פפואה ניו גיני של ימינו

היבטים אקטואליים של פפואה-גינאה החדשה. פוליטיקה, ממשל, כלכלה

כתב: גילי חסקין; ‏10/08/2025

ראו גם  באתר זה: הגאוגרפיה של פפואה-גינאה החדשה;    ההיסטוריה של פפואה – גינאה החדשה;    אקולוגיה של פפואה-גיניאה ; תרבות פפואה-גינאה החדשה  ; דתות בפפואה-גינאה החדשה

למצגת כללית על טיול מקיף לפפואה-ניו גיני (המתן בסבלנות. המצגת כבדה ועולה לאט)

למצגת בנושא הגאורפיה של פפואה-גינאה החדשה

למצגת על המגוון הביולוגי של פפואה-גיניאה החדשה

פפואה ניו גיני היא מדינה של ניגודים חדים – גן עדן טרופי עם פסגות הרים עטופות ערפל, נהרות שוצפים ושוניות אלמוגים מרהיבות, לצד מציאות יומיומית של אתגרי ממשל, פערים חברתיים וכלכלה מתנדנדת. כאן, יותר מ־850 שפות מדוברות ומאות תרבויות חיות זו לצד זו, לעיתים בהרמוניה ולעיתים במתיחות, כשברקע מאבקים על משאבי טבע – זהב, נפט וגז – שהפכו למוקד משיכה למעצמות בינלאומיות. בין כפרים נידחים, בהם הזמן כמעט עצר מלכת, לערים ההומות פעילות וסחר, מתנהל מרוץ מתמיד בין מסורת לשינוי, בין שימור מורשת עתיקה לבין הצורך להיטמע בכלכלה הגלובלית. פפואה ניו גיני של ימינו היא סיפור מרתק של עוצמת הטבע, עושר תרבותי ומאבק מתמשך לעיצוב עתיד במדינה צעירה ומורכבת.

עצמאות – בין חלום מדיני למציאות מורכבת

ב־16 בספטמבר 1975, כשדגל פפואה גינאה החדשה הונף לראשונה כריבון עצמאי, שרר באוויר שילוב של חגיגיות וחשש. על הנייר – מדינה צעירה שנולדה אל המפה הבינלאומית. בפועל – משימה אדירה שנחתה על כתפיים שטרם חוו ניהול עצמאי בהיקף כזה. רוב נציגי הממשל האוסטרלי – מומחים בחקלאות, כלכלה, חינוך ורפואה – עזבו כמעט מיד, ומעט מאוד הכשרה ניתנה למחליפיהם המקומיים. התוצאה: שינוי עמוק במבנה הממשל, ירידה ביעילות השירות הציבורי, ובייחוד קושי במתן שירותים לאזורים הכפריים. בשנות ה־80 הפכה המערכת הממשלתית, כולל הצבא, למעורבת יותר בפוליטיקה – תהליך שגרע מיעילותה ופגע בשקיפותה.

גם המערכת הפוליטית חוותה טלטלות. שיטת הבחירות שונתה לשיטת "המנצח לוקח הכול" (first-past-the-post), מתוך כוונה לעודד הקמת שתי מפלגות גדולות – אך בפועל, המערכת נותרה מפוצלת. מייקל סומארה (Michael Somare), מנהיג העצמאות, נבחר מחדש ב־1977, אך הודח בהצבעת אי־אמון ב־1980 לטובת יוליוס צ’אן (Julius Chan). ב־1982 שב לתפקיד, אך שלוש שנים מאוחר יותר הודח שוב.

האתגר הבוגנווילי לא נעלם. אף שהסכם עם הממשלה הלאומית ב־1976 סיים את ההכרזה החד־צדדית על עצמאות, התסיסה נמשכה. ההתנגדות באי הביאה לתיקון החוקה ולהעברת סמכויות משמעותיות ל־19 מחוזות. אך כישלונות ניהוליים בממשלות המחוזיות גררו ניסיון לצמצם את סמכויותיהן – מהלך שעורר איומים מחודשים בהתנתקות מצד חלק מהאיים.

