הקרנבל של בינש – מסורת ימי-ביניימית חיה בלב בלגיה

כתב: גילי חסקין ‏22/01/26

צילומים: Jean Dupont;  Marcel Lambert;  André Lefèvre ; Louis Dubois ; Henri Moreau

ראה גם, באתר זה: מאפייני הקרנבלים בעולם; שורשי תופעת הקרנבלים. מדריך למטיילים בנושא קרנבלים.; קרנבלים – המלצות לקריאה .

ראו גם, באתר זה: ראו באתר זה: קרנבל בריו דה ז'ניירו, קרנבל בסלבדור,  קרנבל באורורו – בוליביה; קרנבל בטרינידד;  קרנבל בטנריף, קרנבל בוונציה; קרנבל בסרדיניה ; הקרנבלים של אירופה ; קרנבל בויארג'ו , קרנבל הניוקי בוורונה; קרנבל בקבו ורדה ; קרנבל בלוצרן ; קרנבל בפרניק-בולגריה

להרצאה בנושא קרנבלים

בלב דרום בלגיה, בעיירה ההיסטורית בִּינְש (Binche), מתעוררת לחיים מדי שנה מסורת ימי-ביניימית מרתקת המשתרעת על פני למעלה משש מאות שנה. במשך שלושת הימים שלפני יום רביעי האפר, הופכת העיירה למרחב טקסי שבו כאלף גברים מתחפשים ל"זִ׳יל" (Gille) – דמויות מסתוריות עטורות מסכות שעווה ונוצות יען, הנעות לקצב התופים ושקשוק נעלי העץ על רחובות האבן. חשיבותו של הקרנבל, המהווה דוגמה נדירה לתרבות אירופית עתיקה ששרדה עד היום, אף זיכתה אותו בהכרה בינלאומית של אונסק"ו כיצירת מופת של המורשת התרבותית והבלתי-מוחשית של האנושות.

העיר בינש, השוכנת במחוז אנו (Hainaut), מהווה את אחד ממוקדי הזהות המובהקים של וולוניה – החבל דובר הצרפתית בדרומה של בלגיה. הקרנבל אינו רק אירוע מקומי, אלא זיקוק של התרבות הוולונית, המקדשת את החיבור שבין הקהילה למסורת אבותיה. בעוד שבלגיה מחולקת בין צפון פלמי לדרום פרנקופוני, הקרנבל של בינש משמש כעוגן תרבותי המדגיש את המורשת הייחודית של הדרום: שילוב בין הומור סרקסטי, גאווה מקומית ופולקלור ששורשיו טמונים עמוק בימי הביניים ובתקופת הרנסאנס

בינש: מרחב ימי־ביניימי דחוס ואורגני

בִּינְש היא עיירה ימי־ביניימית קטנה בדרום בלגיה, השוכנת במחוז הבלגי הֵנוֹ (Hainaut), אשר חשיבותה ההיסטורית עולה לאין שיעור על ממדיה הצנועים. העיירה, המוקפת עדיין בקטעים מרשימים של חומות ימי־ביניימיות, התפתחה כמרכז אזורי בתקופת ימי הביניים המאוחרים והעת החדשה המוקדמת, ונהנתה ממיקומה על קו התפר שבין העולמות הרומאנסיים[1] והגרמאניים של ארצות השפלה.

מעבר לקרנבל, שמרה בינש על מרקם עירוני קומפקטי של גרעין היסטורי, הכולל כנסיות, מבני ציבור ושרידי ביצורים, המעידים על מעמדה בעבר. כיום מגלמת העיירה, רצף נדיר בין מסורת עירונית ימי־ביניימית לבין מורשת חיה ופעילה.

הכניסה לבִּינְש מרגישה כחציית סף בזמן, כאשר שרידי החומה הימי־ביניימית משרטטים גבול ברור בין החוץ הכפרי לליבה העירונית הדחוסה. מעבר לשערים הישנים נגלית עיר קומפקטית, שבה אובדת תחושת קנה המידה המודרני, לטובת מבוך אינטימי של סמטאות צרות, מרוצפות אבן ומפותלות, המותאמות באופן אורגני לתוואי השטח. הבתים הנמוכים, המשלבים אבן בהירה ולבנים אדמדמות עם תריסי עץ כהים, ניצבים בסמיכות המקרבת את הולך הרגל אל קירותיהם ואל רגעי היומיום. במרחב זה, נטול השדרות הרחבות, השקט רצוף בהדים עמומים של צעדים על אבן, צלצול פעמון מרוחק או דלת נפתחת, וכל פנייה במבוך עשויה לגלות פרט חדש – חצר נסתרת או כנסייה הנפתחת לפתע אל כיכר שקטה.

בכיכר המרכזית מתרכזת תחושת הלב הפועם של העיירה. המבנים הציבוריים, בהם בית העירייה והכנסייה, יוצרים מסגרת מאוזנת שאינה משתלטת על המרחב אלא מעגנת אותו. הכול קרוב, הכול נגיש, והמרחקים קצרים. אך מאחורי המראה הרגוע מסתתרת שכבה נוספת, כמעט מוחשית — הידיעה שכאן, באותן סמטאות צרות ובין אותם קירות אבן, מתפרץ אחת לשנה הקרנבל הגדול. קשה לדמיין את השקט הזה מתמלא בקצב תופים, במסכות ובצבעים עזים, אך דווקא הניגוד הזה מעניק לבינש את קסמה.

בינש אינה עיר של מונומנטים גדולים, אלא של רצף. עיר שבה הזמן נדמה כמי שנערם בשכבות דקות: ימי הביניים, העת החדשה, וההווה, כולם נוכחים בו־זמנית. מרחב קטן, הנושא בתוכו עומק היסטורי ותרבותי גדול.

המקורות הימי-ביניימיים

הקרנבל של בינש ניצב בין הקרנבלים העירוניים העתיקים ביותר באירופה. האזכורים הכתובים המוקדמים ביותר שלו מופיעים בשנת 1394, כאשר בינש הייתה עיר מבוצרת בתוך הרוזנות הנו – אזור גבול תוסס מבחינה פוליטית ותרבותית בין העולם הלטיני־רומאנסי לבין העולם הגרמאני, שבו נפגשו שפות, מסורות וזהויות שונות.

חגיגות אלה היו קשורות באופן אינטימי ללוח השנה הליטורגי, וסימנו את הסף הלימינלי שבין הזמן הרגיל לעונת הארבעים ימי הצום והתשובה, המתחילה ביום רביעי האפר ומגיעה לשיאה בחג הפסחא הנוצרי.

צורתו הימי־ביניימית, הקרנבל היה תופעה חברתית־תרבותית רחבת־היקף, שהשתרשה בערים ובעיירות של אירופה המאוחרת של ימי הביניים, ובכללן גם במרחב של ארצות השפל. הוא כלל שילוב של חגיגות רחוב עממיות, מוזיקה וריקוד, שתייה קהילתית, תהלוכות תחפושות, משחקי תפקידים ואלמנטים של לעג פולחני לסמכות — הן לסמכות החילונית והן, לעיתים, לסמכות הדתית. דמויות מגוחכות של שליטים, שופטים, אנשי כמורה או בעלי מלאכה, לצד היפוך תפקידים מגדריים וחברתיים, היו חלק בלתי נפרד מן הרפרטואר הקרנבלי. אלמנטים אלה אינם ייחודיים למקום אחד, אלא מאפיינים תרבות קרנבלית רחבה שהתפתחה במרחבים עירוניים רבים באירופה של המאות ה־14–15.

