הגאוגרפיה של פפואה- גיניאה החדשה

כתב: גילי חסקין; ‏09/08/2025

ראו גם באתר זה : אקולוגיה של פפואה גינאה החדשה ;  פפואה ניו גינאה של ימינו ; ההיסטוריה של פפואה גינאה החדשה ; הדתות בפפואה  גינאה החדשה ;  תרבות פפואה גינאה החדשה 

למצגת בנושא הגאורפיה של פפואה-גינאה החדשה

למצגת כללית על טיול מקיף לפפואה-ניו גיני (המתן בסבלנות. המצגת כבדה ועולה לאט)

למצגת על המגוון הביולוגי של פפואה-גיניאה החדשה

מבוא

פפואה גינאה החדשה היא מדינת אי מרתקת באוקיינוס השקט, השוכנת בצפון אוסטרליה ומזרח אינדונזיה, ומהווה את החלק המזרחי של האי גינאה החדשה לצד מאות איים נוספים. היא אחת המדינות המגוונות בעולם – תרבותית, לשונית וביולוגית – עם אוכלוסייה של כ־10 מיליון נפש, המדברת יותר מ־800 שפות. מרבית תושביה חיים בכפרים קטנים, חלקם מבודדים מאוד, ושומרים על מסורות עתיקות לצד חדירה איטית של אורח חיים מודרני. כלכלתה נשענת על חקלאות קיום, כרייה ודיג, אך עושרה האמיתי טמון בשילוב הייחודי בין נופי פרא, תרבויות מגוונות ומערכות אקולוגיות נדירות, המעניקים לה מקום מיוחד במפת העולם.

מיקום

פפואה גינאה החדשה (Papua New Guinea) משתרעת על פני 462,840 קמ"ר – שטח נרחב הכולל יבשת גדולה ומאות איים הפזורים סביבה. היא שוכנת מדרום לקו המשווה, בקצה הארכיפלג המלאי (Malay Archipelago), וגובלת באינדונזיה (Indonesia) ביבשה ובאוסטרליה (Australia), איי שלמה (Solomon Islands) ומדינות מיקרונזיה הפדרטיביות (Federated States of Micronesia) בים. מצר טורס (Torres Strait), שרוחבו כ־152 ק"מ, מפריד בינה לבין חצי האי קייפ יורק (Cape York Peninsula) שבאוסטרליה, ומחבר בין ים אראפורה (Arafura Sea) הרדוד ממערב לים האלמוגים (Coral Sea) העמוק ממזרח. מדרום שוכן מפרץ פפואה (Gulf of Papua), וממזרח ליבשת נפרש ים שלמה (Solomon Sea).

עם קו חוף באורך של יותר מ־10,000 ק"מ ותחום ימי בלעדי של כ־2.4 מיליון קמ"ר, לפפואה גינאה החדשה נוכחות ימית מרשימה. היא משתרעת על פני שני אזורי זמן – כאשר בוגנוויל (Bougainville), האזור האוטונומי במזרח, מקדים בשעה את יתר המדינה.

הגאולוגיה של פפואה גינאה החדשה – מפגש עוצמתי בין לוחות

מבחינה גאולוגית, פפואה גינאה החדשה היא אחת המדינות המורכבות והמרתקות בעולם, תוצר של מפגש נדיר בין לוחות טקטוניים גדולים ואזורי מיקרו-לוחות, היוצר נופים דרמטיים ופעילות סייסמית וגעשית גבוהה. האי גינאה החדשה שוכן בדיוק בקו המפגש בין הלוח ההינדו־אוסטרלי (Indo-Australian Plate) המתקדם צפונה לבין הלוח הפסיפי (Pacific Plate) הנע מערבה. האינטראקציה ביניהם, יחד עם סדרת מיקרו-לוחות מקומיים, יוצרת רצף של אזורי הפחתה, קימוטים והתרוממות קרקע בקצב מהיר יחסית במונחים גאולוגיים. "טבעת האש" (Ring of Fire) של האוקיינוס השקט מקיפה את המדינה, ובה 14 הרי געש פעילים ו־22 רדומים.

חלקה הדרומי של המדינה מבוסס על שריד עתיק של הקרטון האוסטרלי – גוש יבשה יציב יחסית מבחינה טקטונית, אך בחלקים הצפוניים והמרכזיים התמונה שונה לחלוטין: שם נבנה השטח במרוצת עשרות מיליוני שנים כתוצאה מהתנגשות והתלכדות של קשתות איים געשיים, רצפי סלעים ימיים ומקטעי קרום יבשה שנקרעו מאזורים אחרים.

הרי ההיילנדס, המתנשאים לאורך מאות קילומטרים במרכז האי, הם תוצר של קימוטים ועיוותים עזים שנגרמו כתוצאה מהתנגשות הלוחות. אזור זה מאופיין בפעילות טקטונית מתמשכת, הכוללת רעידות אדמה תכופות ומפולות ענק. חלקים מרכס זה עדיין עולים בקצב של מילימטרים אחדים בשנה – עדות חיה לכוחות האדירים הפועלים מתחת לפני הקרקע.

רצועת החוף הצפונית, מחצי האי הואון (Huon Peninsula) ועד בוגנוויל (Bougainville), היא אזור של קרקעית ים מורמת – תוצאה של הפחתת קרום אוקייני תחת קשתות איים. כאן מצויים רכסי הרים חדים וצעירים יחסית, ואזורי שבר פעילים במיוחד. חצי האי הואון עצמו נחשב לאחת הדוגמאות המובהקות בעולם להתרוממות מהירה: מחקרים מראים שהוא עלה ביותר מ־3 מטרים במהלך רעידת אדמה בודדת, תהליך שחושף שוניות אלמוגים מאובנות הרחק מעל קו החוף הנוכחי.

איי בוגנוויל, ניו בריטן וניו אירלנד הם חלק מקשת איים געשית פעילה – חלקם מהרי הגעש המסוכנים בעולם. בפפואה גינאה החדשה נמנים 14 הרי געש פעילים וכ־22 רדומים, בהם הר טבובור (Tavurvur) ליד רבאול, הר למינגטון (Lamington) והר אולוואן (Ulawun), שנחשב לאחד הגעשיים הפעילים ביותר באוקיינוס השקט. ההתפרצויות כאן הן תוצאה ישירה של הפחתת קרום אוקייני מתחת לקרום יבשתי – תהליך המייצר מגמות עשירות בגזים ולחץ גבוה.

הגאולוגיה של פפואה גינאה החדשה אינה רק סיפור של תנועת לוחות – היא גם מסבירה את העושר הטבעי של המדינה: מרבצי זהב, נחושת, נפט וגז טבעי הם תוצרים של פעילות מאגמטית והידרותרמית מתמשכת. המפגש הבלתי פוסק בין הלוחות הוא גם המקור לסיכונים טבעיים כבדים – רעידות אדמה הרסניות, צונאמי ומפולות הרים – אך גם למגוון נופים מרהיבים, מקרחונים בראשי הרים ועד איים געשיים ירוקים המוקפים שוניות אלמוגים.

הגאולוגיה של גינאה החדשה היא פסיפס מורכב. האי ממוקם בדיוק במקום שבו הלוח ההינדו־אוסטרלי (Indo-Australian Plate) הנע צפונה נפגש עם הלוח הפסיפי (Pacific Plate) המתקדם מערבה – מפגש טקטוני שמסביר את הנופים הדרמטיים, הפעילות הגעשית ורעידות האדמה התכופות. מדרום לרכס ההרים המרכזי שוכנת שלוחה של הקרטון האוסטרלי הקדום, ואילו הצפון נבנה במשך מיליוני שנים משטחים שהתלכדו אליו.

