: כתבים לחקר, תנועת הפועלים היהודית, יג, תשמ"ב-תשמ"ג (להלן: שוהם, תשמ"ב), עמ' 130-127 .

[113] אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית, חמישים השנים הראשונות 1947-1897, עם עובד, 2009, עמ' 56.

[114] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982.

[115] שוהם, שם

[116] יוזף וויץ, התנחלותנו בתקופת הסער, ספריית פועלים 1947, עמ' 105.

[117] מאיר יערי, עמ' 68. ראו גם: זאב צחור, חזן – תנועת חיים, עמ' 66.

[118] בי לופט, 1949-1894, יליד גליציה, שהצטיין ונפצע כקצין אוסטרי במלחמת העולם הראשונה. היה מראשי ההגנה העצמית בגליציה וממנהיגי "השומר הצעיר" ו"החלוץ". עלה לארץ ישראל ב-1920 והיה פעיל מרכזי ב"הפועל הצעיר" ואחר-כך במפא"י, ומ-1937 ניהל את חברת הביטוח ההסתדרותית – "הסנה".

[119] ישובים שנעזבו, עמ' 161

[120] משמר הוולגה : 1922-:1918 קבץ זכרונות מן הקורות את הקבוצה למן הוסדה בגולה ועד עליתה ארצה. ‘ תל אביב, 1962

[121] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982

[122] ישובים שנעזבו, עמ' 161.

[123] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[124] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[125] קונטרס, 18.12.1921

[126] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982

[127] הפועל הצעיר, 3.1.1922

[128] "החלוץ": הסתדרות נוער ציונית להכשרה ולעליה לארץ ישראל, שהוקמה ב-1915 בארה"ב על-ידי בן צבי ובן גוריון וב-1917 ברוסיה, על-ידי טרומפלדור. אחרי מלחמת העולם הראשונה התרחבה מאד בכל אירופה, המטרות שקבעו הדגישו את עצמאותם ואי-תלותם: "החלוץ', כהסתדרות מיוחדת, עומד בארץ על יסודות פוליטיקה לאומית בלי שום אוריינטציה ובכלל אינו שם מבטחו בהגשמת שאיפותיו בכוחות מן החוץ" (קובץ משמר הוולגה, 1962). ובעיקר במרכזה. קבוצות אנשי "החלוץ" עלו במאורגן בעליות השלישית, הרביעית והחמישית, הקימו את "גדוד העבודה" והיו הבסיס להתיישבות העובדת השיתופית – הקיבוצים והמושבים.

 

[129] א.צ.מ.,S15-159

[130] קונטרס, 11.5.1923

[131] להב, אמנון, "אום אל עלק : 1919-1923", התיישבות יהודית ברמת הנדיב, יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1982

[132] א.צ.מ. S-15 84-85/3)

[133] מגן הנדיב לעין צור – דפי יהודית, החברה להגנת הטבע.

[134] בועז זיסו, , שני מגדלי קולומבריום הרודיאניים בחורבת עלק ובחורבת אבו ח'ף – "קדמוניות", חוברת 112.

[135] ראו באתר זה: האל דיוניסוס

[136] ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, רמת הנדיב מקור למקורות – עיון במקורות היהודיים על הכרמל וחוטם הכרמל, הוצאת החברה להגנת הטבע, 2001

[137] רמת הנדיב שבילה מעיין, רמת הנדיב

[138] אמנון להב, ראשיתה של ההתיישבות היהודית ברמת הנדיב. החברה להגנת הטבע, 1992 .

[139] ממוצע רב-שנתי, מנתוני אתר האינטרנט של רמת הנדיב, נמדד ברמת הנדיב משנת 1994: ללא שם 2008

[140] צביקה צוק, מים בקצה המנהרה : לטייל במפעלי המים הקדומים , ירושלים, יד בן צבי, 2011.

[141] ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, רמת הנדיב מקור למקורות – עיון במקורות היהודיים על הכרמל וחוטם הכרמל, הוצאת החברה להגנת הטבע, 2001

[142] הנוסע מבורדו הוא כינויו של מחבר אלמוני של הספר – "מסע מבורדו" (Itinerarium Burdigalense), יומן מסע המתאר את עלייתו לרגל בסביבות שנת 333, בתקופת שלטונו של דלמטיוס , אחיו של הקיסר קונסטנטינוס , נראה , כי נתלוו למסע אנשים נוספים , אך אלו אינם ניזכרים בחיבורו . . החיבור נודע בחשיבותו, שכן הוא מהווה פתיחה לספרות המסעות לארץ ישראל וכן הוא אחד ממקורות המידע היחידים על פניה של ארץ ישראל בכלל, וירושלים בפרט, בראשית המאה ה-4. סיורו החל 333-ב דרך תאורו של הנוסע מבורדו היא עובדתית ו"יבשה" והוא מתאר את המקומות הקדושים בלשון קצרה ומתעלם מהנוף והסובב . חשיבות חיבורו היא בראשוניותו , שכן לפנינו תאור המסע הראשון לא"י שהועלה על הכתב . הקטעים המוקדשים לא"י הם בעלי ענין מיוחד , ובעיקר אלו הנוגעים לאתרים מקודשים , שכן נעדרות בהן ( עדיין ) אותן מסורות משניות שאפיינו כל כך אח תאורי הנוסעים במאות . 5-6-ה בכלל אין בכתבי הנוסע מבורדו ת אור מעשי ניסים , או "חפצים מקודשים , " כמרים ומרטירים ואף פגישות עם אנשים וחוויות אישיות נעדרות כליל בחיבורו  הוא מוסר מאידך גיסא רק על מקומות שנתקדשו ע"י אירועים היסטוריים

[143]   הירשפלד, י'. 2005א'. הארמון ההרודיאני-ramat.www://http.

