גילי חסקין
כתב גילי חסקין. 29-01-2026
לרשמים קודמים, ראו באתר זה: בולגריה – רשמי סיור. בולגריה – בין הרים וכפרים; בולגריה – מדינה בהפתעה; סופיה היא תמיד התחלה
לתכנים הקשורים בטיול: בולגריה – המלצות לקריאה
יומן זה מוקדש בבערכה ובחיבה לעמיתי וידידי זאב בן אריה.
לאתר האינטרנט של זאב. תרבויות עולמי
הודעת מייל שנחתה בתיבת הדואר שלי, צדה את עיני. ידיד ועמיתי זאב בן אריה, מוציא טיול לבולגריה, שבמרכזו הקרנבל של פרניק.
קפצתי על המציאה. אמנם טיילתי והדרכתי בבולגריה מספר פעמים, אבל הקרנבל, פלוס האירוח בבית הארחה הכפרי של זאב, שלא לדבר על ההדרכה שלו, הן יותר מסיבה אחת להצטרף.
נסעתי
טיסה בקר מוקדמת, נחיתה בסופיה בעיניים טרוטות ומשם, נסיעה, היישר לכפר רדויל (Raduil), למנוחה בגסטהאוז "בבלקן" (Bebalkan), שהוא פונדק פשוט, עם אווירה נפלאה, גילופי עץ, שרות נהדר. בקיצור, מקום כדי לשהות בו. מקום שזוכרים זמן רב אחרי שעוזבים. רדויל הוא כפר קטן אך רב־שכבות במערב בולגריה, השוכן במורדות הצפוניים של הרי רילה – אחד מרכסי ההרים הדרמטיים והטעונים ביותר במשמעות סמלית בתולדות המדינה. הוא ממוקם כ־70 קילומטרים מדרום־מזרח לבירה סופיה. מיקומו מציב אותו באזור מעבר טבעי בין העולם האלפיני הגבוה של רילה, לבין האגנים והעמקים המתונים יותר המובילים אל מישור תרקיה העליון. הכפר שוכן בגובה של כ־840 מטר מעל פני הים, לאורך נחל רדויל – יובל הררי היורד ממורדותיה המיוערים של רילה.
רדויל יובל של נהר איסקָר (Iskar). יושב על קו פרשת מים סמלי; נחליו אינם זורמים דרומה אל המריצה והים האגאי, אלא פונים צפונה, חוברים אל נהר האיסקר בדרכם הארוכה אל הדנובה וליבה של אירופה.
הנוף הסובב מאופיין ביערות מחטניים ויערות מעורבים צפופים, באחו פתוח ובקווי רכס ארוכים, המעניקים לרדויל אופי הררי מובהק, אך ללא הקשיחות של האזורים האלפיניים הגבוהים. החורפים קרים ומושלגים, והקיצים קרירים ונוחים יחסית – תנאים אקלימיים שעיצבו לאורך דורות כלכלה המבוססת על מרעה, ייעור וחקלאות זעירה.
שורשיו של רדויל נטועים בתהליכי ההתיישבות של ימי הביניים במורדות רילה. ממצאים ארכאולוגיים ומקורות היסטוריים מצביעים על רציפות יישובית לפחות מאז התקופה הביניימית, כאשר האזור שכן לאורך דרכים משניות שחיברו בין אגן סופיה לבין עמקי מערכת נהר מריצה. בדומה לכפרים הרריים רבים במערב בולגריה, התפתח רדויל כקהילה כפרית קומפקטית, המעוצבת בידי קשרי משפחה מורחבת, נדידה עונתית ותלות עמוקה ביערות ובשטחי המרעה הסובבים.
בתקופה העות’מאנית נותר רדויל כפר נוצרי, שרוב אוכלוסייתו בולגרית. מיקומו המרוחק יחסית, סיפק מידה של הגנה ואוטונומיה יחסית, ובו בזמן אפשר לתושביו להשתלב ברשתות המסחר האזוריות דרך סמוקוב (Samokov) – עיר שהתפתחה במאות ה־18 וה־19 למרכז כלכלי ומקצועי חשוב. עצים, פחם עץ, מוצרי בעלי חיים ובהמשך גם תפוחי אדמה היוו מרכיבים מרכזיים בכלכלה המקומית.
