דילוג לתוכן

חג סנטו תומאס בצ׳יצ׳יקסטננגו

מסכות, מחולות וזיכרון מאיה ברמות גואטמלה

 

כתב: גילי חסקין; 20-11-2026

ראו גם, באתר זה: על עצמי – גילי חסקין, חגיגות הבתולה מגואדלופה במקסיקו, פרו – אם כל הפייסטות בפאוקרטמבו, חגיגות הבתולה מאורקופיניה באזור קוצ׳במבה, קרנבל אורורו – מפגש השטן והקדושים, תופעת הקרנבלים בעולם – שורשים, מאפייני הקרנבלים בעולם הרחב, מבוא לתרבות המאיה.

תקציר

המאמר בוחן את חג סנטו תומאס (Santo Tomás) בצ׳יצ׳יקסטננגו (Chichicastenango) שברמות גואטמלה (Guatemala), מנקודת מבט היסטורית ואתנוגרפית. במרכזו עומדת השאלה כיצד בני קהילת המאיה־קיצ׳ה מקיימים את חג הפטרון הקתולי באמצעות מוסדות מקומיים, ידע טקסי ועבודתם של משקי הבית. המאמר עוקב אחר החג במרחב שבין הכנסייה, כיכר השוק ואתרי הפולחן הסמוכים, ומראה כיצד תהלוכות הקדושים, תפילות בקיצ׳ה (K’iche’) וכיבוד האבות משתלבים בשגרת הפולחן של רבים ממקיימי לה קוסטומברה (la costumbre), המנהג המקומי.

הדיון בקופרדיות (cofradías), בשומרי הימים, במשקי הבית ובסדנאות המסכות מבהיר כיצד מתחלקות האחריות הטקסית, העבודה וההוצאות הכרוכות בחג. מחולות המסכות נבחנים כביטויים של זיכרון הכיבוש, ביקורת חברתית ויצירה עכשווית. טקס המוט המעופף (Palo Volador) נדון בזיקה לסיפור האחים שהפכו לקופים בפופול ווך (Popol Vuh), תוך ייחוס הפירושים השונים למקורותיהם. לבסוף עוסק המאמר בתמורות הדתיות בגואטמלה, ובכללן התרחבות הכנסיות האוונגליסטיות, ובבחירות של תושבי העיירה אם להשתתף בחג ובאיזה אופן. הטענה המרכזית היא שהמשכיות החג נשענת על העבודה, המשאבים והבחירות של האנשים שמקיימים אותו בכל דור.

שאלות עיקריות שהמאמר עונה עליהן

  1. מי היה סנטו תומאס, ומדוע נשמר 21 בדצמבר כמועד חג הפטרון בצ׳יצ׳יקסטננגו?
  2. כיצד הכנסייה, קפלת אל קלווריו (Capilla del Calvario), כיכר השוק, בית הקברות ופסקואל אבאח (Pascual Abaj) מעצבים את המרחב הטקסי של החג?
  3. מהי לה קוסטומברה, וכיצד משתלבים בה פולחן הקדושים הקתולים, כיבוד האבות ומסורות המאיה־קיצ׳ה?
  4. מה תפקידן של הקופרדיות בשמירה על דמויות הקדושים ובארגון התהלוכות, ומה חלקה של המועצה הילידית (Municipalidad Indígena) בהכנות לחג?
  5. מיהם שומרי הימים, כיצד הידע שלהם בלוח השנה הטקסי מקנה להם סמכות, ואילו תפקידים הם ממלאים בחג?
  6. כיצד מתחלקות העבודה וההוצאות של החג בתוך משקי הבית, ואילו תפקידים ממלאות נשים בהכנות ובחגיגות הפומביות?
  7. כיצד סדנאות המוררייה (morería) מייצרות, משמרות ומשכירות את המסכות והתלבושות המשמשות את להקות המחול?
  8. מה מבטאים מחול השור הקטן (Baile del Torito), מחול המקסיקנים (Baile de los Mexicanos), מחול הכיבוש (Baile de la Conquista) והקונביטס (Baile de los Convites) על יחסי כוח, אמונה, זיכרון היסטורי ושינוי תרבותי?
  9. כיצד מכינים ומבצעים את טקס המוט המעופף, ואיך נקשר הטקס המקומי לסיפורי הפופול ווך, שפרנסיסקו חימנס (Francisco Ximénez) העתיק בעיירה?
  10. כיצד השינויים בשדה הדתי בגואטמלה משפיעים על יחס התושבים לחג ועל בחירתם להשתתף בו או להתרחק ממנו?

פתיחה

על מדרגות כנסיית סנטו תומאס עולה עשן הקופל (copal), שרף עצים ריחני שמבעירים כקטורת בשעת תפילה ובטקסי הפולחן של בני המאיה. בכיכר הסמוכה נשמעים צילילי מרימבה (marimba), ובין דוכני השוק מפלסים חברי האחוות דרך לאפריונים שעליהם דמויות הקדושים. בימי החג בצ׳יצ׳יקסטננגו נפגשים, במרחק של כמה צעדים זה מזה, מוכרות הפרחים, נושאי האפריונים, שומרי הימים ומגלפי המסכות שעבודתם נראית במחולות.

המבקר רואה קודם כול את התוצאה: פסל קדוש עטוף אריגים רקומים, בוקר במסכה ורודה וכובע נוצות, נער שקופץ מראש עמוד עץ גבוה. אבל כל אחד מן המראות האלה התחיל הרבה לפני כן. מישהו הלביש את הקדוש בבוקר. מישהו שכר את המסכה בסדנה, ומשק בית שלם שילם עליה. מישהו בירך את הרקדן לפני שעלה לכיכר. ויש בעיירה גם מי שבחר להישאר בבית. מי שרוצה להבין את החג צריך לעקוב אחרי האנשים האלה.[1]

העיירה והפטרון

צ׳יצ׳יקסטננגו, שהמקומיים מקצרים ל”צ׳יצ׳י” (Chichi), שוכנת ברמה הגבוהה של מחוז אל קיצ׳ה (El Quiché), בגובה של כ־1,965 מטר מעל פני הים. השם בא מנאוואטל (náhuatl), שפתם של בני בריתם המקסיקנים של הכובשים הספרדים, ופירושו המקובל “מקום הסרפדים” או “חומת הסרפדים”. יש הקושרים אותו לצמח מסוים, הצ׳יצ׳יקסטה (chichicaste), שיח צורב שגדל באזור. בשפת הקיצ׳ה נקרא המקום צ׳וּוִילָה (Chuwila’).[2] במפקד 2018 נמנו בתחום הרשות המקומית 141,567 תושבים, ומהם 71,394 סווגו כתושבי אזור עירוני.[3] כמעט כולם מאיה בני עם הקיצ׳ה. ברוב ימות השנה הזמן כאן מתנהל לפי השוק, שמתקיים בימי חמישי וראשון ונחשב לאחד הגדולים במרכז אמריקה (Centroamérica).

שמה הרשמי של העיירה הוא סנטו תומאס צ׳יצ׳יקסטננגו. תומאס היה אחד משנים עשר השליחים של ישו, ובמסורת הנוצרית הוא מוכר כ”תומאס הספקן”. לפי הבשורה על פי יוחנן, הוא אמר שיאמין בתחיית ישו רק אם יראה את פצעיו ויגע בהם. כשישו הופיע לפניו והזמין אותו לגעת בפצעים, הביע תומאס את אמונתו. הכתוב אינו מספר אם נגע בפועל.[4] בלוח השנה הקתולי הכללי חל יומו ב־3 ביולי.[5] בצ׳יצ׳יקסטננגו נחגג חג הפטרון ב־21 בדצמבר, המועד שבו חל יומו לפני הרפורמה בלוח הקתולי ב־1969. המועד הזה סמוך לנקודת ההיפוך של דצמבר.

הקדוש נכנס גם לשפה. בני העיירה נקראים מָשִׁינֶס (mashines), כינוי של חיבה שפירושו בקיצ׳ה “תומאסים קטנים”. כך נקראים גם הצעירים שקופצים מן המוט המעופף.[6]

מי שנכנס לכנסיית סנטו תומאס ביום חג מבין מה מתכוונים כשמדברים כאן על סינקרטיזם. המתפללים בקיצ׳ה פונים בתפילתם לקדושים הקתולים ולאבות הקדמונים כאחד. עבור רבים ממקיימי לָה קוֹסְטוּמְבְּרֶה, “המנהג”, זו שגרת פולחן אחת, ולא שתי דתות שהתמזגו. אבל המונח מטעה אם מדמיינים מיזוג שהתרחש פעם אחת ונשאר קבוע. בצ׳יצ׳י אנשים בוחרים מה לשמור ומה לשנות, ומתווכחים על כך ביניהם.

המרחב הקדוש

כנסיית סנטו תומאס

כנסיית סנטו תומאס ניצבת בצדה המזרחי של הכיכר המרכזית. היא נבנתה בסביבות 1540.[7] מסורת מקומית קושרת את מקומה לאתר פולחן שקדם לכיבוש. לפי פרשנות מקומית, שמונה עשרה המדרגות המובילות אל פתחה מייצגות את שמונה עשרה התקופות בנות עשרים הימים בלוח השנה השמשי של המאיה, החָאבּ (Haab’). בסופן באו עוד חמישה ימים, שהשלימו את השנה ל־365 יום.[8]

על המדרגות האלה שורפים כוהני המאיה קוֹפָּל, שרף ריחני שמשמש קטורת. הם מניחים פרחים ונרות ונושאים תפילות בקיצ׳ה. בימי השוק המדרגות מלאות במוכרות פרחים, ובימי החג הן מתכסות בשכבת אפר מן הזיקוקים. בפנים מתפללים בני הקהילה על רצפה שעליה מונחים נרות ועלי כותרת, וכוהנים מסורתיים עורכים טקסים בשביל מאמינים. כבר ב־1786 מתועדת בכנסייה מרימבה, הכלי שמלווה עד היום את רוב המחולות.[9]

הפופול ווך והעתקתו בצ׳יצ׳יקסטננגו

בכנסיית סנטו תומאס הועתק אחד הטקסטים החשובים בתולדות התרבות של אמריקה. בראשית המאה ה־18 שימש בה ככומר הקהילה הנזיר הדומיניקני פרנסיסקו חימנס, בלשן שלמד את שפות המאיה. חימנס העתיק בצ׳יצ׳יקסטננגו טקסט בשפת הקיצ׳ה שנכתב באותיות לטיניות, ובו סיפורי הבריאה, מוצא האדם ותולדות שושלות המלוכה של הקיצ׳ה, ותרגם אותו לספרדית בשני טורים מקבילים. ספריית ניוברי (Newberry Library) בשיקגו, השומרת את ההעתק, מתארכת אותו בקירוב לשנים 1700 עד 1703. כתב היד הקדום שממנו העתיק חימנס לא שרד, והעתקו הוא העדות הקדומה ביותר המוכרת כיום לטקסט.[10]

הספר מוכר היום בשם פּוֹפּוֹל וּוּך, ובכתיב הקיצ׳ה העכשווי פּוֹפּוֹל וּוּח׳ (Popol Wuj), “ספר הקהילה” או “ספר המועצה”. חימנס לא נתן לו את השם הזה. העתקו נפתח במילים “כאן מתחילים סיפורי מוצאם של האינדיאנים של מחוז גואטמלה”.[11] השם לקוח מתוך הטקסט עצמו: מחבריו בני הקיצ׳ה כתבו שהם רושמים את הדברים משום ש”פופול ווך” העתיק, ספר שהיה בידי אבותיהם, כבר אינו נראה. הכותרת הפכה לשמו של הספר כולו רק במהדורות של המאה ה־19.

