דילוג לתוכן

חיי יום-יום, כלכלה וקהילה בעיירה היהודית של מזרח אירופה, ובמבט מקרוב: השטעטל הליטאי

מאמר ראשון מתוך שניים

כתב: גילי חסקין,03-11-2026

למצגת דידקטית על השטעטעל

ראו קודם:  יהדות ליטא – המלצות לקריאה

פסיפס של זהויות במרחב הליטאי

ראו באתר זה: הדוכסות הגדולה של ליטא; היסטוריה של המדינות הבלטיות ; מצגת: מבוא למדינות הבלטיות; מצגת: היסטוריה של המדינות הבלטיות

להרצאה על הארצות הבלטיות

השטעטעל הליטאי

מאמר זה מיועד לטיול בליטא, אך מתאים מאד גם לטיול בפולין.

 

תקציר

המאמר בוחן את השטעטל, עיירת השוק היהודית של מזרח אירופה, מצמיחתו באחוזות האצולה בממלכה הפולנית-ליטאית ועד ערב מלחמת העולם השנייה. בהישען על מחקריהם של שמואל קאסוב, משה רוסמן, אדם טלר, גרשון הונדרט וגלן דיינר, נטען כי ייחודו של השטעטל היה ביכולתו לקיים בעת ובעונה אחת קהילה יהודית נבדלת, בעלת שפה, מוסדות ומסורת משלה, ומרכז כלכלי מקומי שהיה תלוי בקשרים יומיומיים עם האיכרים, האצולה והשלטונות. המאמר מנתח את מוסדות הכלכלה (האַרֶנְדָה, בית המרזח, ימי השוק והירידים), את מקומן של הנשים במסחר ובחיי הדת, את מערך השפות, את מוסדות הקהילה וההיררכיה החברתית, את המשפחה, את העוני ואת מעגלי השבת והחג. הוא מבקש להבחין בין תקופות ואזורים, בין עובדה מתועדת לבין פרשנות מחקרית ותיאור ספרותי, ולהציג את היחסים עם הסביבה הלא-יהודית כתלות הדדית בלתי שוויונית, שכללה שיתוף פעולה לצד חשדנות ואלימות. תשומת לב מיוחדת ניתנת לשטעטל הליטאי, ובכלל זה לעיירה איישישוק כמקרה מבחן.

מילות מפתח: שטעטל; יהדות מזרח אירופה; יהדות ליטא; ליטוואקים; אַרֶנְדָה; בית מרזח; נשים יהודיות; תחינות; יידיש; קהל; איישישוק

הסצנה הבאה היא שחזור, המבוסס על מאפייני החיים בעיירה ולא על אירוע מסוים. עוד לפני שהאיר היום, בבוקר של יום שוק, נשמעו חריקות הגלגלים הראשונות בדרך המובילה אל העיירה. איכרים מן הכפרים שבסביבה הגיעו בעגלות עמוסות שקי תבואה, עופות קשורים ברגליהם ועגל שנגרר מאחור. בכיכר השוק כבר חיכו להם הנשים ליד הדוכנים. עם האיכר דיברו בשפתו, ליטאית או בלארוסית, ועם השכנה ביידיש, ולעיתים שילבו בדבריהן מילה ממקור עברי, “סחורה”, “מקח”, “שוחד”, שהקונה לא הבין. מבית המרזח שבפינת הכיכר עלה ריח של שיכר, ומבית המדרש שממול עוד נשמע הניגון של המתפללים הראשונים.

כעבור יום וחצי נראתה אותה כיכר אחרת לגמרי. הדוכנים התקפלו, פנקסי החשבונות נסגרו, הבוץ נשאר ברחוב, ומן החלונות בקע אור נרות השבת. אותם אנשים, אותם בתים, ועולם אחר. בין שני הרגעים האלה, יום השוק וליל השבת, התנהלו חייו של השטעטל.

 

מבוא: מהו השטעטל

שטעטל (shtetl) הוא המונח היידי לעיירה. ברוב המקרים הכוונה לעיירת שוק קטנה במזרח אירופה, שמנתה מאות עד כמה אלפי תושבים, ובה התקיימה קהילה יהודית משמעותית, לעיתים רוב האוכלוסייה ולעיתים מיעוט גדול, שהטביעה חותם ניכר על חיי המסחר, התרבות והקהילה. בעיירות רבות היו חנויות הרחוב הראשי בבעלות יהודים או מוחכרות להם, ונשים נטלו חלק ניכר במסחר.[1] במרוצת הזמן הפך המונח לכינוי לכל עיירה במזרח אירופה שבה חיה אוכלוסייה יהודית גדולה, מליטא ובלארוס ועד אוקראינה, בסרביה, בוקובינה, הונגריה והאזור התת-קרפטי.

יהודים היו רוב בעיירות ובשכונות גם בתקופות ובמרחבים אחרים בתפוצה. ייחודו של השטעטל נבע מצירוף של כמה גורמים: ריכוז דמוגרפי יהודי, מוסדות קהילתיים בעלי עצמאות ניכרת, מקום מרכזי בכלכלת השוק ורשת קשרים צפופה עם המרחב הכפרי שסביבו. לצירוף הזה הצטרפה בתקופה המאוחרת גם זיקה למהגרים שעזבו את העיירה והתארגנו מעבר לים באגודות יוצאי עיירה, הלַנְדסמַאנשַאפְטן.

הטענה המרכזית

בזיכרון הקולקטיבי מתחרות זו בזו שתי תמונות של השטעטל. האחת, הנוסטלגית, רואה בו עולם הרמוני, סגור בד’ אמות של הלכה ותלמוד. האחרת, של מבקריו המשכילים, הציונים והסוציאליסטים, רואה בו קהילה ענייה וגוססת, שנקרעה בין צביעות, מסורת מאובנת ומאבקי מעמדות. מאמר זה מציע קריאה שלישית.

ייחודו של השטעטל לא היה בבידודו מן העולם שסביבו, אלא ביכולתו לקיים בעת ובעונה אחת שתי מערכות חיים: קהילה יהודית בעלת שפה, מוסדות, מסורת ומערכת ערכים משלה, ומרכז כלכלי מקומי שקיומו היה תלוי בקשרים יומיומיים עם האיכרים, האצולה והשלטונות. המתח בין ההיבדלות הדתית והתרבותית לבין ההשתלבות הכלכלית היה אחד המאפיינים שעיצבו את חיי העיירה במשך דורות.

הטענה הזו משמשת ציר לפרקים הבאים. הכלכלה מסבירה את התלות בסביבה; השפות מסבירות את יכולת התיווך; מוסדות הקהילה מסבירים את שימור הזהות; והעוני, ההיררכיה והסכסוכים חושפים את מחירה של צורת החיים הזאת. החוקר שלום בוגוסלבסקי מוסיף לכך היבט נוסף. לדבריו, הדימוי של יהודים חסרי אונים, שהתחזק בזיכרון היהודי לאחר הפוגרומים והשואה, מפשט מציאות מורכבת יותר: במאות ה-17 וה-18 נשאו קבוצות של יהודים נשק, בייחוד חוכרי אחוזות ואנשי שירות של האצולה, ויהודים היו שותפים פעילים בכלכלת המרחב.[2]

איזו “ליטא”? הערה גאופוליטית

כאשר מדברים על “השטעטל הליטאי” מתערבבות לא פעם שלוש מפות. הראשונה היא מפת הדוכסות הגדולה של ליטא, שהשתרעה בשיאה, במאות ה-14 וה-15, מן הים הבלטי ועד ערבות הים השחור. השנייה היא “ליטע” היהודית, המרחב התרבותי-לשוני שבו דיברו יהודים ביידיש הצפון-מזרחית, ובמרכזו וילנה, קובנה, גרודנו ומינסק. השלישית היא מפת הריבונות המדינית, שהשתנתה שוב ושוב.

במהלך הסיים של לובלין ב-1569, ערב חתימת האיחוד, סופחו אדמותיה הדרומיות של הדוכסות, פודלאכיה, ווהלין, ברצלב ואזור קייב, לכתר הפולני ביוזמת המלך זיגמונט השני אוגוסט, חרף התנגדות מצד חלק מן האצולה הליטאית. באיחוד עצמו נעשתה הדוכסות לחלק מן הממלכה המשותפת הפולנית-ליטאית, אך המשיכה להתקיים כישות מדינית נבדלת, עם אוצר, צבא, קובץ חוקים (“הסטטוט הליטאי”) ומוסדות משלה. בחלוקות פולין (1772, 1793 ו-1795) עברו כמעט כל שטחיה לריבונות האימפריה הרוסית, ובמאה ה-19 היו הפלכים הצפון-מערביים, וילנה, קובנה, גרודנו, מינסק, מוהילב וויטבסק, חלק מתחום המושב. “ליטא” היהודית של המאה ה-19 כוללת אפוא את ליטא של ימינו, את רוב בלארוס וחלקים מלטביה ומפולין.[3] כשמדובר כאן במוסדות של המאות ה-16 עד ה-18, כמו האַרֶנְדָה, הכוונה לדוכסות ההיסטורית; כשמדובר במפקד 1897, בחוקי מאי או בחינוך הממלכתי, הכוונה לתחום המושב הרוסי.

גם המונח ליטוואַק (Litvak) דורש הבהרה. זהו כינוי לזהות אזורית-לשונית: יהודי שמוצאו מ”ליטע” ודיבר ביידיש הצפון-מזרחית. הכינוי נקשר בתודעה עם מסורת הלמדנות של הישיבות ועם ההתנגדות לחסידות, אך הזיקה איננה הכרחית. בליטא ההיסטורית פעלו חצרות חסידיות חשובות, כמו חב”ד בבלארוס וקרלין וסטולין בפולסיה, ולא כל דוברי היידיש הליטאית חיו בתחומי ליטא המודרנית. במאמר זה “ליטאי” מציין את המרחב והתרבות, ו”מתנגד” את הזרם הדתי.

