מדבר באדֶן גְ׳ראן: מגדלי החול והאגמים

כתב: גילי חסקין, 25-10-2026

בצפון־מערב סין, על רמת אלשה שבשולי הגובי, מתנשאות דיונות בגובה מאות מטרים, ולמרגלותיהן פזורים יותר ממאה אגמים כחולים, ירוקים ואדומים. מסע אל מדבר באדֶן גְ׳ראן, אל הרועים והמקדש שבלב החולות, ואל השאלות שהמקום הזה עדיין מציב בפני המדע.

בשעה שלפני הזריחה אין לחול צבע. הרכסים מתנשאים מעל האגנים כמו שרשרת הרים, אבל אין בהם אבן אחת: הצוקים, המדרונות והפסגות עשויים כולם גרגרים שהרוח צברה כאן, גרגר אחר גרגר, במשך עשרות אלפי שנים. ההרים האלה נבנו מן הדבר הקל ביותר שיש במדבר.

ואז, מראש הרכס, נגלים המים. בתחתית מדרון תלול, במקום שבו העין מצפה למצוא עוד חול, שוכב אגם. מימיו כחולים כשמי הבוקר, ולא הרחק ממנו שוכב אגם אחר, אדמדם, כאילו נקוותה בו שקיעה של אתמול. סביבם חגורה דקה של קנים, כמה גמלים ליד המים, יורטה אחת, ובעיקר שתיקה. לאגמים האלה יש שמות, כמו לאנשים. מי שגדל כאן יודע איזה מהם מתוק ואיזה מר, ליד איזה מהם נובע מעיין ועל שפת איזה מהם עומד מקדש. המטייל הזר רואה חזיון שווא. הרועה רואה מפה של חיים.

יש מקומות שגם מטייל ותיק, מי שנדמה לו שכבר ראה כמעט הכול, עומד מולם פעור פה ותוהה אם מה שהוא רואה אמיתי. מדבר באדֶן גְ׳ראן הוא אחד המקומות האלה. כך הוגים את שמו המונגולים המקומיים; בעולם הוא מוכר בתעתיק Badain Jaran, ובסינית בשם באדאנג׳ילין (Badanjilin). המדבר משתרע בצפון־מערב סין, ברובו באזור האוטונומי מונגוליה הפנימית ובשוליו הדרומיים בתחום מחוז גאנסו (Gansu).[1]

שטחו של המדבר כ־49,000 קילומטרים רבועים, יותר מפי שניים משטחה של ישראל. זהו השלישי בגודלו בין מדבריות החול של סין, אחרי מדבר טקלמקן (Taklamakan) שבאגן טארים, בדרום שינג׳יאנג, ומדבר גורבנטונגוט (Gurbantunggut) שבאגן ג׳ונגריה, בצפונה. הגובי, הגדול מכולם, שייך לסוג אחר של מדבר, כפי שיתואר בהמשך.

אבל לא הגודל מביא לכאן גאומורפולוגים, צלמים ומטיילים. באדֶן גְ׳ראן ידוע בצירוף שנראה כסותר את עצמו: דיונות חול מן הגבוהות בעולם, ולמרגלותיהן יותר ממאה אגמים. בחלקם המים כמעט מתוקים, ואחרים מלוחים פי כמה מן הים. הם פזורים בין הדיונות ככתמים של כחול, ירוק, טורקיז ולעיתים אדום, בלב אחד האזורים היבשים באסיה.

הניגוד הזה הפך את המדבר למעבדה טבעית. כיצד דיונות בגובה מאות מטרים נשארות במקומן אלפי שנים? כיצד מתקיימים אגמים קבועים באזור שבו ההתאדות גדולה מן המשקעים פי עשרות? מאין מגיעים המים, ומה הם מספרים על האקלים בעבר? חוקרים סינים ומערביים עוסקים בשאלות האלה מאז שנות השמונים של המאה העשרים, ועל חלקן עדיין אין תשובה מוסכמת.

מונגוליה הפנימית

מונגוליה הפנימית היא רצועה ארוכה של ערבות, מדבריות ורמות, המשתרעת לאורך הגבול הצפוני של סין כ־2,400 קילומטרים ממזרח למערב, מיערות חינגאן הגדול שליד גבול רוסיה ועד מדבריות אלשה הסמוכים לגאנסו. שטחה כ־1.18 מיליון קילומטרים רבועים, כשמינית משטחה של סין, ומתגוררים בה כ־24 מיליון בני אדם. המונגולים הם כיום כשישית מן האוכלוסייה בלבד, ורובה הגדול סינים בני האן, תוצאה של גלי הגירה והתיישבות חקלאית שהחלו בשלהי שושלת צ׳ינג ונמשכו לאורך המאה העשרים. השם עצמו הוא מורשת של תקופת צ׳ינג. השבטים המונגוליים שמדרום לגובי, הקרובים לבייג׳ינג והקשורים אליה בהדוק, כונו מונגוליה הפנימית, ואילו הח׳לח׳ה שמצפון לגובי היו מונגוליה החיצונית, שהכריזה על עצמאותה עם נפילת הקיסרות ב־1911 והיא כיום מדינת מונגוליה.

האזור האוטונומי הוקם ב־1947, שנתיים לפני הכרזת הרפובליקה העממית, והוא הראשון באזורים האוטונומיים של סין. בירתו חוחהוט (Hohhot), ובשלטי הרחוב אפשר לראות לצד הסינית את הכתב המונגולי המסורתי, הנכתב בטורים אנכיים, שבמדינת מונגוליה הוחלף בכתב הקירילי. כלכלת האזור נשענת היום על פחם, על מתכות נדירות ועל חוות רוח ושמש, ולצדן על גידול בקר וצאן. בשנת 2020 עוררה החלטה לצמצם את ההוראה בלשון המונגולית בבתי הספר מחאה רחבה בקרב מונגולים. אלשה, הליגה המערבית ביותר, היא גם הגדולה והדלילה שבהן: שטחה כ־270 אלף קילומטרים רבועים, יותר מפי עשרה משטחה של ישראל, ומתגוררים בה כרבע מיליון בני אדם בלבד. בתחומה שלושה מדבריות גדולים, באדֶן גְ׳ראן, טנגר ואולאן בוח, ובשוליה המערביים זורם נהר הייחה אל נאות אדזין.

בין הגובי לרמת אלשה

באדֶן גְ׳ראן שוכן במערב רמת אלשה (Alashan Plateau), והאגנים שבין דיונותיו נמצאים בגובה של כ־1,200 מטר מעל פני הים. ממערב זורם נהר הייחה (Heihe), היורד מרכס צ׳יליאן (Qilian Shan). בחלקו התחתון הוא נקרא רואו־שוי (Ruo Shui), כלומר המים החלשים, ובמונגולית אדזין־גול (Ejin Gol). הוא מזין את נאות אדזין ומסתיים באגמי ג׳ויאן שבשולי הגובי. מדרום תוחמים את המדבר רכסי הלי (Heli Shan) ולונגשואו (Longshou Shan), המשתרעים לאורך שוליו הצפוניים של מסדרון חסי (Hexi Corridor). מדרום־מזרח מפריד רכס יאבראי (Yabrai) בינו לבין מדבר טנגר (Tengger), ומצפון מתחלפות הדיונות במישורי החצץ של הגובי.