הטקסט שהעתיק חימנס נכתב כנראה בידי אצילים בני הקיצ׳ה באמצע המאה ה־16, זמן קצר אחרי הכיבוש, כשלמדו לכתוב את שפתם באותיות לטיניות.[12] בספרות התיירות נפוצה הטענה שכתב היד מצ׳יצ׳י היה כתוב בכתב הירוגליפי, ושהוא אחד מארבעת ספרי המאיה ששרדו את שריפת הספרים בידי הכנסייה. זוהי טעות. ארבעת הקודקסים ההירוגליפיים ששרדו הם קודקס דרזדן (Códice de Dresde), קודקס מדריד (Códice de Madrid), קודקס פריז (Códice de París) וקודקס המאיה של מקסיקו (Códice Maya de México), שנודע בעבר כקודקס גרולייה (Códice Grolier), ואף אחד מהם אינו קשור לצ׳יצ׳יקסטננגו. סיפור אחד מן הפופול ווך נוכח בחג עד היום: נחזור אליו כשנגיע אל המוט המעופף.

הכיכר וקפלת אל קלווריו

מן המדרגות משקיפים על הכיכר, שבה פרוש השוק. בצדה הדרומי פועל המוזיאון הארכאולוגי האזורי (Museo Arqueológico Regional), ובאחד מאולמותיו תלויים דיוקנאות של ראשי הקופרדיות, האחוות שמחזיקות את הקדושים.[13] מעבר לכיכר, בצדה המערבי, ניצבת קפלה לבנה קטנה יותר, קפלת אל קלווריו. היא דומה לכנסייה הגדולה בצורתה ובתפקידה.[14] הקפלה פונה אל בית הקברות, ובעיני בני הקיצ׳ה היא נקודת מעבר בין החיים למוות. בשבוע הקדוש (Semana Santa) וב־1 בנובמבר עורכים על מדרגותיה טקסי אש.[15] בחדר סמוך לקפלה יושב יועץ רוחני מבני המאיה ומשיב לשאלות של מבקרים. בימי החג מציבים בכיכר, בין שתי הכנסיות, את המוט המעופף.

בית הקברות ופסקואל אבאח

מאחורי הקפלה עולה הדרך אל בית הקברות, השוכן על גבעה בשולי העיירה. הוא נחשב לאחד הצבעוניים בעולם: המאוזוליאומים המשפחתיים צבועים בטורקיז, בצהוב, בוורוד ובלבן.[16] בימי החג מתכנסות כאן משפחות עם פרחים, קטורת ותפילות, כדי לכבד את האבות ולבקש בריאות והצלחה. מתחת לבית הקברות נמצאת הכיכר הטקסית אוֹשְׁלָחוּח בַּקְטוּן (Oxlajuj B’aktun), שבה נערכים טקסי מאיה שקטים יותר. שמה, “הבקטון השלושה עשר”, מזכיר את סיום המחזור השלושה עשר בספירה הארוכה של לוח השנה של המאיה. מחזור כזה נמשך כ־400 שנה, והאחרון הסתיים ב־21 בדצמבר 2012.[17]

על גבעה מיוערת מדרום לעיירה נמצא פסקואל אבאח, פסל אבן קדום בעל פנים הניצב בין צלבי אבן נמוכים. כוהני המאיה עורכים לפניו טקסים, שורפים קופל ומקריבים תרנגולות.[18] סיפור עממי מספר על צעיר שעבד בבניית כנסיית סנטו תומאס ונהג לעלות לגבעה לנוח אחרי העבודה. יום אחד נעלם, ובמקומו נמצאה אבן מגולפת בדמות פנים אדם.[19] בדרך אל הגבעה עוברים דרך מוֹרֶרִיוֹת, סדנאות של מסכות טקסיות. באחת מהן פועל מוזיאון קטן לתרבות המקומית.[20]

הכוהנים בפסקואל אבאח מאפשרים גם לזרים לצפות בטקס ואף להשתתף בו, ולמרגלות הגבעה הוקם אתר טקסי נוסף בשביל מאמינים ומבקרים. מבקר אחד תיאר טקס שהנחתה שם אישה בת המאיה בשם טמאסה. היא הציגה את עצמה כמתווכת רוחנית ולא ככוהנת, ואמרה שלמדה את המסורת מאמה. היא ציירה בסוכר על הקרקע ציור שמסמל את העולם ואת ארבע הרוחות, סידרה סביבו נרות בצבעים שונים, אצטרובלים מפוחמים, מחטי אורן ועלי ורדים, והציתה את האש בעזרת משקה אלכוהולי. כל משתתף קיבל נר, אמר את שמו והשליך את הנר לאש, תחילה הנשים ואחר כך הגברים. אחר כך טיהרה אותם בצרור עלים רטובים, ולבסוף נתנה לכל אחד חופן שומשום, שעליו ביקש משאלה והשליך אותו לאש. זהו תיאור של מפגש אחד, ולא נוסח קבוע של הטקס.

השוק והחג

השוק אינו נעצר בימי החג. הוא ממשיך לפעול צמוד לכנסיית סנטו תומאס והופך לחלק מן החגיגה, והמוכרים יושבים גם על מדרגות הכנסייה. ביום שוק רגיל אפשר לראות מן המדרגות רק את ראש המוט המעופף, כי הדוכנים מסתירים את בסיסו.[21] סביב הכיכר פועלים דוכני מזון, ונשים מבשלות בהם מאכלים מסורתיים ואופות טורטיות (tortillas) על פלטות ברזל חמות.

לצד האריגים, מסכות העץ, התוצרת החקלאית וכלי הבית, שבהם השוק מוכר לאורך כל השנה, נוספים בימי החג תשמישי פולחן, כלי נגינה מסורתיים, בובות בעלות פני גולגולת, תכשיטים ושטיחים. לאורך כמעט עשרים ימי האירועים בדצמבר מגיעים לעיירה מבקרים רבים מגואטמלה ומחוצה לה, והמסחר, ענף הפרנסה העיקרי של העיירה, מתעורר. מכון התיירות הלאומי, INGUAT (Instituto Guatemalteco de Turismo), מעביר מדי שנה מימון לחגיגות למועצה הילידית של העיירה.[22]

מי מקיים את החג

התפילה בקיצ׳ה על מדרגות הכנסייה היא דוגמה טובה למה שמכנים ברמות גואטמלה לה קוסטומברה, “המנהג”: מכלול הנוהגים הטקסיים המקומיים, הכולל את הפולחן לאדוני האדמה וההרים, לישו ולקדושים ולאבות, וקריאת הגורל לפי לוח השנה בן 260 הימים. מי שמקיימים אותו נקראים קוֹסְטוּמְבְּרִיסְטָס (costumbristas). בעיניהם אין זו דת נפרדת מן הנצרות. זהו האופן שבו עובדים את האל כפי שעשו האבות.[23] מחקר על המאיה בני עם האחי (achí) ברבינאל (Rabinal) מכנה זאת “הקתוליות של המנהג”, ורואה בקופרדיות את המוסד שמקיים אותה.[24]

את המנהג נושאים אנשים שונים, בדרכים שונות. חלקם פועלים במסגרת אחוות מסודרות, חלקם בזכות ידע אישי, ורבים מהם בתוך משק הבית. בעיירה פועלת גם מועצה ילידית, המוניסיפאלידד אינדיחנה, המחזיקה בסמכות המסורתית.

שומרי הימים

מי שמתפלל על המדרגות הוא לעתים קרובות אחְקִיחּ (ajq’ij; ברבים אחְקִיחַבּ, ajq’ijab’), “שומר הימים”. סמכותו אינה באה ממינוי. היא באה מן הידע שלו בלוח השנה הטקסי בן 260 הימים, הנקרא בקיצ׳ה צ׳וֹלְקִיחּ (Cholq’ij), ובאנרגיות שמנהלות כל יום ויום.[25] הוא עורך טקסים בשם הקהילה ובשם יחידים. הלוח הזה נפרד מלוח השנה השמשי, ושומרי הימים והמרפאים ברמות גואטמלה משתמשים בו עד היום.[26] מחקרה של בנצל (Ruth Bunzel), שנדון בהמשך, היה מן הראשונים שתיעדו את השימוש בו בצ׳יצ׳יקסטננגו.[27]

בימי החג מברכים שומרי הימים את משתתפי מחול השור הקטן, שנבחרו בטקסי מאיה, ועורכים טקסים למאמינים בתוך הכנסייה ובפסקואל אבאח. גם לקבוצות המחול יש מדריכים רוחניים משלהן. מעמדם השתנה מאוד בדורות האחרונים. במשך שנים רבות הם פעלו בשולי החברה, ולעתים כמעט במחתרת. מאז הסכמי השלום (Acuerdos de Paz) בגואטמלה ב־1996 עבר הפולחן שלהם בהדרגה מן הצל אל המרחב הציבורי, תחת השם “רוחניות מאיה”.[28]

הקופרדיות

הדמויות שעל האפריונים אינן שייכות לכנסייה בלבד. הן נמצאות בחסותן של הקופרדיות, אחוות דתיות המופקדות על דמויות הקדושים ועל קיום החגיגות לכבודן. בצ׳יצ׳י יש ארבע עשרה קופרדיות, וכל אחת מהן אחראית לקדוש אחד: היא שומרת את דמותו, מלבישה ומקשטת אותה ומארגנת את החגיגות לכבודו. קופרדיית סנטו תומאס היא החשובה שבהן.[29] ביום הפטרון, עוד לפני שההמונים ממלאים את הרחובות, מביאות האחוות את המזבחות שלהן אל הכנסייה, וכל אחת מכינה אפריון משלה, מקושט בדמויות קדושים, בפרחים ובפירות. חברי האחוות רוקדים גם במחול הציחולאח (Baile del Tzijolaj), ונציג של האחווה, אח קאם (Aj Kam), עורך על מדרגות הכנסייה טקס מאיה שנועד לברך את העיירה ולגרש רוחות רעות.

המוסד הובא בידי הכנסייה הספרדית בתקופה הקולוניאלית. בקהילות המאיה הוא הפך לחלק מן השלטון המסורתי, לצד האלקלדיה (alcaldía indígena) הילידית. מחקר של אוניברסיטת סן קרלוס (Universidad de San Carlos de Guatemala) מציין שבין תפקידיה של האלקלדיה בצ׳יצ׳י נמנית גם שמירת המחולות לחג הגדול.[30] בהודעה על ההכנות לחגיגות 2025 הוזכרו הרשות הילידית וארבע עשרה האחוות כשותפות בארגון המוט המעופף.[31]

התיאור המפורט ביותר של האחוות בצ׳יצ׳י נכתב לפני כמעט מאה שנה. האנתרופולוגית האמריקנית רות בנצל, תלמידתו של פרנץ בועז (Franz Boas), חיה בעיירה מ־1930 עד 1932. המונוגרפיה שכתבה ראתה אור רק ב־1952, ונחשבת עד היום לאחת מאבני היסוד של חקר המאיה בני זמננו. בנצל תיארה את הכלכלה, את מחזור החיים, את השלטון המקומי ובעיקר את מערכת החגים ואת הדת. היא תיארה כיצד גברים עולים בסולם התפקידים בקופרדיות לאורך חייהם, ומממנים מכיסם את החגיגות. ההוצאה מכבידה, אבל היא מקנה מעמד וכבוד בקהילה.[32]

חשוב לזכור באיזה רגע צפתה בנצל בקהילה. בשנות השלושים עדיין היו הקופרדיות והאלקלדיה מוסדות חזקים מאוד. התמורות של המחצית השנייה של המאה ה־20 עוד לא הגיעו: הגידול הדמוגרפי, הפעילות של הכנסייה הקתולית נגד המנהג, ואחריה התפשטות הכנסיות הפרוטסטנטיות והכריזמטיות. עד כמה התיאור שלה תקף היום, ובאיזה אופן נבחרים כיום החברים בכל אחווה, אינו מתועד בפירוט.

