גילי חסקיןכתב: גילי חסקין ; 16-04-2025
ראו קודם: תולדות אסיה התיכונה בעת החדשה. ראו גם: אוזבקיסטן, המלצות לקריאה
הערה: ההערות במאמר זה, ממוספרות החל מ-8.
עד למהפכה הקומוניסטית, תושבי אסיה התיכונה הגדירו את עצמם כ"טורקים" או כ"פרסים". הקשר בין 'אוזבקי' ל'אוזבקיסטן', הוא במדה רבה מאד עניין סובייטי. בעקבות פרוץ המהפכה ב- 1917 ובזיזת קוקאנד, הכריזו הסובייטים על Republic" Soviet Social" של טורקסטן".
בעקבות ההתקוממויות העממיות, שנלוו למהפכת 1917 וניסיונותיהם של כמה עמים טורקיים, ביניהם האוזבקים, להכריז על עצמאותם, דאג המשטר הסובייטי למנוע התבדלות זאת. כדי למנוע צמיחת תנועות שחרור בעתיד נקט המשטר באמצעים שונים, כמו הגברת התיישבותם של רוסים, הפצת הלשון והתרבות הרוסית, שכלול מערכת התחבורה והקשר עם המרכז, פיתוח כלכלי מואץ ועוד. יחד עם זאת, ניתנה לעמים הטורקיים בברה"מ, מידה מסויימת של שלטון עצמי והותר להם לפצח את תרבותם הלאומית. האוזבקים, כמו האזרבייג'אנים, הטורקימנים, הקזחים והקירגיזים זכו במעמד של רפובליקות סוציאליסטיות סובייטיות. תושבי אסיה התיכונה קיבלו באהדה מסיימת את השלטון החדש שהבטיח להם שוויון לאומי: אולם האופי האנטי-דתי שלו וניסיונות הרפורמה האגררית עוררו זעמם של האליטות הישנות. עבור האיכרים האוזבקים, ההשפעה העיקרית של החוק הסובייטי היה הדחיפה האלימה לקולקטיביזציה של החקלאות העיקרית, והמעבר הכפוי לגידול כותנה. באספקטים אחרים, החיים כמעט ולא השתנו.
המצב השלטוני במרכז אסיה עם פרוץ המהפכה היה מעין מצב של ואקום שלטוני: הנסיכים והאמירים היו לא מאוחדים וחסרו את היכולת להתנגד לסובייטים. מנהיגי השבטים לעומתם נצלו את המלחמה באזור על מנת לחסל חשבונות עם יריבים. לאור כל האמור לעיל, ב 1923 הגיעה קיצה של ההתנגדות המזוינת לסובייטים[8].
עם כניסתם הראשונית לאזור, נתקלו הבולשביקים בעולם שבו התאים המשפחתיים והשבטיים היו מחוזקים ומגובשים, ואילו המסגרות הגדולות, הלאומיות והכלל אזוריות היו חלשות ורעועות מאוד. הדבר הקל על הבולשביקים לבסס את שלטונם וכוחם באזור במהירות רבה. לעומת זאת, כפי שיגלו הבולשביקים בעתיד, המבנה החברתי הזה יקשה עליהם מאוד לבסס לגיטימיות שלטונית ולהחדיר רעיונות חדשים שיאפשרו טרנספורמציה ואינטגרציה חברתית.
המנהיגות הדתית, באופן מסורתי, נטתה לקבל את מרותו של גורם שלטוני כל עוד החיים הדתיים נשמרו. לא היו למנהיגות הדתית שאיפות פוליטיות או שלטוניות מעבר לשמירה על הפולחן. הסובייטים מידם ניצלו את המצב היטב על ידי כך שנטו אוזן קשבת לצרכים של הממסד הדתי ובכך מנעו אופוזיציה. יתרה מזאת, הם פילגו את הממסד הדתי ומנעו איחוד כוחות בתוכו על ידי חלוקת המולות לשחורים (ריאקציונרים) ואדומים (תומכי המשטר החדש). גם אנשי הכמורה ה"שחורים" התנגדו באופן פסיבי ולא קראו למרי אזרחי אלים.
מתחרה פוטנציאלי נוסף על השלטון – האליטות החילוניות, הוכיחו את עצם כחסרות יכולת להתנגד לבולשביקים. מצד אחד הם לא יכולים היו לכרות ברית עם הלבנים, בשל כוונותיהם האוטוקרטיות וגישתם המיליטריסטית, ומצד שני לא יכולים היו להתגבש סביב תנועה אנטי בולשביקית. חוסר היכולת נבע בין השאר מכך שכר הפעולה הטבעי שלהם – הערים הגדולות, נשלט על ידי הבולשביקים; ואילו באזורים הכפריים, שלט האסלאם ללא עוררין. בנוסף לכך, הפיצול הפנימי בתוך האינטליגנציה בין תומכי הפאן-איסלמיות לתומכי הפאן-טורקיות החליש מאוד את התנועה[9].
אחד היתרונות המובהקים שהביא השלטון הסובייטי, הוא שיפור יחסי במעמד האשה.
