ההיסטוריה של פפואה-גינאה החדשה

תולדות פפואה גיניאה החדשה

כתב: גילי חסקין ‏09/08/2025

בלב האוקיינוס השקט, על קו התפר שבין אסיה ואוקיאניה, משתרעת פפואה־גינאה החדשה – ארץ של נופים פראיים, תרבויות עתיקות ושינויים דרמטיים. היא מאגדת מאות עמים ושפות, מסורת של אלפי שנים ומאבקים מודרניים על זהות, משאבים ושלטון עצמי. מהתקופה הפרה־היסטורית, דרך המפגש עם מעצמות אירופה והתקופה הקולוניאלית, ועד לדרך הארוכה לעצמאות – סיפורה של פפואה־גינאה החדשה הוא מסע מרתק של עמידות, הסתגלות ויצירה אנושית ייחודית, על רקע יערות גשם עבותים, רכסי הרים נישאים וחופים אינסופיים.

ראו גם: הגאוגרפיה של פפואה-גינאה החדשה  ; האקולוגיה של פפואה גינאה החדשה ;  הדתות בפפואה גינאה החדשה ;  תרבות פפואה גינאה החדשה ;  פפואה גינאה החדשה של ימינו 

ראו מצגת על טיול בפפואה-גינאה החדשה. סבלנות. המצגת כבדה. עולה לאט.

ההתיישבות הראשונה – בין אוקיינוס להר

דמיינו את גינאה החדשה לפני עשרות אלפי שנים – יערות גשם עבותים, חופי חול לבנים ופסגות הרים עטויות ערפל, שרק הרוח והגלים הכירו. לשם הגיעו, לפני כ־45 אלף שנה, בני אדם מודרניים בגלי ההגירה הראשונים מאפריקה. הם חצו ימים פתוחים בסירות פרימיטיביות, מצאו נתיבים באיים המפוזרים של ארכיפלג ביסמרק, והתיישבו בבוגנוויל לפני כ־28 אלף שנה, ובאי מאנוס (Manus) המרוחק עוד יותר – כ־20 אלף שנה לאחר מכן. מנותקים כמעט לחלוטין משאר העולם, הם פיתחו תרבויות משלהם, שפות, מיתוסים ושיטות חיים שלא דמו לשום דבר אחר.

לפני כ־10,000 שנה עלה מפלס הים והפריד את גינאה החדשה מאוסטרליה, אך כבר עשרות אלפי שנים קודם לכן התפצלו דרכיהם של האבוריג'ינים ותושבי ההרים הירוקים כאן. וכמו שקורה לעיתים במקומות מבודדים – המצאת החקלאות הגיעה אל ההרים הללו בדרך עצמאית. סביב 7000 לפנה"ס, עוד לפני שהפרעונים שלטו בנילוס, החלו תושבי גינאה החדשה לגדל סגו (Sago) – עמילן המופק מדקל[1]– , קנריום (Canarium indicum)[2] ואגוז קרוקה  (karuka) [3]–מבלי ללמוד זאת מבחוץ.

אלפי שנים אחר כך, לפני כ־3,300 שנה, הגיעו לארכיפלג ביסמרק יורדי ים דוברי שפות אוסטרונזיות – בני תרבות הלפיטה (Lapita Calture)[4] – מנווטים בעזרת הכוכבים ומביאים עימם כלי חרס, רעיונות וסחורות. הם פתחו רשתות סחר חוצות איים, שמהן יצאו בננות וקני סוכר אל מחוץ לאוקיינוס השקט. אבל כמו גאות ושפל, גם הסחר ידע ירידות – סביב שנת 300 לספירה פחת הביקוש לסחורות מקומיות, ומוקדי המסחר עברו לאיי מאלוקו ולטימור.

תרבות לפיטה

תרבות הלפיטה הייתה תרבות פרה־היסטורית שהתפתחה והתפשטה ברחבי אוקיינוס השקט הדרום־מערבי בין השנים בערך 1600 לפנה"ס ועד 500 לפנה"ס. היא נחשבת לאבן דרך מרכזית בהתפשטות העמים האוסטרונזיים, ומקשרת בין דרום־מזרח אסיה לבין התיישבות ראשונית באיים רחוקים של מלנזיה, פולינזיה ומיקרונזיה.

השם "לפיטה" ניתן בעקבות אתר ארכאולוגי שנחשף בשנת 1952 בכפר לפיטה (Lapita) שבחופה המערבי של קלדוניה החדשה (New Caledonia). באתר נמצאו שברי כלי חרס בעלי עיטור ייחודי, שהפכו לסימן ההיכר של התרבות כולה.

אנשי הלפיטה החלו את מסעם, ככל הנראה, באיי ביסמרק שמצפון לפפואה־גינאה החדשה (Papua New Guinea). משם הפליגו בסירות דו־גוף (outrigger canoes) בין איי מלנזיה – איי שלמה, ונואטו, קלדוניה החדשה ופיג'י – ובהמשך הגיעו גם לסמואה, טונגה ואולי אפילו למערב פולינזיה. התפשטות זו הייתה מהירה יחסית, והעידה על מיומנויות ניווט יוצאות דופן: שימוש בכוכבים, בגלי הים ובציפורי ים כדי להתמצא במרחב ימי עצום.

מאפיינים תרבותיים

• קדרות מעוטרת – כלי החרס של הלפיטה מעוטרים בדגמים גאומטריים שנעשו בטכניקת הטבעה. חלקם שימשו ככלי בישול ואחסון, ואחרים ייתכן שהיו בעלי משמעות טקסית.
• כפרים חופיים – היישובים מוקמו לרוב סמוך לחופים, ולעיתים אף על איים מלאכותיים שנבנו מעל לגונות.
• כלכלה ימית – הלפיטה התבססו על דיג, ליקוט רכיכות, לצד חקלאות של שורשים (טארו, יאם) וגידולי בננה וקוקוס.
• מסחר – ראיות ארכאולוגיות מצביעות על רשתות סחר חוצות־איים, כולל העברת צדפים, אבן וחרס.

תרבות הלפיטה נחשבת לאב הקדמון של תרבויות רבות באוקיינוס השקט – במיוחד של הפולינזים. הדפוסים החברתיים, סגנונות האומנות ומיומנויות הניווט של הלפיטה ניכרים במורשת התרבותית של עמים אלה עד ימינו.

עבור הארכאולוגים והאנתרופולוגים, הלפיטה הם מפתח להבנת ראשית ההתיישבות האנושית באזורים נרחבים של האוקיינוס השקט. חקר האתרים – מהאיים המרוחקים של טונגה ועד איי מרשל – מאפשר לשחזר את תהליכי ההגירה, את הכלכלה הקדומה ואת התפתחות המגוון התרבותי של האזור.

ראו באתר זה: ההגירה הפולינזית אל מרחבי האוקיינוס השקט

הגעת האירופאים

במאה ה־16 נכנסו לתמונה האירופים. ההולנדים, ששלטו בסולטנות טידורה (Tidore)[5], הרחיבו את שליטתה גם למערב גינאה החדשה. במאה ה־17 המאוחרת התעוררה מחדש התשוקה לסחורות המקומיות – שרף דמר (dammar gum)[6], מלפפוני ים, פנינים, קופרה, צדפים ונוצות ציפורי גן־עדן – והמסחר גלש בהדרגה מזרחה.

החיים כאן נשענו על קשרי סחר, אך לא על ממלכות גדולות. כל קהילה – כפר על החוף או יישוב בהרים – התקיימה בכוחות עצמה, חיה מחקלאות קיום ומחליפה סחורות בשרשראות מקומיות. אנשי כפר אחד אולי הכירו את שפת שכניהם, אך השפה לא קבעה בריתות פוליטיות. הסחורות – וגם מנהגים ורעיונות – עברו מרחקים עצומים, הרבה מעבר לגבולות שידעו האנשים עצמם. ורק עם בואם של האירופים, הוקמו ישויות פוליטיות שחיברו, לעיתים בכוח, בין עמים ושבטים – כאלה שבמשך מאות שנים לא רק שלא שיתפו פעולה, אלא לעיתים עמדו זה מול זה משני צדי חנית.

ההשפעה האירופית – בין ספינות תבלינים לשיירות זהב

הרבה לפני שהאירופים שרטטו קווים על מפות והכתירו טריטוריות בשמות זרים, האי גינאה החדשה כבר ראה אורחים רחוקים. ספינות מסין ומדרום־מזרח אסיה הגיעו אליו מדי פעם, מביאות עימן שמועות על עולמות אחרים ומעט סחורות, ולעיתים יוצרות קשר עם קהילות החוף.