 

מקורות השטעטל

התיישבות מוקדמת ודגם עיירת השוק

קהילות יהודיות התקיימו בדוכסות הגדולה כבר בשלהי המאה ה-14. כתבי הזכויות שהעניק הדוכס הגדול ויטאוטס לקהילות בריסק, גרודנו וטרוקי ב-1388–1389 הם מן העדויות המוקדמות להן. מה שהשתנה במאות ה-16 עד ה-18 היה היקף התופעה: דגם עיירת השוק הפרטית, שבה ישבה קהילה יהודית גדולה בחסות בעל האחוזה, התפשט על פני מרחבים עצומים.

ההתפשטות הזו קשורה לצמיחת הביקוש בשווקי מערב אירופה ומרכזה לתבואה, לעצים, לבהמות, לעורות, לפרוות ולדבש. האצילים ביקשו לפתח את אחוזותיהם ונזקקו למנהלים, ליזמים ולשווקים סדירים. היהודים היו שותפים מתאימים למהלך זה. מעמדם המשפטי והפוליטי הנבדל צמצם את יכולתם להתחרות באצולה על זכויות היתר המעמדיות ועל השליטה בקרקע, ומנגד היו להם הון, קשרי מסחר ומיומנות בניהול.

אצילים בעלי אחוזות גדולות הקימו עיירות שוק פרטיות והציעו ליהודים תנאי התיישבות נוחים. גם התחרות מצד הבורגנות הנוצרית בערים הוותיקות, והמגבלות שהטילו הגילדות והעירייה, דחפו יהודים אל העיירות הפרטיות שבמזרח הממלכה. העיירות נבנו סביב כיכר שוק, ובה או בסמוך לה ניצבו הכנסייה שהקים האציל ובית הכנסת. אצילים רבים קבעו בכתבי הזכויות שימי השוק והירידים לא יחולו בשבת ובחגים היהודיים.

שילוב דת ומסחר

האַרֶנְדָה ורפורמת הוולוקה

בלב הכלכלה הזו עמדה האַרֶנְדָה (arenda), חכירת מקורות הכנסה של האחוזה: טחנות, פונדקים, מזקקות, יערות, בריכות דגים, ולעיתים גם גביית מכסים ומיסים. מוסדות החכירה קדמו למחצית המאה ה-16, ויהודים חכרו מכסים ומיסים מן המלך עוד במאה ה-15. באמצע המאה ה-16 השתנה הרקע הכלכלי. רפורמת הוולוקה (włóka), שהחלה ב-1557 באחוזות המלך בדוכסות הגדולה ונתקבלה בהדרגה גם באחוזות האצולה, מדדה מחדש את הקרקעות, חילקה אותן ליחידות קבועות והגדירה מחדש את חובות העבודה של האיכרים.

הרפורמה לא יצרה את האַרֶנְדָה היהודית. היא חיזקה את משק האחוזה המייצא תבואה ומפיק ממנה משקאות, ובכך הגדילה את הביקוש למי שינהלו את מקורות ההכנסה שלו. הקשר בין התהליכים התפתח באופן שונה באזורים שונים, ובמקומות רבים האַרֶנְדָה היהודית הגיעה לשיא פריחתה רק במאה ה-18.[4]

החכירה כללה לרוב שכירות משנה, כך שחוכר ראשי העסיק תחתיו חוכרים קטנים בכפרים, והמבנה הזה משך משפחות יהודיות נוספות אל האחוזות. ענף המשקאות היה חשוב במיוחד: תבואה שלא נמכרה בגדנסק אפשר היה לזקק ולמכור כוודקה בבית המרזח המקומי, וכך הגן על בעל האחוזה מפני ירידת מחירי היצוא. במאה ה-18, בחלקים ניכרים של מזרח הממלכה, החזיקו יהודים בחלק גדול מחכירות הפונדקים והמזקקות. אין להחיל את התמונה על כל הממלכה ועל כל התקופות: באזורים אחרים, ובתקופות אחרות, החזיקו בענף גם בורגנים, אצילים זעירים ואיכרים.[5]

מוסד האורנדא

משבר, שיקום וגידול דמוגרפי

גזירות ת”ח ות”ט (1648–1649), מלחמות רוסיה ושוודיה בממלכה בשנים 1654–1667 (“המבול”) ומלחמות מאוחרות יותר החריבו עיירות ואחוזות רבות, ובדוכסות הגדולה גבו מחיר כבד במיוחד. בעשורים שאחרי המשבר השקיעה האצולה מאמץ ניכר בשיקום, הקימה עיירות שוק חדשות וחידשה ישנות, והאַרֶנְדָה התעצבה מחדש במסגרת זו.

במקביל גדלה האוכלוסייה היהודית במהירות. מפקד המס של 1764–1765 רשם כ-590 אלף יהודים בממלכה המשותפת. זה היה מפקד לצורכי מס גולגולת, שלא מנה את כולם, והחוקרים מעריכים את האוכלוסייה בפועל בכ-750 אלף לפחות. לפי מפקד זה ולפי ניתוחיו, חלק ניכר מן היהודים חי בעיירות פרטיות של האצולה, וחלק לא מבוטל ישב בכפרים, כחוכרי פונדקים וטחנות. שיעורם המדויק של יושבי הכפרים תלוי בהגדרה הסטטיסטית של “כפר” ו”עיירה”, ומשתנה בין אזורים.[6]

יהודי הכפרים לא היו מנותקים מן העיירה. השטעטל, על בית הכנסת, המקווה, בית העלמין והחדר שבו, שימש להם מרכז דתי וקהילתי. לחגים הגדולים, לבר מצווה, לחתונה ולהלוויה שבו אליו. גם הדאָרפסגייער (dorfsgeyer), יהודים שיצאו לכפרים כרוכלים, כבעלי מלאכה וכסוכנים, ישבו בעיירה ויצאו ממנה.

יהודים ושכנים: תלות הדדית בלתי שוויונית

השוק כמרחב מפגש

מקובל לתאר את היחסים בין יהודים, אצילים ואיכרים כ”סימביוזה”. המונח מועיל, אך עלול להטעות, משום שהוא מרמז על שותפות שוויונית. נכון יותר לדבר על תלות הדדית בלתי שוויונית. האציל החזיק בקרקע ובכוח הכפייה; האיכר היה צמית עד אמצע המאה ה-19, ושילם בעבודה ובמשקאות שקנה בבית המרזח של אדונו; החוכר היהודי עמד ביניהם, נשען על חסותו של האציל ונראה בעיני האיכר כפניו הגלויות של הניצול האחוזתי.

בשל המרחק בין הכפרים לערים ובשל דרכים גרועות, שימש השטעטל חוליה מתווכת בין הכפר לבין עיר המחוז והשווקים הרחוקים. פעם או פעמיים בשבוע הגיעו האיכרים לעיירה, מכרו תבואה, בהמות ועורות, קנו מלח, בדים, כלי מתכת ונפט, ותיקנו את כלי עבודתם אצל הנפחים, הסנדלרים והחייטים. כיכר השוק הייתה מוקד הכלכלה של העיירה, וסביבה נבנו בתי התושבים ומוסדות הציבור.

ביום השוק מלאה הכיכר עגלות, והיהודים הקיפו אותן כדי לקנות את התוצרת. עם כסף בכיס פנו האיכרים לחנויות ולבתי המרזח. לאחר מכירת סוס או פרה היו האיכר והסוחר לוחצים ידיים ושותים יחד. לעיתים פרצו קטטות, ופה ושם הפכה קטטה של יום שוק לפרעות.

המגע היומיומי הטביע חותם בשני הכיוונים. מאכלים, לבוש, פתגמים ואוצר מילים רב ביידיש המזרחית שיקפו את השפעת הסביבה. שני הצדדים החזיקו בסטריאוטיפים זה כלפי זה, ושכנות ממשית ריככה אותם לעיתים. גויים לא מעטים הבינו מעט יידיש, ויהודים רבים דיברו בשפת המקום.

בין שכנות לאלימות

בחיי היום-יום התקיימו קשרי מסחר, שכנות ועזרה הדדית, לצד חשדנות, מתחים דתיים, תחרות כלכלית ולעיתים אלימות. קשה לכמת את היחס ביניהם, והוא השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אזורי ההתיישבות היהודית היו בדרך כלל אזורי ספר, שעברו מיד ליד, והיהודים נחשדו בחוסר נאמנות משני צידי המתרס.

כדי להבין את היחסים בעתות משבר, יש להבחין בין שלושה מישורים. הראשון הוא מדיניות השלטון: חוקים מגבילים, גירושים והסתה רשמית. דוגמה בולטת בליטא היא גירוש עשרות אלפי יהודים מפלך קובנה ומקורלנד בידי הצבא הרוסי באביב 1915, בטענה שהם מרגלים בשירות גרמניה. השני הוא יחסי השכנות האישיים, שנמשכו לא פעם גם בעתות מתח: איכר שהזהיר את שכנו היהודי, או לקוח שהמשיך לקנות בחנות למרות קריאות החרם. השלישי הוא פעולתן של קבוצות מאורגנות, מן הקוזקים והחיידמקים של המאות ה-17 וה-18 ועד המיליציות של מלחמות 1918–1920 וארגוני החרם הלאומניים בפולין של שנות השלושים.

שיתוף פעולה כלכלי יכול היה להתקיים לצד אנטישמיות דתית. אותו איכר שמכר את תבואתו לסוחר היהודי שמע בכנסייה על “רוצחי ישו”, ובתקופות של משבר, מגפה או מלחמה, יכלה האיבה הזו להתפרץ. עלילות דם, פוגרומים וגזרות גירוש היו חלק מן המציאות, גם אם לא היו המציאות כולה.

