תולדות מדינת נאגאלנד בצפון-מזרח הודו

כתב: גילי חסקין, 11-11-2025

למצגת דידקטית על נאגאלנד

ראו גם: מצגת דידקטית לטיול ב"שבע האחיות"

ראו קודם: מבוא למדינת נאגאלנד ;  פסטיבל הורנביל בנאגאלנד; הודו – המלצות לקריאה, לטייל בהודו

תקציר

בלב הרי הצפון־מזרח של הודו, בין ערפל יערות הגשם, הפסגות המשוננות והגבולות המטושטשים עם מיאנמר, שוכנת נאגאלנד – מדינה קטנה אך רבת־תהפוכות, שצמחה מתוך עידן של קרבות, אמונות עתיקות ותשוקה עזה לעצמאות. סיפורה של נאגאלנד הוא סיפורם של עמים הרריים גאים – לוחמים, חקלאים ואמנים – שהפכו מנבדלי תרבות ומסורת למרכיב חיוני בפסיפס ההודי המודרני.

מן הימים שבהם שבטי הנאגה חיו בממלכות כפריות עצמאיות ונהגו בציד ראשים טקסי, דרך פלישת הבריטים והמאבק המר בשלטון הקולוניאלי, ועד לצמיחתה של תנועה לאומית שנאבקה בעוז על זכות להגדרה עצמית – נאגאלנד צעדה בנתיב יוצא דופן. השפעת המיסיונרים האמריקאים, שהביאו עימם את הנצרות והותירו חותם עמוק על זהותה התרבותית, פגשה את רוח ההתנגדות והעצמאות של בני ההרים.

המאמר שלפניך מתווה את דרכה של נאגאלנד – מאזור נידח ששימש זירת קרבות בין האימפריות הבריטית והיפנית, דרך שנים של מרידות וחתרנות פוליטית, ועד להפיכתה למדינה דמוקרטית בתוך האיחוד ההודי. זהו מסע מרתק של עם קטן שנאבק לשמר את מורשתו הייחודית תוך מציאת מקומו במציאות גלובלית משתנה – סיפור של זהות, אמונה, חירות וגאווה הררית שאינה יודעת ליפול.

היסטוריה עתיקה

לפני הגעת הקולוניאליזם האירופי לדרום אסיה, היו מלחמות רבות, רדיפות ופשיטות מבורמה על שבטי הנאגה, המאיטיים ואחרים בצפון-מזרח הודו. הפולשים באו ל"ציד ראשים" ולחפש עושר ושבויים משבטים וקבוצות אתניות אלה. כאשר הבריטים שאלו את המדריכים הבורמזים על האנשים שחיים בהימאליה הצפונית, נאמר להם 'נאקה'. זה תועד כ'נאגה' והיה בשימוש מאז. ההיסטוריה העתיקה של הנאגה אינה ברורה. קבוצות אתניות היגרו בזמנים שונים, כל אחת התיישבה בחלק הצפון-מזרחי של הודו הנוכחית והקימה את השטחים ההרריים הריבוניים ומדינות הכפר שלהן. אין תיעוד האם הם הגיעו מהאזור המונגולי הצפוני, מדרום-מזרח אסיה, או מדרום-מערב סין, מלבד שמקורם הוא ממזרח להודו, ורשומות היסטוריות מראות שאנשי הנאגה בני ימינו התיישבו לפני הגעת האהום ב-1228 לספירה.

בכתובת פגודת יאן-אונג-מיין (Yan Aung Myin Pagoda) שנמצאה בפיניה (Pinya) במיאנמר (Myanmar) מוזכר שממלכת אווה (Ava Kingdom) תחת מינקהאונג הראשון (Minkhaung I) ‏(1400–1421) בתחילת שנות ה־1400 השתרעה עד לשטחי הנאגה (Naga)[1]. החוקרים משערים כי בתקופה זו נוצרו גם דרכי המסחר העתיקות שחיברו בין מישורי מיאנמר למדרונות הרי נאגאלנד, דרכים שבהמשך שימשו את הבריטים בעת חדירתם לאזור.

תיעוד של הנָאגַּה קיים החל מראשית המאה ה-13' כשלוחמי האָחוּם (Ahom/Axomia) פלשו מבּוּרְמָה לצפון-מזרח הודו ותיעדו קשרים איתם. הבריטים, נציגי התרבות המערבית, פגשו אותם בראשית המאה ה-19', כשהם מנהלים את חייהם ללא שפה כתובה וללא תיעוד היסטורי כתוב.

התרבות המגאליתית

במדינת נאגלנד, א מתקיימת מסורת מגליתית ייחודית ועשירה, שהיא מהביטויים התרבותיים המובהקים ביותר של שבטי הנאגה. המגליתים – אבני הענק הזקופות הפזורות ברחבי המדינה – אינם שרידים אקראיים של תרבות קדומה בלבד, אלא חלק ממערכת חברתית, רוחנית וטקסית שהייתה פעילה עד לעשורים האחרונים. סביב האבנים האלה נרקמו סיפורים, טקסים ומבני משמעות שהגדירו את הזהות הקולקטיבית של קהילות שלמות.

ראו באתר זה: העידן המגליתי

הנאגה ראו בהקמת המגליתים מעשה של יוקרה, זיכרון והוקרה. האבנים ניצבו בשדות, בצידי דרכים, במרכזי כפרים ועל מדרונות ההרים, וכל אחת מהן סימלה אירוע חשוב, אדם בעל מעמד או טקס קהילתי. שלא כמו בתרבויות אחרות שבהן האבנים שימשו בעיקר לקבורה, בנאגלנד נבנו רבות מהן כחלק מטקס חברתי הנקרא “חג ההוקרה” – Feast of Merit. זה היה טקס ציבורי שבו אדם או משפחה קיימו סעודה גדולה לכל אנשי הכפר, ובכך הוכיחו את נדיבותם ואת עוצמתם הכלכלית. לאחר שהחג הושלם בשלמותו, רשאי היה המארח להקים מניר – אבן זקופה – כסמל לכבוד ולמעמד שהשיג. האבן עצמה הפכה לעדות מוחשית של הישג חברתי, ולא פעם הוצבה לצדו של מניר נוסף שהוקדש לבת הזוג, כביטוי לשותפותם במעשה ובמעמד.