הקרנבל כ"שסתום ביטחון" חברתי

מנקודת מבט אנתרופולוגית וסמיוטית, הקרנבל פועל כמרחב של היפוך סמלי ופריקת מתחים חברתיים. כפי שהגדיר זאת ההוגה מיכאיל בַּחְטִין במושג "הקרנבליות" (carnivalesque), זהו זמן מוגדר שבו מושעה הסדר החברתי הרגיל: ההיררכיות המעמדיות מיטשטשות, סמלי השלטון והסמכות מועמדים ללעג, והגוף החומרי על יצריו ועודפיו מוצב במרכז הבמה. אין מדובר באנרכיה מוחלטת, אלא בחריגה זמנית ומוסדרת המעניקה לקרנבל את הלגיטימיות שלו. במובן זה, הקרנבל משמש כ"שסתום ביטחון" חברתי – מנגנון ויסות המאפשר ביטוי סמלי ומשחקי של ביקורת ותסכול מבלי לערער את המבנה החברתי לטווח ארוך, ובכך הוא מכשיר את הקרקע לחזרה אל משטר של ריסון ומשמעת דתית עם תחילת התענית.

במהלך התקופה המודרנית המוקדמת, ובייחוד תחת שלטון בית בורגונדיה [2]ולאחר מכן בית הבסבורג[3], זכתה בינש למעמד אזורי חשוב כחלק ממארג הערים והאחוזות של ארצות השפל. מיקומה האסטרטגי והיותה עיירת חצר משנית הקנו לה נראות פוליטית ותרבותית מסוימת, בעיקר במאה ה־16, כאשר האזור כולו עמד בלב האימפריה ההבסבורגית רחבת־ההיקף. בהקשר זה נקשרה בינש, לעיתים קרובות במסורת מאוחרת יותר מאשר בתיעוד חד־משמעי, לחגיגות חצרוניות ולמופעי ראווה שהתקיימו בתקופת שלטונה של מריה מהונגריה, אחותו של קרל החמישי ועוצרת ארצות השפל, בין השנים 1531–1555. מריה נודעה כפטרונית של תרבות חצרונית, תהלוכות טקסיות ומופעי ראווה פוליטיים, ששימשו אמצעי להפגנת עוצמה אימפריאלית ולחיזוק נאמנות האצולה המקומית.

מקורות הדמות: בין מיתוס למציאות היסטורית

לאורך השנים נקשרו בבינש נרטיבים רומנטיים המבקשים לייחס לזִ׳ילִים מקור אקזוטי. אגדה עממית נפוצה קושרת את התחפושת – ובייחוד את כובעי הנוצות הגבוהים – לחגיגות שנערכו בשנת 1549 לכבוד ביקורו של הקיסר קרל החמישי אצל אחותו, מריה מהונגריה . לפי מיתוס זה, התלבושות הושפעו מדימויי "אצילי אינקה" מהעולם החדש, כהפגנת עוצמה אימפריאלית ספרדית . עם זאת, המחקר המודרני רואה בכך מיתוס פרשני מאוחר ללא ביסוס תיעודי, וגורס כי הקשר בין חגיגות החצר במאה ה-16 להופעת הזִ׳יל בצורתו הנוכחית הוא פרי דמיון תרבותי מאוחר .

סביר יותר כי דמות הזִ׳יל התגבשה הדרגתית מתוך מפגש בין מסורות מקומיות להשפעות התיאטרון האירופי. חוקרים מצביעים על זיקה צורנית לקומדיה דל'ארטה האיטלקית, ובעיקר לדמויות כמו פּוּלְצִ’ינֶלָּה (בשל הגב הקמור) ופִּיֶירוֹ (בשל התנועה המאופקת), שהשפעתן התפשטה ברחבי ארצות השפלה במאות ה-16 וה-17 . אך גם כאן אין מדובר בהעתקה ישירה, אלא בעיבוד מקומי של טיפוסים תיאטרליים נודדים לתוך הקשרים פולקלוריים וחקלאיים של מחוז הֵנוֹ .

בסופו של תהליך, הזִ׳יל התגבש כיצירה היברידית: דמות המשלבת תבניות אירופיות רחבות עם סמלים מקומיים מובהקים, דוגמת נעלי העץ (sabots) וצבעי האדום-צהוב-שחור . חוסר הבהירות לגבי "השושלת המדויקת" של הדמות אינו מעיד על חולשה מחקרית, אלא על אופיין הדינמי והרב-שכבתי של מסורות קרנבליות חיות, הצומחות מתוך הצטברות של השפעות לאורך דורות .

ראו באתר זה: קומדיה דל ארטה

עם זאת, אין מדובר בהעתקה ישירה או בשושלת ברורה, אלא בהשפעה סגנונית כללית, שעברה תהליכי עיבוד, סינון והטמעה מקומית. במהלך המאות ה־17 וה־18 פעלו להקות נודדות של שחקנים איטלקים וצרפתים בערי ארצות השפלה, והן תרמו להפצת טיפוסים תיאטרליים, מחוות גופניות ודפוסי תחפושת, אשר נטמעו בהדרגה במסורות עממיות מקומיות. בתוך הקשר זה, דמות הז’יל התגבשה כיצירה היברידית: שילוב בין תבניות אירופיות רחבות לבין סמלים, חומרים וקודים תרבותיים מקומיים.

כך, למשל, פריטים המזוהים כיום כ”בלגיים” מובהקים – כגון נעלי העץ (sabots), השימוש בצבעים עזים של אדום, צהוב ושחור, והקצב הריטואלי של התנועה – אינם שייכים למסורת האיטלקית המקורית, אלא משקפים התאמה למרחב החקלאי והעירוני של אזור הנו ולהעדפות אסתטיות מקומיות. גם תנוחת הגוף הכפופה של הז’יל, הנתפסת לעיתים כשריד תיאטרלי, עשויה להתפרש בו־זמנית כביטוי סמלי של צניעות, עממיות או לעג עצמי, ולא רק כהדהוד של טיפוס תיאטרלי זר.

לפיכך, הדמיון לדמויות הקומדיה דל’ארטה הוא מעורר מחשבה ופרשני, אך אינו מאפשר קביעה חד־משמעית בדבר מוצא ישיר. מרבית החוקרים מסכימים כיום כי דמות הז’יל אינה תולדה של מקור יחיד, אלא תוצאה של התגבשות מצטברת: מפגש בין תיאטרון אירופי נודד, מסורות קרנבל מקומיות, תנאים חברתיים משתנים ותהליכי קאנוניזציה מאוחרים. חוסר הבהירות לגבי “השושלת המדויקת” אינו חולשה מחקרית, אלא עדות לאופיין הדינמי, הפתוח והרב־שכבתי של מסורות קרנבליות חיות.

התקופה הנפוליאונית והופעת הז'יל

קרע משמעותי בהתפתחותו של קרנבל בינש התחולל בסוף המאה השמונה־עשרה, עם סיפוח ארצות השפלה הדרומיות לרפובליקה הצרפתית ולאחר מכן לאימפריה הנפוליאונית. המשטר המהפכני, ואחריו השלטון האימפריאלי, נקטו גישה חשדנית ואף עוינת כלפי מסורות עממיות של חגיגות רחוב, ובפרט כלפי קרנבלים, מסכות ותחפושות. בעיני השלטון החדש ייצגו המסכות שילוב מסוכן של אנונימיות, היפוך חברתי ויכולת התארגנות בלתי־מבוקרת — תנאים שנתפסו כקרקע פורייה לחתרנות פוליטית, להתנגדות סמויה ולערעור הסדר הציבורי.

