הסמוראים – מעמד הלוחמים היפני

כתב: גילי חסקין; ‏11/11/2025

ראו מצגת דידקטית: היסטוריה של יפן המסורתית

ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; תכנון טיול ביפן

להרצאה על יפן

טיול ביפן עוסק מן הסתם בקודים התרבותיים המאפיינים את היפנים. כמה מהם שזורים זה בזה: הזן בודהיזם, טקס התה, האיקבנה (סידור הפרחים) ועוד. בתוך המארג התרבותי הזה תופסים הסמוראים מקום חשוב, גם בגלל תפקידם המרכזי באתוס היפני של התקופה המודרנית.

הסמוראים של יפן המסורתית היו בין המאפיינים החשובים והמהותיים בהיסטוריה היפנית. לוחמים אלו, בעלי המוסר והערכים הגבוהים נטלו חלק בכל אחת מהמערכות המשפיעות ביפן וזאת עד תום תקופת יפן המסורתית (1800).

הסמוראים נהגו לכרות את ראשי אויביהם ומי שאסף יותר ראשים זכה לתהילה. הם רצחו גם נשים וילדים כדי שאלו לא יוכלו לנקום בעתיד. סמוראים שהפסידו בקרב נהגו לרטש את בטנם שלהם, כדי שלא ליפול בידי האויב. כך בא לביטויו אחד הפנים של החברה היפנית: הקנאות, האכזריות וההקרבה העצמית. הסמוראים באמצעות הכבוד שהפגינו, הנאמנות ללא סייג, ההתמדה והנחישות , זכו למקום כבוד בקרב הלוחמים הנערצים בעולם.

קוד ההתנהגות והלחימה, הדרך בה נוהל הקרב על ידם, היחס בינם לבין אדונם, היוו גורם חשוב בהיסטוריה הסמוראית. ללא הסמוראים, המאבק על הכוח וההשפעה והאחדות אשר קרמה עור וגידים על ידי אדון רב השפעה, יפן לא הייתה כפי שאנו מכירים אותה כיום.

מבוא

תולדותיה של יפן רצופות במאבקים פנימיים בין משפחות חזקות על עמדות שליטה, כוח וקרקעות. המשפחות החשובות בהיסטוריה של יפן היו משפחת פוגיארה (Fujiwara), שכוחה עלה כבר בתקופה הקלאסית ומשפחות מינאמוטו (Minamoto) וטאירה (Taira) שהתחזקו בימי הביניים. מאבקים אלו הביאו לעלייתם של הלוחמים הידועים בשם סמוראים (Samurai).

מעמד הסמוראים מתגבש בעיקר בתקופה בה שלטו במדינה השוגונים לבית קאמאקורה. Kamakura  1333-1185 )   ) [1] [1]. תקופת קאמאקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציה של מייג'י בשנת 1868. בתוקפה זו נתגבש מעמד הסמוראים המחזיקים בנחלות מטעם השוגון תמורת שירות צבאי שהם חייבים לו, בדומה לפיאודליזם של אירופה בימי הביניים.

ראו גם: תקופת קאמאקורה

סמוראי מהו

סמוראי (ביפנית: 侍 או לעתים: 士) הוא מונח מקובל לתיאור של בן מעמד האצולה הלוחמת ביפן בתקופה הטרום-תעשייתית. מקור השם הוא בפועל "סבוראו" – "לשרת".

הסמוראים נתנו צביון צבאי וחדש ליפן, מסורת של שלטון אנשי צבא מקצועיים. הם בעצם היו בעלי הכוח ביפן, שניהלו את המדינה מבלי לבטל את שלטון הקיסר ביפן. מי שמרד נגד הסמוראים נהרג בחרב הסמוראים. אך לצד ההכשרה המבצעית הייתה גם הכשרה רוחנית, טיפוח האופי. מבחינה חברתית, המעמד החשוב והשולט לא היה האצילים אלא הסמוראים ולכן הערכים ודרך חייהם הפכו להיות לדגל, למקור החיקוי של היפנים. ב- 1185 מתחילה התקופה הסמוראית של יפן שנמשכת עד המאה ה- 20, למעשה.  במהלך המאה ה- 12, נחלקה ההיררכיה הסמוראית ל- 3 מעמדות בסיסיים :

1. סמוראים רכובים – רק סמוראי בדרגה גבוהה היה מורשה להילחם כאשר הוא רכוב על סוס.
2. חיל רגלים
3. Kenin, כלומר עוזרי בית, הם היו האדמיניסטרטורים או אריסים.

בשעת הקרב העדיפו הסמוראים להילחם אחד מול אחד, הלוחם נקב בשם משפחתו, מעמדו והישגיו ואחר-כך חיפש יריב בעל מעמד והישגים דומים. כאשר הרג הסמוראי את יריבו, הוא כרת את ראשו ובסיום הקרב הוצגו כל ראשי אויביו כהוכחה לניצחונו.

ראשיתם של הסמוראים

נזכיר כאן כי הסמוראים אינם מופיעים במאה ה-12 אלא הרבה קודם לכן: בשנת 646, במסגרת רפורמת טאיקה[2], אימצה יפן את דרכי הממשל הסינים. החוקים של אותה תקופה, קוד טאיהו, סיווג את פקידי הממשל לשנים עשר מעמדות, כאשר כל מעמד מחולק לשני תתי-מעמדות[3]. פקידים במעמד 6 ומטה קיבלו את השם "סמוראי", והם אלה שעסקו בעניינים יום-יומיים. אמנם כאן מתייחסת המילה לפקידי ציבור ולא ללוחמים, ייתכן כי מקור המונח "סמוראי" הוא מהתקופה הזאת. הסמוראים הראשונים, שתפקדו כלוחמים,  היו בעלי קרקעות אשר התארגנו בהובלתם של בני אצולה במחוזות יפן הרחוקים מהבירה כדי להגן על אדמתם מברברים ושודדי ים.

בתקופת הייאן המוקדמת ((794–מאה 9 לספירה))  [4], הצבא הלאומי לא הצליח להתמודד עם האמישי (Emishi)[5], עם ברברי שהתיישב בצפון האי הונשו, וכך הופיע תואר השוגון, מפקד מבצע צבאי המתמנה לתקופת המבצע. במקום להשתמש בצבא הסדיר, פנה הקיסר לעזרתם של המטות (Clans) שישבו קרוב ליעד הכיבוש. בראש הקלאן עמד בדרך-כלל צאצא של הקיסר עצמו או של בן אצולה, אשר עזב את החצר בגלל הסיכויים הנמוכים לקבל תואר וירושה, ואליו הצטרפו לוחמים בעלי קרקעות בני המקום. בין המנהיג ללוחמיו השתרשו יחסים פיאודליים, הדומים ליחסי אדון- וסאל של אירופה הפיאודלית. עם הזמן, פוזר הצבא הסדיר, ומרגע הזה כוחו של הקיסר הלך ופחת. מכאן ואילך ניתן לדבר על הסמוראים כמעמד של לוחמים בעלי מעמד, להבדיל מהחיילים הפשוטים.

החל מהמאה ה-10 מעמד לוחמים זה התחיל לצבור כוח ובמאה ה-12 תפס את השלטון ביפן, והחזיק בו עד לאמצע המאה ה-19. במהלך השנים השתנה אופי המעמד בהתאם לתקופה: בעוד שהסמוראים של המאה ה-11 היו לוחמים רכובים ממשפחות נבחרות שהצטיינו בשימוש בקשת, הסמוראים בסוף המאה ה-16 היו מעמד רחב שספג לתוכו לוחמים משכבות שונות של אוכלוסייה. החל מהמאה ה-17 איבד מעמד הסמוראים את תפקידו כמעמד לוחם, ולאחר חדירת השפעה מערבית ביפן והרפורמות של תקופת מייג'י בוטלו זכויותיהם של הסמוראים כאצילים בפועל.

הבושידו

המלחמה בין הטאירה למינאמוטו גיבשה את מערכת הערכים של הסמוראים, שנקראה תחילה "דרך הקשת והסוס" (קיוֹבָּה-נו-מיצ'י), שנודעה מאוחר יותר בשום "בּוּשידוֹ" (bushido), שהוראתה "אורחות הלוחם". הבושידו מתבסס על הקונפוציוניזם, אך בעוד שבתקופות נארה והייאן קיבל הקונפוציוניזם היפני אופי אריסטוקרט, הרי בתקופת קמקורה הוא קיבל אופי צבאי.  מאוחר יותר, במאה ה-16, הועלו דיני האבירות הללו על הכתב ככללים מוגדרים, בצורת קבצי דינים או אגב תיאורים היסטוריים – ספרותיים. תיאורים אלה נכתבו בשעה שמעמד הסמוראים כבר נטה לשקוע. הם לא הצטיינו ברמה גבוהה של ביקורת היסטורית, ואף הושפעו מחשיבה סינית, שלא עוכלה די צורכה, מפילוסופיה בודהיסטית ומנטייה חזקה לפוזה תיאטרלית (mie). משום כך אין לראות בהם מראה נאמנה לאורחות

האבירים ביפן המדייוואלית. אף על פי כן, השפיעו כתבים אלה מאד על דמיונו של העם היפני בכללו. גורמים שונים, ביניהם הקבוקי, העלו את הבושידו  למעין אידיאל לאומי. עם ראשית התקופה המודרנית ביפן, ב-1868 וביטול מעמד הסמוראים, הפעיל המשטר החדש את כל מנגנון החינוך הציבורי והתעמולה, במאמץ להפוך את הבושידו לאורח חיים לאומי ולא עוד מעמדי.

הבושידו הוא אורח חיים המדגיש את המידות הגבריות, הצבאיות והסטואיות של האדם: התמחות בדרי לחימה, אומץ לב; נכונות להקרבת החיים ללא היסוסים; כושר לסבול עינויי גוף וייסורי נפש ללא תלונה; מסירות מוחלטת במילוי החובה; נאמנות גמורה לממונים עליו.

אלה שבע המידות הטובות המגדירות את מי שמקיים את דרך הבושידו (Bushidō):

• ג’י (Gi) – יושרה וצדק מוסרי.
• יו (Yū) – אומץ לב ונכונות לפעול לפי האמת גם מול סכנה.
• ג’ין (Jin) – נדיבות, חמלה ואנושיות כלפי הזולת.
• רֵיי (Rei) – נימוס, כבוד והוקרה לאחרים.
• מָקוֹטוֹ (Makoto) – יושר, כנות מוחלטת והתאמה בין דיבור למעשה.
• מֵיוֹ (Meiyō) – כבוד עצמי, שמירה על שם טוב ועל מוניטין ראוי.

צוּ’וּגִי (Chūgi) – נאמנות, מסירות מוחלטת לאדון, למשימה ולערכים.הערך העליון בבושידו היא הנאמנות . הסמוראים נדרשו שלא להילחם בצורה עצמאית אלא כחלק מהמערכת. הסמוראי חייב בנאמנות מוחלטת, לאל סייג, לאדונו, שלו הוא חייב את חייו ואת מעמדו. זאת איננה נאמנות לרעיון מופשט כמו אלוהים או מדינה, אלא תחושת חובה כלפי אדם מסוים. הנאמנות היא אישית ומשפחתית. הבנים ממשיכים להיות נאמנים לאדון של אביהם וכאשר הוא מת, הם ממשיכים להיות נאמנים ליורשו. בניגוד לסין, שם הערך העליון הוא הנאמנות למשפחה, הרי ביפן, החובה לאדון קדמה לכול נאמנות אחרת.

כמו כן, על הסמוראי להיות אמיץ בצורה קיצונית, לדעת לסכן את חייו, להיות נאמן בצורה קיצונית ולהיות מוכן למות בכל עת למען האדון. סיסמתו של הסמוראי הייתה: "החיים קלים כמו נוצה, החובה כבדה כמו הר" הבעיה היא לבצע את המוטל עלייך, למלא את חובתך". הכבוד הוא ערך מרכזי אצל הסמוראים, אם אתה מנצח ומקריב את עצמך אתה זוכה לכבוד. עדיף היה להסתער מאשר להתגונן; למות מחץ שפגע בלב מאשר מחץ שפגע בעורף. הסמוראי זלזל בחיי עצמו ובחיי זולתו. הגישה כלפי הפצועים הייתה כי מוטב שימותו כגיבורים מאשר יחיו כנכים. האמונה הבודהיסטית סייעה בטיפוח הגישה הזאת: אם החיים הם הבל הבלים, עדיף לסיימם בכבוד בשדה הקרב. באופן זה הפך הבודהיזם, שבמקורו שלל כול אלימות, לדת המטפחת את ערכי הלוחם.  משאת נפשו של הסמוראי הייתה לזכות בכבוד ובתהילה. כאשר הסמוראי הסתער, נהג להזכיר את שמו וייחוסו, כדי שייזכרו את גבורתו כשימות.

הבושידו הדגיש את הכנות – "מאקוטו" (Makoto). לא במובן המערבי של אמירת כל דבר שאדם חושב, אלא במובן היפני של ביטול עצמי והזדהות עם התפקיד, כך שתוכו יהיה כברו. הסמוראי היה צריך להמעיט בדיבור ולא להפגין את רגשותיו. ערך חשוב היה הנחישות (גמאן): החזקת מעמד, דבקות במשימה והתגברות על כול קושי, מבלי לוותר או להתלונן.

כמו כן, כלל הבושידו – בדומה לערכי האבירות באירופה – גם מידות חברתיות, כגון חוש מפותח לצדק, צנע, דרכי נימוס, אדישות לעושר ובוז לפעולות המכוונות לצבירת הון. אמנם, הללו היו אידיאל שלא תמיד בא לכלל מעשה, אולם  השפעת החינוך לבושידו ניכרת בבני האומה היפנית בגבורה פיסית מופלאה, בכושר סבל גבוה ובנכונות להקריב את החיים למען הנאמנות והכבוד. יחד עם זאת טיפח הבושידו קשיחות נפשית  ודחף את היפנים לקנאות ולמעשי אכזריות.

הסמוראי כאיש רוח

וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חייב היה להיות מיודד יותר עם ים השקט הנפשי שבתוכו פנימה.

וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים… כאשר בוחנים את דמותם, נראית השאיפה של הסמוראים להשכלה ואמנות. הסמוראים ניסו לחיות את האמרה העתיקה "בוּ‏ן בוּ‏ ריוֹ‏ דוֹ‏"  מילולית "אמנות הכתיבה, אמנות הלחימה – שתי הדרכים"), כלומר לשלוט בעט כמו שהם שולטים בנשק. משורר ההיקו המפוסם באשו, היה סמוראי.

הסמוראים היו מעמד משכיל, עם הערכה גדולה לידע, ולכן אחוז יודעי קרוא וכתוב בין הסמוראים היה גבוה מאוד. עם זאת, יש לציין כי גם בשכבות האחרות של האוכלוסייה היו אחוזי אוריינות גבוהים יחסית. הנזיר פרנסיסקו חאווייר, אשר הגיע ליפן באמצע המאה ה-16, מציין את הנאורות של האוכלוסייה היפנית ומתאר את מערכת החינוך המקומית: לפי כתביו, הסמוראים שלחו את ילדיהם למנזרים בודהיסטים בגיל 8, ושם הם התלמדו עד גיל 19-20.

הסמוראים היו מעמד משכיל ותרבותי, שהעריכו ידע ויופי. במהלך התקופות הרגועות עסקו הסמוראים בשירה ובאומנויות המסורתיות של יפן, כגון איקבנה וטקס התה. ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות בה עשה שימוש בחרב ובכידון. בסעיף הראשון בחוק הסמוראים מצוטטת אמרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין". מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים.

שירת הייקו

בקרב הסמוראים הייתה לשירת הייקו משמעות עמוקה. רבים מהם אהבו את הצורה הקצרה והמדויקת הזו של ביטוי, וראו בה דרך לזקק מחשבה ורגש לרגע אחד של אמת. במסורת הסמוראית אף נכללה כתיבת שיר הייקו אחרון כחלק מטקס הסֶפּוּקוּ – ההתאבדות הטקסית שנועדה לשמור על הכבוד. מי שנגזר עליו למות כך, התבקש לעיתים לכתוב שיר פרידה, מעין שיקוף אחרון של תודעתו ברגע שבין חיים ומוות.