מה נשמר בתיעוד

הזיכרון הציבורי והספרות ההיסטורית נטו להעניק משקל רב לאסונות, לפרעות ולמשברים. הארכיונים עצמם משמרים גם עדויות רבות לשגרה: פנקסי קהילה, חוזי חכירה, רישומי מסים, תעודות משפטיות והתכתבויות מסחריות. מחקריהם של רוסמן וטלר על אחוזות בית רדזיוויל, למשל, נשענים על אלפי מסמכים כאלה, ומהם עולה תמונה של עסקים, הלוואות, תביעות ופשרות, שבה האלימות היא אירוע חריג ולא שגרה.

הכלכלה

מגוון תעסוקתי

השטעטל התאפיין במגוון תעסוקתי רחב, מחוכרים וסוחרי תבואה ועצים אמידים, דרך חנוונים ורוכלים, ועד נגרים, סנדלרים, חייטים, עגלונים ושואבי מים. המגוון הזה תרם לחיוניות החברה ולהתפתחותה התרבותית, אך הוליד גם מאבקי מעמדות ופילוגים חברתיים.

את חייהם של רוב יהודי השטעטל מילאה הפרנסה. לימוד תורה היה אידיאל, שמימושו המלא התאפשר למעטים, בדרך כלל בזכות תמיכת האישה, החותן או הקהילה. ההשלמה הזו בין אידיאל הלימוד לבין צורכי הפרנסה, שנוח לכנותה “גמישות קפדנית”, לא נתפסה כסטייה מן הערכים הדתיים: פרנסת המשפחה וצורכי הקהילה היו בעצמם מצוות. בוגוסלבסקי מציע לראות בכלכלה לב פועם של חיי השטעטל ולא רק בסיס שעליו ניצב מגדל הרוח, וחכירת אחוזה או ניהול טחנה דרשו מיומנות, ידע, קשרים ועמידות.

יהודים ועבודת האדמה

תופעה שכמעט אינה מוכרת היא מעורבותם של יהודים בחקלאות. במחצית המאה ה-19 הקימו השלטונות הרוסיים מושבות חקלאיות יהודיות, בעיקר בדרום, אך גם בכמה מן הפלכים הצפון-מערביים. מעבר להן היו יהודים שחכרו מטעים וגני ירק, החזיקו פרה ומשק עזר ליד הבית, סחרו בתוצרת חקלאית או נתנו שירותים למשק הכפרי.

יש להבחין בין הקבוצות האלה, ואין לחבר אותן לנתון אחד: חקלאי שעיסוקו העיקרי הוא עבודת האדמה שונה מחנווני שמחזיק פרה בחצר, ושניהם שונים מסוחר תבואה. מפקד 1897 רשם שיעור נמוך של יהודים שעיסוקם העיקרי חקלאות, של אחוזים בודדים, אך הוא לא מנה את בעלי משקי העזר ואת מי ששילבו עבודת אדמה עם פרנסה אחרת. די בכך כדי לערער את הדימוי של יהודי שאינו נוגע בקרקע, גם אם אין בידינו אומדן מבוסס להיקף התופעה כולה.

האַרֶנְדָה בפועל

האַרֶנְדָה הייתה אחד המוסדות המרכזיים בכלכלה היהודית בדוכסות הגדולה. חוכר שחתם על חוזה עם בעל האחוזה ניהל עסק של ממש: גבה הכנסות, העסיק פועלים, נשא ונתן עם האיכרים ועם פקידי האחוזה, ונשא בסיכון כשהיבול נכשל או כשהאציל העלה את דמי החכירה. החוזים קצרי הטווח, לרוב לשלוש שנים, יצרו תחרות עזה בין חוכרים, שעליה עוד נעמוד בדיון על הקהל.

בתמורה העניקו האצילים לחוכרים חסות משפטית, וליהודי העיירות כתבי זכויות. החסות הזו הייתה תלויה ברצונו של האציל, ויכלה להתבטל בשינוי בעלות, במות האדון או בסכסוך.

בית המרזח

בית המרזח, הקרעטשמע (kretshme), היה במקרים רבים הנכס המרכזי בחכירה. פעילותו של החוכר לא הצטמצמה למכירת משקאות. בית המרזח שימש פונדק דרכים, אכסניה, חנות, ולעיתים גם מקום שבו שולמו חובות לאחוזה ונחתמו עסקאות.

אל בית המרזח הגיעו איכרים שבאו למכור את תוצרתם או לבזבז את רווחיהם, סוחרים שנעו בין הירידים, עגלונים ושליחים שנשאו מכתבים, פקידים, חיילים, ולעיתים גם אצילים שביקרו באחוזותיהם. החוכר ובני משפחתו נדרשו למיומנות עסקית, לשליטה בשפות הסביבה ולהבנת מנהגיהם של לקוחות בני דתות ולאומים שונים, ולא פעם ניהלה אשת החוכר את המקום בפועל: קיבלה את האורחים, רשמה את החובות ונשאה ונתנה עם הספקים. ליד השולחנות נסגרו עסקאות, הוחלפו מטבעות, נקבעו מחירי תבואה ונשמעו החדשות מן הערים הגדולות. לצד השוק, היריד, הטחנה, חצר האחוזה ובית המשפט המקומי, היה בית המרזח אחד ממוקדי המפגש החשובים בין יהודים ללא-יהודים, ובשביל היהודים גם חלון אל העולם שמחוץ לעיירה: דרכו שמעו על מלחמות, על חילופי שלטון ועל גזרות חדשות.

בית המרזח

מעמדו של בית המרזח היה גם מקור לאיבה. כומרים ופקידים ראו בחוכר היהודי את האחראי לשכרות האיכרים ולחובותיהם, ומסוף המאה ה-18 שבו השלטונות הרוסיים וניסו לדחוק את היהודים מן הענף. כפי שמראה דיינר, הניסיונות האלה הצליחו רק בחלקם: בתי מרזח רבים המשיכו לפעול בידי יהודים, לעיתים באמצעות שותף נוצרי רשום.

הירידים

הירידים העונתיים היו ממד נוסף של כלכלת השטעטל. אליהם נהרו סוחרים, איכרים ואצילים ממרחקים, והם קשרו את העיירה אל המסחר האזורי והבינלאומי. היהודים מילאו בהם תפקיד מרכזי כסוחרים, כמלווים וכספקי סחורות.

הירידים העבירו גם רעיונות, אופנות ומוצרים חדשים. סוחרים וסוחרות שחזרו מירידים בערים גדולות, כמו וילנה או קניגסברג, הביאו עמם בדים, כלי בית וידיעות. כך הגיעו לעיירה סימני המודרניות עוד לפני העיתון והרכבת. הירידים הגדולים של המאות ה-16 וה-17, כמו אלה של לובלין וירוסלב, שימשו גם מקום כינוס להנהגה היהודית, ושם התגבשו המוסדות האזוריים שיתוארו בהמשך. השטעטל שעולה מכאן אינו מוקפא בזמן: הוא חלק מרשת מסחר שהשתרעה הרבה מעבר לאופק העיירה.

 

נשות השטעטל

האשה העובדת

בין הבית לשוק

נשות השטעטל נשאו בנטל כפול. במרחב הכלכלי ניהלו חנויות ודוכני שוק, תיווכו בסחר חקלאי ועמדו בקשר יומיומי עם הלקוחות הלא-יהודים; בבית היו אחראיות לגידול הילדים, למשק הבית, לכשרות המטבח, לאפיית החלות ולהדלקת הנרות. במשפחות שבהן הקדיש הגבר את זמנו ללימוד, הייתה האישה לא פעם המפרנסת העיקרית. בהשאלה אפשר לכנות אותה “שרת החוץ” של המשפחה. מדובר במטפורה בלבד: לא היה זה תפקיד רשמי, וגם גברים רבים נשאו ונתנו עם הסביבה.

שליטתן של נשים בשפות הסביבה, ליטאית, פולנית, בלארוסית או רוסית, בהתאם לאזור, הייתה כלי עבודה. היא אפשרה להן להתמקח עם איכרים, לטפל בענייני פקידות ולהכיר את הלקוחות. ידע זה עבר לרוב מאם לבת, מתוך הכרה שזהו כישור הכרחי. הוא העיד על כושר הסתגלות, ולא על התבוללות.

האשה בשטעטעל

השוואה: מה היה מיוחד במזרח

נשים יהודיות עסקו במסחר ובניהול כספים גם באשכנז המערבית, באיטליה ובקהילות אחרות. גליקל מהמלין (1646–1724), שניהלה את עסקי משפחתה בהמבורג לאחר מות בעלה והותירה זיכרונות מפורטים, היא הדוגמה המפורסמת. היא הייתה אשת עסקים אמידה במרכז מסחרי מערב-אירופי, ואינה מייצגת את כלל הנשים היהודיות, ובוודאי לא את הנשים העניות בשטעטל הליטאי. ערכה כדוגמה השוואתית: היא מראה שפעילות כלכלית של נשים לא הייתה חריגה בחברה האשכנזית.

ההבדל במזרח אירופה היה בהיקף. כלכלת העיירה, עם החנויות הקטנות, הדוכנים, בתי המרזח והחכירות, הייתה תלויה בעבודת הנשים במידה רבה יותר, ובמשפחות רבות לא היה אפשר להתקיים בלעדיה. במשפחות העניות זו הייתה עבודה קשה ושוחקת: רוכלות, תפירה, אפייה למכירה ומכירת דגים בשוק, לרוב לצד לידות רבות וטיפול בילדים.

