כתב: גילי חסקין 2018. עדכון: 05-11-2026

ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן; שער לתרבות יפן

אחד המקומות הפופולריים כיום ביפן הוא נאושימה (Naoshima), אי של אומנות מודרנית, הנמצא בלבו של סטואיצ’אי (Setouchi ) – הים הפנימי, הנמצא בין שלושת האיים הגדולים של יפן. באי הקטן הזה, שבו מתגוררים 3,600 בני אדם, אין זכר למאפיינים רבים של יפן המודרנית: אין מועדונים לפצ’ינקו, או חנויות כלבו עמוסות לעייפה. המכוניות אינן חזיון נפרץ והמרחקים בין המבנים קצרים יחסית, ניתן לגמא את המרחק בהליכה, או ברכיבה על גבי אופניים. כאשר מביטים על הים ,אפשר לראות סירות דיג שטות אט-אט לעבר אחד האיים השכנים. מאידך גיסא, זהו לא מקום ציורי כמו הכפרים בעמק קיסו. אין כאן ניסיון לשמר צביון כלשהו, כי אין מה לשמר. זהו מקום חדש יחסית. אבל שלו להפליא.

נאושימה אינו אתר תרבות יפני קלאסי. לא מזכיר את קיוטו, או קאנאזאווה. לא נמצא פה טירה החורקת כזמיר, לא ציורים קלאסיים של טווסים, אנפות וידידי החורף – שזיף, במבו ואורן. אלא משהו שונה לחלוטין. אפילו פרחי הדובדבן שהתהדרו בכסות לבנבנה בראשית חודש אפריל, נראו הפעם כנספח, כשוליים רקומים לדבר עצמו. בכול עונה הוא נראה אחרת. יפה במיוחד בסוף הסתיו. העצים העוטרים את הבניינים זוהרים בצבעי סגול, אדום בוער, זהב וצהוב, עד צהבהב. הסיור באי הוא דרך נהדרת לחוות את יצירות האמנות וללמוד על הקשר המיוחד ביפן אמנות לטבע. המקום העניק השראה לאחד מסרטי ג’יימס בונד – “האדם בעל הקעקוע האדום” ( The Man with the Red Tattoo), שנכתב על ידי ריידמונד בנסון (Raymond Benson) והוסרט כאן.

“בנס קומפני” ( Benesse Holding), חברת הוצאה לאור מאוקיאמה והבעלים של רשת ברליץ, בהובלת Soichiro Fukutake – יושב הראש של האימפריה העסקית שלה, רצתה לתרום לקהילה והרבה רצון לפאר ולרומם את שמה. לכן רכשה את החלק הדרומי של האי בשנת 1985. זמן קצר לאחר מכן, בשיתוף פעולה עם עיריית אוקיימה (Okayama) הסמוכה, היא הזמינה את האדריכל הנודע,  טדאו אנדו (Tadao Ando), מאוסקה, יליד 1941, מתאגרף בעברו, שקנה לו שם עולמי, כדי לעצב חלק ניכר מפארק ולהפוך אותו למרכז אמנות בינלאומי. אנדו נענה לאתגר. מן הסתם זוהי הגשמת חלומו של כל ארכיטקט. חוץ מלדבר על הרוחניות בארכיטקטורה, אנדו גם מדגיש את האסוציאציה בין הטבע לארכיטקטורה, הוא מאמין שמבנה אחראי לשקף גישה של הסביבה בה הוא בנוי. אנדו הוא מהבולטים באדריכלות המינימליסטית המשלב בטון חשוף ואור כחומר גלם. סגנונו משלב רעיונות בסיסיים של האמנות היפנית עם תפיסות אסתטיות של המודרניזם המערבי.

ראו באתר זה: טדאו אנדו – אדריכל בין מזרח למערב

נאושימה הוא חלק מפרויקט “אתר האמנות בֶּנֶס”, שהוא השם הכללי של מפעלי האמנות של תאגיד בנס, באיים נאושימה, טשימה (Teshima) ואינוג’ימה (Inujima). מרביתם  יצירות מופת של אותו אדריכל, שעבודתו מתאפיינת בקירות בטון חשוף, מחולקים למלבנים ובשימוש נרחב וייחודי בתאורה טבעית. נאושימה הוא הראשון והמפורסם שבהם. אם כי, לטעמי, מוזיאון האמנות של טשימה, שתוכנן דווקא על ידי האדריכל נישאזאווה (Ryue Nishizawa), הוא המרהיב ביותר. משפחת בנסה הודיעה בהצהרת הכוונות שלה: “מטרתנו הבסיסית היא ליצור אתרים מיוחדים על ידי הצבת אמנות ואדריכלות מודרנית מקורית ומשובחת בדו-קיום עם הטבע, עם הנוף ועם התרבות הייחודית של אזור סטו – הים הפנימי שבין האיים”.