שירת ההייקו בנויה לפי כללים ברורים: שלוש שורות בלבד – חמש הברות בראשונה, שבע בשנייה, וחמש בשלישית, בסך הכול שבע עשרה הברות. זוהי כנראה צורת השירה הקצרה בעולם. מטרתה איננה לספר סיפור או לתאר רעיון, אלא לתפוס רגע אחד – מחזה, תחושה, או מחשבה – לעיתים מתוך הטבע והעונות, אך לא רק. גם נושאים מודרניים נכנסו אליה עם השנים, כמו מכוניות, מטוסים או חיי היומיום בעולם הטכנולוגי. הכוח של ההייקו נובע ממה שאיננו נאמר בו. הכלכלה במילים, השימוש רק במה שדרוש באמת, יוצרים ריכוז מדויק בלב החוויה. כל קורא מוזמן להשלים בדמיונו את מה שחסר, לקרוא בין השורות ולמצוא את הרגש שמסתתר מאחוריהן. יש מי שיראה בהייקו צורה פשוטה מדי, אך אחרים מסוגלים לשקוע בשיר אחד קטן במשך יום שלם, לגלות בו רבדים חדשים בכל קריאה.

הקשר בין הסמוראים לשירה זו איננו מקרי. דרך הלוחם שילבה עקרונות של זן בודהיזם ושל קונפוציאניזם, והעמידה במרכז את השלווה, הריכוז, הטוהר המחשבתי והנוכחות ברגע הנוכחי. בדיוק כמו בשירת ההייקו, גם בסמוראי האידיאלי מודגשת ההבנה שאין דבר מחוץ לרגע הזה.

כפי שנאמר בכתבים הזן־בודהיסטיים: “מלבד תכליתו היחידה של הרגע הזה – דבר איננו קיים. חיי אדם הם שרשרת של רגעים. אם יבין את הרגע הזה, לא יישאר לו עוד מה לחפש – כי השיג את מטרת חייו.”

הסמוראי והמוות

הם היו אנשים שֶכְּמוֹ קוֹרצוּ מחומר אחר. הם לא הרגישו כאב, לא סבלו מקור, לא פחדו משום דבר, ומעל הכול, הם לא פחדו מהמוות. מבחינתם היה רק דבר אחד שנלקח בחשבון: המטרה, והמוות כלל לא היה בגדר שיקול. (הסיבות והנימוקים לא זו הרשימה לפרטם). ולא רק זה, בראש מורם הם תָּרוּ וחיפשו אחרי המוות שהיה עבורם גאווה. אם יצווה עליהם אדונם להתאבד, הם יעשו זאת ללא אומר, ובהרגשה שזכו בדבר הגדול ביותר שיכול ליפול בחלקו של אדם במהלך חייו. במילים אחרות, יש למען מה למות, המטרה, ולא מוות חסר תכלית כאותו כלב. למעשה אפשר לומר, שהסמוראים חיו כדי למות בכבוד.

דרכו של הסמוראי במוות יסודה. חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום. "בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך. מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי".

ההתאבדות

הייתה תהילה של המוות היפה. לא תמיד מצליחים למות בקרב ולעיתים מפסידים. השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי.

אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו. אם לא עלה בידו של הסמוראי למות בקרב כגיבור כבודו מוטל בסכנה איומה. לפני שסמוראי נופל בקרב לידי האויב הוא צריך להתאבד. כמו הנפילה בקרב, נחשבה ההתאבדות למוות יפה וקצרה שבחים. לוחם שנפל בקרב, או התאבד, כאשר הוא צעיר ויפה, הושווה לפרח הדובדבן הנושר בשיא פריחתו. התאבדות הייתה מוצא מכובד ממצב משפיל. היא נועדה להוכיח כי הסמוראי מכיר באחריותו למה שקרה ושיש לו אומץ להטיל על עצמו את העונש הכבד ביותר. היא הוכיחה כנות, כיפרה על כישלון ומחקה את הבושה. היו סמוראים שהתאבדו בעקבות מותו של האדון, כדי למלא את מצוות הג'ונשי (Jubshi), שהוראתה: "ליווי האדון למוות"[6]. היו שהתאבדו כדי למחות על התנהגות מבישה של האדון.

הדרך להתאבד היא טקסית. ההתאבדות באה כעונש מכובד במקום מאסר וכו'. התאבדות נקראה הארקירי (בקריאה הסינית: סֶפּוּקוּ Seppuku), ריטוש הבטן. מכיוון שההנחה הייתה שהנפש והאישיות נמצאים בבטן. במקרה של עונש בוצע ההארקיקי בנוכחות ידיים ונציגו של האדון. הוא כלל חיתוך הבטן מימין לשמאל ואחר כך מלמעלה למטה, ומיד כיפוף הגב לבל יתיז הדם הצידה. ביצוע ההראקירי הצריך שליטה עצמית כבירה, ולא כולם ניחנו בה. כדי למנוע מהמתאבד את הבושה של אי יכולתו להשלים את המעשה, היה על ידידו הטוב, שהמתין בצד עם חרב שלופה, להניף את חרבו ברגע הנכון ולכרות את ראשו של המתאבד במכה אחת, אבל כדי שלא יתגלגל על הארץ בצורה מבישה, היה צריך לכרותו כך שיישאר תלוי על פיסת עור. ביצוע שהצריך שליטה עצומה.

צורה אחרת של ענישה עצמית הייתה פרישה והצטרפות למנזר, עד סוף ימיהם. סמוראי שגילח את ראשו, ויתר על מעמדו ורכושו וניתק את עצמו ממשפחתו וידידיו, דמה למי שמת בעודו בחיים. כאשר הפך לנזיר, קיבל שם וזהות חדשה. הוא עבר לחיי עוני ופרישות והתפלל לפיוס נשמותיהם של האנשים שהרג.

הרונין

יחד עם זאת, היו סמוראים שמצאו את עצמם מחוץ למסגרת, לרוב בעקבות מות אדונם והמשיכו לחיות על חרבם כשודדים. סמוראים אלו נקראו רוֹנין ("אנשים צפים") וקיומם מוכיח כי היה קיים פער בין האידיאל לבין המציאות. לא תמיד המילה "רונין" באה בהקשר שלילי. לעתים "רונין" הינו שם נרדף לסמוראים. יעיד על כך "סיפורם של 47 הרונין", במוכר גם בשמות "47 הסמוראים"[7]. הינו אב טיפוס לסיפור יפני. הסיפור תואר על ידי מלומד יפני כ"אגדה לאומית", המתארת את המקרה המפורסם ביותר הכרוך בקוד הכבוד של הסמוראי, בושידו.

הסיפור מתאר קבוצת סמוראים שנהיו לרונין, לאחר שהדאימיו (daimyo) שלהם אולץ לבצע התאבדות טקסית עקב התקפה שערך נגד הקוֹ‏זוּ‏קֵה-נוֹ‏-סוּ‏קה (בעל תפקיד בחצר השלטון) בשם קִירָ‏ה יוֹ‏שִינָ‏אקָ‏ה. לאחר המתנה סבלנית של שנה ותכנון ממושך, נקמו הרונין בקירה בשם כבודו של הדאימיו. בהתאם לחוקים שהיו ידועים לרונין מבעוד מועד, אולצו אף הם לבצע ספוקו עקב הרצח שביצעו. הסיפור זכה לפופולאריות בתרבות היפנית כסמל לנאמנות, הקרבה, התמדה וכבוד שעל אנשים הגונים לשמר ולקיים בחיי היום יום. בתקופת המודרניזציה המהירה של תקופת מייג'י, שיוועו בני יפן לשורשים תרבותיים והפופולאריות של הסיפור הכמעט מיתולוגי התעצמה.

הסמוראי והחרב

כמו האבירים באירופה, רכבו סמוראים בכירי על סוסים, בעוד שהאחרים היו חיילים רגליים (אשיגארוּ). בצאתו לקרב חבש הסמוראי שריון קשקשים, עשוי מלוחיות פלדה המצופות לכה ומחוברות זו לזו בחבלים צבעוניים. השריון, שהתאים ללוחמה על גבי סוסים כונה אוֹ‏-יוֹ‏רוֹ‏י.

על שריונו נשא הסמוראי את סמל משפחתו, מצויר בתוך עיגול. סמל זה (מון), סייע להבחין ביון אויב לידיד בסערת הקרב. הסמוראי חבש לראשו קסדת מתכת מקושטת בקרניים. בניגוד לבגדיו האזרחיים שהיו פשוטים מאד, הקפיד הסמוראי ללבוש בגדים ססגוניים כדי להרשים אויבים כמו ידידים. הסמוראי נהג להתבשם ולהסתרק טרם היציאה לקרב, כדי שראשו ייראה מכובד אם ייכרת. על מצחו היה קושר הַצ'ימאקי – מטפחת לבנה שתפקידה למנוע מהזיעה לחדור לעיניים. מטפחת זו משמשת עד ימינו כסמל של נחישות וגבורה.  כמו כן נשא הסמוראי מניפה שבעזרתה צינן את פניו. היו מטפחות בעלות שולי מתכת חדים ששימשו גם ככלי מלחמה.

מבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם. הסמוראים התמחו בכמה כלי נשק: הרומח והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. כלי הנשק העיקריים של הסמוראים היו הקשת והחרב. הקשת הייתה עשויה ממקלות של עץ ובמבו המלופפים יחד ואורכה היה כשני מטרים, יותר מגובהו של הלוחם. החצים, באורך של כ-90 ס"מ היו עשויים מבמבו ומצופים בראשי מתכת ונישאו באשפות החיצים שעל הגב. הסמוראי חגר שתי חרבות: חרב ארוכה, שהלהב שלה היה באורך של כ-75 ס"מ וחרב קצרה, עם להב באורך של כ-50 מס"מ. כך היה מוכן לטווחים שונים של לחימה. החרבות היו מעוקלות במקצת ונישאו מצד שמאל, כשמחציתן בולטת קדימה. החרב הארוכה הייתה כבדה ולכן החזיקוה בשתי ידיים. משום כך לא נשאו הסמוראים מגן בידם השמאלית, כפי שעשו אבירי אירופה. החרב הפכה לכלי הדגול ביותר של הסמוראים, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.

כבר בגיל חמש קיבל ילד של סמוראי חיקוי של חרב אותה היה נושא על החגורה. בעת טקס הבגרות, ביחד עם קבלת השם שלו, הנער היה מקבל את הנשק האמיתי – צמד של קטאנה (katana) וואקיזאשי (wakizahi), המכונה ביפנית דאישו (大小, מילולית "גדול וקטן"). הוקיזאישי היה נשקו הפרטי של הסמוראי, אותו אף פעם לא הורידו מהחגורה. אפילו כשהסמוראי התבקש להוריד את הנשק שלו בכניסה לבית, הוא היה רשאי להשאיר את הוקיזאשי על החגורה.

בדרך כלל הסמוראים נתנו שמות לחרבותיהם, כי האמינו שהחרב מהווה שלוחה אמיתית של תודעת הלוחם שבתוכם. ואכן, החרב היא נשמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא יימצא בלעדיה. את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו.

החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שבדומה לחרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרן לייזר. הסמוראי ראה גם בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בין הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. קיים, כמובן, גם צד גלוי ונמוך לסמוראי – החייל הנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, המתרחש בשדה קטל תודעתי ולא פיסי.

כאן המלחמה היא בין שתי מצבי תודעה ולא בין שתי גופים. לשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא מלוטשת וחדה, אך גם נובעת ומתיימרת מתוך ים של שלווה פנימית. עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל השלום, הצדק, ההתקדמות והאנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זין שמטרתו לסייע לו בנתיבו אל הישירות ולהשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת, במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי העצור בה, אזי ייהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.

השימוש בחרב הייתה אומנותו של הסמוראי, וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת יכול היה לקחת חודשים רבים. בתקופת קמקורה הגיעה הטכנולוגיה של ייצור החרבות לרמה גבוהה. החרבות היפניות נחשבו לטובות בעולם והיה להן ביקוש גם בסין ובקוריאה. כדי ליצור את החרב הראויה פותחו שיטות היתוך משוכללות בכבשנים של פחם עץ, שבהם הגיע החום לאלפי מעלות. את הברזל החם היו רוקעים ומחשלים עד שהתקבלה הפלדה המעולה של החרב.

יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמוראי; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאינספור רבדים דקים של פלדה. אזי לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של ההברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר, חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי בחרב. ברוח הזן, מבטל הסמוראי את אישיותו, כך שהיא הופכת להיות חלק מהחרב (כפי שלוחם הקראטה  מבטל את הכול והופך להיות חלק מהמכה). "אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה".

תחילה עסקו בכך נזירי ההר (ימאבּוּשי) ומאוחר יותר – משפחות שהתמחו במקצוע זה. טרם שניגשו חרשי החרב למלאכתם היו מטהרים את עצמם ולובשים בגדים של כוהנים שינטואיסטים. שני יצרני החרבות הידועים ביותר של יפן היו מָסָאמוּנֶה במאה ה-13 ותלמידו מוּרָמָאסָה במאה ה-14. עד היום נחשבות חרבותיהם כיצירות מופת. האגדה מספרת כי השניים ביקשו לבדוק חרבו של מי טובה יותר. תחילה הכניס מורמאסה את חרבו לנהר. היא הייתה כה חדה, עד שחתכה כול עלה שחלף על פניה. אך משהכניס מורו מסמונה את חרבו למי, זז הצידה כל עלה שהתקרב אליה. מסאמונה ניצח כי החרב הטובה ביותר היא זו מרתיעה מבלי שיהיה צורך להשתמש בה.

נישואין ומעמד האשה

החברה הסמוראית הייתה בראש ובראשונה חברת לוחמים, ולכן מעמד הנשים בה היה נמוך מזה של הגברים. נשים לא השתתפו בלחימה באופן קבוע, אך היו מקרים שבהם יצאו לסייע בהגנה על מבצרים, כשהן חמושות בחרב בעלת להב מעוקל ארוך שנקראה נג'ינאטה (Naginata). למרות ההבדל במעמד, נשים סמוראיות רבות למדו להשתמש בנשק זה, וכן בפגיון –  "טנטו" (tantō), כדי להגן על הבית או על עצמן במקרה הצורך.

אשת סמוראי נקראה אוקוסן (Okusan) – מילולית, "זו שנשארת בבית". היא ניהלה את משק הבית, גידלה את הילדים ודאגה לענייני המשפחה בזמן שבעלה יצא לקרב או שירת את אדונו. לפי העקרונות הקונפוציאניים (Confucianism), האישה הייתה אמורה להיות כפופה לגבר – תחילה לאביה, לאחר מכן לבעלה, ואם התאלמנה – לבנה הבכור. היא לא השתתפה בפוליטיקה, לא ירשה רכוש, והייתה תלויה לחלוטין בגבר.

עם זאת, לאורך ההיסטוריה היפנית היו גם נשים יוצאות דופן שהצליחו לרכז כוח והשפעה. כך, למשל, אשתו של השוגון אשיקאגה יושימאסו (Ashikaga Yoshimasa) שלטה בפועל במקומו כאשר זה איבד עניין בענייני המדינה, ופילגשו של טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi) הנהיגה את בית הידיושי לאחר מותו. למרות החריגים האלה, המערכת החברתית נותרה פטריארכלית.

המעמד הנחות של הנשים בא לידי ביטוי גם בשפה ובנימוסים. גבר היה פונה אל אישה בלשון שמשתמשים בה כלפי ילדים או משרתים, בעוד שהאישה הייתה מחויבת לדבר אליו בלשון נימוסית ומכבדת. גם כיום, שרידים מהבדלי הלשון האלה קיימים ביפנית המדוברת. כאשר סמוראי צעד עם אשתו, היא הייתה הולכת מאחוריו – לרוב ארבעה צעדים – ונושאת את המטען או כלי הבית, לרוב בקשר בד מטפחת רחבה.

הסמוראי נדרש להיות נאמן לאדונו יותר מאשר למשפחתו, ולכן אם היה צורך בכך, היה עליו להקריב את טובת אשתו וילדיו למען חובתו. לעומתו, האישה הייתה מחויבת בנאמנות מוחלטת לבעלה בכל מצב. במקרים שבהם סמוראי ביצע האראקירי (Harakiri) או ספּוּקוּ (Seppuku) – התאבדות טקסית לשמירה על כבודו – הייתה אשתו לעיתים מבצעת גִ'יגָאי (Jigai), גרסה נשית של ספוקו, שבה דקרה את עצמה בצוואר כדי למות בכבוד.

נישואי סמוראים היו עניין חברתי ופוליטי לא פחות מאישי. סמוראי בכיר היה אמור לשאת אישה ממעמדו או ממעמד גבוה ממנו, בעוד שסמוראים מדרגות נמוכות יכלו להינשא גם לנשים פשוטות. הכלה הביאה עמה נדוניה (dowry), ששימשה להקמת הבית. לעיתים סמוראי שחייב כסף לסוחר עשיר היה מתחתן עם בתו כדי למחוק את חובותיו, והסוחרים השתמשו בנישואים כאלה כדי לשפר את מעמדם החברתי.