הדימוי האידיאלי של “אשת חיל” מסורה לביתה הסתיר לא פעם את המציאות הזו. כשהבעל ישב בבית המדרש או נעדר שבועות בנסיעות מסחר, ניהלה האישה את החנות, את לוח התשלומים ואת הקשרים עם הספקים. כוחה נמדד פחות במאמץ הגופני ויותר בנחישות ניהולית ובכושר אלתור בתנאים של מחסור מתמיד: לדאוג שהילדים יאכלו, שהחוב לחנווני הסיטונאי ישולם, ושהמשפחה תשמור על כבודה בפני השכנים.

התְּחינות

לצד חייה הכלכליים היה לאישה מרחב דתי משלה, שבא לידי ביטוי בתחינות. התחינות הן תפילות אישיות ביידיש, שנועדו לנשים ונאמרו בהדלקת נרות, בהפרשת חלה, בטבילה במקווה, בהריון ובלידה, בימים הנוראים ובביקור בבית העלמין. רבות מהן חוברו בידי גברים, ובהן גם תחינות שהודפסו תחת שם בדוי של אישה. בין המחברות נמצאו גם נשים, כמו שרה בת טובים, שחיבוריה נפוצו מן המאה ה-18, ולאה הורוביץ מבולחוב, שחיברה תחינה לאמהות בעברית, בארמית וביידיש.[7]

גם תחינות שחיברו גברים משקפות את עולמן הדתי של הקוראות, שאמרו אותן, העתיקו אותן והתאימו אותן לחייהן. זה היה מרחב דתי בעל מאפיינים נשיים מובהקים, שפעל בתוך המסגרת המסורתית ולא מחוצה לה. האישה פנתה בו אל האל בשפת יומה, בענייני ביתה וגופה, וקראה לעזרתן של האמהות, שרה, רבקה, רחל ולאה.

מעמד ומגבלות

לצד מרכזיותן בכלכלה, הגברים הם שהחזיקו בתפקידים הרשמיים בהנהגת הקהילה ובבית הכנסת, והשפעתן של הנשים על חיי הציבור התנהלה ברובה בדרכים לא פורמליות. נשים ממשפחות עניות וחסרות השכלה סבלו מקיפוח כפול, מעמדי ומגדרי. רק מסוף המאה ה-19, ובעיקר בין שתי מלחמות העולם, נפתחו בפניהן מסגרות של לימוד, עבודה ופעילות פוליטית. בתצלומיו של סולומון יודובין ובציוריה של רגינה מונדלק מופיעות נשות השטעטל כדמויות חזקות וסומכות על עצמן, הנושאות בעול המשפחה והפרנסה.

שפות השטעטל

היידיש

היידיש הייתה שפת הדיבור של כל שכבות האוכלוסייה, מן הרב ועד הסבל. היא שילבה יסודות גרמניים, עבריים-ארמיים וסלאביים, ונבדלה במידה ניכרת מלשונות השכנים. אין לראות בשטעטל עולם יהודי שאין בו גויים, אך השפה חיזקה תחושה של היבדלות, דתית ותרבותית, מן הסביבה. שזורה ברמזים למקרא, לתלמוד ולתפילה, פיתחה היידיש אוצר עשיר של ניבים, פתגמים והומור עצמי. היא הייתה השפה שבה צרכו נשים וגברים פחות משכילים ספרות ודת, ומתוכה צמחו הספרות, העיתונות והתיאטרון היידיים המודרניים.

היידיש של “ליטע” שייכת לניב הצפון-מזרחי. יש לו מאפיינים בלשניים מובחנים: מערכת תנועות שונה מזו של הניבים הדרומיים (למשל fleysh ו-kumen בליטא, מול flaysh ו-kimen בפולין), היעלמות כמעט מלאה של המין הדקדוקי הסתמי, ובכמה אזורים גם החלפת הצלילים ש’ וס’, שזכתה לכינוי הלגלגני “סאַבעסדיקער לאָשן”. בתרבות היהודית נקשר הניב הליטאי לדימוי של דייקנות ויובש, לעומת היידיש “החמה” של פולין וגליציה. זהו סטריאוטיפ תרבותי, שאומר יותר על היחסים בין הקבוצות מאשר על השפה. אוצר המילים של הניב שאל מן הליטאית, הבלארוסית והפולנית מונחים בתחומי החקלאות, המנהל והטבע, וגם בכך השתקף המגע היומיומי בשוק.

עברית: קריאה, הבנה וכתיבה

העברית שמרה על מעמד של “לשון הקודש”, שפת התפילה, קריאת התורה ולימוד המקורות. יש להבחין בין שלוש רמות של ידיעה. רוב הגברים, ונשים רבות, יכלו לפענח טקסט עברי לצורכי תפילה. הבנת העברית, ובוודאי הבנת הארמית של התלמוד, הייתה נחלתם של מי שלמדו שנים בחדר ובבית המדרש. כתיבה בעברית, של חיבורים הלכתיים, שאלות ותשובות או מכתבים, הייתה נחלתם של המעטים מבין הלומדים.

מילים עבריות רבות היו חלק מן היידיש המדוברת, ובשוק יכלו לשמש מעין שפת סתרים, מילים שהלקוח הלא-יהודי לא הבין. אך אין לדמיין שיחה שוטפת בעברית מדוברת בין נשים בשוק: מרביתן לא שלטו בעברית כשפת דיבור.

במאה ה-20 השתנה מעמדה של העברית. עם חדירת ההשכלה והציונות קמו “חדרים מתוקנים” ובתי ספר עבריים, ובראשם רשת “תרבות” בפולין ובליטא העצמאית, שבהם הייתה העברית החדשה שפת ההוראה. בשטעטלים שתחת השלטון הסובייטי, לעומת זאת, ניהלה האֶבְסֶקְציָה, המדורים היהודיים של המפלגה הקומוניסטית, מאבק נוקשה בתרבות העברית.

שפות הסביבה

השוק חייב את היהודים לתקשר עם האצילים, עם האיכרים ועם הפקידים בשפתם. מידת השליטה בשפה המקומית הייתה תלויה בהיקף המגע עם הסביבה, במעמד ובמגדר, ובקרבת העיירה לעיר גדולה. סוחר תבואה דיבר בשפת האיכרים, בנו שלמד בישיבה ידע ממנה מעט. היידיש נותרה שפת הבית, והשפות המקומיות שירתו את המסחר ואת הקשר עם השלטון. במאה ה-19 נוספה הרוסית כשפת המנהל וההשכלה, ובין שתי המלחמות הפולנית או הליטאית כשפות המדינה.

קהילה, מוסדות והיררכיה חברתית

השטעטל בעיני החוק ובעיני היהודים

מבחינה משפטית לא היה קיים דבר כזה שטעטל. מה שהיהודים כינו שטעטל יכול היה להיות, לפי החוק הפולני, הרוסי או האוסטרי, עיר, עיירה, יישוב או כפר. בשנת 1875 קבע הסנאט הרוסי את הקטגוריה המשפטית מֶסְטֶצְ’קוֹ (mestechko), עיירה קטנה, שבניגוד לכפר הייתה בעלת ארגון משפטי של תושבי עיר. לסיווג הייתה משמעות קיומית: זכותם של יהודים לגור ביישוב הייתה תלויה בכך שהוגדר עיירה ולא כפר. שוחד השפיע לא פעם על ההחלטה, ותביעות שערערו על הסיווג הציפו את הסנאט. לפי מפקד 1897 התגוררו כשליש מיהודי האימפריה בעיירות קטנות, אך המספר בפועל היה גבוה יותר, שכן יישובים רבים שהוגדרו ערים היו שטעטלים לכל דבר.

היידיש הבחינה בין שטאָט (עיר), שטעטל (עיירה), שטעטעלע (עיירה קטנה), דאָרף (כפר) ויישוב (התיישבות כפרית זעירה). שטעטל היה גדול דיו כדי לקיים מסד מוסדי בסיסי: בית כנסת, מקווה, בית עלמין, חדרים ואגודות שמילאו תפקידים דתיים וקהילתיים. בכך נבדל מן הכפר. מן העיר הפרובינציאלית נבדל בהיותו קהילה של פנים אל פנים. בסאטירה של ישראל אקסנפלד, “דאָס שטערנטיכל”, מתואר אדם שחזר מן העיר ומתפאר שבירך לשלום שכן מן הרחוב הסמוך, משום שחשב שהוא זר. מסילת ברזל חדשה יכלה להפוך שטעטל ישנוני לעיר תוססת, ועיר גדולה כמו בֶּרְדִיצֶ’ב, שהרכבת עקפה אותה, הפכה בלשונו של מנדלי מוכר ספרים לשטעטל שהתנפח מעבר למידותיו.[8]

הסולם החברתי

ההבדלים החברתיים הורגשו בכל מקום. בראש הסולם עמדו השיינע יידן (sheyne yidn), האמידים והלמדנים, שניהלו את מוסדות הקהילה. מתחתיהם ניצבו הבעלי-בתים, סוחרים ובעלי חנויות שהיו להם פרנסה ומעמד. אחריהם באו בעלי המלאכה, ובתחתית הסולם שואבי המים, הסבלים, העגלונים והקבצנים.

השטעטל היה קטן דיו כדי שכמעט כל תושביו יהיו מוכרים בשמם ובכינוייהם, והכינויים יכלו להיות אכזריים. אישה שסיפרה על עיירתה בשנות השלושים מנתה בין השכנים את חיים האדמוני, פייוול הגזזת, אברום הבקע, מייש’ל הגמגמן והנוך צווארון הפח, שבגדו נצץ כמתכת מרוב שלא נוקה במשך עשרים שנה. הכינוי סימן את מקומו של כל אדם בקהילה, לטוב ולרע.

