מפגש בין רבה של קובנה לגרי הצדק מדרום רוסיה

כתב: גילי חסקין, 19-08-2026

ראה גם: יהודי ליטא -המלצות לקריאה

פתיחה

בין עשרות אלפי השאלות ההלכתיות שהונחו על שולחנו של הרב יצחק אלחנן ספקטור, רבה הראשי של קובנה במשך שלושים ושש שנה, מסתתר פרק שאינו מופיע בספרי השו”ת שלו ואינו נמנה בדרך כלל עם פועלו הציבורי המתועד: קבלתם של קבוצות איכרים רוסים, צאצאי כת ה”סובוטניקים”, שנדדו מאות קילומטרים מדרום רוסיה כדי להשלים בבית דינו את גיורם. זהו סיפור שנשמר בעיקר בעדויות ובזיכרון המשפחתי של צאצאי המתגיירים, לא במסמכים רשמיים – אך הוא ממחיש, אולי יותר מכל תשובה הלכתית שכתב, את האופי שבו נודע הרב ספקטור: פוסק שנטה תמיד להקל, ואיש ציבור שראה בכל יהודי הנתון במצוקה – ולעיתים אף במי שביקש להצטרף לעם ישראל במסירות נפש – עניין שראוי להירתם למענו. יתרה מזאת, סיפור זה אינו מסתיים בבית דינו של הרב ספקטור: הוא ממשיך היישר אל שדות הגליל ובקעת הירדן, שם הפכו צאצאי המתגיירים לחלק מרכזי בחלוציות החקלאית והביטחונית של היישוב היהודי המתחדש – ונמשך עד ימינו ממש, בכפרים הרוסיים המרוחקים שבהם עדיין ממתינות משפחות לאיחוד עם קרוביהן בישראל.

רבה של קובנה

יצחק אלחנן ספקטור נולד בשנת 1817 בעיירה ראש שבמחוז גרודנו, ולאחר שכיהן ברבנות במספר קהילות קטנות בליטא ובבלרוס – זעבלין, ברזה, נישוויז ונובוגרודק – התמנה בשנת 1864 לרבה של קובנה, ובתפקיד זה נשאר עד מותו ב-1896. במהרה הפך לאחד הפוסקים המרכזיים בעולם היהודי כולו, וזכה לכינוי “רשכבה”ג” – רבן של כל בני הגולה. סמכותו ההלכתית נודעה בייחוד בתחום התרת עגונות, סוגיה מורכבת וכבדת משקל שבה נהג להקל ככל שהדין התיר, מתוך הכרה בסבל הכרוך בהשארת אישה עגונה ללא פתרון. גישה זו – הנטייה להיעזר בכל כוח ההיתר שההלכה מעניקה, ולא להחמיר מעבר לנדרש – היא שהעניקה לו את מעמדו הייחודי, וכפי שיתברר, היא גם שמסבירה מדוע דווקא אליו פנו קבוצות המתגיירים מדרום רוסיה.

מלבד עיסוקו ההלכתי, היה הרב ספקטור דמות מרכזית בהנהגה הציבורית של יהדות רוסיה. הוא נאבק בגזירות הממשל הצארי, ארגן סיוע בעתות רעב ואסון, עמד בקשר עם גדולי הנדבנים והרבנים במערב אירופה, ולעת זקנתו אף חיבק בהתלהבות את תנועת חובבי ציון ותמך בגלוי בהתיישבות בארץ ישראל. שכונת נחלת יצחק בתל אביב שהוקמה כמושבה חלקלאית על ידי עולים מקובנה נקראת על שמו תמונת האיש שעולה ממכלול פעילותו היא של רב שראה עצמו אחראי לא רק לקהילתו, אלא לכלל ישראל על גווניו – ובכלל זה, כפי שנראה, גם לאותם “רוסים בני דת משה” שדפקו על דלתות ההלכה.

