11-09-2026
אל תיקחי לנו את המתים
ב10 בספטמבר נשאה האם השכולה, מועמדת ברשימת “הליכוד” טליק גואילי, נאום בו הכריזה: “”אם המחנה השני ינצח, הזיכרון של כל גיבורי המלכות שנלחמו עבורנו – ייעלם”
לא נוח לי לבקר אם שכולה. השכול מחייב ריסון וכבוד, ודאי כשמדובר באשה שחיכתה לבנה החטוף ולבסוף שילמה את המחיר הנורא מכול. אבל במקרה של טליק גואילי יש קושי שאי אפשר לעקוף: השכול, למרבה הצער, היה גם כרטיס הכניסה היחיד שלה לחיים הפוליטיים. היא לא הגיעה לרשימת הליכוד אחרי שנים של עשייה ציבורית, ניסיון מדיני או הצגת משנה פוליטית סדורה. היא הגיעה לשם כאמו של רן גואילי ז”ל. מרגע שבחרה להפוך את המעמד הציבורי שקיבלה בזכות בנה למעמד פוליטי, ומרגע שהיא עצמה משתמשת בשכול ובזכר הנופלים כדי להכות במחנה פוליטי שלם, אי אפשר לדרוש שהשכול ישמש גם מגן מפני ביקורת.
נדמה לי שבימין לא הבינו את עוצמת הזעם והעלבון שעוררו דבריה. נוח להסביר אותם ככעס של אנשי המחאה על כך שאמו של חטוף העזה לבחור בנתניהו, כאילו עמדנו בצמתים למען רן גואילי בתמורה לפתק הנכון בקלפי. אתם טועים בגדול.
אכן, התאכזבתי. קשה לי להבין כיצד אמו של חטוף בוחרת במחנה שלטעמי נושא באחריות כבדה למחדל 7 באוקטובר ולהתמשכות המלחמה, ושכמה מאנשיו תקפו את המאבק להשבת החטופים ואף התגאו בכך שסיכלו עסקאות. אבל עם האכזבה הזאת אני יכול לחיות. טליק גואילי לא עובדת אצלי ואינה חייבת לי דבר. כל מה שעשינו למען החזרת החטופים לא היה הלוואה, ובוודאי לא חשבונית מס שהגשנו למשפחות בציפייה לפירעון בבחירות. עמדנו בצמתים, צעדנו, הפגנו וצעקנו עד צרידות מפני שחשבנו שזו חובתנו, לא מפני שביקשנו תמורה פוליטית.
מותר לגואילי לחשוב שנתניהו הוא מנהיג ענק. מותר לה להאמין שהשיג ניצחון מוחץ בעזה, שינה את פני המזרח התיכון והביא את ישראל למקום טוב יותר. מותר לה לחשוב שאנחנו טועים ומסוכנים. אילו היתה אומרת שגדי אייזנקוט לא יתקוף באיראן, הייתי שמח להסכים.. אילו טענה שאנחנו רופסים בביטחון או נאיביים מדינית, ניחא. זאת פוליטיקה.
אבל היא אמרה משהו אחר. אם “המחנה השני” ינצח, הזהירה, “כל מה שהשגנו עד עכשיו ייפול”, ו”זכר כל גיבורי המלכות שנלחמו בשבילנו ייעלם”. טליק רק נכנסה לליכוד וכבר הפכה לביביסטית על מלא.
סליחה, מי בדיוק נמצא ב”מחנה השני” הזה, שימחק את זכר הנופלים? גדי אייזנקוט, ששכל במלחמה את בנו ושני אחיינים; שירה שפירא, אמו של ענר שפירא, שהדף בידיו את הרימונים שהשליכו מחבלי חמאס למיגונית עד שנהרג; רפי בן שטרית, אביו של אלרואי בן שטרית, שנפל בקרב במוצב נחל עוז ב־7 באוקטובר; שרון שרעבי, שמשפחתו שילמה מחיר בלתי נתפס בטבח ובשבי; אליסף פרץ, ששכל שני אחים במערכות ישראל.