חֶברות: האגודות הקהילתיות

עד המאה ה-20 היו האגודות הקהילתיות, החֶברות (khevres), הבסיס לחיי החברה. החברה קדישא, היוקרתית שבהן, דאגה לקבורה. אגודות אחרות העניקו נדוניה לכלות עניות, ביקרו חולים, אספו צדקה או חילקו מצרכים לשבת ולפסח. היו חברות ללימוד, כמו חברה ש”ס וחברה משניות, והיו חברות של בעלי מלאכה, שפעלו כמעין גילדות. בעיירה אחת נהגו שואבי המים להתכנס בשבתות אחר הצהריים ללמוד “עין יעקב”, וערכו את סעודתם השנתית בשבוע של פרשת אֱמור, משום שהמילה נשמעה כמו אֶמער, דלי ביידיש. משחק המילים הזה ביטא את הרצון לעגן גם עבודה פשוטה במסורת הדתית.

ההנהגה הקהילתית בשטעטעל

הקהל

חיי הקהילה הוסדרו בידי הקהל, מוסד של ממשל עצמי קהילתי בעל סמכויות מנהליות, משפטיות ופיסקליות. הקהל ייצג את הקהילה מול השלטון, חילק את נטל המס וגבה אותו, פיקח על הצדקה ועל השירותים הדתיים, וחוקק תקנות. בוגוסלבסקי מכנה אותו “פרלמנט”, אך הדימוי עלול להטעות: הקהל לא היה מוסד דמוקרטי במובן המודרני. בדרך כלל שלטה בו שכבה מצומצמת של בעלי הון ומעמד, הפרנסים, והבחירות אליו נעשו בשיטות עקיפות ששמרו על כוחם.

מעל הקהילות פעלו מסגרות אזוריות. ראשיתן במאה ה-16, כאשר נציגי קהילות נפגשו בירידים הגדולים ליישוב סכסוכים ולחלוקת המס, וקהילות ליטא השתתפו בתחילה במסגרת ועד ארבע הארצות. בשנת 1623 הוקם “ועד מדינת ליטא” כגוף נפרד, שאיגד את הקהילות הראשיות, בריסק, גרודנו ופינסק, ואליהן הצטרפו מאוחר יותר וילנה וסלוצק. הוועד פעל עד ביטולו בידי הסיים ב-1764.

ביטולו הרשמי של הקהל באימפריה הרוסית ב-1844 לא הביא לקץ החיים הקהילתיים המאורגנים. גביית המסים עברה לרשויות העירוניות, אך החברות, בתי הכנסת, מוסדות הצדקה ו”הרב מטעם” המשיכו לפעול, ותפקידים רבים של הקהל עברו לגופים אלה. בפולין שבין שתי המלחמות הוסדרו הקהילות באמצעות צו נשיאותי משנת 1927 ותקנות שבאו בעקבותיו והורחבו בהדרגה לאזורים נוספים. ההסדר הזה קבע הנהלות קהילה נבחרות, והבחירות אליהן הפכו לזירת מאבק בין אגודת ישראל, הציונים והבונד, ולעיתים גם להתערבות של השלטונות.

 

המרא דאתרא ובעלי ההון

רב העיירה, המרא דאתרא, היה תלוי בפרנסים למימון שכרו ולחידוש כתב הרבנות שלו, שניתן לרוב לתקופה קצובה. מכאן נבע מתח מתמיד בין שיקול הלכתי לבין לחץ כלכלי, שהוליד לא פעם פולמוסים מקומיים. שאלות שחיטה וכשרות נגעו ישירות בהכנסות הקהילה ממס הבשר (הקָרוֹבְקָה, korobka) ובפרנסת השוחטים, וכל פסק שהחמיר או הקל עורר עליו מחנה שלם.

סוגיה רגישה במיוחד הייתה “השגת גבול” באַרֶנְדָה. תקנות הקהל והוועד אסרו על יהודי להציע לאציל מחיר גבוה יותר עבור חכירה שהחזיק בה יהודי אחר, ועיגנו את זכותו של החוכר הוותיק, את ה”חזקה”. חוכרים אמידים ניסו לא אחת לעקוף את האיסור, לעיתים בפנייה ישירה לאציל. רבנים שעמדו על דעתם מול בעלי ההון שילמו לעיתים במשרתם, ואחרים העדיפו לפשר. כך נשזרו הלכה, כלכלה ופוליטיקה פנים-קהילתית לרקמה אחת.

השטעטל והשלטון

גודלה של האוכלוסייה היהודית בשטעטל תורגם לעיתים רחוקות לכוח פוליטי מקומי. בממלכה המשותפת לא השתתפו היהודים בשלטון העירוני, אף שהיו להם דרכים להשפיע באמצעות קשרים עם בעלי שררה ובכוח הכלכלי שבידם. באימפריה הרוסית הגבילה החקיקה את ייצוגם במועצות העירוניות. בגליציה ההבסבורגית שאחרי 1867 נפתחו בפני יהודים אפשרויות רבות יותר, והיו בה עיירות שבהן כיהנו ראשי עיר יהודים. בפולין שבין המלחמות מצאו הרשויות לא פעם דרכים, בסיפוח שטחים סמוכים או בלחץ, להבטיח מיעוט יהודי במועצת העיר גם במקומות שבהם היו היהודים רוב.

בית הכנסת כמרחב חברתי ופוליטי

בית הכנסת היה בדרך כלל המבנה המרשים בעיירה. בעיירות רבות נבנו בתי כנסת מאבן, חלקם מבוצרים, ובאחרות, ובייחוד בליטא, בתי כנסת מעץ, שבהם עוסק המאמר השני. סביבו התקבצו בית המדרש, הקלויז והשטיבלעך, בתי התפילה הקטנים של חסידים, של בעלי מלאכה או של חברות.

בית הכנסת היה זירה של כבוד, מעמד ויחסי כוח. מקומות הישיבה נקנו, עברו בירושה ונרשמו בפנקס, והמקומות לאורך הכותל המזרחי היו שמורים לאמידים ולמלומדים. העליות לתורה, ובייחוד הכיבודים של הימים הנוראים ושמחת תורה, נמכרו במכירה פומבית, וההכנסה מהן מימנה את בית הכנסת ואת הצדקה. שמות התורמים נחקקו על פרוכות, על מנורות ועל לוחות זיכרון. בפולמוסים על מינוי רב או חזן התבטאו המתחים בין משפחות, בין חוגים ובין חסידים למתנגדים, ולעיתים הגיעו לפילוג ולהקמת מניין נפרד.

היה בבית הכנסת גם כלי של מחאה. לפי מנהג “עיכוב הקריאה”, מי שחש שנעשה לו עוול יכול היה לעלות לבימה בשבת ולמנוע את קריאת התורה עד שהקהל ישמע את טענתו. אלמנה שלא קיבלה את המגיע לה, או בעל מלאכה שעבודתו לא שולמה, יכלו כך לחייב את הנהגת הקהילה להתייחס לעניינם. המנהג משקף את בית הכנסת כמרחב ציבורי, שבו נפגשו כל שכבות הקהילה, התפללו, למדו, החליפו חדשות והתווכחו.

בית כנסת מבפנים

דמויות בשטעטל

הרב, השמש והגבאים

הרב פסק בשאלות איסור והיתר, דן בסכסוכים ודרש בשבתות מיוחדות, שבת שובה ושבת הגדול. לצדו פעלו הגבאים, שניהלו את בית הכנסת ואת כספיו, והשמש, שהעיר את המתפללים לסליחות, הכריז על כניסת השבת ומילא שליחויות רבות. השמש היה מן הדמויות המוכרות ביותר ברחוב היהודי.

המלמד והחדר

החינוך היהודי היה נפוץ מאוד, אך לא אחיד. בנים רבים למדו בחדר מגיל שלוש או ארבע, תחילה את האלף-בית והתפילות, אחר כך חומש עם פירוש רש”י, ובהמשך משנה וגמרא. היקף הלימוד ואיכותו היו תלויים ביכולת המשפחה לשלם. החדר הפרטי, לרוב חדר בביתו של המלמד, היה צפוף ורועש. “תלמוד תורה” הקהילתי, שהוחזק מכספי הצדקה, נועד ליתומים ולבני עניים, ורמתו הייתה לעיתים ירודה. ישיבות גדולות, כמו בוולוז’ין, במיר, בסלובודקה ובראדין, משכו את המעטים שהמשיכו ללמוד אחרי גיל הנעורים. כתיבה, ובוודאי כתיבה בעברית, לא הייתה בהכרח חלק מן החינוך הבסיסי, ובנים רבים יצאו מן החדר כשהם יודעים לקרוא אך מתקשים לכתוב.

הבנות לא למדו בחדר הרגיל. חלקן למדו אצל מלמד או מלמדת לקרוא את התפילות, ורבות למדו לקרוא יידיש. רמת האוריינות של הבנות השתנתה מאוד לפי תקופה, אזור ומעמד: בת סוחר אמיד בעיר יכלה לשלוט בכמה שפות, ובת עגלון בעיירה נידחת לא תמיד ידעה לקרוא. מסוף המאה ה-19 למדו בנות רבות בבתי ספר ממלכתיים או פרטיים, ולעיתים קרובות קיבלו השכלה כללית רחבה יותר מאחיהן שלמדו בחדר.

לקריאת היידיש של הנשים הייתה השפעה על תולדות הספרות. נשים היו חלק גדול מציבור הקוראים ביידיש, והביקוש שלהן הניע מדפיסים וסופרים. “צאינה וראינה”, ספר של פירושים ואגדות על התורה שנכתב במאה ה-17, נקרא בשבתות כמעט בכל בית, עד שזכה לכינוי “חומש של נשים”. במאה ה-19 כתב המשכיל הווילנאי אייזיק מאיר דיק עשרות סיפורים דידקטיים ביידיש, שנמכרו ברחוב בחוברות זולות ונקראו בעיקר בידי נשים. מתוך הקהל הזה צמחה גם הספרות היידית המודרנית של מנדלי, שלום עליכם ופרץ.