אהבה ורומנטיקה לא נחשבו לתחומים מכובדים בקרב הסמוראים. בניגוד לאצילי תקופת היאן (Heian), שבהם נחשבו החיזור והרגש לחלק חשוב מחיי התרבות, הסמוראים חונכו לרסן את תשוקותיהם ולשמור על איפוק. הבעת רגש כלפי נשים נחשבה לסימן חולשה. סמוראי היה רשאי להחזיק פילגש , אך רק לאחר שנבדקה בקפדנות על ידי סמוראי בכיר. אם נולד לפילגש בן, הוא היה יכול להיות מוכר כסמוראי.

מבחינת החוק, סמוראי היה רשאי להתגרש מאשתו, אך גירושים היו נדירים מאוד. שמירת הכבוד האישי, ערך מרכזי בקוד הבושידו (Bushidō), מנעה גירושים במרבית המקרים. נוסף על כך, במקרה של גירושין היה עליו להחזיר את הנדוניה, דבר שעודד הימנעות מהם. אם בכל זאת התרחש גירושין, אשת סמוראי יכלה לבחור לסיים את חייה בביצוע ג’יגאי (Jigai), כדי לשמור על כבודה האישי והמשפחתי.

שודו

שוּ‏דוֹ‏ (Shudo) זוהי מסורת של קשרי אהבה בין סמוראי מנוסה לבין סמוראי צעיר, בדומה לפדרסטיה ביוון העתיקה[8]. בצורה כזאת הועברה המסורת הסמוראית מדור לדור, ולשודו מקום חשוב ומרכזי בתרבות הסמוראים. כתבי בושידו מסוימים, כגון ""חַגָקוּרֶה" (Hagakure)  מפרטים בדיוק את האופן הנכון של ניהול הקשר.

"חַגָקוּרֶה"  בתרגום מילולי "נסתר בין העלים" – הוא אחד הספרים המרכזיים בתרבות הסמוראים ובתפיסת הבּוּשִידוֹ (Bushidō), “דרך הלוחם”. את הספר חיבר בתחילת המאה ה־18 יאמָאמוטו צוּנֶטוֹמוֹ (Yamamoto Tsunetomo), שהיה סמוראי משבט נַבֶּשִׂימָה (Nabeshima) באגן האי קיושו. לעיתים נכתב שמו בעברית בטעות כ“מינאמוטו צונטומו”.

צונטומו שירת כאיש חצר של אדונו נַבֶּשִׂימָה מִיטְסוּשִיגֶה (Nabeshima Mitsushige). לאחר מותו של אדונו, הוא ביקש לבצע ג’ונשי (Junshi) – התאבדות מתוך נאמנות – אך החוק דאז, בתקופת טוקוגאווה, כבר אסר זאת. במקום זאת, צונטומו פרש לחיי נזיר בודהיסטי וחי בבדידות. במהלך פרישתו, הוא הכתיב את מחשבותיו על חיי הסמוראי לתלמידו טַשִירוֹ צוּרָאמוֹטוֹ (Tashiro Tsuramoto), שרשם את דבריו במשך כמה שנים – וכך נוצר הספר "חגאקורה" שמשמעותו היא קבלת ערכי הסמוראי..

הספר איננו חיבור שיטתי אלא אוסף של אמרות, מחשבות ואנקדוטות, הנוגעות לחיי היום־יום של הסמוראי, להתנהגות נאותה, וליחס בין נאמנות, חובה ומוות. צונטומו ראה במוות את המבחן העליון של נאמנות ויושר. המשפט המפורסם ביותר בספר הוא: "דרך הסמוראי היא המוות" . המשפט הזה לא קורא בהכרח להתאבדות, אלא מבטא את הרעיון שעל הסמוראי להיות מוכן בכל רגע למות למען חובתו, בלי היסוס ובלי מחשבה על רווח אישי.

"חגאקורה" משקף את המעבר בתקופתו – כאשר תפקיד הסמוראים כלוחמים החל לדעוך והם הפכו לפקידים, מורים ואנשי חצר – ואת הרצון לשמר את רוח הבושידו בעולם שבו כבר אין מלחמות. בתקופה המודרנית, ובייחוד במאה ה־20, הספר זכה לפרסום מחודש והפך לסמל של נאמנות, הקרבה ומשמעת עצמית. הוא שימש השראה הן לתרבות הצבאית היפנית בתקופת מייג’י ומלחמת העולם השנייה, והן לזרמים פילוסופיים ותרבותיים שעסקו בזהות היפנית ובמשמעות החיים על פי עקרונות הסמוראים.

במובן רחב יותר, "חגאקורה" מציג את הסתירה שבין הערכים האידיאליים של הבושידו לבין המציאות המשתנה של יפן, וממשיך להיקרא עד היום כספר הדרכה רוחני ופילוסופי, לא רק ללוחמים אלא לכל אדם המחפש חיים של משמעות, נאמנות ופשטות

הכתבים האלה מפארים את אהבת שודו, אשר לטענתם היא מלמדת את הסמוראי הצעיר ליושר, נאמנות וחוש אסתטי. המאהבים היו נאמנים מאוד אחד לשני, ומחזות על חיי הסמוראים עוסקים לא פעם במחלוקת של הסמוראי בין הנאמנות לדאימיו לנאמנות למאהב.

למרות שבתקופתו לא היה פופולרי במיוחד, במאה ה-20 חגאקורה הפך לטקסט סמלי ביפן, בעיקר בתקופה הלאומנית שלפני מלחמת העולם השנייה, והוא עדיין נלמד כסמל לרוח הלוחם היפני ולערכים של נאמנות וגבורה.

תום עידן הסמוראים מסמל את סיומה של תקופה בת מאות שנים שבה שלט מעמד הלוחמים בחברה ובפוליטיקה היפנית. הסוף לא הגיע באירוע יחיד, אלא היה תהליך הדרגתי שהושפע משינויים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שהתחוללו ביפן במחצית השנייה של המאה ה־19.

שקיעת מעמד הלוחמים

בתקופת טוקוגאווה (Tokugawa), שנמשכה מ־1603 עד 1868, נהנו הסמוראים ממעמד גבוה, אך כבר אז השתנו תפקידיהם. השלטון המרכזי הביא לשקט יחסי ולסיום עידן המלחמות הפנימיות, והסמוראים – שהיו בעבר לוחמים פעילים – הפכו בהדרגה לפקידים, מורים ואנשי מנהל. רבים מהם חיו מקצבאות שהוקצו להם על ידי האדון הפיאודלי (דאימיו – Daimyō), אך עם השנים הקצבאות נשחקו והם הידרדרו כלכלית.

המפגש הראשון עם המערב

עד אמצע המאה ה־19 הייתה יפן סגורה כמעט לחלוטין בפני זרים במסגרת מדיניות הסַקוֹקוּ (Sakoku) של תקופת טוקוגאווה (Tokugawa). רק סוחרים הולנדים וסינים הורשו לפעול בנמל אחד, בנגסאקי. הסדר זה נשמר יותר מ־200 שנה, עד להגעת הקומודור מתיו פרי (Matthew Perry) עם “האניות השחורות” של ארצות הברית בשנת 1853, ודרישתו לפתוח את שערי יפן לסחר.

האירוע הזה זעזע את יסודות הסדר הישן. התותחים והקיטור של הספינות האמריקאיות המחישו את הפער הטכנולוגי העצום שבין יפן הפיאודלית לבין המעצמות המערביות. תחת לחץ צבאי נאלצה הממשלה לחתום על הסכמי סחר לא שוויוניים, והדבר יצר תחושת השפלה עמוקה בקרב הסמוראים.

התגובה לסכנה החדשה לא הייתה אחידה. חלק מהסמוראים, בעיקר מנחלות סאטסומה (Satsuma) ו־צושו (Chōshū), הבינו כי אין מנוס מהסתגלות לעולם החדש. הם קראו לסיסמה “טכנולוגיה מערבית, רוח יפנית” , כלומר, לאמץ את הידע והכוח של המערב תוך שמירה על זהות יפנית ועל ערכי הבושידו.

לעומתם, סמוראים שמרנים יותר ראו במערב איום תרבותי ומוסרי. הם טענו שהזרים "מסריחים מחמאה". בעיניהם, החיקוי של מדינות זרות נחשב לבגידה בדרך הסמוראי ולפגיעה בכבוד הלאומי. הם קראו לגרש את “הברברים” (Jōi – Expel the Barbarians) ולהגן על הקיסר ועל המסורת. הסיסמה “כבד את הקיסר, גרש את הברברים” הפכה למוטיב מרכזי של אותה תקופה.

המערב הביא איתו לא רק טכנולוגיה, אלא גם רעיונות של שוויון, זכויות אדם, לאומיות וחינוך מודרני. כל אלה עמדו בסתירה מוחלטת למערכת המעמדות הנוקשה של יפן הפיאודלית. הסמוראים, שראו עצמם נעלים על יתר החברה, איבדו בהדרגה את יתרונותיהם הכלכליים והחברתיים.

המאבק הפנימי בין פתיחות למודרניזציה לבין שמרנות מסורתית הוביל ישירות ל־מלחמת בושין (Boshin War) בשנת 1868,

שבסיומה עלה לשלטון הקיסר מייג’י. תקופת מייג’י סימלה את ניצחון המערביות: הונהגו רפורמות מרחיקות לכת – צבא מודרני, מערכת חינוך כללית, תעשייה, רכבות, חוקה חדשה – וכל אלה ביטלו את הצורך במעמד לוחמים תורשתי.

מלחמת בושין (Boshin Sensō), שהתחוללה בשנים 1868–1869, הייתה למעשה הפרק האחרון בסיפורו הארוך של מעמד הסמוראים – נקודת המעבר בין יפן הפיאודלית של השוגונות לבין יפן המודרנית של תקופת מייג’י. אף שבמהותה הייתה מלחמה פוליטית בין תומכי הקיסר לבין נאמני השוגון, היא סימלה שינוי עמוק בהרכב החברה היפנית, והביאה בפועל לסיום עידן הסמוראים.

כשהחלה מלחמת בושין, עמדו הסמוראים משני צדי המתרס. בצד אחד – סמוראים מנחלות סאטסומה (Satsuma) ו־צושו (Chōshū), שתמכו בקיסר ובחזון של יפן חדשה ומודרנית; ובצד השני – סמוראים נאמנים לשושלת טוקוגאווה, שניסו לשמור על המסורת ועל הסדר הפיאודלי. באופן אירוני, הייתה זו מלחמה שבה סמוראים נלחמו בסמוראים – אך לא רק על שלטון, אלא על המשמעות של דרכם בעולם משתנה.

במובן זה, מלחמת בושין הייתה תחילתו של הסוף: היא פתחה את הדלת לרפורמות שהפכו את יפן למדינה מודרנית, אך גם סתמה את הגולל על אורח החיים הסמוראי ועל המבנה החברתי שהתבסס סביבו. הסמוראי, שעמד במשך מאות שנים במרכז הזהות היפנית, פינה את מקומו לחייל הלאומי ולאזרח המודרני – אך רוחו, ערכי הבושידו (Bushidō), נותרו חקוקים בתודעת העם היפני גם בעידן החדש.

ניצחון כוחות הקיסר במלחמה סימן את קריסת השוגונות ואת עליית שלטון מייג’י (Meiji Restoration). השלטון החדש פעל לבטל את מוסדות הפיאודליזם:  ההתמודדות עם רעיונות זרים וטכנולוגיה חדשה הביאה להבנה שהמבנה הפיאודלי הישן איננו מסוגל להבטיח את עתיד המדינה.

המכה הסופית למעמדם של הסמוראים ניתנה עם תחילת הרסטורציה של מייג’י (Meiji Restoration) בשנת 1868, כאשר הוחזרה הסמכות לקיסר והחלה תקופת המודרניזציה של יפן. הממשלה החדשה שאפה ליצור מדינה מודרנית על פי המודל המערבי, ובמסגרת זו בוטלו בהדרגה כל המוסדות הפיאודליים.רבים מבני מעמד הסמוראים השתלבו בצבא ובשירות הציבורי החדש, אך אחרים איבדו את מקור פרנסתם ואת זהותם החברתית

• בשנת 1871 בוטלו רשמית הנחלות הפיאודליות (האן – han) והוחלפו במחוזות הנשלטים על ידי המדינה. ב־1873 הונהג גיוס חובה לצבא לאומי במקום צבאות הסמוראים. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1876, נאסר על סמוראים לשאת חרבות בפומבי – האות הסופי לתום מעמדם כלוחמים נפרדים.
• ב־1873 נחקק חוק גיוס חובה כללי (Conscription Law), שהקים צבא מודרני המבוסס על אזרחים ולא על מעמד לוחמים תורשתי.
• ב־1876 נאסר על סמוראים לשאת חרבות בפומבי – אחד הסמלים הבולטים ביותר של מעמדם.

כתוצאה מכך איבדו הסמוראים את זכויות היתר שלהם ואת זהותם החברתית. חלקם השתלבו בצבא החדש, אחרים הפכו לפקידי ממשל, מורים או יזמים. אך רבים, במיוחד מהשכבות הנמוכות, חשו מושפלים ומודרים.

מרידות הסמוראים

הקיצוניים שבסמוראים סירבו להשלים עם השינויים. הם ראו במודרניזציה אובדן של רוח הבושידו ושל הערכים המסורתיים של נאמנות וכבוד. מרידות אחדות פרצו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כשהבולטת שבהן היא מרד סאצומה (Satsuma Rebellion) בשנת 1877, בהנהגת סָאיגוֹ טָקָמוֹרי (Saigō Takamori) – אחד הקצינים הבולטים ששירתו בעבר את ממשלת מייג’י. המרד דוכא בכוח בידי הצבא החדש, שהיה מצויד בנשק מודרני. תבוסת הסמוראים במרד סאצומה סימנה למעשה את קץ עידן הלוחמים המסורתי ביפן. הנראטיב הסמוראי הרומנטי, הוצג בסרט "הסמוראי האחרון"[9].

הסמוראי האחרון" הוא יותר מסרט פעולה או דרמה היסטורית; הוא מטאפורה על השינוי הבלתי נמנע שעבר על יפן במאה ה־19. דרך סיפורו האישי של אלגרן וגורלם של קצומוֹ ואנשיו, הסרט מבטא את כאב הפרידה מעולם ישן ואת החיפוש אחר משמעות בעולם חדש. בכך הוא מצליח להעביר את מהות תום עידן הסמוראים – לא רק כאירוע היסטורי, אלא כתהליך נפשי ותרבותי עמוק שחולל את יפן המודרנית.

משלת מייג’י ראתה בחינוך את המפתח לבניית האומה. מערכת החינוך החדשה חינכה את הנוער לערכים של נאמנות למדינה, צייתנות, אחריות אישית והקרבה למען הכלל – כולם עקרונות שמקורם בבושידו. בתי הספר עודדו “נאמנות לקיסר” (Chū) ו“יושר פנימי” (Makoto), והציגו את האזרח כאדם שעליו לפעול במלוא המרץ למען החברה, בדיוק כפי שסמוראי נלחם למען אדונו.

במקביל, אותם ערכים שולבו גם בצבא החדש, שנבנה על בסיס מודרני אך נדרש למשמעת מוחלטת. כך הפך הבושידו למעין קוד מוסרי של הצבא הקיסרי, שהדגיש את הרוח הלוחמת (י– Yamato-damashii, “הנפש היפנית”) כיתרון מוסרי מול העוצמה הטכנולוגית של המערב.

עם המעבר מתרבות של חרב לתרבות של תעשייה, הערכים הסמוראים הועתקו אל עולם העבודה. במקום לוחם הנאמן לאדונו, נולד עובד הנאמן לחברה או למדינה.

• נאמנות (Chū) – הפכה לנאמנות למקום העבודה.
• משמעת (Rei) – הפכה ליסוד של יעילות וציות ארגוני.
• הקרבה עצמית (Makoto / Yū) – תורגמה למסירות טוטאלית לתפקיד ולמטרות הארגון.

התפיסה הזו עיצבה את מוסר העבודה היפני, שנודע עד ימינו בשילוב של התמדה, אחריות וחתירה לשלמות (kaizen).

מורשת הסמוראים

בעידן מייג’י (1868–1912), כשהשלטון החדש ביטל את המעמדות והקים מדינה ריכוזית מודרנית, הוגי דעות ופוליטיקאים הציגו את הבושידו לא עוד כקוד של לוחמים בלבד, אלא כבסיס מוסרי לאזרח החדש של יפן.

הערכים של נאמנות, כבוד, שליטה עצמית, אחריות ומשמעת – שעמדו בבסיס דרכו של הסמוראי – הוצגו כערכים אוניברסליים שצריכים להנחות גם פקיד, מורה, חייל או פועל.