הגובי, שבשוליו שוכן באדֶן גְ׳ראן, הוא המדבר הגדול באסיה. הוא משתרע על פני כ־1.3 מיליון קילומטרים רבועים, לאורך כ־1,600 קילומטרים ממערב למזרח, מהרי אלטאי ועד ערבות מזרח מונגוליה, וחוצה את הגבול בין דרום מדינת מונגוליה לצפון סין. במונגולית גובי אינו שם פרטי אלא כינוי לסוג של נוף: מישור צחיח ודל מים, שקרקעו חצץ וחלוקים וצמחייתו דלילה ונמוכה. גם בסינית מבחינים בין גֶבִּי (gebi), מדבר חצץ, לבין שָׁאמוֹ (shamo), מדבר חול, ובאדֶן גְ׳ראן שייך לסוג השני. הגובי הוא מדבר צל גשם: רמת טיבט וההימלאיה חוסמות מדרום את הלחות של האוקיינוס ההודי, והמונסון של מזרח אסיה נחלש בטרם יגיע אליו. הוא גם מדבר קר. בחורף יורדת בו הטמפרטורה אל מתחת למינוס 40 מעלות, בקיץ היא עולה על 40 מעלות, והפרשים של עשרות מעלות בין יום ללילה שכיחים. ובכל זאת הגובי אינו ריק. בשכבות האבן החולית האדומה שלו, בצוקים הבוערים שבדרום מונגוליה, מצאה המשלחת האמריקנית של רוי צ׳פמן אנדרוז בשנות העשרים של המאה העשרים את ביצי הדינוזאורים הראשונות שזוהו בוודאות, והגובי נחשב עד היום לאחד האתרים החשובים בעולם לחקר הדינוזאורים. חיים בו הגמל הדו־דבשתי הבר, מין נפרד מן הגמל המבוית הנתון בסכנת הכחדה חמורה, ודוב הגובי, תת־מין של הדוב החום ומן הנדירים בדובי העולם. גאוגרפים אחדים רואים בבאדֶן גְ׳ראן, בטנגר ובשאר מדבריות אלשה חלק מן הגובי במובנו הרחב, הקרוי לעיתים גובי אלשה. בשטח ההבדל ברור: כאן חול ודיונות, ומצפון משטחי חצץ שאין להם סוף.

סמוך לנהר רואו־שוי, בשולי המדבר, נמצא מרכז שיגור הלוויינים ג׳יוצ׳ואן (Jiuquan), שממנו משוגרות משימות החלל המאוישות של סין. אף ששמו לקוח מן העיר ג׳יוצ׳ואן שבגאנסו, הוא שוכן בתחום באנר אדזין שבמונגוליה הפנימית. בידודו של האזור ומיעוט האוכלוסייה בו היו משיקולי הבחירה במקום.

מדבר באדֶן גְ׳ראן וסביבתו. מפה סכמטית, התחומים והמיקומים משוערים.

אקלים בקו התפר

האקלים צחיח ביותר וקיצוני. כמות המשקעים השנתית נעה בין כ־40 מילימטרים בצפון־מערב המדבר לבין 100 עד 120 מילימטרים בדרום־מזרחו, ורובה יורדת בממטרים קצרים בחודשי הקיץ. פוטנציאל ההתאדות, לעומת זאת, עולה על 2,500 מילימטרים בשנה. בקיץ מגיעה טמפרטורת האוויר ל־40 מעלות, ופני החול מתלהטים הרבה יותר. בחורף הטמפרטורה יורדת לעיתים אל מתחת למינוס 20 מעלות. האביב הוא עונת הרוחות: רוחות צפוניות וצפון־מערביות חזקות מסיעות חול ואבק, ומכאן מקורן של חלק מסופות האבק המגיעות לבייג׳ינג ואף לקוריאה וליפן.

באדֶן גְ׳ראן מוגדר מדבר ממוזג, או בלשון האקלימאים מדבר קר, משום שהוא שוכן בקווי הרוחב הבינוניים ובחורף יורדת בו הטמפרטורה הרבה מתחת לאפס. אין פירוש הדבר שאקלימו נוח: הבדלי הטמפרטורה בין קיץ לחורף ובין יום ללילה גדולים מאוד.

מיקומו של המדבר מעניין גם מבחינה אקלימית. הוא נמצא באזור המפגש בין הרוחות המערביות של קווי הרוחב הבינוניים לבין שוליה הצפוניים של מערכת המונסון של מזרח אסיה. די בהתחזקות קלה של המונסון כדי להוסיף לו גשם, ובהחלשתו כדי לייבש אותו. משום כך משקעי האגמים ושכבות הדיונות משמשים ארכיון טבעי של התנודות בעוצמתן של שתי המערכות במהלך עשרות אלפי השנים האחרונות.

מגדלי החול

המגה־דיונות הן הסיבה הראשונה להגיע לבאדֶן גְ׳ראן. הן נראות כמו ים קפוא שגליו נעצרו באמצע תנועתם. התבוננתי בהן עד שהעין התעייפה ולא מצאה בשום מקום מנוחה. זהו שקט שיש בו נוכחות. ברוב מדבריות העולם גובהן של דיונות נמדד בעשרות מטרים, וכאן מתנשאים רכסי חול מאות מטרים מעל האגנים שביניהם. הדיונות מסודרות ברכסים ארוכים בכיוון כללי של צפון־מזרח לדרום־מערב, בניצב לרוח הצפון־מערבית השולטת. המדרון הפונה אל הרוח מתון יחסית, ואילו המדרון שמנגד, מדרון הגלישה, תלול, ולמרגלותיו שוכנים לעיתים קרובות האגמים. על הרכסים מתנשאות פסגות דמויות פירמידה, ומהן יוצאות זרועות חול חדות לכמה כיוונים. כל רכס היה חד כלהב, צדו האחד בוהק בזהב והאחר שקוע בצל כחלחל. הרוח עברה על הפסגות ותלשה מהן שובל דק של חול, כאילו הדיונות עצמן נושמות. נזכרתי בתומס אדוארד לורנס ובתיאורי המדבר שלו בשבעת עמודי החכמה: גבעות חול רכות שהגמלים שוקעים בהן, אור מסנוור המכה מכל כיוון, ותחושה שהנוף עצמו עוין את האדם.

סמלו של המדבר הוא פסגת בילוטו (Bilutu Peak), המתנשאת לכ־1,610 מטר מעל פני הים ומכונה בפי המדריכים המקומיים האוורסט של המדבר. לפי אונסק״ו נמצאת בתחום האתר הדיונה המיוצבת הגבוהה בעולם, שגובהה היחסי כ־460 מטר.[2] המונח מיוצבת אינו מלמד בהכרח על דיונה המכוסה צומח. הכוונה ליציבות יחסית של גוף הדיונה ושל מיקומה: החול שעל פניה נע כל הזמן, אבל הרכס עצמו כמעט אינו זז. מן הפסגה נשקף מראה מרהיב: דיונה מחודדת, ואחריה דיונה דמויית פירמידה, וסביבן דיונות בצורת סהרונים, ועוד דיונה ועוד דיונה, הכול מחול בהיר ונקי להפליא. נדמה שעל מקום כזה נאמרו דברי ירמיהו על המדבר, אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, אֶרֶץ לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם, אף שכפי שנראה בהמשך, דווקא כאן ישבו אנשים וגמליהם במשך דורות.