המגליתים בנאגלנד מופיעים בצורות מגוונות. ישנם מנהירים – אבנים עומדות בודדות, לעיתים בגובה של כמה מטרים, שחודדו והוצבו בקפידה בקרקע. ישנן שורות אבנים המקובצות במבנים גאומטריים, מערכים או מעגלים. במקומות אחרים נראים דולמנים – לוחות אבן אופקיים הנתמכים באבנים זקופות, ולעיתים ערמות אבן קטנות ששימשו לקבורה או לסימון גבולות. כל סוג של מונומנט נשא משמעות אחרת: גבול בין שטחי כפרים, ציון של גיבור מקומי, או סמל למסע חיים שהושלם בכבוד.

האבן הייתה תמיד חלק מן הנוף ולא נפרדת ממנו. רבות מהאבנים הוצבו לאורך השבילים המקשרים את הכפרים לשדות, כאילו כדי להזכיר לעוברים ושבים את נדיבותו או את גבורתו של אדם שחי לפניהם. אחרות ניצבו במרכזי הכפרים, בסמוך לבתי האסיפות או למבני הטקסים. האבנים נבחרו מתוך ההרים שמסביב, והובלתן למקום ההצבה הייתה מעשה ציבורי של שיתוף פעולה – הקהילה כולה השתתפה במאמץ, בליווי שירה, תופים וקריאות עידוד. עצם ההצבה של האבן הייתה אירוע חברתי חגיגי, מלווה בזבח ובטקסים שנועדו לברך את המעמד החדש שנוצר.

המגליתים שיקפו גם את מערכת הערכים של החברה הנאגית. הם לא רק סימלו את העבר, אלא ביססו את הקשר בין הדורות. האבנים עמדו כעדות ליחסים שבין אדם, משפחה וקהילה, בין האדם לאדמה ולנוף שסביבו. הן העניקו תחושת רצף – ידיעה שהכפר מתקיים במרחב בעל היסטוריה חיה, שבו כל דור מוסיף את סימנו, תרתי משמע, באבן. כך נוצר נוף אנושי שבו כל סלע הוא סיפור, וכל שורה של אבנים היא כרוניקה של חיי כפר שלמים.

במקומות מסוימים, כמו במחוזות פֶּק, טואנסאנג ודימאפור, ניתן לראות עד היום שורות של מנירים עומדים, חלקם בני מאות שנים. בדימאפור, המגליתים המשולבים בשרידי ממלכת קאצ’ארי העתיקה מעידים על מורכבות התרבות באזור – שילוב של השפעות הינדואיות מוקדמות עם המסורת הנאגית הילידית. בכפרים ההרריים של פֶּק, המגליתים משתלבים בסביבה החקלאית ובנוף הפתוח, ולעיתים משמשים מוקד לטקסים חברתיים גם כיום, אף שהמשמעות הדתית הישירה נחלשה.

בעשורים האחרונים דעכה מסורת הצבת האבנים החדשות. כניסת הנצרות, שינויי האמונה והמעבר לחיים מודרניים צמצמו את מקומם של טקסי הוקרה מסורתיים. ובכל זאת, האבנים ששרדו ממשיכות לעמוד בשטח – לעיתים נטושות ומכוסות טחב, לעיתים מטופחות בידי בני הכפר – כעדות אילמת לעולם שבו החומר והרוח היו שזורים זה בזה. עבור תושב נאגלנד, האבן איננה רק ממצא ארכאולוגי, אלא סמל לחברה שחיה בהרמוניה עם האדמה, לנאמנות ולכבוד ההדדי שבין בני האדם.

המגליתים של נאגלנד מבטאים את מהותה העמוקה של התרבות המקומית: את הכבוד לזקן ולמסורת, את ההוקרה לעבודה הקשה, את תחושת הקהילה, ואת ההכרה בכך שהאדם הוא חלק מרצף גדול ממנו. הם מלמדים שהנוף ההררי, הסלעים והאבנים אינם רק רקע לחיים, אלא משתתפים פעילים בהם – עדים דוממים לסיפורה של חברה עתיקה, שעדיין לוחשת את סיפורה באבנים הפזורות ברחבי ההרים.

התקופה הקולוניאלית הבריטית

עם הגעת חברת הודו המזרחית הבריטית בתחילת המאה ה-19', ואחריה הראג' הבריטי, בריטניה הרחיבה את תחומה על פני כל דרום אסיה, כולל גבעות הנאגה. האירופאים הראשונים שנכנסו לגבעות היו הקצינים הבריטים, קפטן פרנסיס ג'נקינס (Captain Francis Jenkins) [2]וסגן רוברט פמברטון (Lieutenant Robert Pemberton)[3] ב-1832. הם יצאו מטעם 'חברת הודו המזרחית' הבריטית (British East India Company) למסע מחקר אל גבעות הנאגה (Naga Hills), אחד האזורים הפחות מוכרים בצפון־מזרח הודו. מטרת המסע הייתה למפות את השטח שבין אסאם (Assam) למניפור (Manipur) ובורמה (Burma / Myanmar), לבחון את אפשרויות המסחר ואת מצב השבטים המקומיים לאחר המלחמה האנגלו־בורמזית הראשונה (First Anglo-Burmese War, ‏1824–1826)[4]. ג'נקינס ופמברטון יצאו מעמק ברהמפוטרה (Brahmaputra Valley) והתקדמו מזרחה ברגל דרך אזורים הרריים מיוערים וקשים למעבר, תוך שהם פוגשים לראשונה את שבטי האנגאמי (Angami), הצ'אקרו (Chakru) והקונייאק (Konyak). חרף המתיחות והחשש מעימותים, הצליחו השניים להשלים את המסע ולהגיע לעמק אימפאל (Imphal Valley), ובכך היו הראשונים מבין האירופאים שתיעדו מעבר יבשתי בין אסאם למניפור דרך הרי נאגה. מסעם הניב תיעוד גאוגרפי ואתנוגרפי חשוב, שנכלל בדו"ח של פמברטון "Report On The Eastern Frontier of British India" משנת 1835, והניח את היסודות לחדירה הבריטית המאוחרת יותר לאזור.[5] המסע של ג'נקינס ופמברטון סימן את תחילת מעורבותה הישירה של בריטניה בגבעות נאגה ואת ראשית המפגש בין עמי הנאגה לעולם המערבי.