במסגרת מדיניות רחבה של פיקוח, רציונליזציה ומשטור המרחב הציבורי, נאסרה חבישת מסכות באופן רשמי בשטחים שהיו נתונים לשליטה צרפתית. איסור זה לא היה ייחודי לקרנבל בינש, אלא חלק ממאמץ כולל לצמצם ביטויי “אי־סדר מסורתי” שנתפסו כשרידים של העולם הישן, המנוגדים לערכי המשטר המהפכני: שקיפות אזרחית, זהות גלויה וצייתנות לחוק. (כך למשל, נאסר על קיום הקרנבל של וונציה.). הקרנבל, שבעבר פעל כמרחב של היפוך סמלי לגיטימי, איבד באחת את הגנתו התרבותית והפך לאובייקט של דיכוי מנהלי.

ואולם, באופן פרדוקסלי, דווקא תקופה זו של דיכוי וסילוק העניקה לדמותו של הזִ׳יל את מקומה ההיסטורי הברור. האזכורים הטקסטואליים הראשונים של הז’יל בקרנבל בינש מתוארכים לשנת 1795, ומתארים אותם כדמויות רעולות או מחופשות המשתתפות בחגיגות בתקופה שבה עצם חבישת מסכה הייתה אסורה ומוגדרת כעבירה על החוק. בכך קיבלה הדמות ממד חדש: לא רק אלמנט פולקלורי, אלא גם סמל של התנגדות שקטה, של עמידה על מסורת מקומית אל מול סמכות מרכזית עוינת.

חשוב להדגיש כי רגע זה אינו מסמן את “המצאת” הז’יל יש מאין, אלא את הופעתם המובחנת והקנונית במקורות הכתובים. ניתן להניח כי טיפוסים קרנבליים דומים התקיימו גם קודם לכן, אך רק תחת הלחץ הנפוליאוני התגבשה הדמות לכדי ישות ברורה, מזוהה ובעלת שם. האיסור על המסכות אילץ את הקהילה המקומית להגדיר, לשמר ולמסגר את הדמות באופן מודע יותר, וכך תרם דווקא לגיבושה הסמלי והטקסי.

מאותו רגע ואילך תפסו הז’ילים את מרכז הבמה של קרנבל בינש, תפקיד שהלך והועמק במהלך המאה ה־19 עם תהליך הקאנוניזציה של הקרנבל והפיכתו ממסורת עממית גמישה לטקס עירוני מוקפד. לפיכך, ניתן לראות בתקופה הנפוליאונית נקודת שבר, אך גם נקודת לידה מחודשת: רגע שבו דיכוי פוליטי הוליד חיזוק זהותי, והאיום על הקרנבל תרם לעיצוב דמותו המרכזית ולשרידותו ארוכת־הטווח.

בעקבות עצמאות בלגיה בשנת 1830, נכנס קרנבל בינש למהלך ממושך של קּוֹדִיפִיקַצְיָה[4]  ופורמליזציה[5], תהליך שאפיין רבות מן המסורות העממיות באירופה בעידן המדינה המודרנית. המאה התשע־עשרה סימנה מעבר ברור מקרנבל כפרקטיקה עממית גמישה, הנשענת על יוזמות מקומיות ספונטניות ומשתנות משנה לשנה, אל מסורת אזרחית מוסדרת ומובנית, המוגדרת על ידי כללים, לוחות זמנים ותבניות קבועות. תהליך זה לא התרחש באחת, אלא התפתח בהדרגה, במקביל להתבססות מוסדות המדינה, העירייה והחברה האזרחית.

במהלך תקופה זו הוגדרו בהדרגה מרכיביו הקנוניים של הקרנבל: התלבושת של הז’יל עברה סטנדרטיזציה ברורה; סדר התהלוכות והטקסים קובע; והשתתפות בקרנבל חדלה להיות פתוחה לחלוטין והפכה לעניין מוסדר. תפקיד מרכזי בתהליך זה מילאו איגודים מקומיים, אגודות קרנבל וגילדות של מעמד הפועלים, אשר נטלו על עצמם את האחריות לארגון, מימון, העברת ידע בין־דורי ואכיפת כללי ההתנהגות והלבוש. בכך שיקף הקרנבל גם את עלייתו של מעמד הפועלים העירוני ואת חיזוק זהותו הקולקטיבית במאה התשע־עשרה.

טרנספורמציה זו לא “הקפיאה” את הקרנבל, אלא דווקא עיגנה אותו עמוק יותר במרקם החברתי של בינש. הקרנבל הפך לאירוע שבו באה לידי ביטוי קהילתיות עירונית מודעת לעצמה, הנשענת על המשכיות, זיכרון וסולידריות. ההשתתפות לא הייתה עוד רק חוויה אישית או רגעית, אלא חלק ממסלול חברתי: מסורת שנלמדת, מועברת ומופנמת מילדות, ושבה הזהות המקומית אינה רק נחגגת, אלא גם נאכפת ומוגנת.

כך הפך קרנבל בינש במהלך המאה ה־19 משריד של תרבות עממית קדם־מודרנית, לסמל אזרחי מובהק של זהות מקומית, המתקיים בזיקה הדוקה לעיר, לתושביה ולמוסדותיה. תהליך זה מסביר במידה רבה את שרידותו יוצאת הדופן של הקרנבל עד ימינו, ואת יכולתו להיתפס בעת החדשה לא רק כפולקלור, אלא כמורשת חיה בעלת משמעות חברתית, היסטורית וסמלית עמוקה.

הקרנבל כיום: מבנה וחגיגות

הקרנבל העכשווי של בִּינְש הוא חגיגה בת שלושה ימים, אך למעשה מדובר במערכת זמן מורכבת ומתוזמנת בקפידה, השזורה עמוק בלוח השנה המקומי ובקצב החיים העירוני. ימי השיא מתקיימים ביום ראשון, שני ושלישי שלפני יום רביעי האפר — כאשר יום שלישי, הידוע גם כ״יום שלישי של השומן״ או מרדי גרא (Mardi Gras), חותם את המחזור הקרנבלי — אך ההתרחשות האמיתית מתחילה הרבה קודם. כבר כשבעה שבועות לפני האירוע המרכזי מתחילות ההכנות והחגיגות המקדימות: בימי ראשון ההולכים ומתקרבים לקרנבל מתמלאים רחובות העיירה במופעים מוזיקליים קבועים מראש, בצעדות מתוזמרות ובריקודים קבוצתיים, ההולכים ובונים בהדרגה תחושת ציפייה דרוכה. ביום ראשון האחרון, זה הסמוך ביותר ליום רביעי האפר, יוצאים רבים מתושבי בינש לרחובות בתחפושות מגוונות, והעיר כולה נדמית כמי שעוברת סף — מן היומיום אל זמן טקסי אחר.

אף שעל פני ימי הקרנבל פועלות בבינש אגודות קרנבל שונות, ודמויות רבות משתתפות בתהלוכות ובאירועים, הרי שהזִ׳ילִים ניצבים ללא עוררין במרכז החגיגה ומהווים את סמלה המובהק, וכמעט הבלעדי, של המסורת המקומית. דמות הז’יל אינה אחת מני רבות, אלא הציר שסביבו סובבת הזהות הקרנבלית כולה — הדמות שדרכה בינש מזהה את עצמה כלפי פנים, ומציגה את עצמה כלפי חוץ. ההשתתפות כז’יל איננה פתוחה לכל דורש, אלא זכות שמורה, טעונה במשמעות חברתית עמוקה, הנתפסת ככבוד וכאחריות גם יחד.