דיונות בסדר גודל דומה מוכרות רק במקומות ספורים, כמו מדבר לוט (Dasht-e Lut) באיראן, מדבר נמיב בדרום־מערב אפריקה והרובע הריק בחצי האי ערב. מי שמטפס על רכס כזה רואה נוף שמזכיר שרשרת הרים יותר משדה חול: רכסים מתפתלים עד האופק, וביניהם, עמוק למטה, משתקפים האגמים. עמיתי אברהם שקד אמר פעם: טעם החירות הוא בשכרון המרחבים, וטעם זה ידענו וידעו רבים אחרים, שבאו עמנו ואחרינו אל תוך מדבר זה.

נהגי הג׳יפים המקומיים עושים ברכבם להטים: הם מטפסים במהירות במדרונות תלולים, מסובבים את ההגה בתנופה וגולשים במורד מדרון הגלישה, לקול צהלתם של חלק מן הנוסעים וקריאות הבהלה של אחרים.

כיצד נוצרות דיונות ענק

לגודלן החריג של הדיונות אין הסבר יחיד, והחוקרים מצביעים על כמה גורמים הפועלים יחד. הראשון הוא אספקת חול גדולה: חומר שהובל בעבר בידי נהרות מן ההרים שמדרום וממערב, ומשקעים של אגמים קדומים שהתייבשו. השני הוא משטר רוחות רב־כיווני. הרוח הצפון־מערבית של החורף והאביב היא השולטת, אבל בקיץ נושבות גם רוחות מזרחיות ודרום־מזרחיות. אפשר להמחיש זאת כך: כשרוחות מכיוונים שונים מזיזות את החול הלוך ושוב, הוא נוטה להיערם במקום ולא רק לנדוד הלאה. זו הפשטה של תהליך שפרטיו עדיין נחקרים. השלישי הוא תנאי התשתית: במקומות אחדים נמצאות מתחת לדיונות גבעות של סלע או של משקעים קדומים, המשמשות להן מעין שלד. הרביעי הוא הזמן: השכבות שבתוך הדיונות מלמדות שחלקן מתפתחות במשך עשרות ואולי מאות אלפי שנים.[3]

חוקרים בדקו גם את תפקידה של הלחות. בחלק מן החתכים שנחפרו בדיונות נמצאה לחות מתחת לשכבת החול היבשה העליונה, ובמקומות אחדים התגבשו בתוך החול שכבות קרבונטיות מוצקות. לפי אחד ההסברים שנחקרו, הלחות והשכבות האלה מקשות על הרוח לפרק את גוף הדיונה, אך זה אינו מנגנון מוסכם. ברור יותר המבנה ההיררכי של הנוף: רכסי ענק יציבים יחסית, ועליהם דיונות משניות, אדוות ולשונות חול המשתנות עם כל סופה. בבאדֶן גְ׳ראן רואים היטב את ההבדל בין גרגרי החול, הנעים ללא הרף על פני הדיונות, לבין הדיונה כולה, שכמעט אינה זזה.

אגמים בין הדיונות

אם הדיונות הן שמביאות לכאן מבקרים, האגמים הם שמפתיעים אותם. בתחום אתר המורשת תועדו 144 אגמים בין־דיונתיים. המונגולים קוראים להם “נור” (nuur), כלומר אגם, ובסינית המקומית הם מכונים “חאיזה” (haizi), מילה שפירושה המילולי ים קטן ובניבים של צפון סין משמשת לאגם. רוב האגמים מרוכזים ברבע הדרום־מזרחי של המדבר, שבו המשקעים מעט רבים יותר. מרביתם קטנים, שטחם פחות מקילומטר רבוע, ורבים מהם רדודים. המראה סוריאליסטי: ים צהוב של חולות, ובתוכו אגמים שמימיהם תכולים, חלקם מוקפים בחגורה ירוקה. הניגוד בין הצחיחות שמסביב לבין המים נראה כמעט בלתי אפשרי. האגמים קיבלו במהלך השנים שמות שונים, על פי צורתם. אגם קטן ועגול נקרא “עין הגמל” וצמד אגמים אחר נקרא “הכליות“, מאותה סיבה.

ההבדלים בין האגמים גדולים. יש אגמים שמימיהם בעלי מליחות נמוכה, ויש אגמים מלוחים עד רוויה, שעל חופיהם מתגבש קרום לבן של מלח וסודה. גם הצבעים נובעים מכמה גורמים. חלקם קשורים לפיגמנטים של מיקרואורגניזמים: באגמים המלוחים ביותר משגשגות אצות חד־תאיות ומיקרואורגניזמים אוהבי מלח, המעניקים למים גוון ורוד, אדמדם או סגלגל, וחיים בהם סרטני מלח זעירים מן הסוג ארטמיה (Artemia). מראה המים מושפע גם מעומקם, מחלקיקים מרחפים ומאופן החזרת האור. באגמים שמליחותם נמוכה המים כחולים וירוקים, חגורת קנים וצמחייה מקיפה אותם, ובחלקם חיים דגים.

ברבים מן האגמים מתגלים מעיינות: על החוף, בקרקעית ולעיתים בתוך המים עצמם. במקומות אחדים מבצבצים מים מתוקים בתוך אגם מלוח. אל המעיינות מגיעים עדרי גמלים דו־דבשתיים, ומראה הגמלים המלחכים את העשב הירוק על חוף האגם, על רקע הדיונות, הוא תמונה מונגולית מובהקת. הידוע שבמעיינות נמצא באגם יינדרטו (Yindertu): לפי הרועים נובעים שם מים מתוקים מתוך סלע הבולט מן האגם המלוח, ולמקום מיוחסת קדושה. מפלסי האגמים משתנים מעונה לעונה ומשנה לשנה, וכמה אגמים קטנים התייבשו בעשורים האחרונים.

תעלומת המים

קיומם של האגמים הוא החידה המרכזית של באדֶן גְ׳ראן. אילו היו תלויים רק בגשם היורד על פני המים, ההתאדות הייתה מייבשת את רובם בתוך שנים ספורות. אבל ההשוואה בין הגשם היורד על האגם לבין ההתאדות ממנו אינה מספרת את כל הסיפור. אגם יכול לקבל מים שחלחלו בשטח גדול בהרבה משטחו, ולכן גם באזור דל משקעים יכול גוף מים קטן לקבל הזנה של ממש. הוויכוח המדעי נסוב על השאלה מאיזה שטח מגיעים המים, מה גילם ובאיזה קצב הם מתחדשים.