בעוד שבאזורים רבים דעכו מלחמות השבטים, הרי שבהרים – אזורים שנפתחו לעולם החיצון זמן קצר לפני העצמאות – הסכסוכים התחדשו. מצב חירום הוכרז שם ב־1979, אך לא עצר את מעגל האלימות. בערים, האבטלה וחוסר האיזון המגדרי הולידו תרבות כנופיות, שזחלה עד פורט מורסבי (Port Moresby) והביאה ב־1984 להתערבות הצבא. ההצלחה היחסית שם הובילה לפעולות נוספות, אך במקביל המשטרה והצבא נעשו פוליטיים יותר, והמשמעת נשחקה. האזרחים פנו יותר ויותר לשירותי אבטחה פרטיים, וההשקעות הזרות החלו להתרחק.

במקביל, בבוגנוויל (Bougainville), ירד הצורך בעובדי מכרה פנגונה (Panguna Mine) לאחר שהושלמה הקמתו. הצעירים נותרו ללא תועלת ממשית מהפרויקט, ותסכולם הצית מרד מחודש ב־1988. המאבק הופנה הן נגד ממשלת המחוז והן נגד הממשלה הארצית. עם סגירת המכרה במאי 1989, הכריז "הצבא המהפכני של בוגנוויל" (Bougainville Revolutionary Army) על עצמאות. הממשלה המרכזית נסוגה והטילה מצור, והסכסוך הפך למלחמת אזרחים רוויית צדדים ומורכבויות. כוחות הביטחון חזרו לאי בסוף 1990, ובסיוע בני ברית מקומיים החלו להשיב שליטה. ב־1994 נחתם הסכם עם חלק מהמורדים, וב־1995 הוקמה ממשלת מעבר – אך הקרבות נמשכו. פרשת "סנדליין" (Sandline Affair) ב־1997, שבה נשכרו שכירי חרב להתערבות צבאית, הפילה את הממשלה. שיחות שלום בתיווך ניו זילנד הביאו בינואר 1998 להפסקת אש.

למרות הסערות, העשור הראשון לעצמאות התאפיין בצמיחה כלכלית מתונה. מכרה אוק טדי (Ok Tedi Mine) נפתח ב־1982, והכנסות המדינה לא קרסו גם כשסיוע אוסטרליה ירד מ־40% מהתקציב ב־1975 ל־17% ב־1988 – בזכות מערכת מיסוי משופרת. עם זאת, סגירת מכרה בוגנוויל פגעה בכלכלה, וההתאוששות בשנות ה־90 התבססה על יצוא נפט, מינרלים ומוצרי יער. הפערים החברתיים לא הצטמצמו, והשירותים הציבוריים נחלשו. חובות המדינה תפחו, והקינה (kina) – המטבע הלאומי – פוחתה ושוחררה לשער חליפין חופשי ב־1994. שנה אחר כך נלקחה הלוואת חירום מהבנק העולמי (World Bank).

הבחירות ב־1997 חשפו בעיית ייצוג חריפה: רוב המועמדים שנבחרו קיבלו פחות מ־30% מהקולות. רפורמה פוליטית בעקבות כך יצרה מימון ציבורי למפלגות רשומות, תמריצים למועמדות נשים, ועונשים למעבר בין מפלגות. בנוסף, הוחלט לעבור בהדרגה לשיטת "הצבעה מועדפת מוגבלת" (Limited Preferential Voting).

הסכם השלום של בוגנוויל ב־2001 העניק למחוז אוטונומיה רחבה יותר והבטיח משאל עם עתידי על עצמאות. הבחירות ב־2002 התאפיינו בעלייה באלימות. ב־2004 הגיעו שוטרים אוסטרלים להכשיר את המשטרה המקומית, וב־2009 חולקה המדינה לשתי פרובינציות חדשות – הלה (Hela) וג’יוואקה (Jiwaka).