המגע המוקדם עם הקבוצות האתניות הנאגה התאפיין בחשדנות וקונפליקט. האינטרסים הקולוניאליים באסאם, כמו מנהלי מטעי תה ועמדות מסחר אחרות, הובילו לפעולת הגנה נגד פשיטות מהקבוצות האתניות שהיו ידועות באומץ ליבן ובשיטות "ציד הראשים" שלהן. כדי לשים קץ לפשיטות אלה, הכוחות הבריטיים רשמו 10 משלחות צבאיות בין 1839 ל-1850.

העימותים הראשונים בין שבטי הנאגה לבריטים החלו כבר באמצע המאה ה־19', זמן רב לפני הקרב הגדול של קונומה (Khonoma) בשנים 1879–1880. בשנת 1851 התרחש הקרב הראשון בקיקרומה (Kikrüma), כאשר כוח בריטי בפיקודו של קפטן גרגורי (Captain Gregory) יצא מאזור גולאגהאט (Golaghat) שבאסאם (Assam) במטרה להעניש את בני שבט האנגאמי (Angami Naga) על תקיפות חוזרות נגד שיירות סחר בריטיות. הכוח נתקל בהתנגדות עיקשת מצדם של לוחמי הכפר קיקרומה, שהתבצרו בהרים התלולים והכירו היטב את השטח. בקרב העקוב מדם נהרג קפטן גרגורי וכמה מחייליו, והבריטים נאלצו לסגת – תבוסה שסימנה את ראשית ההתנגדות המאורגנת של הנאגה לשלטון הקולוניאלי. האירוע הותיר רושם עז על הממשל הבריטי והוביל למדיניות זהירה יותר כלפי אזורי ההרים.

הלוחמה הבין-אתנית שבאה בעקבותיו הובילה לשפיכות דמים נוספות. לאחר אותה מלחמה, הבריטים אימצו מדיניות של זהירות ואי-התערבות עם קבוצות נאגה אתניות. למרות זאת, הקולוניאליסטים המשיכו לנוע לשטח עמי הנאגה. בין 1851 ל-1865, קבוצות אתניות נאגה המשיכו לפשוט על הבריטים באסאם. ממשלת הודו הבריטית השתלטה על החזקות של חברת הודו המזרחית בעקבות המרד ההודי של 1857. הכישלונות והזוועות של חברת הודו המזרחית הובילו את הכתר הבריטי לסקור את מבנה הממשל שלה ברחבי דרום אסיה, כולל האזור הצפון-מזרחי שלה. ב-1866, ממשל הודו הבריטי הקים עמדה בסמאגוטינג (Samaguting) עם המטרה המפורשת לסיים לוחמה בין-שבטית ופשיטות שבטיות על רכוש ואנשים.

ב-1869, קפטן באטלר (Captain Butler) מונה להוביל ולגבש את הנוכחות הבריטית בגבעות נאגאלנד. ב-1878, המטה הועבר לקוהימה – יצירת עיר שנותרה מרכז חשוב של ממשל, מסחר ותרבות לנאגאלנד.

ב-4' באוקטובר 1879, סגן הנציב הפוליטי הבריטי ג'.ה. דָּאמַאנְט (J. H. Damant) הוביל כח צבאי לקונומה, שם נורה למוות עם 35 מאנשי צוותו. קוהימה הותקפה בהמשך והמחסן נבזז. האלימות הזו הובילה למאמץ נחוש של הראג' הבריטי לחזור ולהגיב. התבוסה שלאחר מכן של קונומה סימנה את סוף האולטימטומים הרציניים והמתמשכים בגבעות הנאגה.

העימות התרחש בשנת 1879–1880 בכפר קונומה (Khonoma), השוכן סמוך לקוהימה (Kohima), בירתה של נאגאלנד של ימינו. הכפר היה מבצר טבעי על מדרונות תלולים, מאוכלס בבני שבט האנגאמי (Angami Naga) – אחד השבטים הנאגיים הידועים באומץ לבם, בארגון החברתי החזק שלהם ובאדריכלות ההררית המרשימה של כפריהם. כבר בשנות ה־60' וה־70' של המאה ה־19' ניסו הבריטים לכונן שליטה אזרחית וצבאית באזור, כחלק מהרחבת שליטתם מאסאם (Assam) אל ההרים. מאמצים אלו נתקלו בהתנגדות נמרצת מצד הנאגה, שראו בהתערבות זרה איום על עצמאותם ומנהגיהם.

העילה הישירה לקרב נולדה כאשר הבריטים ניסו להעניש את בני שבט האנגאמי על תקיפות חוזרות נגד שיירות סחר וחיילים בריטיים, ועל התנגדות לשלטון הזר. משלחת עונשין בריטית בפיקודו של סגן הנציב הנרי דָּאמַאנְט (Guybon Henry Damant) נשלחה מקוהימה לכפר קונומה בנובמבר 1879. עם הגיעם למקום, נפלו דָּאמַאנְט ואנשיו למארב מתוכנן היטב – והכוח הבריטי ספג אבדות כבדות: דָּאמַאנְט עצמו נהרג, וכמה עשרות חיילים וקצינים נהרגו או נפצעו. האירוע זעזע את הממשל הקולוניאלי, והוביל למשלחת צבאית רחבת היקף נוספת במטרה "להכניע את קונומה".

הנאגה, שהתבצרו בכפר ההררי המוקף בטרסות ובחומות אבן עבות, גילו התנגדות עיקשת. במשך חודשים ארוכים התנהלו קרבות קשים בין הלוחמים המקומיים לבין הצבא הבריטי, שהיה מצויד בארטילריה ובנשק חם מתקדם. אף על פי כן, האנגאמי הצליחו להחזיק מעמד זמן רב, כשהם מנצלים את הטופוגרפיה ההררית ואת הכרתם המדויקת את השטח.

רק בדצמבר 1879, לאחר מצור ממושך ופגיעה באספקת המזון, הצליחו הבריטים לחדור לכפר. רבים מתושביו נהרגו בקרב פנים אל פנים עקוב מדם, ואחרים ברחו אל ההרים. בשנת 1880 נחתם הסכם כניעה חלקי בין מנהיגי הכפר לבין השלטון הבריטי, שסימן את סיום הקרבות. אף על פי שהבריטים הצליחו להשתלט על האזור, הקרב בקונומה נחרת בזיכרון הקולקטיבי של עמי הנאגה כסמל לגבורה, התנגדות ועצמאות. הוא נחשב לראשיתו של מאבק הנאגה לשימור זהותם ותרבותם מול כוחות חיצוניים. הכפר קונומה זכה מאוחר יותר לכינוי "הכפר הלוחם הראשון של נאגאלנד" (First Warrior Village of Nagaland), והוא משמש עד היום אתר היסטורי ומוקד עלייה לרגל תרבותי.