פעילותו התורנית: כתביו, ישיבותיו ותלמידיו

מעבר לתפקידו כרבה של קובנה, היה הרב ספקטור בעל רשת תורנית שהשתרעה על פני יהדות רוסיה כולה, ואף מעבר לגבולותיה. הוא ניהל התכתבות ענפה ובלתי פוסקת עם רבנים, קהילות, נדבנים ואנשי ציבור בכל קצוות תבל, שפנו אליו בשאלות בכל תחומי החיים היהודיים – הלכתיים, ציבוריים וכלכליים כאחד. מזכירו הנאמן, ר’ יעקב הלוי ליפשיץ, ליווה אותו במלאכה זו במשך עשרים ושש שנים, וחיבר לימים את תולדות חייו בספר “תולדות יצחק”. היקף ההתכתבות הזה, יחד עם בקיאותו האגדית ויכולתו לנתח סוגיה מורכבת במהירות ובבהירות, הם שהעניקו לו את מעמדו כפוסק המרכזי של יהדות רוסיה בדורו.

פעילותו למען עולם הישיבות הייתה מהותית לא פחות. כבר בשנת תרי”ז (1857), כשהיה הצעיר שבחבורה, נמנה עם ועדת רבנים שהופקדה על סדרי ניהולה של ישיבת וולוז’ין – “אם הישיבות” הליטאיות. כעבור עשור יישב סכסוך פנימי שאיים לפורר את ישיבת מיר, ובשנות התשעים, כשהטילה הממשלה הרוסית את איום סגירתה של ישיבת וולוז’ין, פעל הרב ספקטור נמרצות להצלתה – ואף שמאמציו לא נשאו פרי במישרין, יזם והקים כתחליף חלקי את מוסד “קובנער פרושים”, כולל אברכים בקובנה שנועד להכשיר תלמידי חכמים מובהקים. גם תלמידים רבים קיבלו ממנו סמיכה לרבנות והמשיכו לכהן בקהילות רבות ברוסיה ומחוצה לה; בין הידועים שבהם נמנה החוקר פרופ’ אברהם הרכבי, שלימים סייע לרב ספקטור לשלב רבנים מוסמכים בוועדה הרבנית הממשלתית שעד אז מנתה בעיקר אנשי חול.

בתחום הכתיבה ההלכתית התמקד הרב ספקטור בעיקר בספרות השו”ת, שבה ביטא את מלוא כישרונו הניתוחי וסדרנותו המופתית. ספרו הראשון, “שו”ת באר יצחק“, ראה אור בקניגסברג (כיום קלינינגרד שברוסיה) בשנת תרי”ח (1858) ובו תשובות שנכתבו עוד בתקופת רבנותו בערים הקטנות. לאחר מכן פרסם את “נחל יצחק“, תשובות וחידושים על “חושן משפט” – החלק הרביעי של שולחן ערוך, העוסק בעיקר בדיני ממונות ובמשפט העברי: דיינים ועדויות, הלוואות וחובות, קניינים, נזיקין, טענות בין בעלי דין וגביית חובות. החיבור יצא בשני חלקים בווילנה, בתרל”ב (1872) ובתרמ”ד (1884). בהמשך ראה אור “עין יצחק”, אף הוא בשני חלקים (וילנה, תרמ”ט [1889] ותרנ”ה [1895]), ובו קובצו תשובות הלכתיות מתקופת שיא בגרותו התורנית וההלכתית של רבי יצחק אלחנן ספקטור. ספרים נוספים, ובהם “מעין יצחק” ו”תשובות רבנו יצחק אלחנן”, לוקטו והודפסו לאחר מותו מתוך כתבי היד וההתכתבות הענפה שהותיר.