בשנת 2011 פרץ משבר חוקתי בין פיטר או'ניל (Peter O’Neill), שנבחר לראש ממשלה ברוב גדול, לבין סומארה, שבית המשפט העליון קבע כי הוא ממשיך לכהן. ניסיונות לדחות את הבחירות כשלו, וב־2012 נבחר או'ניל מחדש. סומארה הצטרף לממשלתו, והחקיקה שנועדה להחליש את מערכת המשפט בוטלה.

הגז הטבעי הנוזלי (Liquefied Natural Gas – LNG), שהפך לתקווה הכלכלית הגדולה, החל לזרום ב־2014, אך מחירי האנרגיה הצונחים פגעו בהכנסות. במקביל, חוק המכרות של בוגנוויל ב־2015 העביר שליטה מלאה על משאבי המכרה לבעלי הקרקעות המסורתיים – צעד דרמטי במונחים של זכויות מקומיות.

ממשלת או'ניל בשנים 2012–2017 התמודדה עם שערוריות שחיתות. הבחירות ב־2017 החזירו אותו לשלטון, אך הקואליציה שלו הצטמצמה. התנהלות סביב פסגת APEC ב־2018, כולל רכישת רכבי יוקרה, הגבירה את הביקורת הציבורית והביאה לעריקות מהממשלה. במאי 2019 הוא התפטר, ובמקומו נבחר ג'יימס מארפה (James Marape).

בנובמבר אותה שנה התקיים משאל העם המיוחל באי בוגנוויל: 98.31% הצביעו בעד עצמאות. התוצאה אינה מחייבת, אך היא שרטטה בבירור את רצון התושבים. בבחירות 2022 זכתה מפלגת PANGU של מארפה במספר המושבים הרב ביותר, והוא המשיך לכהן כראש ממשלת פפואה גינאה החדשה – מדינה צעירה, שממשיכה לנווט בין מסורת לבין פוליטיקה עולמית, בין משאבי טבע לבין חלום של יציבות.

ממשל ופוליטיקה

פפואה גינאה החדשה היא ממלכה בחבר העמים, שבראשה עומד המלך צ'ארלס השלישי, המיוצג במדינה בידי המושל הכללי (מאז 2017 – בוב דדה). ראש הממשלה הנוכחי הוא ג'יימס מארפה (מאז 2019). המושל הכללי נבחר בידי הפרלמנט הלאומי החד־ביתי, המונה 111 מושבים, מהם 22 הם מושלי 21 המחוזות ומחוז הבירה. ראש הממשלה נבחר בידי הפרלמנט וממנה את השרים, היושבים במועצה המבצעת הלאומית (הקבינט). כהונת פרלמנט נמשכת עד חמש שנים.

מאז העצמאות נערכו במדינה בחירות דמוקרטיות סדירות והעברת שלטון בדרכי חוק, אף שתוצאות רבות שנויות במחלוקת. שיטת הבחירה היא "הצבעה מועדפת מוגבלת" (LPV), בה הבוחר מדרג לפחות שלושה מועמדים.

המפלגות אינן מבוססות על אידאולוגיה, אלא על בריתות בין אישים, וכל הממשלות מאז 1972 הן קואליציוניות. המערכת ידועה בחוסר יציבות – מפלגות רבות מתפצלות ומתחברות מחדש, תופעה המכונה "פוליטיקת יו־יו". שרי ממשלה מתחלפים לעיתים קרובות, ותפקידי שרים נחשבים משאב פוליטי חשוב עבור מחוזותיהם.

הפוליטיקה המקומית נשענת על קשרי שבט וכפר, עם זהויות אזוריות חזקות – בעיקר "פפואנית" בחופים ו"הררית" בפנים הארץ. הקרקע היא מוקד זהות מרכזי: 97% ממנה מוגדרת "קרקע מסורתית" בבעלות קהילתית, לרוב ללא רישום רשמי. ההצבעה מתבצעת לעיתים קרובות לאורך קווים שבטיים, ולעיתים מלווה באיומים ואלימות, במיוחד באזורי ההר. מספר רב של מועמדים עצמאיים מוביל לכך שמנצחים רבים נבחרים ברוב זעום, לעיתים פחות מ־10% מהקולות.