הקרב גם חשף בפני הבריטים את המורכבות של שליטה באזור ההררי – הן בשל הקושי הטופוגרפי והן בשל הלכידות החברתית של השבטים. בעקבות הקרב גיבש הממשל הקולוניאלי מדיניות זהירה יותר כלפי גבעות הנאגה, שהדגישה ניהול עקיף (Indirect Rule) במקום כיבוש ישיר, מתוך הכרה בכך שהשליטה בכוח צבאי לבדו לא תוכל לבסס סדר קבוע באזור. היום, קונומה (Khonoma) נחשב לא רק לאתר היסטורי אלא גם לסמל של שימור סביבתי ותרבותי. הכפר הפך לראשון בהודו שהוכרז ככפר אקולוגי (Khonoma Nature Conservation and Tragopan Sanctuary), ובו מתקיימת גאווה מקומית על עבר של התנגדות ועמידה איתנה מול כוחות זרים. הקרב המדמם של קונומה, אם כן, הוא לא רק אירוע היסטורי אלא גם נקודת ציון בזהותה של נאגאלנד – בין עבר של מאבק לעצמאות תרבותית לבין הווה של שימור מסורת וגאווה לאומית. עשרת הקרבות והמשלחות הצבאיות הבריטיות לגבעות נאגה, משקפים את רוח הלחימה והשאיפה לעצמאות של אנשי האזור, , שהגנו בעוז על אדמתם ומסורתם בפני שלטון זר.

בין 1880 ל-1922, הממשל הבריטי גיבש את עמדתו על פני שטח גדול של גבעות הנאגה ושילב אותו בפעולות האסאם שלו. הממשל הבריטי אכף את הרופי כמטבע לפעילות כלכלית ומערכת של ממשל אתני מובנה שהייתה שונה מאוד מהפרקטיקות ההיסטוריות של ממשל חברתי.

הנצרות והמיסיון

במקביל, מאז אמצע המאה ה-19', מיסיונרים נוצריים מארצות הברית, שהוצבו בהודו, החלו לחדור לנאגאלנד ולמדינות השכנות, והחלו במסע הקשה להמיר את הקבוצות האתניות הנאגה של נאגאלנד לנצרות. המשימה הבפטיסטית האמריקאית הנאגה צמחה מתוך משימת אסאם ב-1836.

המיסיונרים הנוצרים מיילס ברונסון (Miles Bronson) ונתן בראון (Nathan Brown), יחד עם עמיתים אחרים מהמיסיון הבפטיסטי האמריקאי, פעלו במחצית הראשונה של המאה ה־19' מג'איפור (Jaipur, לימים נווגונג Nowgong) שבמדינת אסאם (Assam), במטרה להפיץ את הנצרות בצפון־מזרח הודו. הם ראו באזור זה הזדמנות ייחודית לפעילות מיסיונרית, שכן בניגוד לרוב תושבי תת־היבשת ההודית, שהיו ברובם הינדואים או מוסלמים, רבים מתושבי צפון־מזרח – ובפרט שבטי הנאגה (Naga) והעמים השכנים – קיימו אמונות אנימיסטיות ודתות עממיות מקומיות שהתבססו על פולחן רוחות טבע, טקסי פוריות והערצת אבות קדמונים. בעיני המיסיונרים נתפשה מציאות זו כ"קרקע בתולה" להפצת הבשורה הנוצרית, מתוך אמונה כי היעדר מערכת דתית ממוסדת יקֵל על קבלת הנצרות בקרב התושבים. תפישה זו הובילה לשורה של מסעות מיסיון, תרגום כתבי הקודש לשפות מקומיות וייסוד קהילות נוצריות ראשונות בגבעות הנאגה – תהליך שבמהלך השנים שינה עמוקות את המבנה החברתי והתרבותי של האזור.

הדת התפשטה לאט-לאט וגרמה לשינויים תרבותיים משמעותיים, כולל נטישת מסורות כמו ציד ראשים והטמעת ערכים נוצריים.

כיום, למעלה מ-90% מאוכלוסיית נאגאלנד היא נוצרית, מה שהופך אותה למדינה הנוצרית ביותר בהודו. נאגאלנד ידועה כ"המדינה הבפטיסטית היחידה ברובה בעולם" וכ"המדינה הבפטיסטית ביותר בעולם". יש כנסיות בכל כפר ועיר, וחיי הדת ממלאים תפקיד מרכזי בחברה המקומית. למרות השינויים הדתיים, שבטי הנאגה המשיכו לשמור על אלמנטים רבים מהתרבות המסורתית שלהם, ויצרו סינתזה ייחודית בין הזהות הנוצרית לבין המורשת השבטית העתיקה.

בין מלחמות העולם

במלחמת העולם הראשונה נשלחו כ-4,000 אנשי נאגה בכפייה לשמש פועלים במלחמת החפירות בצרפת, שם נוכחו שהאירופים הרואים בעצמם "מודרניים ומתקדמים", אכזריים לא פחות מאנשי הגבעות. מעבר לזה, במקום זר, רכשו לראשונה קרבה בין-שבטית וגיבשו זהות מאוחדת שלא הייתה במולדתם. כמו הפועלים הסיניים ששירתו לצידם בחזית האירופית, הם פיתחו אחדות ולמדו רעיונות לאומיים, אותם הביאו בשובם הביתה. לראשונה ראו מובילי דעה בגבעות נאגה את עצמם כישות מאוחדת תחת שליט מדכא אחד. עם שובם של המגויסים מצרפת, אחדים מהם, בצירוף אנשים משכילים משבטי הנָאגַּה השונים, יצרו גוף ייצוגי לו קראו 'נָאגַּה-קְלָאבּ (NC), זו תחילתה של היישות הנאגאניאנית. בין מלחמות העולם התגבשו הנאגה. קמו ארגונים פייסניים ביחסם לבריטים וגם קמו מחתרות שלחמו בבריטים.