הוגים כמו אינאזו נִיטוֹבֶּה (Inazō Nitobe), בספרו "הבושידו – נשמתה של יפן"[10]  תיארו את הבושידו כיסוד הרוחני של העם היפני, המקביל לקוד האבירות באירופה. תפיסה זו הפכה את רוח הסמוראים לכלי אידאולוגי שאיחד את החברה סביב רעיון של שליחות לאומית ומוסר עבודה גבוה.

סיכום

הסמוראים עיצבו את ההיסטוריה, התרבות והזהות של יפן במשך קרוב לאלף שנה. הם לא היו רק לוחמים, אלא גם נושאי תרבות, אתיקה ופילוסופיה שלמה – דרך חיים שהשפעתה ניכרת עד ימינו. דרכם – הבּוּשִידוֹ (Bushidō), “דרך הלוחם” – התגבשה סביב ערכים של נאמנות (Chū), כבוד (Meiyō), אומץ (Yū), כנות (Makoto), שליטה עצמית, ו־נכונות להקרבה עצמית למען הכלל. מערכת זו שימשה במשך מאות שנים לא רק כקוד התנהגות צבאי, אלא גם כבסיס מוסרי לחברה כולה.

במובנה העמוק, דרך הסמוראי ביטאה איזון בין חיים ומוות, בין פעולה למחשבה. היא הושפעה מהזן־בודהיזם, שהעניק לה שקט נפשי וריכוז ברגע הנוכחי, ומהקונפוציאניזם, שגיבש את הסדר ההיררכי והמחויבות החברתית. ערכים אלו לא היו רעיונות תאורטיים בלבד – הם הופנמו כדרך חיים. המוות, לדוגמה, לא נחשב ככישלון אלא כהגשמה של נאמנות ושלמות פנימית, כפי שביטא זאת יאמאמוטו צונטומו בספרו חגאקורה: “דרך הסמוראי היא המוות.”

למרות ביטול מעמדם, רוח הסמוראי לא נעלמה. הערכים שהנחו אותם גויסו מחדש לשירות המדינה המודרנית. הבושידו הפך לכלי חינוכי ולאומי, שבאמצעותו עוצב “האזרח החדש” – נאמן, ממושמע, חרוץ ומוכן להקרבה למען הכלל. הקיסר תפס את מקומו של האדון הפיאודלי, והנאמנות האישית הפכה לנאמנות למדינה. מוסר העבודה היפני – התמדה, שלמות, אחריות קולקטיבית – נשען על אותם יסודות אתיים. גם ההתנגשות עם המערב לא ביטלה את רוחם של הסמוראים, אלא עיצבה אותה מחדש. בעוד חלקם התנגדו למודרניזציה וראו בה איום על המסורת, אחרים הבינו כי יש לשלב בין “רוח יפנית וטכנולוגיה מערבית” (Wakon Yōsai). כך נוצרה זהות יפנית חדשה, המבוססת על איזון בין קִדמה למסורת, בין טכנולוגיה לערכים רוחניים.

למרות סופו הפיזי של מעמד הסמוראים, רוח הבושידו לא נעלמה. ערכים כמו נאמנות, משמעת עצמית, אחריות וכבוד שולבו באתוס הלאומי של יפן המודרנית. בתקופת מייג’י ובמאה ה־20 נעשה שימוש ברעיונות אלה כדי לעצב את רוח הצבא והחינוך. גם בתרבות הפופולרית, הסמוראים נותרו סמל של זהות יפנית – מופת של יושרה, אומץ והקרבה.

הסמוראים אמנם נעלמו מבחינה חברתית, אך שרדו כרעיון תרבותי. דמותם ממשיכה להופיע בספרות, באמנות, ובתרבות הפופולרית כסמל של יושרה, נאמנות, אומץ ומסירות. הם הפכו ממעמד של לוחמים לקוד אתי של עם שלם. ביפן המודרנית, הסמוראי אינו עוד נושא חרב – הוא המהנדס, המורה, או העובד המסור הפועל באותה רוח של אחריות, ריסון עצמי ושלמות בעשייה.

כך, אף שעידן הסמוראים הסתיים מבחינה היסטורית במאה ה־19, מורשתם הרעיונית ממשיכה להתקיים, ומשמשת עד היום מקור השראה לספרות, קולנוע ופילוסופיה יפנית מודרנית

לכן ניתן לראות בסמוראים לא רק תופעה היסטורית אלא יסוד מוסרי־תרבותי מתמשך: הם הניחו את התשתית הרוחנית שעליה נבנתה יפן החדשה. במעבר מהחרב אל המפעל, מהנאמנות לאדון לנאמנות למדינה, מגלם האתוס הסמוראי את אחת התמורות התרבותיות הגדולות בתולדות האנושות – טרנספורמציה שבה הישן לא נכחד, אלא נטמע בבניין העולם החדש.

הסמוראי מת – אך רוחו חיה בכל ביטוי של התמדה, אחריות, נאמנות וכבוד, שהפכו למרכיבים העמוקים ביותר של הזהות היפנית המודרנית.

הערות

[1] שלטונה של המשפחה החל רשמית בשנת 1192 על ידי השוֹגוּן ("מצביא ראשי") מינאמוטו יוריטומו, שהקים מטה צבאי בקאמאקורה (עיר ליד יוקוהאמה), מטה אשר התנהל במקביל לממשל האזרחי ברשות הקיסר, ואשר היווה את הרשות השולטת בפועל ביפן.

[2] רפורמת טאיקה (大化の改新, Taika no Kaishin) – שהוכרזה בשנת 645 עם עלייתו לשלטון של הקיסר קוטוקו (孝徳天皇) – נחשבת לנקודת מפנה יסודית בתולדות יפן, ולראשית המעבר ממבנה שבטי־פיאודלי מוקדם אל מדינה ריכוזית במתכונת סינית. הרפורמה באה בעקבות "פרשת אישִׁי" (Isshi Incident), שבה התנקשו הנסיך נקה־נו־אואה (לימים הקיסר טֶנְג'י) ונקטומי נו קמטארי (שמן ביתו יקום מאוחר יותר שבט פוג'יווארה) בבכיר סוגה נו אירוקה – צעד שסיים את שלטון שבט סוגה האדיר והחזיר את עקרון הסמכות האימפריאלית. על רקע זה ביקשה הרפורמה לבסס שלטון מרכזי חזק בראשות הקיסר ולכונן מערכת ממשל אחידה, בהשראת שושלת טאנג שבסין.

עיקריה של הרפורמה נוסחו בצווים קיסריים שפורסמו ב-646 ("צווי טאיקה") וקבעו, בין היתר, את הלאמת הקרקעות והעובדים: כל הקרקע והאוכלוסין נחשבו מעתה רכוש המדינה, והוקנתה למעבדים בחלוקה מחודשת לפי מפקדי אוכלוסין תקופתיים. צעדים אלה נועדו לנתק את כוחן הכלכלי של משפחות האצולה ולבסס תלות ישירה בקיסר. במקביל הונהגה מערכת מינהלית ריכוזית: הארץ חולקה למחוזות (קוני) ולנפות (קורי), בראשם עמדו נציגים שמונו על־ידי החצר. הוקם מטה ממשל מרכזי, הונהגו תקנות מס אחידות, ונקבעה שיטה של מדידות קרקע ומפקדים כדי להסדיר מיסוי וצבירת עתודות. נוסף על כך אומצו מרכיבים תרבותיים־פורמליים מן המודל הסיני, ובהם שימוש בשמות תקופות (ננגו) – שהראשונה בהם נקראה "טאיקה", פירושה "שינוי גדול" – וכן סמלים טקסיים, לבוש דרגות ומערכת דירוג פקידותית.

הרפורמה נועדה לחזק את מעמד הקיסר כשליט עליון (טֶנוֹ, 天皇) ולהעביר את מוקד הכוח מהאצולה השבטית למנגנון בירוקרטי ממלכתי. אף שהשפעתה המעשית הייתה מוגבלת – בעיקר בשל התנגדות אזורית ופערים גאוגרפיים – היא הניחה את היסודות למערכת החוק והמשטר הידועה כ־ריצוריו (律令), שאפיינה את יפן הקלאסית. מנקודת מבט רחבה יותר, רפורמת טאיקה תרמה ליצירת התנאים שהובילו, דורות מאוחר יותר, להתגבשותה של שכבת הלוחמים המקומיים: בהחלישה את כוחם הישיר של האצילים על הקרקעות, יצרה המדינה תלות במנגנוני שמירה ואכיפה מחוזיים; מתחים בין המרכז לפריפריה הולידו צורך בכוחות חמושים נאמנים – גרעין אשר ממנו תצמח תרבות הסמוראים.

כך, אף שהרפורמה עצמה לא עסקה בלוחמים או במעמד הצבאי, היא סימנה את ראשית הדרך מן המערכת השבטית של יאמטו אל מדינה מאורגנת ומרוכזת, שביסודה הושתלו זרעי ההיררכיה, הנאמנות והחובה – ערכים שיהפכו מאוחר יותר לעקרונות המרכזיים של אתוס הסמוראי.

[3] קוד טאיהו (大宝律令, Taihō Ritsuryō) – שנוסד בשנת 701 לספירה – מהווה את עיבודה הסופי והמקיף של רפורמת טאיקה והשלב החשוב ביותר במיסוד המדינה היפנית הקדומה. הקוד, שנערך בימי הקיסר מונמו (文武天皇) בהשראת החוקים הסיניים של שושלת טאנג, שילב בין מערכת ה־ריצו (律 – החוק הפלילי) לבין ה־ריו (令 – תקנות המנהל), ויצר מערכת משפטית־מנהלית אחידה שהגדירה את סמכויות השלטון, את חלוקת הארץ, את זכויות החצר והפקידות ואת מערכת המס.

ביסודו עמד העיקרון כי כל הארץ והעם שייכים למדינה ולקיסר. בהתאם לכך הוגדרה היררכיית הפקידות (שני מועצות – Daijōkan ו־Jingi-kan), חולקה הארץ למחוזות (קוני) ונקבעו חוקים בנוגע לשירות צבאי, מיסוי, חלוקת קרקעות ולוח שנה מנהלי. הקוד עיגן את מעמדו העליון של הקיסר כראש המדינה וכמקור החוק, אך בפועל ניהלה את הממשל האוליגרכיה האריסטוקרטית בראשות שבט פוג’יווארה.

קוד טאיהו נחשב למרכיב המרכזי במערכת ה־ריצוריו (Ritsuryō system), שסימלה את המעבר הסופי של יפן ממדינה שבטית לפקידותית ומרוכזת. אף כי חלק מחוקיו נזנחו עם הזמן, השפעתו ניכרה מאות שנים אחר־כך, הן במוסדות השלטון והן בהתפתחות מעמד הלוחמים – אשר נולדו במידה רבה מהפער בין אידאל השלטון הריכוזי לבין המציאות של שליטה מקומית.

[4] בתקופת הייאן המוקדמת (794–מאה 9 לספירה) – תקופה שנפתחה עם העברת הבירה לקיוטו (הֵייאן-קיּוֹ, 平安京) – ביססה יפן את מוסדות המדינה על יסודות מערכת ה־ריצוריוּ, שנוסדה בקוד טאיהו, אך בהדרגה הפכה מאימפריה בירוקרטית ריכוזית לחברה אצילית־חצרונית הנשלטת בידי משפחות האצולה ובראשן שבט פוג’יווארה. לצד ההתפתחות התרבותית המרשימה, שהתבטאה בפריחה ספרותית, אמנותית ודתית, נחלשה השליטה הממשלתית בפריפריה: הפקידים המחוזיים קיבלו כוח גובר, ואחוזות פרטיות (שׁוֹאֶן) צמחו מחוץ לפיקוח המדינה. תהליך זה הוביל להופעתם של לוחמים אזוריים שנשאו נשק מטעם בעלי הקרקעות – ניצניו הראשונים של מעמד הסמוראים, שעתיד להגדיר את יפן הפיאודלית במאות הבאות.

[5] האמישי היו עמים ילידיים שחיו בצפון האי הונשו בתקופה הקדומה של יפן, בעיקר באזור טוהוקו, וניהלו מאבקים ממושכים מול ממלכת יאמטו עד שנכבשו או נטמעו בה במהלך המאות ה־8–9.

[6] הג’ונשי (junshi,  הייתה נוהג של התאבדות מתוך נאמנות, שבו משרת, לוחם או וסאל שם קץ לחייו בעקבות מותו של אדונו. פירוש המונח המילולי הוא "למות יחד עם" או "למות בעקבות האדון".

המסורת נולדה עוד בתקופות הקדומות של יפן, אך נעשתה רווחת במיוחד בתקופת הסמוראים, כאשר ערך ה־צ’ו (忠, נאמנות) נחשב למעלה עליונה. לוחם שראה את עצמו כבעל חוב מוחלט כלפי אדונו היה בוחר למות עמו, כסימן לנאמנות שאין לה גבול.

במאה ה־17, עם התבססות שלטון טוקוגאווה והסדר הציבורי החדש, הוכרז הג’ונשי בלתי חוקי (באופן רשמי ב־1663), מאחר ששלטונות השוגונות ראו בו פגיעה בסדר החברתי ובבזבוז מיותר של חיים. אף על פי כן, מקרים בודדים של ג’ונשי התרחשו גם לאחר מכן, ולעיתים אף הוערכו בראי הרומנטי של מסורת הסמוראי.

במובן הרחב יותר, הג’ונשי מייצג את הצד הקיצוני של ערך הנאמנות בבושידו – מוכנות מוחלטת להקריב את החיים למען האדון, גם כאשר אין בכך עוד תועלת מעשית.

[7] סיפור 47 הרונין", נקרא גם: "נקמת הדם באקו", "הסמוראים הנודדים מאקו" (Akō rōshi) ותקרית גנרוקו אקו (Genroku akō jiken)

[8] פדרסטיה (ביוונית: παιδεραστία, paiderastia) הייתה מוסד חברתי־תרבותי מקובל ביוון העתיקה, בעיקר בתקופת יוון הקלאסית (המאות ה־6–4 לפנה״ס). משמעות המונח המילולית היא "אהבת נערים" (pais – ילד, erastes – אוהב), אך בפועל היא תיארה קשר ממוסד בין גבר בוגר לנער צעיר.

במרכז הפדרסטיה עמד קשר חינוכי־חברתי בין שני גברים: ה־ארסטס (erastēs) – הגבר המבוגר, לרוב אזרח בעל מעמד, וה־ארומנוס (eromenos) – הנער המתבגר, לרוב בן 12–18, שהיה חניך או תלמיד. הקשר נועד לכאורה לשמש אמצעי חינוך להעברת ערכים כגון אומץ, נאמנות, שליטה עצמית ואהבת מולדת. לצד הפן החינוכי התקיים לעיתים גם ממד אירוטי, אם כי מידת הלגיטימיות של יחסים מיניים בפדרסטיה השתנתה בין ערי־המדינה ובין התקופות.

באתונה, למשל, נחשבה הפדרסטיה לחלק מהתרבות החינוכית של האצולה, כל עוד התקיימה מתוך כבוד הדדי והימנעות מניצול. לעומת זאת, בספרטה היה הקשר הפדרסטי חלק מהמערכת הצבאית־חינוכית: הנער למד מן המבוגר את אורחות הלוחם והחובה לאזרחות, אך היחסים הגופניים נחשבו בלתי הולמים אם נבעו מתשוקה בלבד.

הפדרסטיה שיקפה את תפיסת העולם היוונית, שלפיה אהבה בין גברים נחשבה צורה נעלה של חברות ואחווה רוחנית, לעומת היחסים בין גבר לאישה, שנחשבו בעיקר לצורכי הולדה וניהול הבית. יחד עם זאת, כבר בעת העתיקה היו פילוסופים שהתנגדו לה – סוקרטס למשל, כפי שהוא מתואר בכתבי אפלטון, ראה באהבה זו אידיאל רוחני בלבד ולא פיזי.

בתקופה ההלניסטית ולאחריה דעך מוסד הפדרסטיה בהדרגה, ובתקופה הרומית הוא כבר נחשב מנהג זר ולא מוסרי. עם זאת, הפדרסטיה הותירה חותם עמוק בתרבות המערב – ביצירות אמנות, בספרות, ובדיון הפילוסופי על אהבה, חניכה וגבריות.

[9] "הסמוראי האחרון" (The Last Samurai, 2003) הוא סרט היסטורי-אפוס אמריקאי שביים אדוארד זוויק (Edward Zwick) ובכיכובו של טום קרוז (Tom Cruise). אף שהוא איננו תיעוד מדויק של מאורעות היסטוריים, הוא מבוסס על אירועים אמיתיים – בעיקר על מרד סאצומה (Satsuma Rebellion) בשנת 1877, שבו לחמו הסמוראים המסורתיים נגד צבא הקיסר המודרני. הסרט מציג באופן דרמטי את התנגשות התרבויות בין יפן הפיאודלית, הנשענת על ערכי הבושידו, לבין יפן החדשה, שמנסה לאמץ את דרכי המערב.