מבנה

ההרים שולטים בנוף – 72% משטח המדינה – בעוד 15% הם מישורים ו־11% ביצות. לצד ארבעה איים גדולים – בוגנוויל (Bougainville), מאנוס (Manus), ניו בריטן (New Britain) וניו אירלנד (New Ireland) – פזורים למעלה מ־600 איים קטנים, רובם בעלי מדרונות חדים ורצועות חוף צרות.

רכס הגינאה (Highlands), עמוד השדרה של האי, נמשך ממפרץ מילן (Milne Bay) בדרום־מזרח ועד לקצה המערבי שבשליטת אינדונזיה. כאן מתנשא הר וילהלם (Mount Wilhelm) – הגבוה במדינה, 4,509 מטר – מעל בקעות תלולות שנחצבו בתהליכים גאולוגיים מגוונים. אזור הגינאה המאוכלס מתון יותר בגובהו מאזורים סמוכים, ומכיל גם אזורים מישוריים יחסיים בין ההרים.

מצפון לרכס המרכזי משתרע שקע רחב, המנוקז במערב בידי נהר הספיק (Sepik River) ובמזרח בידי נהרות ראמו (Ramu River) ומרקהאם (Markham River), הזורמים בשקע טקטוני עד לים, שם הוא ממשיך לשקע ניו בריטן.

החוף הצפון־מערבי משובץ ברכסי בוואני (Bewani), טוריצ'לי (Torricelli) ופרינס אלכסנדר (Prince Alexander), המופרדים מרכס אדלברט (Adelbert Range) במזרח על ידי הספיק. חצי האי הואון (Huon Peninsula) מתרומם מזרחה, ובו רכסי פיניסטרה (Finisterre Range) ושרוואגד (Saruwaged Range). מרבית קו החוף הצפוני נוצר מקרקעית ים מורמת, אזור פעיל טקטונית ורגיש לרעידות אדמה ומפולות. מערבית לספיק, החוף חשוף לאוקיינוס השקט הפתוח, כמעט ללא איים או שוניות – ורק לגונת סיסאנו (Sissano Lagoon) משמשת כמפרץ מוגן.

מערכת הנהרות ספיק–ראמו שולטת בצפון, בעוד נהר הפלי (Fly River) זורם דרומה אל המישורים והביצות הדרומיים – המהווים את המישור הרציף הגדול במדינה. אזור זה הוא גם היציב ביותר גאולוגית, אף שבצפונו מתנשא הר הגעש בוסאבי (Mount Bosavi). רכס קיפול הדרום (Southern Fold Belt) מפריד בינו לבין הגינאה, ובתוכו שוכן אגם קוטובו (Lake Kutubu). נהר הפלי ניתן לשיט כמעט לכל אורכו.

במזרח, חצי האי הפפואני (Papuan Peninsula) – "זנב הציפור" – מאכלס את הר הגעש למינגטון (Mount Lamington), את רכס ההידרוגרפים (Hydrographer Range) בצפון ואת רכס אוון סטנלי (Owen Stanley Range) במרכזו. חופיו זרועים מפרצים מוגנים כמו מפרץ מילן, מפרץ גודינף (Goodenough Bay), מפרץ קולינגווד (Collingwood Bay) ומפרץ הואון (Huon Gulf). מדרום־מזרח לו פזורים איי ד'אנטקסטו (D'Entrecasteaux Islands), איי טרובריאנד (Trobriand Islands), אי וודלארק (Woodlark Island) וארכיפלג לואיזיאד (Louisiade Archipelago) – יחד יותר מ־7,000 קמ"ר של נופי טרופיים ציוריים.

האיים הגדולים מצפון־מזרח ליבשת מסתדרים בשתי קשתות: האחת סמוכה לחוף וכוללת את ניו בריטן – שרובה אינה געשית, אך סביב חצי האי גזאל (Gazelle Peninsula) נוצרו קרקעות פוריות מהתפרצויות; השנייה מחברת בין מאנוס, ניו הנובר (New Hanover), ניו אירלנד ובוגנוויל, שבו שלושה הרי געש עצומים. שטח האיים יחד הוא כ־68,000 קמ"ר. בירת פפואה גינאה החדשה (Papua New Guinea), פורט מורסבי (Port Moresby), שוכנת בדרום המדינה, בעוד העיר לאה (Lae) ממוקמת בצפון־מזרח. רק כ־2% משטח המדינה מעובד באופן קבוע – נתון שממחיש עד כמה האדמה כאן פראית, ולעיתים גם עוינת.

הגאוגרפיה כמעצבת התרבות

הטופוגרפיה המורכבת של פפואה גינאה החדשה – רכסי הרים גבוהים, עמקים מבודדים, נהרות אדירים וחופים מקוטעים – יצרה במשך אלפי שנים פיזור אוכלוסייה בלתי אחיד ומבודד. קהילות רבות, במיוחד באזור הגינאה, חיו במשך דורות בעמקים נפרדים כמעט לחלוטין, מה שאיפשר התפתחות של מאות שפות וניבים שונים בתוך שטח מצומצם יחסית. הבידוד הגיאוגרפי תרם לשימור מסורות חקלאיות, טקסים ושיטות בנייה ייחודיות לכל אזור, ולעיתים אף לכל כפר.

המרחקים הפיזיים והמכשולים הטבעיים השפיעו גם על דפוסי המסחר: לאורך החופים התקיים סחר פעיל בדגים, צדפות, כלי חרס וקוקוס, בעוד שבהרים נסחרו בטובין חקלאיים כמו תפוחי אדמה מתוקים, טארו וקנה סוכר. מעבר הסחורות בין האזורים דרש רשתות חליפין מורכבות, שבהן סוחרים נדדו בין כפרים במשך ימים או שבועות. במקרים רבים, המסחר שימש לא רק להחלפת סחורות אלא גם ליצירת קשרים חברתיים ובריתות פוליטיות בין שבטים.

בתחום התקשורת, ההרים והיערות העבותים עיכבו את חדירת התשתיות המודרניות, ובחלקים רבים של המדינה גם כיום הגישה אל כפרים מתבצעת רק ברגל או באמצעות נהרות. כתוצאה מכך, חדשות, רעיונות והשפעות תרבותיות התפשטו בקצב איטי יחסית, והעולם המודרני השתלב באורח החיים המסורתי באופן הדרגתי ולא אחיד. גם כיום, הפערים בתשתיות בין הגינאה לחוף מעצבים במידה רבה את הכלכלה והחברה במדינה.

אסונות טבע – פפואה גינאה החדשה על קו השבר

החיים כאן מתנהלים בצל טבע סוער, במקום שבו אדמה, ים ואש פועלים זה לצד זה בעוצמה בלתי פוסקת. מיקומה של המדינה על "טבעת האש" (Ring of Fire) של האוקיינוס השקט – אחד האזורים הפעילים ביותר סייסמית בעולם – מציב אותה בסיכון מתמיד לרעידות אדמה, צונאמי, התפרצויות געשיות, שיטפונות, מפולות בוץ ואף תקופות בצורת ממושכות.

ההיסטוריה המuדרנית רצופה באסונות קשים. ב־17 ביולי 1998, רעידת אדמה בעוצמה 7.0 פקדה את האזור שמצפון לעיירה אייטפה (Aitape). גלי צונאמי, שגובהם הגיע לכ־15 מטרים, מחקו כפרים שלמים והביאו למותם של יותר מ־2,180 בני אדם – מהאירועים הקטלניים בתולדות המדינה.

