גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 01/11/2025
ראו גם באתר זה: הברוקימין.- המעמד היפני הנחות.
ראו גם, באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ; תכנון טיול ביפן
תודה לבנצי גורן, על שהפנה את תשומת לבי לתופעה
יפן נחשבת לאחת החברות ההומוגניות ביותר בעולם, אך דווקא בה הולכת ומתחזקת בשנים האחרונות תופעה מרתקת: ילדי התערובת, המכונים הָאפוּ (Hāfu, מהמילה האנגלית Half – “חצי”). מדובר באנשים שנולדו לאחד מהורים יפני ולאחר ממוצא זר – לעיתים אסייתי, ולעיתים מערבי או אפריקאי. בעבור רבים מהם, החיים ביפן פירושם להיות "בין שני עולמות" – לחיות בתפר שבין הזהות היפנית המסורתית לבין עולם פתוח, גלובלי, ורב־תרבותי.
על אף שיפן נתפסת בעיני רבים כמדינה מודרנית, סובלנית ומנומסת, , מי שאינם מתאימים לתבנית ה"יפני האידיאלי" נתקלים לעיתים קרובות בחומות של חשדנות, בידול ואף אפליה. בני התערובת, מהווים דוגמה בולטת לתופעה זו. ביפן, זהות אינה רק עניין של מוצא, אלא של שייכות חברתית והרמוניה קבוצתית (Wa). כל חריגה מהנורמה – במראה, בשם, בהתנהגות או בשפה – עלולה להיתפס כערעור על הסדר הקולקטיבי.
מכאן נובעת הקושי של בני ההָאפוּ: הם יפנים לכל דבר – דוברי יפנית, גדלים במערכת החינוך המקומית ונושאים אזרחות יפנית – אך לעיתים קרובות לא נראים “יפנים מספיק” בעיני סביבתם.
שורשים היסטוריים
היסטורית, נישואי תערובת היו נדירים מאוד ביפן. במשך מאות שנים התקיימה במדינה מדיניות של בידוד מדיני ותרבותי (סאקוקו), שהגבילה את מגעיה עם העולם החיצון. רק במאה ה־19, עם פתיחתה של יפן לעולם בתקופת מֵייג’י (Meiji), החלו קשרים בין יפנים לזרים – בעיקר מערביים – אך החברה נותרה סגורה וזהירה.
סיפור האהבה הטרגי של האישה היפנית הצעירה
באופרה "מאדאם בטרפליי" (Madama Butterfly) של פוצ'יני (Giacomo Puccin)[1] משנת 1904 מסופר על בחורה יפנית צעירה מנגסקי המתאהבת בגבר אמריקאי ונולד להם בן. סיפורה של האשה הצעירה, המגלה כי בעלה האמריקאי נטש אותה וילדם, שיקף היטב את החרדה היפנית מפני “ערבוב הדם” והבדלי התרבות. התפיסות הללו נשענות על דורות של היררכיות גזעיות מהעבר הקולוניאלי ועל פחד מפני “איבוד הטוהר היפני”.
לאחר מלחמת העולם השנייה, עם כניסת כוחות הכיבוש האמריקאיים ליפן (1945–1952), נולדו אלפי ילדים לאימהות יפניות ואבות חיילים אמריקאים. לפי ההערכות, בין 5,000 ל־10,000 ילדים נולדו בתקופה זו, ורבים מהם ננטשו או נמסרו לאימוץ בשל הסטיגמה החברתית. סיפור אחד מתועד במיוחד: מכתב משנת 1948 מתאר תינוק תת־תזונתי שנולד לנערה יפנית שאביו האמריקאי סירב לסייע לה מחשש שאשתו תגלה על הרומן שניהל ביפן. סיפורים מסוג זה המחישו את מצבם השברירי של הילדים, שנולדו כתוצאה ממפגש בין עולמות – והפכו לסמל של יפן הפוסט־מלחמתית, שנאבקה בין מסורת לבושה ובין צורך אנושי בריפוי ובקבלה.