הכיבוש העות’מאני נתפס בזיכרון הקולקטיבי של עמי הבלקן כתקופה של דיכוי מתמשך, ולעיתים גם כהסבר נוח לפער שנוצר בינם לבין אירופה המערבית עם כניסתה לעידן המודרני. הנרטיב הזה נטמע עמוק בתודעה הלאומית: מאות שנים של שלטון זר, של כפיפות ושל עצירת התפתחות. אך כמו שקורה לא פעם בהיסטוריה ארוכה, התמונה מורכבת יותר – ולעיתים גם מטרידה יותר דווקא בשל מורכבותה.
במשך כחמש מאות שנה הביאו העות’מאנים לאזור גם יסודות של יציבות, תשתיות וסדר מנהלי. דרכים, גשרים, חאנים, שווקים ומערכת שלטונית מתפקדת אפשרו קיום יומיומי רציף במרחב שסבל לפני כן ממאבקים מתמידים. בניגוד לדימוי הפשטני, התקיים גם חופש דתי יחסי: קהילות נוצריות ויהודיות הורשו לנהל את ענייניהן הפנימיים, לשמר מוסדות דת ושפה, כל עוד הכירו בעליונות השלטון ושילמו את מיסיהם.
ואכן, כאן התגלתה נקודת החיכוך העמוקה ביותר – המיסוי. נטל המס על האוכלוסייה הלא־מוסלמית היה כבד ולעיתים משפיל, אך הקשה מכול היה מס הנערים, הדוושירמה. אחת לשנתיים היו פקידי השלטון פושטים על כפרים נוצריים, בוחרים נערים בריאים ומוכשרים, ולוקחים אותם בכפייה ממשפחותיהם. רובם אוסלמו וגויסו לצבא היניצ’רים – חיל עילית נאמן לסולטאן בלבד.
הפרדוקס היה אכזרי במיוחד: אותם נערים, שנעקרו מעולמם כנוצרים, שבו לעיתים כעבור שנים כחיילים מוסלמים קנאים, משרתים של האימפריה ששלטה בכפריהם. אך עבור המוכשרים שבהם נפתח גם נתיב אחר. הם זכו לחינוך גבוה, להכשרה מנהלית, ולעיתים טיפסו עד לצמרת המערכת העות’מאנית – כולל תפקיד הווזיר הגדול. כך הפך מנגנון דיכוי למנגנון ניידות חברתית, אך במחיר זהות שנגדעה.
כשעומדים היום בכפרים בבלקן, בין כנסיות קטנות, מסגדים וגשרים עות’מאניים, קל להבין מדוע הזיכרון אינו חד־משמעי. השלטון העות’מאני היה בו־זמנית כובש ומארגן, מדכא ומקדם, זר ואינטימי. הוא הותיר צלקות עמוקות – אך גם שכבות של תרבות, מנהל וחיים משותפים. ההיסטוריה, כמו תמיד, אינה מדברת בקול אחד. יש לה כמה פנים, ולעיתים הן מביטות זו בזו באי־נוחות.
כנסיית הכפר, המוקדשת לדמטריוס הקדוש (סְוֶוטי דימיטר), מהווה מוקד רוחני ותרבותי בחיי הקהילה. מקורותיה מיוחסים לרוב לתקופת התחייה הלאומית הבולגרית, עת השקיעו קהילות כפריות רבות בהקמת כנסיות, בתי ספר ומוסדות קהילתיים כביטוי לזהות, ללכידות ולחוסן תרבותי. פולקלור מקומי, טקסים עונתיים וחגיגות הקשורות ללוח השנה החקלאי ממשיכים לעצב את חיי הכפר גם כיום, אף שמספר התושבים הצטמצם בעשורים האחרונים.