אך את הפריצה הגדולה לעולם המערב הביא הפורטוגזי אנטוניו דה אבראו  (António de Abreu) [7]– האירופי הראשון הידוע שהגיע לאי.

אנטוניו דה אבראו וגילוי אזורי פפואה־גינאה החדשה

אנטוניו דה אבראו (António de Abreu, ‏1480–c.1514) היה מגלה ארצות ומפקד ימי פורטוגלי, שנחשב לאחד מחלוצי האירופאים שחקרו את מזרח האוקיינוס ההודי ואיי אינדונזיה בראשית המאה ה־16. הוא נולד במדירה שבפורטוגל, ושירת בצי הפורטוגלי בתקופה שבה פורטוגל ביקשה לשלוט בנתיבי הסחר הימי אל "איי התבלינים" (המולוקאס – Maluku Islands).

הרקע למסע:

לאחר מסעו ההיסטורי של ואסקו דה גמה להודו (1498) והקמת נוכחות פורטוגלית במלאקה (1511) בידי אפונסו דה אלבוקרקי (Afonso de Albuquerque), נשלחה משלחת פורטוגלית ראשונה ישירות לאיי התבלינים, מתוך מטרה לבסס קשרי מסחר ישירים עם מקורות הציפורן והאגוז המוסקט. בדצמבר 1511 יצא אנטוניו דה אבראו ממלאקה בראש שלוש ספינות, בליווי הנווט פראנסיסקו סראו (Francisco Serrão) ושותפים נוספים. המשלחת הפליגה דרך יאווה, באלי ולומבוק, עברה דרך ים בנדה (Banda Sea), והגיעה אל איי בנדה (Banda Islands) – המרכז העולמי של סחר באגוז המוסקט (מתאור יפה בספר אגוז המוסקט של נתנאל). בדרכה מזרחה, חצתה השייטת הפורטוגלית אזורים שלא היו מוכרים לאירופאים, כולל חופי גינאה החדשה (New Guinea) וחלקים מאיי ביסמרק. אף שדה אבראו עצמו לא חקר לעומק את פנים האי, מסעו נחשב לנקודת המפגש הראשונה המתועדת בין אירופאים לאזור הצפון־מערבי של פפואה.

משמעות המסע

3. פתיחת נתיבי סחר – המסע סלל את הדרך לשלטון פורטוגלי זמני על סחר התבלינים ולנוכחות אירופאית באיי מזרח אינדונזיה.
4. ידע גאוגרפי חדש – המפות האירופיות הראשונות שכללו את חופי פפואה וגינאה החדשה נסמכו, ככל הנראה, על מידע שהובא ממסעו.
5. הקדמת החוקרים הספרדים וההולנדים – דה אבראו הגיע לאזור יותר ממאה שנה לפני שהחלה חקירה שיטתית של חופי פפואה בידי מעצמות אחרות.

למרות שדה אבראו עצמו לא חזר לפורטוגל (הוא מת ככל הנראה בדרכו חזרה), מסעו נחרת בהיסטוריה הימית כפריצת דרך – לא רק אל איי התבלינים, אלא גם אל שער הכניסה לאחד האזורים המרתקים והמורכבים ביותר באוקיינוס השקט: פפואה־גינאה החדשה.

ראו באתר זה: האמפריה הפורטוגלית.

אִינִיגוֹ אורטיס דה רטס

אִינִיגוֹ אורטיס דה רטס (יניגו אורטיס דה רטס (Íñigo Ortiz de Retes)) הגיע לאיי מולוקס (Molucas) במסגרת המשלחת של רוי לופס דה ויאלאובוס (Ruy López de Villalobos), שחצתה את האוקיינוס השקט מנואבה אספניה (מקסיקו החדשה), ושבה שימש כאלפרס חֶנֶרַל (קצין דגל ראשי).
ב־16 במאי 1545, כשפיקד על הספינה סן חואן (San Juan), יצא מנמל טידורה (Tidore), במטרה למצוא נתיב ימי מזרחה שיחזיר אותו למקסיקו (Nueva España),  באותה תקופה, היה קושי רב למצוא נתיב כזה בגלל זרמי האוקיינוס.

במהלך ניסיונו, הוא הגיע לחופו הצפוני של אי ענק ולא מוכר. דה רטס חקר את החוף וטען עליו בעלות עבור הכתר הספרדי. הוא העניק לאי את השם "נואבה גינאה" (Nueva Guinea – גינאה החדשה), מכיוון שהתרשם כי תושביו המקומיים דומים במראם לתושבי חוף גינאה שבאפריקה המערבית, עליו ידע משום שכבר היה שם בעבר. על אף שדה רטס לא הצליח להשלים את מסעו ולחזור למקסיקו, ונאלץ לשוב לאיי התבלין, גילויו היה משמעותי ביותר. הוא תיעד את החוף הצפוני של האי ונתן לו שם שנותר עד היום. המידע שאסף סייע מאוחר יותר לנווטים ספרדים אחרים שהצליחו להשלים את המסע הטרנס-פסיפי.

במהלך ההפלגה הבחין במספר איים, שאותם קרא בשם סביליאנה (Sevillana), גאלגה (Gallega) ואיי הקדושים המעונים (Islas de los Mártires) – המזוהים, אם כי לא בוודאות מוחלטת, כאיי ביאק (Biak), פולאפ (Pulap) וסופיורי (Supiori).

בהמשך הגיע אל החוף הצפוני של אי גדול – האי המוכר כיום כגינאה החדשה (New Guinea). הוא שייט לאורכו במשך ארבעה ימים, וב־20 ביוני ירד לחוף סמוך לשפך נהר שקרא לו סן אגוסטין (San Agustín), הידוע כיום בשם נהר מאמברמו (Mamberamo).

דה רטס לקח בעלות על שטחים אלה בשם הכתר הספרדי, וקרא להם "גינאה החדשה" משום שתושביהם הזכירו לו את אנשי חופי גינאה שבאפריקה. הוא המשיך בהפלגה, תוך שהוא מבחין באיים נוספים רבים, אך ב־27 באוגוסט החליטו הנווטים שיש לשוב על עקבותיהם. לבסוף, שבה הסן חואן לנמל טידורה – נקודת המוצא – שלושה חודשים וחצי לאחר תחילת המסע.

.

מגלי ארצות ספרדים נוספים: גם חוקרים ספרדים אחרים עברו באזור, בהם לואיס ואס דה טורס (Luis Váez de Torres.).  בשנת 1606, שגילה את המצר שבין גינאה החדשה לאוסטרליה, המכונה כיום "מצר טורס" על שמו. עם זאת, ביקורים אלו היו חלק ממסעות חקר ונסיעות כלליות באוקיינוס השקט ולא הובילו להקמת התיישבות.

בניגוד למדינות אירופאיות אחרות, ספרד מעולם לא הקימה בפפואה גינאה החדשה מושבה או בסיס סחר. העניין הספרדי באזור היה חולף ומוגבל בעיקר לגילויים ולמיפוי ראשוני. הנוכחות הספרדית באזור דעכה ככל שהתעצמו מסעותיהם של ההולנדים, הבריטים והגרמנים, שהחלו לבסס את שליטתם הקולוניאלית בחלקים שונים של האי במאות שלאחר מכן.

הבאת הבטטה

אחת המתנות החשובות שהגיעו עם הסוחרים הפורטוגלים הייתה תפוח האדמה המתוק (בטטה) מדרום אמריקה. בתחילה הגיע לאיי מאלוקו , ומשם, במאה ה־17 או ה־18, מצא את דרכו אל חופי פפואה גינאה החדשה, תחילה בדרום, ולאט לאט טיפס במעלה הנהרות אל ההרים. כאן, בגבהים, הוא חולל מהפכה – דחק את הטארו שהיה מזון היסוד במשך דורות, והפך לעיקר התזונה.