מכול מקום, עבור כל מבקר כמעט, הבניינים בנאושימה מפתיעים. הם נראים כמבנים שייבנו במאה ה-23, עם בטון מזוין אפור וכל החידושים של הדור הבא. אולם מכמה בחינות נדמה כי הם מתכתבים דווקא העבר, אל עקרונות של צמצום, פשטות וריכוז, האופייניים לשירת ההאיקו המינימליסטית, לסידור הפרחים איקבנה (Ikabana) לציורים היפניים ול”נו” (No) – תיאטרון המסכות, ששורשיו במאה ה-14, המאופיין בחינניות מאופקת. בעוד שטכנולוגיה, על פי רוב הופכת את המשתמש למהיר, מעודכן ונמצא בכל מקום, בנאושימה היא מרגיעה ומאיטה, עד כדי כך שיש הטוענים שחשים באוויר, רוח של מדיטציה. איני יכול להעיד על עצמי שחשתי חוויה מדיטטיבית, אבל בהחלט חשתי בעל זמניות. יש כאן ניסיון להעניק השראה למבקרים, לגבי משמעות ‘החיים הטובים’. כל זאת, באמצעות מגע עם האמנות והטבע. נאושימה, הוא לא רק אתר תיירות-תרבות מובחר ואחד משיאי האדריכלות המינימליסטית. אלא גם  מדגים, בעצמה, את חזון החיים הטובים של התאגיד, כגן עדן מודרניסטי. סימביוזה של טבע, עם אדריכלות ואמנות.

התרכזו כאן לא מעט חומרים, מהם בנוי פרויקט מוצלח: אי של זבל, לייתר דיוק,  אי של מחזור בבעלות “מיצובישי”; עם חופים זהובים, מים כחולים וגבעות מיוערות. מרכיב נוסף הוא משפחת בנסה (Benesse) העשירה והאמביציונית, למרקחת הזאת נוסיף את האדריכל האוטודידקט טדאו אנדו (Tadao Ando) שעבודתו מתאפיינת בקירות בטון חשוף ובשימוש נרחב וייחודי בתאורה טבעית. כעת, כשהתבשיל כמעט מוכן, נפזר עליו אומנים מודרניים, שמקבלים ביטוי במבנים דמויי זיגזג, עשויים בטון, כשהיחידה הבסיסית שלהם היא הטטמי, המזרון היפני. זהו כמעט  הדבר היפני היחידי באוסף של פריטי אומנות סופר מודרנית, מהעולם כולו. ביניהם יצירות אימפרסיוניסטיות של מונה, שמצליחות לצבוע חדר שלם בעושר של צבעים ג’יימס טורל (James Turrell), שמפסל באור. זו לא טעות. הוא לא משתמש באור. לא מדובר כאן בהבזקים של אור כמו אצל קאראווג’ו ולא משחק נהדר בכיווני אור, כפי שעושה וולסקז. לא האור אינו כלי עזר, אלא המדיה בעצמה. הוא הפך את האור לאלמנט שמתבוננים בו ולא רק באמצעותו[1].

במשך שנים, האסוציאציות שעוררה ארץ השמש העולה היו קשורה בעיקר למהירות, מכוניות אמינות ומודרניות, שהביטוי הפופולרי ביותר שלה הוא הלוחות הבקרה בבתי שימוש.  אסוציאציות אחרות קשורות לכלכלה, למקום עבודה לכל החיים, להתמסרות עד אין קץ, עד מוות. פשוטו כמשמעו. אבל יפן אינה רק היי-טק, רעידות אדמה, קרינה רדיואקטיבית ושיעבוד לעבודה. ליפן עולם אמנותי עשיר. אמנם, הקולנוע היפני פרץ לתודת המערב כבר ב-1950, עם “ראשומון” סרטו המונומנטלי של אקירה קורוסאווה  (Akira Kurosawa), שהפך משם למושג ופילס את הדרך לפרץ של יצירה קולנועית. אומנית האוונגרד יאיו קוסאמה (Yayoi Kusama) , מוכרת למערב, החל משנות השישים. מאותה תקופה בערך התפרסמו בעולם, יצירות ההדפס המופלאות של קָצוּשִיקַה הוֹקוּסָאי ואוּטָגָאוָה הִירוֹשִיגֶה. ובכול זאת, סביר להניח, שכאשר איש המערב המתעניין באמנות יפנית אופיינית, הוא חושב קודם כל על ציורי הקומיקס “אנימה” ו”מנגה“, שמוכרים יותר מן הציירים הקלאסיים של המדינה, או מן האמנים שאימצו את סגנונות הציור האירופיים. לכן, עבור מבקרים רבים, המקום הוא הפתעה גמורה.

מקום בלתי שגרתי כמו נאושימה, מנקז אליו לא מעט ביטויים, המתחרים זה בזה בשמות התואר המרוממים שלהם.  לא הייתי משתמש בביטויים כמו “טהור” או “מרומם נפש”, אבל יש כאן שילוב של צמצום ופשטות, ברוח כמו הפוטוריזם (תנועה אמנותית מראשית המאה ה-20 המאופיינת בדחיית המסורת ותמיכה במודרניזם) , שהופך את נאושימה למקום כל כך מיוחד. המודרניזם של מוזיאוני נאושימה מתבטא בשפה, בצורות ובחומר, באיזונים ובמתחים מפתיעים בין טבע לתרבות.

