הסרט נז”א אוקטובר 2026
הסרט נז”א, (נזק אגבי), סרטם התיעודי של יובל אברהם ורחל שור, הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה ב־10 בספטמבר 2026.
הסרט המציג את צה”ל מול הפלסטינים, עדיין עושה גלים, ונדמה שהאדוות רק הולכות וגדלות. יוצריו, יובל אברהם ורחל שור, מוגדרים כגיבורים בצד אחד וכבוגדים בצד האחר. הסרט זוכה לתשואות בחו”ל ובישראל מעורר זעם, דרישות לחקירה וקריאות לצעדים נגד יוצריו. כמו במחלוקות רבות שהתנהלו כאן בשנים האחרונות, גם הפעם נדמה שהתגובות נקבעות פחות על פי בחינה מדוקדקת של העובדות ויותר על פי המחנה שאליו משתייך המתבונן. מי שמשוכנע שצה”ל אינו מסוגל לבצע פשעי מלחמה רואה בסרט עלילת דם. מי שמשוכנע שישראל איבדה מזמן כל רסן מוסרי מקבל כמעט כל עדות המובאת בו כהוכחה נוספת לכתב האישום שכבר ניסח. פרופורציה מעולם לא היתה הצד החזק שלנו.
אני נמצא במקום אחר, והרבה פחות נוח. אני משוכנע שבמהלך המלחמה בעזה קרו גם דברים נוראים, ושיש חשדות למעשים המחייבים חקירה רצינית ועצמאית. אינני יודע אם כל עדות המובאת בסרט נכונה, אם כל מספר מדויק ואם כל מקרה פרטי מעיד על מדיניות כוללת, אבל אינני זקוק להנחה שהסרט שקרי כדי לכעוס עליו. להפך. הכעס שלי נובע דווקא מן האפשרות שחלק ניכר ממה שמוצג בו נכון, בעוד שהמסגרת שבתוכה הדברים מוצגים משבשת בעיני את משמעותם. אפשר לומר אמת וליצור באמצעותה תמונה מטעה. לעתים די לבחור אילו עובדות להציג, אילו להשאיר מחוץ לפריים ובאיזה סדר לספר אותן.
מלחמת עזה לא התחילה בבוקר בהיר שבו החליטה ישראל להחריב את הרצועה. היא פרצה בעקבות 7 באוקטובר 2023, כאשר חמאס וארגונים פלסטיניים נוספים יצאו למתקפה מתוכננת על יישובי ישראל, רצחו אזרחים וחיילים וחטפו מאות בני אדם. אזרחים לא נהרגו שם כתוצאה מצערת של ניסיון לפגוע במטרה צבאית. במקרים רבים האזרחים עצמם היו המטרה. את העובדה הזאת אי אפשר להפוך להערת שוליים בסיפור המלחמה, כפי שאי אפשר להשתמש בה כדי להכשיר את כל מה שנעשה בעזה לאחר מכן.
ישראל יצאה למלחמה מול ארגון שבמשך שנים בנה מערך תת קרקעי נרחב בתוך מרחב עירוני צפוף, הציב תשתיות צבאיות בתוך הסביבה האזרחית וירה לעבר ישראל מתוך הרצועה. מלחמה כזאת היתה צפויה להיות קשה, הרסנית ורוויית נפגעים אזרחיים. אולם דווקא משום כך צריך לשאול היכן עובר הגבול בין לחימה קשה אך לגיטימית לבין אדישות לחיי אזרחים, הפעלת כוח בלתי מידתי, נקמה או מעשים העולים כדי פשעי מלחמה. טבח אוקטובר אינו פוטר אותנו מן השאלה הזאת, אבל גם את השאלה הזאת אי אפשר לשאול ביושר כאילו טבח לא התרחש.
כאן נמצאת הבעיה העיקרית שלי עם “נז״א”. סרט דוקומנטרי אינו פרוטוקול של בית משפט ואינו חלון שקוף שדרכו משתקפת המציאות כפי שהיא. הוא מעשה של בחירה ועריכה. מישהו מחליט מי ידבר, מי לא ידבר, איזו עדות תיכנס ואיזו תישאר בחוץ, מה יופיע לפני מה ואיזו תמונה תלווה איזה משפט. לכן גם חומר עובדתי יכול לקבל משמעות שונה לחלוטין בהתאם למסגרת שבתוכה הוא מוצג. כאשר ההרס בעזה תופס את מרכז הבמה ואילו הטבח שקדם לו, החטופים, הרקטות, המנהרות ודרך הלחימה של חמאס נדחקים לשוליים, הבעיה אינה בהכרח שקר עובדתי אלא סיפור שהפרופורציות שלו שונות מאלה של המציאות ההיסטורית.