בספטמבר 2002 רעשה האדמה שוב, הפעם בעוצמה 7.6, מול חופי ויווק (Wewak) שבפרובינציית סנדאון (Sandaun Province). שישה בני אדם נהרגו, והנזק היה כבד.

ב־25 בפברואר 2018 נרשמה רעידת אדמה בעוצמה 7.5 ובעומק של 35 ק"מ, שזעזעה את מרכז המדינה. הפגיעה הקשה ביותר הייתה באזור הרי הדרום (Southern Highlands), שם קרסו מבנים ודרכים נותקו. בין מרץ לאפריל אותה שנה פקדה את פרובינציית הלה (Hela Province) שרשרת רעידות אדמה, שגרמה למפולות בוץ נרחבות ולמותם של כ־200 בני אדם. גל סיוע הומניטרי זרם למדינה ממדינות רבות באוקיאניה ובדרום־מזרח אסיה.

גם בשנים האחרונות לא חדל האיום. ב־11 בספטמבר 2022 רעידת אדמה חזקה גרמה למותם של שבעה בני אדם, זעזעה ערים מרכזיות כמו לה ומדנג (Madang), והורגשה היטב אפילו בבירה פורט מורסבי.

אך השיא הטרגי הגיע ב־24 במאי 2024. בשעות הלילה קרסה מסה עצומה של הר בכפר קאוקלאם (Kaokalam) שבפרובינציית אנגה (Enga Province), כ־600 ק"מ צפונית־מערבית לפורט מורסבי. המפולת קברה תחתיה למעלה מ־2,000 בני אדם, החריבה מבנים וגינות מזון, ופגעה קשות בעורק הכלכלי של האזור. מספר ההרוגים עלה על זה של אסון המפולת בדרום לייטה (Southern Leyte) שבפיליפינים ב־2006, שם נספו 1,126 בני אדם, והפך את האירוע לקטלני ביותר מסוגו במאה ה־21.

ולא רק האדמה מאיימת – שינויי האקלים מביאים לעלייה עקבית במפלס הים, ואיתה מציאות קשה לקהילות חוף. באיי קרטרט (Carteret Islands) שבבוגנוויל (Bougainville), משפחות שלמות עלולות להיאלץ לעקור מבתיהן ולעבור לאזורים בטוחים יותר, כשהים כובש לאט אך בעקביות את אדמתן.

פפואה גינאה החדשה היא ארץ של יופי פראי ונופים מרהיבים – אך גם של איתני טבע בלתי צפויים, שמזכירים לתושביה ולמבקריה עד כמה שברירי הוא קו הגבול בין חיי היום־יום לשעת חירום.

האקלים

האקלים כולו טרופי, אך הגיוון הטופוגרפי יוצר אזורי מיקרו־אקלים מגוונים. המדינה שוכנת בלב "בריכת החום הטרופית" של האוקיינוס השקט, שם טמפרטורות המים נותרות מעל 28°C גם בעומק של 200 מטר. בחופים המקסימום הממוצע הוא כ־32°C והמינימום כ־23°C, בגינאה כ־26°C, ובהרים הגבוהים 18°C בלבד. מעל גובה 2,100 מטר שכיחים כפורי לילה.

הרוחות השוררות משתנות עם העונות – מדרום־מזרח במאי–אוקטובר ומצפון־מערב בדצמבר–מרץ – ויחד עם ההרים יוצרים דפוסי גשם מקומיים מאוד: פורט מורסבי נמצאת בצל גשם ומקבלת פחות מ־1,000 מ"מ בשנה, בעוד אזורים בגינאה חוצים את רף 8,000 מ"מ. הלחות במישורים סביב 80%, העננות שכיחה, ובאזורים מסוימים קיימת עונת יובש ממושכת, בעוד שבאחרים הגשם קבוע אך משתנה בעיתוי. המדינה מושפעת מאזורי התכנסות טרופיים, מתופעת אל ניניו–לה ניניה, מהמונסונים ומעת לעת גם מציקלונים טרופיים. האקלים בחצי האי הפפואני מתון יחסית לחופים המערביים, ומוסיף נדבך נוסף לפסיפס האקלימי המרתק של המדינה.

מערכות אקולוגיות ייחודיות – מפסגות עננים ועד יערות האלמוגים

פפואה גינאה החדשה נחשבת לאחת המדינות העשירות ביותר מבחינה אקולוגית בעולם, והיא מאכלסת מגוון מרשים של בתי גידול – החל מיערות גשם טרופיים צפופים ועד שוניות אלמוגים תוססות. בגבהים של מעל 3,000 מטר בגינאה משתרעים יערות עננים – מערכות אקולוגיות קרירות ולחות השוכנות כמעט תמיד בתוך שכבת ערפל צפופה. ביערות אלו חיים מינים אנדמיים נדירים של ציפורים, כמו עופות גן־עדן ייחודיים, יונקים קטנים מסוג כיסאים, וסחלבים מרהיבים הגדלים רק באזורים אלה. הקרקע העשירה בחומר אורגני והאקלים היציב יוצרים בית גידול ייחודי, הרגיש במיוחד לשינויים אקלימיים.

לאורך קו החוף ובאיים הסובבים, משתרעות שוניות אלמוגים מהמרהיבות בעולם – חלקן שייכות למשולש האלמוגים (Coral Triangle), אזור ביולוגי מהעשירים בים. השוניות מאכלסות מאות מיני דגים, חסרי חוליות, וכ־400 מיני אלמוגים קשים. לצד השוניות מצויים יערות מנגרובים וביצות מליחות, המהווים אזורי רבייה חיוניים למינים ימיים רבים ומספקים הגנה טבעית מפני סופות וצונאמי.

בין החופים להרים משתרעים יערות גשם טרופיים עצומים, חלקם מהעתיקים בעולם, המאכלסים עושר ביולוגי יוצא דופן: יונקים כמו קזואר דרומי[1], מיני עטלפים נדירים, וזוחלים כמו פיתון מרלינג ((Morelia boeleni)) עצום־הממדים[2]. יערות אלה הם ריאות ירוקות לא רק למדינה עצמה אלא לאזור כולו, ותרומתם לאיזון האקלימי הגלובלי משמעותית.

אוכלוסיה

פפואה גינאה החדשה היא אחת המדינות ההטרוגניות ביותר בעולם. לפי הערכת מחלקת האו"ם לעניינים כלכליים וחברתיים, אוכלוסיית המדינה בשנת 2020 עמדה על 8.95 מיליון נפש. הערכת הממשלה לשנת 2021 הייתה 11.8 מיליון. מפקד האוכלוסין הלאומי, שנדחה בשנים 2020–2021 בטענה רשמית למגפת הקורונה, הוחלף בהערכה זמנית שהתבססה על צילומי לוויין. בדצמבר 2022 פרסם האו"ם דו"ח, בהתבסס על מחקר שבוצע עם אוניברסיטת סאות'המפטון באמצעות צילומי לוויין ואימות נתונים בשטח, שהעריך את האוכלוסייה בכ־17 מיליון נפש – כמעט כפול מההערכה הרשמית. מאז 1961 נערכים מפקדים עשוריים, אולם אמינותם מוטלת בספק. עם זאת, ההערכה היא שהאוכלוסייה גדלה משמעותית מאז קבלת העצמאות. למרות הגידול, רמת העיור נותרה כמעט ללא שינוי, או עלתה במעט. נכון ל־2015, כ־0.3% בלבד מהאוכלוסייה היו מהגרים בינלאומיים.