נאושימה לא דומה לשום דבר, לא במזרח ולא במערב. לא בחברות מסורתיות ולא בארצות מודרניות. היא מנסה, להשתמש במסגרות, באור ובדממה,  על מנת להרגיע את המוח ולהגביר את הריכוז, עם מינימום של הסחות דעת. מרבית המוצגים אינם יפניים, אבל העיצוב הוא מאד יפני. לטעמי, היפנים הם אלופי ההנגשה. כך למשל, במוזיאון מיהו (Miho) שליד קיוטו, יש מעט מוצגים יחסית. אפשר לכנס את כולם בשני חדרים של ההרמיטאז’ של סנט פטרסבורג, אבל ההנגשה שם, באדיצ’י (Adichi) ובעצם בכל מקום, יוצרת חוויה עילאית. כמעט על חושית.

מוזיאון צ’יצ’ו (Chichu)  התת קרקעי הוא יצירה מובהקת של אנדו. מבנה אדריכלי לבינרינטי עוצר נשימה, חסר תקרה, שמלמעלה, מפני הקרקע, נראה כריבוע, משולש ומלבן החרותים כבורות גיאומטריים בפני השטח. הכניסה היא דרך מסדרונות מזוותים, בנויים מיחידות של טטמי – המזרן היפני- ומכניסים את הצופה לתוך החוויה. במוזיאון זה לא רק מתבוננים  בעבודות, אלא כמעט ממש נכנסים לתוכן. כך למשל, החדר המוקדש למונה (Claude Monet), שהציורים האימפרסיוניסטים שלו ניבטים אל המבקר מארבע קירות, יוצרים פנטזיה של צבעים,  הידועה שבהן היא “חבצלות המים” (נכון יותר “שושני המים”). ציור אחד מסדרה של כ-250 ציורי שמן המתארים את גן הפרחים שהיה למונה בביתו שבז’יברני. משהו בעיצוב, בכניסה המושהית אל החדר, יוצר חוויה שלא מקבלים גם באולם שלם, עשיר ביצירות.

בחדר  אחר מככב באחד המיצגים של טורל, נכנסים לחדר המכסה את הצופה באור כחול עמוק ומרגיע. טורל השכיל להפוך את האור ,מתנאי הכרחי לכל עבודת אמנות באשר היא, לחומר גלם שממנו ניתן ליצור עבודות אמנות שעומדות בפני עצמן. התאורה הפנימית הכחולה הקורנת מפנים החדר פורצת החוצה כריבוע זרחני מסנוור. רק כשעולים במדרגות אל הריבוע הזורח והאטום כביכול, וכשהעין מסתגלת מעט, מתברר שאפשר להיכנס לחדר, לשוטט בו כסהרורים או כדמויות שמעבר לזמן ולמרחב. באותו מקום, של טשטוש בין דמיון למציאות, דומה כי המבקרים הנוספים בחדר, הם בעצמם עבודות אמנות.

חדר גדול מוקדש לכדור רב עצמה התלוי מן השמים, שיצר האמן הניו יורקי וולטר דה מריה (Walter De Maria). היצירה מורכבת מכדור שיש ענק, בקוטר 2.2 מטרים ופסלי-כן מצופי זהב המונחים על גבי מדרגות בצדדיו, שקרני שמש משתקפות עליהם דרך חלון מיוחד. כל אלה מוצבים תחת הגג הפתוח, מושפעים מתאורה טבעית מתחלפת ומשיגיונות מזג האוויר. דבר ההופך אותם לחלק מן הטבע. אולי  לטבע גדול מן הטבע עצמו. מדגיש נצחיות וחלופיות גם יחד. משהו בכדור, ובדרך בה מגיעים אליו, ממגנט את תשומת הלב.

במוזיאון בנסה, שהוא גם מלון יוקרתי, ריכזו עבודות של יוצרים אוונגרדים. לא מדובר על מאטיס, גם פיקאסו כאן הוא דור ישן. אפילו לא מירו. במוזאון בנסה נוטים חיבה מיוחדת לאמני הפופ-ארט, תנועה אמנותית שמרכזה היה בעיקר בארצות הברית ובאנגליה החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. התנועה הקיפה תחומי תרבות שונים כגון מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, אופנה ועוד. אמני הפופ ארט בחנו את ההשפעה ההדדית של תחומי התרבות השונים. המאפיין של עבודותיהם היה בהכנסה של חומרים חוץ אמנותיים לעבודות, כגון קומיקס, פרסומות ועוד. העבודות מתאפיינות בדרך כלל בצבעוניות עזה. יש הרואים בה תגובה לאקספרסיוניזם המופשט, שבאה לידי ביטוי בשיבה אל הפיגורטיביות ומשיכות הצבע בהן על פי רוב נקיות וחדות. כמו כן, ניכרת כאן חיבה לתנועה האמנותית “ארטה פוברה” (Arte Povera), מילולית, “אמנות ענייה”, המוכרת בזכות השימוש שהיא עושה בחומרים דלי ערך, אשר פעמים רבות מגיעים מן הטבע הסובב אותו — פחם, שקיות נייר, פלדה, ערימות אבנים, פסי רכבת, צמר, שקי יוטה מלאים תירס, וקקטוסים,