בני הָאפוּ רבים מעידים על חוויות של ניכור כבר בילדותם. תלמידים “שונים” במראם – עור כהה, שיער מתולתל, עיניים בהירות – הופכים לעיתים למטרה ללעג ולבריונות (Ijime) בבתי הספר. ביטויים כמו “את לא באמת יפנית” או “מאיפה באת באמת?” הם חלק מהיומיום של ילדים כאלה. גם במקומות העבודה או במוסדות ציבור, יפנים בעלי מראה זר מדווחים כי נדרשו להציג דרכון או נענו באנגלית, אף על פי שיפנית היא שפת אמם.
כמה מוסדות – כמו בית אליזבת סונדרס (Elizabeth Saunders Home) בעיירה אוֹאִיסוֹ (Ōiso)[2] ובית היתומים סֵייבוֹ אַאיג'יאֶן (Seibo Aijien) ביוקוהמה[3] – טיפלו באותם ילדים, שנקראו אז אַמֶרַאסְיָאנים (Amerasians). הם היו הסמל האנושי של עידן חדש – אך גם תזכורת לכאב חברתי שלא נרפא.
הָאפוּ – זהות חדשה ביפן משתנה
המונח "הָאפוּ" (Hafu) התפשט אחרי שנות ה־70, בתקופה שבה החלה יפן להיפתח כלכלית ותרבותית למערב. בתחילה שימש המושג לציון "חצי זר", אך עם השנים התווספה לו גם נימה של סקרנות ואף הערצה. במקביל נולד מונח חיובי יותר – “דַבּוּרוּ” (Double), המדגיש את “כפילות התרבויות” ולא את המחצית החסרה.
על פי נתוני משרד הבריאות היפני, בשנת 2013 נולדו ביפן 2.2% ילדים מהורים מעורבים – שיעור ההולך וגדל עם השנים. מרבית הנישואין המעורבים כיום הם בין גברים יפנים לנשים ממדינות אסייתיות אחרות – סין, הפיליפינים, דרום קוריאה, טייוואן ותאילנד – אך קיימים גם קשרים רבים עם מהגרים ממערב ומדרום אמריקה. רוב ההאפו (כ-80%), הם צאצאים לגברים יפנים המתחתנים עם נשים זרות ממוצא אסיאתי. שילוב של גבר זר ממוצא שאינו אסיאתי ואשה יפנית כמו במקרה של שתי מלכות היופי, הוא היוצא מן הכלל.
למרות שהחברה היפנית נעשתה פתוחה יותר, הזהות המעורבת נותרה טעונה. היפנים נוטים להגדיר זהות דרך שייכות קבוצתית – וכאשר מישהו "אחר", אפילו במעט, הוא עלול להיחשב חריג. הביטוי “גַאיג’ין” (Gaijin – “זר”) עדיין משמש ביומיום, לעיתים באדיבות ולעיתים בצבע של חשדנות.
דמויות פורצות דרך – ממלכות יופי ועד ספורט עולמי
היחס להָאפוּ משתנה בהדרגה, בעיקר בזכות דמויות ציבוריות ששברו את תקרת הזכוכית החברתית.
בשנת 2015 הוכתרה למלכת היופי של יפן , הדוגמנית אריאנה מיאמוטו (Ariana Miyamoto) – בת לאם יפנית ואב אפרו־אמריקאי. היא עצמה סיפרה כיצד בילדותה תלמידים סירבו להחזיק את ידה “כדי לא להתלכלך”. למרות שהחזיקה באזרחות יפנית מלאה, רבים תהו האם “ראוי” שתייצג את יפן בתחרות בינלאומית בשל צבע עורה. מיאמוטו השיבה ברוגע: “אני אולי לא נראית יפנית מבחוץ, אבל מבפנים יש בי הרבה דברים יפניים.”
שנה לאחר מכן, בשנת 2016, זכתה שוב בתואר מלכת היופי פריאנקה יושיקאווה (Priyanka Yoshikawa) – בת לאם יפנית ואב הודי־בנגלי. גם היא סיפרה כי בילדותה חוותה חרם בבית הספר בשל צבע עורה. “כולם חשבו שאני חיידק”, אמרה, “אבל זה חיזק אותי והפך אותי לאישה גאה בעצמה.”