ובמחנה הזה נמצאים גם נעם תיבון, ישראל זיו ויאיר גולן, שלושה אנשים שכבר מזמן אינם בגיל מילואים, שבבוקר 7 באוקטובר לא חיפשו אולפן טלוויזיה ולא המתינו שמישהו יקרא להם. הם שמו על עצמם מדים וירדו דרומה, אל התופת, כדי להילחם ולהציל אנשים. הם לא היו היחידים. היו עוד רבים, מכול המחנות, שיצאו אל התופת, כדי להציל חיים. אלה האנשים שישכחו את גיבורי ישראל?
ומה בדיוק מקנה ל”מחנה הנכון” בעלות על הזיכרון? העובדה שנתניהו עומד בראשו? האם אב שכול מן השמאל זוכר פחות מאב שכול מן הימין? האם לוחם שעשה מאות ימי מילואים והצביע לאייזנקוט, או לגולן רחמנא לצלן, אוהב את חברו שנהרג פחות ממי שהצביע ליכוד? כמה רחוק אפשר ללכת עם הפוליטיקה של “אנחנו והם” לפני שגם בתי העלמין הצבאיים יחולקו למחנות?
יש גבול שגם במערכת בחירות אסור לחצות, והשכול הוא הגבול הזה. אין לטליק גואילי, אין לנתניהו ואין לאיש בעלות על המתים שלנו. הם אינם של הליכוד ואינם של אייזנקוט, אינם של הימין ואינם של השמאל. הם לא נפלו כדי שנתניהו יישאר ראש ממשלה ולא כדי שאייזנקוט יחליף אותו. הם נפלו בהגנה על מדינת ישראל ועל אזרחיה.
והדברים צורמים עוד יותר משום שבטקס המשואות האחרון שמענו מטליק גואילי דברים אחרים לגמרי. אז היא דיברה על “שמאל וימין, דתיים חילונים, ערבים ויהודים”, וקראה לכולנו “לבחור אחד בשני ולהיות מאוחדים”.
אני רוצה את טליק גואילי ההיא. אני רוצה להאמין לאשה שאמרה שהגבורה, הכאב והשכול שייכים לכולנו, ולא לזו שמבקשת עכשיו לשכנע אותנו שאם נשים בקלפי את הפתק הלא נכון, לא נהיה ראויים אפילו לזכור את המתים. קשה שלא לתהות מה קרה בדרך מטקס המשואות לרשימת הליכוד, וכמה מהר התחלפה האחדות הגדולה בחלוקה הישנה והרעילה בין “אנחנו” לבין “המחנה השני”.
ואני רוצה לומר לטליק גואילי דבר אישי. אני אזכור את רן גם אם אצביע הפוך ממך. אני אמשיך לכבד את זכרו ולהשתתף בצערך גם אם תמשיכי לחרף, לגדף ולחלות את פני אדונך החדש.
כשעמדנו בצמתים עם תמונתו של רן, לא שאלנו למי אמא שלו תצביע. הוא היה אחד משלנו, של כולנו. לא ביקשנו ממך תמורה, לא פתק בקלפי, לא תודה ואפילו לא הכרת טובה. עשינו זאת משום שחשבנו שמדינה שמפקירה את חטופיה מאבדת משהו עמוק בזהותה. גם עכשיו איננו מבקשים ממך לאמץ את השקפת עולמנו או להכיר לנו טובה. רק אל תהפכי את רן ואת זכר הנופלים לכלי נשק נגד האנשים שעמדו לצדך.
ואם החלטת שאינך חייבת תודה למי שעמדו בצמתים, בכיכרות ובעצרות וזעקו גם את זעקתך, זו זכותך המלאה. אבל האם באמת היה הכרח, בדרך אל המקום התשיעי ברשימת הליכוד, גם לירוק להם בפרצוף?