יש כאן ריכוז שבו עבודות של אנדי וורהול (Andy Warhol), ממובילי הפופ ארט באצות הברית; הפסל ברוס נאומן (Bruce Nauman), שמשתמש בחומרים יוצאי דופן כגון מנורות ניאון והקלטות קול; האומן הסוריאליסט אלברטו ג’קומטי (Alberto Giacometti), האקספרסיוניסטים המופשטים רוברט ראושנברג (Robert Milton Ernst Rauschenberg), סיי טוומלי (Cy Twombly), אמן ההדפסים ג’ספר ג’ונס (Jasper Johns) , דייוויד הוקני (David Hockney), אמן בריטי שהתמחה והתפרסם בציורים של בריכות שחיה בלוס אנג’לס. ריצ’רד לונג ((Richard Long), שהתמחה ב”אמנות אדמה” (Land art) שבה נעשה שימוש בחומרים טבעיים, כדוגמת אדמה, סלעים, עצים (הן כחומר גלם והן כצמח), לצד חומרים מלאכותיים, לשם יצירת סביבה פיסולית[2]. לאותו זרם שייך גם ריצ’רד לונג Richard Long),), שעבודותיו מוצגות כאן. כמו כן, מוצגות במקום יצירות של ריצ’רד פרינס (Richard Prince) ,שנחשב לאחד מגדולי האמנים הפוסט מודרניסטים. הפסל המינימליסטי דונלד ג’אד (Donald Judd), טדאשי קוואמטה (Tadashi Kawamata), גרהרד ריכטר (Gerhard Richter), שנחשב בגרמניה לאמן הלאומי ולאחד האומנים המצליחים בעולם[3]; פסל הפופ-ארט ג’ורג’ סיגל (George Segal), האמן היווני־איטלקי יאניס קונליס (Jannis Kounellis ) [4], שהיה אחת מהדמויות המובילות של ה”ארטה פוברה”; דן גרהם (Dan Graham), מחלוצי האמנות הקונספטואלית ואחרים. יש שם יצירות הנתונות לפרשנותו של המבקר, חלקן יצירות קונספטואליות ממש, ברוחו של מרסל דושאן. אחרות, ברורות יותר. כך למשל, מעגל קוסמי, דוגמת קרומלך, עיבוד של מעגל פולחני שציירו אמנים ילידים.

עם הזמן הוסיפו עבודות חוץ השרויות בסימביוזה עם הטבע. למשל, פסלי הדלעת החלולה של יאואי קוסמה (Yayoi Kusama), אחד צהוב ואחד אדום, מנוקדים למשעי, סימן ההיכר של יצירותיה. פסלים ססגוניים, אלו, הצבעים זוהרים כל כך, מוצבים בנקודות ציון נופיות או בקצה מזח וממגנטים אליהם את המבקרים. על המדשאות פזורות יצירות נוספות שלה. קוסאמה היא אמנית רב תחומית וסופרת יפנית. עבודותיה מגוונות ומתפרשות על תחומים שונים של אמנות כגון: ציור, קולאז’ים, פיסול ומיצגים אשר משלבים תנועה ומדיה ויזואלית יחדיו. היא נחשבת לאחת מגדולי אמני הפופ ארט היפנים, ועבודותיה אף השפיעו על יצירתם של האמנים האמריקאים הידועים אנדי וורהול וקלאס אולדנבורג (Claes Oldenburg). אמנית עם הפרעה נפשית קשה, שהיתה לאחת הנשים המשפיעות בעולם[5].

באתר שנקרא House Project  הצליחו לשמור על רקמה אנושית חיה. כפר ששה מבתיו הפכו למוזיאונים קטנים לאומנות, החל מאולם חושך, הממחיש שעלטה הינה דבר יחסי, שחושך אינו דבר העומד בפני עצמו, אלא רק היעדרו של אור. מוזיאונים מעניינים נוספים הם מוזיאון לי אופן Lee Ufan)) המוקדש לעבודותיו של האמן הקוריאני הפופולרי מאד ביפן ,בתוך מבנה גבוה, אפור וחסר חלונות שהציב אנדו, בתוך שדה. אחת היצירות היא סלע המוצב בפני לוח ענק, שאור מוקרן עליו, ונראה כמו דמות מתפללת. מוזיאון קטן, דל מעט, מוקדש לעבודותיו של אנדו עצמו. בנוסף למוזיאונים, רבים מהבתים העתיקים באי שופצו על ידי אמנים מקומיים ובינלאומיים והפכו ליצירות אמנות של ממש, והכל משתלב היטב בסביבה.

אחד המוזיאונים הללו הוא עבודה סביבתית דו-קומתית של הירושי סוגימוטו (Hiroshi Sugimoto) מ-2002, הממוקמת בראש גבעה. סוגימוטו, יליד טוקיו, 1948,שהוא אחד האמנים החשובים והמרתקים בתחום הצילום דווקא, בפרץ של יצירה, בנה מדרגות מזכוכית אופטית, היורדות ממקדש שינטו ונמשכות מתחת לאדמה, לתוך מערה תת-קרקעית לחה הצופה על הים. כפי שכתבה מבקרת האמנות גליה יהב: “האור הנלכד בזכוכית מאיר את פנים הרחם הלחה והטבעית שתחת המקדש. המטייל מרגיש תחושת הקלסטרופוביה כשהוא נדחק למסדרון המוביל לחלל החשוך המחניק ואי הנוחות הזאת מתחלפת בהתפעמות מיופיין של קרני האור המפציעות מלמעלה. כשהצופה שב על עקביו, הצפיפות האפלה של המערה, מתחלפת בתחושת הקלה גדולה ובפרץ אושר שביציאה, בהבקעה מזדרזת לעבר נוף הים הנפלא, הפתוח, המואר”[6].