ב־2019 נבחרה מריקה סרה (Marika Sera), ממוצא קנדי־יפני, לתואר מלכת היופי, והפעם כמעט לא עוררה סערה – אולי משום שמראהּ היה קרוב יותר לסטנדרט היפני.
הָאפוּ בתרבות ובמדיה
ביפן של ימינו נוכחות ההָאפוּ בולטת במדיה, בדוגמנות ובתרבות הפופ. דוגמניות כמו ניקול פוג’יטה (Nicole Fujita) וג’ון הסגאווה (Jun Hasegawa) מככבות בפרסומות ובמגזיני אופנה, והזמרת קריסטל קיי (Crystal Kay) – ממוצא יפני, קוריאני ואפרו־אמריקאי – הפכה לאייקון של מוזיקת הפופ היפנית. כך גם השחקן-זמר טאקשי קאנשירו (Takeshi Kaneshiro) שהוא ממוצא יפני-טאייוואני.
גם דמויות ציבוריות מצליחות כמו נָאוֹמי אוֹסַאקַה (Naomi Osaka) – בת לאם יפנית ואב מהאיטי[4] , זכתה באליפות אוסטרליה ובאליפות ארצות הברית הפתוחה. גם היא נאלצה להתמודד עם שאלות על “יפניותה”, אך הפכה לסמל של דור חדש – גאה, רב־תרבותי ופתוח לעולם.– הפכו לסמל של “יפניות חדשה”: רב־תרבותית, פתוחה לעולם, גאה בזהותה ולא מתנצלת. נעם זאת, מעמדה ביפן עורר דיון ציבורי רחב על גבולות הזהות הלאומית והגזעית. בשל מוצאה המעורב ועורה הכהה, חלקים בציבור ובתקשורת התקשו לראות בה “יפנית אמיתית”. פרשנים טענו כי היא "יפנית מדי כדי להיות אמריקאית, ואמריקאית מדי כדי להיות יפנית" – ביטוי הממחיש את מצוקת ה־Hāfu (בני התערובת) ביפן. אף על פי כן, אוֹסַאקַה נחשבת כיום לאחת הדמויות שהרחיבו את מושג ה"יפניות" מעבר לגבולות הגזע והתרבות.
במהלך ראיונותיה שבה אוסקה ואמרה: “אני יודעת מי אני. אני שחורה, אני יפנית – וזה בסדר להיות גם וגם.” דמותה של אוֹסַאקַה הפכה למקור השראה לדור חדש של צעירים יפנים בני זהויות מרובות, ולסמל של יפן חדשה – פתוחה, גלובלית, רב־תרבותית. היא מגלמת את המעבר של החברה היפנית מתפיסת טוהר אתני אל עבר הבנה מורכבת יותר של זהות, שבה "יפניות" איננה שאלה של צבע עור או מוצא, אלא של בחירה בתרבות ובהזדהות. במובן זה, אוֹסַאקַה היא הרבה מעבר לאלופת טניס – היא דמות תרבותית ואנתרופולוגית מובהקת, שמאתגרת את יפן להביט בעצמה בעיניים חדשות ולהכיר בכך שגם בחברה הומוגנית לכאורה, הגיוון הוא חלק טבעי ומעשיר של הזהות הלאומית.
במאה ה־21 נוצרה ביפן דו־משמעות תרבותית כלפי ההָאפוּ: מצד אחד, רבים מהם מככבים במדיה, בדוגמנות ובפרסומות , חלקם הפכו לסמלים של יופי מודרני; מצד שני, בחיי היומיום, רבים מהם ממשיכים לסבול מתגובות זרות ומאפליה סמויה.