[144] Hirschefeld, Y. 2000. Ramat Hanadiv Excavations: Final Report of the 1984-1998 Seaeons.

Jerusalem.

[145] תולדות האדם ברמת הנדיב: https://www.ramat-hanadiv.org.il/%D7%9C%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D/%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2-%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D/%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%91/

[146] הישובים שעלו ב-22 וב-23 במאי היו הזורעים, שדמות דבורה, שורשים, מחניים, נווה ים, כפר גליקסון ותל צור.

[147] אביגדור (ויקטור) מירקין ( Victor Mirkin, 1909 –1944) היה קומנדנט (סגן-אלוף), הקצין היהודי הבכיר ביותר בצבא צרפת החופשית. הוא נהרג במלחמת העולם השנייה על אדמת צרפת.

[148] מת טיומקין הינו יישוב אשר עלה לקרקע במסגרת "התיישבות האלף". על "התיישבות האלף" הוחלט ב- 1927 כאשר כבר משנת 1926 המתינו כאלף פועלים ולחצו בלי הרף על המרכז החקלאי והמוסדות המיישבים לאפשר להם לעלות על הקרקע. בקיץ 1926 הוחל מפעל ההתיישבות בגוש הקישון, אולם במפעל זה טרם שולבו פועלים ממתינים. המועצה החקלאית שהתכנסה ב- 1927 החליטה כי עליה ליטול את ריכוז ההתיישבות לידה ולאפשר התנחלות זולה. [באותה תקופה נולדה התוכנית בשם "התיישבות האלף", שהינה פרי פשרה בין מצוקה של תקציב וחוסר בקרקעות חקלאיות, לעומת רצון ומעומדים רבים להתיישבות, כך שהתוכנית גורסת על שילוב עבודה חקלאית לצד עבודה שכירה בישוב העירוני. (מתוך: אליאב, בנימין, 1979, היישוב בימי הבית הלאומי, הוצאת כתר)].

באוגוסט 1930 התכנס בברלין מושב מיוחד של הנהלת הסוכנות ובה נקבעו קווי היסוד לפעולת ההתיישבות הנדונה. הוחלט שהביצוע המעשי יהיה ע"י "מחלקת ההתיישבות של הסוכנות". ראו בהרחבה: http://www.irgon-haagana.co.il/info/hi_show.aspx?Id=28196

[149] יוניצ'מן נולד ב-1907, בלוצק שבווהלין (בילדותו ברוסיה, ולאחר המלחמה בפולין; כיום באוקראינה), בשנת 1907, בנו של ישראל יוניצמן. למד בתיכון בעירו לוצק. אחר כך המשיך ללימודי רפואה באוניברסיטת פראג, שם קיבל תואר דוקטור לרפואה. בזמן לימודיו בפראג היה פעיל בתנועת בית"ר. ב-1932 חזר לפולין ונתמנה לחבר ההנהגה הארצית של התנועה. בשנת 1935 עלה לארץ ישראל. לאחר עלייתו היה למפקד פלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה ולראש הנהגת בית"ר בארץ ישראל. כמו כן היה חבר מרכז התנועה הרוויזיוניסטית.לימים, ח"כ מטעם חרות.  נפטר מהתקף לב בשנת 1961, בגיל 54. הוא הובא למנוחות בבית הקברות בראש פינה, על-פי צוואתו, ליד קברו של שלמה בן-יוסף אשר היה עולה הגרדום הראשון מבני עירו, וחברו לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה.

[150] שמשון יוניצ'מן, "תל צור, נחלת ז'בוטינסקי",שמשון יוניצ'מן, תל אביב, תשכ"ב, עמ' 211.

[151] ישהיהו מחנאי, נחלת ז'בוטינסקי, תולדותיה של התיישבות בית"רית, הוצאת המרכז השיתופי להתיישבות של עמועת החרות-בית"ר, תשי"ב, עמ' 87.

[152] ראו תל צור, נחלת ז'בוטינסקי, עמ' 84 ימחנאי, עמ' 95

[153] מרדכי אולמרט, דרכי בדרך הרבים, אור עם, 1981, עמ' 99-100.

[154] התיישבות התנועה הלאומית, עמ' 46-47.

[155] התיישבות התנועה הלראומית, עמ' 52-53

[156] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב'

[157] ראו באתר זה: סיור בטנטורה

[158] יהודה זיו, תרמיל צד, עמ' 121-125.