במהלך מלחמת העולם השנייה מילאה נאגאלנד (Nagaland) תפקיד חשוב בזירה הצפון־מזרחית של תת־היבשת ההודית, כאשר האזור הפך לשדה קרב אסטרטגי בין כוחות בעלות הברית לבין הצבא היפני. בתקופה זו בלט במיוחד מנהיג התנועה הלאומנית ההודית סובהאש צ'נדרה בוס (Netaji Subhas Chandra Bose),[6] שהקים את 'הצבא הלאומי ההודי' (Indian National Army – INA) בסיוע יפן, במטרה לשחרר את הודו משלטון בריטניה, בכוח הנשק[7]. אחרי שהודח ממפלגת הקונגרס ההודית, באפריל 1941, הגיע בוס לגרמניה הנאצית, שם ההנהגה המקומית גילתה אהדה בלתי צפויה לעצמאותה של הודו. כספים גרמניים הושקעו לפתיחת מרכז להודו החופשית בברלין. לגיון הודו החופשית ן- 3,000 איש גויס מבין שבויי מלחמה הודים שנלכדו על ידי קורפוס אפריקה של ארווין רומל כדי לשרת תחת בוס.

בוס, שראה במלחמה הזדמנות היסטורית לעצמאות, חבר ליפנים ונהג בסיסמה הידועה שלו – "תנו לי דם, ואתן לכם חירות" (Give me blood, and I will give you freedom). כוחותיו של ה־INA הצטרפו ליחידות היפניות ששעטו דרך בורמה (Burma / Myanmar) לעבר גבולות הודו,  ובאביב 1944 הגיעו עד לגבעות הנאגה (Naga Hills), שם ניטשו קרבות קשים סביב הערים קוהימה (Kohima) ואימפאל (Imphal). קרב קוהימה נחשב לאחד הקרבות המכריעים של המלחמה באסיה, ובו נהדפו כוחות יפן וה־INA על ידי הבריטים וההודים. אף על פי שניסיונו של בוס לשחרר את הודו בכוח נכשל, מעורבותו באזור הותירה חותם היסטורי עמוק גם בנאגאלנד: היא חיברה את ההרים הנידחים של עמי הנאגה לסיפור הלאומי ההודי הרחב, והפכה את אדמתם לזירה שבה הצטלבו רעיונות של חירות, לאומיות וזהות מקומית.

בית הקברות של מלחמת העולם השנייה ומוזאון המלחמה, נותרו לכבוד אלה שמתו במהלך מלחמת העולם השנייה במהלך הלחימה בין האימפריה הבריטית לכוחות היפניים. כמעט 4,000 חיילי האימפריה הבריטית מתו, יחד עם 3,000 יפנים. רבים מאלה שמתו היו אנשי נאגה, במיוחד הנאגה האנגאמי. ליד האנדרטה נמצאת קתדרלת קוהימה, על גבעת ארדורה, שנבנתה בכספים ממשפחות וחברים של חיילים יפניים מתים. תפילות מתקיימות בקוהימה לשלום ולזכר הנופלים משני הצדדים של הקרב. קוהימה נותרה ידועה בשל קרב קוהימה וזיכרון המלחמה.

תנועה למען עצמאות ויצירת המדינה

בשנת 1927 הקימה בריטניה את הוועדה הסטטוטורית של סיימון (Indian Statutory Commission) בראשות סר ג'ון סיימון (Sir John Simon), ובהשתתפות קלמנט אטלי,[8] שמטרתה הייתה לבחון את מבנה השלטון בהודו ולהמליץ על רפורמות חוקתיות חדשות במסגרת חוק הממשל של הודו משנת 1919 (Government of India Act 1919). בוועדה ישבו שבעה חברים בריטים בלבד, ללא כל נציג הודי – דבר שעורר זעם ציבורי רחב וגרר גל מחאות בכל רחבי תת־היבשת תחת הסיסמה "סיימון, חזור הביתה!" (Simon, Go Back!). אף שהמחלוקת סביב הוועדה התמקדה בעיקר בערים הגדולות של הודו, השלכותיה הגיעו גם אל אזורי הספר ההרריים בצפון־מזרח, ובכללם נאגאלנד (Nagaland).

ב-1929, תזכיר הוגש לוועדה הסטטוטורית של סיימון, שביקש שהנאגה יהיו פטורים מרפורמות וממיסים חדשים שהוצעו בהודו הבריטית, ויש להשאיר אותם לבד לקבוע את עתידם. התזכיר הנאגה שהוגש על ידי מועדון הנאגה (שהפך מאוחר יותר למועצה הלאומית הנאגה) לוועדת סיימון הצהיר במפורש, 'להשאיר אותנו לבד לקבוע את עצמנו כמו בזמנים עתיקים'.

בדו"ח הוועדה הומלץ לסווג את אזורי השבטים ההרריים, המאוכלסים בעמים כמו הנאגה (Naga), המיזו (Mizo) והקוקי (Kuki), כ־"אזורים מוחרגים" (Excluded Areas) – אזורים שיועמדו תחת ניהול ישיר של הממשל הבריטי ולא תחת סמכותן של ממשלות המחוזות ההודיות. החלטה זו נומקה בטענה שיש להגן על הקבוצות ההרריות מפני שליטת הרוב מהעמקים, אך למעשה יצרה הפרדה פוליטית ותרבותית עמוקה בין עמי ההרים לשאר הודו. עם הזמן, סיווג זה הניח את הבסיס החוקי והמוסדי למעמדה המיוחד של נאגאלנד בעידן שלאחר העצמאות, והשפיע רבות על התפתחותה הפוליטית, החברתית והזהותית של המדינה בעשורים הבאים.

לאחר עצמאות הודו ב-1947, האזור נשאר חלק ממחוז אסאם. פעילויות לאומניות עלו בקרב חלק מהנאגה. המועצה הלאומית הנאגה בהנהגת זאפו פיזו (Zapu Phizo 1904-1990) מהכפר קונומה, שדודו של סבו היה זה שרצח את דאמאנט הבריטי, דרשה איחוד פוליטי של קבוצות האבות והילידים שלהם ועצמאות ממשלת הודו. התנועה הובילה לסדרת אירועים אלימים, שפגעו בתשתית ממשלתית ואזרחית, תקפו פקידי ממשלה ואזרחים. הממשלה המרכזית שלחה את הצבא ההודי ב-1955 כדי להחזיר את הסדר. המצב הוביל לאלימות ממושכת ולנוכחות צבאית הודית כבדה באזור.