[10] Nitobe, Inazo. Bushidō: The Soul of Japan. Philadelphia: The Leeds & Biddle Co., 1900

הסמוראים – מעמד הלוחמים היפני

כתב: גילי חסקין, 2010; עדכון 11-11-2025

טיול ביפן עוסק מן הסתם בקודים התרבותיים המאפיינים את היפנים. כמה מהם שזורים זה בזה: הזן בודהיזם, טקס התה, האיקבנה (סידור הפרחים) ועוד. בתוך המארג התרבותי הזה תופסים הסמוראים מקום חשוב, גם בגל תפקידם המרכזי באתוס היפני של התקופה המודרנית.

הסמוראים של יפן המסורתית היו בין המאפיינים החשובים והמהותיים בהיסטוריה היפנית. לוחמים אלו, בעלי המוסר והערכים הגבוהים נטלו חלק בכל אחת מהמערכות המשפיעות ביפן וזאת עד תום תקופת יפן המסורתית (1800).

הסמוראים נהגו לכרות את ראשי אויביהם ומי שאסף יותר ראשים זכה לתהילה. הם רצחו גם נשים וילדים כדי שאלו לא יוכלו לנקום בעתיד. סמוראים שהפסידו בקרב נהגו לרטש את בטנם שלהם, כדי שלא ליפול בידי האויב. כך בא לביטויו אחד הפנים של החברה היפנית: הקנאות, האכזריות וההקרבה העצמית. הסמוראים באמצעות הכבוד שהפגינו, הנאמנות ללא סייג, ההתמדה והנחישות , זכו למקום כבוד בקרב הלוחמים הנערצים בעולם.

קוד ההתנהגות והלחימה, הדרך בה נוהל הקרב על ידם, היחס בינם לבין אדונם, היוו גורם חשוב בהיסטוריה הסמוראית. ללא הסמוראים, המאבק על הכוח וההשפעה והאחדות אשר קרמה עור וגידים על ידי אדון רב השפעה, יפן לא הייתה כפי שאנו מכירים אותה כיום.

מבוא

תולדותיה של יפן רצופות במאבקים פנימיים בין משפחות חזקות על עמדות שליטה, כוח וקרקעות. המשפחות החשובות בהיסטוריה של יפן היו משפחת פוגיארה (Fujiwara), שכוחה עלה כבר בתקופה הקלאסית ומשפחות מינאמוטו (Minamoto) וטאירה (Taira) שהתחזקו בימי הביניים. מאבקים אלו הביאו לעלייתם של הלוחמים הידועים בשם סמוראים (Samurai).

מעמד הסמוראים מתגבש בעיקר בתקופה בה שלטו במדינה השוגונים לבית קאמאקורה. Kamakura  1333-1185 )   ) [1] [1]. תקופת קאמאקורה נחשבת לתחילתם של ימי הביניים ביפן כמו גם לתחילתה של התקופה הפיאודלית במדינה, תקופות שנמשכו עד לרסטורציה של מייג'י בשנת 1868. בתוקפה זו נתגבש מעמד הסמוראים המחזיקים בנחלות מטעם השוגון תמורת שירות צבאי שהם חייבים לו, בדומה לפיאודליזם של אירופה בימי הביניים.

ראו גם: תקופת קאמאקורה

סמוראי מהו

סמוראי (ביפנית: 侍 או לעתים: 士) הוא מונח מקובל לתיאור של בן מעמד האצולה הלוחמת ביפן בתקופה הטרום-תעשייתית. מקור השם הוא בפועל "סבוראו" – "לשרת".

הסמוראים נתנו צביון צבאי וחדש ליפן, מסורת של שלטון אנשי צבא מקצועיים. הם בעצם היו בעלי הכוח ביפן, שניהלו את המדינה מבלי לבטל את שלטון הקיסר ביפן. מי שמרד נגד הסמוראים נהרג בחרב הסמוראים. אך לצד ההכשרה המבצעית הייתה גם הכשרה רוחנית, טיפוח האופי. מבחינה חברתית, המעמד החשוב והשולט לא היה האצילים אלא הסמוראים ולכן הערכים ודרך חייהם הפכו להיות לדגל, למקור החיקוי של היפנים. ב- 1185 מתחילה התקופה הסמוראית של יפן שנמשכת עד המאה ה- 20, למעשה.  במהלך המאה ה- 12, נחלקה ההיררכיה הסמוראית ל- 3 מעמדות בסיסיים :

1. סמוראים רכובים – רק סמוראי בדרגה גבוהה היה מורשה להילחם כאשר הוא רכוב על סוס.
2. חיל רגלים
3. Kenin, כלומר עוזרי בית, הם היו האדמיניסטרטורים או אריסים.

בשעת הקרב העדיפו הסמוראים להילחם אחד מול אחד, הלוחם נקב בשם משפחתו, מעמדו והישגיו ואחר-כך חיפש יריב בעל מעמד והישגים דומים. כאשר הרג הסמוראי את יריבו, הוא כרת את ראשו ובסיום הקרב הוצגו כל ראשי אויביו כהוכחה לניצחונו.

ראשיתם של הסמוראים

נזכיר כאן כי הסמוראים אינם מופיעים במאה ה-12 אלא הרבה קודם לכן: בשנת 646, במסגרת רפורמת טאיקה[2], אימצה יפן את דרכי הממשל הסינים. החוקים של אותה תקופה, קוד טאיהו, סיווג את פקידי הממשל לשנים עשר מעמדות, כאשר כל מעמד מחולק לשני תתי-מעמדות[3]. פקידים במעמד 6 ומטה קיבלו את השם "סמוראי", והם אלה שעסקו בעניינים יום-יומיים. אמנם כאן מתייחסת המילה לפקידי ציבור ולא ללוחמים, ייתכן כי מקור המונח "סמוראי" הוא מהתקופה הזאת. הסמוראים הראשונים, שתפקדו כלוחמים,  היו בעלי קרקעות אשר התארגנו בהובלתם של בני אצולה במחוזות יפן הרחוקים מהבירה כדי להגן על אדמתם מברברים ושודדי ים.

בתקופת הייאן המוקדמת ((794–מאה 9 לספירה))  [4], הצבא הלאומי לא הצליח להתמודד עם האמישי (Emishi)[5], עם ברברי שהתיישב בצפון האי הונשו, וכך הופיע תואר השוגון, מפקד מבצע צבאי המתמנה לתקופת המבצע. במקום להשתמש בצבא הסדיר, פנה הקיסר לעזרתם של המטות (Clans) שישבו קרוב ליעד הכיבוש. בראש הקלאן עמד בדרך-כלל צאצא של הקיסר עצמו או של בן אצולה, אשר עזב את החצר בגלל הסיכויים הנמוכים לקבל תואר וירושה, ואליו הצטרפו לוחמים בעלי קרקעות בני המקום. בין המנהיג ללוחמיו השתרשו יחסים פיאודליים, הדומים ליחסי אדון וסאל של אירופה הפיאודלית. עם הזמן, פוזר הצבא הסדיר, ומרגע הזה כוחו של הקיסר הלך ופחת. מכאן ואילך ניתן לדבר על הסמוראים כמעמד של לוחמים בעלי מעמד, להבדיל מהחיילים הפשוטים.

החל מהמאה ה-10 מעמד לוחמים זה התחיל לצבור כוח ובמאה ה-12 תפס את השלטון ביפן, והחזיק בו עד לאמצע המאה ה-19. במהלך השנים השתנה אופי המעמד בהתאם לתקופה: בעוד שהסמוראים של המאה ה-11 היו לוחמים רכובים ממשפחות נבחרות שהצטיינו בשימוש בקשת, הסמוראים בסוף המאה ה-16 היו מעמד רחב שספג לתוכו לוחמים משכבות שונות של אוכלוסייה. החל מהמאה ה-17 איבד מעמד הסמוראים את תפקידו כמעמד לוחם, ולאחר חדירת השפעה מערבית ביפן והרפורמות של תקופת מייג'י בוטלו זכויותיהם של הסמוראים כאצילים בפועל.

הבושידו

המלחמה בין הטאירה למינאמוטו גיבשה את מערכת הערכים של הסמוראים, שנקראה תחילה "דרך הקשת והסוס" (קיוֹבָּה-נו-מיצ'י), שנודעה מאוחר יותר בשום "בּוּשידוֹ" (bushido), שהוראתה "אורחות הלוחם". הבושידו מתבסס על הקונפוציוניזם, אך בעוד שבתקופות נארה והייאן קיבל הקונפוציוניזם היפני אופי אריסטוקרט, הרי בתקופת קמקורה הוא קיבל אופי צבאי.  מאוחר יותר, במאה ה-16, הועלו דיני האבירות הללו על הכתב ככללים מוגדרים, בצורת קבצי דינים או אגב תיאורים היסטוריים – ספרותיים. תיאורים אלה נכתבו בשעה שמעמד הסמוראים כבר נטה לשקוע. הם לא הצטיינו ברמה גבוהה של ביקורת היסטורית, ואף הושפעו מחשיבה סינית, שלא עוכלה די צורכה, מפילוסופיה בודהיסטית ומנטייה חזקה לפוזה תיאטרלית (mie). משום כך אין לראות בהם מראה נאמנה לאורחות

האבירים ביפן המדייוואלית. אף על פי כן, השפיעו כתבים אלה מאד על דמיונו של העם היפני בכללו. גורמים שונים, ביניהם הקבוקי, העלו את הבושידו  למעין אידיאל לאומי. עם ראשית התקופה המודרנית ביפן, ב-1868 וביטול מעמד הסמוראים, הפעיל המשטר החדש את כל מנגנון החינוך הציבורי והתעמולה, במאמץ להפוך את הבושידו לאורח חיים לאומי ולא עוד מעמדי.

הבושידו הוא אורח חיים המדגיש את המידות הגבריות, הצבאיות והסטואיות של האדם: התמחות בדרי לחימה, אומץ לב; נכונות להקרבת החיים ללא היסוסים; כושר לסבול עינויי גוף וייסורי נפש ללא תלונה; מסירות מוחלטת במילוי החובה; נאמנות גמורה לממונים עליו.

אלה שבע המידות הטובות המגדירות את מי שמקיים את דרך הבושידו (Bushidō):

ג’י (Gi) – יושרה וצדק מוסרי.

יו (Yū) – אומץ לב ונכונות לפעול לפי האמת גם מול סכנה.

ג’ין (Jin) – נדיבות, חמלה ואנושיות כלפי הזולת.

רֵיי (Rei) – נימוס, כבוד והוקרה לאחרים.

מָקוֹטוֹ (Makoto) – יושר, כנות מוחלטת והתאמה בין דיבור למעשה.

מֵיוֹ (Meiyō) – כבוד עצמי, שמירה על שם טוב ועל מוניטין ראוי.

צוּ’וּגִי (Chūgi) – נאמנות, מסירות מוחלטת לאדון, למשימה ולערכים.הערך העליון בבושידו היא הנאמנות . הסמוראים נדרשו שלא להילחם בצורה עצמאית אלא כחלק מהמערכת. הסמוראי חייב בנאמנות מוחלטת, לאל סייג, לאדונו, שלו הוא חייב את חייו ואת מעמדו. זאת איננה נאמנות לרעיון מופשט כמו אלוהים או מדינה, אלא תחושת חובה כלפי אדם מסוים. הנאמנות היא אישית ומשפחתית. הבנים ממשיכים להיות נאמנים לאדון של אביהם וכאשר הוא מת, הם ממשיכים להיות נאמנים ליורשו. בניגוד לסין, שם הערך העליון הוא הנאמנות למשפחה, הרי ביפן, החובה לאדון קדמה לכול נאמנות אחרת.

כמו כן, על הסמוראי להיות אמיץ בצורה קיצונית, לדעת לסכן את חייו, להיות נאמן בצורה קיצונית ולהיות מוכן למות בכל עת למען האדון. סיסמתו של הסמוראי הייתה: "החיים קלים כמו נוצה, החובה כבדה כמו הר" הבעיה היא לבצע את המוטל עלייך, למלא את חובתך". הכבוד הוא ערך מרכזי אצל הסמוראים, אם אתה מנצח ומקריב את עצמך אתה זוכה לכבוד. עדיף היה להסתער מאשר להתגונן; למות מחץ שפגע בלב מאשר מחץ שפגע בעורף. הסמוראי זלזל בחיי עצמו ובחיי זולתו. הגישה כלפי הפצועים הייתה כי מוטב שימותו כגיבורים מאשר יחיו כנכים. האמונה הבודהיסטית סייעה בטיפוח הגישה הזאת: אם החיים הם הבל הבלים, עדיף לסיימם בכבוד בשדה הקרב. באופן זה הפך הבודהיזם, שבמקורו שלל כול אלימות, לדת המטפחת את ערכי הלוחם.  משאת נפשו של הסמוראי הייתה לזכות בכבוד ובתהילה. כאשר הסמוראי הסתער, נהג להזכיר את שמו וייחוסו, כדי שייזכרו את גבורתו כשימות.

הבושידו הדגיש את הכנות – "מאקוטו" (Makoto). לא במובן המערבי של אמירת כל דבר שאדם חושב, אלא במובן היפני של ביטול עצמי והזדהות עם התפקיד, כך שתוכו יהיה כברו. הסמוראי היה צריך להמעיט בדיבור ולא להפגין את רגשותיו. ערך חשוב היה הנחישות (גמאן): החזקת מעמד, דבקות במשימה והתגברות על כול קושי, מבלי לוותר או להתלונן.

כמו כן, כלל הבושידו – בדומה לערכי האבירות באירופה – גם מידות חברתיות, כגון חוש מפותח לצדק, צנע, דרכי נימוס, אדישות לעושר ובוז לפעולות המכוונות לצבירת הון. אמנם, הללו היו אידיאל שלא תמיד בא לכלל מעשה, אולם  השפעת החינוך לבושידו ניכרת בבני האומה היפנית בגבורה פיסית מופלאה, בכושר סבל גבוה ובנכונות להקריב את החיים למען הנאמנות והכבוד. יחד עם זאת טיפח הבושידו קשיחות נפשית  ודחף את היפנים לקנאות ולמעשי אכזריות.

הסמוראי כאיש רוח

וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חייב היה להיות מיודד יותר עם ים השקט הנפשי שבתוכו פנימה.

וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים… כאשר בוחנים את דמותם, נראית השאיפה של הסמוראים להשכלה ואמנות. הסמוראים ניסו לחיות את האמרה העתיקה "בוּ‏ן בוּ‏ ריוֹ‏ דוֹ‏" (文武両道), מילולית "אמנות הכתיבה, אמנות הלחימה – שתי הדרכים"), כלומר לשלוט בעט כמו שהם שולטים בנשק.

הסמוראים היו מעמד משכיל, עם הערכה גדולה לידע, ולכן אחוז יודעי קרוא וכתוב בין הסמוראים היה גבוה מאוד. עם זאת, יש לציין כי גם בשכבות האחרות של האוכלוסייה היו אחוזי אוריינות גבוהים יחסית. הנזיר פרנסיסקו חאווייר, אשר הגיע ליפן באמצע המאה ה-16, מציין את הנאורות של האוכלוסייה היפנית ומתאר את מערכת החינוך המקומית: לפי כתביו, הסמוראים שלחו את ילדיהם למנזרים בודהיסטים בגיל 8, ושם הם התלמדו עד גיל 19-20.

הסמוראים היו מעמד משכיל ותרבותי, שהעריכו ידע ויופי. במהלך התקופות הרגועות עסקו הסמוראים בשירה ובאומנויות המסורתיות של יפן, כגון איקבנה וטקס התה. ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות בה עשה שימוש בחרב ובכידון. בסעיף הראשון בחוק הסמוראים מצוטטת אמרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין". מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים.

שירת הייקו

בקרב הסמוראים הייתה לשירת הייקו משמעות עמוקה. רבים מהם אהבו את הצורה הקצרה והמדויקת הזו של ביטוי, וראו בה דרך לזקק מחשבה ורגש לרגע אחד של אמת. במסורת הסמוראית אף נכללה כתיבת שיר הייקו אחרון כחלק מטקס הסֶפּוּקוּ – ההתאבדות הטקסית שנועדה לשמור על הכבוד. מי שנגזר עליו למות כך, התבקש לעיתים לכתוב שיר פרידה, מעין שיקוף אחרון של תודעתו ברגע שבין חיים ומוות.

שירת ההייקו בנויה לפי כללים ברורים: שלוש שורות בלבד – חמש הברות בראשונה, שבע בשנייה, וחמש בשלישית, בסך הכול שבע עשרה הברות. זוהי כנראה צורת השירה הקצרה בעולם. מטרתה איננה לספר סיפור או לתאר רעיון, אלא לתפוס רגע אחד – מחזה, תחושה, או מחשבה – לעיתים מתוך הטבע והעונות, אך לא רק. גם נושאים מודרניים נכנסו אליה עם השנים, כמו מכוניות, מטוסים או חיי היומיום בעולם הטכנולוגי.