השינוי החקלאי הזה, שנלווה לו ככל הנראה גם שינוי במבנה הכלכלה והחברה, תרם להתפשטות מודל המנהיגות המקומי הידוע כ־"Big man" ולהכפלת האוכלוסייה בעמקים הפוריים. "ביג מן" ("Big man"), הוא תפקיד לא פורמלי הנפוץ בחברות מבוזרות וללא מנהיגות מרכזית. המודל מתבסס על יכולתו של אדם לצבור השפעה וכוח על ידי נדיבות, יכולת רטורית, גיוס תומכים והפגנת כישרון בלחימה ובפתרון סכסוכים. התפקיד אינו עובר בירושה, והוא תלוי לחלוטין ביכולתו של המנהיג לשמור על מעמדו באמצעות נתינה מתמדת ויצירת חובות כלפי תומכיו.

הכוח נרכש ולא מורש: "ביג מן" אינו נבחר לתפקידו, אלא צובר מעמד ויוקרה באופן הדרגתי. הוא מתחיל כאדם בעל כישורים חברתיים וכלכליים, ומצליח לרכוש את נאמנותם של בני משפחתו ושכניו. עם הזמן, על ידי שימוש בכישוריו וביכולת ארגון אירועים, הוא מגייס תומכים נוספים מחוץ למשפחתו המיידית.

העוצמה של "ביג מן" נמדדת לא לפי כמות הנכסים שברשותו, אלא לפי כמות הרכוש שהוא מחלק. הוא צובר עושר (לרוב בצורת חזירים, בטטות או פריטים יקרי ערך אחרים) ומחלק אותו בפזרנות באירועים טקסיים כמו חתונות, הלוויות או פסטיבלים. מעשה זה יוצר אצלו חובות הדדיים בקרב הקהילה, והאנשים שקיבלו ממנו מתנות מחויבים לתמוך בו, להגן עליו ולהצטרף למאמציו.

אין לו סמכות חוקית לכפות את רצונו על אחרים. השפעתו מבוססת על יוקרה אישית וכוח שכנוע. אם הוא מפסיק להיות נדיב, או אם מאבד תומכים בעקבות כישלונות, הוא עלול לאבד את מעמדו במהירות.

"ביג מן" נמצא כל הזמן בתחרות מול מועמדים אחרים לתפקיד. התחרות באה לידי ביטוי במשתאות ואירועים שבהם הוא ומתחריו מתחרים ביניהם על ידי הצגת נדיבות גדולה יותר, ולעיתים אף השמדת עושר על מנת להפגין עליונות. : בניגוד למנהיג פוליטי במדינה מודרנית או למלך בחברה היררכית, ל"ביג מן" אין יכולת לחוקק חוקים או להטיל עונשים. הוא פועל כמתווך, יועץ ומארגן, אך כוחו תלוי לחלוטין ביכולתו לשמר את רשת התמיכה שלו. מודל "ביג מן" מדגיש את החשיבות של קשרים חברתיים ונדיבות הדדית בחברות אלה, ואת התפקיד המרכזי של היחיד בבניית כוח אישי ללא מוסדות מובנים מראש.

Blackbirding: הסחר המלנזי בעובדי כפייה – פרק נשכח של הקולוניאליזם הפסיפי

המאה ה־19 הביאה איתה סחר זהיר עם איי הודו המזרחיים ההולנדיים. אך לצד הסחר, נולדה גם פרשה אפלה: משנות ה־60 של המאה ה־19 נלקחו תושבי חופים – בעיקר מפפואה – לעבודת כפייה בקווינסלנד ובפיג’י, במה שכונה "Blackbirding".

באמצע המאה ה־19, עשרות שנים לאחר שהאימפריה הבריטית הכריזה על ביטול העבדות (1833), התפתחה ברחבי האוקיינוס השקט מערכת סחר חבויה למחצה, שכונתה בפי בני הזמן והחוקרים המאוחרים Blackbirding. מאחורי השם התמים לכאורה הסתתרו חטיפות, תרמיות וגיוס בכפייה של גברים, נשים ואף ילדים מן האיים המלנזיים – כולם נשלחו לעבודת פרך בפלנטציות סוכר, כותנה ובפנינים בקווינסלנד שבאוסטרליה ובפיג’י. בין השנים 1863 ל־1904 הגיעו לקווינסלנד בלבד יותר מ־62,000 מגויסים, שמוצאם מגוון – מאיי ונואטו ואיי שלמה בדרום ועד לארכיפלג ביסמרק ולואיזיאד שבדרום־מזרח פפואה. אם בשנותיו הראשונות נשען הסחר בעיקר על אזורים קרובים יחסית, הרי שמתחילת שנות ה־80 של המאה ה־19 התרחב ציד ה”עובדים” הרחק צפונה, לעיתים תוך שימוש בשיטות אכזריות יותר ועם שיעורי תמותה גבוהים במיוחד.

שיטות הגיוס נעו בין פיתוי בשכר ובמתנות, דרך חוזים כתובים בשפה שהמגויסים לא הכירו, ועד פשיטות חופים וחטיפות בים. חלק מהמסעות הסתיימו ברצח – כמו בפרשת ספינת ה־Hopeful ב־1884, שבה הורשעו חברי הצוות בחטיפה וברצח, או בפרשת ה־Daphne שנעצרה כבר ב־1869. היעדים היו מגוונים: בקווינסלנד – אזורי מקיי, ראקהמפטון, באנדרברג וצפון המדינה; בים – דיג פנינים במיצרי טורס; ובפיג’י – קדחות הכותנה והסוכר של תקופת “קדחת הכותנה” (שנות ה־60–70) והרחבת אימפריית חברת Colonial Sugar Refining Company משנות ה־80 ואילך.

תנאי העבודה היו קשים, ולעיתים קטלניים: מגורים דחוקים, תזונה דלה, חשיפה למחלות טרופיות ותמותה גבוהה, במיוחד בקרב קבוצות שהובאו מאיים מרוחקים ולא הורגלו לאקלים ולאורח החיים החדש.

הזעם הציבורי בבריטניה ובקולוניות הביא להתערבות חקיקתית. חוק Pacific Islanders Protection Act משנת 1872 – שכונה בפשטות “חוק החטיפה” – ותיקונו ב־1875 נועדו לצמצם את החטיפות ולהנהיג פיקוח קונסולרי ושיפוט ימי. ואולם, בפועל, אכיפתם הייתה חלקית והפרות נמשכו, כשהאינטרסים הכלכליים של מגדלי הסוכר והמעסיקים גברו על עקרונות ההומאניות.

תחילת המאה ה־20 סימנה את סופה של המערכת. עם הקמת חבר העמים האוסטרלי (1901) נחקק Pacific Island Labourers Act – מהלך שנכלל ב”מדיניות אוסטרליה הלבנה” – שאִפשר גירוש המוני של מרבית העובדים הפסיפיים לאחר 1906. מתוך כ־10,000 שחיו אז בקווינסלנד וצפון ניו סאות’ ויילס, רק מאות קיבלו פטור ונשארו.

המורשת של Blackbirding חיה עד היום. באוסטרליה, צאצאי המגויסים – “Queensland South Sea Islanders” – פועלים להכרה רשמית בתרומת אבותיהם ובעוולות שנגרמו להם. בפיג’י, זיכרון תקופת הסחר במלנזים משתלב בנרטיב רחב יותר של כלכלת הסוכר, שמהגרי ההינדנטורה ההודים מילאו בו תפקיד מרכזי החל מ־1879.

בסופו של דבר, Blackbirding היה לא עוד שולי אפיזודה, אלא נדבך מרכזי במערכת הקולוניאלית של סוף המאה ה־19 – פרק שבו החוק והאלימות שימשו בערבוביה, וה”חוזה” הפך לכלי להצדקת שלילת חירות

התופעה נפסקה ב־1884, וחלק מהחוזרים הביאו עמם חוויות מתרבות המערב. אך אולי ההשפעה החשובה ביותר הייתה לשונית – היווצרותה של פידג’ין מלנזית, שלימים תעוצב לשפת הטוק פיסין[8].

הגעת הנצרות

הנצרות עשתה את צעדיה הראשונים כאן ב־15 בספטמבר 1847, כאשר מיסיונרים מריסטים (Marist Missionaries)[9] הגיעו לאי וודלארק (Woodlark Island). המיסיון לא היה רק בית תפילה – הוא היה חלון לעולם חדש של כתיבה, לבוש ושיטות חיים מערביות.