בשנת 2004 פרסמה קבוצת חוקרים, ובה צ’ן ג’יאנשנג (Chen Jiansheng) מאוניברסיטת חוחאי (Hohai University) בנאנג’ינג, מאמר בכתב העת Nature, ובו הצעה נועזת: המים מגיעים ממרחק של מאות קילומטרים, ממי הפשרת השלג של רכס צ’יליאן ושל שולי רמת טיבט, ונעים אל המדבר במערכת עמוקה של שברים גאולוגיים.[4] לפי השערה זו המים הם שמייצבים את הדיונות, ולא להפך. ההצעה עוררה עניין רב וגם ביקורת חריפה.

מחקרים מאוחרים יותר, שהתבססו על איזוטופים, על ריכוזי כלוריד במי הנקבוביות של החול ועל תיארוך מי התהום, הראו שחלק ניכר מן המים יכול להיות מקומי. מעט הגשם שמצליח לחלחל אל מתחת לשכבת החול העליונה מוגן שם מהתאדות, נע באיטיות בתוך הדיונות במשך מאות ואלפי שנים ומגיע לבסוף אל האגנים שביניהן.[5] חוקרים אחרים מדגישים את תרומתם של מי תהום קדומים שנאגרו בתקופות לחות יותר, או של זרימה תת־קרקעית מכיוון נהר הייחה וההרים שמדרום.

מחקר שפורסם באפריל 2026 בכתב העת Water Resources Research הבחין בין מי תהום מקומיים לבין מי תהום שמקורם בגושי ההרים הסמוכים למדבר, ומצא שהאגמים ניזונים בעיקר משני המקורות האלה. בדיון שבמאמר מיוחסת חשיבות למשקעים המחלחלים בשטח האגן, ומודגש כי האגמים מקבלים מים שחלחלו בשטח גדול בהרבה משטחם.[6] גם מחקר זה הוא תרומה נוספת לוויכוח ולא הכרעה בו.

המחלוקת על אזורי ההזנה, על גיל המים ועל קצבי התחדשותם נמשכת. ייתכן שמערכות מי התהום בחלקים שונים של המדבר אינן מערכת אחת, ושלכל אגם תמהיל משלו. בינתיים נשארת זו שאלה פתוחה.

המדבר בתקופות לחות יותר

באדֶן גְ׳ראן לא היה תמיד צחיח כפי שהוא היום. סביב אגמים רבים נראים קווי חוף קדומים ומשטחים של משקעי אגם, מטרים אחדים ולעיתים יותר מעל מפלס המים הנוכחי. שכבות קרבונטיות ושרידי צמחים בתוך המגה־דיונות מעידים על תקופות שבהן הדיונות היו מכוסות צמחייה והאגמים היו גדולים ומתוקים יותר. לפי רוב החוקרים, מפלסי האגמים היו גבוהים במיוחד בחלק הראשון והאמצעי של ההולוקן, לפני כעשרת אלפים עד חמשת אלפים שנים, כשהמונסון חדר צפונה יותר. יש עדויות לשלבים לחים גם בסוף הפלייסטוקן, התקופה הגאולוגית שהסתיימה לפני כ־11,700 שנה, תמול שלשום במושגים גאולוגיים.

עם התגברות הצחיחות ירדו המפלסים, ההתאדות ריכזה את המלחים, ואגמים שהיו מתוקים הפכו למלוחים. ליד חלק מן האגמים נמצאו כלי צור זעירים ושברי כלי חרס, עדות לכך שבני אדם ניצלו את נאות המדבר האלה כבר בתקופות פרהיסטוריות. משקעי האגמים הם לכן ארכיון חשוב לשחזור שינויי האקלים בצפון סין ובמרכז אסיה, ולהבנת האופן שבו מגיבים מדבריות להתחממות ולשינויים במשטר הגשמים.

החולות המזמרים

תופעה נוספת שמושכת לכאן מבקרים היא החולות המזמרים. כאשר חול יבש מחליק במורד מדרון תלול, מעצמו או בעקבות צעדיו של מטייל, נשמע קול עמוק ומתמשך, מעין זמזום או רעם נמוך, שמזכיר לעיתים מטוס הנשמע ממרחק. הצליל נוצר כשמיליוני גרגרים בגודל ובצורה דומים נעים יחד ומתנגשים בקצב אחיד. מחקרים פיזיקליים מראשית שנות האלפיים הראו שגובה הצליל, תדירות נמוכה של כמאה הרץ, נקבע בעיקר בגודל הגרגרים ולא בגודל הדיונה. התנאים צריכים להיות מדויקים: חול יבש ונקי מאבק, גרגרים מלוטשים ומעוגלים ומדרון תלול דיו. גשם או לחות משתיקים את הדיונה.

בבאדֶן גְ׳ראן ידועה במיוחד גבעת החול המזמרת באורי טולגאי (Baoritaolegai), אך התופעה מופיעה בשטחים נרחבים של המדבר, ואונסק״ו מציין שבתחומו נמצא המרחב הנרחב ביותר בעולם של חולות מזמרים. התופעה מוכרת גם בגבעת מינגשא (Mingsha Shan) שליד דונהואנג, ומרקו פולו תיאר בסוף המאה ה־13 קולות מסתוריים שנשמעו במדבר לופ (Lop) ושיוחסו בפי הנוסעים לרוחות המדבר.

חיים במקום שנראה חסר חיים

ממרחק נראה באדֶן גְ׳ראן כמעט סטרילי, אך מקרוב מתגלה מערכת אקולוגית מגוונת. על הדיונות ובאגנים צומחים שיחים המותאמים לחול ולבצורת: סקסאול (Haloxylon ammodendron), קליגונום, לענה וניטרריה, שפירותיה האדומים נאכלים בידי ציפורים ובני אדם כאחד. סביב האגמים מתפתחות חגורות של קנים ושל העשב הקשיח Achnatherum splendens, המכונה בסינית ג׳יג׳י־צאו, והן יוצרות נאות מדבר זעירות בין קירות החול.

הסקסאול הוא עמוד השדרה של הצומח המדברי. שורשיו העמוקים מייצבים את החול, עצתו הקשה שימשה את הנוודים לבערה, וענפיו משמשים מספוא לגמלים. על שורשיו גדל כטפיל הציסטנכה (Cistanche deserticola), צמח חסר כלורופיל שרק גבעולו הבשרני מבצבץ מן החול באביב, ועל שורשי הניטרריה גדל כטפיל צמח דומה, הסינומוריום (Cynomorium songaricum). שניהם נחשבים ברפואה הסינית והמונגולית המסורתית לחומרי מרפא מחזקים, ואיסופם היה ועודנו מקור הכנסה לרועים. החפירה סביב שורשי הצמחים המארחים פוגעת בהם, ואיסוף יתר מאיים על הסקסאול עצמו.

רבים מבעלי החיים פעילים בלילה, ובבוקר אפשר לקרוא את עקבותיהם בחול: ירבועים ומכרסמים אחרים, לטאות ונחשים, שועלים, ולעיתים צבי הזפק (Gazella subgutturosa), הקרוי כך בשל הבליטה האופיינית בגרונו של הזכר. על פני האגמים שוחות לעיתים קזרקות חלודיות (Tadorna ferruginea), עופות מים שגופן כתום־חלודה וראשן בהיר.