מסורת "הוונטוק" (קשרי הדדיות בין קרובים וחברי קהילה) משפיעה עמוקות על הפוליטיקה: בוחרים מצפים מתושביהם הנבחרים לגמול אישי ולקידום האינטרסים של הקהילה, גם אם הדבר מתנגש עם החוק. הדבר מעודד שחיתות ממוסדת – פוליטיקאים שנידונו בגין שחיתות אף נבחרו מחדש.

כל חבר פרלמנט שולט בקרן פיתוח אזורית גדולה עבור מחוזו – אחת הגבוהות בעולם – מה שמגביר ציפיות אישיות מהנבחרים, ולעיתים משמש בסיס לשחיתות. מימון זה גם יוצר תלות ישירה בין הצבעה למועמד לבין קבלת שירותים ממשלתיים, ומוביל להיעדרויות גבוהות של ח"כים מהפרלמנט ולחוקיות מיושנת. באזורים כפריים, המרוחקים לעיתים ימים ממרכזי שירות, הקשר עם המדינה מצומצם מאוד.

מערכת המשפט והתקשורת חופשיות יחסית, אך חלשות, והליכי משפט פוליטיים שכיחים ומכבידים על המערכת. דרישות פיצוי מקהילות עבור שימוש בתשתיות ציבוריות – כבישים, בתי ספר, שדות תעופה – מאטות את הפיתוח ויוצרות מתחים מקומיים.

כלכלה

פפואה גינאה החדשה, אחת המדינות המגוונות והמורכבות ביותר באוקיינוס השקט, מוגדרת בידי קרן המטבע הבינלאומית ככלכלה מתפתחת. היא נשענת בראש ובראשונה על משאבי הטבע העשירים שלה – מהאדמה, מהיער ומהים – אך התמונה הכלכלית רחוקה מלהיות פשוטה. עיקר ההשקעות ההוניות מתרכזות בכרייה ובנפט, בעוד שרוב האוכלוסייה מתפרנסת מחקלאות.

בשנת 2018, הפקת משאבים טבעיים – זהב, נחושת, נפט, גז – תרמה כמעט שליש מהתמ"ג, אולם תלות זו מעוותת את מדדי הצמיחה, וקשה למדוד נתונים כלכליים אמינים. גם נתונים היסטוריים של התמ"ג עברו שינויים חדים לאורך השנים. ב־2019 צמחה הכלכלה בקצב של 3.8%, עם אינפלציה של 4.3%. המטבע הלאומי, הקינה (Kina), מנוהל בידי הבנק המרכזי, שמאז העצמאות משנה מעת לעת את מדיניות שער החליפין. התעסוקה הפורמלית מוגבלת, ושכר המינימום נשחק ריאלית. בסוף העשור הקודם, רק כ־40% מהמועסקים בערים עבדו מחוץ לענף החקלאות, לעומת כ־20% בכפרים.

המדינה נמנית עם ספקיות העץ הטרופי הבודדות בעולם, אך ענף היערות מתבסס על טכנולוגיה בסיסית למחצה, ומייצא בעיקר חומרי גלם – עץ מנוסר, פורניר, דיקט ושבבים – ורק מעט מוצרים מוגמרים. חוסר בציוד אוטומטי ובהכשרה טכנית מקומית מעכב פיתוח מתקדם, ובתחום זה לא חסרות גם פרשות שחיתות: ההערכות הן שעד 70% מהכריתות אינן חוקיות. גם הים נדיב – הדיג המסחרי מספק כ־10% מהשלל העולמי.

