במבט לאחור : כשהמחאה חצתה את הקו

כתב: גילי חסקין; 07-07-2026

כמו רבים מחברי, צפיתי בהנאה בשקמה ברסלר , בהופעה מרשימה, חובטת במילותיה בעמית סג”ל הזחוח בדרך כלל ומחזירה לו מידה כנגד מידה. יחד עם זאת, שקמה לא ענתה לשאלה פשוטה וחשובה: “אם לדבריכם ההפיכה המשפטית נמשכת במלוא עוזה, מדע אינכם ממשיכים במדיניות הסירוב (הפסקת התנדבות); האם אפשר להסיק מכם שאתם מבינים שהיתה זו טעות“?
אני כותב את הדברים הללו מתוך אי־נוחות עמוקה. לא כאדם שהביט מן הצד, אלא כמי שהיה חלק מן המחאה. צעדתי בהפגנות, עם “אחים לנשק”, אחי גיבורי התהילה. זעקתי שהממשלה מובילה מהלך מסוכן נגד האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה הישראלית, והצדקתי אז את קריאת אנשי המילואים ל”הפסקת ההתנדבות”. הצעדים הכוחניים של הממשלה ואופן היהיר בה נעשו היום, הביאו אותנו לקצה.

לאחר 7 באוקטובר, אינני מסוגל עוד להתבונן באותם אירועים באותן עיניים.
איני מתחרט על המחאה. נהפוך הוא. המהפכה המשפטית הייתה שגיאה קשה. צעד אלים נגד האזרחים. היא הייתה כוחנית, מפלגת, חסרת הסכמה רחבה ופגעה באמון הציבור במוסדות המדינה. אך דווקא משום כך אני חש חובה לומר שגם אנחנו, בצד שלנו, טעינו. לא בעצם המחאה – אלא במקום שאליו הובלנו אותה.
יש רגע שבו מאבק אזרחי מאבד את הגבול שבין מחאה נגד השלטון לבין פגיעה במדינה עצמה. בעיניי, קריאת אנשי המילואים שלא להתייצב לשירות הייתה הרגע הזה.
לו הייתי מראיין היום את שקמה ברסלר, לא הייתי שואל אותה אם היא אשמה ב-7 באוקטובר. אין כמובן קשר סיבתי כזה, ואני מתנגד קטגורית להאשמה הפשטנית והמסיתה שלפיה “הסרבנות הביאה לטבח”. ההיסטוריה מורכבת הרבה יותר. האחריות הישירה למחדל רובצת בראש ובראשונה על הנהגת המדינה, על הדרג המדיני, על הדרג הצבאי ועל מערכות המודיעין, שנכשלו כישלון עמוק.
אבל הייתי שואל אותה שאלה אחרת.
כיצד היא מרגישה היום, כאשר זמן קצר לאחר שנשמעו הסיסמאות “לא יהיה לכם צבא” ו”לא יהיה לכם שב”כ”, אכן התברר שמדינת ישראל הגיעה לרגע שבו הצבא והשב”כ לא סיפקו את ההגנה שהציבור ציפה לה?
אין כאן קשר של סיבה ותוצאה. יש כאן קשר אסוציאטיבי, מוסרי ותודעתי.
כאשר הציבור שומע את תושבי העוטף זועקים לעזרה, הוא לא רק מתוסכל מהמחדל של חיל האוויר. בנוסף, הוא שמוע את איומי הטייסים שלא להתייצב, גם אם כולם הגיעו ביום פקודה.
גם אם הפסקת ההתנדבות לא הייתה הגורם למחדל, היא תרמה – לפחות כלפי חוץ – לתחושת השבר בחוסן הישראלי. אויבינו אינם מנתחים את החברה הישראלית בעדינות פילוסופית. הם מחפשים סימני חולשה. כאשר הם שומעים שמאות טייסים, אנשי מודיעין ולוחמים בכירים מודיעים שלא יתייצבו, הם עלולים להסיק שהחברה הישראלית מתפוררת מבפנים.
אני מאמין שגם תחושת החולשה הזו הייתה אחד המרכיבים שעודדו את אויבינו להמר על מתקפה רחבת היקף. לא היחידי, ואולי אפילו לא המרכזי, אך גם לא חסר משמעות.
יש כאן גם שאלה עקרונית יותר.
במשך שנים לימדו אותנו שמותר לסרב רק לפקודה בלתי חוקית בעליל. זהו עיקרון מוסרי ומשפטי מהמעלה הראשונה. אבל כאן לא הייתה פקודה בלתי חוקית. הייתה מחלוקת פוליטית חריפה על חקיקה, שלדעתי הייתה פסולה, אך היא התקבלה באמצעות הליך חוקי בכנסת. אפשר לטעון שהייתה בלתי מוסרית, בלתי אחראית או הרסנית – אבל לא שהיא הייתה בלתי חוקית.
ברגע שהרחבנו את מושג הסרבנות גם למחלוקת פוליטית, איומה ככול שתהיה, יצרנו תקדים מסוכן.