גם הקולנוע התגייס לשיח על זהות. סרט התיעוד “Hafu: The Mixed-Race Experience in Japan” (2013), בבימוי לארה פרז טקאגי [5]ומגומי נישיקורה[6] – שתיהן הָאפוּ בעצמן – סרט פורץ דרך שחקר את חייהם של חמישה אנשים ממוצאים שונים החיים ביפן, ביניהם יפנים־אפריקאים, יפנים־מזרח־תיכוניים ויפנים־מערביים. הסרט מציג את המאבק של בני ה־Hāfu בתוך חברה המקדשת אחידות תרבותית ואתנית ומתמודד עם שאלות של זהות, קבלה ותחושת שייכות. הסרט חושף את המתח בין הרצון להשתלב לבין הצורך לשמור על זהות אישית ייחודית. לדברי נישיקורה: מטרת הסרט Hafu היא “להרחיב את ההבנה של מהי ‘יפניות’ ולהראות כי הזהות היפנית איננה אחידה, אלא מרובת גוונים”. הסרט Hafu זכה לביקורות חיוביות ברחבי העולם, הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים, והפך לכלי מרכזי בהעלאת המודעות לשיח על גיוון וזהות ביפן. במקרים רבים, החברה היפנית נוטה לתפוס את בני התערובת דרך עדשה חיצונית: אם מדובר במראה מערבי – הם נתפסים כאקזוטיים, “יפים” ו“מודרניים”; אך אם מדובר במראה אפריקאי, דרום־אסייתי או פיליפיני – הם עלולים לספוג סטיגמות של נחיתות או “זוהמה”.במילים אחרות,
החברה מהללת את ה"אקזוטיות" של ההָאפוּ כל עוד היא תואמת את אמות המידה האסתטיות של המערב, אך מתקשה לקבל שוני שאינו נחשב “יפה” או “נוח לעין”.
עמיתי בנצי גורן הפנה את תשומת לבי לשיר Half Breed ("חצי תערובת" ), נכתב על ידי יוצרת מוכשרת בשם שרילין סרקיסיאן, שאנחנו מכירים אותה בשם הבמה שלה: "שֶר" (Cher). היא בעלת שורשים בריטים, גרמנים ואמרינידים ("אינדיאנים") מצד אמה ושורשים ארמניים מצד אביה. תערובת אמיתית. מצדה הילידי אם נחזור לרגע לצד האינדיאני, הרי שר היא צאצאית של שבט הצ'ירוקי (Chiroqui). שסיפורו קשור לאחת התקופות היותר אפלות בהיסטוריה האמריקאית מבחינת היחס לאינדיאנים.
היא מספרת כי מיום הוולדה, שני הצדדים היו נגדה. הלבנים תמיד ראו בה "אינדיאנית" ואילו קרובי משפחתה הילידים מצד אמה, התביישו בה כי היא קצת לבנה. המילים קשות, בעיקר כשהיא שרה כי כך למדה לשנוא את העולם וכי מרגע שנולדה, כולם היו נגדה. "תנו לה נוצה, היא צ'ירוקי", כך לעגו לה.המסקנה היא בשורת הסיום: "איני יכולה לברוח ממי שאני" – I can't run away from what I am. הדבר נכון מאד לאמריקה הגזענית ונכון שבעתיים לגבי יפן.
ב-1973 הוציאה שר את שירה "חצי תערובת" (Half Breed) בו היא מספרת על חוויותיה כילדה מעורבת. זהו שיר על גזענות העוסק בחוויות קשות שעברו עליה בילדותה
מבט אנתרופולוגי – בין מסורת לפתיחות
החברה היפנית מבוססת על ערכים של הרמוניה קבוצתית (Wa) ועל הצורך להימנע מחריגה מהנורמה. בשל כך, כל שונות נראית מאיימת. עם זאת, המפגש עם הָאפוּ – בין אם בתקשורת, באמנות או ברחוב – מאלץ את החברה לבחון מחדש את גבולות ה"יפניות".
שיעור הולך וגדל של נישואין בין־לאומיים, יחד עם ירידה חדה בשיעור הילודה, מבשרים על יפן חדשה – פחות הומוגנית, יותר מגוונת, אך עדיין זהירה. תופעת ההָאפוּ אינה רק סיפורם של יחידים בעלי זהות כפולה; היא מראה לתהליך חברתי עמוק שבו המסורת מתמודדת עם המציאות הגלובלית.
במילותיה של אחת מגיבורות הסרט Hafu: “היפן של העתיד לא תהיה לבנה או שחורה, מזרחית או מערבית – היא תהיה פשוט אנושית.”