נשים ומשקי בית

גברים ממלאים תפקידים בולטים בכמה ממחולות המסכות. הם נושאים את האפריונים, מנגנים בחליל ובתוף, ובמחולות המסורתיים מגלמים גם את הדמויות הנשיות. לצדם מופיעות קבוצות נשים בקונביטס משלהן: בתוכנית התרבות של העירייה נקבעו קונביטס של נשים ל־14 ול־18 בדצמבר.[33]

הספרות המחקרית על הקופרדיות בגואטמלה נטתה לתאר את הנשים כשותפות משניות, שעוסקות במשימות שהמסורת הטילה עליהן, בנפרד מן הגברים שמחליטים ומנהלים.[34] בפועל הנשים נושאות בחלק גדול מן הנטל המעשי של החג. הן מבשלות את המאכלים הטקסיים, מכינות את המנחות ומטפלות בפרטים רבים של הפולחן בבית ובבית הקופרדיה. ההוצאה הכספית של תפקיד באחווה, או של תלבושת למחול, מוטלת על משק הבית כולו ולא על הגבר לבדו. בקהילות אחרות ברמות יש לנשות הקופרדיות גם מעמד טקסי מוגדר. ברבינאל, למשל, צועדות הטֶשֶׁלֶס (texeles) בתהלוכות הפטרון כשהן נושאות את סמלי הקדושים.[35] גם הבגד מבטא את חלקן של הנשים. הוּאִיפִּיל (huipil) של צ׳יצ׳יקסטננגו, חולצת האישה הארוגה, נלבשת, נמכרת ונשמרת בעיירה כאוצר משפחתי. הדוגמאות הקלאסיות שלה ארוגות מכותנה בגוונים טבעיים של חום בהיר.[36]

מועדי החג

חג הפטרון חל ב־21 בדצמבר, והחגיגות המרכזיות נמשכות כשבוע לפניו. במקורות שונים מופיעים 13 עד 21 בדצמבר או 14 עד 21 בדצמבר, ולוח האירועים של העירייה נפתח כבר בתחילת החודש. לפי הלוח לשנת 2026, מיסה ותהלוכה של ארבע עשרה הקופרדיות נערכות ב־28 בדצמבר, בתום שמונת ימי החג, האוקטבה (octava).[37]

סדר האירועים משתנה משנה לשנה. תוכנית התרבות של העירייה לשנת 2023, למשל, שיבצה את המוט המעופף בימים 18 עד 20 בדצמבר,[38] ואילו ההודעה לקראת חגיגות 2025 ציינה מופעים ב־19 וב־20 בדצמבר.[39] מאחר שהחג סמוך לחג המולד, נערכות בעיירה בימים האלה גם תהלוכות הפּוֹסָאדָאס (posadas), המשחזרות את חיפושיהם של מריה ויוסף אחר מקום לינה בבית לחם.

התהלוכות

החג נפתח ונחתם בתהלוכת הקופרדיה, הצועדת ברחובות לעבר הכנסייה בליווי חליל ותוף. בין שני הקצוות האלה יוצאות מדי יום תהלוכות שמביאות את הקדושים מן הקפלות שבשכונות אל כנסיית סנטו תומאס.[40] ברחובות ובסמטאות השוק נישאים על אפריונים סנטו תומאס, מריה הבתולה (Virgen María), יוסף הקדוש (San José), סבסטיאן הקדוש (San Sebastián) ואחרים, עטופים באריגים רקומים. המאמינים מצמידים אליהם שטרות כסף כתרומה. צלם של סוכנות AP תיעד אישה שמניחה שטר של עשרה קצאל (quetzales) על פסל סנטו תומאס.[41]

מלווים את התהלוכות נושאי נרות, נגני מרימבה, חליל ותופים, וגברים שמפוצצים זיקוקים ופצצות רעש (bombas). הרחובות נסגרים לתנועה ומתמלאים בהמון צפוף, והתהלוכה מפלסת דרכה בין דוכני המזון, האריגים ותשמישי הפולחן. להקות המחול שזורות בתהלוכות: מחול החליל נע צמוד לפסלי הקדושים, ומחול המקסיקנים צועד יחד עם הקופרדיות.

המוֹרֶרִיָּה: מסכה עוברת מיד ליד

רבים מן הרקדנים שמלווים את התהלוכות עוטים מסכות, ולכל מסכה יש מסלול. מגלף מכין אותה לדמות מסוימת. בעל הסדנה משכיר אותה ללהקה. רקדן עוטה אותה כחלק מתפקיד שקיבל על עצמו, ואחרי החג היא חוזרת אל המדף, עד השנה הבאה.

המקום שבו כל זה מתרחש הוא המוֹרֶרִיָּה, סדנה שבה מגלפים מסכות, תופרים תלבושות, שומרים אותן ומשכירים אותן לקבוצות המחול.[42] השם נגזר מ”מחול המורים” (Baile de Moros), אחד המחולות הקולוניאליים הוותיקים, שבו מוצגים קרבות בין נוצרים למוסלמים בספרד. בסדנאות מגלפים את המסכות לדמויות השונות, למשל מסכת הבוקר למחול השור הקטן, ותופרים בעבודת יד את התלבושות הרקומות, עם הנצנצים והנוצות.

רוב הרקדנים אינם קונים את התלבושות. הם שוכרים אותן לתקופת החג, ומחיר השכירות הוא חלק ניכר מן ההוצאה של מי שלוקח על עצמו תפקיד במחול. המוֹרֶרִיוֹת הגדולות והוותיקות פועלות בסן קריסטובל טוטוניקפן (San Cristóbal Totonicapán), ומשם מגיעות תלבושות רבות למחולות בכל הרמות המערביות.[43] גם בצ׳יצ׳י פעלו משפחות של אמני מסכות, ובראשן משפחת איגנסיו (Ignacio). חוקר הפולקלור הגואטמלי סלסו לארה (Celso A. Lara) הביע חשש שאמנות הגילוף שלהם הולכת ונעלמת.[44] מלבד הסדנאות שמשכירות לרקדנים, אפשר לקנות בשוק מסכות עץ מגולפות ישירות מידי האמנים.

מן הסדנה יוצאת המסכה לרחוב, ושם היא מקבלת את קולה ואת תנועתה מן הרקדן.

המחולות

כמעט כל המחולות והטקסים בחג נערכים במסכות. הם משמרים זיכרון היסטורי, מבקרים את הסדר החברתי, משמשים פולחן ומשקפים מעמד בתוך הקהילה.

מחול החליל

הקרוב ביותר לקדושים הוא מחול החליל, באילה דל ציחולאח. השם ציחולאח מציין בהקשר המקומי גם את דמות הרוכב שבמרכז המחול, דמות עץ קטנה רכובה על סוס לבן, שרקדנים הנקראים אח קאם וחברי הקופרדיה נושאים. בתיאורים שונים מוזכרת שרשרת מטבעות על צווארה, או מטבעות כסף ופעמון נחושת התלויים מן הסוס. רבים רואים בה את סנטו תומאס ומאמינים שהיא מביאה שגשוג לעיירה. בני העיירה קוראים לה “הפטרון”, והיא מובילה את כל הפעילויות של הקהילה, לא רק את החג.[45] תערוכה על רוחניות המאיה מתארת אותה כדמות מיתית שהועברה מן האבות, ובה בעת כסנטיאגו (Santiago Apóstol), יעקב השליח, רכוב על סוס.[46]

מחקר שפורסם באוניברסיטת סן קרלוס מראה שכבר ב־1937 תיאר מבקר זר את הציחולאח כדמות של סנטיאגו על סוס, “שמוליכים אותה על חבל” מן המגדל. לפי המחקר, תפקידו העיקרי של הטקס היה לקדש את האלקלדיה הילידית, ולאורך השנים נוספו לדמות זהויות ומשמעויות רבות.[47] המחול נרקד בין פיצוצי זיקוקים. בסופו קושרים את הדמות לחבל המתוח ממגדל הפעמונים של הכנסייה אל המוט המעופף, והיא מתנדנדת מעל הקהל.

מחול השור הקטן

המחול הבולט ביותר בכיכר הוא מחול השור הקטן, באילה דל טוריטו, הנרקד לצלילי להקת מרימבה. מקורו בתקופה הקולוניאלית, ככל הנראה במאה ה־17, והוא נפוץ בעיירות רבות במרכז גואטמלה ובדרומה.[48] העלילה מתרחשת בחוות בקר. מנהל העבודה, הקפּוֹרָל (caporal) או המיוֹרְדוֹמוֹ (mayordomo), אוסר על הבוקרים (vaqueros) להתקרב אל השור. הבוקרים משקים את מנהל העבודה לשוכרה ועורכים מלחמות שוורים, ובסוף הורג אחד השוורים את מנהל העבודה.

החוקרים מציעים לראות במחול סאטירה חברתית. גידול הבקר היה ענף כלכלי מרכזי בגואטמלה הקולוניאלית, והילידים עבדו בחוות שבבעלות ספרדים כבוקרים ופועלים.[49] לפי פרשנות אחת, השור מייצג את ספרד ואת הסכנות שנשקפו ממנה לעמים הילידים, שהבוקרים מגלמים. לפי פרשנות אחרת, הלעג מופנה אל המנהל, נציג הסדר הקולוניאלי. שתי הקריאות אינן סותרות זו את זו.

המחול מתחיל לעתים קרובות לפני הזריחה ונמשך עד שתים עשרה שעות, ואפשר להעלות אותו ימים רבים ברציפות. בצ׳יצ׳י יש בדרך כלל כמה שוורים, שאותם מגלמים לעתים קרובות ילדים, כמה מנהלי עבודה ועד חמישים בוקרים. מנהלי העבודה מופיעים בזוגות, אחד במסכה לבנה ואחד במסכה שחורה.[50] הבוקר לובש תלבושת עם נצנצים, כובע עטור אשכולות עבים של נוצות יען צבועות וגלימה, ומחזיק רעשן צבוע (maraca). את מגלמי הדמויות בוחרים בטקסי מאיה, ולפני המחול מברך אותם שומר הימים. גם מחול סאטירי נתון אפוא במסגרת של קדושה.