הבדלי המליחות בין האגמים יוצרים פסיפס של בתי גידול, ובהם מיקרואורגניזמים, תולעים, רכיכות, סרטנים ובחלק מן האגמים גם דגים. אונסק״ו ציין במפורש את עושר הצומח ואת עולם החי הלילי כאחד ממאפייני האתר, עושר שאינו צפוי במדבר חול.

רועים, גמלים והמונגולים של אלשה

במשך דורות שימשו מקורות המים את הרועים הנוודים. לח׳ושוטים (Khoshut), ענף של המונגולים האוירטים (Oirat), היה תפקיד מרכזי בהתיישבות המונגולית באלשה. הם הגיעו לאזור בסוף המאה ה־17 בחסות שושלת צ׳ינג (Qing), על רקע המלחמה בין הקיסרות לבין ח׳אנות ג׳ונגאר (Dzungar), הממלכה האוירטית הגדולה שבמערב. אורח חייהם נשען על הגמל הדו־דבשתי. אלשה היא אחד ממרכזי גידול הגמלים החשובים בסין, וגזע הגמלים המקומי ידוע בעמידותו ובצמרו. גמלים, עזים, כבשים וחמורים מוצאים מרעה ומים סביב חלק מן האגמים. עבור הרועים הגמל אינו רק מקור לבשר, לחלב ולצמר. הוא רכושם העיקרי, מעין חשבון בנק נייד, שהם מגדילים כשמצבם משתפר וממנו הם גורעים כשהם זקוקים לכסף.

על = אחת הגבעות שמעל האגמים ניצב אובו (ovoo), גל אבנים פולחני שהוא מן הסמלים המוכרים ביותר של התרבות המונגולית. האובו נבנה בדרך כלל על פסגה, על מעבר הרים או ליד מעיין, במקומות שבהם, לפי האמונה, שוכנים רוחות המקום ואדוני האדמה והמים. בראשו נעוצים ענפים או מוט עץ, ועליהם קשורים חאדאגים, צעיפי משי כחולים, הצבע המסמל את השמיים הנצחיים, ולצדם דגלי תפילה, עצמות ומנחות קטנות. מקורו של המנהג בעולם השמאני הקדום של הערבות, ועם התפשטות הבודהיזם הטיבטי בקרב המונגולים במאות ה־16 וה־17 אימצו אותו הלאמות והעניקו לו גוון בודהיסטי. בתקופת צ׳ינג שימשו גלי אבנים כאלה גם כסימני גבול בין הבאנרים. עובר אורח המגיע אל האובו נוהג להקיף אותו שלוש פעמים בכיוון השעון, להוסיף לגל אבן ולהזות עליו טיפות חלב או משקה, כדי לבקש דרך צלחה וברכה לעדרים. בקיץ מתקיים סביב האובו טקס קהילתי, שבו הלאמות מקריאים תפילות והרועים מקריבים מנחות, ולעיתים מתקיימות אחריו תחרויות היאבקות ומרוצי סוסים. במדבר שבו אבן היא דבר נדיר, גל אבנים על ראש גבעת חול מזכיר שגם כאן הנוף אינו רק תפאורה: הוא מרחב מקודש, שלכל פסגה, מעיין ואגם בו יש בעלים בלתי נראים.

ליד חלק מן האגמים עומדים בתים או יורטות של רועים. לפי דוח ההערכה של IUCN, הארגון הבין־לאומי לשימור הטבע, חיו בשנת 2024 בתחום אתר המורשת כמאה רועים, הממשיכים לרעות גמלים ועזים בדרך המסורתית. רבים אחרים עזבו בעשורים האחרונים. חלק מבתי הרועים הפכו לבתי הארחה פשוטים, שבהם מתארחים המבקרים החוצים את המדבר.

מאז ראשית שנות האלפיים מיישמות האובו רשויות באלשה תוכנית של הגירה אקולוגית. במסגרתה הועתקו רועים רבים מן המדבר ומן הערבה לכפרים ולעיירות, ושטחי מרעה נסגרו לרעייה, במטרה מוצהרת לשקם את הצומח ולבלום את המדבור. מבקרי התוכנית, ובהם חוקרים ורועים, טוענים שההעתקה נעשתה לעיתים קרובות בלחץ, ושהיא פוגעת בדרך חיים ובידע מסורתי שקיימו את המדבר במשך דורות. התומכים בה מצביעים על שיפור בכיסוי הצומח באזורים שנסגרו לרעייה. כך או כך, מספר הרועים במדבר הלך וקטן.

מקדש בלב החולות

הביטוי הבולט לנוכחות האדם במדבר הוא מקדש באדֶן גְ׳ראן (Badain Jaran Temple), השוכן על גדות אגם סומין ג׳אראן (Sumin Jaran) ומייצג את המסורת הבודהיסטית הטיבטית־מונגולית שהשתרשה באזור. לעתים נשמע צלצול פעמון, או תרועה מכלי נשיפה, שמפריעים לרגע את שלוות המדבר. לפי רוב המקורות נבנה המקדש בשנת 1755, בימי הקיסר צ׳יאנלונג (Qianlong) משושלת צ׳ינג, אף שיש גרסאות המתארכות אותו למאה ה־19. מבנהו משלב אדריכלות חצר סינית עם אולמות תפילה בסגנון טיבטי, ובשל ייחודו כונה בפי המקומיים הארמון האסור של המדבר. לפי המסורת המקומית הובאו חומרי הבנייה על גבי גמלים דרך החולות, הרחק מכל יישוב קבע.

הבידוד שהקשה על הגישה אל המקדש הוא גם שהציל אותו. לפי הרשויות המקומיות, בזכות מיקומו המרוחק לא נהרסו מבניו בשנות מהפכת התרבות, אבל תכולת הפנים וחפצי הערך נלקחו מהם. הופעתו של מקדש בתוך ים של דיונות מזכירה שהמדבר לא היה חלל ריק. עבור המונגולים הוא היה גם מרחב תרבותי ורוחני, שבו אגמים, הרים ומעיינות קיבלו משמעות מקודשת. האגם שלצדו הוקם המקדש נתפס במסורת המקומית כמקור ברכה, דווקא בשל נדירות המים סביבו.

מקומו של המקדש לחוף האגם הוא חלק ניכר בקסמו, במיוחד בשעותה בקר, כשבבואתו המושלמת כמעט, משתקפת במהופך במימיו.

מקור השם: רועה ושישים אגמים

קשה לדעת מה מקור השם. לפי מסורת מקומית, שמביאים גם חוקרי האקדמיה הסינית למדעים, רועה מונגולי בשם בדאי גילה בלב החולות שישים אגמים, ומכאן שמו של המדבר. גְ׳ראן היא המילה המונגולית לשישים, והשם כולו מתפרש כשישים האגמים של בדאי. זו מסורת עממית ולא תיעוד היסטורי, ויש לה גרסאות נוספות. באחת מהן, הנפוצה במדריכי תיירות, גילה הרועה אגם אחד, והאגם נקרא על שמו. ריבוי הגרסאות מעיד על כך שבעצם אין מידע בדוק למקור השם. כך או כך, מספר האגמים הידועים כיום גדול בהרבה משישים.