אלא שמכאן אי אפשר לברוח אל הנוחות שמציע הצד השני. מי שמבקש לדחות את הסרט כולו כעלילת דם צריך להביט גם במה שקרה לחברה הישראלית מאז 7 באוקטובר. אפשר להבין את הזעם שהתפרץ בעקבות הטבח, את תחושת האיום ואת הרצון לנקום. קשה הרבה יותר לקבל את הדרך שבה שפה קיצונית, שבעבר היתה נשארת בשולי המערכת הפוליטית, קיבלה לגיטימציה במרכזה. נבחרי ציבור ושרים דיברו על כך שאין חפים מפשע בעזה, קראו להרס נרחב ודנו בגלוי בעידוד הגירתם של תושבי הרצועה. אפשר להתווכח על משמעותה של כל התבטאות ועל הקשר שבין רטוריקה של פוליטיקאים לבין הוראות מבצעיות, אבל אי אפשר להתעלם מן ההצטברות.
מילים אינן פצצות, אבל הן יוצרות אקלים מוסרי שבתוכו מופעלות פצצות. כאשר אוכלוסייה שלמה מתוארת שוב ושוב במונחים של אשמה קולקטיבית, כאשר המושג “אין בלתי מעורבים” הופך כמעט למטבע לשון וכאשר מותם של אזרחים נתפס אצל חלקים בציבור כתוצאה שאינה ראויה עוד לדיון, מתרחשת שחיקה. היא אינה מתרחשת ביום אחד ואינה מקיפה את כולם, בוודאי לא את כל הצבא, אבל בהדרגה משתנים גבולות המותר לומר, ואחריהם עלולים להשתנות גם גבולות המותר לעשות.
לכן אינני יכול לקבל את הטענה שעצם החשיפה של מעשים קשים היא בגידה. אם חייל ירה באזרח ללא הצדקה, אם מפקד אישר תקיפה בלתי מידתית או אם נוצרו נהלים שאפשרו פגיעה רחבה מדי באוכלוסייה אזרחית, חובתה של מדינה דמוקרטית לחקור זאת. נאמנות למדינה אינה שבועת שתיקה. אינני דורש מיוצרי הסרט להיות דוברים של ישראל, ואינני חושב שיוצר ישראלי המציג סרט בחו”ל חייב להוסיף לכל ביקורת משפט מטעם משרד החוץ. אם הוא מגלה עוולה, זכותו ואף חובתו לחשוף אותה.
ובכל זאת, המחזה של ישראלים המציגים בחו”ל כתב אישום חריף כל כך נגד המדינה שממנה באו, וזוכים למחיאות כפיים נלהבות, מעורר בי תחושת מיאוס. לא מפני שאסור לבקר את ישראל בחו”ל ולא מפני שצריך להסתיר את חטאינו מפני הגויים. הטיעון הזה זר לי. מה שמפריע לי הוא תחושת הסיפוק המוסרי המתלווה לעתים למעשה החשיפה, כאילו עצם העמידה נגד החברה שממנה באת מעניקה לך מעמד מוסרי גבוה יותר ממנה. קל במיוחד לעשות זאת מול קהל שכבר גיבש עמדה על ישראל ושאינו נדרש באותו רגע להתמודד עם בארי, ניר עוז, נובה, החטופים והמשמעות של 7 באוקטובר עבור החברה הישראלית. מחיאות כפיים בפסטיבל קולנוע אינן ועדת חקירה, וההתלהבות שבה מתקבל סיפור מסוים אינה הוכחה לכך שזהו הסיפור המלא.
משל המערה של אפלטון מתאים כאן היטב. בני האדם היושבים במערה רואים צללים על הקיר ומשוכנעים שהם המציאות, ואילו מי שיוצא החוצה מגלה עולם גדול ומורכב יותר. אלא שגם מי שמשוכנע שהוא היחיד שיצא מן המערה עלול לבנות לעצמו מערה חדשה. גם ביקורת עצמית יכולה להפוך לדוגמה, וגם מי שרואה בעצמו חושף אמיץ של אמת עלול לבחור בעיקר את העובדות המאשרות את השקפתו. אין צורך לייחס ליוצרי הסרט מניעים פסיכולוגיים או לפקפק בכנותם כדי לשאול אם הסרט שלהם אכן מתמודד עם מלוא המציאות שאותה הוא מתיימר לתאר.