התפתחות החינוך הממלכתי מטעם השלטון הרוסי, ובכלל זה בתי הספר הממשלתיים ליהודים שהוקמו משנות הארבעים של המאה ה-19, עוררה התנגדות עזה בקרב ההנהגה המסורתית, אך גם פתחה פתח לרפורמות בחדר עצמו. ה”חדר המתוקן”, שלימד עברית בעברית לצד חשבון ושפת המדינה, היה אחד מסימני השינוי.

המלמד היה דמות שנויה. אף שחי לרוב בדוחק, נהנה ממידה של כבוד, שכן בידיו הופקדה העברת המסורת לדור הבא. הספרות היידית והעברית תיארה אותו לא פעם כעני, מר נפש ומכה, ובזיכרונות רבים הוא מופיע גם כמחנך מסור. שיטות ההוראה השתנו ממלמד למלמד ומדור לדור. מקובל לייחס לחינוך הליטאי נטייה לניתוח אנליטי ולחינוך החסידי דגש על רגש ודבקות, אך ההבדלים בין חסידות למתנגדות לא השתקפו באופן ישיר בכל חדר: רוב המלמדים לימדו קריאה, חומש וגמרא בשיטות דומות. ההבדל ניכר בעיקר בישיבות ובחצרות. דמות המלמד בין תלמידיו חוזרת בתצלומיו של סולומון יודובין ובציוריו של גריגורי אינגר.

המלמד

המתווך מול השלטון

בעיירות רבות היה אדם שמילא את תפקידו של “עורך דין”. לא היה לו תואר אקדמי, אך היו לו ידע בחוק, כושר ביטוי ושליטה ברוסית או בפולנית. אליו פנו בני העיירה כשנזקקו לעתירה, לבקשת רישיון, לייצוג בסכסוך על קרקע או לטיפול בגיוס לצבא. דמותו גילמה את הצורך של הקהילה לדבר עם העולם החיצון בשפתו, ולעיתים היה מעורב גם בפעילות ציבורית שהשפיעה על הקהילה כולה.

הכליזמרים והבדחנים

הכליזמרים ליוו חתונות ושמחות, ולעיתים ניגנו גם בירידים ובאירועים של שכנים לא-יהודים. לצדם פעל הבדחן, שבחתונה שעשע את הקהל בחרוזים מאולתרים, ובטקס ההינומה “הזכיר” לכלה את חומרת היום עד שפרצה בבכי. הממסד הדתי ראה בכליזמרים מעמד נמוך, אך המוזיקה והחרוזים היו מן הרכיבים העמידים בתרבות השטעטל, ושבו לחיים בתחייה של סוף המאה ה-20.

המשפחה: שידוכים, נישואים וילדות

השידוך והנדוניה

המשפחה הייתה היחידה הכלכלית והחברתית הבסיסית בשטעטל, והנישואים היו עניין של המשפחה כולה. השידוך נעשה לרוב בתיווכו של שדכן, והשיקולים היו ייחוס, למדנות, ממון ומוניטין. משפחה אמידה ביקשה לבתה חתן למדן, ומשפחת החתן ציפתה לנדוניה. במשפחות האמידות התחייב החותן גם ל”קעסט”, אחזקת הזוג הצעיר בביתו לכמה שנים, כדי שהחתן יוכל להמשיך ללמוד. משפחות עניות התקשו לגייס נדוניה, ולכן תפסו החברות להכנסת כלה מקום חשוב כל כך.

גיל הנישואים השתנה. במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 נישאו בני האליטה לא פעם בגיל צעיר מאוד, לעיתים בגיל 13–15. במהלך המאה ה-19 עלה הגיל בהדרגה, בין היתר בהשפעת ההשכלה, חוקי השלטון והקשיים הכלכליים, ובסוף המאה נישאו רוב הצעירים בשנות העשרים לחייהם. גם מעמד הבחירה האישית התחזק, ובקרב הדור הצעיר נתפס שידוך כפוי כסמל לעולם הישן.

הורים, ילדים ודורות

הילדים השתלבו מגיל צעיר במטלות הבית. הבנים נשאו עצים להסקה, סייעו בחנות או יצאו לחדר, והבנות עזרו בהכנת המזון, בכביסה ובטיפול באחים הקטנים. הגבול בין משחק לעבודה היה מטושטש. עדויות רבות מתארות ילדות ענייה אך עשירה בחוויות, בשירי עם ביידיש ובסיפורי סבתא.

התמותה הגבוהה הותירה אחריה אלמנות ויתומים רבים. אלמנה נאלצה לפרנס את ילדיה לבדה, לרוב במסחר זעיר, והקהילה והחברות סייעו במידת יכולתן. בעיות קשות במיוחד היו העגינות, כאשר בעל נעלם בדרכים, היגר לאמריקה או נפל במלחמה מבלי שנודע גורלו. התלות בין הדורות פעלה בשני הכיוונים: הורים פרנסו בנים נשואים בשנות הקעסט, וילדים בוגרים, ובעיקר מהגרים, שלחו כסף להוריהם שנשארו בעיירה. מסוף המאה ה-19 היו הכספים שנשלחו מאמריקה מקור הכנסה חשוב לבתים רבים בשטעטל.

הבית והחצר

מאחורי חזיתות העץ הצנועות, המכוסות גגות רעפים, קרשים או קש, היה הבית לרוב קטן: חדר או שניים, רצפת עץ או עפר, ריהוט בסיסי ושולחן גדול ששימש לארוחות וללימוד. במרכזו עמד תנור לבנים גדול, האויוון (oyvn). בחורף הארוך של ליטא הוא סיפק חום הכרחי, שימש לבישול ולאפיית לחם וחלות, ולעיתים הותקן עליו או לצדו משטח שינה לילדים או לזקני המשפחה. סביב התנור ומדף האח שלידו, הפריפעטשיק (pripetshik), התנהלו חיי הבית: שם סופרו סיפורים, נשמעו שירי ערש ונלמדו האותיות הראשונות, כפי שמתאר השיר הידוע של מארק ורשבסקי.

בחצר הקטנה, ההויף (hoyf), התנהלה שגרת החיים המעשית. שם עמדו לעיתים באר המים, מחסן העצים להסקה, דיר קטן לעז או לפרה ולול תרנגולות. בעלי החיים האלה סיפקו חלב וביצים, ובמשפחות רבות היו קו ההגנה האחרון בין מחסור לרעב. בקיץ גידלו ירקות ותבלינים בגינה קטנה, והחצר שימשה מרחב עבודה לא פחות מאשר מקום מפגש משפחתי.

הגבול בין הפרטי לציבורי היה דק. החנות פעלה לא פעם מתוך הבית, לקוחות נכנסו ויצאו במשך היום, כמה משפחות חלקו חצר אחת, וקרובי משפחה גרו לעיתים באותו מבנה. חיי המשפחה, הפרנסה והקהילה נשזרו למרקם אחד צפוף, שסייע לקיים את הקשרים המשפחתיים והקהילתיים גם בתנאים של מחסור.

הבית בשטעטעל

 

עוני וצפיפות

שורשי העוני

העוני היה מנת חלקם של רוב תושבי השטעטל, והוא החריף במחצית השנייה של המאה ה-19. הגידול הדמוגרפי המהיר, האיסור על מגורים מחוץ לתחום המושב, ירידת מקורות הפרנסה המסורתיים והמדיניות המגבילה של השלטון הצטברו יחד לכדי צפיפות קשה. “התקנות הזמניות” של מאי 1882 אסרו על יהודים להתיישב מחדש מחוץ לערים ולעיירות, הגבילו את רכישתם וחכירתם של מקרקעין במרחב הכפרי ואסרו עליהם לסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. אכיפתן השתנתה ממקום למקום, ופרשנויות של הסנאט הרחיבו או צמצמו אותן לאורך השנים, אך השפעתן המצטברת דחקה יהודים רבים מן הכפרים אל העיירות.

בעיירות רבות התחרו עשרות חנוונים ובעלי מלאכה על מעט לקוחות. ה”לופטמענטש” (luftmentsh), אדם ללא פרנסה קבועה שמתפרנס כביכול מן האוויר, הפך לדמות קבועה בספרות היידיש, ומנחם-מענדל של שלום עליכם הוא דוגמתו המפורסמת.

הרחובות לא היו סלולים, ובאביב ובסתיו הפכו לביצת בוץ. הבתים, עשויי עץ ברובם, נצמדו זה לזה, ולעיתים התגוררה משפחה שלמה בחדר אחד. לא היו מערכות ביוב, ומי השתייה נשאבו מבארות או הובאו בידי שואבי מים. שריפות כילו רחובות שלמים, ומגפות כולרה וטיפוס פקדו את העיירות שוב ושוב.

המבט מבחוץ

מראות אלה עוררו תגובות קשות. סופרי ההשכלה ראו בעוני ובהזנחה סימפטום לפיגור החברה המסורתית, ומנדלי מוכר ספרים תיאר את הבוץ והרפש של עיירותיו הבדיוניות, כתריאלבקע וכבצלון. יהודים ממערב אירופה, פילנתרופים, עיתונאים ושליחי ארגוני סיוע, נדהמו מן הדלות. בעיתונות הלאומנית ובדוחות פקידים רוסיים שימש דימוי היהודי המלוכלך הצדקה להגבלות.