בנין נפרד, מוקדש לעבודות הצילום של סוגימוטו, שבשנות ה־70 עבר לארצות הברית ללמוד צילום ועשה קריירה בין־לאומית ,כאמן מוביל בתחום. הוא מצליח להעביר עוצמת רגש מפתיעה בצילומי שחור־לבן מרהיבים. בין אם הוא מצלם אופק הימי, אולמות תיאטרון ריקים, מוזיאוני שעווה, או דיוקנאות. רז סמירה, שאצרה תערוכת יחיד שלו בארץ, אמרה: ״סוגימוטו מצלם את הבלתי ניתן לצילום, את מה שאין לו נראות: זמן, זיכרון, חלום, הרהור או חשיבה״. עוצמת הרגש שהוא מצליח להעביר בצילום מפתיעה. יש שיאמרו שההתבוננות בצילומי הים שלו מדיטטיבית, יש שמייחסים להם יופי ״יפני״ מינימליסטי[7]. בצילומי האופק הימי של הירושי סוגימוטו אין אפילו רמז, שיסגיר את המקום או הארץ בו צולם הנוף. פעמים רבות הוא מציג, קו אופק ארוך, בעל גבולות בלתי ברורים, שצולם בחשיפה ארוכה, כך שקשה להבחין בזמן או במקום, בו לחץ סוגימוטו על מתג המצלמה.  למרות זאת, בכיתוב המופיע לצד העבודות מצוין במפורש מהיכן וממתי הצילום. אולי זה לא חשוב. הרי חלק מהקסם המהפנט של הצילום טמון בכך שהוא על־זמני ואוניברסלי. בשנים האחרונות חזר ליפן מהצילום עבר לעסוק גם בפיסול, במיצב, במופע (פרפורמנס) ובארכיטקטורה (בביאנלה בוונציה 2015 הציג בית תה מזכוכית בתוך בריכת מים, בהתייחס לטקס התה היפני המסורתי)[8].

ההגעה לנואשימה אורכת זמן. יש בביקור בעיה של פרופורציות ברוטו-נטו: ההמתנה למעבורת, חציית המצר, ההמתנה במוזיאון צ’י’צו, חציית הנעליים ונעילתם ועוד. לכן ממליצים רבים, ללון במלון בנסה (Benesse House) , שהוא מוזיאון בפני עצמו ויצירותיו מוצגות לעיני המתארחים בלבד. בשנת 1992 פתח טדאו אנדו את המלון ואז הקים גם ,בהמשך הרחוב את “מוזיאון בנס האוס” (עם חדרי מלון בקומות השנייה והשלישית). אחר כך הקים את מה שמוכר כ”אובל”, סדרה של עוד שישה חדרים בסגנון ג’יימס בונד, הממוקמים בפסגת ההר מאחורי המוזיאון. אל החדרים היוקרתיים האלה ניתן להגיע באמצעות מונורייל פרטי. בחדרים יש מכשיר סי-די על כל שולחן כתיבה, אולם אין טלוויזיה או חיבור לאינטרנט. כל חדר עוצב אישית על ידי אנדו עצמו. המסדרונות מלאים בציורים מקוריים בני זמננו ופסלי אור מוזרים מקרינים נופים יפניים קלאסיים מבעד לכמעט חשיכה. מחיר הלינה, בהתאם. באופן מוזר, האמנות המודרנית הזאת דווקא לוקחת המבקר אל הפשטות של הריוקאן, הוא הפונדק המסורתי העתיק. אנשים משלמים כסף רב כדי לגור בפשטות…. בעלי תקציב מוגבל יותר ,יכולים ללון באחד מעשרת ה”יורטות”, בסגנון עמי הערבות באסיה התיכונה, או  בבתי הארחה – מינשוקו (Minshoko), שמנהלות משפחות, והם מפוזרים בכפרים על האי.

רומנטיקנים טוענים שנאושימה הוא מקום בו המטייל עשוי לחוש כאילו הוא נמצא בכלל מחוץ לזמן, בתוך עולם מוזר, שבעת ובעונה אחת גם שקוע עמוק בעבר ובו זמנית נמצא כל כך רחוק בעתיד[9]. יחד עם זאת, נאושימה גם מעוררת התנגדות: העושר השקט, הבוטח והמאופק, הפקעת הנוף מעצמו והפיכתו לתפאורה מושלמת, היוקרה המופרזת המשודרת מהמכלול הכריזמטי, הריק המלא שאינו מאפשר הסחות דעת, הטקסיות הדתית כמעט  וטוהר הבונקר הנודף מכל קיר, ההתחפשות לפשטות והתביעה הפנאטית להתעלות הרוח – כל אלה מעוררים התנגדות ואצל חלק מהמבקרים אפילו גורמים לדחייה. צריך לזכור שמלבד המינימליזם הכוחני קמעה של אנדו, גיבור הסיפור של נאושימה הוא גם הכסף התאגידי, הלא הוא הכוח שהצליח להפוך את האומנות  לצעצוע בעל אופי סנובי משהו. במילים אחרות, יש ביופי המעודן של נאושימה, משהו מן הפלצנות.