הז’ילים הם גברים בלבד, ילידי המקום או בני משפחות שורשיות הקשורות אליו, וגילם נע על פני טווח רחב במיוחד: מילדים צעירים בני שלוש או ארבע, הצועדים בגרסאות מוקדמות ומוקטנות של התלבושת, ועד גברים מבוגרים בני שישים, שבעים ואף יותר, הממשיכים ליטול חלק בטקס כל עוד כוחם מאפשר זאת. ביום השיא של הקרנבל מגיע מספרם לכאלף ז’ילים — מראה עוצר נשימה של אחידות צורנית וריבוי אנושי, ההופך את הרחובות הצרים והסגורים של בינש לבמה טקסית צפופה, רועשת וקצבית, שבה הגוף הקולקטיבי גובר על הפרט.

עבור הוולונים, ה"ז'יל" (Gille) של בינש הוא הרבה יותר מדמות מחופשת; הוא סמל לעמידות תרבותית ולחיוניות חברתית המייחדת את הקהילה הוולונית משכנותיה, ומעניקה לה את צביונה המיוחד בפסיפס הבלגי המורכב.

הזִ׳יל בקהילה: מסלול חניכה וזהות קולקטיבית

ההשתתפות כזִ׳יל אינה פעולה וולונטרית הפתוחה לכל, אלא זכות שמורה המהווה מסלול חניכה חברתי ותרבותי עמוק. הזִ׳ילים, כאלף גברים ילידי המקום או בני משפחות שורשיות, מייצגים את הגוף הקולקטיבי של בינש על פני קשת גילאים רחבה – מפעוטות ועד קשישים בני שבעים ומעלה . עבור הגבר המקומי, ההפיכה לזִ׳יל היא שאיפת חיים המתעצבת מילדות דרך צפייה באבות ובסבים, וכרוכה בשנים של למידת קודים מדויקים: קצב ההליכה הנכון, המשמעת הקבוצתית שאינה מאפשרת חריגה אישית, וההתנהלות הטקסית במרחב הציבורי .

תהליך זה מתקיים בתוך אגודות קרנבל מאורגנות המשמשות מסגרות חניכה בין-דוריות, שבהן מועבר הידע הטקסי לצד ערכי סולידריות וכבוד למסורת . בכך הופכת דמות הזִ׳יל ליותר מתחפושת או תפקיד חגיגי; היא מגלמת יוקרה חברתית ואת זיכרונה החי של העיר . זוהי עדות לאופן שבו מסורת נטמעת בגוף כפרקטיקה חברתית פעילה, מחייבת ובעלת ערך עמוק, המבטיחה את המשכיותה של בינש לא כשריד מרוחק אלא כקהילה חיה ונושמת.

יום שלישי השמן: שיא הקרנבל

הקרנבל בבִּינְש מגיע לשיאו הדרמטי ביום שלישי השמן (Mardi Gras),[6] כאשר הזִ׳ילִים יוצאים מבתיהם כבר בארבע לפנות בוקר ונטמעים במרחב העירוני עד שעות הלילה המאוחרות. עבור מי שמגיע כזר לעיר, זהו רגע מטלטל ממש: עיירה קטנה, שבימים רגילים שומרת על קנה מידה שקט ואינטימי, מתעוררת באחת לקצב אחיד, צפוף ובלתי־פוסק. הרחובות, הסמטאות והכיכרות חדלים להיות מרחב יומיומי ומקבלים אופי טקסי מובהק. היום כולו מתנהל על פי פרוטוקולים עתיקים ומדויקים, שעליהם מקפידים כמעט במסירות דתית — סדרי יציאה מן הבתים, מסלולי תהלוכה קבועים, מחוות גוף מוסכמות ותזמון מדוקדק. כל חריגה, ולו הקטנה ביותר, נתפסת לא כאלתור אלא כפגיעה במסורת עצמה.

בשעות הבוקר המוקדמות חובשים הזִ׳ילִים את מסכות השעווה האיקוניות, פריט הטעון במשמעות עמוקה. המסכות מציגות פנים חלקות, כמעט נטולות הבעה, בעלות סגנון אחיד ומכוון: שפמים דקים, משקפיים בגוון ירקרק ועיניים קפואות במבט קבוע. המראה שנוצר הוא אנושי, אך בו־זמנית מרוחק ומכני, כעין דימוי של אדם שנשלל ממנו ייחודו האישי והפך לחלק מדמות קולקטיבית אחת. עבור החוקר, זהו רגע מובהק של ביטול האינדיבידואל: המסכה מוחקת גיל, מעמד והבעה, ומאפשרת לזִ׳יל לפעול כמרכיב בגוף טקסי משותף, לא כיחיד בעל זהות פרטית.

הזִ׳ילִים לבושים בחליפות פשתן עשירות בדגמים הרלדיים, בצבעי אדום, צהוב ושחור — צבעים המזוהים עם הדגל הבלגי, אך גם עם מסורת חזותית קרנבלית ותיקה ורב־שכבתית. החליפות מעוטרות בשרוולי תחרה לבנים, בצווארונים מוקפדים ובפרטים דקורטיביים המדגישים סדר, סימטריה ואחידות.

התלבושת ממולאת בקש מתחת לבד, פעולה הנעשית בקפידה רבה ושיש לה תוצאה מיידית: גוף הזִ׳יל מתעגל קדימה, הגב מתקמר קלות, והדמות כולה מקבלת יציבה גרוטסקית, כמעט קריקטורית. עבור הצופה מן הצד, הקימור הזה מעצים את תחושת הזרות וההיפוך; עבור החוקר, הוא מהווה שריד מוחשי של מסורת קרנבלית המדגישה גוף, חומריות וסטייה מן האידיאל הזקוף, המרוסן והרציונלי של חיי היומיום.

התלבושת מושלמת באמצעות נעלי עץ — סַבּוֹ (sabots) — שפגיעתן באבני הרחוב יוצרת שקשוק קצבי, חד ובלתי־נפרד מן הצליל הכללי של היום. אל החגורה מחוברים פעמונים קטנים, שמצלצלים עם כל תנועה ומוסיפים שכבה אקוסטית נוספת לתהלוכה. הזִ׳יל אינו רק נראה; הוא נשמע למרחוק. העיר כולה הופכת לתיבת תהודה של צליל קבוע, מחזורי ומדוד, החודר לגוף לא פחות משהוא נשמע באוזן.

ביד אחת נושא כל זִ׳יל רָמוֹן (ramon) — צרור קשור של ענפי ערבה. על פי האמונה העממית, לרמון תכונות אַפּוֹטְרוֹפִּיּוֹת[7]: הוא נועד להרחיק רוחות רעות, מחלות ומזל רע.

תנועת הריקוד עם הרמון, ההצלפה הקלה באוויר או על הקרקע, משלבת בין מחווה פולחנית עתיקה לבין מחווה תיאטרלית מדויקת ומבוקרת. כאשר הזִ׳יל מניף את הענף, מצליף קלות באוויר או מניחו על הקרקע, אין זו מחווה אקראית או גימיק חזותי בלבד, אלא פעולה טקסית שמקורה באמונות קדם־נוצריות, שהוטמעו והוסדרו בתוך המסורת הקרנבלית. כך משתלב האלמנט האפּוֹטְרוֹפִּי בתוך טקס ציבורי: לא ככישוף פרטי, אלא כמעשה סמלי קולקטיבי שנועד “לטהר” את המרחב העירוני ולהגן על הקהילה לקראת מחזור השנה הבא.