יכולתו לשלב בין דבקות קפדנית בדין לבין רגישות למצוקת השעה ניכרת גם באירועים נקודתיים מחייו הציבוריים: בשנת תרכ”ח (1868), כאשר בצורת קשה איימה לגרום רעב המוני, עמד בראש ועד סיוע לנזקקים והתיר כהוראת שעה חריגה את השימוש באפונים ושעועית בפסח – היתר שלא היה ניתן במצב רגיל, אך שהעדיף את הצלת הנפשות על פני החומרה המקובלת. לעומת זאת, בשנת תרל”ה (1875) פסק דווקא לאסור שימוש באתרוגי קורפו, לאחר שמחיריהם הופקעו באופן בלתי הוגן – עדות לכך שנטייתו הכללית להקל לא נבעה מוותרנות גורפת, אלא משיקול דעת ער שביקש תמיד את טובת הציבור, בין אם משמעותה הייתה היתר ובין אם איסור.

גם מעורבותו בעולם התורה שמעבר לגבולות רוסיה ניכרת בעובדה שהיה, כפי שהתגלה בדיעבד, הידיד האנונימי שעודד את הרש”ר הירש – רבי שמשון רפאל הירש (1808–1888), ממנהיגיה ומהוגיה החשובים של האורתודוקסיה היהודית בגרמניה – לחבר את חיבורו החשוב על יחס התלמוד ליהדות, שנועד להתמודד עם טענות אנטישמיות נגד התלמוד ולהפריך את ההאשמות שהופצו באותה עת באירופה.

קובנה כמפלט

כדי להבין מדוע הגיעו דווקא לקובנה קבוצות של מתגיירים ממרחקים כה גדולים, יש לזכור את מיקומה הגאוגרפי־משפטי הייחודי של העיר. קובנה שכנה על גבול “תחום המושב” – האזור שבו הותר ליהודי האימפריה הרוסית להתגורר – והייתה נודעת כמקום שבו שררה סובלנות דתית רבה יחסית לשאר האימפריה. בעוד שבמרכז רוסיה ובדרומה נרדפו הסובוטניקים ביד קשה, ובמקומות רבים נאסר על גיור באיסור חמור, בקובנה ניתן היה למצוא בית דין מוכר ומכובד שהיה מוכן, בזהירות המתבקשת, לטפל בשאלות שהעולם היהודי ה”ממוסד” נמנע מהן על פי רוב.

מיהם הסובוטניקים

התופעה שכונתה בפי הרוסים “סובוטניקים” – מהמילה “סובוטה”, שבת – צמחה בדרום רוסיה בסוף המאה השמונה־עשרה, כאשר קבוצות איכרים רוסים־נוצרים התנתקו מהכנסייה הפרבוסלבית לאחר שקראו את התנ”ך במלואו והגיעו למסקנה כי יש לשוב ולקיים את מצוות התורה המקוריות, ובראשן שמירת יום השבת במקום יום ראשון. עם הזמן התפלגה הכת למספר זרמים: חלקם נותרו נוצרים שומרי שבת בלבד, חלקם דחו את התורה שבעל פה ובחרו במסלול הדומה לזה של הקראים, והקבוצה המשמעותית ביותר – המכונה “גרי הצדק” – קיבלה על עצמה בהדרגה את מלוא היהדות הרבנית, על כל מצוותיה. ההיסטוריון יוסף קלוזנר תיאר את התהליך כמעבר הדרגתי – קבלת עול המצוות “מתחילה רק למחצה ולשליש ולרביע, ואחר כך אף בשלמות”. קבוצה זו של גרי צדק, שכונתה גם “הסובוטניקים התלמודיים”, היא שעליה נסוב סיפורנו.

הן הממשלה הצארית והן הכנסייה הפרבוסלבית ראו בתופעה איום חמור, ולא התייחסו אליה בשוויון נפש. נאסר על הגרים להתפלל בפומבי, ראשי הקהילות גויסו לצבא בכפייה, ורבים מהם הוגלו לאזורי הספר המרוחקים של האימפריה – סיביר והקווקז בראשם. תוצאת הרדיפות הייתה פיזור קהילות הסובוטניקים על פני שטחים עצומים, כאשר בכל מקום שבו התיישבו שמרו הגרים על אורח חיים יהודי מלא, לרוב ללא נוכחות רבנית קבועה, מתוך מסירות נפש של ממש.