סיכום – זהות חדשה מתגבשת
היחס לבני ההָאפוּ חושף את קווי המתח העמוקים שבין המסורת היפנית של אחידות והרמוניה, לבין המציאות המודרנית של גיוון וגלובליזציה. האפליה אמנם לא נעלמה, אך התודעה משתנה בהדרגה.
ככל שיפן נפתחת לעולם, נישואין בין־לאומיים מתרבים, והחברה נאלצת להתמודד עם מושגים חדשים של “יפניות” – לא כקטגוריה אתנית סגורה, אלא כתרבות גמישה, חיה ונושמת, המסוגלת להכיל גוונים רבים של זהות.
במובן זה, סיפורם של ההָאפוּ איננו רק סיפור של קיפוח, אלא גם סיפור של שינוי תרבותי עמוק – תהליך שבו יפן מגלה מחדש את האנושיות שמאחורי מושגי ה"טוהר" וה"זרות". זהו אינו רק סיפורם של בני התערובת, אלא גם את מסעה של יפן עצמה — ממדינה ששאפה לטוהר ולהומוגניות, אל חברה המתמודדת עם גוונים חדשים של זהות, יופי ושייכות.
הערות
[1] פוצ’יני היה מלחין איטלקי (1858–1924), מאחרוני נציגי האופרה הרומנטית, ומי שחתום על יצירות מופת כמו La Bohème, Tosca, Madama Butterfly ו-Turandot." by Puccini
[2] בית אליזבת סונדרס (Elizabeth Saunders Home) היה מוסד צדקה ייחודי ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר מילא תפקיד חשוב בטיפול בילדים שנולדו לאמהות יפניות ואבות אמריקאים – ילדים שכונו אמראסיאנים (Amerasians).. המוסד הוקם בשנת 1948 בעיירה אוֹאִיסוֹ (Ōiso) שבמחוז קנאגאווה, מדרום לטוקיו, ביוזמתה של מיקי סָאוַואדָה (Miki Sawada) – אשת חברה יפנית ממשפחה עשירה, בת למשפחת מייסדי חברת ניפון יוסן (Nippon Yusen). סאוואדה, שהייתה נוצרייה אדוקה, הושפעה עמוקות ממראה הילדים המעורבים שננטשו ברחובות יפן לאחר המלחמה, לעיתים על ידי אמהות שנדחו על ידי סביבתן בשל הסטיגמה החברתית הקשה שדבקה בהן.
הבית נקרא על שם נדבנית אמריקאית בשם אליזבת סונדרס (Elizabeth Saunders), שתמכה כלכלית בהקמתו. מטרתו הייתה לספק מקלט, חינוך וטיפול רפואי לאותם ילדים – רובם בנים ובנות לאבות חיילים אמריקאים שנעלמו או חזרו לארצות הברית, ואמהותיהם לא יכלו לגדלם בשל דעות קדומות כלפיהם. במהלך שנות ה־50 טיפל הבית במעל 700 ילדים. סאוואדה, שהייתה מזוהה עם עקרונות נוצריים של חמלה וסליחה, ראתה במפעל חייה ניסיון לתקן את פצעי המלחמה ואת יחסי יפן והמערב. מוסדות דומים, כמו בית סֵייבוֹ אַאיג'יאֶן (Seibo Aijien) ביוקוהמה, קמו בעקבותיו.
בית אליזבת סונדרס הפך עם השנים לסמל של פיוס הומניטרי ושל מאבק באפליה הגזעית. הוא ממשיך לפעול גם כיום תחת ניהול עמותת צדקה יפנית, אם כי היקף פעילותו הצטמצם. סיפורו נחשב לאחד הפרקים האנושיים והמרגשים ביותר בתולדותיה של יפן שלאחר המלחמה — עדות ליכולתה של חמלה אנושית לבקוע גם מתוך תקופה של הרס, עוני ובושה לאומית.