התעמולה הסובייטית הצביעה על כך שהנשים המקומיות היו מקופחות בכל תחומי החיים: בתחום החינוך, הוצג הנתון המזעזע על כך שאחוז הנשים היודעות קרוא וכתוב שואף לאפס. חוסר ההשכלה, הוצג על ידי חוקרים סובייטים כסיבה חשובה ביותר לכך שנשים נותרו מקופחות בשאר התחומים. בתחום הכלכלי, הוצגו הנשים כגורם שתורם את התפוקה הגדולה ביותר לתפוקתה של היחידה המשפחתית. למרות שהנשים היו הכוח היצרני הגדול ביותר בחברה הרי שחוקי הדת והמנהגים הפכו אותן לתלויות באופן מוחלט בגבר מבחינה כלכלית. מבחינה חברתית, נשים היו מוקצות, אסור היה להן לצאת לרחוב ללא ליווי, והן חיו באווירה של פחד. החברה תפסה את הנשים כיצורים המעורים במעשים ערמומיים, בקשרים עם השטן, וכבעלות נטייה טבעית לטמטום, תככים וחטא. בנוסף לכך, מבחינה דתית, נשים היו נחותות הן בזכויותיהן והן בחובותיהן ומותר היה להכות אותן, ואפילו ניצול מיני של אישה לא היה מעשה בלתי נסלח[10]. נשים למדו מנעוריהן שהן מקור פוטנציאלי לבושה ולאובדן כבוד ולכן עליהן להיות שמרניות וחסודות. אב יכול היה להרוג את בתו, בהיוודע לו כי איבדה את בתוליה, שלא במסגרת חיי נישואין. לאישה לא היה זכות לבחור את בעלה ובחירת הבעל באמצעות אביה, נעשתה במתכונת של עסקה מסחרית לכל דבר בה למעשה נמכרה הבת כסחורה עוברת לסוחר. פעמים רבות נחטפו נשים לצורך נישואים, על ידי גברים שלא עלה בידם לשלם את המוהר הדרוש לשם החתונה. כל מערכת היחסים עם הבעל היתה מבוססת על חוסר שוויון מוחלט שלבעל יש את כל הזכויות ולאישה יש את כל החובות. האישה נדרשה לבצע את כל עבודות הבית כולן, היא נדרשה ללכת ברגל, כשבעלה רוכב על חמור או סוס לפניה, בשבטים רבים היה נהוג שנשים ישנות לרגלי הבעל. לעומת זאת לא היו לנשים כל זכויות שהן לא זכויות בגירושין , בירושה וברכוש [11]
העדרו של מאבק מעמדות קלאסי במובנו המרקסיסטי, גרם לסובייטים לסמן את הנשים כגורם מהפכני. הצורך לסמן מעמד כלשהו נבע מכך שרוב המסכנים, העניים, והמקופחים, לא ראו בעצמם מעמד נפרד, ולא היתה להם כלל מודעות מעמדית.
על מנת לעורר בנשים מודעות מעמדית הסובייטים סברו כי צריך להציג בפירוט רב את הסיבות להיותן של נשים המעמד הנחות ביותר באוכלוסייה. אנשי מקצוע בתחום, יצרו מהן מערכת טיעונים ודימויים המשקפים את נחיתות האישה. מערכת זו שיקפה את תפיסתם ואת תפיסת המשטר, ולא היתה כלי לביטוי תפיסת הנשים המקומיות את עצמן .
תפקידן של הנשים הפעילות המקומיות היה כעת, להראות לנשים המוסלמיות כי תפקידן כפרולטריון תחליפי יביא לשינוי פני החברה המרכז אסייתית ולא רק שינוי במעמדן של הנשים עצמן.
מרד הבאסמצ'ים
מלכתחילה, הבולשביקים השניאו את עצמם על חלק גדול מהאוכלוסייה. הם היו יותר גרועים ממדיניות סחיטת הכספים של הצאר. המהפכנים דרשו מזון, בעלי חיים, כותנה וקרקעות. המקומיים בכמה מקרים נאלצו לשמש ככוח עבודה עבורם. המחסור שנגרם מכך גבה מחיר כבד. אלפים מתו. כמו כן, הזיכרון של הטבח והביזה שערכו החיילים השכירים בקוקנד, עדיין היה טרי, וסייע להצתת אש המרד ברחבי אסיה המרכזית.
ב- 1921 פרץ במזרח אוזבקיסטן, בעמק פרגנה, רחבי אמירות בוכרה, ובהרים סביב דושנבה (כיום בירת טג'יקיסטן), מרד הבאסמצ'ים הפאן מוסלמיים ופאן טוראניים, כנגד הרוסים. היתה זו בעצם מלחמה פאן טורקית שהונעה בגלגלי האסלאם. הכינוי "באסמצ'י" (Basmachi) ניתן להם על ידי הרוסים ומשמעו שודד-רוצח, והכינוי השתרש. המצע הפוליטי חייב איחוד פוליטי של כל העמים דוברי הטורקית בטורקיה, רוסיה, פרס, אפגניסטן וסין.