המפגש הנרחב ביותר בין יהודי המערב לשטעטל התרחש במלחמת העולם הראשונה, כאשר חיילים וקצינים יהודים בצבא הגרמני הגיעו לפולין ולליטא הכבושות. רבים מהם נרתעו מן העוני, ודימוי “יהודי המזרח” (Ostjude) כמוזנח ונחשל התקבע בקרב יהודי גרמניה. אחרים מצאו בעיירה אותנטיות יהודית שאבדה במערב. ארנולד צווייג והצייר הרמן שטרוק, שהגיע לאזור כקצין, פרסמו ב-1920 את “פני יהודי המזרח”, ספר שהציג את יהודי השטעטל באהדה רבה.[9] אלפרד דבלין, שסייר בפולין ב-1924, תיאר את הדלות והצפיפות ברובעים היהודיים לצד התפעלות מעוצמתם הרוחנית של תושביהם.[10]

את התיאורים האלה יש לקרוא בזהירות, שכן רבים מן המבקרים באו עם עמדה מוכנה מראש: המשכילים והציונים ביקשו להוכיח את הצורך בשינוי, והאנטישמים את נחיתות היהודים. מצוות הטהרה, המקווה ומנהג המרחץ לפני שבת עיצבו הרגלים של רחצה וניקיון פולחני, אך אין בהם כדי להעיד על תנאי היגיינה טובים או גרועים יותר מאלה של השכנים. בין שתי מלחמות העולם פעלו בעיירות מרפאות, מעונות קיץ לילדים ומבצעי חינוך לבריאות של אגודת טאָז (TOZ), בתמיכת הג’וינט. בזיכרונות בני העיירות נזכר העוני בתערובת של כאב וחיבה, ובספרי היזכור הוא מופיע כחלק מן העולם שאבד.

שבת ומועד

כאשר השטעטל לבש שבת

ששת ימי המעשה בשטעטל היו רצופים מסחר, מיקוח ותנועה. השוק המה אדם, עגלות חרקו ברחוב, וסוחרים יהודים ולא-יהודים התווכחו על מחירי תבואה, עצים ובדים. אם יום השוק היה רעש והמולה, הרי שהשבת הייתה שעת הפנאי האמיתית היחידה של רוב יהודי העיירה. ככל שהתקרב יום שישי אחר הצהריים השתנה קצב החיים. החנויות נסגרו, הדוכנים התקפלו, ובית המרזח קיבל את אורחיו האחרונים. האופים הוציאו את החלות מן התנורים, וריח החמין והצימעס התפשט בסמטאות. בכל בית הודלקו הנרות, והנשים, שעליהן הוטלה עיקר מלאכת ההכנה, החליפו את בגדי העבודה בבגדי שבת. הגברים לבשו קפוטה נקייה וכובע חגיגי; בעיירות החסידיות חבשו רבים שטריימל, ואילו בקרב המתנגדים היה הלבוש לרוב צנוע יותר. הרחובות, שרק שעות אחדות קודם לכן היו הומים מרוכלים ועגלונים, התרוקנו.

השבת וחגי ישראל

עם השקיעה התמלא בית הכנסת. “לכו נרננה” וקבלת שבת בקעו מן החלונות. השבת יצרה מסגרת משותפת של זמן קדוש ושל טקסים קהילתיים, שבה השתתפו העשיר והעני, החוכר ובעל המלאכה. ההבדלים החברתיים לא נעלמו: הם השתקפו במקומות הישיבה, בכיבודים ובשולחן השבת, שבביתו של עני לא תמיד היה עליו בשר. אבל לשעות אחדות פסקו המסחר והמיקוח, נסגרו פנקסי החשבונות, ובמקומם באו המשפחה, התפילה והלימוד. ששת ימי החול סיפקו את האמצעים, והשבת העניקה להם משמעות.

במוצאי השבת, עם הבדלה, חזר העולם לקצבו. הנשים שבו לחנות, הגברים לחשבונות, ובשבוע שבו חל יום השוק כבר חיכו העגלות של יום שני. המעבר החד בין ימי המסחר לשקט של ליל שבת ממחיש את אחד המאפיינים העמוקים של השטעטל: המסחר והפרנסה לא עמדו בניגוד לחיי הרוח, הם התקיימו לצדם ושירתו אותם. אולי משום כך נחרתה השבת בזיכרונותיהם של בני העיירה לא פחות מן השוק, מן הירידים ומבית המדרש.

כניסת השבת

החגים

אם השבת העניקה לשטעטל את קצבו השבועי, החגים עיצבו את מחזורו השנתי. הם היו מועדים דתיים, וגם אירועים חברתיים וכלכליים.

הימים הנוראים פתחו את השנה ברצינות כבדה. השמש עבר בין הבתים לפני עלות השחר וקרא לסליחות, ובראש השנה וביום הכיפורים התמלא בית הכנסת כפי שלא התמלא בשום עת אחרת בשנה. גם יהודי הכפרים באו לעיירה, ולא פעם לנו אצל קרובים או בבית המדרש. ביום הכיפורים נסגרו החנויות כולן, ואפילו השכנים הלא-יהודים ידעו שבאותו יום אין טעם לבוא לשוק.

בסוכות הוקמו ברחובות ובחצרות סוכות עץ מכוסות ענפי אשוח, ליבנה או אורן, וקושטו בפירות, בירק ובקישוטי נייר צבעוניים. במקומות רבים התקיימו באותה עונה, אחרי האסיף, ירידים שנתיים גדולים, שאליהם נהרו סוחרים, בעלי מלאכה ואיכרים מכל האזור. מזג אוויר נוח והפסקת העבודות בשדה הפכו את התקופה למועד טבעי למסחר, וכך השתלב החג במעגל הכלכלה האזורית מבלי לאבד את אופיו.

בפורים התרופפו מוסכמות היום-יום. הרחובות התמלאו ילדים מחופשים, משלוחי מנות עברו מבית לבית, ובבתי הכנסת נשמעה קריאת המגילה ברעשנים ובצחוק. בעיירות רבות הוצג “פורים-שפיל”, מחזה עממי ביידיש ששילב הומור, סאטירה ולעיתים ביקורת חברתית. זה היה אחד הרגעים הנדירים שבהם התירה החברה המסורתית פורקן מבוקר, שמחה קולנית ואף לעג לבעלי השררה. בפסח נוקו הבתים מן החמץ עד הפינה האחרונה, הכלים הוגעלו בכיכר או בחצר הרב, והחברות דאגו ש”מעות חיטין” יגיעו לכל משפחה ענייה, כדי שגם בביתה ייערך סדר.

בשמחת תורה הוצאו ספרי התורה, והמתפללים הקיפו עמם את הבימה בשירה ובריקודים. גם מי שלא נמנו עם הלמדנים השתתפו, והילדים רצו סביב הבימה עם דגלים ותפוחים נעוצים בנרות. בעיירות שבהן הלימוד היה מוקד הזהות, ביטא החג את התורה כאוצר משותף לקהילה כולה, ולא כנחלתם של הרבנים בלבד.

מחזור השבתות והחגים העניק לשטעטל את פעימותיו הקבועות. בין ירידים לתפילות, בין מסחר לריקודים ובין עבודת החול לקדושת המועד נבנתה תרבות ששילבה חיי רוח עם חיי מעשה תוססים.

פורים בשטעטעל

השטעטל המשתנה: מודרניזציה מבפנים

השטעטל לא היה חברה קפואה, ושינוייו החלו עשרות שנים לפני חורבנו. מאמצע המאה ה-19 חדרו אליו ספרי ההשכלה, לעיתים בהסתר בין דפי הגמרא. מסוף המאה הגיעו העיתונים, תחילה עברית, “המליץ” ו”הצפירה”, ומ-1903 העיתון היומי ביידיש “דער פֿרײַנד”, ואחריו “הײַנט” ו”דער מאָמענט” בוורשה. בעיירות רבות קמו ספריות ציבוריות, שהפכו למרכזי פעילות של הנוער, וחוגים דרמטיים שהעלו מחזות ביידיש.

התנועות הפוליטיות הגיעו גם לעיירה הקטנה. חובבי ציון והציונות, הבונד, פועלי ציון והמזרחי פתחו סניפים, ובין שתי המלחמות פעלו בשטעטל תנועות נוער רבות, השומר הצעיר, החלוץ, בית”ר, צוקונפט, ולצדן אגודת ישראל. במקביל לחדר קמו רשתות חינוך מודרניות: “תרבות” העברית-ציונית, ציש”ָא (CYSHO) היידית-חילונית, “יבנה” של המזרחי ו”בית יעקב” לבנות של אגודת ישראל. קופות גמילות חסדים ובנקים קואופרטיביים, בתמיכת הג’וינט, ניסו לחלץ את בעלי המלאכה והחנוונים מן המשבר הכלכלי של שנות העשרים והשלושים.

השינויים עוררו מתחים בין דורות. בנים ובנות שהצטרפו לתנועות נוער יצאו לטיולים בשבת או העלו הצגות, לתדהמת הוריהם, וסופר יידיש אורח יכול היה להרצות באולם הכבאים בפני קהל גדול יותר מזה של בית הכנסת. ובכל זאת, השבת נשמרה כיום מיוחד גם אצל רבים מן החילונים. השטעטל של שנות השלושים היה עני, ורבים מצעיריו חלמו להגר, אך הוא היה גם חברה פעילה, מאורגנת ומגוונת, שהוסיפה להסתגל לנסיבות חדשות.