המיסיונרים המריסטים הגיעו לראשונה לחופי פפואה־גינאה החדשה בשלהי המאה ה־19, כאשר חלקים מהמדינה היו עדיין תחת שלטון קולוניאלי גרמני, בריטי ואוסטרלי. תחילה פעלו בעיקר באיים הסמוכים – איי שלמה, ניו בריטן וניו אירלנד – ומשם התקדמו בהדרגה לאזורים מרכזיים יותר. המריסטים הקימו בתי ספר, פנימיות ומוסדות לימוד שבהם שולבו לימודי דת, שפה, חשבון ומיומנויות מעשיות. הם שמו דגש על חינוך נוער מקומי, מתוך אמונה שיצירת דור משכיל תאפשר לשלב את הקהילות הפפואניות בחיים המודרניים. לצד החינוך, המיסיונרים עסקו ברפואה בסיסית – טיפול במחלות טרופיות, הקמת מרפאות והדרכה בתחומי היגיינה ותזונה.

הפעילות המריסטית התקיימה בסביבה תרבותית מורכבת, שבה האמונות המסורתיות היו מושרשות עמוק בחיי היומיום. המיסיונרים נאלצו למצוא דרך לשלב בין המסר הנוצרי לבין הקודים החברתיים המקומיים, לעיתים תוך התנגדות או חשד מצד חלק מהקהילות. כמו כן, תנאי הטופוגרפיה הקשים – יערות גשם, הרים גבוהים וריחוק פיזי – הפכו את עבודתם למאתגרת במיוחד.

עד היום ניתן למצוא בפפואה־גינאה החדשה כנסיות, בתי ספר ומוסדות חינוך ובריאות שהוקמו בידי המיסיונרים המריסטים. תרומתם ניכרת במיוחד באזורים שבהם לא הייתה נוכחות משמעותית של שירותי ממשל בתקופה הקולוניאלית. עם זאת, פעילותם הייתה חלק ממערכת רחבה יותר של חדירה תרבותית מערבית, ששינתה במידה רבה את אורחות החיים המסורתיים.

חלוקת פפואה בין המעצמות

באותה תקופה, המחצית המערבית של האי סופחה להולנד (1848), ואיי מיצר טורס (Tores Strait) הסמוכים צורפו לקווינסלנד (1878). ב־1883 ניסתה קווינסלנד לספח חלקים מגינאה החדשה, אך בסופו של דבר חולקה המחצית המזרחית (1884) בין גרמניה בצפון לבריטניה בדרום. הגרמנים ניסו להקים מטעים – מהלך שלא צלח – ואז פנו למסחר חליפין. הבריטים, מצידם, גילו זהב ב־1895 סמוך לנהר המאמברה (Mamberamo River).

ההתיישבות והשלטון הגרמני בפפואה ניו גינאה (1884–1914)

בסוף המאה ה־19, בעידן שבו מעצמות אירופה מיהרו לחלק ביניהן את שטחי אפריקה ואוקיאניה, גם גרמניה הצטרפה למרוץ הקולוניאלי. פפואה ניו גינאה – האי השני בגודלו בעולם – משכה את תשומת לבה בשל משאבי הטבע, מיקומה האסטרטגי בים האלמוגים והפוטנציאל הכלכלי בייצוא חקלאי. ב־1884, בתגובה להתקדמות האוסטרלים בטריטוריה של פפואה בדרום, הכריזה גרמניה על חסות על צפון־מזרח האי והאיים הסמוכים (כולל ניו בריטן, ניו אירלנד וארכיפלג ביסמרק). האזור כונה "גינאה החדשה הגרמנית" (Deutsch-Neuguinea).

בתחילת הדרך נמסר ניהול השטח לידי חברה פרטית – 'חברת גינאה החדשה הגרמנית' (Neuguinea-Kompagnie) – שהייתה אחראית לפיתוח כלכלי ולניהול מינהלי. המודל הזה, שהזכיר את שיטת "חברות הזיכיון" באפריקה, נועד לחסוך לממשלת הקייזר את הוצאות השלטון הישיר. החברה הקימה תחנות מסחר לאורך החופים, ניסתה להטמיע מערכת מיסוי, והחלה בפיתוח מטעים – בעיקר של קוקוס (להפקת קופרה), קקאו וגומי.

אולם, ההתמודדות עם התנגדות מקומית, אקלים קשה, מחלות טרופיות והפסדים כלכליים גרמה לכך שב־1899 העבירה גרמניה את השליטה לידי הממשל הקולוניאלי הישיר בברלין, דרך משרד המושבות. הגרמנים התמקדו בעיקר באזורי החוף, שבהם היה קל יותר להקים תחנות מסחר ומטעים, והשאירו את פנים הארץ – במיוחד ההיילנדס – כמעט ללא מגע ישיר עד תחילת המאה ה־20. הקשרים עם הקבוצות המקומיות נעו בין שיתופי פעולה כלכליים (סחר בקופרה, מוצרי יער ובעלי חיים) לבין עימותים אלימים, לעיתים עקב תפיסת קרקעות, התנגדות לגיוס כפוי לעבודה או תגובה לפשיטות שוד בין שבטים.

היבטים כלכליים

קופרה – מוצר היצוא המרכזי, שהופק מקוקוסי החוף.

מטעים – פיתוח חקלאות מטעים במודל אירופי, תוך העסקת פועלים מקומיים ולעיתים עובדים שהובאו מאיים אחרים במלנזיה.

חקירת משאבים – סקרי שטח לאיתור מינרלים וזהב, שהניחו את היסודות להתפרצות "בהלת הזהב" בבולולו ובוואו בשנות ה־20 (כבר בתקופה שלאחר הגרמנים).

הנוכחות המיסיונרית, בעיקר לותרנית וקתולית, גברה בתקופת השלטון הגרמני. המיסיון הלותרני, בחסות הכנסייה הגרמנית, פעל בחוף הצפוני והביא ליצירת מרכזים כפריים חדשים סביב תחנות המיסיון, שבהם שולבו חינוך בסיסי, תרגום כתבי קודש לשפות מקומיות, והדרכה חקלאית. לצד זאת, הניסיון להשליט נורמות אירופיות עורר התנגדות סמויה ולעיתים גלויה, במיוחד כאשר פגע במבנים החברתיים המסורתיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914, אוסטרליה – פועלת מטעם האימפריה הבריטית – שלחה כוח צבאי קטן וכבשה את השטח כמעט ללא התנגדות. בכך הסתיים השלטון הגרמני, והטריטוריה הפכה ל־New Guinea Mandate תחת מנדט חבר הלאומים שבניהול אוסטרליה (1920).

המורשת הגרמנית ניכרת עד היום בשמות מקומות, שרידים של מבנים קולוניאליים, ומורשת חקלאית־כלכלית של מטעים לאורך החופים הצפוניים.

תקופת השלטון הגרמני בפפואה ניו גינאה הייתה קצרה – כשלושים שנה – אך הותירה חותם מובהק:

• מבני שלטון ומינהל קולוניאליים שהמשיכו לשמש גם בתקופה האוסטרלית.
• מטעים חקלאיים ותעשיית הקופרה, שהיוו יסודות לכלכלה החופית.
• נוכחות מיסיונרית לותרנית חזקה בצפון האי.
• שינוי דפוסי מסחר אזוריים והגברת התלות במוצרים אירופיים.

השלטון ההולנדי בפפואה המערבית

השלטון ההולנדי בפפואה ניו גיניאה התקיים בעיקר בחלקה המערבי של האי, כחלק ממושבה גדולה יותר שנקראה 'הודו המזרחית ההולנדית'. השלטון ההולנדי התמקד בעיקר במשימות אדמיניסטרטיביות וכלכליות, ולא במגע נרחב עם האוכלוסייה המקומית.

ההולנדים הכריזו על ריבונותם על החלק המערבי של האי כבר בשנת 1828, אך רק בסוף המאה ה-19 החלו לבסס את שליטתם בפועל. הם עשו זאת בעיקר כדי להגן על גבולותיה של הודו המזרחית ההולנדית, מפני התפשטות של מעצמות קולוניאליות אחרות, כמו בריטניה וגרמניה. בתחילת דרכם, ההולנדים לא גילו עניין רב בפיתוח האזור, בעיקר בגלל הטופוגרפיה הקשה והאוכלוסייה המפוזרת והמגוונת, שחיבורה היה מורכב. .