בשנת 2016 היחס המגדרי עמד על 51% גברים ו־49% נשים. כ־82.5% מהמשקי בית עמדו בראשם גברים, ו־17.5% בראשם נשים. גיל הנישואין החציוני הוא 20, וכ־18% מהנשים חיות במערכות פוליגיניות. (הכוונה היא למבני נישואין או קשרים חברתיים בחברות שבהן נהוגה פוליגיניה – כלומר, מצב שבו לגבר אחד יש יותר מאישה אחת בו־זמנית.)

האוכלוסייה צעירה – ב־2011 הגיל החציוני היה פחות מ־22, וכ־36% מהאוכלוסייה היו מתחת לגיל 15. שיעור התלות בערים עמד בסוף העשור השני של המאה ה־21 על 64%, ובכפרים – על 83%. נכון ל־2016, שיעור הפריון הכולל היה 4.4 ילדים לאישה.

העיור בפפואה־גינאה החדשה – בין מסורת כפרית למרכזים מודרניים

פפואה־גינאה החדשה (PNG) נמנית עם המדינות הכפריות ביותר בעולם, כאשר כ־85% מתושביה חיים ביישובים קטנים ומרוחקים – לעיתים במורדות הרים עטופי ענן, בעמקים ירוקים או לאורך חופים טרופיים. עם זאת, בעשורים האחרונים ניכרת האצה בתהליכי עיור, בעיקר בשנים האחרונות, והם מביאים עמם שינויים כלכליים, חברתיים ותרבותיים רחבי־היקף.

העירוניות במדינה היא תופעה צעירה יחסית. בתקופה הקולוניאלית שימשו היישובים העירוניים כנקודות מנהליות, בסיסים צבאיים ומרכזי מסחר עבור שלטון זר, מיסיונרים וחוקרים. רק עם קבלת העצמאות ב־1975 החלה PNG לפתח ערים כמרכזי ממשל, תעשייה ושירותים עבור אזרחיה, והן הפכו בהדרגה למוקדי משיכה עבור האוכלוסייה הכפרית.

המרכזים העירוניים העיקריים

• פורט מורסבי (Port Moresby) – בירת המדינה והעיר הגדולה ביותר, מהווה את מוקד הכוח הפוליטי, הממשלתי והעסקי של PNG.
• לה (Lae) – עיר נמל מרכזית בחוף המזרחי, המשמשת כמרכז תעשייה וסחר חיוני לכלכלה הלאומית.
• מאונט האגן (Mount Hagen) – בירת אזור ההיילנדס, המשמשת כמרכז מסחרי ותעבורתי המקשר בין אזורי ההר לחוף.
• מדנג (Madang), קוקופו (Kokopo) ואלוטאו (Alotau) – ערים קטנות ובינוניות המהוות מוקדי שירותים ומסחר אזוריים.

קצב העיור עומד על כ־2–3% בשנה – נתון שנראה צנוע, אך המשמעות שלו גדולה במדינה כה כפרית. עיקר הגידול נובע מהגירה פנימית של תושבים מאזורים מרוחקים אל ערים, בתקווה למצוא תעסוקה, הזדמנויות חינוכיות ושירותי בריאות. הטופוגרפיה ההררית והיעדר תשתיות תחבורה רציפות מגבילים את הקמת הערים החדשות, ולכן מרבית המרכזים העירוניים מרוכזים לאורך החוף או באזורים נגישים יחסית.

בשנת 2000 היו במדינה 40 יישובים עירוניים שמספר תושביהם עלה על 1,000. רוב האוכלוסייה חיה בקהילות מסורתיות. האזור המאוכלס ביותר הוא ההיילנדס, שבו 43% מהאוכלוסייה; בצפון היבשת חיים 25%, בדרום 18%, ובאיי המדינה 14%. קהילות קטנות, לרוב עד 300 נפש, מורכבות מכפר ראשי קטן, ולעיתים זעיר, המוקף בחוות וגינות, שביניהן פזורות בקתות נוספות. תושבים עשויים להחזיק בכמה בתים ולעבור ביניהם בהתאם לעונות השנה. בקהילות הצדות או מעבדות שטחים גדולים, הכפר המרכזי עשוי להיות קטן במיוחד – אפילו מבנה אחד או שניים בלבד. עד שני שלישים משטח המדינה עשויים להיחשב כבלתי מיושבים, ומחוץ לערים הצפיפות הגבוהה ביותר היא באיים הקטנים.

גידול האוכלוסייה העירונית הוביל לירידה ממוצעת באיכות החיים בערים, בעוד שבאזורים הכפריים נרשמה בדרך כלל עלייה באיכות החיים. על אף פיזור האוכלוסייה, יותר מארבע חמישיות מתגוררים במרחק של עד שמונה שעות נסיעה ממרכז שירותים ממשלתי.

הגידול העירוני המהיר מציב שורה של אתגרים:

• תשתיות מוגבלות – ערים רבות אינן ערוכות לקלוט את זרם המהגרים, דבר המתבטא במחסור חמור בדיור, באספקת מים, בחשמל ובמערכות ביוב.
• צמיחת אזורי עוני – בשולי הערים מתפתחות במהירות שכונות לא מוסדרות (settlements), לרוב ללא תכנון עירוני וללא שירותים בסיסיים.
• אבטלה עירונית – הכלכלה המקומית אינה מסוגלת לספק די מקומות עבודה, מה שמוביל לעוני ולמתחים חברתיים.
• שינויים תרבותיים – המעבר מהחיים הכפריים לחיים העירוניים משנה את דפוסי המשפחה, מערכות היחסים והזהות הקבוצתית, ולעיתים מעורר חיכוכים בין קבוצות אתניות.

לצד הקשיים, העיור נושא גם יתרונות משמעותיים:

• נגישות לשירותים – העיר מציעה גישה טובה יותר לחינוך, לרפואה ולשירותים ממשלתיים.
• פיתוח כלכלי – ערים מהוות מוקדי סחר ותעשייה ומעודדות יזמות מקומית.
• חילופי תרבות – המפגש בין קבוצות שונות במרחב העירוני תורם ליצירת זהות משותפת ומגוונת.

מבט לעתיד: האתגר המרכזי של פפואה־גינאה החדשה הוא להבטיח תהליך עיור מאוזן ובר־קיימא:

• עירוב מסורתי ומודרני – פיתוח תכנון עירוני המותאם לאורח החיים הכפרי אך מציע שירותים ותשתיות מודרניים.
• שדרוג תשתיות – השקעה בתחבורה, נמלים, מערכות מים וביוב, וכן חיבור לערים קטנות יותר.
• פיזור העיור – עידוד צמיחה של ערים בינוניות כדי למנוע עומס יתר בערים הגדולות.
• ניהול הגירה – תכנון ההגירה הפנימית כך שתתרום לפיתוח ותמנע קריסה של מערכות עירוניות.

העיור בפפואה־גינאה החדשה הוא תהליך מורכב: הוא פותח שערים להזדמנויות חדשות, אך גם מציב אתגרים לא פשוטים למדינה שבה הקשר לקרקע, לכפר ולקהילה המקומית הוא עמוק ורב־שנים. הדרך קדימה תלויה ביכולתה של המדינה לשלב בין שמירה על שורשי המסורת לבין אימוץ של כלים מודרניים שיאפשרו ערים חיות, בטוחות וברות־קיימא.