ב-1957, הושג הסכם בין מנהיגי נאגה לממשלת הודו, שיצר אזור נפרד אחד של גבעות הנאגה. גבול טואנסאנג אוחד עם אזור פוליטי בודד זה, אזור גבעות נאגה טואנסאנג (NHTA), והוא הפך לאזור אוטונומי תחת נספח שישי לחוקת הודו.

זה לא היה משביע רצון לנאגה, עם זאת, והתסיסה עם אלימות גברה ברחבי המדינה – כולל התקפות על מוסדות צבא וממשלה, בנקים, כמו גם אי-תשלום מיסים. ביולי 1960, בעקבות דיון בין ראש הממשלה נהרו למנהיגי אמנת העם הנאגה (NPC), הושג הסכם 16 נקודות לפיו ממשלת הודו הכירה בהיווצרות נאגאלנד כמדינה מלאה בתוך האיחוד ההודי.

בהתאם, הטריטוריה הועמדה תחת תקנות המעבר של נאגאלנד, 1961, שסיפקה גוף ביניים המורכב מ-45 חברים שייבחרו על ידי שבטים על פי המנהגים, המסורות והשימוש של השבטים המתאימים. לאחר מכן, נאגאלנד השיגה מעמד של מדינה עם חקיקת חוק מדינת נאגאלנד ב-1962 על ידי הפרלמנט. גוף הביניים פורק ב-30 בנובמבר 1963 ומדינת נאגאלנד נחנכה רשמית ב-1' בדצמבר 1963 וקוהימה הוכרזה כבירת המדינה. לאחר בחירות בינואר 1964, האספה המחוקקת של נאגאלנד שנבחרה דמוקרטית הראשונה הוקמה ב-11' בפברואר 1964.

המאבק המתמשך לאוטונומיה

לאחר קבלת העצמאות ההודית בשנת 1947, אזור נאגאלנד הפך במהרה לאחת הזירות הרגישות והנפיצות ביותר בצפון־מזרח המדינה. המורדים בני שבטי הנאגה, אשר שאפו לעצמאות מוחלטת או לכל הפחות לאוטונומיה נרחבת, המשיכו בפעילות צבאית וחתרו להקים ישות נפרדת — "נאגאלים" (Nagalim) — המאחדת את כל שטחי המחיה של הנאגה בשתי המדינות: הודו ומיאנמר (בורמה). מאבקים אלה נמשכו במשך עשרות שנים, תוך שילוב של לחימה גרילה, טרור מקומי, הפסקות אש, משאים ומתנים, וניסיונות מתמשכים לפיוס.

הפעילות המורדת נמשכה באזורים הרריים נידחים ומיוערים שבהם התגוררו שבטי הנאגה בשני צדי הגבול, והמדינה ההודית התקשתה להשליט בהם יציבות. אף על פי שהוכרזו הפסקות אש תקופתיות ונערכו סבבים רבים של משא ומתן, האלימות לא פסקה לחלוטין. במרץ 1975, לנוכח הידרדרות ביטחונית ומבוי סתום פוליטי, החליטה ראש ממשלת הודו דאז אינדירה גנדי להטיל על נאגאלנד שלטון נשיאותי ישיר (President’s Rule) – צעד המעיד על שלילת סמכויות הממשלה המקומית והעברתן לידי הממשל הפדרלי בניו דלהי.

בהמשך אותה שנה, בנובמבר 1975, הושג הסכם שילום (Shillong Accord) – נקודת מפנה משמעותית בתולדות הסכסוך. במסגרת ההסכם הסכימו כמה ממנהיגי ארגוני המורדים הגדולים להניח את נשקם ולקבל את החוקה ההודית. עם זאת, פלג קטן וקיצוני יותר סירב להכיר בהסכם, ראה בו בגידה ברעיון העצמאות, והמשיך במאבקו המזויין. קרע זה הוביל בהמשך להתפצלות תנועת המורדים לקבוצות שונות, שהידועה שבהן היא המועצה הסוציאליסטית הלאומית של נאגאלנד (National Socialist Council of Nagaland – NSCN), אשר התפצלה מאוחר יותר לשני פלגים עיקריים: NSCN-IM (איסאק–מויווה) ו־NSCN-K (קאפלאנג).

יש לציין כי כבר משנות ה־60 מילאה מועצת הכנסייה הבפטיסטית של נאגאלנד תפקיד חשוב בתהליך הפיוס. הכנסיות, שהיו אז מוסדות בעלי השפעה חברתית עצומה, תיווכו בין הממשלה והמורדים, קידמו את רעיון הפיוס הלאומי וניסו להכניס נושאי מוסר ואמונה לשיח הפוליטי.

ב־1997 הושג הסכם הפסקת אש רשמי בין הממשלה ההודית לבין הפלג המרכזי NSCN-IM, והוא הוביל לפתיחת שיחות שלום מתמשכות. לאחר כמעט שני עשורים של דיאלוג, נחתם בשנת 2015 הסכם המסגרת (Framework Agreement) בין נציגי ממשלת הודו למנהיגי NSCN-IM, במטרה לקבוע בסיס להסדר פוליטי קבוע. אף על פי שההסכם הוצג כהישג היסטורי, פרטיו נותרו חסויים, והיישום בפועל טרם הושלם — דבר המשקף את המורכבות העמוקה של הסכסוך, שבו שאלות של זהות, גבולות וייצוג פוליטי שזורות זו בזו.

האזור לא היה חסין גם מפעולות טרור: בשנת 2004, שתי פצצות עזות התפוצצו באותו יום בתחנת הרכבת בדימפור ובשוק הונג קונג שבעיר, וגבו את חייהם של 30 בני אדם ופצעו למעלה מ־100 אחרים. מדובר היה במתקפה הקטלנית ביותר בתולדות נאגאלנד, והיא המחישה את עומק המתיחות ואת שבריריות הביטחון באזור.

בין השנים 2009–2013, רמת האלימות ירדה באופן משמעותי: מספר האזרחים שנהרגו מדי שנה מפעילות הקשורה למרד נע בין 0 ל־11, ומספר החמושים שנהרגו בעימותים פנימיים נע בין 3 ל־55. מבחינה סטטיסטית, מדובר בירידה חדה לעומת העשורים הקודמים – פחות ממוות אחד ל־100,000 תושבים – עדות ליציבות חלקית אך שברירית.