השלטון ההולנדי הופעל על ידי ממשלת הודו המזרחית ההולנדית מג'קרטה. פפואה המערבית (שנקראה אז "גיניאה החדשה ההולנדית") חולקה למחוזות, ותחתם פעלו פקידים הולנדיים. השליטה בפנים הארץ הייתה מוגבלת מאוד, והתקיימה בעיקר לאורך החופים ובאזורים שבהם הוקמו בסיסים צבאיים או תחנות מסיונריות. ההולנדים חיפשו בפפואה משאבים טבעיים רווחיים, אך גילו עניין מועט עד אמצע המאה ה-20. החיפוש אחרי זהב, נפט ומינרלים אחרים לא הניב תוצאות משמעותיות בתחילה, והפיתוח הכלכלי התבסס בעיקר על ייצוא של תוצרת חקלאית כמו קופרה (בשר קוקוס מיובש) וגומי. בשנות ה-30 של המאה ה-20, החלו סקרים גיאולוגיים נרחבים יותר, שחשפו מאגרי נפט, מה שהוביל לחידוש העניין הכלכלי באזור.

השפעת השלטון ההולנדי על התרבות והחברה בפפואה הייתה מוגבלת בהשוואה למקומות אחרים תחת שלטון קולוניאלי. המיסיונרים הנוצרים היו הכוח המשמעותי ביותר שפעל לשינוי אורח החיים המקומי. הם הקימו בתי ספר, בתי חולים, והפיצו את הנצרות, תוך שיבוש של מסורות ותרבויות מקומיות. . החינוך שהוצע היה בסיסי והתמקד בעיקר בחינוך דתי ובלמידת הולנדית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, עם הכרזת העצמאות של אינדונזיה בשנת 1945, החל מאבק דיפלומטי וצבאי על גורל פפואה המערבית. ההולנדים ביקשו להשאיר את האזור בשליטתם, בטענה שהוא שונה מבחינה אתנית ותרבותית מיתר אינדונזיה. עם זאת, בלחץ בינלאומי, בעיקר מצד ארצות הברית, ההולנדים הסכימו להעביר את השלטון על פפואה המערבית לידי האו"ם בשנת 1962, והאו"ם העביר אותו במהרה לאינדונזיה. בשנת 1969 נערך משאל עם שנוי במחלוקת, הידוע בשם "מעשה הבחירה החופשית", שבו הוחלט על סיפוח סופי של האזור לאינדונזיה.

הנוכחות והשלטון הבריטי בפפואה ניו גינאה (1884–1949)

בסוף המאה ה־19 התגבר המתח בין מעצמות אירופה סביב השליטה בשטחים האסטרטגיים של האוקיינוס השקט. בעוד גרמניה מבססת את אחיזתה בצפון־מזרח גינאה החדשה ובארכיפלג ביסמרק, בריטניה ביקשה להבטיח את שליטתה בדרום־מזרח האי – אזור קרוב למסלולי השיט ולנתיבי הסחר שבין אוסטרליה ואסיה.

ב־6 בנובמבר 1884 הכריזה בריטניה על פרוטקטורט (חסות) על דרום־מזרח האי, שהשתרע מקו האורך 141° מזרחה ועד קצהו הדרומי, כולל ארכיפלג לואיזיאד. ההכרזה נועדה למנוע את התפשטות גרמניה דרומה ולהגן על אינטרסים אוסטרליים ובריטיים כאחד.
ב־1888 סופח האזור רשמית לבריטניה תחת השם "New Guinea הבריטית" (British New Guinea), ומרכז השלטון נקבע בפורט מורסבי.

כבר בשנות ה־90 של המאה ה־19 הפכה החזקת הטריטוריה לעול כספי על בריטניה. ב־1902 הועבר הניהול לידי חבר העמים האוסטרלי (שהוקם שנה קודם). . ב־1905, עם חקיקת "חוק פפואה", שונה שמה ל"טריטוריית פפואה", והממשל האוסטרלי הפך רשמי ב־1906 וב־1906 הוכרז השטח כטריטוריה של פפואה (Territory of Papua) תחת שלטון ישיר של אוסטרליה.
המעבר הזה סימן את תחילת "האוסטרליזציה" של השלטון, אם כי האופי המנהלי והמשפטי המשיך לשאת חותם בריטי מובהק.

מורשת השלטון הבריטי :

1. מערכת משפטית ומנהלית מבוססת על המודל הבריטי.
2. שימוש בשפה האנגלית כשפת המנהל והחינוך הרשמית.
3. רשת תחנות חוף ומבנים קולוניאליים שנותרו עד היום בערי החוף.
4. השפעה של המיסיון האנגליקני בחינוך ובבריאות.

הבריטים והאוסטרלים שאפו לפתח חקלאות מטעים – קוקוס, גומי, קפה – באמצעות שילוב של מתיישבים אירופיים ופועלים מקומיים. אך רוב תושבי הכפרים נותרו במסגרת כלכלת קיום מסורתית, ורק חלק קטן עבד במטעים.
מדיניות הקרקעות של השלטון הבריטי/אוסטרלי גרסה כי אדמות שלא היו "מעובדות" לפי תפיסות אירופיות הוגדרו כ"אדמות כתר" והופקעו לטובת מטעים, מצב שיצר מתחים עם קהילות מקומיות.

השליטה בפועל התמקדה באזורי החוף והנהרות הגדולים, בעוד אזורי ההרים הפנימיים נותרו מחוץ להשפעה ישירה עד ראשית המאה ה־20. הבריטים הפעילו משטר "חוק וסדר" באמצעות תחנות שיטור ימי, עונשי ענישה קולקטיבית (כמו פשיטות עונשין) ופיקוח על סחר מקומי.
עם זאת, השלטון שילב גם עבודה של מיסיונרים, בעיקר אנגליקנים ולונדוניים, שעסקו בחינוך, רפואה ותיעוד לשונות השפות המקומיות.

השלטון האירופי שינה את חיי היום־יום: הקרבות בין שבטים פחתו, כפרים הפכו לערים קטנות עם שווקים של גידולי כסף, והמעבר בין אזורים נעשה תדיר יותר – הן לצורכי עבודה והן בזכות כבישים חדשים. אבל הפערים בין המקומיים לשלטון הקולוניאלי הולידו תופעה מרתקת – "כתות המטען" (Cargo cults) – אמונות וטקסים שצמחו מתוך הרצון להביא שוב את השפע שהביאו עימם ספינות ולפעמים מטוסים של הזרים.

הגרמנים והבריטים ניהלו קשר עם נציגים מכפרים בודדים, אך לא הקימו מערכת שלטון עקיף יעילה. בגינאה החדשה הגרמנית הטוק פיסין קנתה אחיזה, גם אם בחוסר רצון מצד הפקידים. באזורים הבריטיים והאוסטרליים התבססה ההירי מוטו [10]– פידג’ין של שפת המוטו – כשפה רשמית דה־פקטו.

מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים. ב־1914 כבשו כוחות אוסטרליים את גינאה החדשה הגרמנית והחזיקו בה עד תום המלחמה. לאחר כיבוש השטחים הגרמניים בצפון בידי אוסטרליה, נותרה פפואה הבריטית בשלטון אוסטרלי, אך כישות נפרדת. ב־1921 העניק חבר הלאומים לאוסטרליה מנדט לנהל את האזור – "טריטוריית גינאה החדשה" – במקביל ל"טריטוריית פפואה", כששתיהן מנוהלות בנפרד. בשנות ה־20 התגלה זהב בבולולו, (Bulolo) נמצאת במחוז מורובה (Morobe Province) באזור ההיילנדס המזרחיים, כ־32 ק״מ מערבית לעיר לה (Lae). והחיפושים נמשכו לאזורים נוספים. בשנות ה־30, כאשר מחפשי הזהב הגיעו לעמקי ההרים, הם גילו את אחת ההפתעות הגדולות של האי: אוכלוסייה חיה ותוססת של יותר ממיליון נפש, שמעולם לא ידעה על קיומו של העולם שמעבר לרכסיה.

מלחמת העולם השנייה והשלטון האוסטרלי – הדרך מעימותים לקרקע העצמאות

כדי להבין את פפואה גינאה החדשה המודרנית, צריך לחזור אל השנים הדרמטיות של מלחמת העולם השנייה – השנים שבהן הים הדרומי הפך לזירת קרבות עזה בין האימפריה היפנית לבעלות הברית.

לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור והשתלטות מהירה על שטחים נרחבים בדרום־מזרח אסיה ובאוקיינוס השקט, החלו היפנים בבניית בסיס אווירי באי גואדלקנל שבאיי שלמה. בסיס זה איים על קווי האספקה של בעלות הברית בין ארצות הברית לאוסטרליה.