המדבר הנשכח

לפי סיפור שמסתובב בקרב מטיילים, נופיו של באדֶן גְ׳ראן נחשפו לעולם בזכות גולש אינטרנט ספרדי, שהציג ב־2005 תצלומי לוויין של המדבר מתוך Google Earth, ומאז יצא שמו של המקום לתהילה. לסיפור הזה לא נמצא ביסוס, והמדבר היה מוכר לחוקרים, סינים וזרים, עוד לפני עידן הרשת.

הצלם קרלוס קרספו (Carlos Crespo) תרם לחשיפת נופיו בספרו באדֶן גְ׳ראן: המדבר הנשכח (Badain Jaran: The Forgotten Desert), שראה אור ב־2013. סיפור חשיפתו המאוחרת למטיילים אינו סיפור גילויו של המדבר, אלא של נוף מרהיב שרק מעטים מחוץ לסין הכירו.

בשולי דרך המשי

כדי להבין את מקומו של באדֶן גְ׳ראן בהיסטוריה, צריך לצאת מן הדיונות אל עמק נהר הייחה שממערב למדבר. בחלקו התחתון נקרא הנהר אדזין־גול (Ejin Gol), ולאורכו משתרעות נאות אדזין: כתמים ירוקים שמי הנהר ומי התהום מאפשרים בהם צמחייה, חקלאות ויישובי קבע. שם, הרחק ממסלול הטיול שבין האגמים, נמצאים המבצרים, הכתובות ושרידי העיר שיתוארו בהמשך.

מדרום למדבר עובר מסדרון חסי (Hexi Corridor), רצועת מעבר בין הרים למדבריות, שבה עברו נתיבי דרך המשי מסין אל אגן טארים ומרכז אסיה. עמק אדזין־גול חיבר את המסדרון עם ערבות מונגוליה. הנהר, היורד מהרי צ’יליאן ומסתיים באגמי ג’ויאן (Juyan), יצר רצועה של נאות מדבר, חורשות צפצפה ושטחי מרעה. השיירות עקפו את דיונות הענק ונעו בעקבות המים, שקבעו היכן יוכלו לעצור, להצטייד ולהתיישב.

ראו באתר זה: דרך המשי.

באותו נתיב נעו גם פרשי השיונג־נו (Xiongnu), יריביה הנוודים של שושלת האן (Han). מן הערבות הם פשטו על הנאות ואיימו על דרכי הקשר מערבה. בשנת 121 לפני הספירה דחק אותם המצביא חו צ’ו־בינג (Huo Qubing) ממסדרון חסי, ובעקבות מסעותיו החלה חצר הקיסר וו (Emperor Wu) לבצר את האזור. בשנת 102 לפני הספירה הקים המפקד לו בו־דה (Lu Bode) לאורך הנהר מערך של מבצרים, חומות עפר ומגדלי איתות, שנקראו פנג־סואי (fengsui). עשן ביום ואש בלילה העבירו התרעות על תנועות אויב, לפי קוד מוסכם. לצד חילות המצב התיישבו חיילים שעיבדו שדות בהשקיה וסיפקו מזון למוצבי הגבול.

כאלפיים שנה אחר כך, בשנים 1930 ו־1931, סקר את האזור הארכאולוג השוודי פולקה ברגמן (Folke Bergman), אחד מחברי המשלחת הסינית־שוודית בראשות סוון הדין (Sven Hedin). בחורבות המצודות והמגדלים מצא כעשרת אלפים כפיסי עץ כתובים, שהיובש המדברי שימר את הדיו שעליהם. אלה לא היו כתבי במבוק, כפי שנהוג לעיתים לדמיין, אלא בעיקר לוחיות מעץ צפצפה ואשל, הזמינים באזור.

גם מסעם של הכפיסים בעת החדשה משקף את תהפוכות ההיסטוריה. במלחמה בין סין ליפן הם פונו מבייג׳ינג להונג קונג, וב־1940 נשלחו למשמרת בספריית הקונגרס בוושינגטון. ב־1965 הועברו לטאיוואן, ומאז הם שמורים באקדמיה סיניקה (Academia Sinica). בחפירות שערכו ארכאולוגים סינים בשנים 1973 ו־1974 התגלו באזור כעשרים אלף פריטים נוספים, הנשמרים בסין.

כפיסי ג’ויאן (Juyan Han Slips), המתוארכים מסוף המאה השנייה לפני הספירה ועד המאה הראשונה לספירה, פותחים חלון נדיר לחיי הגבול. אין אלה כרוניקות של קיסרים ומצביאים, אלא מסמכי שגרה: יומני משמרת, הקצבות מזון, פנקסי שכר, רשימות נשק, דוחות על פשיטות, תעודות מעבר, תיקים משפטיים ואף מרשמי רפואה. מן הפרטים הקטנים מצטיירת האימפריה בפעולתה: כיצד שילמה לחייליה, סיפקה להם מזון, אכפה משמעת וניהלה את מוצביה הרחוקים. זהו מקור חשוב להבנת הממשל הסיני, ובעיקר לחייהם של האנשים שקיימו אותו בשולי המדבר.

העיר השחורה

הנתיב שמר על חשיבותו גם לאחר שקיעת שושלת האן. במאה ה־11 הקימו הטנגוטים (Tangut), בני ממלכת שי־שיה (Western Xia), את חרה־חוטו (Khara-Khoto), כלומר העיר השחורה, באזור אגמי ג׳ויאן. העיר הגנה על גבולה הצפוני של הממלכה, ובהמשך עברה לשלטון המונגולים ושגשגה כתחנת מסחר בין הערבות למסדרון חסי. ב־1372 כבשו אותה צבאות שושלת מינג (Ming). לפי המסורת, הם הסיטו את מי הנהר כדי להצמיא את מגיניה. אין בכך הסבר מלא לנטישתה, אך עם הזמן התרוקנה העיר והחולות כיסו את שרידיה.

בראשית המאה ה־18 התיישבו באדזין הטורגוטים (Torghut), המשתייכים לקבוצת העמים המונגוליים המערביים המכונה אוירטים, וקרובים בלשונם ובתולדותיהם לח׳ושוטים של אלשה. בשנים 1908 ו־1909 חפר בחרה־חוטו החוקר הרוסי פיוטר קוזלוב (Pyotr Kozlov) וחשף אלפי כתבי יד וספרים מודפסים בטנגוטית, בסינית ובלשונות נוספות. בין הממצאים היה מילון טנגוטי־סיני מסוף המאה ה־12, המכונה הפנינה שבכף היד (Pearl in the Palm), שסייע לפענח את הכתב הטנגוטי ולחקור את הלשון שנשתכחה. אוסף הכתבים שמור כיום במכון לכתבי יד מזרחיים בסנקט פטרבורג. כך נקשרים זה בזה נתיב המסחר העתיק, הממלכות שקמו ונפלו לאורכו והקהילות המונגוליות החיות עד היום בשולי המדבר.