נאושימה – חוויה שאינה מתאימה לכל אחד

על המקום “נשפכו” סופרלטיבים רבים. כך למשל, פיקו אייר (Pico Iyer) שכתבתו פורסמה  בעברית בעיתון “הארץ”, ב־17 באוגוסט 2011: “נאושימה לא דומה לשום דבר במערב. היא יותר מחווה אולטרה-מגניבה למה שיפן עשתה תמיד – להזיז הצדה את הסחות הדעת ולהשתמש במסגרות ובאור ובדממה על מנת להרגיע את המוח ולהגביר את הריכוז. ובתקופה שבה אומה מודרנית נאלצת להתמודד עם סדרה של זעזועים ומנסה לחשוב מה יחזיר לה את היציבות, מאוד הגיוני לחפש את המקדש הזה, המביט קדימה – אל העבר”.

למרות זאת, הביקור בנאושימה אינו בהכרח חוויה קלה לעיכול, ובוודאי שאינו מתאים לכל מטייל. מי שמגיע לאי בציפייה למוזיאונים במובנם המקובל, שבהם עוברים מאולם לאולם ומתבוננים בציורים ובפסלים, עלול למצוא את עצמו נבוך, ולעיתים אף מאוכזב. חלק ניכר מן האמנות המוצגת בנאושימה אינו מבקש להיות יפה במובן המקובל, לספר סיפור ברור או לעורר התפעלות מיידית. לעיתים מדובר בחדר חשוך כמעט לחלוטין, במשטח אור המשתנה באיטיות, באבן המונחת בחלל ריק או במפגש מתוכנן בין בטון, מים ושמים. יצירות כאלה אינן מציעות תמיד משמעות גלויה, והן דורשות מן המבקר סבלנות, סקרנות ונכונות להתמודד עם שפה אמנותית שאינה מוכרת לו.

הקושי אינו נובע בהכרח מחוסר ידע או רגישות אמנותית. האמנות העכשווית עצמה מבקשת לא פעם לערער על הציפיות המקובלות מיצירת אמנות. במקום להציג דימוי שאפשר לזהות ולפרש, היא עשויה להפוך את החלל, את האור, את הזמן ואפילו את גופו של הצופה לחלק מן היצירה. בנאושימה מתווסף לכך ממד נוסף: האדריכלות של טדאו אנדו אינה רק מעטפת ליצירות, אלא שותפה פעילה בעיצובן. המבקר נדרש לעיתים להמתין, לחלוץ נעליים, להתקדם בחשכה, לשהות בדממה או להתבונן במשך דקות ארוכות בשינוי כמעט בלתי מורגש. עבור אחדים זו חוויה מרתקת, כמעט מדיטטיבית; עבור אחרים היא עלולה להיתפס כמאולצת, מתישה או יומרנית.

משום כך, כדאי להגיע לנאושימה לאחר הכנה מוקדמת, ולא רק במובן המעשי של הזמנת כרטיסים ותכנון מסלול. רצוי להכיר לפחות בקווים כלליים את עקרונות האמנות המושגית, את רעיון האמנות תלוית המקום ואת תפיסתו האדריכלית של אנדו. אין צורך בהשכלה פורמלית בתולדות האמנות, אך הבנה בסיסית של השאלות שהאמנים מבקשים לעורר עשויה לשנות את החוויה מן היסוד. מי שמבין, למשל, שג’יימס טורל אינו מבקש להציג אובייקט מואר אלא להפוך את האור עצמו לנושא ההתבוננות, עשוי לחוות את יצירותיו אחרת לחלוטין. גם הידיעה שמוזיאון צ’יצ’ו תוכנן כמכלול שבו האדריכלות והיצירות אינן ניתנות להפרדה מסייעת להבין מדוע הדרך אל היצירה חשובה לעיתים לא פחות מן היצירה עצמה.

עם זאת, הכנה מוקדמת אינה מבטיחה התפעלות, וגם אין סיבה שתעשה זאת. מותר לעמוד מול יצירה מפורסמת ולא להתרגש ממנה, להשתעמם בחלל שאחרים מתארים כנשגב, או להסתייג מן הטקסיות ומהמשמעת שמכתיבים חלק מן המוזיאונים. דווקא ההכרה בכך מאפשרת ביקור חופשי וביקורתי יותר. נאושימה אינו מקום שיש להעריץ, אלא מקום שכדאי לנסות להבין. הוא מזמין את המבקר לבחון מחדש את יחסיו עם אמנות, אדריכלות ונוף, אך אינו מחייב אותו לקבל את התשובות שמציעים יוצריו.

בסופו של דבר, נאושימה מתאים במיוחד למטיילים בעלי עניין באמנות עכשווית, באדריכלות ובאסתטיקה יפנית, או לאלה המוכנים להקדיש זמן ומחשבה לחוויה שאינה מספקת תמיד סיפוק מיידי. מי שמעדיף אתרי מורשת, נופים טבעיים, אמנות פיגורטיבית או חוויות תיירותיות ישירות יותר, עשוי למצוא באי עניין מוגבל. אין בכך פגם במטייל או באמנות. נאושימה מציע מפגש מסוג מסוים מאוד, וראוי להכיר בכך מראש. ייחודו אינו מבטיח שכל מבקר יאהב אותו, אלא בכך שהוא מעורר שאלות גם אצל מי שאינו מתפעל ממנו.