חקלאות בפפואה גינאה החדשה – בין מסורת עתיקה לכלכלה מודרנית

החקלאות היא ליבה הפועם של פפואה גינאה החדשה – עמוד התווך הכלכלי והחברתי, ומקור פרנסה ישיר לכ־85% מתושביה. במדינה שרובה המוחלט כפרי, חיי היומיום נשענים על חקלאות קיום: ייצור מזון למשפחה ולקהילה בשיטות שהועברו מדור לדור. אף שרק חלק זעיר משטח המדינה מעובד בפועל, השילוב בין האקלים הטרופי הלח לקרקעות הוולקניות הפוריות יוצר תנאים אידיאליים למגוון רחב של יבולים.

חקלאות לצריכה עצמית

בהרי ההיילנדס, אזור הליבה של החקלאות המסורתית, שולטת הבטטה – ה"קומרה" – בגינות הכפריות, ומהווה מקור עיקרי לפחמימות. לצידה משגשגים בננות, טארו, יאם, קנה סוכר, קסאווה ותירס, המספקים גיוון תזונתי ומענה לעונות שונות. בגבהים שמעל 1,800 מטר, שם האוויר קריר והלילות צוננים, השדות מתמלאים בכרוב, חסה, גזר ושעועית – גידולים "אירופיים" שהסתגלו היטב לאקלים ההררי.

באזורים החופיים ובאיים, הקוקוס – "עץ החיים" – תופס מקום מרכזי. אגוזיו מספקים מים, בשר, שמן, וחומרי גלם לבנייה ולקליעה. לצידו צומחים עצי הסאגו, שעמילנם המופק מליבת הגזע מהווה מקור מזון בסיסי לאוכלוסיות רבות.

חקלאות מסחרית וייצוא

עם התבססות הכלכלה הקולוניאלית במאה ה־20, חדרו למערך החקלאי המקומי גידולים מסחריים שיועדו לשווקי העולם. הבולט שבהם הוא הקפה, ובעיקר זן הערביקה מההיילנדס – בעל טעם מורכב וארומה מעודנת, תוצאה של אקלים קריר וקרקע עשירה במינרלים געשיים. מרביתו נקטף ומעובד בידי חקלאים קטנים, בשיטות ידניות וטבעיות.

לצידו צמח ענף שמן הדקלים, הפועל בעיקר במישורים ובאיים, והפך למנוע צמיחה כלכלי משמעותי. ענף ותיק אחר הוא גידול הקקאו, המניב הכנסה לאלפי משפחות בחופים ובמישורים. מהקוקוס מופקת גם הקופרה – חומר גלם לתעשיות שמן, מזון וקוסמטיקה.

אתגרים בדרך

החקלאות במדינה מתנהלת בצל קשיים גיאוגרפיים ותשתיתיים. ההרים הגבוהים והעמקים הצרים מבודדים קהילות רבות, והיעדר כבישים סלולים מקשה על העברת תוצרת לשווקים ולנמלים. שינויי האקלים – בין אם עלייה בטמפרטורות, פיזור מחדש של עונות הגשמים או התפרצות מזיקים חדשים – פוגעים ביציבות היבולים. לכך מצטרפת בעיית אחסון מוגבלת, הגורמת לאובדן חלק מהתוצרת עוד בטרם הגעתה לצרכן.

מגמות ופיתוח עתידי

הממשלה, יחד עם ארגונים בינלאומיים, פועלת לשדרוג תשתיות, להחדרת טכנולוגיות חקלאיות חדשות ולהכשרת חקלאים בשיטות בנות קיימא. השאיפה היא לשלב את הידע המקומי – פרי ניסיון של אלפי שנים – עם כלים מודרניים שיאפשרו שמירה על יערות הגשם ועל המגוון הביולוגי העשיר של האיים.

בפפואה גינאה החדשה, החקלאות היא הרבה מעבר לאמצעי מחייה. היא שזורה בזהות התרבותית ובמרקם החברתי של המדינה. הטרסות ההרריות, גני הירק, ומטעי הקפה והקוקוס אינם רק נוף פיזי – הם סמל לעמידות, ליצירתיות ולהסתגלות, עדות לשילוב ייחודי בין מסורת חקלאית רבת־דורות לכלכלה עולמית משתנה.

אוצרות הטבע בפפואה גינאה החדשה – בין שגשוג כלכלי למחיר סביבתי

פפואה גינאה החדשה (PNG) משתרעת על חלקו המזרחי של האי גינאה החדשה ועל מאות איים נוספים, והיא אחת המדינות העשירות בעולם במגוון משאבים טבעיים. מיקומה על "טבעת האש" של האוקיינוס השקט, בשילוב שטחים נרחבים של יערות גשם טרופיים ובתי גידול ימיים, הפכו אותה למקור לאוצרות מינרליים, אנרגטיים וביולוגיים מהחשובים בדרום האוקיינוס השקט. ניצול אוצרות הטבע הללו הוא עמוד התווך של כלכלתה, למרות שהוא מלווה באתגרים סביבתיים וחברתיים משמעותיים.

משאבי מחצבים ומינרלים:

ליבת הכלכלה הלאומית נשענת במידה רבה על כריית מינרלים בקנה מידה תעשייתי. פפואה גינאה החדשה ידועה בעולם בזכות מרבצי הזהב, הנחושת והכסף העצומים שלה, וענף הכרייה הוא המנוע הכלכלי הגדול ביותר של המדינה.

זהב: פפואה גינאה החדשה נמנית עם יצואניות הזהב הגדולות באזור. המכרות המרכזיים – פורגרה (Porgera), ליהיר (Lihir) והידן ואלי (Hidden Valley) – מפיקים מאות אלפי אונקיות זהב בשנה. מרבצים אלה נוצלו עוד בתקופה הקולוניאלית, אך מאז שנות ה-90 הפכו לנדבך אסטרטגי בכלכלה ומקור הכנסה משמעותי ממסים ומלכות.

נחושת: מרבץ בוגנוויל (Bougainville) היה בעבר אחד הגדולים בעולם, ובמשך שנים רבות תרם חלק ניכר מהתוצר הלאומי. מכרה אוק טדי (Ok Tedi) הוא אתר כרייה נוסף חשוב למינרל זה. סגירתו של מכרה בוגנוויל בסוף שנות ה-80 בעקבות סכסוך מקומי הדגישה את המתח שבין רווח כלכלי לקונפליקטים חברתיים וסביבתיים.

כסף ומתכות יקרות נוספות: לרוב מופקות כתוצרי לוואי של כריית הזהב והנחושת, ומהוות תוספת הכנסה חשובה לענף.

פרויקטים עתידיים: פרויקטים גדולים נוספים, כמו ואפי-גולפו (Wafi-Golpu), נמצאים בשלבי פיתוח מתקדמים וצפויים להגדיל את התפוקה וההכנסות באופן משמעותי.

נפט וגז טבעי :מאגרי נפט יבשתיים וחופיים החלו להפיק תועלת כלכלית בשנות ה-90, ותעשיית הנפט והגז מתפתחת במהירות. פרויקטים עתירי הון משכו השקעות זרות בהיקפים עצומים והפכו את המדינה ליצואנית גז טבעי נוזלי (LNG).

פרויקט   PNG LNG  (פרויקט הגז הטבעי המונזל של פפואה גינאה החדשה.)[3].

מוקד תשומת הלב עבר לפרויקט הדגל – PNG LNG, מערך רחב-היקף להפקה והנזלת גז טבעי, המחבר בין שדות גז בהרים ובמישורים לצנרת חופית ומתקני יצוא. פרויקט זה, המופעל על ידי חברת אקסון מוביל (ExxonMobil), החל לייצר בשנת 2014 והפך את המדינה לשחקנית משמעותית בשוק האנרגיה האסיאתי ולמקור הכנסה מרכזי.