גייסות הצבא האדום, לאחר שניצחו את הרוסים הלבנים, הגיעו לאסיה התיכונה, מונהגים על ידי מיכאיל וסילייביץ' פרונזה, כשהם משתמשים בחיילים מוסלמים שהובאו מהקווקז לסייע בדיכוי המרד. אלא שהמאבק לא היה קל, ובין השנים 1920-21 המשיכו להתחולל קרבות, מארבים, היתקלויות ונסיגות הדדיות. לוחמי הגרילה הבאסמצ'ים היו ילידי המקום ונהנו מהכרה עמוקה של השטח ומתמיכת האוכלוסייה. הם הפכו לאויב הגרוע ביותר של הצבא האדום הצעיר. אך כדי לנצח הם היו זקוקים למנהיג שיאחד אותם.
אז נחת לתוך המהומה אנוור פחה, שהגיע לכאן ב- 1921, לאחר שנאלץ להימלט מטורקיה, שם הואשם בתבוסה של מלחמת העולם הראשונה. אנוור פאשה (1881-1922) היה מדינאי ומצביא טורקי[12]. בנו של פולני מומר (כמו רבים מחברי "הוועד לאחדות וקידמה", לא היה טורקי טהור). היה חבר ב"טורקים הצעירים" ודגל בתכנית של טורקיה גדולה וחזקה, והיה חסיד נלהב של הרעיון הפאן טורקי, שלפיו צריכה היתה טורקיה לספח לתחומה את השטחים הנרחבים המאוכלסים שבטים טורקיים באסיה התיכונה, שהיו ברשותה של רוסיה.
אנוור, שהיה שר המלחמה בממשלת "הטורקים הצעירים", הפך לשעיר לעזאזל בשל מפלתה של טורקיה במלחמה ב-1918. הוא נמלט לגרמניה, ונידון למוות בקושטא, שלא בפניו. ב- 1919 עבר לרוסיה תחת חסותו של לנין, שאסף מהפכנים פוטנציאליים, כדי לעורר מהפכה איסלמית בסין הטורקית ובהודו הבריטית. הוא הציע ללנין את הודו, תמורת סיוע בהחזרתו לשלטון בטורקיה. תכניתו הגדולה היתה לא רק לשוב לטורקיה, אלא לבנות אימפריה אסייתית, פאן טוראנית, המשתרעת ממונגוליה, סין הטורקית, ואסיה התיכונה, דרך הח'אנות בוכרה, חיווה, טורקמניסטן ובאקו, עד איסטנבול. כמעט חידוש האימפריה של המונגולים והתימורידים.
אנוור פאשה ניסה, בעזרת הרוסים, לייסד מדינה טורקית בטורקיסטן ולהגיע בדרך זו שוב לטורקיה, בה שלט מוסטפא כמאל מתנגדו. אולפ חוזה הידידות בין רוסיה לטורקיה, שנחתם במארס 1921, שם קץ לשאיפותיו אלו. הבולשביקים שלחו אותו לבוכרה, כדי להשלים בין השבטים המורדים ובין רוסיה, אך אנוור ניסה שוב לנקוט מדיניות עצמאית; שהיתה למעשה, בגידה במארחיו הבולשביקים. כמה ימים לאחר שהגיע לבוכרה, יצא במסווה של מסע צייד והצטרף אל הבאסמצ'י, כדי להנהיג אותם במלחמת קודש מוסלמית-טורקית, נגד הבולשביקים הרוסים. הבאסמצ'ים היו מפולגים. משהו שמזכיר את המוהג'דין של אפגניסטן. מהלכיו הראשונים היה לשלוח הזמנה לאמיר הגולה של בוכרה באפגניסטן ולראשי הבאסמצ'י האוזבקים, הטאג'יקים, הקירגיזים והקזחים, מכנה עצמו "מפקד צבא האיסלאם", שליח הנביא על פני האדמה, קרובו של הח'ליף (היה נשוי לאחייניתו של שולטן העות'מני המודח). ב-14 בפברואר 1922 הוא כבש את דושנבה (בירת טג'יקיסטן), עם 200 לוחמים בלבד. לאחר מכן פשט על בוכרה. המלך האפגני אמנאוללה החל לראות בו בן ברית, עמו ודרכו יגשים את חלומו שלו על אימפריה מרכז אסייתית. אמנאלולה שלח לאנוור פאשה סיוע בלוחמים ואספקה, כשהוא מתעלם ממחאות סובייטיות. באביב 1922 עמדו לפקודתו של אנוור פאשה 7000 לוחמים והוא שלט ברוב שטחי חאנת בוכרה, מסרב למשלחת שלום סובייטית ותובע את פינויו של הצבא האדום מטורקסטן, חיווה ובוכרה.