החקלאות מגוונת ומשלבת חקלאות קיום, גידולים לשוק המקומי ויצוא בינלאומי. מוצרים ותיקים כמו קופרה (Copra)[1], קקאו, קפה ותה לא צמחו בשנים האחרונות, אך מטעי דקל השמן הפכו למנוע כלכלי חשוב, ומעסיקים אלפים. פפואה גינאה החדשה אחראית לכ־1.6% מייצור שמן הדקל העולמי ו־1% מהקפה, והחקלאות, אף שאינה הענף הכלכלי הגדול ביותר, מספקת תעסוקה לכ־85% מהאוכלוסייה.

באזורים הכפריים, כמעט 40% מהתושבים חיים כחקלאי קיום, מחוץ לכלכלה הכספית, ולעיתים קרובות בשיטות חקלאות מסורתיות המתאימות לתנאי המקום. לצד גידולי טארו מסורתיים, הבטטה – שהגיעה מאוחר יותר – הפכה למזון יסוד גם בגבהים של 2,700 מטרים. דקל הסאגו (Metroxylon sagu) הוא גידול נוסף הנפוץ ברחבי המדינה, ומשמש להכנת קמח סאגו.

העושר המינרלי עצום: זהב, נחושת, קובלט וניקל הם יצואנים עיקריים, ולצידם נפט וגז טבעי נוזלי (LNG) – המהווים יחד כ־86% מכלל היצוא. מכרה הזהב הגדול בליהיר (Lihir) ומכרה אוק טדי (Ok Tedi) הממשלתי הם רק שניים מהענקים הפועלים בשטח. יצוא הגז החל ב־2014, אך פרויקטים חדשים מתעכבים בשל מחלוקות על חלוקת הכנסות.

הטופוגרפיה ההררית מקשה על פיתוח תשתיות: רק שני כבישים ראשיים חוצים את פנים הארץ, התחבורה הימית מוגבלת, ולמרות 22 נמלים בינלאומיים – לא כולם פעילים. נמל לה (Lae) הוא הגדול במדינה ומטפל בכמחצית מהמטען הבינלאומי. התעופה, עם יותר מ־500 מסלולים (רובם לא סלולים), היא אמצעי התחבורה היעיל ביותר, שכן בעונת הגשמים חלק מהכבישים הופכים לבלתי עבירים.

החשמל מופק בחלקו ממקורות מתחדשים, כולל סכרים כמו סירינומו (Sirinumu) ויונקי (Yonki), אך תשתיות הביוב מוגבלות, ובחלק מהאזורים – כולל הבירה – השפכים מוזרמים ישירות לים.

בתחום הדיור, הפערים בולטים: בסוף שנות ה־2010, רק 15% מהבתים היו בעלי רצפה מוגמרת. בערים, 55% מהבתים חוברו לחשמל, ובכפרים – רק 10% (עלייה מ־3% ב־1996). מעל מחצית מהבתים העירוניים נהנים ממים זורמים, לעומת 15% בכפרים, שם הבארות נפוצות יותר.

ייחודה של פפואה גינאה החדשה מתבטא גם במבנה הבעלות על הקרקע: מעל 97% מהשטח הוא קרקע מנהגית (customary land) בבעלות קהילות מקומיות, ורוב הבעלויות אינן רשומות פורמלית. החקיקה מכירה במעמד משפטי ייחודי המבטיח שהקרקע המסורתית תישאר בידי הקהילה. יתרת השטחים היא בבעלות פרטית תחת חכירה ממשלתית או בבעלות המדינה, ובעלות חופשית מותרת רק לאזרחי המדינה

יחסי חוץ – פפואה גינאה החדשה בין אוקיינוס לאסיה

פפואה גינאה החדשה, השוכנת בצומת הימי שבין דרום־מזרח אסיה לאוקיינוס השקט, מטפחת זה שנים מדיניות חוץ המשלבת זהירות דיפלומטית עם פתיחות להזדמנויות חדשות. יחסי השכנות עם אוסטרליה, אינדונזיה ואיי שלמה הם אבן יסוד במדיניותה, אך אינם חפים ממורת רוח. עם אוסטרליה – בת הברית ההיסטורית ומי שסיפקה לאורך השנים סיוע נדיב – מתעוררות לעיתים מתיחויות סביב שינויים בהיקף התמיכה. עם איי שלמה ואינדונזיה, הצללים הכבדים של סכסוך בוגנוויל והמאבק הפפואני משליכים על הקשרים ומחייבים זהירות רבה.