מורשת עולמית ומה שמאיים עליה

האזור עבר שלבים שונים של הכרה והכרזה כשמורה. ב־2009 נכלל חלקו בגאופארק המדבר של אלשה, שהוכר בידי אונסק״ו כגאופארק עולמי, וב־26 ביולי 2024 הכריזה ועדת המורשת העולמית על לב המדבר כאתר מורשת עולמית בשם Badain Jaran Desert – Towers of Sand and Lakes, כלומר מדבר באדֶן גְ׳ראן, מגדלי חול ואגמים, בזכות יופיו ובזכות חשיבותם של התהליכים המעצבים את נופיו.

האתר משתרע על כ־7,263 קילומטרים רבועים, וסביבו אזור חיץ של כ־8,911 קילומטרים רבועים. הדיונות והאגמים מאפשרים לחקור כיצד האקלים, תנועות קרום כדור הארץ, מי התהום והרוח מעצבים יחד את המדבר.

בתחומי האתר אין כבישים סלולים, ערים או מפעלים, ומתן רישיונות כרייה אסור בו ובאזור החיץ. מפעלי המלח הפועלים בשולי המדבר, ביאבראי ובשוגוי, הוצאו מתחום אזור החיץ ונתונים למעקב. גוף ניהול ייעודי מופקד על השמירה ועל המעקב אחר הדיונות, האגמים והצמחייה. הרעייה המסורתית המצומצמת נחשבת לפעילות שהשפעתה על הסביבה מועטה.

אחד האיומים המרכזיים הוא שאיבת יתר של מי תהום. אונסק״ו מדגיש שיש להגן גם על מקורות המים המזינים את האגמים. כאן הופכת תעלומת המים לשאלה מעשית: כל עוד לא ברור מהיכן הם מגיעים ובאיזה קצב הם מתחדשים, קשה לקבוע כמה אפשר לשאוב בסביבת המדבר בלי לפגוע באגמיו.

האיום השני הוא התיירות. בסין מוכר היטב התהליך שבו מתגלה מקום יפה, ובתוך זמן קצר קם בקרבתו מאהל יורטות. המאהל הופך לבית הארחה, בית ההארחה למלון, ואחריו באים מלון שני ושלישי. אחר כך מתחילים טיולי הגמלים, ובמקום שבו נשמעה קודם רק הרוח משתרכים על הדיונות אלפי מטיילים בערדליים כתומים. מישהו מוסיף טרקטורונים, ומישהו אחר אורות ורמקולים. ראיתי את התהליך הזה בעיניי בחולות דונהואנג (Dunhuang): היופי נשאר, אבל השקט, שהוא חלק מן החוויה, הלך ונעלם. בבאדֶן גְ׳ראן התהליך עדיין בראשיתו, ואין הכרח שיחזור על עצמו. הכול תלוי בניהול המקום: בהגבלת מספר המבקרים והרכבים, בפיזור התנועה ובשמירה על השקט ועל האופי הפראי שבזכותם הוכרז האתר.

לבקר בבאדֶן גְ׳ראן

נקודת הכניסה העיקרית היא העיירה באדאנג׳ילין (Badanjilin), מושבו של באנר אלשה ימין, ואפשר להגיע גם מכיוון מסדרון חסי, מן הערים ג׳אנגיה (Zhangye) וג׳ינצ׳אנג (Jinchang). בתוך המדבר נעים ברכבי שטח שלחץ האוויר בצמיגיהם הופחת, כדי שיוכלו לטפס על מדרונות החול התלולים ולגלוש במורדם. מסלול טיפוסי של יומיים כולל את פסגת בילוטו, את מקדש באדֶן גְ׳ראן, כמה מן האגמים הצבעוניים ולינה בבית הארחה של רועים ליד אחד האגמים. רכבי השטח מביאים את המבקרים עד בסיס בילוטו, ומשם עולים ברגל. הטיפוס תלול ומתיש, כי הרגליים שוקעות בחול בכל צעד, אבל המבט מן הפסגה על רכסי החול והאגמים מתגמל על המאמץ. כדאי להתעכב שם, לעמוד מעל ים החולות ולהקשיב לקול הדממה הדקה. מתקיימים גם מסעות רגליים וטיולי גמלים של כמה ימים, בליווי מקומי.

מי שמבקר כאן יכול לבחור בדרך שמכבידה פחות על המקום: ללון בבתי הרועים, להעדיף הליכה או טיול גמלים על פני נסיעה ממושכת ברכב, לנוע בקבוצות קטנות ולא להשאיר אחריו דבר. אלה החלטות קטנות, אבל מצטברות מהן הכרעות על אופייה של התיירות במקום.

העונות המתאימות הן סוף האביב ותחילת הקיץ, במאי וביוני, והסתיו, בספטמבר ובאוקטובר. בתחילת האביב נושבות רוחות עזות וסופות אבק, בשיא הקיץ החום על פני החול קשה מנשוא, ובחורף הקור עז. בסתיו אפשר לשלב את הביקור עם יערות הצפצפה הפרתית של אדזין, המצהיבים בסוף ספטמבר ובתחילת אוקטובר, עם חורבות חרה־חוטו, ומדרום עם הרי הדנשיה (Danxia) הצבעוניים של ג׳אנגיה, מצודת ג׳יאיוגואן (Jiayuguan) ודונהואנג.

את המדבר כדאי לראות גם בשעת ערב, מראש אחד הרכסים. השמש שוקעת מאחורי הרכס המערבי, צלו נמתח על פני האגן, והחול עובר מגוון של זהב לנחושת ואחר כך לאפור. באגם שלמטה משתקפים רכסי החול, ולצדו עומד בית רועים בודד. מישהו גולש במורד מדרון הגלישה, והדיונה עונה לו בזמזום נמוך.

בין חול למים: מעין סיכום

מדבריות חול גדולים יש בכמה מקומות בעולם, וכל אחד מהם מספר על היחסים בין חול למים בדרך אחרת. בנמיב, לרגלי הדיונות האדומות של סוסוסוולֵיי, שוכנים משטחי חרסית לבנים. המים מגיעים אליהם רק בשנים נדירות, כשהנהר צאוכאב מצליח לפרוץ דרך החולות, ובדֶדוולֵיי עומדים עדיין גזעי שיטים שמתו לפני מאות שנים, אחרי שהדיונות חסמו את הנהר. זהו מדבר שמראה מה קורה כשהמים מפסיקים לבוא. ברובע הריק שבחצי האי ערב מתנשאות דיונות ענק, אבל ביניהן נמצאים רק משטחי מלח, זכר לאגמים שהתייבשו מזמן. בלנסואיש מרנייאנסס שבצפון־מזרח ברזיל ממלא הגשם בכל שנה אלפי בריכות בין הדיונות הלבנות, ובעונה היבשה רובן נעלמות. שם המים הם אורח עונתי. רק בים החול של אוּבּארי שבלוב יש מראה דומה: אגמים מלוחים ודקלים בלב הדיונות, ולצדם כפרים שהתרוקנו מתושביהם.