בקיץ 1922 התהפך הגלגל לרעתו. הצבא האדום הגיע עם 200,000 חיילים מאומנים, דוחפים את לוחמי הבאסמצ'י הבלתי מאומנים והבלתי חמושים דיים ואנוור נסוג לעבר הרי פאמיר. הבולשביקים התייחסו בסובלנות לאוכלוסייה, דבר שהחמיר את מצבו של אנוור. המלך האפגני הבין שהימר על הסוס הלא נכון וקרא למתנדבים לשוב הביתה. אנוור פאשה היה גאה מכדי להימלט לאפגניסטן או לסין הטורקית ובסוף יולי 1922 החל להיערך לקראת סופו. ב-4 באוגוסט, בעודם חוגגים את ה'באיראם' (עיד אל אדחה), ובעודו מחלק את המתנות לחייליו, הגיע רץ שבישר על הופעת פלוגת פרשים אדומה. אנוור זינק על סוסו, מלווה ב- 25 נאמנים, והסתער על הכוח הרוסי, מנופף בחרבו. הרוסים הופתעו לרגע, פתחו באש והוא נפל יחד עם סוסו דרוויש. 15,000 מקוננים באו ללווייתו. [מאבק ה"באסמאצ'י" האנטי-קומוניסטים נמשך עד לראשית שנות ה-.30].
לאחר מותו של לנין, דוכאו ביד קשה כל הקולות מתוך המפלגה, שקראו למפלגה לגלות הבנה לזכויות הלאומיות של האוכלוסייה המקומית.מנהיג מקומי בשם גַזִּי מוחמד ספארוב (Gaziz Safarov) קרא למפלגה להפסיק לנהוג ב"שוביניזם רוסי" ולהחזיר את אדמות האיכרים במרכז אסיה, לכן כונה בוגד ו"בונדיסט" וסולק מכל מוקד השפעה. סולטאן גאלייב (1892–1940? Sultan Galiev ) היה אינטלקטואל וטאטארי מוסלמי שנחשב לדמות חלוצה, בניסיון לשלב בין מרקסיזם לבין תחייה לאומית מוסלמית־טורקית. הוא טען שהמהפכה הבולשביקית צריכה לכלול גם שחרור עמים מדוכאים בתוך האימפריה הרוסית לשעבר, ולא רק שחרור מעמד הפועלים. הוא קרא להקמת "אומה" של מוסלמים ממוצא טורקי, סולק אף הוא, ומאוחר יותר הפך קורבן לטיהורים בתוך המפלגה[13]
הקמת הרפובליקה הסוציאליסטית של אוזבקיסטן
באוקטובר 1924, אוחדו אותם החבלים של טורקסטן התיכונה, שנכללו קודם במדינת האוזבקים (מחיווה במערב ועד פרגאנה במזרח), ל"רפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוזבקית", כחטיבה נפרדת בתוך ברה"מ. המפה צוירה מחדש על בסיס אתני, והאוזבקים לפתע זכו ל"מולדת", עם זהות רשמית ושפה כתובה.
הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוזבקית, שנתה פנים וצורה במהלך השנים, כפי שנקבע ממוסקבה. כך נקרעה ממנה טג'יקיסטן ב- 1929 וסופחה אליה קלפקסטן (מרוסיה) ב- 1936 קיבלו קצת שטחי ערבות מקזחסטן ב-1956 וב- 1963 והפסידו כמה ב-1971.
חלוקת אסיה התיכונה לחמש רפובליקות, מוגדרות מבחינה אתנית, נועדה למעשה להשיג את תמיכת הכוחות הלאומיים וכן לשדר לעולם השלישי, כי ברית המועצות רגישה לתביעות לאומיות של מדינות מתפתחות.
על ידי יצירת מדינות לאום, קיוו הרוסים לגדוע באבן, התארגנויות פאן-טורקיות או פאן- אסלמיות. כמו כן הייתה כוונה לנתץ את מסגרות ההזדהות המשפחתיות, השבטיות והאזוריות על ידי יצירת מסגרת הזדהות כלל לאומית, שלדעת הסובייטים, היא השלב הראשון בדרך ליצירת חברה מודרנית. תפקיד המדינות היה פרדוקסלי באופיו: מצד אחד הן היו אמורות לנתץ את המסגרות החברתיות "הקטנות" על ידי יצירת מסגרות גדולות יותר. אך בו זמנית הן היו אמורות להיות מסגרות ביניים בדרך למסגרת כלל סובייטית אל-לאומית, ולפיכך הציפייה הייתה שהן תתכלינה מאליהן. מדיניות זו יצרה מגוון ניגודים רב וחוסר עקביות. בד בבד התקיימו מגמות של טיפוח קאדרים מקומיים מול ניסיון לשמור על הגמוניה רוסית במנגנון המפלגתי, טיפוח שפה ותרבויות מקומיות מול מגמה לבסס את מעמדן המיוחד של השפה והתרבות הרוסית, ויצירת מנוף לאומי לשם ביטול ההשפעות הדתיות-מסורתיות בכפר מול הצרת צעדי הכוחות הלאומניים[14].