פרויקטים חדשים: פרויקטים נוספים כמו פפואה LNG נמצאים בתכנון, וצפויים להרחיב את יכולת הייצור והייצוא של המדינה.

משאבי יערות ועץ :

כ-70% משטחה של PNG מכוסה ביערות גשם צפופים, מהעשירים בעולם במגוון מינים. יערות המדינה מהווים כ-7% מכלל המגוון הביולוגי העולמי, ולכן הם חיוניים לוויסות האקלים העולמי. עצי הקוקוס, המנגנון, הטיק ומיני עצים קשים אחרים מהווים נכס כלכלי לייצוא עץ גולמי ולעיבוד מקומי.

כריתה מסחרית: חברות, לעיתים זרות, חוכרות שטחים נרחבים ומבצעות כריתה בקנה מידה גדול, לעיתים תוך עקיפת החקיקה המקומית. המדינה היא יצואנית בולטת של עץ, אך כריתת עצים, לעיתים באופן לא חוקי, מהווה איום על היערות ועל הקהילות התלויות בהן למחייתן. קצב בירוא היערות הוא אחד הגבוהים בעולם, בעיקר לטובת ייצוא עץ גולמי והרחבת שטחי מטעי שמן דקלים. כריתה מוגברת מובילה לסחף קרקע, פגיעה בבתי גידול ולצמצום המגוון הביולוגי. באזורים מסוימים מיושמות יוזמות לניהול בר-קיימא של היערות, המשלבות את בעלי הקרקע המסורתיים במודל של רווח משותף.

משאבים ימיים: מימי החופים והאיים עשירים בדגה, צדפות ובאלמוגים: דיג מסחרי ומסורתי/ בעיקר של טונה, המיוצאת לשווקים בינלאומיים, בעיקר ליפן ולפיליפינים. דיג מסורתי משמש את קהילות החוף כמקור חלבון עיקרי. דיג יתר ושימוש בשיטות הרסניות (כמו חומרי נפץ) פוגעים בשוניות האלמוגים ובמערכות האקולוגיות.

ניצול אוצרות הטבע בפפואה גינאה החדשה מעלה סוגיות מורכבות ואתגרים חמורים:

• זיהום קרקעות ומים

פעולות כרייה ופרויקטי נפט וגז גורמים לעיתים לשפיכת פסולת כימית לנהרות ולים, עם השלכות חמורות על חקלאות ומקורות מים. השלכת פסולת כרייה (זנב) לנהרות ולים גרמה לזיהום חמור של מערכות אקולוגיות, פגעה בדיג ובתזונת האוכלוסייה המקומית, ואף הובילה לסכסוכים אלימים.

• פגיעה בקהילות מקומיות

הקרקעות במדינה הן ברובן בבעלות קהילתית (Customary Land), והפקעתן או שימוש בהן ללא הסכמה מלאה יוצר חיכוכים ולעיתים אף סכסוכים אלימים. לעיתים קרובות, ניצול יערות נעשה תוך פגיעה בזכויותיהן של הקהילות המקומיות, שכן חלק ניכר מהקרקעות במדינה נמצאות בבעלות שבטית מסורתית.

• בעיות חלוקת הכנסות

קיימת דאגה בנוגע לחלוקת ההכנסות בין הממשלה לקהילות המקומיות שבשטחן מתבצעת הפעילות. רבים מהרווחים זורמים לחברות זרות, בעוד שהקהילות המקומיות נותרות לעיתים קרובות עם ההשלכות הסביבתיות והחברתיות של הפעילות, מבלי ליהנות מההטבות הכלכליות המובטחות.

• שינויי אקלים

כריתת יערות ושימוש במשאבי מאובנים מגדילים את פליטות גזי החממה ותורמים לפגיעות המדינה לאירועי קיצון.

• בעיות ממשל

המדינה מתמודדת עם אתגרים חמורים בהיבטים של ממשל תקין, שקיפות וניהול נכון של המשאבים הטבעיים.

מגמות עתידיות:

הממשלה מבקשת לאזן בין הצורך בהכנסות ממשאבי טבע לבין שמירה על הסביבה. תוכניות עתידיות כוללות:

• החמרת הפיקוח על כרייה ודיג
• פיתוח תעשיות עיבוד מקומי שימנעו תלות בייצוא חומרי גלם.
• השקעה באנרגיות מתחדשות (הידרו, רוח ושמש) כדי לצמצם תלות בנפט וגז
• הרחבת פרויקטים של ניהול יערות בשיתוף הקהילות
• שילוב שיטות בנות קיימא יותר בפרויקטים החדשים

סיכום:

פפואה גינאה החדשה יושבת על אוצרות טבע אדירים – משדות גז וזהב בהרים ועד יערות גשם עבותים ושוניות אלמוגים מהמרהיבות בעולם. למרות עושרה הרב, השאלה הגדולה המרחפת מעל עתידה היא כיצד תוכל המדינה להפיק מהם את המרב מבחינה כלכלית, תוך שמירה על המערכת האקולוגית העדינה ועל זכויות הקהילות שחיות על האדמה הזו מאז ומעולם. האתגר המרכזי הוא מציאת האיזון הנכון בין פיתוח כלכלי לשמירה סביבתית, תוך הבטחת חלוקה הוגנת של התועלות הכלכליות לכל שכבות האוכלוסייה.

התעשייה בפפואה גינאה החדשה – בין משאבי טבע ליזמות מקומית

התעשייה בפפואה גינאה החדשה (PNG) משקפת את מבנה הכלכלה של המדינה: היא נשענת במידה רבה על עיבוד משאבי הטבע – מינרלים, נפט, גז, עץ ותוצרת חקלאית – אך במקביל כוללת גם מגזרים מקומיים קטנים המתפתחים באיטיות. הריחוק הגיאוגרפי, הטופוגרפיה ההררית ותשתיות מוגבלות מקשים על הקמת תעשייה מגוונת בקנה מידה רחב, אך הענפים הקיימים ממלאים תפקיד מרכזי בפיתוח הכלכלי ובתעסוקה.

הענף הבולט ביותר בתעשייה הוא עיבוד מינרלים. הזהב, הנחושת והכסף המופקים במכרות עוברים לרוב עיבוד ראשוני במדינה, לפני ייצוא. בחלק מהמקרים, כמו במכרות הזהב הגדולים ב־Lihir ו־Porgera, נעשה תהליך ריכוז ועיבוד באתרי הכרייה עצמם.

לצד המינרלים, קיים ענף עיבוד גז טבעי ונפט. פרויקט הדגל הוא PNG LNG – המשלב הפקה, הולכה והנזלת גז טבעי לייצוא. מתקני ההנזלה והנמלים הקשורים אליו הפכו לאתרי תעשייה בקנה מידה בינלאומי.

ענף משמעותי נוסף הוא עיבוד תוצרת חקלאית, המיועדת הן לשוק המקומי והן לייצוא:

עיבוד קפה וקקאו – תהליכי קלייה, תסיסה וייבוש לשיפור איכות הייצוא.

שמן דקלים – הפקת שמן גולמי מפירות הדקל, עם מפעלים גדולים באזורי השפלה המערבית והצפונית.

קופרה – עיבוד אגוזי קוקוס לשמן וחומרי גלם לתעשיות מזון וקוסמטיקה.