עם זאת, נאגאלנד לא הייתה חפה ממשברים אזרחיים. בראשית 2017, פרצו מחאות רחבות בעקבות החלטת הממשלה ליישם שמורה של 33% לנשים בבחירות המוניציפליות – מהלך שנתפס בעיני קבוצות שמרניות כפגיעה במנהגים המסורתיים. המחאות התפתחו למהומות ולחוסר יציבות פוליטית זמנית.

ב־4 בדצמבר 2021, התרחש אחד האירועים הטראגיים ביותר בעשורים האחרונים: יחידה של כוחות הפארה־מיוחדים ה־21 של הצבא ההודי פתחה באש על קבוצת פועלים אזרחיים ליד כפר אוטינג (Oting) שבמחוז מון, בטעות שזוהתה כמבצע צבאי נגד מורדים. שישה אזרחים נהרגו במקום, ושמונה נוספים, וכן חייל אחד, נהרגו בעימותים שפרצו בעקבות האירוע. הטרגדיה עוררה זעם ציבורי נרחב, ודרישות חוזרות לביטול חוק הסמכויות המיוחדות של כוחות הביטחון (AFSPA) – חוק שניתן לצבא סמכויות חריגות באזורים המוגדרים “מועדים למרד”.

למרות כל אלה, נאגאלנד ממשיכה בתהליך דמוקרטי פעיל. הבחירות האחרונות לאספה המחוקקת נערכו ב־27 בפברואר 2023, ושיעור ההצבעה המרשים – 87% – שיקף את מעורבות הציבור בחיים הפוליטיים. הבחירות יצרו היסטוריה כאשר לראשונה נבחרו שתי נשים כחברות אספה: הקאני ג’אחאלו קנסה (Hekani Jakhalu Kense) ו־סלהוטונואו קרוזה (Salhoutuonuo Kruse), שתיהן מטעם המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית הלאומנית (NDPP) השלטת. בהמשך מונתה קרוזה לשרת בממשלה – האישה הראשונה בתולדות נאגאלנד שמחזיקה בתפקיד כזה – ציון דרך חשוב בתהליך ההתחדשות החברתית והפוליטית של המדינה.

כך, לאורך יותר משבעה עשורים, נאגאלנד עברה דרך ארוכה – ממאבק מזוין ודרישות לעצמאות, דרך ניסיונות פיוס ושיחות שלום, ועד להשתתפות אזרחית פעילה במערכת הדמוקרטית. אף שהדרך לשלום יציב עדיין ארוכה, תהליך ההכלה, ההכרה והדיאלוג הפך את נאגאלנד לדוגמה בולטת למורכבות וליכולת ההתחדשות של הודו הרב־אתנית.

הערות

[1] מלכת אווה (Ava Kingdom) – ממלכה בורמזית מרכזית שהתקיימה בין השנים 1364–1555 לספירה, ונחשבת לאחת הממלכות המשמעותיות ביותר בתולדות מיאנמר של ימי הביניים. בירתה שכנה בעיר אווה, הסמוכה לעיר מנדליי של ימינו, והיא שימשה מוקד שלטוני ותרבותי בבורמה העליונה. בתקופת שיא כוחה, אווה ניסתה לאחד את כל אזורי בורמה העליונה תחת שלטון מרכזי, וניהלה סדרה ממושכת של עימותים עם ממלכות שכנות, בהן האנ’תאוודי בדרום, מניפור במערב ויישובים הרריים לאורך הגבול הצפון־מזרחי.

למרות שמעולם לא שלטה בפועל על אזור נאגאלנד, השפעתה הגיעה באופן עקיף אל שבטי הנאגה והקוקי, שישבו במורדות הרי מניפור ובאזורי הספר שבין הודו למיאנמר. עדויות היסטוריות ומסורות שבטיות מצביעות על קשרים תרבותיים וכלכליים רופפים – בעיקר במסחר, בלוחמה ובחילופי ידע בסיסיים, כגון טכנולוגיות מתכת ודרכי ארגון כפריות. אזורים אלו היו אז חלק מ"שטח החיץ" שבין הממלכות הבורמזיות ממזרח והמרכזים ההודיים ממערב.

ממלכת אווה הגיעה לשיא עוצמתה במאה ה־15 תחת שליטים כגון מינגיאו סווהסין (Minkhaung I) ומינגי ניאונג (Mingyi Nyo), אך נחלשה בהדרגה בשל סכסוכים פנימיים ולחצים חיצוניים. בשנת 1555 נכבשה על ידי ממלכת טונגו, והפכה לחלק מהישות המדינית החדשה ששלטה ברוב דרום־מזרח אסיה. אף על פי שחדלה להתקיים, אווה הותירה חותם עמוק על תרבות מיאנמר – בשפה, במינהל, באדריכלות ובתפיסת המלוכה – והשפעתה ניכרה לאורך מאות שנים. בהקשר ההיסטורי הרחב של צפון־מזרח הודו, ממלכת אווה מייצגת את העומק הדרום־מזרח אסייתי של ההשפעות שהגיעו אל אזורי נאגאלנד ומניפור טרם ימי הקולוניאליזם הבריטי, ומשלימה את התמונה של האזור כמרחב מעבר חי ודינמי בין התרבות ההודית, הסינית והבורמזית.

[2] קפטן פרנסיס ג'נקינס (Captain Francis Jenkins) (1793–1866 בקירוב) היה קצין בריטי בשירות חברת הודו המזרחית הבריטית (British East India Company), ואחד הדמויות החשובות ביותר בממשל הקולוניאלי של צפון־מזרח הודו במחצית הראשונה של המאה ה־ 19'. הוא שירת במשך שנים ארוכות כממונה מדיני (Political Agent) על מחוז גולפרה (Goalpara) שבמדינת אסאם (Assam) של ימינו, ובהמשך היה אחראי גם על שטחי הגבול עם בורמה ומניפור. ג'נקינס היה בין החלוצים במיפוי וחקר האזורים ההרריים שבין אסאם, מניפור ובורמה, כולל גבעות נאגה. מטרת משלחותיו הייתה בעיקר למדוד את השטח ולבחון את האפשרות לפתיחת נתיבי מסחר בין עמק ברהמפוטרה (Brahmaputra Valley) ובורמה, לאחר סיום המלחמה האנגלו-בורמזית הראשונה (1824–1826). הוא ידוע גם בכך שהיה ממייסדי הממשל הבריטי באסאם והיה אחראי על רפורמות מנהליות, חקלאיות והקמת תשתיות תקשורת ותחבורה באזור.