מאיכרים רוסים ליהודים כהלכה

תהליך הגיור של הסובוטניקים היה ייחודי, והפוך במידה מסוימת מהמקובל: הם חיו כיהודים לכל דבר – הקימו כפרים מבודדים, אפו מצות, שמרו כשרות, הניחו תפילין ואף שלחו את בניהם ללמוד בישיבות ליטא – שנים רבות, ולעיתים דורות, עוד לפני שטבלו כדין והושלם גיורם הפורמלי. מכיוון שבתוככי רוסיה עצמה היה הגיור מעשה בלתי חוקי ומסוכן, נדדו משפחות רבות אל תחום המושב היהודי, כאשר היעד המרכזי היה קובנה שבליטא – ושם, כאמור, פנו אל הרב יצחק אלחנן ספקטור.

הרב ספקטור ובית דינו לא הסתפקו בהצהרת כוונות: הם בחנו את אדיקותם של הפונים ואת עומק מחויבותם, ורק לאחר שנוכחו כי מדובר באנשים שהוכיחו כבר במעשיהם את זיקתם המלאה ליהדות, העבירו אותם מילה, טבילה וקבלת מצוות כהלכה. ההיסטוריון אבן־חן, שתיעד בשנות השבעים את פרשת התיישבותם של הגרים הסובוטניקים בגליל, מוסר פרט מטלטל על אופיו של הטקס: מאחר שרבים מהמתגיירים הגיעו כאנשים בוגרים, ומאחר שסמים מרדימים לא היו עדיין נחלת הכלל, נכבלו חלקם בחבלים אל מיטותיהם בעת ברית המילה, כדי לעמוד בכאב מבלי לסכן את התהליך – ואף היו כאלה שביקשו דווקא שלא ייכבלו, מחשש שהדבר יתפרש כמעשה הנעשה בניגוד לרצונם, ויפגע בתוקפו ההלכתי של הגיור. מקובנה, לאחר שהושלם הגיור, המשיכו הגרים אל עיר הנמל אודסה, שממנה יצאו באוניות אל חופי ארץ ישראל.

בין חומרה להיתר

קשה לדעת בוודאות מה היה מספרם המדויק של הגרים שהתגיירו בקובנה, ואילו סייגים ובדיקות קדמו לכך בבית דינו של הרב ספקטור – שהרי, מטבע הדברים, לא נותרו מסמכים רשמיים מהתקופה, בין השאר בשל האיסור החל על גיור בחלקים נרחבים מרוסיה הצארית, ובין השאר משום שהתיעוד ההיסטורי של קהילות כפריות מרוחקות מועט ממילא. אך העובדה שדווקא רבה של קובנה, ולא רב אחר, נזכר במסורת המשפחתית של צאצאי הגרים, אינה מקרית. הרב ספקטור נודע כפוסק שראה בהלכה כלי לפתרון מצוקות אנוש ולא מכשול בפניהן, ודגל בעיקרון שההיתר עדיף על החומרה בכל מקום שבו ניתן להישען עליו כדין. גישה זו, שאפיינה את התרותיו המרובות לעגונות, מתיישבת היטב עם נכונות לקבל בזרועות פתוחות אנשים שהוכיחו לאורך שנים ולעיתים דורות מסירות יוצאת דופן לשמירת מצוות, גם אם דרכם אל היהדות עברה במסלולים בלתי שגרתיים.