[3] בית היתומים סֵייבוֹ אַאיג'יאֶן (聖母愛児園, Seibo Aijien, בתרגום חופשי: “גן האהבה של גבירתנו הקדושה”) היה אחד מהמוסדות החשובים ביותר שטיפלו בילדים אמראסיאנים (Amerasians) – בני אמהות יפניות ואבות אמריקאים – ביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה.
המוסד הוקם בשנת 1946 בעיר יוקוהמה (Yokohama) על ידי נזירות פרנציסקניות קתוליות, שפעלו בהשראת עקרונות של חמלה נוצרית ורצון להושיט עזרה לקורבנות חברתיים של המלחמה. הוא נועד בראש ובראשונה לילדים שנולדו לנשים יפניות מחיילים אמריקאים – תופעה רווחת במיוחד בשנות הכיבוש האמריקאי (1945–1952).
בשנים הראשונות לפעילותו טיפל המוסד בעשרות רבות של תינוקות שסבלו מתת־תזונה, נטישה או חוסר בית. בשנת 1948 כבר התגוררו בו 126 ילדים שנולדו לאבות אמריקאים, וב־1950 המספר עלה ל־136 ילדים – עדות למציאות החברתית הקשה של אותם ימים.
סיפור אחד מתועד במיוחד: מכתב משנת 1948 מתאר תינוק תת־תזונתי שנולד לנערה יפנית שאביו האמריקאי סירב לסייע לה מחשש שאשתו תגלה על הרומן שניהל ביפן. סיפורים מסוג זה המחישו את מצבם השברירי של הילדים, שנולדו כתוצאה ממפגש בין עולמות – והפכו לסמל של יפן הפוסט־מלחמתית, שנאבקה בין מסורת לבושה ובין צורך אנושי בריפוי ובקבלה.
כמו בית אליזבת סונדרס (Elizabeth Saunders Home) באואיסו, גם סֵייבוֹ אַאיג'יאֶן שימש גשר של חמלה בין תרבויות. הוא נתפס כביטוי מובהק לשיתוף הפעולה בין יפן הקתולית המתפתחת לבין מיסיונרים מערביים, ולנכונותם של אנשי דת ונשים יפניות לטפל בילדים שנדחו בידי החברה.
המוסד המשיך לפעול במשך עשרות שנים, ובהדרגה התמקד גם בילדים יתומים או נטושים מכל רקע. כיום שמו מוזכר בהיסטוריוגרפיה היפנית כסמל של פיוס אנושי וצדקה נוצרית, שנבטו בלב תקופה של עוני, בושה ופערי תרבות עמוקים.
[4] ָאוֹמי אוֹסַאקַה (大坂なおみ, Naomi Osaka, נולדה ב־1997) היא טניסאית יפנית־אמריקאית שנולדה בעיר אוסקה שביפן לאם יפנית, טָמַאקִי אוֹסַאקַה (Tamaki Osaka), ולאב מהאיטי, לֵאוֹנַרְד פְרַנְסוּאָה (Leonard François). כשהייתה בת שלוש עברה משפחתה להתגורר בארצות הברית, שם החלה נָאוֹמי להתאמן בטניס באופן מקצועי תחת הדרכת אביה, שהושפע ממודל האימון של ריצ’רד ויליאמס, אביהן של ונוס וסרינה ויליאמס.
למרות שחונכה בארצות הברית ודוברת אנגלית כשפת אם, אוֹסַאקַה שמרה על אזרחות יפנית בלבד, לאחר שוויתרה בשנת 2019 על אזרחותה האמריקאית, בהתאם לחוק היפני המחייב בחירה באזרחות אחת עד גיל 22. צעד זה סימן באופן סמלי את מחויבותה לזהותה היפנית – גם אם לא תמיד התקבלה בקלות בחברה היפנית עצמה.
אוֹסַאקַה הפכה במהרה לסמל עולמי: בשנת 2018 גברה על סרינה ויליאמס וזכתה באליפות ארצות הברית הפתוחה – היפנית הראשונה בהיסטוריה שעשתה זאת. בהמשך הוסיפה זכיות באליפות אוסטרליה הפתוחה (2019 ו־2021), והגיעה למקום הראשון בעולם בדירוג טניס הנשים (WTA) – הישג חסר תקדים לספורטאית יפנית.