אותה דרישה צריך להפנות גם אלינו. החברה הישראלית צריכה להיות מסוגלת להחזיק שתי אמיתות בעת ובעונה אחת. ב-7 באוקטובר בוצע טבח מכוון באזרחים ישראלים, וישראל היתה רשאית לצאת למלחמה נגד מי שביצעו אותו. בעזה נהרגו המוני אזרחים ונגרם הרס עצום, וקיימות עדויות קשות המחייבות בדיקה של הדרך שבה הופעל הכוח הישראלי. אמת אחת אינה מבטלת את האחרת. מי שמשתמש בסבל העזתי כדי למחוק את 7 באוקטובר מעוות את המציאות, ומי שמשתמש ב-7 באוקטובר כדי לפטור את ישראל מאחריות לכל מה שעשתה לאחר מכן עושה בדיוק אותו דבר מן הכיוון ההפוך.
התגובה הציבורית לסרט מדגימה עד כמה קשה לנו לקיים את המורכבות הזאת. במקום להתווכח עם העדויות, לבדוק אותן ולהפריד בין עובדות, פרשנות ומניפולציה קולנועית, קל יותר להפוך את הדיון למשפט ציבורי של היוצרים. ברגע שבו הם הופכים ל”בוגדים”, שוב אין צורך לשאול אם משהו מן הדברים שהם מציגים נכון. שבירת המראה נעשית תחליף להתבוננות בה. בכך עושים מתנגדיו הקולניים של הסרט שירות מצוין ליוצריו, משום שכל איום וכל קריאה להענישם מחזקים את טענתם שחלקים מן החברה הישראלית אינם מסוגלים עוד לשמוע ביקורת על עצמם.
לסערה הזאת יש גם תועלת פוליטית ברורה. ככל שהזעם מופנה אל אברהם ושור, כך קל יותר להסיט אותו מן השאלות שהם מעלים אל יעד מוכר ונוח הרבה יותר, “השמאל”. שוב אפשר לדבר על בוגדים, על אליטות, על ישראלים המשמיצים את ארצם בחו”ל ועל קהל זר המוחא להם כפיים. שוב אפשר לחלק את החברה בין נאמנים לבין מי שלכאורה חברו לאויביה. בתוך הרעש הזה נדחקות הצדה השאלות הקשות באמת: מה קרה בעזה, מה היה צורך צבאי ומה חרג ממנו, האם נשמרו הגבולות שצבא במדינה דמוקרטית חייב לשמור, ומה עשתה לחברה הישראלית השפה שלפיה אוכלוסייה אזרחית שלמה יכולה להיחשב אשמה.
אין צורך לטעון שנתניהו יזם את הסערה הזאת או לדעת מה עובר בראשו כדי לראות למי היא מועילה. במקום דיון באחריות הממשלה לניהול המלחמה, במדיניות שהופעלה בעזה ובאחריות הדרג המדיני, מתקבל עוד סיבוב במלחמה הפנימית נגד “השמאל”. במקום שהממשלה תהיה במוקד הביקורת, יוצרי הסרט עוברים אל ספסל הנאשמים. במקום להתווכח על מעשיה של ישראל בעזה, מתווכחים על נאמנותם של ישראלים שהעזו לדבר עליהם בחו”ל.
אני כועס על “נז״א”, אבל הכעס הזה אינו צריך לפטור אותי, או את החברה שאני חי בה, מן החובה לבדוק מה מתוך הדברים שהוא מראה אכן התרחש. אפשר להתקומם נגד האופן שבו מסופר הסיפור ועדיין לחקור את המעשים המתוארים בו. אפשר לזכור בכל רגע את 7 באוקטובר ועדיין לדעת שהיותנו קורבנות של פשע נורא אינה מעניקה לנו חסינות מוסרית. חברה שאינה מסוגלת לעשות את שני הדברים גם יחד אינה מגינה על עצמה, אלא בורחת מעצמה.
לשבור את המראה לא ישפר את מראהו של מי שעומד מולה. במקרה הזה יש לכך אפילו מחיר נוסף: בעוד הזעם הציבורי מופנה אל יוצרי הסרט ומתועל שוב אל “השמאל”, הדיון במה שקרה בעזה, באחריות הממשלה ובגבולות הכוח שמדינה רשאית להפעיל נדחק לשוליים. אברהם ושור הופכים לנאשמים, “השמאל” חוזר לתפקיד האויב מבית, והממשלה עוברת מכיסא הנחקר לכיסא המאשים. קשה לחשוב על תפנית נוחה מזו לנתניהו. בעוד אחרים שוברים את המראה ומתקוטטים על השברים, הוא יכול לעמוד מן הצד ולספוק כפיים בהנאה.