יש לזכור גם את ההקשר הרחב יותר: מאמצע המאה התשע־עשרה חלה התקרבות הדרגתית בין קהילות הסובוטניקים ליהדות האשכנזית ה”ממוסדת”. בני הכפרים שלחו את ילדיהם ללמוד בישיבות ליטא, רכשו ספרי תורה ותשמישי קדושה מקהילות יהודיות, ושכרו מלמדים, חזנים ושוחטים יהודים לשירות קהילתם. קשרים אלה, שנרקמו על פני עשרות שנים, הם שיצרו את התשתית שבזכותה ידעו הסובוטניקים בכלל לאן לפנות כאשר ביקשו להשלים את גיורם – ומדוע שמו של רבה של קובנה, המרכז הרוחני הקרוב ביותר להם שנהנה מיציבות משפטית וממעמד הלכתי בלתי מעורער, נחקק בזיכרונם.

חלוצי החקלאות והביטחון בארץ ישראל

הגרים שיצאו מקובנה ומאודסה לא נעלמו בין דפי ההיסטוריה – הם הפכו לכוח ממשי בבניין הארץ. הסובוטניקים עלו ארצה בשני גלים עיקריים, סביב שנת 1895 ולאחר מכן שוב בשנת 1923, בעידודה של תנועת חובבי ציון. בניגוד לחלק ניכר מחלוצי העליות הראשונות, שהגיעו מרקע עירוני ונאלצו ללמוד עבודת אדמה מאפס, היו הסובוטניקים איכרים מלידה: חסונים, מנוסים בעבודה חקלאית קשה, ובעלי ידע מעשי שהיה נדיר מאוד בקרב המתיישבים היהודים באותה עת.

דוגמה מובהקת לכך היא משפחתו של יואב (אנדריי) דוברובין, איכר אמיד ברוסיה שהתגייר בגיל מבוגר ועלה עם אשתו, ילדיו, רכושו וציוד חקלאי מתקדם לעמק החולה, שם הקימו משק למופת בסביבת יסוד המעלה – אף ששילמו מחיר כבד כאשר חלק מבני המשפחה נפטרו ממחלת המלריה שפשטה באזור. אחוזת דוברובין משמשת כיום כאתר מורשת לאומי, עדות חיה לפרק הזה בתולדות ההתיישבות. מושבה גלילית נוספת שקלטה גרים סובוטניקים הייתה סג’רה (אילניה), שאליה הגיעו “שיירת קורקין” ומשפחת פרוטופופוב, ואשר הביאו עמם בהמות עבודה גדולות מרוסיה ולימדו את החלוצים היהודים המקומיים כיצד לחרוש ולעבד את אדמת הגליל הכבדה.

ראו באתר זה: סיור בעקבות נזירים, צ’רקסים וסובטניקים סביב התבור.

תרומתם לא הצטמצמה לחקלאות בלבד: הגרים הסובוטניקים נודעו גם באומץ לבם ובכוחם הגופני, ואחד מצאצאי הקהילה המפורסמים ביותר הוא השומר האגדי אלכסנדר זייד, ממקימי ארגוני השמירה “בר גיורא” ו”השומר”, שאמו הייתה סובוטניקית.

אחרית דבר: מקובנה ועד לכפרי רוסיה של היום

בין צאצאי הגרים הסובוטניקים בישראל נמנים, מלבד אלכסנדר זייד, גם דמויות כמו הסופר אלכסנדר פן והרמטכ”ל האלוף רפאל איתן ויש הסוברים כי גם יוסף טרומפלדור השתייך למשפחה סובוטניקית. פרופסור יובל דרור, חוקר חינוך מאוניברסיטת תל אביב, מספר כי סבו אברהם קורקין עלה ארצה בראש קבוצת גרים סובוטניקים שהתגיירה כדין בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, וכי המשפחה השתלבה לחלוטין בחברה הישראלית – נכדו של קורקין, סגן־אלוף יוסי קורקין, נהרג באסון השייטת בשנת 1997. למרות קשיי הקליטה, החשדנות הראשונית שגילו חלק מהמתיישבים הוותיקים כלפי מוצאם, ופגעי הטבע שאתם התמודדו, נטמעו הגרים הסובוטניקים לחלוטין בעם היהודי, וצאצאיהם מהווים כיום חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית וממשפחות ותיקות רבות בארץ.