מחול המקסיקנים

“בחוות יש הרבה נחשים, והם מסוכנים. סנטו תומאס מגן עלינו כשאנחנו עובדים בשדה, ולכן אנחנו רוקדים איתם.” כך הסביר סבסטיאן טולצ׳אן (Sebastián Tolchán), המדריך הרוחני של להקת מחול המקסיקנים, באילה דה לוס מקסיקנוס, לעיתונאים שצפו בה ב־2017. מאחוריו עמדו כחמישים גברים בתחפושת “מקסיקנים”, בסומבררו ענקיים ובמסכות בעלות אף ארוך, ועל צוואריהם נחשים חיים.[51]

הנחשים הם בואות (מָסָקוּאָטָה, mazacuata), שאינן ארסיות. באותה שנה ניתנו לרקדנים 18 בואות, ובאמצע המחול הם שלפו אותן משק וכרכו אותן סביב צווארם. לדברי טולצ׳אן, הם מבקשים את הנחשים מאמא אדמה, והנחשים מגיעים אל בתיהם במשך השנה. הנחשים מייצגים לדבריו את הסכנות בחוות של החוף הדרומי (Costa Sur) של גואטמלה, שבהן עובדים רבים מבני צ׳יצ׳י בעונות. את השם מסבירים המשתתפים בקשר שהיה לבני העיירה עם פועלים מקסיקנים, שהגיעו לחופי גואטמלה בעונות הקציר.[52] זהו ההסבר שמסרו המשתתפים, ואין בו הכרעה כיצד נולד המחול. בספרות התיירות חוזר הסבר אחר, שלפיו זוהי גרסה מוסווית של טקס פריון מאיה קדום שהכנסייה אסרה. להסבר הזה אין ביסוס בספרות המחקרית.

המחול הטיפוסי והמחול האזורי

מוזיאון המסכות (Mask Museum) מתאר מחול תחפושות בשם באילה טיפיקו (Baile Típico), “המחול הטיפוסי”. לפי תיאורו, קבוצה גדולה של גברים ונשים במסכות נעה ברחובות, ולעתים קרובות הנשים הן בעצם גברים בבגדי נשים ובמסכות נשיות. הרקדנים נושאים נרות גדולים, פרחים ומקלות, והמסכות והתלבושות מייצגות כפריים בני הקיצ׳ה. בניגוד לרוב המחולות, הוא נרקד למוזיקה מודרנית ממגבר. בראש הקבוצה עומד קפיטן (capitán), המסמן במשרוקית כל שינוי בכוריאוגרפיה. כל הופעה נמשכת כרבע שעה, ואחר כך עוברים הרקדנים לחלק אחר של העיירה.[53]

המחול האזורי שונה ממנו. משרד התרבות (Ministerio de Cultura y Deportes) של גואטמלה מתאר את באילה רחיונל דל 19 דה דיסיימבר (Baile Regional del 19 de Diciembre) כמצעד של זוגות בלבוש מאיה מאזורים שונים בגואטמלה, לצלילי מרימבה.[54]

הקונביטס

מחול המוזמנים, באילה דה לוס קונביטס, הוא המחול המשתנה ביותר בגואטמלה. שמו בא כנראה מן המנהג להזמין חוגגים מן הכפרים שמסביב לחגיגות בעיירות הגדולות. לשורשיו יש זיקה לתקופה הקולוניאלית, אבל צורתו המוכרת התגבשה בעיקר במחצית השנייה של המאה ה־20 ובראשית המאה ה־21. התצלום הוותיק ביותר של קונביט במומוסטננגו (Momostenango), למשל, צולם ב־1963.[55] גם בצ׳יצ׳י יש מסורת ותיקה: משרד התרבות עובד עם מארגני “הקונביט בן המאה של 8 בדצמבר” בעיירה.[56]

בתחילה היו המסכות פשוטות ועשויות ביד, אך עד מהרה החלו לחקות דמויות מן הטלוויזיה, מן הקולנוע ומשחקי המחשב. גיבורי על, דונלד דאק, פו הדב ונבלים הוליוודיים רוקדים לצלילי מרימבה, לצד דמויות מסורתיות יותר מן הפולקלור המקומי. הדמויות האלה אינן חריגה מן הז׳אנר אלא ביטוי מובהק שלו: הומור, פרודיה ועכשוויות. משרד התרבות מונה את צ׳יצ׳יקסטננגו בין המקומות שבהם הקונביטס נערכים. מוקד חשוב נוסף הוא מחוז טוטוניקפן, שבו פיתחה האוכלוסייה הלדינית (ladina) את הקונביט כמסורת של חג המולד לפני יותר מחמישים שנה.[57]

ההשתתפות עולה כסף. להשוואה, במומוסטננגו מסכה אחת יכולה לעלות עד אלפיים קצאל ותלבושת שלמה עד חמשת אלפים, ומספר המשתתפים תלוי ביכולתם לממן את התחפושות. אחד הכללים שם הוא שאסור ללבוש אותה תלבושת פעמיים.[58] במחול עצמו מסדרים הקפיטנים את הרקדנים בשורות, והם רוקדים בתצורות שונות. אין לו עלילה, ואין צורה קבועה למסכה. דווקא משום כך הוא מראה כיצד מסורת חיה סופגת חומרים חדשים בלי לאבד את מסגרתה: את הזמן הטקסי, את הקדוש הפטרון ואת המרימבה. ב־2025 הכריזה ממשלת גואטמלה על הקונביט של סן פדרו חוקופילס (San Pedro Jocopilas), עיירה במחוז אל קיצ׳ה, כעל נכס מורשת תרבותית לאומי.[59]

מחול הכיבוש

במחול הכיבוש, באילה דה לה קונקיסטה, עוטים הרקדנים מסכות של כובשים ספרדים, ורודות ובעלות שיער, שפם וזקן בהירים. לצדם מופיע טקון אומן (Tecún Umán), מצביא הקיצ׳ה וגיבור המסורת על ההתנגדות לכיבוש הספרדי ב־1524, והמחול ממחיז את נפילתו בעימות עם פדרו דה אלוורדו (Pedro de Alvarado).[60] זהו אחד הסמלים המובהקים של זיכרון הכיבוש בגואטמלה. החוקרים חלוקים בשאלת מקורו: יש הרואים בו מחזה קולוניאלי מוקדם, ואחרים סבורים שהגרסה המוכרת נולדה רק במאה ה־18 או אחריה, בהקשר של זהות אזורית מתגבשת.[61]

המוט המעופף

הטקס המרהיב ביותר בחג הוא המוט המעופף, הפאלו בולאדור. מקורו פרה־היספני, ועוד לפני בוא האירופים היה נפוץ בקהילות ילידיות ממקסיקו (México) ועד ניקרגואה (Nicaragua).[62] טקס הבולאדורס של מקסיקו נרשם ב־2009 ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק”ו.[63]

ההכנות והירידה

לפני הטקס בוחרים בני העיירה עץ אורן מתאים ביערות הסמוכים, ובטקסי מאיה מבקשים מן הטבע רשות לכרות אותו. את הגזע, בגובה של שלושים מטר לפחות, מציבים בכיכר כשבועיים לפני הטקס.[64] מוט חדש מציבים חברי המועצה הילידית, בעזרת העירייה ובני העיירה.[65] בבסיס המוט רוקדים רקדנים במסכות של קופים (מִיקוֹס (micos)) ושל יגואר, לצלילי מרימבה של דלעות (marimba de tecomates), ולפני הטיפוס הם מלווים את פסלי הקדושים.[66]

המעופפים יורדים בזוגות, בזה אחר זה. כך מתיישבים תיאורים של שני מעופפים בכל ירידה[67] עם דיווחים על מספר גדול יותר של משתתפים. הם מחופשים לקופים ומטפסים לראש המוט בלי רתמות ובלי רשת ביטחון. אחד המעופפים, נער בן 17, סיפר לעיתונאי שהוא מפחד בזמן הטיפוס, כשאין לו שום הגנה, אבל לא בזמן הקפיצה, כי אז הוא כבר תלוי בחבל.[68] בראש המוט הם קושרים את עצמם בחבלים, סביב המותניים או הקרסוליים לפי תיאורים שונים, ומלפפים את החבלים סביב ציר מסתובב. הם נשענים לאחור וקופצים.

בכל סיבוב החבל נפרם עוד קצת. המעופפים יורדים במעגלים רחבים סביב המוט, עושים פירואטים ומשמיעים רעשנים קטנים (chinchines). הירידה נמשכת שש או שבע דקות ודורשת אומץ רב, במיוחד משום שהמסכה מגבילה את שדה הראייה. לפי Prensa Libre, הטקס מוצג פעמיים ביום בימי הטקס.[69] זהו תפקיד מסורתי מוגדר ומסוכן, שנלמד ומועבר בתוך הקהילה. השמועה הנפוצה בקרב מבקרים, שלפיה אנשים מן הקהל מצטרפים למעופפים, אינה נכונה. גם הטענה שכל מעופף מסתובב שלוש עשרה פעמים, כסמל למחזורי לוח השנה, לקוחה מטקס הבולאדורס במקסיקו, ולא נמצא תיעוד שמאשר אותה בצ׳יצ׳י.[70]

האחים שהפכו לקופים

כאן חוזר הפופול ווך. בצ׳יצ׳י נקרא הטקס לאור הספר שהועתק בכנסייה שממול. הקריאה הנפוצה קושרת אותו לסיפור על חוּן בַּאטְס וחוּן צ׳וֹוֶן (Jun B’atz’ ו־Jun Ch’owen), אחיהם הבכורים של התאומים הגיבורים הונאחפו (Hunahpú) ושבלנקה (Xbalanqué). לפי הפופול ווך, הם קינאו באחיהם הצעירים וניסו לפגוע בהם. התאומים הערימו עליהם ושלחו אותם לטפס על עץ גבוה, והעץ גדל וגדל עד שלא יכלו לרדת ממנו. אז הפכו האחים לקופים.[71] לפי הקריאה הזאת, המוט הוא העץ, והקופים היורדים ממנו מגלמים את האחים.[72]

הפירושים לטקס כקשר בין עולמות מגיעים ממקורות שונים. הכרוניקן המקומי קרלוס לאון (Carlos León) תיאר אותו כייצוג מיתולוגי של הקשר בין העולם התחתון לבין הקוסמוס, הנשען על כמה פרקים בפופול ווך.[73] החוקר רפאל ז׳יראר (Rafael Girard), שתיעד את הטקס בצ׳יצ׳י באמצע המאה ה־20 וצילם את הקמת המוט בכיכר, פירש אותו כייצוג של הקשר בין העולם התחתון לשמיים.[74] תערוכה על רוחניות המאיה מוסיפה רובד של הכרת תודה לשמש.[75] מבקרים ופרשנים מוסיפים לעתים שמיקום המוט, בין כנסיית סנטו תומאס לבין הקפלה הפונה לבית הקברות, מחבר גם בין החיים למתים. זו קריאה שלהם, ולא מסורת מתועדת.

הפאלו בולאדור נערך, בשינויים קטנים, גם בג׳ויאבאח (Joyabaj) שבמחוז אל קיצ׳ה, בחג עליית מריה (Asunción de la Virgen) ב־15 באוגוסט, ובקובולקו (Cubulco) שבבאחה ורפאס (Baja Verapaz), בחג סנטיאגו בסוף יולי. הטקס בקובולקו נקטע לכמה שנים וחודש.[76] ב־2024 ביקשה חברת קונגרס ממשרד התרבות להכריז על הטקס כעל נכס מורשת בלתי מוחשית של האומה, וציינה שקיומו תלוי בהשקעה כספית ניכרת.[77]

המחולות בטבלה

הטבלה מסכמת את המחולות והטקסים המרכזיים של החג. בעמודה האחרונה מצוין מי מציע כל פירוש.