מבקרת האומנות גליה יהב, כתבה ש”יש תחושה פומפוזית שכל סלע המונח ברוב-משמעות במבואה כלשהי, מסמן עצמו בהבלטה מצטנעת או בצניעות מובלטת כנציג טבע מרומם”. היא הוסיפה וכתבה, בלשון מושחזת: “אתרי המוזיאונים מעוצבים בצורה טוטלית, כולל הצמחייה סביב, שבילי הגישה והחניה. האדריכלות המינימליסטית והחשופה, ההינתנות בידי כוחות הטבע ובידי מלאכותיות קיצונית, הדממה הנחשבת במובהק לשלוות החיים הטובים, כל אלה ונוספים יוצרים אווירת כת, שנתיניה נתבעים להשלת אישיותם לטובת הערצה חסרת פניות. גם הטבע שסביב המוזיאונים סונתז לעילא ושועבד כליל לגרימת עונג צורני מושלם. דבר לא הושאר ליד המקרה, לספונטניות, לאדישות, לסקפטיות”.

היא ומבקרים אחרים טענו שהרצינות התהומית ושביעות הרצון העצמית שבהן כל זה מהונדס ומנוהל, היא רצינותם של המיליונים שהושקעו במקום ובניהולו. לדבריהם, כשאמנות מגיעה ליוקרה כזו, לסדרי גודל ולעלויות כאלה, למגלומניה שכזו, מותר לתהות על עילת קיומה, לחשוש שנהפכה לנותנת-שירות. מלבד המינימליזם הברוטלי המבריק של אנדו, גיבור הסיפור של נאושימה הוא גם הכסף התאגידי, הלא הוא הכוח שהצליח להפוך אמנות רפלקסיבית טהורה לצעצוע לעשירים”.

חשוב לומר שיהב לא הקלה ראש באיכות האמנות או באדריכלות. את צ’יצ’ו תיארה כמבנה מבוך עוצר נשימה, ואת העבודה של סוגימוטו כחוויה מטלטלת. ביקורתה הופנתה אל המסגרת שבה כל זה מוגש, ואל מי שעומד מאחוריה. נקודת המוצא שלה הייתה הצהרת הכוונות של בנסה עצמה, המבקשת לעורר בכל מבקר מחשבה על “החיים הטובים”. לדבריה, נאושימה מממש את החזון הזה בהקפדה כמעט כפייתית, כגן עדן מודרניסטי שבו טבע, אדריכלות ואמנות משולבים בלי שארית. היא תיארה את הטקסים הנלווים לביקור: חליצת נעליים, איסור לצלם, לכתוב ולדבר, כניסה בקבוצות קטנות ומוגבלות, וסדרנים במדים המכוונים את המבקרים בתנועות יד שקטות ומחלקים להם עלוני הנחיה. בעיניה, כל אלה מקנים לביקור אופי של עלייה לרגל. ב־Backside of the Moon של טורל, שבו יושבים דקות ארוכות בחושך, ראתה דוגמה קיצונית: היצירה דורשת מן הצופה לא רק אהבה לאמנות אלא כניעה לה, השעיה של ספק וביקורת וקפיצת אמונה של ממש.

מכאן הגיעה יהב לטענה הרחבה יותר. האתרים מעוצבים באופן טוטלי, עד הצמחייה, שבילי הגישה והחניה, והטבע שסביבם עובד ונשלט עד שלא נשאר בו מקום למקריות. השילוב של אדריכלות חשופה, דממה ושליטה מלאה יוצר בעיניה אווירה של כת, שבה המבקר מתבקש לוותר על עצמו לטובת הערצה. גם כל סלע המונח בכוונה במבואה מסמן את עצמו כנציג מרומם של הטבע, בצניעות שאינה מסתירה את עצמה. בעיניה, המודרניזם המופשט הזה, שהגיע לשיא של רוחניות, נעשה מעין דת בלי אל, שאין לה מקום בין בני אדם, ולכן עליה לפרוש לאי תיירותי מבודד.

לב הביקורת הוא הכסף. מלבד המינימליזם של אנדו, כתבה יהב, הגיבור האמיתי של נאושימה הוא ההון התאגידי, שהפך אמנות רפלקסיבית לשעשוע של בעלי ממון. הוא מפגין טעם אליטיסטי ולא ראוותנות של עשירים חדשים, ומשלם מס שפתיים להנגשה ולתרומה לקהילה, אך עדיין מעורר התנגדות. כשאמנות מגיעה לרמות כאלה של יוקרה, השקעה ושאפתנות, טענה, מותר לחשוש שהפכה לנותנת שירות. היא סיכמה בתמונה של משתה שבו מי שראו הכול ויש להם הכול מציגים לעיני הקהל “סגפנות מרהיבה”. ביקורת דומה מנוסחת לעיתים כ”פשטות לעשירים”, והדוגמה המוחשית ביותר לה היא בנסה האוס, שיהב ציינה בו מחירים של אלפי דולרים ללילה, ובייחוד אגף אובל: חדרים מעטים שעיצב אנדו, שהגישה אליהם ברכבל פרטי, בלי טלוויזיה ובלי הסחות דעת. מי שלן שם משלם הרבה כדי לחיות לילה אחד בפשטות.