בשנת 1986 הייתה פפואה גינאה החדשה ממייסדות קבוצת חוד החנית המלנזית (MSG), יחד עם איי שלמה וונואטו – ברית אזורית שנועדה להעמיק את שיתוף הפעולה בין המדינות המלנזיות. שנתיים מאוחר יותר כבר חתמו השלוש על הסכם שיתוף פעולה רשמי, ובמקביל נחתמו הסכמים דומים עם אינדונזיה (1986) ועם אוסטרליה (1987).

העמדה הרשמית של פורט מורסבי ביחס לסכסוך הפפואני ברורה: הכרה ותמיכה בשליטת אינדונזיה על גינאה החדשה המערבית, על אף הדיווחים הקשים על הפרות זכויות אדם בידי כוחות הביטחון האינדונזיים. לתושבי קהילות הגבול ניתנת האפשרות לחצות את הקו הבינלאומי לצרכים מסורתיים – שריד של מציאות תרבותית החוצה גבולות מדיניים.

אוסטרליה נותרה שותפה קרובה ומרכזית – לא רק כספקית הסיוע הזר המשמעותית ביותר, אלא גם ככוח תומך במשימות שמירת שלום וביטחון. בשנים האחרונות, לעומת זאת, הולכת וגוברת נוכחותה של סין, בעיקר דרך השקעות ענק בתשתיות. עבור בייג'ין, וגם עבור וושינגטון, קנברה ושחקנים אחרים, מיקומה האסטרטגי של פפואה גינאה החדשה – על ציר השיט שבין דרום־מזרח אסיה לאוקיינוס השקט – הופך אותה לשחקן חשוב יותר ויותר במפה הגיאופוליטית של המאה ה־21.

בזירה הבינלאומית נהנית המדינה משילוב נדיר של שייכות אזורית וחברות בארגונים עולמיים. מאז 1976 היא משמשת משקיפה ב־ASEAN, ומ־1981 אף כמשקיפה מיוחדת, עם בקשה רשמית לחברות מלאה. היא חברה בתנועת המדינות הבלתי־מזדהות, בחבר העמים הבריטי, בפורום איי האוקיינוס השקט, ב־APEC ובארגון האומות המאוחדות – רשת קשרים המעניקה לה נוכחות גם מעבר לגבולות האוקיינוס שלה.

פשע וזכויות אדם – הצללים שמעבר לגן העדן הטרופי

מאחורי הנופים הירוקים והחופים הזהובים של פפואה גינאה החדשה, מסתתרת מציאות חברתית קשה ולעיתים אף אלימה. המדינה נחשבת לאחת מהמסוכנות ביותר בעולם לנשים – אלימות ביתית ומינית נפוצה בכל שכבות האוכלוסייה, פוגעת לא רק בנשים עצמן אלא גם בילדים, ומותירה צלקות עמוקות בקהילה כולה. מעבר למחיר האנושי הכבד, זו גם אחת הסיבות לכך שנשים כמעט ואינן נוכחות בזירה הפוליטית המקומית, ושמשפחות רבות חוששות לשלוח את בנותיהן לבית הספר.