המחולמקור היסטורידמויות ותלבושותמוזיקהפירושים ועדויות
מחול החליל (Baile del Tzijolaj)מסורת מקומית, מתועדת לפחות מ־1937אח קאם וחברי קופרדיה עם דמות רוכב על סוס לבןחליל, תוף וזיקוקיםלפי בני העיירה: “הפטרון” ומביא השגשוג; לפי מחקר: קידוש האלקלדיה הילידית
השור הקטן (Baile del Torito)קולוניאלי, כנראה המאה ה־17שוורים (לעתים ילדים), מנהלי עבודה במסכה לבנה ושחורה, עד 50 בוקרים בנוצות יען ונצנציםלהקת מרימבהלפי חוקרים: סאטירה על יחסי הכוח בחוות הקולוניאליות
המקסיקנים (Baile de los Mexicanos)לא ידוע; ההסבר על טקס פריון מוסווה חסר ביסוס מחקריכ־50 גברים בסומבררו ומסכות אף ארוך, עם בואות חיותלהקת מרימבהלפי ריאיון עם משתתף (2017): הגנת סנטו תומאס מנחשים בחוות החוף הדרומי; זכר לפועלים מקסיקנים
המחול הטיפוסי (Baile Típico)מחול תחפושות עממילפי מוזיאון המסכות: כפריים בני הקיצ׳ה, גברים בתפקידי נשים, קפיטן עם משרוקיתלפי מוזיאון המסכות: מוזיקה מודרנית ממגברייצוג חיי הכפר בתוך המסגרת הדתית
המחול האזורי (Baile Regional del 19 de Diciembre)מצעד חגיגילפי משרד התרבות: זוגות בלבוש מאיה מאזורים שונים בגואטמלהמרימבההצגת מגוון הלבוש המסורתי
הקונביטס (Baile de los Convites)שורשים קולוניאליים; צורתו הנוכחית מן המחצית השנייה של המאה ה־20דמויות מתרבות פופולרית ומהפולקלור; גם קונביטס של נשיםלהקת מרימבהלפי חוקרים ועיתונות: הומור, פרודיה ועכשוויות; הפגנת מעמד
מחול הכיבוש (Baile de la Conquista)קולוניאלי, מועד מקורו שנוי במחלוקתכובשים ספרדים במסכות ורודות ובהירות שיער; טקון אומןחליל ותוף, ולעתים מרימבהלפי חוקרים: זיכרון הכיבוש ונפילת טקון אומן
המוט המעופף (Palo Volador)פרה־היספני, נפוץ במסו־אמריקהרקדנים במסכות קופים ויגואר בבסיס המוט; המעופפים, מחופשים לקופים, יורדים בזוגותמרימבה של דלעותלפי הקריאה המקומית הנפוצה: האחים מן הפופול ווך שהפכו לקופים; לפי כרוניקן מקומי: הקשר בין העולם התחתון לקוסמוס; לפי ז׳יראר: ציר בין העולם התחתון לשמיים

 

זיקוקים ולילה

הלילה האחרון הוא שיא הפירוטכניקה. עם השקיעה מוצת מתקן זיקוקים ענק בלב הכיכר, מול הכנסייה. בלילה מגיעות “הטירות” (castillos), שלדים של קנים ועץ שהזיקוקים מוצמדים אליהם ונותנים להם צורה. הזקקים מעצבים אותם כרצונם, והתוצאה יכולה להיראות ככנסיית סנטו תומאס, כאוטובוס, ואף כמסוק נע שנועל את חגיגות הערב.[78] מבקר אחד תיעד פירמידת זיקוקים בת תשע קומות.[79] בחוץ הכיכר רועשת ממרימבה ומפיצוצים, ובתוך הכנסייה ממשיכים המאמינים להדליק נרות ולהתפלל.

קהילה משתנה

לא כל בני העיירה עומדים בכיכר. בחמישים השנים האחרונות עברה גואטמלה כולה תמורה דתית עמוקה. לפני חצי מאה כמעט כל האוכלוסייה הייתה קתולית. סקר של מכון פיו (Pew Research Center) מ־2014 מצא 50% קתולים ו־41% פרוטסטנטים, ולפי סקר לטינוברומטרו (Latinobarómetro) מ־2024 יש 39% קתולים ו־40% אוונגליסטים.[80] שני הסקרים ארציים, והקטגוריות שלהם שונות. רוב האוונגליסטים בגואטמלה שייכים לכנסיות פנטקוסטליות.[81] נתונים לצ׳יצ׳יקסטננגו עצמה אינם בנמצא, אבל גם כאן פועלות כנסיות אוונגליסטיות לצד הכנסייה הקתולית ומקדשי המאיה.

רבים מבני הכנסיות האוונגליסטיות מתרחקים מן הפייסטה (fiesta), מן הקופרדיות, מן המחולות ומשתיית האלכוהול שמלווה אותם, ויש הרואים במחולות ובפולחנים האלה עבודת אלילים. אחד ממנהלי קבוצות מחול השור הקטן תיאר זאת במילים פשוטות: מי שמשתייך לכנסייה, נמנע מלהשתתף במחול.[82] גם בתוך הכנסייה הקתולית היו מתחים. מאמצע המאה ה־20 פעלה תנועת “הפעולה הקתולית” (Acción Católica) ברמות נגד המנהג ונגד הקופרדיות, בשמה של קתוליות אורתודוקסית יותר.[83]

הקופרדיות עצמן עברו ארגון מחדש. במומוסטננגו השכנה, למשל, התפרקה מערכת הקופרדיות בשנות השבעים והוקמה מחדש במהלך שנות התשעים.[84] במקביל צמח דור חדש של “פעילי תרבות” מאיה, שרואים בטקסים חלק מזהות מאיה רחבה ולא רק מצווה דתית מקומית. המפגש בינם לבין המסורתיים הוותיקים מעצב מחדש את החגים.[85] חג סנטו תומאס אינו אפוא שריד קפוא של עבר. זהו מוסד חי, שבני העיירה מתווכחים עליו ומחליטים מחדש בכל דור מה לשמור, מה לשנות וממה להתרחק.

למבקר

חג סנטו תומאס אינו מופע לתיירים. זהו טקס קהילתי ודתי, והכיכר והשוק הם קודם כול מרחב החיים והעבודה של בני העיירה. כדאי לבדוק את תוכנית החג של שנת הביקור ולהגיע מוקדם לכיכר, כדי לראות את ההכנות לפני שההמונים מגיעים. כדאי לשמור על מרחק מכבד מטקסים פעילים, על מדרגות הכנסייה, בתוכה, בבית הקברות ובפסקואל אבאח. אין לצלם מקרוב מתפללים וכוהנים בשעת טקס, ויש לבקש רשות לפני כל צילום של אדם ולקבל בהבנה סירוב. מי שנכנס לכנסיית סנטו תומאס מתבקש לא להשתמש בדלתות הצד, משום שהדבר נחשב לחוסר כבוד.[86]

יש להימנע מלעמוד בדרכן של התהלוכות ושל הרקדנים, ולא להתקרב יותר מדי למוט המעופף או למקום שבו מפוצצים זיקוקים. כדאי לקנות בשוק ובדוכנים, כי החג הוא גם מקור פרנסה לעיירה. מי שמשתתף בטקס בפסקואל אבאח הוא אורח בטקס דתי, ולא צופה במופע.

המסכה חוזרת לסדנה

כשהחג נגמר, מסכת הבוקר חוזרת אל המדף במוררייה. היא נשאה במשך שבוע את פניו של רקדן שנבחר בטקס, בורך בידי שומר הימים, ושמשפחתו שילמה את דמי השכירות. בשנה הבאה אולי יעטה אותה רקדן אחר, ואולי יצטרך המגלף לתקן את הצבע שדהה. דרך המסכה הזאת אפשר לראות את מה שהחג דורש: עבודה, כסף והחלטה אישית של כל משפחה אם ובאיזה אופן לקחת בו חלק. חלק מבני העיירה מקבלים על עצמם את התפקיד שנה אחר שנה. אחרים בוחרים בדרכים אחרות, והחג ממשיך להתקיים מתוך הבחירות האלה.

סיכום: בין חג פטרון לחג של אור

מי שעומד בכיכר של צ׳יצ׳יקסטננגו בשבוע שלפני 21 בדצמבר רואה חג שנבנה בשכבות. יש בו קדוש קתולי ותאריך מן הלוח הקתולי הישן, אחוות שהביאה הכנסייה הספרדית, ותהלוכות פוסאדאס של חג המולד. לצדם עומדים שומרי ימים שמחשבים את הזמן לפי לוח בן 260 ימים, מוט מעופף שמקורו קדם לכיבוש, וספר מיתוסים של הקיצ׳ה שהועתק בכנסייה שמעל הכיכר. קל לכנות את כל זה סינקרטיזם, אבל המילה מסתירה יותר משהיא מסבירה. מה שקורה כאן אינו מיזוג שהתרחש פעם אחת במאה ה־16 ונשאר קבוע. אנשים שונים מדגישים רבדים שונים, ומחליטים מחדש בכל שנה מה לשמור ומה לשנות. דמות הרוכב של הציחולאח מדגימה זאת היטב: בני העיירה קוראים לה “הפטרון”, תערוכה על רוחניות המאיה מתארת אותה כדמות מיתית מן האבות, ותיאור מ־1937 מזהה בה את סנטיאגו, הקדוש הלוחם של ספרד. אותה דמות עץ קטנה נושאת את שלוש הזהויות בבת אחת.

סמיכות החג ליום הקצר בשנה מזמינה השוואה לחגים אחרים שנחגגים בעולם סביב ההיפוך. אבל לפני שעושים זאת כדאי לזכור היכן אנחנו נמצאים. צ׳יצ׳יקסטננגו שוכנת בקו רוחב של כחמש עשרה מעלות צפון, באזור הטרופי, וההבדל כאן בין היום הארוך ליום הקצר הוא בערך שעה וחצי. בצפון אירופה, שבה התגבשו רבים ממנהגי חג המולד, דצמבר הוא חודש של חושך ממשי. ברמות גואטמלה זוהי עונה יבשה ובהירה, אחרי קציר התירס. אם יש לחג משמעות סולרית, היא אינה פחד מן החושך אלא תשומת לב לסדר הזמן ולמחזור החקלאי. מחקר על החגים ברמות גואטמלה קושר אותם בעיקר לרגעים משמעותיים במחזור הגידול של שדה התירס, המילפה (milpa).[87] את הקשר בין סנטו תומאס לבין ההיפוך המקורות מציינים כסמיכות מועדים, ואין תיעוד שהחג נקבע בגללה.

השאלה מה בא קודם, המועד הדתי או משמעותו העונתית, אינה ייחודית לצ׳יצ׳י. היא מלווה גם את חג המולד, שסנטו תומאס נחגג בשבוע שלפניו. הסיבה לבחירת 25 בדצמבר עדיין שנויה במחלוקת. לפי השערה אחת, חג המולד החליף חגים פגאניים. לפי השערה אחרת, נוצרים קדומים הגיעו לתאריך בחישוב.[88] חג “השמש הבלתי מנוצחת” (Sol Invictus) נקבע בידי הקיסר אורליאנוס (Aurelianus) ב־274 לספירה, והסמיכות להיפוך הפכה אותו למועד טבעי לשבח את השמש המתחזקת. אוגוסטינוס (Augustinus) הפציר במאמיניו לקדש את היום הזה לא בשל השמש החומרית, אלא בשל מי שברא אותה.[89] לפי השערת החישוב, ההיסטוריון הנוצרי יוליוס אפריקנוס (Julius Africanus) קבע את ההתעברות ב־25 במרס, ותשעה חודשים אחר כך הגיע ל־25 בדצמבר.[90] מחקר מאוקספורד מצא שההשערה הזאת עדיין ראויה לדיון רציני.[91] גם בצ׳יצ׳י קל לומר שהספרדים בחרו בתומאס בגלל ההיפוך, וגם שם אין לכך ראיה. בשני המקרים ייתכן שהמועד נקבע מסיבה אחת וקיבל עם הזמן משמעות נוספת.