מצד אחד, הרוסים חששו ממדינה מוסלמית חזקה מדי, מצד שני, ביססו את האוזבקים ככוח מוביל באסיה התיכונה. בתקופה הסובייטית הוגדרה אוזבקיסטן כ"קהילייה ריבונית", זאת אומרת חברה עצמאית בברה"מ, הרשאית לשגר נציגויות דיפלומטיות לארצות חוץ, בצד הנציגויות הסובייטיות הכלליות, ולקיים צבא מיוחד בפיקודו העליון של המטה הסובייטי הכללי. היא לא היתה חברה ישירה באו"ם, כמו אוקראינה ורוסיה הלבנה, אלא מיוצגת על ידי משלחת ממשלתה המרכזית של ברה"מ.
ב-1928 חוותה אסיה התיכונה, בעיקר קזחסטן, אבל גם קירגיזסטן ואוזבקיסטן, את הקולקטיביזציה הכפויה של סטלין. חלק מתכנית החומש הראשונה שלו, שיושמה ביו 1928 ל-1932. בשנים ההן השתלט סטלין על צמרת המפלגה הקומוניסטית, כפה על המדינה תיעוש וקולקטיביזציה והפך לאב מטיל אימה על אוכלוסייה מוכה. הוא הפך את האיכרים לעבדים ואת ערבות קזחסטן, לשרשרת של מחנות ריכוז. במסגרת המדיניות שלו הוצאו רבבות להורג, מאות אלפים מתו מתשישות ולמיליונים נשקפה סכנה של מוות ברעב. מרבית הנספים היו בקזחסטן, שם נספו עד קיץ 1932, למעלה ממיליון אנשים, אבל התהליכים הללו ניכרו גם במדינות השכנות[15]. במיוחד בקירגיזסטן, שם היו אנשים שהעדיפו לשחוט את הפרות שלהם עצמם, רק כדי שלא למסור אותם לקולחוזים . קורבנותה דיכוי, בזמן שלטונו של סטלין, היו המוני האיכרים, אנשי הדת המוסלמים וכמעט כל האינטיליגנציה (גם אם הייתה מועטה). את מקומה של האחרונה, מילאו רוסים מהמרכז וכן הדור הצעיר של בניה מקום המתבוללים – עסקנים ובירוקרטים – אוזבקים, טג'יקים, טורקימנים וכדומה.
במסגרת המאבק בקולאקים, בעלי האדמות ברחבי רוסיה, אותם שאף סטלין לחסל בתור מעמד, הוגלו בהמוניהם לאסיה התיכונה, בעיקר לקזחסטן.
לאחר שנחתם הסכם אי התקפה בין גרמניה לבין פולין, בינואר 1934, הואשמו הפולנים בהידרדרות מעמדה הבינלאומי של ברית המועצות. עשרות אלפי פולנים, תושבי ברית המועצות, הוגלו מאוקראינה לאסיה התיכונה. גם במקרה זה, בעיקר לקזחסטן.
במהלך מלחמת העולם השנייה, גירש סטלין לאסיה התיכונה, חשודים כמתנגדי המשטר, או בני מיעוטים לאומיים. קוריאנים רבים, שחיו במזרח הרחוק של רוסיה, גורשו לאוזבקיסטן. בעיקר לטשקנט. ביסודם עמדה ההנחה שהמגורשים ייטיבו להיטמע בחברה הסובייטית, אם יועתקו מבתיהם ומחבלי מולדתם[16]. אחרי הניצחון בסטלינגרד, המליץ ראש שירותי הביטחון, לוורנטי בריה, לגרש עמים שלמים, שנאשמו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. רובם היו בני העמים המוסלמים של הקווקז וחצי האי קרים[17]. באפריל 1944, מיד אחרי שהגיע הצבא האדום לחצי האי קרים, הציע בריה – וסטלין הסכים – ליישב מחדש את כול אוכלוסיית הטטרים בקרים, בתוך שלושה ימים. ב-18-20 במארס 1944, גורשו 180,014 איש. רובם לאוזבקיסטן.
ההתייחסות לשלטון הסובייטי אמביוולנטית: מחד, הוציא את עמי אסיה התיכונה מחשכת ימי הביניים, ההשכלה הפכה לנחלת כל ומעמד האישה השתפר פלאים (אם כי נותר נחות ביחס לחלקים האירופיים של ברה"מ). האזור זכה לפיתוח כלכלי מרשים ונוצרה שכבה גדולה של אינטליגנציה חילונית. מאידך, ימי השלטון הקודם לא נעדרו צלקות כגון הקולקטיביזציה הכפייתית שלוותה במאמץ להעביר את הנוודים של קזחסטאן וקירגיזסטן להתיישבות קבע. האלימות והרעב שליוו את התהליך גרמו למותם של מאות אלפי בני אדם (באזורים מסוימים מתו כשליש מתושבי האזור).
התנועות הלאומיות דוכאו באכזריות על ידי השלטונות המרכזיים, והאזור סבל – כמו יתר ברה"מ – מאימת השלטון הסטליניסטי. ב־1938, אחרי שמלאכת הסיפוח של אסיה התיכונה, הושלמה זה כבר, כתב רוברט ביירון בספרו "הדרך לאוקסיאנה": "אסיה המסכנה! הכל מגיע לנקודת הרתיחה של הלאומנות הבלתי נמנעת, השאיפה לספק את צורכי עצמך, הרצון לתפוס מקום בעולם ולא להיקרא יותר 'מעניין' , בגלל שאין לך צנרת וביוב"[18].