בשעות אחר הצהריים מתחולל בבִּינְש שינוי דרמטי באווירה, כמעט מוחשי. לאחר שעות ארוכות של תנועה קצבית, מסכות קפואות וצליל מונוטוני של תופים, מגיעים הזִ׳ילִים אל רחבת בניין העירייה — מוקד טקסי מרכזי של היום. כאן מתרחש אחד הרגעים הטעונים והמרגשים ביותר של הקרנבל: הזִ׳ילִים מסירים את מסכות השעווה. זהו רגע של חשיפה, אך לא של חזרה מלאה לאינדיבידואליות; זהו שלב מעבר. הפנים האנושיות נגלות, אך האישיות הפרטית עדיין מרוסנת, כאילו הזהות הקרנבלית נסוגה לאחור מבלי להתפוגג. עבור הצופה, יש ברגע הזה תחושת הקלה והתרגשות גם יחד; עבור החוקר, זהו קו פרשת מים טקסי ברור בין שני מצבים של קיום סמלי.

כובעי הנוצות: מן הגרוטסקי אל המונומנטלי

מיד לאחר הסרת מסכות השעווה בצהרי יום שלישי , חובשים הזִ׳ילִים את המרכיב המרשים והאיקוני ביותר של הופעתם: כובעי הענק הלבנים המעוטרים בנוצות יען. הכובעים, שגובהם עשוי להגיע למטר אחד ומשקלם ניכר, משנים באחת את קנה המידה של הדמות. הזִ׳יל, שעד כה נראה כפוף, קומפקטי ובעל נופך גרוטסקי, מתרומם לפתע והופכת לישות רמה, כמעט מונומנטלית. הלבן הבוהק של מאות הנוצות יוצר אפקט מהפנט של תנועה מתמדת, המעניק לזִ׳ילִים מראה אחר-עולמי התלוי בין יצור מיתי לפסל נייד.

מבחינה חומרית, מדובר בפריט יקר ערך המושכר ליום אחד בלבד בעלות שיכולה לעלות על שלוש-מאות דולר. כל כובע מורכב מ-300 ועד 400 נוצות יען המסודרות בקפידה במבנה סימטרי על גבי בסיס קשיח. הטיפול בכובעים והעברתם מדור לדור אינם עניין טכני בלבד, אלא חלק ממערכת כללים מוקפדת המשקפת את מעמדם כסמלים מרכזיים של המסורת. השילוב של פאר כה מחושב בלב חגיגה עממית חושף את המתח המובנה בבינש בין חומריות פשוטה (קש ועץ) לבין יוקרה אזרחית עתירת הדר.

במבט אנתרופולוגי, המעבר מן המסכה אל כתר הנוצות מסמן שינוי מכריע באופי ההיפוך הקרנבלי: אם שעות הבוקר התאפיינו באחידות, הסתרה וביטול האינדיבידואל, הרי שאחר הצהריים מופיעים הרוממות וההצגה הפומבית של עוצמה טקסית. שינוי זה משתקף גם בדינמיקה של המרחב העירוני; הזִ׳ילִים יוצאים מן הסמטאות הצרות אל הכיכרות והצירים הרחבים, שם נוכחותם המוגבהת דוחקת את הקהל לאחור והופכת את הקרנבל למופע טקסי-ציבורי נישא. זוהי עדות ליכולתה של המסורת לנוע על ציר שבין האנונימי למונומנטלי מבלי לאבד את רציפותה.

עם חבישת כובעי הנוצות משתנה גם הדינמיקה במרחב. הזִ׳ילִים אינם נעים עוד בסמטאות הצרות בלבד, אלא יוצאים אל צירים רחבים יותר, אל כיכרות ואל מוקדי התקהלות גדולים. הקהל, שכבר אינו רק צופה מן הצד, נדחק לאחור מפני נוכחותם המוגבהת של הזִ׳ילִים. המבט עולה כלפי מעלה, והקרנבל מקבל ממד טקסי־ציבורי מובהק יותר. אם שעות הבוקר היו אינטימיות, כמעט חונקות בעוצמתן, הרי ששעות אחר הצהריים נפתחות אל מרחב, אור ואוויר.

זהו גם הרגע שבו הקרנבל של בינש חושף את אחד מסודות כוחו: היכולת לשנות צורה מבלי לאבד זהות. אותה דמות עצמה — הזִ׳יל — נעה בין מצב של הסתרה מוחלטת למצב של נראות חגיגית, בין גוף כפוף וארצי לדמות רמה ונישאת, בין קצב מונוטוני לפאר חזותי. עבור החוקר, זוהי הדגמה חיה של טקס מעבר מורכב, שבו הזהות הקולקטיבית אינה מתפרקת אלא נעה על ציר, משנה מופע אך שומרת על רציפות. מנקודת מבטו של המטייל, זהו רגע שיא ויזואלי, מן הסוג שנחרת בזיכרון; עבור החוקר זהו מפתח להבנת הדינמיקה העדינה של הקרנבל: מסורת שאינה מסתפקת בהיפוך יחיד, אלא בונה רצף מדורג של מצבי זהות — מן האנונימי אל המונומנטלי, מן הכפוף אל הרם — עד לדעיכתה הבלתי נמנעת עם רדת הלילה.

לקראת ערב, כאשר האור הצפוני מתחיל לדעוך והעיר נעטפת בגוונים רכים יותר, הזִ׳ילִים ממשיכים בתהלוכותיהם, עייפים אך נחושים. היום הארוך — שהחל עוד בטרם עלות השחר — מגיע אט־אט לסיומו, אך תחושת השיא אינה מתפוגגת. עבור המבקר, זהו יום שקשה להכיל במלואו: עומס של מראות, צלילים, ריחות ותנועה. עבור בני המקום, זהו רגע של מימוש — הוכחה לכך שהמסורת, על כל מורכבותה, עדיין חיה, נושמת ומסוגלת להפוך עיר קטנה אחת בלב וולוניה, לבמה טקסית רבת־עוצמה, שבה העבר אינו נזכר בלבד, אלא מתרחש מחדש בגוף ובמרחב.

טקס התפוזים: שפע, ברכה וקוד התנהגות

במהלך תהלוכת אחר הצהריים נוסף לדמותם של הזִ׳ילִים רובד טקסי מרכזי נוסף: סלי הנצרים המלאים בתפוזי דם. זהו אלמנט עתיק, המתועד במסורת הקרנבל של בינש זה מאות שנים, ואינו נתפס כקישוט נלווה או כגימיק חגיגי, אלא כחלק אינטגרלי מן הריטואל עצמו. הזִ׳ילִים נושאים את הסלים בזרוע אחת, ובתנועה מדודה — שאינה אימפולסיבית כלל — הם משליכים את התפוזים אל הקהל: לעיתים בפיזור רחב מעל ההמון, ולעיתים במכוון, לעבר אדם מסוים, חלון בית מוכר או נקודה קבועה לאורך המסלול. גם כאן, כמו בכל היבט אחר של הקרנבל, אין מדובר במחווה אקראית, אלא בפעולה הנתונה למסורת, לזיכרון ולידע מקומי סמוי.