הסטורנליה (Saturnalia) הרומית, חג של מתנות, משתאות והיפוך תפקידים בין אדונים לעבדים, הסתיימה ב־23 בדצמבר, ולכן אינה יכולה להיות המקור הישיר של חג המולד.[92] אבל מנהג היפוך התפקידים מזכיר דווקא את מחול השור הקטן, שבו הבוקרים משכרים את מנהל העבודה והשור הורג אותו. בשני המקרים החג מאפשר ללעוג לסדר החברתי למשך זמן מוגבל, ואחר כך הסדר חוזר על כנו.

חנוכה, שחלה בכ”ה בכסלו, קרוב להיפוך, היא חג היסטורי שמציין את חנוכת המקדש בידי החשמונאים, ואין לה מקור סולרי. אבל חכמי התלמוד הכירו היטב את הקשר בין היום הקצר לבין חג של שמונה ימים. במסכת עבודה זרה מסופר שאדם הראשון ראה שהימים מתקצרים, ופחד שבגלל חטאו העולם חוזר לתוהו ובוהו. הוא ישב שמונה ימים בתענית ובתפילה, וכשראה שאחרי תקופת טבת הימים מתארכים, אמר שזהו מנהגו של עולם ועשה שמונה ימים טובים.[93] באותו מקום מסביר רב חנן בר רבא שהקלנדס (Kalendae) חל שמונה ימים אחרי ההיפוך, והסטורנליה שמונה ימים לפניו.[94] האגדה אינה מסבירה את מקורה של חנוכה, אבל היא מראה שחכמים הכירו את חגי ההיפוך של רומא, וקבעו גבול ברור: אדם הראשון קבע את הימים האלה לשם שמיים, והגויים קבעו אותם לעבודה זרה. זוהי תמונת ראי של צ׳יצ׳י. שם, עבור רבים ממקיימי המנהג, כיבוד הקדושים וכיבוד האבות הם שגרת פולחן אחת. בתלמוד, קרבת הזמנים מחייבת דווקא הבחנה.

מזרחה משם, באיראן ובאזורים שבהשפעת התרבות הפרסית, חוגגים את שב־א־ילדא (Shab-e Yalda), “ליל הלידה”, בלילה הארוך בשנה. המשפחות מתכנסות, קוראות שירה קלאסית ומקדמות את פני השמש החוזרת.[95] יש הקושרים את החג לניצחונו של מיתרה (Mithra), אל השמש, על החושך.[96] זהו חג שבו מסורת עתיקה שרדה בתוך חברה שדתה הרשמית השתנתה, ובמובן הזה הוא קרוב לצ׳יצ׳י יותר מכפי שנראה במבט ראשון. בסין ובטאיוואן נחגג באותו זמן דונגז׳י (Dongzhi), “בוא החורף”, בארוחה משפחתית של כופתאות,[97] ובקרב ההופי (Hopi) שבאריזונה נערך בהיפוך טקס הסויאל (Soyal).[98] ההופי, כמו הקיצ׳ה, הם עם ילידי באמריקה שמקיים טקסי עונה בתוך מסגרת קהילתית מסורתית, בצל השפעה נוצרית ממושכת.

ההשוואה המאירה ביותר מגיעה דווקא מחצי הכדור הדרומי, שבו היום הקצר בשנה חל ביוני. אינטי ריימי (Inti Raymi), “חג השמש”, היה לפי הכרוניקן גרסילאסו דה לה וגה (Garcilaso de la Vega) החג החשוב באימפריה האינקית, ובחלקים רבים של האנדים (los Andes) הוא נקשר לחג יוחנן המטביל (San Juan Bautista) ב־24 ביוני, כמה ימים אחרי ההיפוך.[99] בדומה לצ׳יצ׳י, קדוש קתולי ותאריך מן הלוח הנוצרי נפגשו כאן בחג של שמש. אחרי הכיבוש נאסר החג, ורק ב־1944 שוחזר בקוסקו (Cusco) כהצגה היסטורית על פי הכרוניקות.[100] ההיסטוריונית מריה רוסטבורובסקי (María Rostworowski) אף סבורה שהחג החשוב ביותר של האינקה היה דווקא קאפאק ריימי (Cápac Raymi), שנחגג בדצמבר.[101] אינטי ריימי מזכיר שגם מסורת שנראית עתיקה עשויה להיות שחזור של המאה העשרים. בצ׳יצ׳י, הקונביטס בצורתם הנוכחית ומעמדם הציבורי של שומרי הימים הם גם הם חידושים של המאה האחרונה.

כשחוזרים מן העולם אל האזור, מתברר שחג סנטו תומאס הוא חלק ממערכת רחבה של חגי פטרון, שהיסודות שלהם חוזרים שוב ושוב. בג׳ויאבאח שבמחוז אל קיצ׳ה נערך המוט המעופף בחג עליית מריה ב־15 באוגוסט, ובקובולקו שבבאחה ורפאס בחג סנטיאגו בסוף יולי.[102] סלסו לארה תיעד ב־1971 שבג׳ויאבאח מובא המוט בלילה, בלי שאישה תראה אותו.[103] המוט המעופף אינו אפוא מסורת של עיירה אחת, אלא של אזור, וכל עיירה הצמידה אותו לקדוש הפטרון שלה. במומוסטננגו, עיירת קיצ׳ה במחוז טוטוניקפן, תועד היטב תהליך שבצ׳יצ׳י אפשר רק לשער: מערכת הקופרדיות התפרקה בשנות השבעים והוקמה מחדש בשנות התשעים, ודור חדש של פעילי תרבות מאיה התחיל להשתתף בחג לצד המסורתיים הוותיקים.[104]

ברבינאל שבבאחה ורפאס נשמר הרבינאל אאצ׳י (Rabinal Achí), דרמה מחולית פרה־היספנית שאונסק”ו הכריז עליה ב־2005 כיצירת מופת של המורשת הבלתי מוחשית.[105] בניגוד למחולות של צ׳יצ׳י, שרובם קולוניאליים או חדשים, הרבינאל אאצ׳י נחשב לשריד של תיאטרון שקדם לכיבוש. בסומפנגו (Sumpango) ובסנטיאגו סקטפקס (Santiago Sacatepéquez) מעיפים ב־1 בנובמבר, יום כל הקדושים (Día de Todos los Santos), עפיפוני ענק בבתי הקברות, כדי ליצור קשר עם נשמות המתים.[106] זהו חג אחר לגמרי, אבל הוא מבטא רעיון שמופיע גם בצ׳יצ׳י, בבית הקברות הצבעוני ובמיקום המוט המעופף מול הקפלה הפונה אליו: החג הנוצרי הוא גם זמן של קשר עם האבות. ובאסקיפולס (Esquipulas) שבמזרח גואטמלה מגיעים ב־15 בינואר עולי רגל מכל מרכז אמריקה אל דמות הישו השחור (Cristo Negro), פסל מן המאה ה־16, שיש חוקרים הקושרים את הערצתו למסורות קדם־היספניות.

מעבר לגבול, בפפנטלה (Papantla) שבוורקרוז (Veracruz), נשמר טקס הבולאדורס של הטוטונקים (totonacas), שנרשם ב־2009 ברשימת המורשת הבלתי מוחשית של אונסק”ו.[107] שם ארבעה מעופפים מחופשים לציפורים, וכל אחד מסתובב שלוש עשרה פעמים, יחד 52 סיבובים כמספר השנים במחזור הלוח המסו־אמריקני.[108] ההבדל מצ׳יצ׳י מלמד הרבה. בפפנטלה הטקס נקרא דרך הלוח, ובצ׳יצ׳י, שבו יורדים בזוגות מחופשים לקופים, הוא נקרא דרך הפופול ווך. חוקרים משערים שבקהילות מאיה מסוימות הפכו הציפורים למלאכים, כדי לתת לטקס חזות נוצרית.[109] ובסן חואן צ׳אמולה (San Juan Chamula) שבצ׳יאפס (Chiapas), עיירה של בני הצוציל (tzotziles), הכנסייה של יוחנן המטביל היא מרחב קתולי בלי ספסלים, שרצפתו מכוסה מחטי אורן, והקהילה מקיימת בו טקסי ריפוי לפני פסלי הקדושים, בדרכה שלה.

באנדים חוזרים אותם יסודות בלבוש אחר. בפאוקרטמבו (Paucartambo) שבדרום פרו (Perú) נחגג באמצע יולי חג הבתולה של הכרמל (Virgen del Carmen), ולהקות מחול במסכות מגלמות בו דמויות מן ההיסטוריה המקומית: סוחרים מן האלטיפלנו (Altiplano), עבדים אפריקנים, שדים ופרדנים. כמו בצ׳יצ׳י, המחולות שואבים מן הזיכרון הקולוניאלי ומבקרים אותו, סביב דמות קדושה שהקהילה מחזיקה בה. בקרנבל אורורו (Oruro) שבבוליביה (Bolivia), שאונסק”ו הכריז עליו ב־2001 כיצירת מופת של המורשת הבלתי מוחשית, רוקדים עשרות אלפי רקדנים לכבוד בתולת הסוקבון (Virgen del Socavón), הפטרונית של הכורים, ובמחול השדים (Diablada) מגולם המאבק בין טוב לרע. שם הקדוש מתבקש להגן על עבודה במכרות, כפי שבמחול המקסיקנים בצ׳יצ׳י מבקשים מסנטו תומאס הגנה מפני הנחשים בחוות החוף הדרומי.

בכל הפייסטות האלה חוזרים אותם יסודות: קדוש פטרון קתולי, אחווה שמחזיקה בדמותו ומממנת את החג, מחולות במסכות שחלקם מגלמים את הכיבוש ואת הסדר הקולוניאלי, וטקסים ילידיים שנערכים לצד המיסה או בתוכה. הייחוד של צ׳יצ׳י הוא באופן שבו הם נפגשים בכיכר אחת: כנסייה שבה הועתק הפופול ווך, מוט מעופף שנקרא לאור אותו ספר, שומרי ימים שמתפללים על מדרגות הכנסייה, ושוק מן הגדולים במרכז אמריקה, שאינו נעצר בזמן החג. וההשוואה לחגי ההיפוך בעולם מלמדת עוד דבר: מחג המולד ועד אינטי ריימי, קשה להפריד בין המועד שנקבע מסיבה דתית לבין המשמעות שהוא קיבל עם הזמן. בצ׳יצ׳י, כמו בכל המקומות האלה, המשמעות הזאת ממשיכה להיכתב. היא נכתבת בידי המשפחה ששוכרת מסכה, האחווה שמלבישה את הקדוש, שומר הימים שמברך רקדן, והמשפחה שבוחרת להישאר בבית.

ביבליוגרפיה

מחקר אקדמי

Bunzel, Ruth L. Chichicastenango: A Guatemalan Village. Publications of the American Ethnological Society 22. Locust Valley, NY: J. J. Augustin, 1952.