הכוח של ההייקו נובע ממה שאיננו נאמר בו. הכלכלה במילים, השימוש רק במה שדרוש באמת, יוצרים ריכוז מדויק בלב החוויה. כל קורא מוזמן להשלים בדמיונו את מה שחסר, לקרוא בין השורות ולמצוא את הרגש שמסתתר מאחוריהן. יש מי שיראה בהייקו צורה פשוטה מדי, אך אחרים מסוגלים לשקוע בשיר אחד קטן במשך יום שלם, לגלות בו רבדים חדשים בכל קריאה.

הקשר בין הסמוראים לשירה זו איננו מקרי. דרך הלוחם שילבה עקרונות של זן בודהיזם ושל קונפוציאניזם, והעמידה במרכז את השלווה, הריכוז, הטוהר המחשבתי והנוכחות ברגע הנוכחי. בדיוק כמו בשירת ההייקו, גם בסמוראי האידיאלי מודגשת ההבנה שאין דבר מחוץ לרגע הזה.

כפי שנאמר בכתבים הזן־בודהיסטיים:“מלבד תכליתו היחידה של הרגע הזה – דבר איננו קיים. חיי אדם הם שרשרת של רגעים. אם יבין את הרגע הזה, לא יישאר לו עוד מה לחפש – כי השיג את מטרת חייו.”

הסמוראי והמוות

הם היו אנשים שֶכְּמוֹ קוֹרצוּ מחומר אחר. הם לא הרגישו כאב, לא סבלו מקור, לא פחדו משום דבר, ומעל הכול, הם לא פחדו מהמוות. מבחינתם היה רק דבר אחד שנלקח בחשבון: המטרה, והמוות כלל לא היה בגדר שיקול. (הסיבות והנימוקים לא זו הרשימה לפרטם). ולא רק זה, בראש מורם הם תָּרוּ וחיפשו אחרי המוות שהיה עבורם גאווה. אם יצווה עליהם אדונם להתאבד, הם יעשו זאת ללא אומר, ובהרגשה שזכו בדבר הגדול ביותר שיכול ליפול בחלקו של אדם במהלך חייו. במילים אחרות, יש למען מה למות, המטרה, ולא מוות חסר תכלית כאותו כלב. למעשה אפשר לומר, שהסמוראים חיו כדי למות בכבוד.

דרכו של הסמוראי במוות יסודה. חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום. "בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך. מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי".

ההתאבדות

הייתה תהילה של המוות היפה. לא תמיד מצליחים למות בקרב ולעיתים מפסידים. השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי.

אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו. אם לא עלה בידו של הסמוראי למות בקרב כגיבור כבודו מוטל בסכנה איומה. לפני שסמוראי נופל בקרב לידי האויב הוא צריך להתאבד. כמו הנפילה בקרב, נחשבה ההתאבדות למוות יפה וקצרה שבחים. לוחם שנפל בקרב, או התאבד, כאשר הוא צעיר ויפה, הושווה לפרח הדובדבן הנושר בשיא פריחתו. התאבדות הייתה מוצא מכובד ממצב משפיל. היא נועדה להוכיח כי הסמוראי מכיר באחריותו למה שקרה ושיש לו אומץ להטיל על עצמו את העונש הכבד ביותר. היא הוכיחה כנות, כיפרה על כישלון ומחקה את הבושה. היו סמוראים שהתאבדו בעקבות מותו של האדון, כדי למלא את מצוות הג'ונשי (Jubshi), שהוראתה: "ליווי האדון למוות"[6]. היו שהתאבדו כדי למחות על התנהגות מבישה של האדון.

הדרך להתאבד היא טקסית. ההתאבדות באה כעונש מכובד במקום מאסר וכו'. התאבדות נקראה הארקירי (בקריאה הסינית: סֶפּוּקוּ Seppuku), ריטוש הבטן. מכיוון שההנחה הייתה שהנפש והאישיות נמצאים בבטן. במקרה של עונש בוצע ההארקיקי בנוכחות ידיים ונציגו של האדון. הוא כלל חיתוך הבטן מימין לשמאל ואחר כך מלמעלה למטה, ומיד כיפוף הגב לבל יתיז הדם הצידה. ביצוע ההראקירי הצריך שליטה עצמית כבירה, ולא כולם ניחנו בה. כדי למנוע מהמתאבד את הבושה של אי יכולתו להשלים את המעשה, היה על ידידו הטוב, שהמתין בצד עם חרב שלופה, להניף את חרבו ברגע הנכון ולכרות את ראשו של המתאבד במכה אחת, אבל כדי שלא יתגלגל על הארץ בצורה מבישה, היה צריך לכרותו כך שיישאר תלוי על פיסת עור. ביצוע שהצריך שליטה עצומה.

צורה אחרת של ענישה עצמית הייתה פרישה והצטרפות למנזר, עד סוף ימיהם. סמוראי שגילח את ראשו, ויתר על מעמדו ורכושו וניתק את עצמו ממשפחתו וידידיו, דמה למי שמת בעודו בחיים. כאשר הפך לנזיר, קיבל שם וזהות חדשה. הוא עבר לחיי עוני ופרישות והתפלל לפיוס נשמותיהם של האנשים שהרג.

הרונין

יחד עם זאת, היו סמוראים שמצאו את עצמם מחוץ למסגרת, לרוב בעקבות מות אדונם והמשיכו לחיות על חרבם כשודדים. סמוראים אלו נקראו רוֹנין ("אנשים צפים") וקיומם מוכיח כי היה קיים פער בין האידיאל לבין המציאות. לא תמיד המילה "רונין" באה בהקשר שלילי. לעתים "רונין" הינו שם נרדף לסמוראים. יעיד על כך "סיפורם של 47 הרונין", במוכר גם בשמות "47 הסמוראים"[7]. הינו אב טיפוס לסיפור יפני. הסיפור תואר על ידי מלומד יפני כ"אגדה לאומית", המתארת את המקרה המפורסם ביותר הכרוך בקוד הכבוד של הסמוראי, בושידו.

הסיפור מתאר קבוצת סמוראים שנהיו לרונין, לאחר שהדאימיו (daimyo) שלהם אולץ לבצע התאבדות טקסית עקב התקפה שערך נגד הקוֹ‏זוּ‏קֵה-נוֹ‏-סוּ‏קה (בעל תפקיד בחצר השלטון) בשם קִירָ‏ה יוֹ‏שִינָ‏אקָ‏ה. לאחר המתנה סבלנית של שנה ותכנון ממושך, נקמו הרונין בקירה בשם כבודו של הדאימיו. בהתאם לחוקים שהיו ידועים לרונין מבעוד מועד, אולצו אף הם לבצע ספוקו עקב הרצח שביצעו. הסיפור זכה לפופולאריות בתרבות היפנית כסמל לנאמנות, הקרבה, התמדה וכבוד שעל אנשים הגונים לשמר ולקיים בחיי היום יום. בתקופת המודרניזציה המהירה של תקופת מייג'י, שיוועו בני יפן לשורשים תרבותיים והפופולאריות של הסיפור הכמעט מיתולוגי התעצמה.

הסמוראי והחרב

כמו האבירים באירופה, רכבו סמוראים בכירי על סוסים, בעוד שהאחרים היו חיילים רגליים (אשיגארוּ). בצאתו לקרב חבש הסמוראי שריון קשקשים, עשוי מלוחיות פלדה המצופות לכה ומחוברות זו לזו בחבלים צבעוניים. השריון, שהתאים ללוחמה על גבי סוסים כונה אוֹ‏-יוֹ‏רוֹ‏י.

על שריונו נשא הסמוראי את סמל משפחתו, מצויר בתוך עיגול. סמל זה (מון), סייע להבחין ביון אויב לידיד בסערת הקרב. הסמוראי חבש לראשו קסדת מתכת מקושטת בקרניים. בניגוד לבגדיו האזרחיים שהיו פשוטים מאד, הקפיד הסמוראי ללבוש בגדים ססגוניים כדי להרשים אויבים כמו ידידים. הסמוראי נהג להתבשם ולהסתרק טרם היציאה לקרב, כדי שראשו ייראה מכובד אם ייכרת. על מצחו היה קושר הַצ'ימאקי – מטפחת לבנה שתפקידה למנוע מהזיעה לחדור לעיניים. מטפחת זו משמשת עד ימינו כסמל של נחישות וגבורה.  כמו כן נשא הסמוראי מניפה שבעזרתה צינן את פניו. היו מטפחות בעלות שולי מתכת חדים ששימשו גם ככלי מלחמה.

מבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם. הסמוראים התמחו בכמה כלי נשק: הרומח והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. כלי הנשק העיקריים של הסמוראים היו הקשת והחרב. הקשת הייתה עשויה ממקלות של עץ ובמבו המלופפים יחד ואורכה היה כשני מטרים, יותר מגובהו של הלוחם. החצים, באורך של כ-90 ס"מ היו עשויים מבמבו ומצופים בראשי מתכת ונישאו באשפות החיצים שעל הגב. הסמוראי חגר שתי חרבות: חרב ארוכה, שהלהב שלה היה באורך של כ-75 ס"מ וחרב קצרה, עם להב באורך של כ-50 מס"מ. כך היה מוכן לטווחים שונים של לחימה. החרבות היו מעוקלות במקצת ונישאו מצד שמאל, כשמחציתן בולטת קדימה. החרב הארוכה הייתה כבדה ולכן החזיקוה בשתי ידיים. משום כך לא נשאו הסמוראים מגן בידם השמאלית, כפי שעשו אבירי אירופה. החרב הפכה לכלי הדגול ביותר של הסמוראים, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.

כבר בגיל חמש קיבל ילד של סמוראי חיקוי של חרב אותה היה נושא על החגורה. בעת טקס הבגרות, ביחד עם קבלת השם שלו, הנער היה מקבל את הנשק האמיתי – צמד של קטאנה (katana) וואקיזאשי (wakizahi), המכונה ביפנית דאישו (大小, מילולית "גדול וקטן"). הוקיזאישי היה נשקו הפרטי של הסמוראי, אותו אף פעם לא הורידו מהחגורה. אפילו כשהסמוראי התבקש להוריד את הנשק שלו בכניסה לבית, הוא היה רשאי להשאיר את הוקיזאשי על החגורה.

בדרך כלל הסמוראים נתנו שמות לחרבותיהם, כי האמינו שהחרב מהווה שלוחה אמיתית של תודעת הלוחם שבתוכם. ואכן, החרב היא נשמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא יימצא בלעדיה. את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו.

החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שבדומה לחרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרן לייזר. הסמוראי ראה גם בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בין הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. קיים, כמובן, גם צד גלוי ונמוך לסמוראי – החייל הנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, המתרחש בשדה קטל תודעתי ולא פיסי.

כאן המלחמה היא בין שתי מצבי תודעה ולא בין שתי גופים. לשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא מלוטשת וחדה, אך גם נובעת ומתיימרת מתוך ים של שלווה פנימית. עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל השלום, הצדק, ההתקדמות והאנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זין שמטרתו לסייע לו בנתיבו אל הישירות ולהשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת, במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי העצור בה, אזי ייהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.

השימוש בחרב הייתה אומנותו של הסמוראי, וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת יכול היה לקחת חודשים רבים. בתקופת קמקורה הגיעה הטכנולוגיה של ייצור החרבות לרמה גבוהה. החרבות היפניות נחשבו לטובות בעולם והיה להן ביקוש גם בסין ובקוריאה. כדי ליצור את החרב הראויה פותחו שיטות היתוך משוכללות בכבשנים של פחם עץ, שבהם הגיע החום לאלפי מעלות. את הברזל החם היו רוקעים ומחשלים עד שהתקבלה הפלדה המעולה של החרב.

יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמוראי; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאינספור רבדים דקים של פלדה. אזי לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של ההברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר, חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי בחרב. ברוח הזן, מבטל הסמוראי את אישיותו, כך שהיא הופכת להיות חלק מהחרב (כפי שלוחם הקראטה  מבטל את הכול והופך להיות חלק מהמכה). "אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה".

תחילה עסקו בכך נזירי ההר (ימאבּוּשי) ומאוחר יותר – משפחות שהתמחו במקצוע זה. טרם שניגשו חרשי החרב למלאכתם היו מטהרים את עצמם ולובשים בגדים של כוהנים שינטואיסטים. שני יצרני החרבות הידועים ביותר של יפן היו מָסָאמוּנֶה במאה ה-13 ותלמידו מוּרָמָאסָה במאה ה-14. עד היום נחשבות חרבותיהם כיצירות מופת. האגדה מספרת כי השניים ביקשו לבדוק חרבו של מי טובה יותר. תחילה הכניס מורמאסה את חרבו לנהר. היא הייתה כה חדה, עד שחתכה כול עלה שחלף על פניה. אך משהכניס מורו מסמונה את חרבו למי, זז הצידה כל עלה שהתקרב אליה. מסאמונה ניצח כי החרב הטובה ביותר היא זו מרתיעה מבלי שיהיה צורך להשתמש בה.

נישואין ומעמד האשה

החברה הסמוראית הייתה בראש ובראשונה חברת לוחמים, ולכן מעמד הנשים בה היה נמוך מזה של הגברים. נשים לא השתתפו בלחימה באופן קבוע, אך היו מקרים שבהם יצאו לסייע בהגנה על מבצרים, כשהן חמושות בחרב בעלת להב מעוקל ארוך שנקראה נג'ינאטה (Naginata). למרות ההבדל במעמד, נשים סמוראיות רבות למדו להשתמש בנשק זה, וכן בפגיון –  "טנטו" (tantō), כדי להגן על הבית או על עצמן במקרה הצורך.

אשת סמוראי נקראה אוקוסן (Okusan) – מילולית, "זו שנשארת בבית". היא ניהלה את משק הבית, גידלה את הילדים ודאגה לענייני המשפחה בזמן שבעלה יצא לקרב או שירת את אדונו. לפי העקרונות הקונפוציאניים (Confucianism), האישה הייתה אמורה להיות כפופה לגבר – תחילה לאביה, לאחר מכן לבעלה, ואם התאלמנה – לבנה הבכור. היא לא השתתפה בפוליטיקה, לא ירשה רכוש, והייתה תלויה לחלוטין בגבר.

עם זאת, לאורך ההיסטוריה היפנית היו גם נשים יוצאות דופן שהצליחו לרכז כוח והשפעה. כך, למשל, אשתו של השוגון אשיקאגה יושימאסו (Ashikaga Yoshimasa) שלטה בפועל במקומו כאשר זה איבד עניין בענייני המדינה, ופילגשו של טויוטומי הידיושי (Toyotomi Hideyoshi) הנהיגה את בית הידיושי לאחר מותו. למרות החריגים האלה, המערכת החברתית נותרה פטריארכלית.

המעמד הנחות של הנשים בא לידי ביטוי גם בשפה ובנימוסים. גבר היה פונה אל אישה בלשון שמשתמשים בה כלפי ילדים או משרתים, בעוד שהאישה הייתה מחויבת לדבר אליו בלשון נימוסית ומכבדת. גם כיום, שרידים מהבדלי הלשון האלה קיימים ביפנית המדוברת. כאשר סמוראי צעד עם אשתו, היא הייתה הולכת מאחוריו – לרוב ארבעה צעדים – ונושאת את המטען או כלי הבית, לרוב בקשר בד מטפחת רחבה.

הסמוראי נדרש להיות נאמן לאדונו יותר מאשר למשפחתו, ולכן אם היה צורך בכך, היה עליו להקריב את טובת אשתו וילדיו למען חובתו. לעומתו, האישה הייתה מחויבת בנאמנות מוחלטת לבעלה בכל מצב. במקרים שבהם סמוראי ביצע האראקירי (Harakiri) או ספּוּקוּ (Seppuku) – התאבדות טקסית לשמירה על כבודו – הייתה אשתו לעיתים מבצעת גִ'יגָאי (Jigai), גרסה נשית של ספוקו, שבה דקרה את עצמה בצוואר כדי למות בכבוד.

נישואי סמוראים היו עניין חברתי ופוליטי לא פחות מאישי. סמוראי בכיר היה אמור לשאת אישה ממעמדו או ממעמד גבוה ממנו, בעוד שסמוראים מדרגות נמוכות יכלו להינשא גם לנשים פשוטות. הכלה הביאה עמה נדוניה (dowry), ששימשה להקמת הבית. לעיתים סמוראי שחייב כסף לסוחר עשיר היה מתחתן עם בתו כדי למחוק את חובותיו, והסוחרים השתמשו בנישואים כאלה כדי לשפר את מעמדם החברתי.