תעשיית העץ והנגרות

המדינה עשירה ביערות גשם טרופיים, ולכן מתקיימת תעשיית כריתה ועיבוד עץ. עם זאת, חלק ניכר מהעץ נשלח כגזע גולמי לייצוא, ואילו עיבוד מקומי – ייצור רהיטים, דיקט ומוצרי עץ – מהווה מגזר קטן יחסית אך בעל פוטנציאל לצמיחה.

תעשייה קלה ומקומית

בערים הגדולות, בעיקר בפורט מורסבי, לה ולקא, פועלות תעשיות קלות המייצרות מוצרים לצריכה מקומית: בגדים, נעליים, מוצרי מזון מעובד, משקאות קלים ובירה, חומרי בניין, מוצרי פלסטיק ודפוס. מרבית המפעלים קטנים ובינוניים, עם טכנולוגיה בסיסית, והם מתקשים להתחרות במוצרים מיובאים זולים.

אתגרים ומגבלות

פיתוח התעשייה נתקל במכשולים משמעותיים:

• תשתיות מוגבלות – היעדר כבישים נגישים, חשמל יציב ונמלים יעילים באזורים רבים.
• עלות ייצור גבוהה – בשל ריחוק מהשווקים, עלויות הובלה גבוהות ותלות בייבוא ציוד וחומרי גלם.
• הון אנושי – מחסור בעובדים מיומנים בתחומים טכניים והנדסיים.
• סביבה רגולטורית מורכבת – בירוקרטיה והעדר שקיפות עלולים להרתיע משקיעים.

מגמות עתידיות

הממשלה והסקטור הפרטי שואפים לפתח תעשיות עיבוד מקומי שיגדילו את הערך המוסף של הייצוא, במקום לשלוח חומרי גלם גולמיים. ישנה השקעה במפעלי עיבוד מינרלים, בייצור מוצרי עץ מוגמרים, ובפיתוח ענפי תיירות ויצירה מקומית כבסיס לכלכלה מגוונת יותר. בנוסף, קיים עניין גובר באנרגיות מתחדשות (הידרו, שמש ורוח) שיכולות לספק חשמל יציב לתעשייה מרוחקת.

סיכום

התעשייה בפפואה גינאה החדשה ניצבת על קו התפר שבין כלכלה מבוססת משאבי טבע לכלכלה מגוונת ומתקדמת יותר. הפוטנציאל קיים – במינרלים, באנרגיה, ביערות ובתוצרת החקלאית – אך מימושו תלוי בשילוב השקעה בתשתיות, פיתוח כוח אדם ושמירה על איזון עדין בין צמיחה כלכלית לבין שימור הסביבה הייחודית של המדינה.

שימושי הקרקע של פפואה גינאה החדשה – בין יערות גשם לגידולים מסורתיים

פפואה גינאה החדשה מתברכת בשפע של משאבי טבע – זהב, נחושת, כסף, גז טבעי, עץ, נפט ומשאבי דיג עשירים – אך רוב אדמותיה אינן מנוצלות לחקלאות. הנתונים מצביעים על תמונה מרתקת של ארץ שבה מרחבי טבע עצומים מתקיימים לצד כיסי פעילות חקלאית עתיקים.

נכון להערכת 2005, רק 0.49% משטח המדינה מוגדר כאדמה ראויה לעיבוד, בעוד ש־1.4% מוקדש לגידולים קבועים – בננות, קפה, קוקוס וגידולים טרופיים אחרים. כל יתר השטח – לא פחות מ־98.11% – מורכב מיערות עבותים, ביצות, אדמות בור ומערכות אקולוגיות טבעיות אחרות. חשוב לציין כי סיווג הקרקעות משתנה מאוד בהתאם לשיטות המדידה וההגדרות, ולכן המספרים הללו משקפים גישה מסוימת מתוך כמה אפשריות.

בתצלום מצב היסטורי משנת 1975, נמצא כי כ־69.5% מהקרקע הוגדרו כבלתי מנוצלים – רובם המכריע שטחי יער גשם צפוף. עוד 25.6% עובדו במידה זו או אחרת, אך מחצית מהם נוצלו ברמה נמוכה מאוד, לעיתים בשדות שהושארו בור עד שחזרו להתכסות ביער משני. יתרת 4.9% נותרה בלתי מעובדת לחלוטין, וכללה בעיקר שטחי עשב וצמחי סאגו – מזון מסורתי בעל חשיבות רבה לתושבים המקומיים.

במהלך שני העשורים שלאחר מכן, בין 1975 ל־1996, חל שינוי מעניין: שטחי העיבוד האינטנסיבי גדלו, אך סך השטח המעובד כמעט שלא השתנה. המשמעות היא שהמעבר היה בעיקר בין שיטות עיבוד שונות באותם אזורים, ולא בפתיחת שטחים חדשים לחקלאות – תהליך המשקף את הקשר ההדוק בין האדם והקרקע באזור זה, ואת השימור היחסי של סביבת הטבע.

מבחינה גיאוגרפית, הליבה החקלאית של פפואה גינאה החדשה נמצאת באזור הגינאה – רכס ההרים הפורה שבו עיבוד האדמה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים כבר אלפי שנים. מוקד נוסף של פעילות חקלאית אינטנסיבית הוא סביב מפרץ בלאנש שבפרובינציית ניו בריטן המזרחית, שם השילוב בין קרקעות פוריות, לחות גבוהה ומסורת חקלאית ארוכה יצר מרכז ייצור חקלאי יוצא דופן.

במדינה שבה הטבע הפראי שולט ברוב השטח, הדינמיקה הזו בין שמירה על מרחבים טבעיים לבין ניצול מושכל של קרקע חקלאית יוצרת איזון עדין – ומזמינה את המטיילים והחוקרים לראות במו עיניהם כיצד תרבויות מסורתיות ממשיכות לעצב את הנוף גם בעידן המודרני.

חלוקה מנהלית – פסיפס של גאוגרפיה ושלטון

פפואה גינאה החדשה, אף שמוגדרת כמדינה יחידאית, מתנהלת למעשה כמרקם עשיר של שלטון מבוזר. במבט ראשון היא נחלקת לארבעה אזורים גיאוגרפיים רחבי־ידיים – חלוקה בעלת משמעות תרבותית והיסטורית, אך ללא מעמד מנהלי רשמי. מאחורי הקלעים, המפתח להבנת הממשל נמצא ב־22 יחידות מנהל ברמת הפרובינציה: עשרים פרובינציות רגילות, האזור האוטונומי של בוגנוויל, ומחוז הבירה הלאומי – לבה הפוליטי של המדינה.

הפרובינציות אינן רק גבולות על המפה; הן מחולקות ל־89 מחוזות משנה (Districts), ואלה נשזרים ברשת צפופה של למעלה מ־300 אזורי ממשל מקומי (LLGs). חלקם עירוניים, אחרים כפריים, וביניהם הבדלים עדינים במבנה השלטוני ובדרך קבלת ההחלטות.

בקצה הסקאלה, מפרובינציות רחבות־ידיים ומאוכלסות כמו גינאה, ועד מאנוס – הקטנה והדלילה שבכולן – החופפת מחוז אחד בלבד, המגוון ניכר. בכל פרובינציה יושבים חברי הפרלמנט שנבחרו בה, והם מובילים את ענייניה לצד הנהגה שבטית מסורתית, שעדיין שומרת על השפעה ניכרת במארג הפוליטי המקומי.