מעבר להישגיה הספורטיביים, נָאוֹמי אוֹסַאקַה ידועה גם בפעילותה החברתית. בשנת 2020, במהלך טורניר אליפות ארצות הברית, הופיעה כשהיא עוטה סדרת מסכות שעל כל אחת מהן נכתב שמו של קורבן שחור לאלימות משטרתית בארצות הברית – מחווה שהפכה לסמל של סולידריות עם תנועת Black Lives Matter. היא הביעה בפומבי עמדות בעד שוויון מגדרי וגזעי, גם במחיר ביקורת ביפן, שבה נושאים אלה נחשבים לעיתים "רגישים מדי" לשיח ציבורי.
[5] לארה פרז טקאגי (Lara Pérez Takagi) היא במאית, מפיקה וצלמת ספרדייה־יפנית, הידועה בעיקר בזכות עבודתה התיעודית העוסקת בזהות, גזע ותרבות ביפן העכשווית. טקאגי, שנולדה למשפחה מעורבת – אם יפנית ואב ספרדי – גדלה בין שתי תרבויות וחוותה מקרוב את תחושת ה"חציון" או ה"כפילות" (Hāfu) שמאפיינת רבים מבני התערובת ביפן. חוויה זו הניעה אותה לעסוק בעבודתה באתגרים של זהות רב־תרבותית, שייכות ודימוי עצמי. .
יצירתה של טקאגי מתאפיינת בשילוב בין רגישות אנושית לבין תיעוד אנתרופולוגי מעמיק, והיא רואה בקולנוע כלי חינוכי לשינוי חברתי. הסרט Hafu זכה לביקורות חיוביות ברחבי העולם, הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים, והפך לכלי מרכזי בהעלאת המודעות לשיח על גיוון וזהות ביפן.
כיום ממשיכה לארה פרז טקאגי לעסוק בקולנוע חברתי ותרבותי, כשהיא פועלת בין טוקיו למדריד, ומשמשת קול משמעותי בשיח הגלובלי על רב־תרבותיות וזהות אישית בעולם המשתנה.
[6] מֶגוּמי נִישִיקוּרָה (Megumi Nishikura) היא במאית, מפיקה וחוקרת תרבות יפנית־אמריקאית, שידועה בעיקר בזכות סרטיה התיעודיים העוסקים בזהות, רב־תרבותיות וחברה יפנית משתנה. נישיקורה נולדה ביפן לאב יפני ולאם אמריקאית, וגדלה בין שתי תרבויות – חוויה שהשפיעה עמוקות על תפיסת עולמה ועל עיסוקה הקולנועי.
לאחר לימודיה באוניברסיטת ניו יורק, חזרה נישיקורה ליפן ושיתפה פעולה עם הבמאית הספרדייה־יפנית לארה פרז טקאגי (Lara Pérez Takagi) ביצירת הסרט התיעודי “Hafu: The Mixed-Race Experience in Japan” (2013) – מהעבודות החשובות ביותר שנעשו על נושא זה. הסרט, שנוצר לאחר שלוש שנות מחקר וצילומים, עוקב אחר חמישה בני תערובת החיים ביפן, ביניהם יפנים־אפריקאים, יפנים־מערביים ויפנים־דרום־אמריקאים, ומעמיד מראה בפני החברה היפנית על היחס שלה כלפי “האחר מבפנים”.
נישיקורה רואה בקולנוע כלי חינוכי לשינוי חברתי. לדבריה, הסרט הוקרן בפסטיבלים בינלאומיים ברחבי העולם, זכה להערכה רבה, והפך לכלי חינוכי במוסדות אקדמיים וארגונים חברתיים ביפן.
מעבר לעבודתה בתחום הקולנוע, נישיקורה פועלת לקידום שיח על גיוון תרבותי, הכלה וחינוך רב־תרבותי ביפן. היא מרצה באוניברסיטאות, משתתפת בדיונים ציבוריים על שוויון, וממשיכה לייצג קול של דור חדש – דור של יפנים בעלי זהות פתוחה, גמישה וחוצת גבולות.