עד לא מזמן, המערכת המשפטית נשאה עמה מורשת אפלה במיוחד:

חוק הכישוף Sorcery Act) , שנחקק בשנת 1971 נועד להתמודד עם אמונות עממיות עמוקות פופולאריות באיg, במחוקק ניסה "להתחשב" במציאות שבה רבים מאמינים בחרם בכישוף — במיוחד במקרה של מוות פתאומי או מחלה — אך בו־זמנית למנוע ניצול מסוכן של אותה אמונה. החוק הכיר בכישוף כ"מעשה רע",

בנוסף, אפשר להאשים  אדם בכישוף כהגנה משפטית במקרה של רצח — כלומר, למעניש על סמך אמונה ביכולות על־טבעיות יכול היה לקבל הקלה או אפילו חפות החוק קבע כי במקרים מסוימים ניתן לאפשר הגנה משפטית למי שביצע פשע בטענה שניסה לעכב כישוף מזיק. אחוז התלונות ואת העינויים הנוראים — לרוב נשים וילדים — זינקו בעשורים שחלפו, במיוחד בסביבות ההרריים. מצבים של רצח ופגיעה פומבית ואכזרית הפכו, לצערנו, לשגרה חלקית. בשנת 2013 בוטל החוק בעקבות סערה ציבורית, כשנרצחה קפארי לניאטה, צעירה שהועלתה כתועבה לכישוף ונשרפה חיה. לצד ביטול החוק, הוחזרה עונש מוות למי שחולל רדיפת כישופים. למרות ביטול החוק, במציאות הכפרית מרבית ההאשמות בכישוף נתקעויות במערכות השיפוט המקומיות (village courts), שבהן רגולטורים חינוכיים מועטים, ושופטים שלרוב חסר להם רקע פורמלי.

מלבד זאת, רק חצי אחוז מתוך אלפי מקרים המתועדים של עינויים ורצח הקשורים לכישוף הובילו לעונש — נתון מבהיל שממחיש את האין־תפקוד המשפטי בתחום

החוק בוטל רק ב־2013, אך גם כיום מוערך כי מדי שנה נרצחים עשרות – ואולי מאות – אנשים על רקע האשמות בכישוף.

לצד זאת, יחסים הומוסקסואליים נותרו מחוץ לחוק, משקפים שמרנות משפטית וחברתית עמוקה.

דמיינו עיר טרופית חמה, שבה המולת השוק מתערבבת בצלילי מוזיקה מתקליטים ישנים, ומעבר לפינה – מציאות קשה, מורכבת, ולעיתים אלימה. בפורט מורסבי, בירת פפואה גינאה החדשה, נולדה בשנות ה־70 תופעה שהפכה עם השנים לאחד מסימני ההיכר האפלים של המדינה – כנופיות ה"רסקול". אמנם

באזורים ההרריים, אלימות שבטית הייתה במשך דורות חלק בלתי נפרד ממבנה החיים, אך הופעת כלי ירייה מודרניים שינתה את כללי המשחק – והפכה סכסוכים מסורתיים לקטלניים בהרבה.

הכול התחיל בגלי ההגירה מהכפרים לעיר. משפחות רבות נטשו את אורח החיים המסורתי במטרה למצוא עבודה, חינוך ושירותים מודרניים. אלא שהעיר לא חיכתה להן בזרועות פתוחות. האבטלה הרקיעה שחקים, החינוך הפורמלי נותר מחוץ להישג יד של רבים, והפערים החברתיים הלכו והעמיקו. עבור צעירים שנעקרו מסביבתם הטבעית, הכנופיות הפכו לא רק לבית אלא גם למערכת תמיכה – מקום שבו מצאו שייכות, זהות, ולעיתים גם פרנסה

בעבר נלחמו יריבים בגרזנים, מצ’טות וחניתות, תוך הקפדה על "קודי כבוד" שהגבילו את האלימות; כיום, עם הברחות תחמושת וגניבות נשק, גבולות אלו היטשטשו. הכוחות המזוינים ומשטרת המלוכה מתקשים לאכוף סדר, ובמקומות רבים הפכו קרבות שבטיים למאבקים בין כנופיות ה"רסקול" ((Raskol gangs)), שחלקן אף מקיימות קשרים עם פוליטיקאים מקומיים[2]. הפשיעה הזו פוגעת קשות בכלכלה הכפרית ומערערת את הביטחון האישי.