פערי האוכלוסייה בולטים: שש הפרובינציות הגדולות מאכלסות לבדן מחצית מתושבי המדינה, בעוד שש הקטנות מצרפות יחד בקושי 14%. סמכויות הפרובינציות אינן סמליות בלבד – הן גובות מיסים, ומתוות מדיניות בתחומי החינוך, הבריאות והפיתוח – שילוב ייחודי של מסורת שבטית עם מוסדות מודרניים, המעניק לכל אזור את גונו הפוליטי המיוחד.

ביבליוגרפיה

ספרים ומונוגרפיות

1. Bellamy, J. A., & McAlpine, J. R. (1995). Papua New Guinea Inventory of Natural Resources, Population Distribution, and Land Use Handbook. Canberra: Australian Government Publishing Service.

מדריך מקיף המשמש כבסיס למחקר ולתכנון במדינה. כולל סקירה שיטתית של משאבי טבע, חלוקת האוכלוסייה, שימושי קרקע ומפות מפורטות, ומהווה כלי חשוב להבנת הפיזור הגאוגרפי של משאבים ואנשים ב־PNG.

2. Pawley, A., Attenborough, R., Golson, J., & Hide, R. (Eds.). (2005). Papuan Pasts: Cultural, Linguistic and Biological Histories of Papuan-speaking Peoples. Canberra: Pacific Linguistics.

אנתולוגיה רחבת יריעה החוקרת את ההיסטוריה של העמים הפפואנים. לצד פרקים בלשניים ואנתרופולוגיים, כוללת חלקים המבהירים את השפעת הגאוגרפיה – טופוגרפיה, אקלים ומשאבי טבע – על ההתפתחות התרבותית והחברתית.

3. Connell, J. (1997). Papua New Guinea: The Struggle for Development. London: Routledge.

ספר הבוחן את אתגרי הפיתוח הכלכלי והחברתי במדינה דרך עדשה גאוגרפית. כולל ניתוח של השפעת המרחב הפיזי – ממערכות האקלים ועד פיזור ההתיישבות – על תהליכי פיתוח ותכנון.

מאמרים אקדמיים

4. McAlpine, J. R., Keig, G., & Falls, R. (1983). Climate of Papua New Guinea. Canberra: CSIRO & Australian National University Press.

עבודה מקיפה ומבוססת נתונים המתארת את מערכות האקלים של PNG, עם דגש על הבדלים בין אזורי החוף, ההרים והאיים. מהווה בסיס להבנת השפעת האקלים על חקלאות, בריאות, ותשתיות.

5. Shearman, P. L., et al. (2009). "Forest conversion and degradation in Papua New Guinea 1972–2002." Biotropica, 41(3), 379–390.

מחקר המשתמש בתצלומי לוויין להשוואת מצב היערות לאורך שלושה עשורים, ומציג מגמות של כריתה, פגיעה בשטחים טבעיים והשלכות סביבתיות.

6. Bryan, J. E., et al. (2015). The State of the Forests of Papua New Guinea 2014: Measuring Change over the Period 2002–2014. Port Moresby: University of Papua New Guinea.

דוח עדכני עם ניתוח מפורט של שינויי כיסוי יערות בעשור האחרון. כולל נתוני GIS, מפות והשוואות אזוריות הממחישות את השפעות השימוש בקרקע.

דוחות ופרסומים רשמיים

7. National Statistical Office of Papua New Guinea (2021). Papua New Guinea Census and Statistical Yearbook.

דוח סטטיסטי רשמי המשלב נתונים דמוגרפיים, כלכליים וגאוגרפיים לפי מחוזות, עם מפות ותיאורי אזור מפורטים.

8. Asian Development Bank (2020). Papua New Guinea Country Partnership Strategy.

מסמך אסטרטגי עם פרקים גאוגרפיים על אתגרי תשתיות, תחבורה ואספקת שירותים באזורים מרוחקים, תוך ניתוח של הקשר בין גאוגרפיה לפיתוח.

מקורות מקוונים ומאגרי מידע

9. UNDP Papua New Guinea – Human Development Reports.

מאגר אינטראקטיבי המציע מפות, תרשימים ונתונים על חלוקה אזורית, משאבי טבע ומדדים סביבתיים וחברתיים, עם דגש על פערים גאוגרפיים.

10. FAO GeoNetwork – Papua New Guinea.

מאגר גאוגרפי עולמי הכולל שכבות מידע על סוגי קרקע, כיסוי צמחייה, אזורי אקלים ושימושי קרקע, המתעדכנים בקביעות ומשמשים חוקרים ומקבלי החלטות.

הערות

[1] קזואר דרומי (Casuarius casuarius), מהעופות המרשימים בעולם, הוא עוף גדול ממדים ולא מעופף החי ביערות הגשם הטרופיים של פפואה גינאה החדשה, צפון אוסטרליה ואיים סמוכים. גובהו עשוי להגיע ל־1.8 מטר ומשקלו ליותר מ־60 קילוגרם. ראשו מעוטר ב"קסדה" קשיחה וצווארו החשוף צבוע בגווני כחול ואדום בוהקים. הקזואר הדרומי ניזון בעיקר מפירות שנפלו לקרקע ובכך ממלא תפקיד אקולוגי חיוני בהפצת זרעים, אך יאכל גם פטריות, חרקים וחיות קטנות. הוא עוף בודד, המסוגל לרוץ במהירות של כ־50 קמ"ש ולשחות, ורגליו החזקות מצוידות בטפרים חדים היכולים לשמש להגנה במקרה של איום. המין נחשב לפגיע עקב פגיעה בבית הגידול, התנגשויות עם כלי רכב וציד בלתי חוקי.

[2] פיתון מרלינג (Morelia boeleni), הידוע גם בשם Boelen’s Python, הוא אחד הנחשים המרשימים והנדירים בעולם, המוכר בזכות צבעו השחור־מבריק עם דוגמת קשקשים לבנים־צהבהבים ולעיתים ברק כחלחל. הוא חי בהרי ההיילנדס של פפואה גינאה החדשה, בגבהים שבין 1,000 ל־2,000 מטר מעל פני הים, שם האקלים קריר ולח. אורכו יכול להגיע לשלושה מטרים ואף יותר, והוא ניזון בעיקר ממכרסמים, עופות ולעיתים מזוחלים אחרים. הפיתון פעיל בעיקר בלילה, נחשב שקט יחסית, ומסוגל הן לזחול על הקרקע והן לטפס היטב. בשל תפוצתו המוגבלת והביקוש הגבוה בסחר הלא־חוקי, המין נחשב נדיר ומוגן,

[3] פרויקט PNG LNG הוא קיצור של Papua New Guinea Liquefied Natural Gas Project – כלומר, פרויקט הגז הטבעי המונזל של פפואה גינאה החדשה. מדובר באחד מפרויקטי התשתית והאנרגיה הגדולים ביותר בתולדות המדינה: הוא כולל הפקה של גז טבעי משדות גז בהרים ובמישורים של פפואה גינאה החדשה.

הגז מועבר בצינורות באורך מאות קילומטרים אל חוף הים, שם הוא עובר תהליך הנזלה (LNG) – קירור לטמפרטורות נמוכות במיוחד כדי להקטין את נפחו פי כ־600 ולאפשר הובלה ימית.

משם הוא נשלח לשווקים בינלאומיים, בעיקר במדינות אסיה כמו יפן, סין ודרום קוריאה.

הפרויקט, שהחל לפעול ב־2014, נחשב מנוע כלכלי מרכזי של פפואה גינאה החדשה, אך הוא גם מעורר ויכוחים סביבתיים וחברתיים בשל השפעותיו על הקרקעות, הקהילות המקומיות והמערכות האקולוגיות.