אך הסיפור טרם הגיע לסיומו. ברוסיה של ימינו נותרו שתי קהילות עיקריות שבהן ניתן עדיין לפגוש את יורשיהם הישירים של גרי קובנה – וגורלן מלמד עד כמה שאלת המעמד ההלכתי שהעסיקה את הרב ספקטור לפני כמאה וחמישים שנה עדיין רלוונטית. הכפר אילינקה (Ilyinka) שבמחוז וורונז’ (Voronezh Oblast) נחשב היסטורית למעוז של הסובוטניקים התלמודיים, שאימצו את היהדות הרבנית באדיקות רבה ואף נרשמו בתעודות הזהות הסובייטיות שלהם תחת הלאום “יהודי”. הכפר התרוקן כיום כמעט לחלוטין, שכן מרבית בני הקהילה עלו לישראל בגלי העלייה של סוף המאה העשרים – שנות השבעים והתשעים – ונותרו בו רק בודדים, בעיקרם קשישים. הודות לרישום הרשמי ולרציפות שמירת המצוות בכפר, הוכרו רוב העולים מאילינקה כיהודים על ידי בתי הדין הרבניים בישראל ללא צורך בגיור נוסף.

לעומת זאת, הכפר ויסוקי, המקום הגדול ביותר ברוסיה שבו עדיין מתגוררת קהילה סובוטניקית פעילה המונה מאות בני אדם, מצוי במצב שונה לחלוטין. הקהילה שם ממשיכה לתפקד כמעין “שטייטל” כפרי – חוגגת את החגים, מקיימת בית קברות יהודי עם מגיני דוד, ונעזרת בארגונים כמו “שבי ישראל” בלימודי עברית ויהדות. אולם מאחר שבתעודות הסובייטיות של רבים מתושבי ויסוקי, נרשם הלאום כ”רוסי” ולא כ”יהודי”, בשונה מאילינקה, נוצר ספק משפטי לגבי זכאותם לעלייה מכוח חוק השבות. משום כך, משרד הפנים הישראלי הקפיא בשנת 2005 את עלייתם, החלטה שפיצלה משפחות של ממש: חלק מהאחים וההורים חיים כבר בישראל, בעיקר בבית שמש, בעוד בני משפחה אחרים נותרים תקועים בכפר ברוסיה ללא אישור עלייה. בתי הדין הרבניים בישראל, וכן רבנים הפועלים ברוסיה, נוטים כיום לדרוש מבני ויסוקי לעבור גיור רשמי לחומרה כדי להסיר כל ספק – תהליך המעכב עוד יותר את איחוד המשפחות.

על פי ההערכות המקובלות, נותרו כיום ברוסיה ובחבר המדינות בין 15,000 ל-20,000 סובוטניקים בדרגות זיקה שונות ליהדות, וקהילותיהם הולכות ומזדקנות. כך נסגר מעגל שנפתח לפני כמאה וחמישים שנה בבית דינו של רבה של קובנה: רב שנודע כמי שהעדיף תמיד להקל על פני להחמיר, וכפוסק שהבין כי ההלכה נועדה לשרת בני אדם ולא להכשילם, נעשה – במעשה שלא תועד בספרי השו”ת שלו אך נשמר בזיכרון החי של דורות – לגשר שדרכו חצו קבוצות שלמות של גרי צדק רוסים את הדרך אל תוככי העם היהודי. הגשר ההוא עדיין נבנה, שכן צאצאיהם הרחוקים ביותר של אותם מתגיירים עדיין ממתינים, בכפר נידח בדרום רוסיה, לצעד האחרון בדרך שהחלה במיטות הכבולות של קובנה.