[3] רוברט בוגן פמברטון (Robert Boileau Pemberton, ‏1802–1883) היה קצין, חוקר וגאוגרף בריטי, אף הוא בשירות חברת הודו המזרחית. פמברטון היה מהנדס צבאי (Engineer Officer) ששירת במספר אזורים בצפון־מזרח הודו, ונודע במיוחד בזכות מיפויו של חבל מניפור (Manipur) והאזורים ההרריים שבינה לבין בורמה. הוא נשלח יחד עם קפטן ג'נקינס בשנת 1832 למסע סקר ראשוני אל גבעות נאגה (Naga Hills) – מסע שהיה בין הראשונים שתועדו באזור זה. לאחר מכן כתב את אחד הדו"חות החשובים של התקופה:

"Report on the Eastern Frontier of British India" (דו"ח על הגבול המזרחי של הודו הבריטית, 1835), שבו תיאר את גאוגרפיית האזור, השבטים המקומיים, הפוליטיקה והאפשרויות האסטרטגיות והמסחריות שבו. עבודתו של פמברטון הייתה בעלת השפעה ארוכת טווח על מדיניות הגבולות של בריטניה בצפון־מזרח הודו, והיא שימשה בסיס לקביעת הגבולות עם בורמה במשך עשרות שנים.

[4] המלחמה האנגלו־בורמזית הראשונה (The First Anglo–Burmese War) התרחשה בין השנים 1824–1826, והיא הייתה העימות הצבאי הראשון בין האימפריה הבריטית לממלכת בורמה (ממלכת קונבאונג, Konbaung Kingdom). מדובר באחת המלחמות היקרות והארוכות ביותר שניהלה בריטניה בהודו במאה ה־19, והיא סימנה את תחילתו של תהליך ארוך של השתלטות בריטית על בורמה כולה — תהליך שנמשך עד סוף המאה.

[5] בדו"ח של סגן רוברט פמברטון (Lieutenant Robert Pemberton) משנת 1835, שכותרתו "Report on the Eastern Frontier of British India", תיאר הקצין הבריטי בפירוט את מסעם ההיסטורי של משלחתו עם קפטן פרנסיס ג'נקינס (Captain Francis Jenkins) דרך גבעות הנאגה (Naga Hills), את נופי האזור ההררי הקשה, את כפרי הנאגה ואת אורחות חייהם. הדו"ח כלל מיפוי גאוגרפי ראשון במעלה של הגבול המזרחי של הודו הבריטית, לצד תצפיות אתנוגרפיות מדויקות על שבטים כמו האנגאמי (Angami) והקונייאק (Konyak), שתועדו לראשונה על ידי אירופאים. פמברטון הדגיש את חשיבות האזור מבחינה אסטרטגית וכלכלית, כנתיב פוטנציאלי בין אסאם (Assam) לבורמה (Burma / Myanmar), והמליץ על מדיניות זהירה של מגע עם השבטים ההרריים תוך הימנעות מעימותים ישירים. דו"ח זה היה לאחד המקורות המרכזיים בעיצוב מדיניותה של בריטניה בצפון־מזרח הודו במחצית המאה ה־19', והשפעתו ניכרה לאורך עשרות שנים בהבנת אופיו הגאוגרפי, החברתי והמדיני של חבל נאגאלנד (Nagaland).

[6] בהודו גיבורים יכולים להיות גם כאלה שנלחמו זה בזה עבור הודו. על שמו של נטאג'י סובהאש צ'אנדרה בוס נקרא שדה התעופה של קולקטה למרות שלחם מול כוחות הודו הרשמיים. כך זה גם בפסל הענק בנמל מומבאי ובשם שדה התעופה של מומבאי ותחנת הרכבת של מומבאי, על שם צ'הטרפטי שיוואג'י,  שלחם נגד המוגולים – שליטי הודו הרשמיים.

[7] הצבא הלאומי ההודי (באנגלית: Indian National Army – INA) היה כוח צבאי שנוסד במהלך מלחמת העולם השנייה, במטרה להיאבק בשלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו ולהשיג את עצמאותה באמצעים צבאיים. הצבא הוקם בשנת 1942 על ידי קצינים הודים שנשבו על ידי היפנים במלחמה בדרום־מזרח אסיה, תחילה ביוזמתו של מוג’אנדר סינג ג’יל (Mohan Singh), ובהמשך קיבל תנופה משמעותית תחת הנהגתו של סובהאש צ’נדרה בוס (Subhas Chandra Bose) – אחד ממנהיגי העצמאות ההודית הבולטים והכריזמטיים ביותר.

ה־INA  פעל בחסות יפן ובתמיכתה הלוגיסטית, והיווה חלק ממאמץ רחב של הציר באסיה להחליש את האימפריה הבריטית. תחת הנהגת בוס, הצבא גיבש את סיסמתו הידועה – “Chalo Dilli” (“קדימה לדלהי”) – שהפכה לסמל של התנגדות לאומית. יחידות הצבא השתתפו בלחימה לצד הצבא היפני בגבולות בורמה והודו, במיוחד בקרבות אימפהל (Imphal) ו־קוהימה (Kohima) בשנת 1944, אזורים הגובלים בנאגאלנד של ימינו.

למרות תבוסתם של היפנים וה־INA  בסוף המלחמה, חשיבותו ההיסטורית של הצבא הלאומי ההודי עצומה: עצם קיומו הוכיח כי ישנם הודים המוכנים להילחם בנשק למען עצמאותם, והמשפטים שנערכו לקציניו לאחר מכן עוררו גל אדיר של סולידריות לאומית ברחבי הודו. חוקרים רבים רואים בו גורם שהאיץ את תהליך הדה־קולוניזציה והביא, בסופו של דבר, להאצת נסיגת בריטניה מהודו בשנת 1947.

[8] קלמנט אטלי, שמאוחר יותר, ב-1947, כראש ממשלת בריטניה, חילק ושחרר את הודו ואחריה את ישראל.