במשך העידן הסובייטי השתמשה מוסקבה באוזבקיסטן כמוקד לגידול כותנה ("זהב לבן") ותבואה בכמויות עצומות, תוך שהיא מנצלת באופן מוגזם את פוטנציאל מקורות המים הטבעי שלה.
ניקיטה חרושצ'וב ואחר כך ליאוניד ברז'נייב, ויתרו על שיטת דיכוי ההמונים של סטלין. הם הנהיגו מדיניות חדשה של שליטה ב"מועצות". בראש כל מוסד עמד בדרך כלל יליד המקום, שהתבולל בתרבות הרוסית. אבל סגנו היה תמיד רוסי, שקיבל הנחיות היישר ממוסקבה. העיקרון השני של המדיניות החדשה, היה החייאה של המבנים השבטיים הישנים ומסירת השלטון בידי חמולות של נאמנים שמכרו את עצמם עבור בצע כסף. תחת השם "וועד מרכזי" או מוסד שלטוני אחר, הסתתרו זקני החמולה השלטת. הקשורים בקשרי משפחה ובאינטרסים הגדולים של החמולה. אם היו חמולות שהתחרו זו בזו ולא יכלו להגיע לכלל הידברות, היתה פורצת מלחמת אזרחים מקומית (כפי שקרה לימים בטג'יקיסטן, ב-1992). בראש כל רפובליקה עמד עמד המזכיר הראשון, של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. שלטונו היה ברוח המסורת המזרחית, לכול החיים ביקורו ברחובות העיר היה אירוע שנחרת בזיכרון לזמן רב. שיטת הממשל העקיף, שהמציאו בזמנו הבריטים באסיה ובאפריקה, שאומצה על ידי מוסקבה, אפשרה להם חופש פעולה מלא.
מבחינת המרקסיסטים, שינויים רדיקלים ביחסי היצור ובבסיס הכלכלי של כל חברה הם אלו שיבטיחו שינוי רדיקלי ומהפכני באותה חברה. לא צריך להיות ספק כי במוקדם או במאוחר, לאחר השינויים בבסיס הכלכלי, יבואו השינויים במבנה החברתי הכולל, דת, יחסים בתוך המשפחה וכו'. למרות זאת, הסובייטים לא ניסו לתעש את האזור ולשנות את הבסיס הכלכלי, במקום זאת, הם הפכו את מרכז אסיה ליצרנית של מוצר חקלאי אחד – כותנה. הדבר נבע הן מהרצון להחזיר את יצור הכותנה לממדיו טרום המהפכה, על מנת להפעיל מחדש את מפעלי הטוויה הנטושים ברוסיה, הן מצורך לייצא מוצרים על מנת להשיג מטבע חוץ, והן ממחסור חמור בכוח אדם מיומן לתעשייה במרכז אסיה. המיכשול לגידול כותנה, במרבית שטחי העולם, הוא מחסור במים. כדי לעבד שדה כותנה חדש, היה צריך לקחת מן הבוסתנים, ולהכחיד את הבקר. אבל ממה יחיו אז? כולם מכירים את הדילמה הזאת אלפי שנים, בהודו, בסין, באפריקה. גם במוסקבה.
כפי שכתב גרגורי רזינצ'נקו, בספרו "האסון של אראל", בשנות השישים החליטה המפלגה הקומוניסטית, להשתמש במימי הנהרות הגדולים סיר דאריה ואמו דאריה. הובאו בולדוזרים מרחבי האימפריה, שחרצו תעלות עמוקות וערוצים בחול, ודרכם הזרימו את מי הנהרות.היה צורך לחפור אינסוף תעלות ואחר כך לשתול לאורכם כותנה. בתחילה עשו זאת באדמת בור מדברית, אבל כדי להגדיל את שטחי הכותנה, הורו השילטונות לוותר על שדות מעובדים, גני ירק ובוסתנים, לטובת הכותנה. תוך שני עשורים הפכו מחצית מנאות המדבר של אוזבקיסטן, למדבר. בכפרים החלו לשתול כותנה ממש מתחת לחלונות הבתים. בערוגות הפרחים לשעבר, בחצרות, סמוך לגדרות. פני הקרקע השתנו במהירות. שדות החיטה והאורז נעלמו. כך גם מקשאות האבטיחים, גני הירק, ערוגות העגבניות, הבצל, כרוב הגינה והפלפלת, מטעי האפרסקים ופרדסי הלימון. חרושצ'וב וברז'נייב היו קשורים מאד לרעיון של הפיכת אסיה התיוכנה למחוז של כותנה ולא דאגו למחיר. מסוקים השליכו על הכפרים הטובעים בכותנה, הררים של דשן כימי, עננים של קוטלי מזיקים רעילים. אנשים השתנקו. התקשו לנשום. היו שהתעוורו.