באדֶן גְ׳ראן שונה מכולם. הדיונות כאן הן מן הגבוהות בעולם, האוויר מן היבשים באסיה, וההתאדות גדולה מן הגשם פי עשרות. ובכל זאת, בין הרכסים שוכנים יותר ממאה אגמים קבועים, חלקם מתוקים וחלקם מלוחים עד רוויה, שמימיהם מגיעים ממקורות שהמדע עדיין לא סיים לפענח. החול והמים לא רק מתקיימים זה לצד זה, הם כנראה מקיימים זה את זה: הדיונות אוגרות בתוכן את מעט הגשם ומוליכות אותו אל האגנים, והלחות שבתוכן מסייעת אולי לשמור על צורתן. מה שנראה ממרחק כסתירה הוא מערכת אחת.

הגמלים הרועים לחוף האגמים הם חלק מן הסיפור הזה. במשך דורות הייתה נוכחות המים במדבר מה שאפשר את קיומם של הרועים: משפחות חיו ליד המעיינות, הגמלים נדדו בין האגמים, ומקדש הוקם בלב החולות. כיום נותרו בתחום האתר רועים מעטים, ורבים מן הבתים שליד המים ריקים או משמשים בתי הארחה. העדרים המעטים שעדיין מלחכים את הקנים הם שריד לתקופה שבה רחשו במקום חיים, ולא רק תפאורה לצילומים.

השאלה שמציב באדֶן גְ׳ראן איננה רק מאין מגיעים המים. היא גם מה יישאר כאן כשנבין זאת: האם המדבר יוסיף להיות מרחב שבו אנשים, גמלים ואגמים חיים זה לצד זה, או נוף מרהיב שבני האדם הם בו רק מבקרים. התשובה תלויה בכמות מי התהום שיישאבו בסביבתו, במספר הרכבים שיעלו על הדיונות, ובשאלה אם יימצא מקום גם לרועה האחרון ולגמליו.

מקורות לקריאה נוספת

מסמכי אונסק״ו ו־IUCN

יש להבחין בין תיאור האתר שאימצה ועדת המורשת העולמית, מסמכי המועמדות שהגישה סין, ודוח ההערכה של IUCN, הגוף המייעץ לוועדה בענייני מורשת טבע. המחקרים המדעיים שבהמשך מציגים ממצאים והשערות, ואינם מבטאים תמיד עמדה מוסכמת.

IUCN, World Heritage Evaluations 2024, Badain Jaran Desert – Towers of Sand and Lakes (China), ID No. 1638, Gland: IUCN, 2024.

People’s Republic of China, Nomination of Badain Jaran Desert – Towers of Sand and Lakes for inscription on the World Heritage List, whc.unesco.org/en/list/1638/documents.

UNESCO World Heritage Centre, Badain Jaran Desert, Towers of Sand and Lakes (ID 1638), whc.unesco.org/en/list/1638.

UNESCO World Heritage Committee, 46th session, New Delhi 2024, decision on Badain Jaran Desert, Towers of Sand and Lakes, whc.unesco.org/en/decisions/8594.

מחקרים מדעיים

Andreotti, B., The song of dunes as a wave-particle mode locking, Physical Review Letters 93 (2004), 238001.

Chen, J. S., Li, L., Wang, J. Y. et al., Groundwater maintains dune landscape, Nature 432 (2004), pp. 459-460.

Dong, Z., Wang, T. & Wang, X., Geomorphology of the megadunes in the Badain Jaran Desert, Geomorphology 60 (2004), pp. 191-203.

Douady, S. et al., Song of the dunes as a self-synchronized instrument, Physical Review Letters 97 (2006), 018002.

Gates, J. B. et al., Conceptual model of recharge to southeastern Badain Jaran Desert groundwater and lakes from environmental tracers, Applied Geochemistry 23 (2008), pp. 3519-3534.

Ma, J. & Edmunds, W. M., Groundwater and lake evolution in the Badain Jaran Desert ecosystem, Inner Mongolia, Hydrogeology Journal 14 (2006), pp. 1231-1243.

Wang et al., Combined effects of evaporation, hydrogeochemical processes, and groundwater flow on the evolution of isotopes and trace elements in the Badain Jaran Desert, China, Water Resources Research (2026), doi:10.1029/2025WR042786.

Yang, X., Ma, N., Dong, J. et al., Recharge to the inter-dune lakes and Holocene climatic changes in the Badain Jaran Desert, western China, Quaternary Research 73 (2010), pp. 10-19.

היסטוריה ותרבות

Atwood, C. P., Encyclopedia of Mongolia and the Mongol Empire, New York: Facts on File, 2004.

Hedin, S., History of the Expedition in Asia, 1927-1935, Stockholm, 1943-1945.

Kozlov, P. K., Mongoliia i Amdo i mertvyi gorod Khara-Khoto, Moscow and Petrograd, 1923.

Loewe, M., Records of Han Administration, 2 vols., Cambridge: Cambridge University Press, 1967.

Perdue, P. C., China Marches West: The Qing Conquest of Central Eurasia, Cambridge, MA: Harvard University Press, 2005.

Sommarström, B., Archaeological Researches in the Edsen-gol Region, Inner Mongolia, Stockholm, 1956-1958.

[1] רובו של המדבר בליגת אלשה (Alxa) שבאזור האוטונומי מונגוליה הפנימית ושוליו הדרומיים בתחום מחוז גאנסו (Gansu). ליגה (League) היא יחידה מנהלית הקיימת כיום רק במונגוליה הפנימית, ובתוכה באנרים (Banners), יחידות המקבילות בקירוב לנפה. ליגת אלשה מחולקת לשלושה באנרים: אלשה שמאל (Alxa Left Banner), אלשה ימין (Alxa Right Banner) ואדזין (Ejin Banner).

[2]UNESCO World Heritage Centre, Badain Jaran Desert, Towers of Sand and Lakes (ID 1638), whc.unesco.org/en/list/1638. הנתון מתייחס לגובה יחסי, מן הבסיס עד הפסגה, ולא לגובה מעל פני הים.

[3]על מבנה המגה־דיונות והתפתחותן ראו:

Dong, Z., Wang, T. & Wang, X., Geomorphology of the megadunes in the Badain Jaran Desert, Geomorphology 60 (2004), pp. 191-203.

[4]Chen, J. S., Li, L., Wang, J. Y. et al., Groundwater maintains dune landscape, Nature 432 (2004), pp. 459-460.

[5]Gates, J. B., Edmunds, W. M., Darling, W. G., Ma, J., Pang, Z. & Young, A. A., Conceptual model of recharge to southeastern Badain Jaran Desert groundwater and lakes from environmental tracers, Applied Geochemistry 23 (2008), pp. 3519-3534.

[6]Wang et al., Combined effects of evaporation, hydrogeochemical processes, and groundwater flow on the evolution of isotopes and trace elements in the Badain Jaran Desert, China, Water Resources Research (2026), doi:10.1029/2025WR042786.