בעת החדשה מתמודד רדויל עם אתגרים דמוגרפיים המוכרים מכפרים הרריים רבים בבולגריה: הגירה שלילית, הזדקנות האוכלוסייה והתכווצות כלכלית. עם זאת, קרבתו לאתרי טבע מרכזיים – בהם אתר הסקי בורובץ (Borovets) , מאגר איסקר ושבילי ההליכה הגבוהים של רילה – פתחה אפשרויות חדשות הקשורות לתיירות כפרית, בתי הארחה וטיולי טבע. רדויל מציע למטייל הצצה אותנטית אל בולגריה ההררית: מקום שבו נוף, היסטוריה וחיי יום־יום שזורים זה בזה באופן טבעי.
הכפר הבולגרי קיבל את פנינו בדממה חורפית רכה, תערובת של ישן וחדש: בתי אבן ועץ מסורתיים, גגותיהם כבדים משלג, ולצידם בתים חדשים יותר, נקיים ומרובעים, המבקשים להשתלב מבלי למחוק. במרכזו מלון קטן וחביב של זאב בן־אריה, מקום שיש בו נשמה יותר מאשר קירות – עבודות עץ משובחות, ריח של שרף ואש בוערת, ואווירה שמזמינה להאט. מכאן יצאנו אל היערות, שדרות של עצי שדר (Birch), גבוהים, כולם עטויים לבן, ענפיהם כפופים תחת משקל השלג, וההליכה בהם כמו מעבר בתוך קתדרלה טבעית. סביב הכפר פזורות שתים־עשרה קפלות, כמספר שנים־עשר השליחים, טבעת של קדושה עממית המגינה עליו מכל עבר: בכניסה קפלה לזכרו של סנט ג’ורג’, הקדוש הלוחם, הקשור לחגי האביב, ליציאה למרעה, לפתיחת המחזור השנתי; ובצפון כנסייה של דימיטריוס הקדוש, המבשר את הסתיו, את החזרה מן ההרים אל הבתים והכפרים, את סגירת המעגל. מכאן גלשו הסיפורים אל עומק הזמן: על התרקים שחיו לאורך קניון המריצה – פסיפס של עמים הודו־אירופיים קדומים, לוחמים, רועי סוסים וכורי מתכות, שנשאו עולם אמונות עשיר של פולחנים, שמאניות ודואליזם, זלמוקסיס מביא חיי הנצח ואורפאוס היורד לשאול ויוצא ממנו בנבלו – ועל האופן שבו נופי ההרים והקניונים ספגו אל תוכם מיתוסים, פחדים ותקוות.
לא הרחק מכאן התחולל בשנת 1014, קרב בלסיצה (Belasitsa) שבו עמדו הבולגרים מול בסיליוס השני המוכר בכינויו "בולגרקנוטוס", היינו "קוטל הבולגרים". הצבא הבולגרי, ניסה לבלום את התקדמות הביזנטים באמצעות ביצורים ומחסומים במעבר. בסיליוס השני הצליח לאגף את הבולגרים באמצעות כוח שעקף את ההרים, והנחיל להם תבוסה קשה. לאחר הקרב ציווה הקיסר הביזנטי לעוור אלפי שבויים בולגרים (לפי המסורת – כ־14,000), כשהוא משאיר בכל קבוצה של מאה שבויים, רק אדם אחד עם עין אחת כדי להוביל את האחרים חזרה.
המראה המצמרר של אלפי לוחמיו השבים כשהם מגששים את דרכם בעיוורון, היה כבד מנשוא עבור הצאר סמואיל; לבו לא עמד במפץ היגון, והוא לקה בשבץ שחתם את גורל האימפריה שלו. בתוך פחות מעשור, בשנת 1018, נפלה האימפריה הבולגרית הראשונה כולה לידי ביזנטיון.
ככל שמעמיקים אל תוך דברי הימים של בולגריה בימי הביניים, מתברר שלא כל הפרקים נכתבו בדיו של מלכים או בדם מצביאים. ישנו זרם שקט יותר, חתרני ועיקש, שאינו מותיר מאחוריו חומות בצורות או ארמונות פאר – אך השפעתו מהדהדת במרחב זמן ארוך בהרבה. זהו סיפורם של הבוגומילים, תנועה רוחנית שנולדה בשוליים הכפריים של המאה ה-10 והעזה לקרוא תיגר על הסדר העולמי.