איכרים, מגדלי ירקות, מעבדי בוסתנים, כולם נאלצו להחליף את המקצוע ולהפוך לפועלים בשדותה כותנה. העבודה היתה מתישה וחדגונית. בחום של ארבעים מעלות ואילצה לנשום אוויר מצחין מרעלים כימיים. בעת קטיף הכותנה, הכול נעצר. היו סוגרים את בתי הספר, המוסדות, המשרדים. אפילו המפעלים עבדו רק במחצית התפוקה. כולם גויסו לאיסוף הכותנה. תלמידי בית ספר וסטודנטים, אמהות מיניקות וזקנים, רופאים ומורים. איש לא שוחרר, בשום תירוץ. אימרה פופולרית היתה: "אם לא תאסוף כותנה, יאספו אותך"
השימוש הנרחב והלא יעיל במקורות השקיה היה הגורם העיקרי להתכווצותה של ימת אראל (Aral) לכדי פחות משליש מגודלה המקורי. מפלס המים צנח בשלושה עשר מטרים. הדב גרר להתרחשותו של אסון טבע חמור: שימוש יתר בכימיקלים והידלדלות מקורות המים הותירו שטחי אדמה רבים מורעלים. מדי שנה, מפזרות הרוחוצ, שבעים וחמיש מיליון טונות של מלח ורעל.
האזור הפך למוקד עיקרי של אסונות אקולוגיים בברה"מ: התייבשות ימת אראל, פגיעה מקרינה בתושבי קזחסטאן (שבשטחה נמצא אתר הניסויים הגרעיניים של ברה"מ) וכדומה. למרות זאת, תרומתו של האזור לכלכלה הסובייטית, לא היתה גדולה במונחים יחסיים. חמש הרפובליקות של אסיה התיכונה ובכלל זה אוזבקיסטן, תפשו יחד 18% משטחה של ברית המועצות. אולם שיעור חלקן בתוצר הלאומי הסובייטי היה 9.9% בלבד[19].
ראו באתר זה: האסון האקולוגי של ימת אראל
בשנות ה-70, שמו השלטונות הסובייטים את לבם לצמיחה, חסרת תקדים באוכלוסיה (המוסלמית ברובה) של אסיה התיכונה. מפקד אוכלוסין סובייטי שנערך בשנת 1979 גילה כי מספר התושבים בקזחסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן, עלה מאז 1970, ב-25%. רוסיה האירופאית, כך היה נראה למנהיגיה, היתה נתונה תחת איום דמוגרפי של המיעוטים שבתוך ברית המועצות. יתכן שהחשיבה מאחורי הפלישה לאפגניסטן, והקמת משטר ידידותי יציב בקאבול, נועד בין הייתר לשלוח מסר ברור, לדור חדש של מוסלמים סובייטים, שהתפתו לחשוב על עצמאות[20].
בימי ברז'נייב, השחיתות פרחה והצמרת המושחתת של "הרפובליקות הסובייטיות", נהנתה מחיי התענוגות תוך הזנחה פושעת של האינטרסים של יתר האוכלוסייה. כפי שמתאר העיתונאי הפולני רישארד קפושינסקי, בספרו "אימפריה", בשנות הפרסטרויקה, הודעותיה של התביעה הכללית של ברית המועצות לשעבר, על מאבק נגד השחיתות הנוראה, שפשתה ברפובליקות האסייתיות של האימפריה, גרמה לתדהמה כללית. הרכבים שלמים של וועדים מרכזיים ומועצות שרים מקומיות, הוכנסו לבית סוהר. אחת הדוגמאות הקשות הינה המקרה של שרף רשידוב (Sharaf Rashidov), שעמד בראש תרמית הונאה ענקית סביב יבול הכותנה בשנות ה- 70 וה-80, במהלך כהונתו של ברז'נייב (שהוא עצמו צמח כתוצאה מתמיכה מרכז אסייתית חזקה), לווייני ריגול חשפו שחלק גדול משדות הכותנה היו פשוט ריקים. כך התגלה שהדמויות העיקריות של ייצור הכותנה באוזבקיסטן שיקרו במשך שנים. אנשי רשידוף בטשקנט ואנשי ברז'נייב במוסקבה, היו מוסרים על יבולי הכותנה, נתונים מזוייפים, שהוחלט עליהם מראש. הכותנה נמכרה בשוק השחור וכחמישה מיליארד רובלים נגנבו. רשידוב עצמו לא נענש, אך 50,000 בעלי משרות נמוכים יותר פוטרו בין 1984 לבין 1988. משפט מפורסם מאד התקיים ב-1988 בו האשים בית המשפט, את אחד מתומכי רשידוב, יורי צ'ורבנוב (Churbanov), חתנו של ברז'נייב, בשימוש לרעה בסמכויותיו, כשהיה שר הפנים של אוזבקיסטן, כולל קבלת מיליוני דולרים כשוחד. חודייברדיב (Khudiaberdiv) היו"ר הקודם של מועצת השרים האוזבקית, הושב בכלא ל- 11 שנה, בעוון לקיחת שוחד. דמות נוספת שעוררה סקנדל היתה של אדילוב (Akhmajon Adylov), יו"ר הקומפלקס האגרו-אינדוסטריאלי (תשלובת התעשייה החקלאית), שנראה כמו דף מתוך ספרו של האמיר של בוכרה. הוא עיבד מטעים עם עבדים למעשה, בעזרת צבא פרטי, החזיק קבוצה של פילגשים, ועינה את כל מי שעמד בדרכו.