בעיני הצופה הבלתי־בקי עשוי המעשה להיראות כמשובת קרנבל פשוטה, אך בפועל מדובר במחווה טעונה במשמעות סמלית עמוקה. התפוזים נתפסים כאמירי מזל — ברכה מוחשית המוענקת מידי הזִ׳יל, כנציג העיר והמסורת, אל תושביה ואורחיה. עצם קבלת התפוז אינה מובנת מאליה; היא נחשבת לכבוד, ולעיתים אף לאות של הכרה אישית או חיבה. רבים מן המקומיים שומרים תפוזים אלה כמזכרת, ויש המייחסים להם סגולות של מזל טוב לשנה הקרובה.

הבחירה בתפוזים בלב החורף הצפוני אינה מקרית, אלא מעגנת בתוכה משמעות היסטורית וכלכלית עמוקה. בעבר, התפוז היה פרי אקזוטי, יקר ונדיר שיובא במאמץ רב מאזורי הים התיכון, ושימש כסמל מובהק לשפע, אור וחיבור לעולמות שטופי שמש. נוכחותו בקרנבל מהווה הבטחה מוחשית להתחדשות המחזור הטבעי, מעין מתנה סמלית של חום ושמש המוענקת בלב העונה הקרה והחשוכה.

במהלך תהלוכת אחר הצהריים, הופכת השלכת התפוזים לריטואל מרכזי שבו הזִ׳ילִים משמשים כנציגי העיר והמסורת המעניקים "אמירי מזל" לקהל. אין מדובר באלתור או במשובת קרנבל פשוטה, אלא בפעולה מדודה וחד-כיוונית של נדיבות מבוקרת, שבה השפע אינו נצרך על ידי המעניק אלא מועבר הלאה. עבור המקומיים, קבלת התפוז נחשבת לכבוד ולברכה אישית, ורבים שומרים את הפרי כמזכרת בעלת סגולות של מזל טוב לשנה הקרובה.

מרכזיותו של הטקס מחייבת קוד התנהגותי נוקשה המדגיש את ההיררכיה הסמלית שבין המעניק למקבל. על הצופה לקבל את התפוז בהכרת תודה או באיפוק, שכן השלכת תפוז חזרה לעבר זִ׳יל נחשבת להפרה חמורה של כללי הטקס ולעלבון למסורת. פעולת ההחזרה מבטלת את משמעות הברכה והופכת את הטקס למשחק הדדי, בניגוד למהותו המקורית כאקט סמלי של הענקה מהגוף הטקסי אל הקהילה.

סצנה זו ממחישה היטב את האופן שבו הקרנבל של בינש אינו רק תהלוכה חזותית, אלא מערכת של מחוות מחייבות, הנשענת על זיכרון קולקטיבי וכללים בלתי־כתובים. עבור המטייל, זהו רגע של מגע ישיר עם המסורת — לעיתים תרתי משמע — שבו הגבול בין משתתף לצופה מיטשטש, אך אינו נעלם. התפוז המעופף, הנלכד ביד או פוגע קלות בכתף, הופך לסימן מוחשי לכך שבקרנבל הזה אין רק מה לראות, אלא גם מה לקבל, ומה לדעת כיצד לקבל.

המרץ של מסורת זריקת התפוזים גרם מדי פעם לבעיות מעשיות. תושבים שבתיהם משתרעים לאורך מסלול התהלוכה בוחרים לעתים לאטום את חלונותיהם בלוחות כדי למנוע נזק ממטר הפירות. עם זאת, אלמנט זה של כאוס מבוקר הוא חלק בלתי נפרד מרוח הקרנבל – תזכורת לשורשיו באופי העובר גבולות והמפר גבולות של חגיגת ימי הביניים.

מעבר לבִּינְש: מסורות אזוריות של הזִ׳יל

על אף שהקרנבל של בִּינְש (Binche) הוא המוכר, המתועד והיוקרתי ביותר, הוא אינו הקהילה היחידה בוולוניה שבה מופיעה דמות הזִ׳יל במסגרת חגיגות הקרנבל. במרחב האזורי הרחב שסביב בינש התפתח לאורך הדורות רצף של מסורות מקומיות קרובות־משפחה, שכל אחת מהן עיצבה את דמות הז’יל על פי אופייה, קנה המידה שלה וההיסטוריה המקומית.

כך, למשל, ניתן למצוא ז’ילים גם בעשרות עיירות נוספות במחוז הֵנוֹ וסביבתו[8]. בכל אחת מן הקהילות הללו פועלות אגודות קרנבל עצמאיות, השומרות על גרסאות מקומיות של התלבושת, המוזיקה והכוריאוגרפיה, ולעיתים אף על דמויות נלוות ייחודיות שאינן קיימות בבינש.

התוצאה היא שטיח אזורי עשיר של מסורות קרנבליות קשורות, שבו ניתן לזהות קרבה ברורה לדמות הז’יל של בינש, אך גם סטיות עדינות ומשמעותיות: שינויי צבע, הבדלים בפרטי הלבוש, קצבים מוזיקליים אחרים או כללים טקסיים גמישים יותר. עבור החוקר, זהו מרחב מרתק של דינמיקה תרבותית — מערכת של מסורת משותפת המתפצלת לענפים מקומיים, שכל אחד מהם מבקש לבטא זהות קהילתית ייחודית.

ובכל זאת, בתוך המרחב הרב־קולי הזה שומר הקרנבל של בינש על מעמד בכורה מובהק. יוקרתו נובעת לא רק מן העתיקות היחסית של התיעוד ההיסטורי שלו, אלא גם מן הקפדנות יוצאת הדופן שבה הוא משמר את צורותיו המסורתיות. אגודות הקרנבל של בינש נודעות בשמרנותן: הן מקיימות רישום מדוקדק של חבריהן, שומרות על כללי השתתפות נוקשים, ומוודאות שכל פרט — מן התלבושת, דרך המוזיקה ועד תנועות הגוף — תואם נורמות שהתקבעו לאורך דורות.

במובן זה, בינש אינה רק אחת מבין רבות, אלא נקודת ייחוס אזורית: מודל של קרנבל קנוני, שעל פיו נמדדות, במודע או שלא במודע, שאר המסורות המקומיות. היא מדגימה כיצד מסורת עממית יכולה להתקיים במקביל להתפשטות אזורית — לא דרך טשטוש גבולות, אלא באמצעות הגדרה חדה של זהות, כללים וזיכרון קולקטיבי.

הכרה בינלאומית ומשמעות תרבותית

בסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת, על רקע הדאגה האירופית הגוברת לשימור פרקטיקות תרבותיות בלתי-מוחשיות, הקרנבל של בינש זכה להכרה בינלאומית משמעותית. ב-2003, אונסק"ו הכריזה עליו כיצירת מופת של המורשת התרבותית והבלתי-מוחשית של האנושות, והכירה לא רק בעתיקותו הניכרת אלא גם ברציפות היוצאת מן הכלל שלו, העושר הסמלי והעברה מבוססת-קהילה לאורך דורות.

הכרה זו חוזקה ב-2004 כאשר הקרנבל הוכרז רשמית כמורשת תרבותית בלתי-מוחשית של הקהילה הצרפתית של בלגיה. כבודות אלה משקפות שינוי רחב יותר באופן שבו מורשת תרבותית מובנת – מעבר ממונומנטים וממצאים להכרה במסורות חיות שקיימות בידע, במיומנויות ובפרקטיקות המועברות בתוך קהילות.

הישרדותו וחיוניותו של הקרנבל מציעים תובנות חשובות לאנתרופולוגים, פולקלוריסטים והיסטוריונים של תרבות. הוא מייצג דוגמה נדירה לטקס עירוני ימי-ביניימי שניווט בהצלחה את הטרנספורמציות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות העמוקות של שש המאות האחרונות. דרך תקופות מלחמה, כיבוש, תיעוש ומודרניזציה, תושבי בינש שמרו על הקרנבל שלהם כמסורת חיה – הסתגלו היכן שנדרש אך תמיד שמרו על אופיו המהותי.