בקיץ 1942, כשהשמש קפחה על ההרים והג’ונגלים, ניסו הכוחות היפניים להגשים יעד אסטרטגי נועז: לכבוש את פורט מורסבי, הבירה המנהלית של פפואה.

הפלישה בוצעה בנתיב יבשתי, במסע מפרך לאורך שביל קוקודה (Kokoda Track) – רצועת שבילים תלולה ובוצית החוצה את רכסי ההרים. הכוחות האוסטרליים, שעמדו מולם, ניהלו סדרת קרבות נסיגה עיקשים כמעט עד שערי פורט מורסבי.

ארה"ב, בחסות פיקוד בעלות הברית, החליטה לפתוח במבצע התקפי ראשון באזור – מבצע ווטצ'טאוור (Operation Watchtower).

מהלך הקרב :

• הנחיתה (7 באוגוסט 1942) – כוחות נחתים אמריקניים נחתו על חופי האי ותפסו את שדה התעופה היפני בבנייה, שנודע לימים כ"שדה הנדרסון".
• התקפות נגד יפניות – היפנים ניסו שוב ושוב להחזיר לידיהם את השדה, בשילוב קרבות קרקע קשים, פשיטות אוויר וקרבות ימיים סוערים סביב האי.
• קרבות ימיים מכריעים – קרבות כמו קרב האי סאבו וקרב ימי גואדלקנל גבו אבדות כבדות משני הצדדים, אך פגעו קשות ביכולת הצי היפני להמשיך בתמיכה מתמשכת בכוחות היבשה.
• החזקה והגנה – כוחות הנחתים והצבא האמריקני, בתמיכת הצי והאוויר, הצליחו להחזיק בשדה הנדרסון, שסיפק עליונות אווירית לאזור.

בספטמבר, התהפך הגלגל – האוסטרלים פתחו במתקפת נגד. היפנים, שעד אז היו במומנטום התקפי, נסוגו צפונה תוך שהם מנהלים קרבות עיכוב. בשטח, הכוח האוסטרלי קיבל סיוע יקר מפז מהחיילים המקומיים ומה"פורטרים" – נושאי הציוד – ששימשו כקו החיים הלוגיסטי בהרים הבלתי חדירים. במקביל, בקצה המזרחי של האי, התחולל קרב מפרץ מילן, שבו נהדפה המתקפה היפנית בידי כוחות אוסטרליים ואמריקאיים.. הקרב המכריע היה  יחד באי גואדלקנל, [11].

קרב גואדלקנל (Battle of Guadalcanal) היה אחד הקרבות המכריעים במערכה באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, והתרחש בין אוגוסט 1942 לפברואר 1943. הקרב, שכלל לחימה ביבשה, בים ובאוויר, סימן את המעבר של כוחות בעלות הברית מהגנה להתקפה אסטרטגית נגד האימפריה היפנית. קרב גואדלקנל גבה מחיר כבד: עשרות אלפי הרוגים משני הצדדים, ספינות טבועות ומטוסים רבים שהופלו. אולם ניצחון זה סלל את הדרך למבצעי "הדילוגים בין האיים" של בעלות הברית, עד לכיבוש איי מריאנה ולבסוף התקרבות לחופי יפן.

בפברואר 1943 פינו היפנים את כוחותיהם מהאי, מה שסימן את ניצחונן של בעלות הברית. הקרב היה נקודת מפנה חשובה – זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצליחו בעלות הברית לבלום התקדמות יפנית משמעותית ולפתוח במתקפה ממושכת.

אירועים אלה סימנו תפנית במערכה באוקיינוס השקט. המלחמה כאן לא הסתיימה ביום אחד – היא נמשכה במלחמת התשה אכזרית עד 1944, אז הצליחו בעלות הברית לשחרר את פפואה וגינאה החדשה כולה. בסיכומו של דבר, המערכה גבתה את חייהם של כ־216,000 חיילים – יפנים, אוסטרלים ואמריקאים – ביבשה ובאיים שמסביב.

במהלך המלחמה הושעה הממשל האזרחי בשתי הטריטוריות, ובמקומו הוקם שלטון צבאי משותף. הקרבות פערו לא רק תעלות בג’ונגל, אלא גם את חומת ההפרדה בין "מקומיים" ל"זרים". הפפואה־גינאים נחשפו לראשונה בקנה מידה רחב לעולם המודרני, לרעיונות חברתיים וכלכליים חדשים, ולתנועה חופשית יחסית בין אזורים. השפות טוק פיסין והירי מוטו הפכו לגשר תקשורתי חיוני, ואף שודרו לראשונה ברדיו. למעשה, המלחמה הייתה הנקודה שבה טוק פיסין התפשטה בפפואה בהיקף שלא נראה קודם לכן.

לאחר המלחמה המשיך הממשל המשותף להתקיים. ב־1946 הוכרזה גינאה החדשה כטריטוריית נאמנות של האו"ם תחת ניהול אוסטרלי.

ל ב־1949, אוחדה טריטוריית פפואה (לשעבר הבריטית) עם שטח המנדט של גינאה החדשה (לשעבר הגרמנית) לישות אחת – Territory of Papua and New Guinea – תחת שלטון אוסטרליה.

בנובמבר 1951 הוקמה המועצה המחוקקת, ובמקביל – החל מ־1949 – הוקמו מועצות כפריות, שמספרן גדל בהתמדה. במועצות הללו צמחו מנהיגים חדשים: לעיתים בעלי שורשים מסורתיים, ולעיתים דמויות עם ניסיון אדמיניסטרטיבי או עסקי – סימן מובהק לשינוי בסגנון ההנהגה.

למרות שחלפו שנים מאז הקרבות, הכיוון הפוליטי נותר לא ברור: האם הטריטוריה תהפוך למדינה עצמאית, או אולי למדינה אוסטרלית לכל דבר? שנות ה־60 וה־70 הביאו עימן שינוי חברתי עמוק – יותר ויותר תושבים השתלבו בכלכלה הפורמלית, התפתחה בירוקרטיה מקומית, והממשל האוסטרלי עודד במודע בניית זהות לאומית. אנגלית הוצגה כשפה מאחדת, וזכתה למעמד יוקרתי בעיני רבים.

במהלך סקרי אוויר בשנות ה־50 נחשפו עמקים מיושבים שלא הופיעו על מפות. שלטון אוסטרליה הורחב לאזורים ההרריים, וחלק מהשבטים נותרו מנותקים עד שנות ה־60 וה־70. השליטה החדשה פתחה דלת להתפשטות גידולי קפה – גידול שהפך לעוגן כלכלי באזור.

ב־1964 נערכו הבחירות הכלליות הראשונות, והבאות אחריהן ב־1968. במקביל, קודמה המערכת הפוליטית החדשה, ולפני בחירות 1968 הוקמה המפלגה הפוליטית הראשונה – "פנגו פארטי" (Pangu Party).

באותה תקופה החלה חברת ריו טינטו (Rio Tinto) בחיפושי נחושת בבוגנוויל (Bougainville). למרות התנגדות בעלי הקרקע, הוקמה חברת "בוגנוויל קופר" (Bougainville Copper) והחלה בהקמת מכרה ענק. ההתנגדות לפרויקט השתלבה בדרישות לאוטונומיה רחבה יותר. בוגנוויל קרובה גיאוגרפית לאיי שלמה (Solomon Islands), ותושביה קרובים תרבותית אליהם יותר מאשר לשאר חלקי הטריטוריה, אך המכרה נחשב חיוני לגיוון הכלכלה מעבר לחקלאות.

ב־1969 ביקר מנהיג האופוזיציה האוסטרלית, גוף ויטלם (Gough Whitlam), בטריטוריה, והפך את סוגיית השלטון העצמי לנושא חם בבחירות. כבר ב־1971 המליצה אספת הנבחרים (House of Assembly) לפעול לשלטון עצמי, ואוסטרליה קיבלה את ההמלצה. ביוני אותה שנה אומצו הדגל והסמל הלאומיים, וביולי שונה השם ל**"פפואה גינאה החדשה"** (Papua New Guinea).

העשור החדש הביא עמו סערה פוליטית: בבחירות 1972 נבחר מייקל סומארה (Michael Somare) לשר הראשי, קידם שיתופי פעולה עם תנועות אזוריות, ועודד את שילובן בזירה הארצית. בדצמבר אותה שנה נבחר ויטלם לראש ממשלת אוסטרליה, וממשלתו החלה בהכנות לעצמאות, שהושגה בשלהי 1973 בצורת שלטון עצמי. באפריל 1975 הושק המטבע המקומי – הקינה (Kina).