Castillo, Víctor, and Margarita Cossich Vielman. “El Baile de la Conquista de Quetzaltenango, un drama del regionalismo histórico guatemalteco del siglo XIX.” Anuario de Estudios Americanos 80, no. 1 (2023): 311–342. DOI

Chinchilla Mazariegos, Oswaldo. “Tecum, the Fallen Sun: Mesoamerican Cosmogony and the Spanish Conquest of Guatemala.” Ethnohistory 60, no. 4 (2013): 693–719. DOI

Cook, Garrett, and Thomas Offit. “Pluralism and Transculturation in Indigenous Maya Religion.” Ethnology 47, no. 1 (2008): 45–59. Link

Cook, Garrett W., and Thomas A. Offit. Indigenous Religion and Cultural Performance in the New Maya World. Albuquerque: University of New Mexico Press, 2013. Link

García-Marroquín, Juan T. “Tz’ijolaj: sonido y palabra divina.” Ciencias Sociales y Humanidades 7, no. 1 (2020): 73–89. DOI

Girard, Raphael. Esotericism of the Popol Vuh. Pasadena, CA: Theosophical University Press, 1979.

Gruhn, Ruth. “Observaciones en Chichicastenango en 1969.” Estudios de Cultura Maya 9 (1973). DOI

“Las danzas y los bailes tradicionales de Guatemala.” ÍSTMICA: Revista de la Facultad de Filosofía y Letras, no. 18 (2015): 185–194. Link

Martínez Baracs, Rodrigo. “Fray Francisco Ximénez y el Popol Vuh.” Historias, no. 84 (2013): 35–58. Link

Picas, Mathieu. “De sitios arqueológicos a sitios sagrados: la visibilización de la espiritualidad maya y el proceso de resignificación patrimonial en el municipio de Tecpán, Guatemala.” Revista Española de Antropología Americana 53, no. 1 (2023): 127–146. DOI

Van den Akker, Peter. Time, History and Ritual in a K’iche’ Community: Contemporary Maya Calendar Knowledge and Practices in the Highlands of Guatemala. Archaeological Studies Leiden University 42. Leiden: Leiden University Press, 2018. Link

Warren, Kay B. The Symbolism of Subordination: Indian Identity in a Guatemalan Town. Austin: University of Texas Press, 1978.

כתבי יד ומהדורות הפופול ווך

Popol Wuj. Translated and annotated by Luis Enrique Sam Colop. Guatemala: Cholsamaj, 2008. Link

Popol Vuh: The Mayan Book of the Dawn of Life. Translated by Dennis Tedlock. Rev. ed. New York: Simon & Schuster, 1996.

Tax, Sol. “Notes on Santo Tomas Chichicastenango.” Sol Tax Papers, box 94. Hanna Holborn Gray Special Collections Research Center, University of Chicago Library. Link

Ximénez, Francisco, transcriber and translator. “Empiezan las historias del origen de los indios de esta provincia de Guatemala.” Ca. 1700–1703. In Arte de las tres lenguas kakchiquel, quiché y tzutuhil, vol. 1. Ayer MS 1515, Newberry Library, Chicago. Link

נתונים, מסמכים רשמיים ואוספים

Corporación Latinobarómetro. Latinobarómetro 2024: Resultados por país. 2024. Link

Guatemala and Unidad Revolucionaria Nacional Guatemalteca. Agreement on Identity and Rights of Indigenous Peoples. Mexico City, March 31, 1995. Link

Instituto Guatemalteco de Turismo. Mapa turístico de Chichicastenango. March 2026. Link

Instituto Nacional de Estadística. XII Censo Nacional de Población y VII de Vivienda: Resultados del censo 2018. Guatemala: Instituto Nacional de Estadística, 2019. Link

Ministerio de Cultura y Deportes de Guatemala. “Impulsan reconocimiento del Baile Regional 19 de Diciembre como Patrimonio Cultural de la Nación.” Recursos para Prensa, 2026. Link

Newberry Library. “Popol Vuh.” Research guide. Accessed November 20, 2026. Link

Pew Research Center. Religion in Latin America: Widespread Change in a Historically Catholic Region. Washington, DC: Pew Research Center, 2014. Link

Second Face. “The Fiesta de Santo Tomás of Chichicastenango, Guatemala.” Mask Museum. Accessed November 20, 2026. Link

Smithsonian Institution, National Museum of the American Indian. “Chichicastenango.” Living Maya Time. Accessed November 20, 2026. Link

UNESCO. “Ritual Ceremony of the Voladores.” Representative List of the Intangible Cultural Heritage of Humanity. Mexico, inscribed 2009. Link

תיעוד עיתונאי של החג

Associated Press. “Fireworks, Flutes and Flying Bodies at Guatemala’s Feast of Santo Tomás.” Photographs by Rodrigo Abd. Fox News, December 2010. Link

Coronado, Oscar. “Los guatemaltecos honran a Santo Tomás para protegerse de las serpientes.” Emisoras Unidas, December 18, 2017. Link

“Danza del Palo Volador.” Diario de Centro América, November 19, 2025. Link

Muñoz, Yuliza. “Tzijolaj, el señor protector que vive en la tradición masheña.” Agencia Guatemalteca de Noticias, September 4, 2024. Link

“Palo Volador, una danza con el viento.” Prensa Libre, December 2010. Link

 

[1]Mask Museum, “The Fiesta de Santo Tomás of Chichicastenango, Guatemala”, https://www.maskmuseum.org/chichi-st-thomas. חלקים מן המאמר מבוססים על תרגום ועיבוד של המאמר הזה, ונוספו להם מידע ופרקים מן המקורות המצוינים בהערות.

[2]בתעתיק לעברית נשמרו שמות המחולות והמוסדות בצורתם הספרדית, שבה הם מוכרים בגואטמלה ובספרות. שמות ומונחים בקיצ׳ה נכתבו לפי הכתיב של האקדמיה לשפות המאיה של גואטמלה (ALMG), למשל Ajq’ij ו־Chuwila’. על פירוש השם: Comboni Missionaries, “Guatemala. Chichicastenango: the place of the nettle”.

[3]Instituto Nacional de Estadística (INE), XII Censo Nacional de Población y VII de Vivienda, 2018; הנתונים לפי citypopulation.de, ערך Chichicastenango, בחלוקה לפי אזור מגורים.

[4]הבשורה על פי יוחנן כ׳, 29-24.

[5]Vatican News, “St. Thomas, Apostle” (חג השליח תומאס, 3 ביולי).

[6]Prensa Libre, “Palo Volador, una danza con el viento”.

[7]Lonely Planet, “Iglesia de Santo Tomás”, Chichicastenango; Associated Press, צילומי רודריגו אבד (Rodrigo Abd). הבנייה על אתר קדם־היספני מובאת במקורות מקומיים כאחת מכמה מסורות על הקמת הכנסייה.

[8]Wikipedia, “Iglesia de Santo Tomás”; Associated Press, צילומי מויסס קסטיו (Moisés Castillo), 2019. מדריך Lonely Planet מונה עשרים מדרגות ומקשר אותן לעשרים ימי התקופה. המספר שמונה עשרה הוא הנפוץ במסורת המקומית.

[9]CECEG, Universidad de San Carlos de Guatemala, “History of the Marimba in Baja Verapaz and Other Indigenous Instruments”.

[10]Newberry Library, Chicago, Ayer MS 1515, ובקטלוג הספרייה תיארוך בקירוב 1703-1700; Newberry Library, “Popol Vuh” Research Guide, https://www.newberry.org/collection/research-guide/popol-vuh. על שהותו של חימנס בצ׳יצ׳יקסטננגו: Rodrigo Martínez Baracs, “Fray Francisco Ximénez y el Popol Vuh”, Historias 84 (2013), INAH.

[11]Wikipedia, “Francisco Ximénez”: חימנס אינו נותן לחיבור את שמו המודרני. כותרת ההעתק: “Empiezan las historias del origen de los indios de esta provincia de Guatemala”, Newberry Library, Ayer MS 1515. את השם “Popol Vuh” כשמו של הספר כולו הנהיג שארל אטיין בראסר דה בורבור במהדורתו מ־1861.

[12]Wikipedia, “Popol Vuh”, בהסתמך על Néstor Quiroa, שמציין שכתב היד שממנו העתיק חימנס מעולם לא נמצא. לתרגום מלא לאנגלית: Dennis Tedlock, Popol Vuh: The Mayan Book of the Dawn of Life, New York: Simon & Schuster, 1985 (מהדורה מתוקנת 1996).

[13]Lonely Planet, “Museo Arqueológico Regional”, Chichicastenango.

[14]Lonely Planet, “Capilla del Calvario”, Chichicastenango.

[15]Viajando por el mundo mundial, “Qué ver en Chichicastenango”.

[16]National Geographic, “Inside One of the World’s Most Colorful Cemeteries”, https://www.nationalgeographic.com/travel/article/chichicastenango-maya-cemetery.

[17]על משמעות המונח: לוח זיכרון לסיום ה־Oxlajuj B’aktun ב־21.12.2012, The Historical Marker Database (hmdb.org), Tecpán, Guatemala. המידע על הכיכר הטקסית בצ׳יצ׳יקסטננגו עצמה מבוסס על תיאורי מבקרים.

[18]Lonely Planet, “Pascual Abaj”, Chichicastenango.

[19]Visit Centroamérica, “Santo Tomás Church, Pascual Abaj Shrine and Chichicastenango Market”.

[20]Lonely Planet, “Pascual Abaj” (תיאור הדרך דרך המוֹרֶרִיוֹת).

[21]Fodor’s, “Spinning Around the Maypole”, Chichicastenango.

[22]Prensa Libre, “Autoridades colocan nuevo Palo de los Voladores”, https://www.prensalibre.com/?p=359313.

[23]Garrett Cook and Thomas Offit, “Pluralism and Transculturation in Indigenous Maya Religion”, Ethnology (University of Pittsburgh).

[24]Sergio Navarrete Pellicer, “¿Quién soy yo para saber más que los antepasados?”, Antropología, INAH, על “הקתוליות של המנהג” בקרב המאיה בני עם האחי ברבינאל ועל 16 הקופרדיות שם.

[25]“De la clandestinidad al espacio público: la ‘transición’ de la costumbre a la espiritualidad maya”, Revista Española de Antropología Americana (UCM), על האחקיחַבּ כמומחים לטקס שידיעתם מבוססת על הנאוואלים של ימי לוח הצ׳ולקיח.

[26]Penn Museum, Expedition Magazine, “The Ancient Cakchiquel Capital of Iximche”.

[27]Universiteit Leiden, Scholarly Publications, פרק על חקר לוח השנה המאיה (Bunzel 1952; Schultze Jena 1933).

[28]“De la clandestinidad al espacio público: la ‘transición’ de la costumbre a la espiritualidad maya”, Revista Española de Antropología Americana (UCM). ראו גם: P. van den Akker, Time, History and Ritual in a K’iche’ Community, Leiden University Press, 2018.

[29]Frommer’s, “In Depth in Chichicastenango”; לוח האירועים העירוני, לפי סיכומו באתר Living in Guatemala, המציין את תהלוכת סנטו תומאס ו־14 הקופרדיות ב־21 בדצמבר.

[30]Revista Ciencias Sociales y Humanidades, Universidad de San Carlos de Guatemala (USAC), מאמר על הצ׳יחולאח, בהסתמך על Henry Jackson (1937, עמ׳ 61) ועל Ruth Bunzel.

[31]Diario de Centro América, הודעה על ההכנות לחגיגות סנטו תומאס 2025.

[32]Ruth L. Bunzel, Chichicastenango: A Guatemalan Village, Publications of the American Ethnological Society 22, Locust Valley, N.Y.: J. J. Augustin, 1952. עבודת השדה נערכה בשנים 1932-1930. תרגום לספרדית: Guatemala: Editorial José de Pineda Ibarra, 1981.

[33]תוכנית התרבות של עיריית צ׳יצ׳יקסטננגו, SiCultura (sicultura.gob.gt).