אהבה ורומנטיקה לא נחשבו לתחומים מכובדים בקרב הסמוראים. בניגוד לאצילי תקופת היאן (Heian), שבהם נחשבו החיזור והרגש לחלק חשוב מחיי התרבות, הסמוראים חונכו לרסן את תשוקותיהם ולשמור על איפוק. הבעת רגש כלפי נשים נחשבה לסימן חולשה. סמוראי היה רשאי להחזיק פילגש , אך רק לאחר שנבדקה בקפדנות על ידי סמוראי בכיר. אם נולד לפילגש בן, הוא היה יכול להיות מוכר כסמוראי.

מבחינת החוק, סמוראי היה רשאי להתגרש מאשתו, אך גירושים היו נדירים מאוד. שמירת הכבוד האישי, ערך מרכזי בקוד הבושידו (Bushidō), מנעה גירושים במרבית המקרים. נוסף על כך, במקרה של גירושין היה עליו להחזיר את הנדוניה, דבר שעודד הימנעות מהם. אם בכל זאת התרחש גירושין, אשת סמוראי יכלה לבחור לסיים את חייה בביצוע ג’יגאי (Jigai), כדי לשמור על כבודה האישי והמשפחתי.

שודו

שוּ‏דוֹ‏ (Shudo) זוהי מסורת של קשרי אהבה בין סמוראי מנוסה לבין סמוראי צעיר, בדומה לפדרסטיה ביוון העתיקה[8]. בצורה כזאת הועברה המסורת הסמוראית מדור לדור, ולשודו מקום חשוב ומרכזי בתרבות הסמוראים. כתבי בושידו מסוימים, כגון ""חַגָקוּרֶה" (Hagakure)  מפרטים בדיוק את האופן הנכון של ניהול הקשר.

"חַגָקוּרֶה"  בתרגום מילולי "נסתר בין העלים" – הוא אחד הספרים המרכזיים בתרבות הסמוראים ובתפיסת הבּוּשִידוֹ (Bushidō), “דרך הלוחם”. את הספר חיבר בתחילת המאה ה־18 יאמָאמוטו צוּנֶטוֹמוֹ (Yamamoto Tsunetomo), שהיה סמוראי משבט נַבֶּשִׂימָה (Nabeshima) באגן האי קיושו. לעיתים נכתב שמו בעברית בטעות כ“מינאמוטו צונטומו”.

צונטומו שירת כאיש חצר של אדונו נַבֶּשִׂימָה מִיטְסוּשִיגֶה (Nabeshima Mitsushige). לאחר מותו של אדונו, הוא ביקש לבצע ג’ונשי (Junshi) – התאבדות מתוך נאמנות – אך החוק דאז, בתקופת טוקוגאווה, כבר אסר זאת. במקום זאת, צונטומו פרש לחיי נזיר בודהיסטי וחי בבדידות. במהלך פרישתו, הוא הכתיב את מחשבותיו על חיי הסמוראי לתלמידו טַשִירוֹ צוּרָאמוֹטוֹ (Tashiro Tsuramoto), שרשם את דבריו במשך כמה שנים – וכך נוצר הספר "חגאקורה".

הספר איננו חיבור שיטתי אלא אוסף של אמרות, מחשבות ואנקדוטות, הנוגעות לחיי היום־יום של הסמוראי, להתנהגות נאותה, וליחס בין נאמנות, חובה ומוות. צונטומו ראה במוות את המבחן העליון של נאמנות ויושר. המשפט המפורסם ביותר בספר הוא: "דרך הסמוראי היא המוות" .

המשפט הזה לא קורא בהכרח להתאבדות, אלא מבטא את הרעיון שעל הסמוראי להיות מוכן בכל רגע למות למען חובתו, בלי היסוס ובלי מחשבה על רווח אישי.

"חגאקורה" משקף את המעבר בתקופתו – כאשר תפקיד הסמוראים כלוחמים החל לדעוך והם הפכו לפקידים, מורים ואנשי חצר – ואת הרצון לשמר את רוח הבושידו בעולם שבו כבר אין מלחמות. בתקופה המודרנית, ובייחוד במאה ה־20, הספר זכה לפרסום מחודש והפך לסמל של נאמנות, הקרבה ומשמעת עצמית. הוא שימש השראה הן לתרבות הצבאית היפנית בתקופת מייג’י ומלחמת העולם השנייה, והן לזרמים פילוסופיים ותרבותיים שעסקו בזהות היפנית ובמשמעות החיים על פי עקרונות הסמוראים.

במובן רחב יותר, "חגאקורה" מציג את הסתירה שבין הערכים האידיאליים של הבושידו לבין המציאות המשתנה של יפן, וממשיך להיקרא עד היום כספר הדרכה רוחני ופילוסופי, לא רק ללוחמים אלא לכל אדם המחפש חיים של משמעות, נאמנות ופשטות

הכתבים האלה מפארים את אהבת שודו, אשר לטענתם היא מלמדת את הסמוראי הצעיר ליושר, נאמנות וחוש אסתטי. המאהבים היו נאמנים מאוד אחד לשני, ומחזות על חיי הסמוראים עוסקים לא פעם במחלוקת של הסמוראי בין הנאמנות לדאימיו לנאמנות למאהב.

תום עידן הסמוראים מסמל את סיומה של תקופה בת מאות שנים שבה שלט מעמד הלוחמים בחברה ובפוליטיקה היפנית. הסוף לא הגיע באירוע יחיד, אלא היה תהליך הדרגתי שהושפע משינויים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שהתחוללו ביפן במחצית השנייה של המאה ה־19.

שקיעת מעמד הלוחמים

בתקופת טוקוגאווה (Tokugawa), שנמשכה מ־1603 עד 1868, נהנו הסמוראים ממעמד גבוה, אך כבר אז השתנו תפקידיהם. השלטון המרכזי הביא לשקט יחסי ולסיום עידן המלחמות הפנימיות, והסמוראים – שהיו בעבר לוחמים פעילים – הפכו בהדרגה לפקידים, מורים ואנשי מנהל. רבים מהם חיו מקצבאות שהוקצו להם על ידי האדון הפיאודלי (דאימיו – Daimyō), אך עם השנים הקצבאות נשחקו והם הידרדרו כלכלית.

המפגש הראשון עם המערב

עד אמצע המאה ה־19 הייתה יפן סגורה כמעט לחלוטין בפני זרים במסגרת מדיניות הסַקוֹקוּ (Sakoku) של תקופת טוקוגאווה (Tokugawa). רק סוחרים הולנדים וסינים הורשו לפעול בנמל אחד, בנגסאקי. הסדר זה נשמר יותר מ־200 שנה, עד להגעת הקומודור מתיו פרי (Matthew Perry) עם “האניות השחורות” של ארצות הברית בשנת 1853, ודרישתו לפתוח את שערי יפן לסחר.

האירוע הזה זעזע את יסודות הסדר הישן. התותחים והקיטור של הספינות האמריקאיות המחישו את הפער הטכנולוגי העצום שבין יפן הפיאודלית לבין המעצמות המערביות. תחת לחץ צבאי נאלצה הממשלה לחתום על הסכמי סחר לא שוויוניים, והדבר יצר תחושת השפלה עמוקה בקרב הסמוראים.

התגובה לסכנה החדשה לא הייתה אחידה. חלק מהסמוראים, בעיקר מנחלות סאטסומה (Satsuma) ו־צושו (Chōshū), הבינו כי אין מנוס מהסתגלות לעולם החדש. הם קראו לסיסמה “טכנולוגיה מערבית, רוח יפנית” , כלומר, לאמץ את הידע והכוח של המערב תוך שמירה על זהות יפנית ועל ערכי הבושידו.

לעומתם, סמוראים שמרנים יותר ראו במערב איום תרבותי ומוסרי. בעיניהם, החיקוי של מדינות זרות נחשב לבגידה בדרך הסמוראי ולפגיעה בכבוד הלאומי. הם קראו לגרש את “הברברים” (Jōi – Expel the Barbarians) ולהגן על הקיסר ועל המסורת. הסיסמה “כבד את הקיסר, גרש את הברברים” הפכה למוטיב מרכזי של אותה תקופה.

המערב הביא איתו לא רק טכנולוגיה, אלא גם רעיונות של שוויון, זכויות אדם, לאומיות וחינוך מודרני. כל אלה עמדו בסתירה מוחלטת למערכת המעמדות הנוקשה של יפן הפיאודלית. הסמוראים, שראו עצמם נעלים על יתר החברה, איבדו בהדרגה את יתרונותיהם הכלכליים והחברתיים.

המאבק הפנימי בין פתיחות למודרניזציה לבין שמרנות מסורתית הוביל ישירות ל־מלחמת בושין (Boshin War) בשנת 1868,

שבסיומה עלה לשלטון הקיסר מייג’י. תקופת מייג’י סימלה את ניצחון המערביות: הונהגו רפורמות מרחיקות לכת – צבא מודרני, מערכת חינוך כללית, תעשייה, רכבות, חוקה חדשה – וכל אלה ביטלו את הצורך במעמד לוחמים תורשתי.

מלחמת בושין (Boshin Sensō), שהתחוללה בשנים 1868–1869, הייתה למעשה הפרק האחרון בסיפורו הארוך של מעמד הסמוראים – נקודת המעבר בין יפן הפיאודלית של השוגונות לבין יפן המודרנית של תקופת מייג’י. אף שבמהותה הייתה מלחמה פוליטית בין תומכי הקיסר לבין נאמני השוגון, היא סימלה שינוי עמוק בהרכב החברה היפנית, והביאה בפועל לסיום עידן הסמוראים.

כשהחלה מלחמת בושין, עמדו הסמוראים משני צדי המתרס. בצד אחד – סמוראים מנחלות סאטסומה (Satsuma) ו־צושו (Chōshū), שתמכו בקיסר ובחזון של יפן חדשה ומודרנית; ובצד השני – סמוראים נאמנים לשושלת טוקוגאווה, שניסו לשמור על המסורת ועל הסדר הפיאודלי. באופן אירוני, הייתה זו מלחמה שבה סמוראים נלחמו בסמוראים – אך לא רק על שלטון, אלא על המשמעות של דרכם בעולם משתנה.

במובן זה, מלחמת בושין הייתה תחילתו של הסוף: היא פתחה את הדלת לרפורמות שהפכו את יפן למדינה מודרנית, אך גם סתמה את הגולל על אורח החיים הסמוראי ועל המבנה החברתי שהתבסס סביבו. הסמוראי, שעמד במשך מאות שנים במרכז הזהות היפנית, פינה את מקומו לחייל הלאומי ולאזרח המודרני – אך רוחו, ערכי הבושידו (Bushidō), נותרו חקוקים בתודעת העם היפני גם בעידן החדש.

ניצחון כוחות הקיסר במלחמה סימן את קריסת השוגונות ואת עליית שלטון מייג’י (Meiji Restoration). השלטון החדש פעל לבטל את מוסדות הפיאודליזם:  ההתמודדות עם רעיונות זרים וטכנולוגיה חדשה הביאה להבנה שהמבנה הפיאודלי הישן איננו מסוגל להבטיח את עתיד המדינה.

המכה הסופית למעמדם של הסמוראים ניתנה עם תחילת הרסטורציה של מייג’י (Meiji Restoration) בשנת 1868, כאשר הוחזרה הסמכות לקיסר והחלה תקופת המודרניזציה של יפן. הממשלה החדשה שאפה ליצור מדינה מודרנית על פי המודל המערבי, ובמסגרת זו בוטלו בהדרגה כל המוסדות הפיאודליים.רבים מבני מעמד הסמוראים השתלבו בצבא ובשירות הציבורי החדש, אך אחרים איבדו את מקור פרנסתם ואת זהותם החברתית

בשנת 1871 בוטלו רשמית הנחלות הפיאודליות (האן – han) והוחלפו במחוזות הנשלטים על ידי המדינה. ב־1873 הונהג גיוס חובה לצבא לאומי במקום צבאות הסמוראים. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1876, נאסר על סמוראים לשאת חרבות בפומבי – האות הסופי לתום מעמדם כלוחמים נפרדים.

ב־1873 נחקק חוק גיוס חובה כללי (Conscription Law), שהקים צבא מודרני המבוסס על אזרחים ולא על מעמד לוחמים תורשתי.

ב־1876 נאסר על סמוראים לשאת חרבות בפומבי – אחד הסמלים הבולטים ביותר של מעמדם.

כתוצאה מכך איבדו הסמוראים את זכויות היתר שלהם ואת זהותם החברתית. חלקם השתלבו בצבא החדש, אחרים הפכו לפקידי ממשל, מורים או יזמים. אך רבים, במיוחד מהשכבות הנמוכות, חשו מושפלים ומודרים.

 מרידות הסמוראים

הקיצוניים שבסמוראים סירבו להשלים עם השינויים. הם ראו במודרניזציה אובדן של רוח הבושידו ושל הערכים המסורתיים של נאמנות וכבוד. מרידות אחדות פרצו בשנות ה־70 של המאה ה־19, כשהבולטת שבהן היא מרד סאצומה (Satsuma Rebellion) בשנת 1877, בהנהגת סָאיגוֹ טָקָמוֹרי (Saigō Takamori) – אחד הקצינים הבולטים ששירתו בעבר את ממשלת מייג’י. המרד דוכא בכוח בידי הצבא החדש, שהיה מצויד בנשק מודרני. תבוסת הסמוראים במרד סאצומה סימנה למעשה את קץ עידן הלוחמים המסורתי ביפן. הנראטיב הסמוראי הרומנטי, הוצג בסרט "הסמוראי האחרון"[9].

הסמוראי האחרון" הוא יותר מסרט פעולה או דרמה היסטורית; הוא מטאפורה על השינוי הבלתי נמנע שעבר על יפן במאה ה־19. דרך סיפורו האישי של אלגרן וגורלם של קצומוֹ ואנשיו, הסרט מבטא את כאב הפרידה מעולם ישן ואת החיפוש אחר משמעות בעולם חדש. בכך הוא מצליח להעביר את מהות תום עידן הסמוראים – לא רק כאירוע היסטורי, אלא כתהליך נפשי ותרבותי עמוק שחולל את יפן המודרנית.

משלת מייג’י ראתה בחינוך את המפתח לבניית האומה. מערכת החינוך החדשה חינכה את הנוער לערכים של נאמנות למדינה, צייתנות, אחריות אישית והקרבה למען הכלל – כולם עקרונות שמקורם בבושידו. בתי הספר עודדו “נאמנות לקיסר” (Chū) ו“יושר פנימי” (Makoto), והציגו את האזרח כאדם שעליו לפעול במלוא המרץ למען החברה, בדיוק כפי שסמוראי נלחם למען אדונו.

במקביל, אותם ערכים שולבו גם בצבא החדש, שנבנה על בסיס מודרני אך נדרש למשמעת מוחלטת. כך הפך הבושידו למעין קוד מוסרי של הצבא הקיסרי, שהדגיש את הרוח הלוחמת (י– Yamato-damashii, “הנפש היפנית”) כיתרון מוסרי מול העוצמה הטכנולוגית של המערב.

עם המעבר מתרבות של חרב לתרבות של תעשייה, הערכים הסמוראים הועתקו אל עולם העבודה. במקום לוחם הנאמן לאדונו, נולד עובד הנאמן לחברה או למדינה.

• נאמנות (Chū) – הפכה לנאמנות למקום העבודה.
• משמעת (Rei) – הפכה ליסוד של יעילות וציות ארגוני.
• הקרבה עצמית (Makoto / Yū) – תורגמה למסירות טוטאלית לתפקיד ולמטרות הארגון.

התפיסה הזו עיצבה את מוסר העבודה היפני, שנודע עד ימינו בשילוב של התמדה, אחריות וחתירה לשלמות (kaizen).

מורשת הסמוראים

בעידן מייג’י (1868–1912), כשהשלטון החדש ביטל את המעמדות והקים מדינה ריכוזית מודרנית, הוגי דעות ופוליטיקאים הציגו את הבושידו לא עוד כקוד של לוחמים בלבד, אלא כבסיס מוסרי לאזרח החדש של יפן.

הערכים של נאמנות, כבוד, שליטה עצמית, אחריות ומשמעת – שעמדו בבסיס דרכו של הסמוראי – הוצגו כערכים אוניברסליים שצריכים להנחות גם פקיד, מורה, חייל או פועל.

הוגים כמו אינאזו נִיטוֹבֶּה (Inazō Nitobe), בספרו "הבושידו – נשמתה של יפן"[10]  תיארו את הבושידו כיסוד הרוחני של העם היפני, המקביל לקוד האבירות באירופה. תפיסה זו הפכה את רוח הסמוראים לכלי אידאולוגי שאיחד את החברה סביב רעיון של שליחות לאומית ומוסר עבודה גבוה.