הדרך לעצמאות לא הייתה תוצאה של לחץ ציבורי עצום, אלא בעיקר של מדיניות ויטלם. המושג "מדינה" היה זר לחלקים נרחבים באוכלוסייה, ולא התקיימה זהות לאומית מוצקה. בתחילת שנות ה־70 חששו רבים שעצמאות תאפשר לשבטים גדולים להשתלט על אחרים ותפתח פתח לרכישת קרקעות בידי זרים. מנהיגים מקומיים הצליחו לבסוף ליצור קונצנזוס, אך הדרמה לא הסתיימה – ב־1 בספטמבר 1975 הכריזה בוגנוויל עצמאות חד־צדדית, והממשל הגיב בהפסקת תשלומים למחוז. תנועות נוספות ביקשו להיפרד – "פפואה בסנה" רצתה להפריד את פפואה מגינאה, ו"חזית שחרור ההרים" ניסתה למנוע שליטה חופית באזורים ההרריים.

ובכל זאת, בספטמבר 1975 התקבל חוק העצמאות של פפואה גינאה החדשה, שקבע את 16 בספטמבר כתאריך ההיסטורי. ביום הזה, מייקל סומארה – האיש שידע לנווט בין מסורת למודרנה – הפך לראש הממשלה הראשון של המדינה הצעירה, שנולדה אל חופי האוקיינוס השקט, בין ההרים, הג’ונגלים והאיים.

להמשך קריאה: פפואה-ניו גיני – אקטואליה

רשימה ביבליוגרפית

Denoon, Donald & Philip, Peter, et al. The Cambridge History of the Pacific Islanders. Cambridge University Press, 1997.

סקירה רחבה של ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות של איי האוקיינוס השקט, כולל פרק מקיף על פפואה–גינאה החדשה מתקופת ההתיישבות הקדומה ועד העת החדשה.

Waiko, John Dademo. A Short History of Papua New Guinea. Oxford University Press, 2003 (2nd ed.).

ספר יסוד מאת היסטוריון יליד פפואה–גינאה החדשה, המשלב נקודת מבט מקומית עם תיעוד אקדמי, ומתמקד בשינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים לאורך הדורות.

Moore, Clive. New Guinea: Crossing Boundaries and History. University of Hawai‘i Press, 2003.

ניתוח היסטורי־חברתי של הגבולות התרבותיים, הפוליטיים והגאוגרפיים, והאופן שבו השפיעו על התפתחות האזור.

Nelson, Hank. Taim Bilong Masta: The Australian Involvement with Papua New Guinea. Australian Broadcasting Commission, 1982.

תיעוד מפורט של השלטון האוסטרלי ושל יחסי הכוח בין מתיישבים לבנים לאוכלוסייה המקומית.

Griffin, James; Nelson, Hank; Firth, Stewart. Papua New Guinea: A Political History. Heinemann Educational Australia, 1979.

היסטוריה פוליטית מקיפה, עם דגש על המעבר משלטון קולוניאלי לעצמאות ב־1975.

תקופה קדם-קולוניאלית ואנתרופולוגיה

Spriggs, Matthew. The Lapita Cultural Complex: Origins, Expansion and Transformation. Department of Prehistory, Australian National University, 1990.

מחקר ארכיאולוגי חשוב על תרבות הלפיטה – התרבות הקדומה שממנה התפתחו עמים רבים במלנזיה.

Malinowski, Bronislaw. Argonauts of the Western Pacific. Routledge & Kegan Paul, 1922.

אחד מספרי האנתרופולוגיה המפורסמים ביותר, תיעוד קלאסי של מערכת סחר הקולה בקרב שבטי טרובריאנד, עם ניתוח תפקידה החברתי־כלכלי.

Harding, Thomas G. Voyagers of the Vitiaz Strait: A Study of a New Guinea Trade System. University of Washington Press, 1967.

חקר רשתות המסחר הימי בין חופי צפון פפואה לאיי ביסמרק, ותפקידן בעיצוב קשרים בין־קהילתיים.

התקופה הקולוניאלית – גרמנית ובריטית/אוסטרלית

Hiery, Hermann J. The Neglected War: The German South Pacific and the Influence of World War I. University of Hawai‘i Press, 1995.

מחקר על השפעת מלחמת העולם הראשונה על השטחים הגרמניים באוקיינוס השקט, כולל "גינאה החדשה הגרמנית".

Firth, Stewart. New Guinea under the Germans. Melbourne University Press, 1982.

תיאור מפורט של המדיניות הקולוניאלית הגרמנית, המוסדות, הכלכלה והיחסים עם האוכלוסייה המקומית.

Souter, Gavin. New Guinea: The Last Unknown. Angus & Robertson, 1963.

ספר תיעודי־עיתונאי המשלב מחקר והתרשמות אישית, על חדירת האירופים אל פנים הארץ עד שנות ה־30 של המאה ה־20.

המלחמות והמעבר לעצמאות

Keogh, E.G. South West Pacific 1941–45. Grayflower Publications, 1965.

מחקר צבאי מקיף על קרבות מלחמת העולם השנייה בזירה הפסיפית, כולל קרבות פפואה–גינאה החדשה.

Brash, Alan. Facing the Future: The Papua New Guinea Independence Story. Pacific Perspectives, 1974.

דיון פוליטי וחברתי בשנות המעבר לעצמאות, כתוב בזמן אמת, עם ראיונות ותיעוד של דמויות מפתח.

Wolfers, Edward P. Race Relations and Colonial Rule in Papua New Guinea. Australia and New Zealand Book Co., 1975.

ניתוח היחסים הבין־גזעיים בתקופה הקולוניאלית והשפעתם על המבנה החברתי בתקופה שאחרי העצמאות.

חברה, כלכלה ומודרניזציה

Connell, John. Papua New Guinea: The Struggle for Development. Routledge, 1997.

בחינה ביקורתית של תהליכי הפיתוח הכלכלי והחברתי לאחר העצמאות, כולל אתגרי הממשל והכלכלה הכפרית.

May, R.J. State and Society in Papua New Guinea: The First Twenty-Five Years. ANU E Press, 2001.

מחקר על תפקוד המדינה הצעירה ועל יחסי הכוחות הפוליטיים־חברתיים בשנותיה הראשונות.

Levantis, Theodore. The Cost of Living in Papua New Guinea. Asia Pacific Press, 2000.

מחקר כלכלי־חברתי על יוקר המחיה, מבנה ההכנסות והאתגרים הכלכליים של משקי בית במדינה.

הערות

[1]  Sago (בעברית לרוב "סאגו") הוא עמילן שמופק מגזע של מיני דקל מסוימים, בעיקר Metroxylon sagu.
העמילן הזה הוא חומר גלם חשוב במטבחים של איי האוקיינוס השקט, אינדונזיה, מלזיה וחלקים מגינאה החדשה.

בתהליך ההפקה חותכים את גזע הדקל, טוחנים את הליבה הספוגית ושוטפים אותה במים כדי להפריד את העמילן. את המשקע מייבשים, והוא הופך לקמח לבן שממנו אפשר להכין דייסות, לחמים שטוחים, אטריות או עוגות.

בפפואה גינאה החדשה, למשל, הסאגו הוא מזון בסיסי מסורתי – כמו האורז באסיה או החיטה במזרח התיכון – והוא גם משמש בטקסים קהילתיים ובחגיגות.

[2] Canarium indicum הוא שמו המדעי של עץ אגוז הקנדל־נאט (לעיתים מכונה גם אילוקאן נוט או אינדונזיה נוט), עץ טרופי גבוה ממשפחת הבושמיים (Burseraceae), הנפוץ בגינאה החדשה, באיי שלמה, באיי מאלוקו ובאזורים נוספים באוקיינוס השקט.

העץ מניב פירות מאורכים שבתוכם אגוז קשה, ובתוכו גרעין אכיל ועשיר בשמן. הגרעינים נאכלים קלויים, מבושלים או חיים, ולעיתים מופק מהם שמן המשמש בבישול או ברפואה מסורתית. מעבר לתזונה, העץ חשוב גם מבחינה כלכלית ותרבותית – הוא משמש כחומר גלם לבנייה, לייצור כלים, ואף כעץ נוי בכפרים.