[34]CECEG, Universidad de San Carlos, “El papel de las mujeres en la Cofradía del Niño del Santísimo: relatos y testimonios”.

[35]Guillermo Alfredo Vásquez González, “Mujeres sostenedoras de tradición”, Ciencias Sociales y Humanidades 2(2), 2015, עמ׳ 125-109, USAC.

[36]Michael C. Carlos Museum, Emory University, Threads of Time, “Creations of the Red Goddess: The Women’s Blouse (Pot, Huipíl) from Chichicastenango over Time”, https://threads-of-time.carlos.emory.edu/exhibits/show/essays/redgoddess.

[37]לוח האירועים של עיריית צ׳יצ׳יקסטננגו, לפי סיכומו באתר Living in Guatemala, “Santo Tomás Festival, Chichicastenango” (2026), https://livinginguatemala.com/events/santo-tomas-festival-chichicastenango/.

[38]תוכנית התרבות של עיריית צ׳יצ׳יקסטננגו לשנת 2023, SiCultura (sicultura.gob.gt); לפי Living in Guatemala, “Guatemalan Traditional Dances”.

[39]ראו לעיל, הערה 31.

[40]Sygic Travel Guides, “Chichicastenango”.

[41]Associated Press, צילומי רודריגו אבד (Rodrigo Abd), “Fireworks, Flutes and Flying Bodies at Guatemala’s Feast of Santo Tomás”.

[42]Frommer’s, “Things To Do in Chichicastenango”.

[43]Prensa Libre, https://www.prensalibre.com/?p=23455465 (ראו לעיל); על המוררייה כמוסד: “Situación de las danzas y bailes tradicionales de Guatemala al iniciarse el siglo XXI”, Dialnet, https://dialnet.unirioja.es/descarga/articulo/7933934.pdf.

[44]Celso A. Lara, “Guatemalan Masks”, CECEG, Universidad de San Carlos de Guatemala.

[45]Agencia Guatemalteca de Noticias (AGN), “Tzijolaj, el señor protector que vive en la tradición masheña”, 4.9.2024.

[46]LASA, Maya Spirituality Exhibition, “Ceremonial Staff and Figure of the Tzijolaj” (Oscar Fernando Saquic Nix, 2020).

[47]ראו לעיל, הערה 30.

[48]Mask Museum, “Vaquero Mask” ו־”Torito Mask” (קטלוג המוזיאון); Prensa Libre, “Santo Tomás La Unión rescata el Baile del Torito en honor a su patrono”.

[49]Centro de Estudios de las Culturas de Guatemala (CECEG), Universidad de San Carlos, Boletín 131 (תרגום לאנגלית), על מחולות השוורים ועל מקומו של גידול הבקר בכלכלה הקולוניאלית, בהסתמך על ההיסטוריון ארנסטו צ׳ינצ׳יה אגילאר (Ernesto Chinchilla Aguilar).

[50]Mask Museum, “Torito Mask (Child’s)”: בעיירות מסוימות, ובהן צ׳יצ׳יקסטננגו, יש קפורל לבן וקפורל שחור.

[51]La Prensa (Honduras), “Santo Tomás: guatemaltecos bailan con serpientes”, 19.12.2017 (על פי סוכנות הידיעות). בכתבה ניתנו לרקדנים 18 נבואות בשנה ההיא. הכתבה מעלה, בלשון “כנראה”, את האפשרות שהקשר בין סנטו תומאס לנחשים נובע מזיהוי שובו המובטח של קצלקואטל עם השליח תומאס.

[52]ראו לעיל, הערה 51.

[53]ראו לעיל, הערה 1.

[54]משרד התרבות והספורט של גואטמלה, תיאור Baile Regional del 19 de Diciembre, Chichicastenango.

[55]Prensa Libre, “El convite, alegre baile callejero” (Hemeroteca).

[56]Agencia Guatemalteca de Noticias (AGN), “MCD trabaja en el Convite Centenario de Chichicastenango”, 12.2.2025, https://agn.gt/mcd-trabaja-en-el-convite-centenario-de-chichicastenango/.

[57]Prensa Libre, “El convite, alegre baile callejero”, על פי מסמך המחולות של משרד התרבות והספורט של גואטמלה; על הקונביט בטוטוניקפן: עבודת מוסמך, FLACSO Ecuador, 2003, פרק 2: “El Convite navideño y sus actores sociales”.

[58]Prensa Libre, “El convite, alegre baile callejero”, https://www.prensalibre.com/?p=293127.

[59]Prensa Libre, “El convite de San Pedro Jocopilas en Quiché es nombrado Patrimonio Cultural de Guatemala”, 29.6.2025.

[60]Prensa Libre, כתבה על מחול הכיבוש, על מסכותיו ועל השכרת התלבושות במוררייה של סן קריסטובל טוטוניקפן, https://www.prensalibre.com/?p=23455465.

[61]Margarita Cossich, “El Baile de la Conquista de Quetzaltenango, un drama del regionalismo”, Anuario de Estudios Americanos (CSIC); וכן “El Baile de la conquista y la violencia histórica en Guatemala” (Dialnet).

[62]LASA, Maya Spirituality Exhibition, “Palo Volador”.

[63]UNESCO, Intangible Cultural Heritage: “Ritual ceremony of the Voladores” (Mexico), 2009. ראו גם: Markus Melzer, “The Voladores-Spectacle in Mexico”, Indiana (Ibero-Amerikanisches Institut, Berlin).

[64]Prensa Libre, “Palo Volador, una danza con el viento”, https://www.prensalibre.com/?p=214340; AFP / Revista E&N, “Celebran la danza ancestral del Palo Volador”, 20.12.2023.

[65]ראו לעיל, הערה 22.

[66]ראו לעיל, הערה 64.

[67]LASA, Maya Spirituality Exhibition, “Palo Volador” (ציור של Matías González Chavajay, 1990).

[68]Prensa Libre, “Palo Volador, una danza con el viento” (ראיון עם מיגל אנחל איגנסיו באץ, בן 17).

[69]ראו לעיל, הערה 64.

[70]בטקס הבולאדורס של הטוטונקים במקסיקו ארבעה מעופפים מסתובבים כל אחד שלוש עשרה פעמים, ויחד 52 סיבובים, כמספר השנים במחזור לוח השנה המסו־אמריקני. בצ׳יצ׳י יורדים המעופפים בזוגות, והחשבון אינו מתאים. ראו Wikipedia, “Danza de los Voladores de Papantla”; Fodor’s, “Spinning Around the Maypole”, המחיל את החשבון על צ׳יצ׳יקסטננגו.

[71]INAH, “Los monos en el mundo maya prehispánico”; Prensa Latina, “Piden declarar Palo Volador Patrimonio Intangible de Guatemala”, 12.8.2024.

[72]ראו לעיל, הערה 67.

[73]Prensa Libre, “Palo Volador, una danza con el viento”, https://www.prensalibre.com/?p=214340.

[74]Raphael Girard, Esotericism of the Popol Vuh, Pasadena: Theosophical University Press, 1979 (מקור ספרדי: Esoterismo del Popol Vuh, 1948), ובו תצלום הקמת המוט בצ׳יצ׳יקסטננגו.

[75]ראו לעיל, הערה 62.

[76]Prensa Libre, “Palo Volador vuelve a escena en Cubulco”; על ג׳ויאבאח: Celso A. Lara, “Palo Volador Dance”, Traditions of Guatemala, CECEG, Universidad de San Carlos (טקסט מ־1971).

[77]Prensa Latina, 12.8.2024; Emisoras Unidas, “Piden que el Palo Volador sea declarado como Patrimonio Intangible de la Nación”, 12.8.2024.

[78]ראו לעיל, הערה 1.

[79]“Chichicastenango, Guatemala: Feast of Santo Tomás, December 18-23, 2004”, מצגת צילומים (SlideShare).

[80]Pew Research Center, Religion in Latin America, 2014, לפי Claudia Dary, “Política y religión”, Qatzij 28, IDEIPI-USAC, 2023; Latinobarómetro, דוח 2024, לפי newsinamerica.com, “Las religiones en Guatemala y la necesidad de unidad”, 2025.

[81]Revista América Latina Hoy, Universidad de Salamanca, על הפנטקוסטליזציה בגואטמלה, בהסתמך על Stoll 1990.

[82]“Situación de las danzas y bailes tradicionales de Guatemala” (Dialnet), ראיון עם רפאל גליסיה מרטינס, האחראי על מחול Torito Manchado.

[83]Kay B. Warren, The Symbolism of Subordination: Indian Identity in a Guatemalan Town, Austin: University of Texas Press, 1978.

[84]ראו לעיל, הערה 23.

[85]Garrett W. Cook and Thomas A. Offit, Indigenous Religion and Cultural Performance in the New Maya World, Albuquerque: University of New Mexico Press, 2013.

[86]Revue Magazine, “Chichicastenango celebrates patron Santo Tomás”, https://www.revuemag.com/?p=3420.

[87]P. van den Akker, Time, History and Ritual in a K’iche’ Community: Contemporary Maya Calendar Knowledge and Practices in the Highlands of Guatemala, Leiden University Press, 2018.

[88]Live Science, “Why is Christmas celebrated on Dec. 25?”.

[89]National Geographic, “Was Christmas moved to eclipse Rome’s Saturnalia festival?”.

[90]Encyclopaedia Britannica, “Why Is Christmas in December?”.

[91]C. P. E. Nothaft, “Early Christian Chronology and the Origins of the Christmas Date: In Defense of the ‘Calculation Theory'”, 2013, Faculty of History, University of Oxford.

[92]ראו לעיל, הערה 3.

[93]תלמוד בבלי, עבודה זרה ח ע”א; ראו Jewish Theological Seminary, “Lighting Up the Dark Days”.

[94]שם; ראו My Jewish Learning, “Avodah Zarah 8”.

[95]NPR, “Winter solstice celebrations around the world”, 21.12.2023.

[96]History.com, “8 Winter Solstice Celebrations Around the World”.

[97]ראו לעיל, הערה 10.

[98]Mental Floss, “Winter Solstice Celebrations”.

[99]Wikipedia, “Inti Raymi”.

[100]Andina, “Peru’s Inti Raymi: How this festival shapes Cusco’s identity and inspires pride”.

[101]Le Petit Journal Lima, “L’Inti Raymi, une tradition réinventée au 20ème siècle pour les touristes”, 2022.

[102]Prensa Libre, “Palo Volador vuelve a escena en Cubulco”; Prensa Libre, “Palo Volador, una danza con el viento”.

[103]Celso A. Lara, “Palo Volador Dance”, Traditions of Guatemala, CECEG, Universidad de San Carlos de Guatemala (טקסט מ־1971).

[104]Garrett Cook and Thomas Offit, “Pluralism and Transculturation in Indigenous Maya Religion”, Ethnology; Garrett W. Cook and Thomas A. Offit, Indigenous Religion and Cultural Performance in the New Maya World, University of New Mexico Press, 2013.

[105]La Hora, על הכרזת הרבינאל אאצ׳י בידי אונסק”ו ב־2005 ועל רישומו ב־2008 ברשימה הייצוגית.

[106]UNESCO, Decision of the Intergovernmental Committee 19.COM 7.B.41, “Technique of making the giant kites of Santiago Sacatepéquez and Sumpango, Guatemala”.

[107]UNESCO, Intangible Cultural Heritage, “Ritual ceremony of the Voladores” (Mexico), 2009.

[108]Wikipedia, “Danza de los Voladores de Papantla”.

[109]LASA, Maya Spirituality Exhibition, “Palo Volador”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

error: Content is protected !!