לביקורת הזאת יש בסיס, והיא מצביעה על דבר שמבקרים רבים חשים גם בלי לנסח אותו. ובכל זאת אינה מכסה את התמונה כולה. המוזאונים פתוחים לכל מי שקונה כרטיס, ובתי האמנות פזורים בכפר חי ולא במתחם סגור. בית המרחץ של אוטאקה משרת את התושבים לא פחות מן התיירים, והדלעות של קוסאמה, צבעוניות ומשעשעות, מעמידות כנגד הרצינות של אנדו משהו אחר לגמרי. המוזאונים גם אינם בנויים כארמונות; הם נבלעים באדמה ומוותרים על נוכחות. דומה שגם ההתלהבות וגם ההסתייגות מגזימות. נאושימה מנגיש אמנות עכשווית קשה לקהל רחב בדרך שמעט מקומות בעולם מצליחים בה, ובאותה עת הוא מעוצב בשליטה כה מלאה, שקשה שלא לחוש בכוח הכלכלי שמאחוריו. החוויה נעה בין שני הקטבים האלה ואינה מתיישבת סופית באף אחד מהם.

המבקרים טוענים ש”נאושימה הוא הפגנת כוחם של התאגידים האליטיסטיים, של טועמי יין מטפוריים. זהו כוח, שגם כשהוא מעניק את מס השפתיים של הנגשה לקהל ותרומה לקהילה, גם כשאינו נובורישי אלא מפגין טעם אליטיסטי מובהק, הוא מנקר עיניים וגורם לאנטגוניזם”. ואכן, לצד ההתפעמות מן היופי, מההנגשה, מהמינימליזם, מהכישרון, מהחזון, הביקור בנאושימה עלול לתת תחושה, שלא רק לאמנות סוגדים כאן כי אם גם לתנאיה המובחרים האנשים שראו כבר את הכול, שיש להם את הכול, מציגים לעיני העם, סגפנות מרהיבה.

מה נכון? לטעמי, שתי הגישות מרחיקות לכת. בביקורות הנלהבות יש יותר מדי שמות תואר כמו “נשגב, אלוהי” ועוד. המקום, שמושך אליו כל כך הרבה אנרגיות של הערצה מוגזמת, מוציא מאחרים התנגדות בעוצמות דומות. מוגזמות אף הן. אני מוצא את עצמי באמצע. מצד אחד, מלהיב ומנגיש אומנות מודרנית, שאינה מובנת לי באופן טבעי ומצד שני, מקלקל מסיבה נצחי. לא פה ולא שם. בין לבין.

למבקר

• הגעה: לנאושימה שני שערים עיקריים. הראשון הוא נמל אונו (Uno Port), באי הונשו, בעיר טמאנו (Tamano) שבמחוז אוקיימה, ממנו יוצאות רוב המעבורות לנמל מיאנורה. ההפלגה נמשכת כעשרים דקות, ואל אונו מגיעים ברכבת מתחנת אוקיימה שעל קו השינקנסן (Shinkansen), בנסיעה של כשעה. השער השני הוא נמל טקמאצו (Takamatsu), בעיר הגדולה של שיקוקו, וממנו ההפלגה ארוכה יותר, כ־50 עד 60 דקות. מעבורות קטנות מקשרות גם בין נאושימה לטשימה ולאינוג’ימה.
• תנועה באי: אוטובוס עירוני מקשר בין מיאנורה, הונמורה ואזור המוזאונים בדרום, ומשם ממשיך אוטובוס חינמי של בנסה. המרחקים קצרים, אבל הדרך ממיאנורה או מהונמורה אל צ’יצ’ו ובנסה האוס עוברת בעליות תלולות. מי שבוחר באופניים צריך לשכור אופניים חשמליים; באופניים רגילים העלייה קשה לרוב המטיילים, בייחוד בקיץ הלח. ההליכה ברגל אפשרית, אך דורשת זמן וכושר.
• כרטיסים: למוזאון צ’יצ’ו ולמוזאון החדש יש להזמין כרטיס מראש באתר הרשמי. בבתי האמנות בהונמורה אפשר לקנות כרטיס משולב.
• ימי סגירה: רוב המוזאונים סגורים בימי שני, ואם שני הוא חג, ביום שלמחרת. כדאי לבדוק את לוח הזמנים לפני התכנון.
• זמן: יום אחד מספיק לביקור חטוף בצ’יצ’ו ובהונמורה. כדי לראות גם את בנסה האוס, את מוזאון לי או־פאן ואת המוזאון החדש, ואולי לקפוץ לטשימה, כדאי לתכנן לילה או שניים באי.

הערות

[1] https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2352775

[2] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%93%D7%9E%D7%94

[3]    https://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.1704819

[4] https://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.3869622

[5] https://home.walla.co.il/item/2969025

[6] https://www.haaretz.co.il/gallery/art/.premium-1.2169576

[7] https://www.tamuseum.org.il/he/exhibition/hiroshi-sugimoto/

[8] חגית פלג רותם, ” הירושי סוגימוטו: לברוא את העולם כל פעם מחדש”, 26 בדצמבר, 2018

[9] : https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/55/ART2/269/185.html