היום התקדים הזה מופנה כלפי ממשלת ימין. מחר הוא עלול להיות מופנה כלפי ממשלת מרכז או שמאל.
נניח שבעתיד תקום ממשלה שתבחר, בלחץ אמריקאי ובתמיכת רוב הציבור, לקדם הסדר מדיני מרחיק לכת. האם נקבל בהבנה מצב שבו גדודים שלמים של גולני, גבעתי או הצנחנים יודיעו שלא ישרתו משום שהם מתנגדים למדיניות הממשלה? האם נאמר שגם זו “מחאה לגיטימית”?
אני מתקשה להשיב בחיוב.
צבא במדינה דמוקרטית אינו יכול להפוך לזירה שבה כל קבוצה מחליטה אם להתייצב בהתאם להשקפת עולמה. ברגע שהעיקרון הזה נשבר, קשה מאוד להשיבו.
אני כותב את הדברים גם כביקורת עצמית.
מטעמי גיל כבר לא הייתי חלק ממערך המילואים. לא נקראתי להתייצב. לא סירבתי בעצמי. אבל תמכתי באלה שעשו זאת. ראיתי בכך אמצעי לגיטימי במאבק על הדמוקרטיה. חולק את האשמה עם כול מיש אני מבקר כאן.
בדיעבד, אני סבור שטעיתי.
היה מקום להחריף את המחאה בכלים אזרחיים. היה ראוי להשבית את המשק בשביתה כללית, להגיע בהמונים לכנסת, לא להגיע לעבודה, לשתק את המדינה באמצעות מאבק ציבורי רחב ומתמשך. אכן נעשו ניסיונות בכיוון הזה, אך הם לא צלחו במידה מספקת. אולם גם אם כל האמצעים הללו נכשלו, עדיין היה קו אחד שלא היה צריך לחצות: הסירוב לשרת.
דווקא מפני שאני עדיין מאמין שהמאבק נגד המהפכה המשפטית היה מוצדק, אני חושב שהכנסתו של צה”ל אל לב המאבק הייתה טעות מוסרית ואסטרטגית. היא החלישה את כוחו המוסרי של המחנה, סיפקה תחמושת ליריביו, ובעיקר יצרה תקדים שעלול ללוות אותנו עוד שנים רבות.
המחאה הייתה צודקת. הסרבנות הייתה, בעיניי כיום, צעד אחד רחוק מדי.
ואולי הלקח החשוב ביותר של התקופה ההיא הוא שגם כאשר נדמה לנו שהדמוקרטיה בסכנה, יש מוסדות שאסור להפוך לכלי במאבק הפוליטי. מפני שביום שבו נזדקק להם באמת, נגלה שהנזק שנגרם לא תמיד ניתן לתיקון.