חוויית הקרנבל

הקרנבל של בִּינְש איננו “אטרקציה” במובן הרגיל של המילה, אלא הזדמנות נדירה להתקרב אל מסורת עתיקה החיה במלואה. זהו קרנבל שאינו מוצג כאתנוגרפיה מבוימת או כהצגה למבקרים, אלא מתקיים כפעולה קהילתית עמוקה, שנועדה בראש ובראשונה לבני המקום עצמם. בינש — עיירה קטנה, שקטה בדרך כלל, המרוחקת מצירי התיירות הגדולים של בלגיה — משתנה באחת: במשך שלושה ימים היא הופכת למרכז טעון של חיים, זיכרון וזהות, ומושכת אליה מבקרים מכל רחבי בלגיה, מאירופה ומעבר לה.

החוויה מכונה בפי אנשי המקצוע " אִימֶרְסִיבִית ", היינו, טובלת”. כלומר, כזו שהאדם נכנס לתוכה ואינו עומד מולה כצופה מן הצד. היא מקיפה את החושים, מושכת את תשומת הלב במלואה, ומטשטשת את הגבול בין משתתף למתבונן. אין נקודת תצפית חיצונית: הקולות, הקצב, התנועה וההמון סוגרים על המבקר מכל כיוון. מבחינות רבות היא גם וִיסְצֶרָלִית,  כלומר, חוויה גופנית־פנימית, הנחווית “מהבטן” ולא רק מן הראש. זו תגובה אינסטינקטיבית: קצב תופים שמרעיד את החזה, ריח, צפיפות, תנועה חוזרת, תחושת מגע או הפתעה — כל אלה מעוררים תגובה פיזית ורגשית מיידית, לעיתים עוד לפני שניתן לה מילים או פרשנות.

אין כאן “רגעי שיא” מבודדים, אלא רצף מתמשך של תחושות. הקצב המונוטוני של התופים, המהדהד בין קירות אבן של סמטאות ימי־ביניימיות, חודר לגוף עוד לפני שהוא מובן בשכל. מאות זִ׳ילִים נעים יחד בתנועות מתואמות, יוצרים שדה ראייה כמעט מהפנט של חזרות, קצב ואחידות. מעל ההמון מתנשאים לפתע כיסויי הראש הלבנים, עטורי נוצות היען, המתנועעים ברוח כמו יער נייד של נוצות — מראה סוריאליסטי, כמעט לא־אירופי, בתוך תפאורה עירונית מוכרת.

הרגעים הקטנים הם לעיתים החזקים ביותר: תפוז המושלך לפתע מיד של דמות רעולה ונלכד אינסטינקטיבית; מגע מקרי של נעלי עץ על האבן; צליל פעמונים החוזר שוב ושוב עד שהוא נעשה חלק מהמרחב עצמו. התחושה הכללית היא של שמחה, אך שמחה שאינה קלה או שטחית — יש בה גם משהו מסתורי, כמעט חידתי, ולעיתים אף מעט מאיים. זהו קרנבל שאינו מבקש להיות “נחמד”, אלא להיות נאמן לעצמו.

בניגוד לקרנבלים רבים בני זמננו, שהפכו עם השנים למופעים מסחריים או לאירועים מתויירים עד אובדן משמעותם, הקרנבל של בינש נותר בראש ובראשונה עניין מקומי. הוא מאורגן על ידי הקהילה ולמענה, על פי כללים פנימיים ברורים. המבקרים מתקבלים בברכה, אך תפקידם מוגדר: הם צופים, מתבוננים, חווים — אך אינם משתתפים בטקסים המרכזיים. הגבול הזה, המונח בעדינות אך בנחישות, הוא חלק מן הכוח של האירוע. הוא יוצר תחושה ברורה שהקרנבל אינו “מופע עבור קהל”, אלא פרקטיקה שמתקיימת גם בלעדיו.

דווקא תחושת העצמאות הזו מן התיירות מעניקה לקרנבל את עוצמתו ואת קסמו. עבור המבקר, הידיעה שהוא עד למשהו שאינו תלוי בנוכחותו — מסורת שממשיכה להתקיים מתוך צורך פנימי של הקהילה — יוצרת חוויה עמוקה יותר. הקרנבל של בינש נחווה אז לא כאירוע חד־פעמי, אלא כמעין ארכיון חי של התרבות האירופית: מקום שבו ניתן לראות, לשמוע ולחוש כיצד זיכרון קולקטיבי, טקס וזהות ממשיכים להתגלם בגוף, בקול ובמרחב העירוני גם במאה העשרים ואחת.

סיכום: ארכיון חי וחוויה קהילתית עמוקה

הקרנבל של בִּינְש איננו "אטרקציה" תיירותית במובן המקובל, אלא פעולה קהילתית עמוקה שנועדה בראש ובראשונה עבור בני המקום עצמם. המבקר נכנס אל חוויה אִימֶרְסִיבִית (טובלת) וּוִיסְצֶרָלית, שבה הגבולות בין משתתף למתבונן מיטשטשים תחת קצב תופים שמרעיד את החזה ושדה ראייה מהפנט של מאות זִ׳ילִים נעים באחידות. הכוח המגנטי של האירוע נובע דווקא מעצמאותו ומחוסר תלותו בנוכחות התייר; הידיעה שהטקס מתקיים מתוך צורך פנימי של הקהילה מעניקה לו אותנטיות נדירה בעידן המודרני.

במבט היסטורי רחב, הקרנבל ניצב כ"ארכיון מגולם" של התרבות האירופית – מסורת שאינה קפואה בטקסטים או במוצגים מוזיאוניים, אלא חיה בגוף ובמרחב העירוני. דמותו של הזִ׳יל היא למעשה פְּלִימְפְּסֶסְט[9] תרבותי רב-שכבתי: היא משמרת בתוכה יסודות ימי-ביניימיים של היפוך, הדים לספקטקלים חצרוניים מהעת החדשה המוקדמת, אמונות פולקלוריות על פריון, וסולידריות של מעמד הפועלים מהמאה התשע-עשרה. כל אלו מתכנסים מדי שנה לביצוע מדויק המפרש מחדש את העבר דרך ההווה.

בינש מדגימה כיצד זיכרון קולקטיבי וזהות אינם נשמרים דרך קיפאון, אלא דרך פעולה חוזרת ומודעת של קהילה הרואה עצמה כשומרת נאמנה של נכס בלתי ניתן להחלפה. עבור הנוסע המבקש להעמיק במורשת האירופית, הקרנבל מציע שיעור חשוב: תרבות אינה רק אובייקט להתבוננות, אלא דבר חי, נושם ורוקד, הממשיך להתקיים בזכות רצף בלתי פוסק של העברה בין-דורית ואחריות תרבותית.

הערות

[1] המונח „רומאנסיים” (Romance) מתייחס לעמים, לשפות ולתרבויות שמקורם בעולם הלטיני־רומי, כלומר באזורים שהיו חלק מן האימפריה הרומית או הושפעו עמוקות מן השפה הלטינית וממסורותיה. השפות הרומאנסיות התפתחו מן הלטינית המדוברת (לטינית וולגרית) לאחר התפוררות האימפריה הרומית, וכוללות בין השאר את הצרפתית, האיטלקית, הספרדית, הפורטוגלית והרומנית. בהקשר ההיסטורי של מערב אירופה, „העולם הרומאנסי” מציין גם מכלול רחב של מאפיינים תרבותיים, משפטיים ודתיים – ובראשם המסורת הקתולית והמשפט הרומי – המבדילים אותו מן „העולם הגרמאני”, המאופיין בשפות גרמאניות ובמסורות היסטוריות שונות.