בפפואה גינאה החדשה, ה־Canarium indicum הוא אחד מצמחי התרבות העתיקים, שביותו קדם להגעת החקלאות המודרנית, לצד הסאגו והקרוקה.

[3] Karuka הוא שמו המקומי בפפואה גינאה החדשה לעץ ממשפחת הדקליים, Pandanus julianettii – מין של פנדן הררי שמניב אגוזים אכילים.

הקרוקה גדל בעיקר באזורים ההרריים הגבוהים של גינאה החדשה, שם הוא מהווה מקור מזון מרכזי. פירותיו גדולים ומורכבים ממאות "קנים" (segments) שבתוכם אגוזים עשירים בשומן וחלבון. תושבי ההרים קוטפים את האגוזים, קולפים ומבשלים או קולים אותם, והם יכולים להוות תחליף משמעותי למקורות אנרגיה כמו בשר או דגנים.

מלבד תרומתו התזונתית, הקרוקה הוא גם חלק מהתרבות המקומית – נטיעתו וניהולו נחשבים לסימן בעלות על קרקע, ולעיתים הוא משמש במתנות נישואים או באירועים קהילתיים.

[4] תרבות הלפיטה היא השם שניתן לעמי ניאוליתיים דוברי שפות אוסטרונזיות ולתרבות החומרית הייחודית שלהם, שהתיישבו במלנזיה האיונית באמצעות הגירה ימית, בסביבות 1600 עד 500 לפני הספירה.

מקובל להניח כי בני הלפיטה הגיעו במקורם מצפון הפיליפינים – ישירות, דרך איי מריאנה, או בשתי הדרכים גם יחד. הם התפרסמו בזכות כלי החרס הייחודיים שלהם, שעליהם עיטורים גאומטריים מובלטים באמצעות חותמות שיניים (dentate-stamped), הדומים מאוד לכלים שהתגלו באתר הארכאולוגי נגסבראן שבצפון לוזון.

בני הלפיטה נישאו לבני האוכלוסיות הפפואניות במידות שונות, והם אבותיהם הישירים של עמי האוסטרונזים של פולינזיה, מיקרונזיה המזרחית ומלנזיה האיונית.

[5] סולטנות טידורה הייתה ממלכה ימית בדרום־מזרח אסיה, שמרכזה באי טידורה שבאיי מאלוקו (כיום בצפון מאלוקו, אינדונזיה). היא התחרתה בסולטנות טרנאטה על שליטה במסחר התבלינים, ושימשה גשר בין תרבויות הארכיפלג האינדונזי לעולם הפפואני. על פי מסורות מקומיות, מלכה הראשון, סהג'טי (מוחמד נאקיל), עלה לשלטון ב־1081, אך תיארוך זה שנוי במחלוקת. האסלאם הפך לדת המדינה בסוף המאה ה־15, בתקופת הסולטאן ג’מאל א־דין. במאות ה־16–17 כרתה טידורה בריתות עם ספרד או פורטוגל, אך ב־1663 עברה להשפעה הולנדית. מרד אנטי־קולוניאלי בשנים 1780–1810 לא שינה את שליטתה של הולנד, שנמשכה עד שנות ה־40 של המאה ה־20, אז נותרה הכפפתה על רג’ה אמפט ומערב פפואה. כיום הסולטנות מתקיימת כמוסד תרבותי.

[6] Dammar gum (בעברית לרוב "שרף דאמר") הוא שרף טבעי המופק ממיני עצים שונים במשפחת הדיפטרוקרפיים (Dipterocarpaceae), הגדלים ביערות טרופיים בדרום־מזרח אסיה – בעיקר באינדונזיה, מלזיה והפיליפינים. השרף נאסף כאשר הוא נוטף באופן טבעי מגזע העץ, או באמצעות חיתוך קל בקליפה (בדומה להפקת שרף מהעץ לייצור גומי ערביק). לאחר הייבוש הוא הופך לגושים שקופים־צהבהבים.

לדאמר שימושים רבים: לכה וצבעים – מרכיב מסורתי בלכות לציורים (במיוחד בציור שמן) ובחומרים להגנת עץ. קטורת – נשרף ומשמש לריח נעים בטקסים דתיים ומסורתיים.

חומר מלכד – נכנס לתערובות של מסטיקים, דבקים וחומרים אטומים למים.

[7] אנטוניו דה אבראו (בערך 1480 – בערך 1514) היה נווט וקצין ימי פורטוגזי במאה ה־16. הוא השתתף במסעות הכיבוש של אפונסו דה אלבוקרק, בהם כיבוש אורמוז (1507) ומלאקה (1511), שם נפצע קשה מירי מוסקט ואיבד שיניים וחלק מלשונו, אך סירב לוותר על פיקודו.

בנובמבר 1511 הפליג ממלאקה בראש צי של ארבע ספינות במטרה להגיע לאיי התבלינים במאלוקו. היה זה המסע האירופי הראשון שהגיע לטימור ולאיי בנדה (1512). הצי כלל 120 פורטוגזים ו־60 עבדים, והודרך בידי נווטים מלאים דרך ג’אווה, איי סונדה הקטנים ואי אמבון עד לבנדה, שם שהה כחודש ורכש אגוז מוסקט וציפורן.

בהמשך הפליג לאמבון, בעוד סגנו, פרנסיסקו סראאו, שט למאלוקו וספינתו טבעה סמוך לטרנאטה. דה אבראו חזר למלאקה בדצמבר 1512, ומשם הפליג להודו ולפורטוגל. הוא מת באיים האזוריים לפני שהגיע ליבשת.

[8] טוק פיסין (Tok Pisin) היא שפת פידג'ין־קריאול מבוססת אנגלית, המשמשת כאחת משלוש השפות הרשמיות של פפואה־גינאה החדשה (לצד אנגלית והִרי מוטו). היא נולדה בתקופת הקולוניאלית כשפת קשר בין קבוצות אתניות רבות שאין להן שפה משותפת, ושילבה אוצר מילים בעיקר מאנגלית, עם השפעות משפות אוסטרונזיות ומלנזיות מקומיות. כיום היא מדוברת באופן שוטף בידי רוב האוכלוסייה ומשמשת גם בשיח יומיומי, גם בתקשורת ובחינוך, ומהווה מרכיב חשוב בזהות הלאומית הפפואנית.

[9] מיסיונרים מריסטים הם שליחים דתיים מהמסדר הקתולי הנקרא המסדר של מריסטים (Marist Missionaries או Society of Mary).

המסדר נוסד בצרפת בתחילת המאה ה־19, במטרה להקדיש את חייו להפצת האמונה הקתולית ולפעילות חינוכית וחברתית, בהשראת הבתולה מרים – ומכאן שמו.

המיסיונרים המריסטים פעלו ברחבי העולם, ובעיקר באוקיינוס השקט, באזורים כמו פפואה־גינאה החדשה, איי שלמה, פיג'י, טונגה וסמואה. הפעילות שלהם כללה: הקמת כנסיות ובתי ספר , חינוך דתי וכללי, סיוע רפואי וחברתי לקהילות מקומיות,

תרגום כתבי קודש לשפות מקומיות

[10] הִרי מוטו (Hiri Motu) היא אחת משלוש השפות הרשמיות של פפואה־גינאה החדשה, לצד אנגלית וטוק פיסין. במקור הייתה דיאלקט של שפת המוטו, ששימשה את אנשי החוף של אזור פורט מורסבי למסחר ימי רחב־היקף שנקרא "הירי". בתקופה הקולוניאלית היא פותחה והפכה ללינגואה פרנקה רשמית, בייחוד במשטרה ובממשל. כיום מספר הדוברים השוטפים בה קטן, אך היא עדיין נושאת ערך תרבותי והיסטורי כסמל למסורת הימית ולתקשורת בין־אזורית בפפואה־גינאה החדשה.

[11] גואדלקנל (Guadalcanal) הוא האי הגדול והמאוכלס ביותר במדינת איי שלמה שבאוקיינוס השקט. שטחו כ־5,300 קמ"ר, והוא שוכן במרכז הארכיפלג, כשהבירה הלאומית, הוניארה (Honiara), ממוקמת בחופו הצפוני. האי מאופיין ברכסי הרים גבוהים, בהם פסגת מטמבוקו (Mount Makarakomburu) המתנשאת לגובה 2,335 מטר, וביער גשם טרופי עשיר במגוון ביולוגי