השטעטעל המשתנה

מקרה מבחן: איישישוק

איישישוק (Eišiškės), עיירה כ-60 קילומטרים מדרום לווילנה, היא אחת העיירות המתועדות ביותר בליטא, בזכות מפעלה של יפה אליאך, ילידת העיירה, שאספה במשך שנים צילומים, מסמכים ועדויות מבני העיירה ומשכניהם. התצלומים שאספה מוצגים כיום ב”מגדל הפנים” במוזיאון לזכר השואה בוושינגטון, וספרה מתאר את חיי העיירה לאורך דורות.[11]

בין שתי מלחמות העולם הייתה איישישוק, שנמצאה אז בתחומי פולין, עיירה של כמה אלפי תושבים, שרובם יהודים. במרכזה עמדה כיכר השוק, ובה התנהל המסחר עם האיכרים הפולנים והבלארוסים מן הכפרים שבסביבה. הסוחרים קנו מהם תבואה ופשתן, ומכרו להם מצרכים ובדים. בתי הכנסת ובית המדרש עמדו בסמוך לכיכר, וגאוות העיירה הייתה ה”קיבוץ”, ישיבה של פרושים, צעירים שהקדישו את עצמם ללימוד והוחזקו בידי הקהילה. בעלי הבתים נהגו לארח את הלומדים לארוחות, במנהג “טעג” (ימים).

בעיירה פעלו חברות צדקה, מוסדות עזרה לחולים ולעניים, ספרייה, תנועות נוער ובית ספר עברי של רשת “תרבות”. הצילומים משנות העשרים והשלושים מראים חתונות, קבוצות של תנועות נוער, חנויות, צלמים מקומיים ומשפחות בבגדי שבת. רבים מבני העיירה היגרו לאמריקה ולארץ ישראל, ושמרו על קשר עם בני משפחתם באמצעות מכתבים וכסף.

בדוגמה של איישישוק מתגלים יחד כל היסודות שתוארו כאן: שוק המחבר בין העיירה לכפר, מוסדות לימוד שהיו גאוות הקהילה, רשת של צדקה ועזרה הדדית, השפעה גוברת של תנועות מודרניות והגירה המקשרת את העיירה לעולם. בספטמבר 1941 נרצחו יהודי איישישוק בידי יחידה גרמנית ועוזרים ליטאים. על החורבן ועל זיכרונו של העולם הזה עוסק המאמר השני.

סיכום

השטעטל שתואר כאן אינו העיירה המבודדת של הזיכרון הנוסטלגי, ואף לא הקהילה הגוססת שתיארו מבקריה. הוא צמח במאות ה-16 עד ה-18 כחלק מכלכלת האחוזות, על בסיס קהילות יהודיות ותיקות יותר, ונבנה מחדש לאחר חורבנות המאה ה-17. הוא התקיים בזכות רשת צפופה של קשרים עם האציל, האיכר, הפקיד והסוחר, רשת שהייתה מבוססת על תלות הדדית בלתי שוויונית, ושבה שיתוף פעולה כלכלי התקיים לצד חשדנות ואלימות.

בתוך המערכת הזו פעלה קהילה יהודית בעלת שפה, מוסדות ומערכת ערכים משלה. הקהל והחברות, בית הכנסת והחדר, השבת והחגים, שמרו על זהות נבדלת, והמשפחה הייתה היחידה הכלכלית והחברתית שעליה נשען הכול. הנשים מילאו בכלכלה תפקיד שהדימוי המסורתי נטה להצניע, ובתחינות ביטאו עולם דתי משלהן. הקהילה לא הייתה הרמונית: היררכיה ברורה הפרידה בין השיינע יידן לבין בעלי המלאכה והקבצנים, רבנים נאבקו בבעלי ההון, והעוני היה חלק מן השגרה.

ליטא ההיסטורית מחדדת את התמונה. יהודיה שמרו על זהות מובחנת תחת ריבונויות מתחלפות, מן הדוכסות הגדולה, דרך הממלכה המשותפת ועד תחום המושב הרוסי, ותרמו לפיתוח הכלכלה והמסחר בכל אחת מהן.

מסוף המאה ה-19 עמד השטעטל בפני משברים קשים: עוני, תחרות, חוקים מגבילים, הגירה המונית ומלחמות. אך הוא לא רק התפורר. הוא גם השתנה, הסתגל, פיתח מוסדות חדשים של חינוך, תרבות ועזרה הדדית, והוסיף להתקיים כחברה חיה עד שהושמד בשואה. ההבחנה הזו בין שקיעה לבין השמדה, ובין העיירה ההיסטורית לבין דימוייה המאוחרים, היא נקודת המוצא של המאמר השני.

המשך קריאה: מאמר שני

המאמר השני בצמד, “השטעטל: מורשת, שקיעה וזיכרון, מבתי הכנסת מעץ ועד ‘כנר על הגג'”, ממשיך מן הנקודה שבה עוצר מאמר זה. חלקו הראשון עוסק במורשת החומרית והרוחנית של יהדות ליטא: בתי הכנסת מעץ, שנבנו בגלוי במרחב הציבורי, בתי העלמין כארכיון קהילתי, ווילנה, “ירושלים דליטא”, מן הגאון ועד ספריית שטראשון ו”בריגדת הנייר” שהצילה ספרים מן הגטו.

חלקו השני מתחקה אחר התהליכים שערערו את מעמד השטעטל מן המחצית השנייה של המאה ה-19, היחלשות האצולה, מדיניות השלטון הרוסי, מסילות הברזל, הקואופרטיבים של האיכרים, הפוגרומים וההגירה, ואחר דרכי ההסתגלות בפולין ובברית המועצות בין שתי מלחמות העולם, עד החורבן. חלקו השלישי בוחן את השטעטל כדימוי: בספרות היידיש והעברית, בצילום ובאמנות, בזיכרון הישראלי והאמריקאי, בספרי היזכור ובמוזיאונים. טענתו המרכזית היא שהשטעטל לא גווע מעצמו, כפי שהציגו אותו מבקריו, אלא הוסיף להשתנות עד שהושמד.

לקריאת המאמר השני באתר גילי חסקין

מקורות

בוגוסלבסקי, ש’ (2024). הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית. הוצאת זרש.

Döblin, A. (1925). Reise in Polen. Berlin: S. Fischer.

Dubnow, S. M. (1916). History of the Jews in Russia and Poland (Vol. 1). Philadelphia: Jewish Publication Society of America.

Dynner, G. (2014). Yankel’s Tavern: Jews, Liquor, and Life in the Kingdom of Poland. Oxford: Oxford University Press.

Eliach, Y. (1998). There Once Was a World: A 900-Year Chronicle of the Shtetl of Eishyshok. Boston: Little, Brown.

Hundert, G. D. (2004). Jews in Poland-Lithuania in the Eighteenth Century: A Genealogy of Modernity. Berkeley: University of California Press.

Kassow, S. D. “Shtetl.” YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe.

Katz, D. (2004). Lithuanian Jewish Culture. Vilnius: Baltos Lankos.

Polonsky, A. (2013). The Jews in Poland and Russia: A Short History. Oxford: Littman Library of Jewish Civilization.

Rosman, M. J. (1990). The Lords’ Jews: Magnate-Jewish Relations in the Polish-Lithuanian Commonwealth during the Eighteenth Century. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Teller, A. (2016). Money, Power, and Influence in Eighteenth-Century Lithuania: The Jews on the Radziwiłł Estates. Stanford: Stanford University Press.

Weissler, C. (1998). Voices of the Matriarchs: Listening to the Prayers of Early Modern Jewish Women. Boston: Beacon Press.

Zweig, A., & Struck, H. (1920). Das ostjüdische Antlitz. Berlin: Welt-Verlag.

[1]התיאור הכללי של השטעטל במאמר זה מבוסס במידה רבה על הערך Shtetl מאת שמואל קאסוב (Samuel D. Kassow) ב-YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe.

[2]ש’ בוגוסלבסקי, הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית, הוצאת זרש, 2024.

[3]על השתלשלות הגבולות והמסגרות המדיניות ראו: A. Polonsky, The Jews in Poland and Russia: A Short History, Oxford 2013.

[4]על האַרֶנְדָה ועל היחסים בין המגנאטים ליהודים ראו: M. Rosman, The Lords’ Jews: Magnate-Jewish Relations in the Polish-Lithuanian Commonwealth during the Eighteenth Century, Cambridge, MA 1990; A. Teller, Money, Power, and Influence in Eighteenth-Century Lithuania: The Jews on the Radziwiłł Estates, Stanford 2016.

[5]G. Dynner, Yankel’s Tavern: Jews, Liquor, and Life in the Kingdom of Poland, Oxford 2014. דיינר עוסק בעיקר בפולין הקונגרסאית במאה ה-19, ומראה כיצד נמשכה חכירת בתי המרזח בידי יהודים גם לאחר שהשלטונות ניסו לדחוק אותם ממנה.

[6]על המפקד ועל ניתוחו ראו: G. D. Hundert, Jews in Poland-Lithuania in the Eighteenth Century: A Genealogy of Modernity, Berkeley 2004.

[7]על ספרות התחינות ועל עולמן הדתי של הקוראות ראו: C. Weissler, Voices of the Matriarchs: Listening to the Prayers of Early Modern Jewish Women, Boston 1998.

[8]האנקדוטות על אקסנפלד ועל ברדיצ’ב, וכן אלה על כינויי תושבי העיירה ועל שואבי המים שלהלן, מובאות בערך של קאסוב (לעיל הערה 1). הן מוסיפות צבע, אך אין לראות בהן תיאור מייצג של כל העיירות.

[9]Arnold Zweig & Hermann Struck, Das ostjüdische Antlitz, Berlin 1920.

[10]Alfred Döblin, Reise in Polen, Berlin 1925.

[11]Y. Eliach, There Once Was a World: A 900-Year Chronicle of the Shtetl of Eishyshok, Boston 1998. יש להבחין בספר בין התיעוד של המאה ה-19 וה-20, הנשען על מסמכים, צילומים ועדויות, לבין המסורות על ראשית היישוב, שהן בחלקן אגדות מקומיות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

error: Content is protected !!