[2] בית בּוּרְגוֹנְדְיָה היה שושלת אצולה אירופית רבת־עוצמה שפעלה בעיקר במאות ה־14 וה־15, והפכה את דוכסות בורגונדיה ואת ארצות השפלה הבורגונדיות לאחד המרכזים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים החשובים באירופה של שלהי ימי הביניים. שליטיה — ובראשם פיליפ הטוב ושארל הנועז — שלטו ברצף טריטוריאלי שהשתרע מצרפת המזרחית ועד פלנדריה, ברבנט, הנו והולנד, וניהלו חצר מפוארת שהתאפיינה בטקסיות עשירה, פטרונות אמנותית וספקטקל פוליטי מתוחכם. שלטון בית בורגונדיה תרם לעיצוב זהות עירונית חזקה בערי ארצות השפלה, לפיתוח מוסדות מנהליים ולשגשוג תרבות חצרונית, שהשפעתה ניכרה גם במסורות עממיות וטקסיות, ובהן קרנבלים ותהלוכות. לאחר מות שארל הנועז ב־1477 עברה הירושה לידי בית הבסבורג, אך המורשת הבורגונדית המשיכה להשפיע עמוקות על המרחב הבלגי והצפון־אירופי גם בעת החדשה המוקדמת.

[3] בית הַבְּסְבּוּרְג היה אחת משושלות המלוכה החזקות והמשפיעות ביותר בתולדות אירופה, ופעל ברציפות מן המאה ה־13 ועד ראשית המאה ה־20. באמצעות נישואין שושלתיים, ירושות ובריתות פוליטיות — לא פחות מאשר באמצעות כיבושים צבאיים — יצרו ההבסבורגים אימפריה רב־לאומית ורב־תרבותית רחבת־היקף, שכללה בתקופות שונות את האימפריה הרומית הקדושה, ספרד ותחומיה שמעבר לים, אוסטריה, בוהמיה, הונגריה וארצות השפלה. במאות ה־16 וה־17 שלטו ההבסבורגים בארצות השפלה הדרומיות (בלגיה של ימינו), והטמיעו בהן דגם של שלטון ריכוזי, קתולי ומודע לעצמו טקסית, תוך טיפוח תרבות חצרונית, תהלוכות ייצוגיות ומופעי ראווה פוליטיים. שלטונם חיזק את הקשר בין סמכות דתית לחילונית והשפיע עמוקות על המרחב העירוני, על דפוסי זהות אזורית ועל מסורות טקסיות ועממיות, שהמשיכו להתפתח גם לאחר דעיכת שליטתם הישירה.

[4] קּוֹדִיפִיקַצְיָה היא תהליך של הסדרה ושיטוי, שבו נוהגים, פרקטיקות ומסורות שהתקיימו באופן גמיש ובלתי־כתוב מעוגנים במערכת כללים מוגדרת ומחייבת. בהקשר תרבותי וחברתי, קודיפיקציה משמעה מעבר ממנהג עממי משתנה למסורת פורמלית בעלת לוחות זמנים קבועים, תפקידים מוגדרים וסטנדרטים ברורים של לבוש, טקס והתנהגות. תהליך זה מצמצם אלתור וסטייה, אך בו בזמן מבטיח רציפות, יציבות והעברה בין־דורית של זהות ומסורת.

[5] פּוֹרְמַלִיזַצְיָה היא תהליך שבו פעילות, נוהג או מסורת מקבלים צורה רשמית, מוסדית ומוכרת, הן מבחינה ארגונית והן מבחינה ציבורית. בניגוד לפרקטיקה בלתי־רשמית הנשענת על מנהג והסכמה חברתית, פורמליזציה כוללת קביעת מסגרות קבועות, חלוקת תפקידים ברורה, הכרה של רשויות מקומיות או גופים מייצגים, ולעיתים גם תקנונים, רישום ואחריות מוסדית. בהקשר של קרנבל בינש, פורמליזציה פירושה הפיכת חגיגה עממית ספונטנית לאירוע אזרחי מאורגן, המנוהל בידי אגודות מוכרות ופועל במסגרת כללים, סמכויות ולוחות זמנים מוסדרים.

[6] ום שלישי השמן (Mardi Gras) הוא היום האחרון שלפני תחילת התענית הנוצרית, המתחילה ביום רביעי האפר ונמשכת ארבעים יום עד חג הפסחא. שמו נובע מן המסורת הקתולית של אכילה ושתייה מרובות — ובעיקר צריכת מאכלים שומניים ועשירים — בטרם תקופת ההימנעות, הסיגוף והצום. ברחבי אירופה והעולם הקתולי נקשר יום זה בחגיגות קרנבל, תהלוכות ופריקת מוסכמות זמנית, והוא מהווה שיאו של מחזור הקרנבל הליטורגי והחברתי גם בקרנבל של בינש.

[7] אפוטרופי – מונח המציין חפץ או מחווה שמטרתם להרחיק רוע, מזל רע או כוחות מזיקים, מושג רווח במסורות עממיות רבות

[8] מסורת דומה קיימת בעיירות ובערים כגון רָסֶה (Ressaix), לֶה־וָאל (Leval), בּוֹוְרָן (Buvrinnes), אֶפִּינוּאָה (Épinois), וּדְרֶה (Waudrez), אַנְדְרֶלוּז (Anderlues), שַׁאפֶּל־לֶה־אֶרְלִימוֹן (Chapelle-lez-Herlaimont), אֶסְטִין (Estinnes), לֶה־רוֹלְקְס (Le Rœulx), מָנָאז׳ (Manage), מוֹרְלָנוֶולְז (Morlanwelz), סֶנֶף (Seneffe), נִיבֶל (Nivelles), שַׁרְלְרוּאָה (Charleroi) ו־לָה־לוּבְּיֵיר (La Louvière).

[9] פְּלִימְפְּסֶסְט (Palimpsest) הוא מושג שמקורו בכתבי יד מימי הביניים: קלף שעליו נמחק טקסט קדום כדי לכתוב עליו טקסט חדש, אך עקבות הכתב הישן עדיין ניכרות מתחת לפני השטח. מכאן התפתח השימוש המטפורי במחקר ההיסטורי והתרבותי.

כאשר נאמר ש“נחשף פלימפססט תרבותי רב־שכבתי”, הכוונה היא שבפרקטיקה אחת — טקס, לבוש, דמות קרנבלית, מנהג — מצטברות שכבות רבות של משמעות מתקופות שונות, שאינן מחליפות זו את זו אלא חיות זו לצד זו.

בדוגמה של הז’יל מקרנבל בינש, תן לזהות בו־זמנית:

• שכבה של קרנבל ימי־ביניימי (היפוך, מסכה, גוף, קצב)
• הד של ספקטקל חצרוני מוקדם־מודרני (פאר, תהלוכה, ייצוג)
• אמונות עממיות קדומות (אפוטרופיות, מחזורי עונות, גירוש רוע)
• מסגרות חברתיות מודרניות (אגודות, זהות מעמד פועלים, קודיפיקציה)
• ותודעת מורשת עכשווית (שימור, אונסק״ו, הצגה עצמית)