סיכום

למרות סופו הפיזי של מעמד הסמוראים, רוח הבושידו לא נעלמה. ערכים כמו נאמנות, משמעת עצמית, אחריות וכבוד שולבו באתוס הלאומי של יפן המודרנית. בתקופת מייג’י ובמאה ה־20 נעשה שימוש ברעיונות אלה כדי לעצב את רוח הצבא והחינוך. גם בתרבות הפופולרית, הסמוראים נותרו סמל של זהות יפנית – מופת של יושרה, אומץ והקרבה.

כך, אף שעידן הסמוראים הסתיים מבחינה היסטורית במאה ה־19, מורשתם הרעיונית ממשיכה להתקיים, ומשמשת עד היום מקור השראה לספרות, קולנוע ופילוסופיה יפנית מודרנית.

סיכום

הסמוראים עיצבו את ההיסטוריה, התרבות והזהות של יפן במשך קרוב לאלף שנה. הם לא היו רק לוחמים, אלא גם נושאי תרבות, אתיקה ופילוסופיה שלמה – דרך חיים שהשפעתה ניכרת עד ימינו. דרכם – הבּוּשִידוֹ (Bushidō), “דרך הלוחם” – התגבשה סביב ערכים של נאמנות (Chū), כבוד (Meiyō), אומץ (Yū), כנות (Makoto), שליטה עצמית, ו־נכונות להקרבה עצמית למען הכלל. מערכת זו שימשה במשך מאות שנים לא רק כקוד התנהגות צבאי, אלא גם כבסיס מוסרי לחברה כולה.

במובנה העמוק, דרך הסמוראי ביטאה איזון בין חיים ומוות, בין פעולה למחשבה. היא הושפעה מהזן־בודהיזם, שהעניק לה שקט נפשי וריכוז ברגע הנוכחי, ומהקונפוציאניזם, שגיבש את הסדר ההיררכי והמחויבות החברתית. ערכים אלו לא היו רעיונות תאורטיים בלבד – הם הופנמו כדרך חיים. המוות, לדוגמה, לא נחשב ככישלון אלא כהגשמה של נאמנות ושלמות פנימית, כפי שביטא זאת יאמאמוטו צונטומו בספרו חגאקורה: “דרך הסמוראי היא המוות.”

למרות ביטול מעמדם, רוח הסמוראי לא נעלמה. הערכים שהנחו אותם גויסו מחדש לשירות המדינה המודרנית. הבושידו הפך לכלי חינוכי ולאומי, שבאמצעותו עוצב “האזרח החדש” – נאמן, ממושמע, חרוץ ומוכן להקרבה למען הכלל. הקיסר תפס את מקומו של האדון הפיאודלי, והנאמנות האישית הפכה לנאמנות למדינה. מוסר העבודה היפני – התמדה, שלמות, אחריות קולקטיבית – נשען על אותם יסודות אתיים.

גם ההתנגשות עם המערב לא ביטלה את רוחם של הסמוראים, אלא עיצבה אותה מחדש. בעוד חלקם התנגדו למודרניזציה וראו בה איום על המסורת, אחרים הבינו כי יש לשלב בין “רוח יפנית וטכנולוגיה מערבית” (Wakon Yōsai). כך נוצרה זהות יפנית חדשה, המבוססת על איזון בין קִדמה למסורת, בין טכנולוגיה לערכים רוחניים.

הסמוראים אמנם נעלמו מבחינה חברתית, אך שרדו כרעיון תרבותי. דמותם ממשיכה להופיע בספרות, באמנות, ובתרבות הפופולרית כסמל של יושרה, נאמנות, אומץ ומסירות. הם הפכו ממעמד של לוחמים לקוד אתי של עם שלם. ביפן המודרנית, הסמוראי אינו עוד נושא חרב – הוא המהנדס, המורה, או העובד המסור הפועל באותה רוח של אחריות, ריסון עצמי ושלמות בעשייה.

לכן ניתן לראות בסמוראים לא רק תופעה היסטורית אלא יסוד מוסרי־תרבותי מתמשך: הם הניחו את התשתית הרוחנית שעליה נבנתה יפן החדשה. במעבר מהחרב אל המפעל, מהנאמנות לאדון לנאמנות למדינה, מגלם האתוס הסמוראי את אחת התמורות התרבותיות הגדולות בתולדות האנושות – טרנספורמציה שבה הישן לא נכחד, אלא נטמע בבניין העולם החדש.

הסמוראי מת – אך רוחו חיה בכל ביטוי של התמדה, אחריות, נאמנות וכבוד, שהפכו למרכיבים העמוקים ביותר של הזהות היפנית המודרנית.

הערות

[1] שלטונה של המשפחה החל רשמית בשנת 1192 על ידי השוֹגוּן ("מצביא ראשי") מינאמוטו יוריטומו, שהקים מטה צבאי בקאמאקורה (עיר ליד יוקוהאמה), מטה אשר התנהל במקביל לממשל האזרחי ברשות הקיסר, ואשר היווה את הרשות השולטת בפועל ביפן.

[2] רפורמת טאיקה (大化の改新, Taika no Kaishin) – שהוכרזה בשנת 645 עם עלייתו לשלטון של הקיסר קוטוקו (孝徳天皇) – נחשבת לנקודת מפנה יסודית בתולדות יפן, ולראשית המעבר ממבנה שבטי־פיאודלי מוקדם אל מדינה ריכוזית במתכונת סינית. הרפורמה באה בעקבות "פרשת אישִׁי" (Isshi Incident), שבה התנקשו הנסיך נקה־נו־אואה (לימים הקיסר טֶנְג'י) ונקטומי נו קמטארי (שמן ביתו יקום מאוחר יותר שבט פוג'יווארה) בבכיר סוגה נו אירוקה – צעד שסיים את שלטון שבט סוגה האדיר והחזיר את עקרון הסמכות האימפריאלית. על רקע זה ביקשה הרפורמה לבסס שלטון מרכזי חזק בראשות הקיסר ולכונן מערכת ממשל אחידה, בהשראת שושלת טאנג שבסין.

עיקריה של הרפורמה נוסחו בצווים קיסריים שפורסמו ב-646 ("צווי טאיקה") וקבעו, בין היתר, את הלאמת הקרקעות והעובדים: כל הקרקע והאוכלוסין נחשבו מעתה רכוש המדינה, והוקנתה למעבדים בחלוקה מחודשת לפי מפקדי אוכלוסין תקופתיים. צעדים אלה נועדו לנתק את כוחן הכלכלי של משפחות האצולה ולבסס תלות ישירה בקיסר. במקביל הונהגה מערכת מינהלית ריכוזית: הארץ חולקה למחוזות (קוני) ולנפות (קורי), בראשם עמדו נציגים שמונו על־ידי החצר. הוקם מטה ממשל מרכזי, הונהגו תקנות מס אחידות, ונקבעה שיטה של מדידות קרקע ומפקדים כדי להסדיר מיסוי וצבירת עתודות. נוסף על כך אומצו מרכיבים תרבותיים־פורמליים מן המודל הסיני, ובהם שימוש בשמות תקופות (ננגו) – שהראשונה בהם נקראה "טאיקה", פירושה "שינוי גדול" – וכן סמלים טקסיים, לבוש דרגות ומערכת דירוג פקידותית.

הרפורמה נועדה לחזק את מעמד הקיסר כשליט עליון (טֶנוֹ, 天皇) ולהעביר את מוקד הכוח מהאצולה השבטית למנגנון בירוקרטי ממלכתי. אף שהשפעתה המעשית הייתה מוגבלת – בעיקר בשל התנגדות אזורית ופערים גאוגרפיים – היא הניחה את היסודות למערכת החוק והמשטר הידועה כ־ריצוריו (律令), שאפיינה את יפן הקלאסית. מנקודת מבט רחבה יותר, רפורמת טאיקה תרמה ליצירת התנאים שהובילו, דורות מאוחר יותר, להתגבשותה של שכבת הלוחמים המקומיים: בהחלישה את כוחם הישיר של האצילים על הקרקעות, יצרה המדינה תלות במנגנוני שמירה ואכיפה מחוזיים; מתחים בין המרכז לפריפריה הולידו צורך בכוחות חמושים נאמנים – גרעין אשר ממנו תצמח תרבות הסמוראים.

כך, אף שהרפורמה עצמה לא עסקה בלוחמים או במעמד הצבאי, היא סימנה את ראשית הדרך מן המערכת השבטית של יאמטו אל מדינה מאורגנת ומרוכזת, שביסודה הושתלו זרעי ההיררכיה, הנאמנות והחובה – ערכים שיהפכו מאוחר יותר לעקרונות המרכזיים של אתוס הסמוראי.

[3] קוד טאיהו (大宝律令, Taihō Ritsuryō) – שנוסד בשנת 701 לספירה – מהווה את עיבודה הסופי והמקיף של רפורמת טאיקה והשלב החשוב ביותר במיסוד המדינה היפנית הקדומה. הקוד, שנערך בימי הקיסר מונמו (文武天皇) בהשראת החוקים הסיניים של שושלת טאנג, שילב בין מערכת ה־ריצו (律 – החוק הפלילי) לבין ה־ריו (令 – תקנות המנהל), ויצר מערכת משפטית־מנהלית אחידה שהגדירה את סמכויות השלטון, את חלוקת הארץ, את זכויות החצר והפקידות ואת מערכת המס.

ביסודו עמד העיקרון כי כל הארץ והעם שייכים למדינה ולקיסר. בהתאם לכך הוגדרה היררכיית הפקידות (שני מועצות – Daijōkan ו־Jingi-kan), חולקה הארץ למחוזות (קוני) ונקבעו חוקים בנוגע לשירות צבאי, מיסוי, חלוקת קרקעות ולוח שנה מנהלי. הקוד עיגן את מעמדו העליון של הקיסר כראש המדינה וכמקור החוק, אך בפועל ניהלה את הממשל האוליגרכיה האריסטוקרטית בראשות שבט פוג’יווארה.

קוד טאיהו נחשב למרכיב המרכזי במערכת ה־ריצוריו (Ritsuryō system), שסימלה את המעבר הסופי של יפן ממדינה שבטית לפקידותית ומרוכזת. אף כי חלק מחוקיו נזנחו עם הזמן, השפעתו ניכרה מאות שנים אחר־כך, הן במוסדות השלטון והן בהתפתחות מעמד הלוחמים – אשר נולדו במידה רבה מהפער בין אידאל השלטון הריכוזי לבין המציאות של שליטה מקומית.

[4] בתקופת הייאן המוקדמת (794–מאה 9 לספירה) – תקופה שנפתחה עם העברת הבירה לקיוטו (הֵייאן-קיּוֹ, 平安京) – ביססה יפן את מוסדות המדינה על יסודות מערכת ה־ריצוריוּ, שנוסדה בקוד טאיהו, אך בהדרגה הפכה מאימפריה בירוקרטית ריכוזית לחברה אצילית־חצרונית הנשלטת בידי משפחות האצולה ובראשן שבט פוג’יווארה. לצד ההתפתחות התרבותית המרשימה, שהתבטאה בפריחה ספרותית, אמנותית ודתית, נחלשה השליטה הממשלתית בפריפריה: הפקידים המחוזיים קיבלו כוח גובר, ואחוזות פרטיות (שׁוֹאֶן) צמחו מחוץ לפיקוח המדינה. תהליך זה הוביל להופעתם של לוחמים אזוריים שנשאו נשק מטעם בעלי הקרקעות – ניצניו הראשונים של מעמד הסמוראים, שעתיד להגדיר את יפן הפיאודלית במאות הבאות.

[5] האמישי היו עמים ילידיים שחיו בצפון האי הונשו בתקופה הקדומה של יפן, בעיקר באזור טוהוקו, וניהלו מאבקים ממושכים מול ממלכת יאמטו עד שנכבשו או נטמעו בה במהלך המאות ה־8–9.

[6] הג’ונשי (junshi,  הייתה נוהג של התאבדות מתוך נאמנות, שבו משרת, לוחם או וסאל שם קץ לחייו בעקבות מותו של אדונו. פירוש המונח המילולי הוא "למות יחד עם" או "למות בעקבות האדון".

המסורת נולדה עוד בתקופות הקדומות של יפן, אך נעשתה רווחת במיוחד בתקופת הסמוראים, כאשר ערך ה־צ’ו (忠, נאמנות) נחשב למעלה עליונה. לוחם שראה את עצמו כבעל חוב מוחלט כלפי אדונו היה בוחר למות עמו, כסימן לנאמנות שאין לה גבול.

במאה ה־17, עם התבססות שלטון טוקוגאווה והסדר הציבורי החדש, הוכרז הג’ונשי בלתי חוקי (באופן רשמי ב־1663), מאחר ששלטונות השוגונות ראו בו פגיעה בסדר החברתי ובבזבוז מיותר של חיים. אף על פי כן, מקרים בודדים של ג’ונשי התרחשו גם לאחר מכן, ולעיתים אף הוערכו בראי הרומנטי של מסורת הסמוראי.

במובן הרחב יותר, הג’ונשי מייצג את הצד הקיצוני של ערך הנאמנות בבושידו – מוכנות מוחלטת להקריב את החיים למען האדון, גם כאשר אין בכך עוד תועלת מעשית.

[7] סיפור 47 הרונין", נקרא גם: "נקמת הדם באקו", "הסמוראים הנודדים מאקו" (Akō rōshi) ותקרית גנרוקו אקו (Genroku akō jiken)

[8] פדרסטיה (ביוונית: παιδεραστία, paiderastia) הייתה מוסד חברתי־תרבותי מקובל ביוון העתיקה, בעיקר בתקופת יוון הקלאסית (המאות ה־6–4 לפנה״ס). משמעות המונח המילולית היא "אהבת נערים" (pais – ילד, erastes – אוהב), אך בפועל היא תיארה קשר ממוסד בין גבר בוגר לנער צעיר.

במרכז הפדרסטיה עמד קשר חינוכי־חברתי בין שני גברים: ה־ארסטס (erastēs) – הגבר המבוגר, לרוב אזרח בעל מעמד, וה־ארומנוס (eromenos) – הנער המתבגר, לרוב בן 12–18, שהיה חניך או תלמיד. הקשר נועד לכאורה לשמש אמצעי חינוך להעברת ערכים כגון אומץ, נאמנות, שליטה עצמית ואהבת מולדת. לצד הפן החינוכי התקיים לעיתים גם ממד אירוטי, אם כי מידת הלגיטימיות של יחסים מיניים בפדרסטיה השתנתה בין ערי־המדינה ובין התקופות.

באתונה, למשל, נחשבה הפדרסטיה לחלק מהתרבות החינוכית של האצולה, כל עוד התקיימה מתוך כבוד הדדי והימנעות מניצול. לעומת זאת, בספרטה היה הקשר הפדרסטי חלק מהמערכת הצבאית־חינוכית: הנער למד מן המבוגר את אורחות הלוחם והחובה לאזרחות, אך היחסים הגופניים נחשבו בלתי הולמים אם נבעו מתשוקה בלבד.

הפדרסטיה שיקפה את תפיסת העולם היוונית, שלפיה אהבה בין גברים נחשבה צורה נעלה של חברות ואחווה רוחנית, לעומת היחסים בין גבר לאישה, שנחשבו בעיקר לצורכי הולדה וניהול הבית. יחד עם זאת, כבר בעת העתיקה היו פילוסופים שהתנגדו לה – סוקרטס למשל, כפי שהוא מתואר בכתבי אפלטון, ראה באהבה זו אידיאל רוחני בלבד ולא פיזי.

בתקופה ההלניסטית ולאחריה דעך מוסד הפדרסטיה בהדרגה, ובתקופה הרומית הוא כבר נחשב מנהג זר ולא מוסרי. עם זאת, הפדרסטיה הותירה חותם עמוק בתרבות המערב – ביצירות אמנות, בספרות, ובדיון הפילוסופי על אהבה, חניכה וגבריות.

[9] "הסמוראי האחרון" (The Last Samurai, 2003) הוא סרט היסטורי-אפוס אמריקאי שביים אדוארד זוויק (Edward Zwick) ובכיכובו של טום קרוז (Tom Cruise). אף שהוא איננו תיעוד מדויק של מאורעות היסטוריים, הוא מבוסס על אירועים אמיתיים – בעיקר על מרד סאצומה (Satsuma Rebellion) בשנת 1877, שבו לחמו הסמוראים המסורתיים נגד צבא הקיסר המודרני. הסרט מציג באופן דרמטי את התנגשות התרבויות בין יפן הפיאודלית, הנשענת על ערכי הבושידו, לבין יפן החדשה, שמנסה לאמץ את דרכי המערב.

[10] Nitobe, Inazo. Bushidō: The Soul of Japan. Philadelphia: The Leeds & Biddle Co., 1900