.

עם השנים, מה שהחל כקבוצות קטנות של נוער תוסס אך חסר כיוון, התגבש לארגונים פליליים מתוחכמים. הרסקולים לא הסתפקו עוד בכיסוח מכוניות או בשוד מזדמן – הם בנו רשתות חוצות גבולות של סחר בנשק ובסמים, הפכו לשחקנים מרכזיים בפשיעה העירונית, והקימו לעצמם מערך כוח שלא תמיד פעל הרחק מעין הציבור. כוחות המשטרה, הפועלים לרוב עם משאבים מוגבלים, מצאו את עצמם נגררים לקרב התשה מול יריב חמוש, מאורגן, ולעיתים מקושר פוליטית.

אך לא רק שוד וסחר בנשק נמצאים בתפריט. באזורים העניים ביותר, תיעדו פעילי זכויות אדם פרקטיקות מזעזעות של "אונס יוזמה" – טקס אכזרי שבו צעירים נדרשים לאנוס כדי להצטרף לכנופיה. מנהיג כנופיית "Dirty Dons 585" אף הכריז בגלוי כי נשים תפסו את מקומם של חזירים בטקסי חניכה, והמליץ למגויסים לרצוח את הקורבן כדי להימנע ממעקב משטרתי. סיפורים אלו חושפים לא רק את עומק האלימות, אלא גם את הקריסה המוסרית והמשפטית המאפשרת לה להתקיים.

הרסקולים הם יותר מתופעה פלילית – הם מראה חברתית המשקפת את המתח האדיר שבין מסורת לכאוס עירוני, בין פיגור מערכתי למאבק הישרדותי יומיומי. הפתרון, אם קיים, חייב להיות רב־מערכתי: חינוך שיחליף את הרחוב, השקעה בשכונות מוחלשות, חיזוק הכלכלה המקומית, לצד אכיפה נחושה וממוקדת.

משטרת המלוכה של פפואה גינאה החדשה ניצבת בחזית המאבק – אך לא מעמדת כוח. היא פועלת מול יריבים מצוידים בנשק חם, עם תקציבים מצומצמים, מורל ירוד, וכתם של האשמות על הפרות זכויות אדם. פוליטיקה, מאבקי כוח פנימיים ושחיתות מוסיפים שכבות של קושי, והופכים את השאיפה לחברה בטוחה וצודקת לאתגר עצום במדינה צעירה שעדיין מחפשת את דרכה.

ובכל זאת, יש נקודות אור: מהלכים לשינוי חקיקה, יוזמות קהילתיות, ותסיסה אזרחית נגד האלימות. השאלה היא האם מאבק זה יצליח לחצות את המרחק הארוך שבין מסורת לכוח שלטוני, ולהחזיר את הרחובות – ואת התקווה – לתושבי פורט מורסבי ושאר ערי פפואה גינאה החדשה.

הערות

[1] קופרה (Copra) היא ליבת הקוקוס המיובשת, המשמשת בעיקר להפקת שמן קוקוס. שימושים עיקריים:

הפקת שמן קוקוס (למזון, קוסמטיקה, סבונים ושימושים תעשייתיים). שאריות הקופרה לאחר סחיטת השמן משמשות כמספוא לבעלי חיים.

קופרה היא אחד ממוצרי היצוא החקלאיים הוותיקים במדינה. בעבר היא הייתה מקור הכנסה מרכזי לכפרים בחופים ובאיים, אם כי בשנים האחרונות תרומתה לכלכלה ירדה לעומת גידולים כמו שמן דקל וקפה.

[2] המונח רסקול (Raskol) בשפת הטוק־פיסין נובע מהמילה האנגלית "rascal" ומשמש באופן שכיח לתיאור פושעים או חברי כנופיות בפפואה גינאה החדשה . . כינוי זה משקף את תדמיתם המפוקפקת, אך גם מעמיד אותם כחלק מהתשתית החברתית האורבנית.