האמת היא שכמעט דבר לא השתנה. לאחר ההפיכה במוסקבה באוגוסט 1991, בית המשפט העליון ברוסיה ביטל את האשמות כנגד אדילוב, וחנן את חודייברדיב. ב- 1993 נשיא רוסיה, בוריס ילצין, חנן את צ'ורדנוב, שהשלים רק חצי מתקופת מאסרו. רשימוב, שנולד בשכונתו של קרימוב, קיבל טיהור באוזבקיסטן והוצג כשומר האינטרסים האוזבקיים כנגד מוסקבה.
האינטליגנציה האוזבקית וההנהגה הפוליטית, כמעט נמחקו על ידי טיהוריו של סטלין. כל אלו, יחד עם המסורת של אסיה התיכונה מול הרשויות, גרמו לכך שהגלאסנוסט והפרסטרויקה. בקושי חלחלו לכאן. ובמקומם באו רפורמות משמעותיות חדשות. התנועה הלא קומוניסטית המשמעותית הראשונה באוזבקיסטן נוסדה על ידי אינטלקטואלים בטשקנט בשם Birli (איחוד) והם העלו כמה תביעות, ביניהן הכרזת האוזבקית כלשון רשמית והתנגדות למונוקולטורה של הכותנה. התנועה רכשה תומכים רבים וטענה שיש לה 1.5 מיליון חברים. אך נמנע מהם להתמודד בבחירות לסובייט העליון. המועצה, שהיתה בעיקרה קומוניסטית, בחרה באיסלם קרימוב (2016-1938), המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית האוזבקית,(CPUZ) למשרת כהונה נשיאותית נוספת. מורשת אמביוולנטית זו גרמה לשניות גם ביחס התושבים לשאלת המשך קיומה של ברה"מ. במשאל העם במרץ 1991 הצביעו רובם המוחלט נגד הפרישה, אך כעבור חודשים מעטים, לאחר הפיכת הנפל במוסקבה, מיהרו שליטי הרפובליקות להכריז על עצמאות. הפוטש הכושל נגד גורבאצ'וב, ב-17 באוגוסט 1991, היה הדחיפה האחרונה והיעילה לפירוק ברית המועצות. בין ה-14 באוגוסט ל-21 בספטמבר, הלכו מרבית הרפובליקות , בעקבות המדינות הבלטיות והכריזו על עצמאותן. במהלך ההפיכה הכושלת במוסקבה היה קרימוב שקט באופן בצורה בולטת, אך תוך מספר ימים החליט הסובייט העליון, ב-31 באוגוסט, להכריז על עצמאות אוזבקיסטן.
להמשך קריאה: אוזבקיסטן העצמאית
הערות
לתשומת לב: ההערות ממוספרות החל מ-8, כמו במאמר
[8] Gregory J. Massell , The Surrogate Proletariat , Moslem Women and Revolutionary Strategies in 24-26Soviet Central Asia, 1919-1929, Princeton University Press, 2015, pp
[9] The Surrogate Proletaria, pp, 33-36
[10] The Surrogate Proletarian, pp 98-108
[11] Pp 103-119
[12] – 1908 התקוממו אנוור, יחד עם חבריו ג'מאל פאשה ומוסטפא כמאל נגד המשטר הקיים. אנוור בן ה- 27, מיור צעיר בצבא הוביל צבא לקושטא והכריח את השולטן לכנס פרלמנט. נחשב לגיבור המהפכה. הוא היה חלק מהטרימוויראט של הטורקים הצעירים, יחד עם טלעת ביי, וג'מאל פאשה. בחורף 1914-15 פיקד על הצבא הטורקי בקווקז ונוצח על ידי הרוסים. כאשר התקוממו הארמנים בעורפם, לקח חלק בטבח הגדול.
[13] The Surrogate Proletarian, pp. 56
[14] The Surrogate Proletarian, pp 58-60
[15] ארצות דמים, עמ' 56
[16] טימותי סניידר, ארצות דמים, אירופה בין היטלר לסטלין, הוצאת כתר, ירושלים (להלן: ארצות דמים), עמ' 352.
[17] Pavel Polian, Against Their Will: The History and Geography od Forced Migrations in the Ussr, Budapest, 2004, p. 134.
[18] ראו: מיכל פלג, "אוזבקיסטן, סודות עתיקים", מסע אחר און ליין
[19] . טוני ג'אדט, אחרי המלחמה, תולדות אירופה מאז 1945, הוצאת מאגנס, ירושלים (להלן: אחרי המלחמה), עמ' 761,
[20] אחרי המלחמה, עמ' 702.