עצם שמם – "בוגומיל", שפירושו "אהוב האל" – היה הצהרה של עצמאות רוחנית. הם ביקשו קשר ישיר, אינטימי ובלתי מתווך עם האלוהות, במרחב שבו לכנסייה לא הייתה זכות בלעדית על הנשמה. בעוד הקתדרלות הלכו והתמלאו בזהב, באיקונות ובטקסים מורכבים, הבוגומילים חזרו אל הפשטות הנוקבת של הברית החדשה. עבורם, האמונה האמיתית לא שכנה בין קירות האבן הקרים, אלא בתוך הלב האנושי.
התפיסה הדואליסטית של הבוגומילים – ההבחנה הקיצונית בין עולם רוחני טוב לבין עולם חומרי פגום – לא הייתה פלפול תאולוגי בלבד; היא הייתה שיקוף של מציאות חייהם המרה של איכרים ורועים. תחת עול המיסים והדיכוי, העולם החומרי נתפס בעיניהם לא רק כרע מטאפיזי, אלא כעולם בלתי צודק מיסודו. הביקורת החברתית שלהם הייתה חריפה: הם ראו בברית שבין הכנסייה לשלטון בגידה ברוח האדם, וסירובם להשתתף בפולחן הרשמי הפך אותם לאיום המטלטל את יסודות האימפריה.
הבוגומילים לא הקימו צבאות, אך רעיונותיהם חצו גבולות כרוח רפאים חתרנית. דרך נזירים נודדים וסוחרים, נדדה בשורתם מסרביה ועד לדרום צרפת, שם לבשה פנים חדשות בתנועת הקתרים. הדמיון בין השתיים מצמרר: אותה סלידה מהחומר, אותו אידיאל של טוהר רוחני ואותה עמידה איתנה מול הממסד הנוצרי המרכזי.
גם היום, כשעומדים מול מנזר מבודד בלב הרי בלקן, ניתן כמעט לשמוע את "הזעקה הלוחשת" של הבוגומילים. הם לא שינו את העולם בכוח הזרוע, אך הם הותירו בו סדק נצחי. דרך הסדק הזה חלחלה הביקורת על דת ממוסדת ועל סמכות דורסנית – זיכרון של אמונה שניסתה להישאר אנושית וחופשית, גם כשהעולם סביבה הלך והתקשה כאבן.
מעל כל אלה ריחפה הכנסייה הבולגרית, סיפורם של קירילוס ומתודיוס, מהפכנים של דיו וקלף, שישוב וילווה אותנו במהלך הטיול. סיפורם של קירילוס ומתודיוס אינו רק פרק מאובק בתולדות הכנסייה, אלא אפוס תרבותי סוחף שראשיתו בזהב של קונסטנטינופול הביזנטית וסופו במעמקי המרחב הסלאבי. זהו מסע שחצב את זהותם של עמים שלמים, והותיר חותם שבוער עד היום בשפות ובכתבים שבהם אנחנו פוגשים בכיכרות הערים ובסמטאות המנזרים בבלקן.
הדרמה מתחילה בסלוניקי של המאה ה-9 – עיר נמל שוקקת , שם גדלו שני האחים: קירילוס, האינטלקטואל המבריק שזכה לכינוי "הפילוסוף", ומתודיוס, איש המעשה והמנהל המיומן. השילוב בין מוח חריף ליד בוטחת היה המפתח למשימה שתשנה את פני ההיסטוריה.
בשנת 863, בשליחות הקיסר, יצאו השניים אל "מוראביה הגדולה" עם משימה נועזת: להביא את האמונה לעם בשפתו שלו. קירילוס הבין את מה שרבים לפניו החמיצו – שנצרות ללא שפה כתובה היא נצרות זרה ושברירית. הוא לא רק הטיף, הוא חישל נשק רוחני: האלפבית הגלגוליטי.זו הייתה מהפכה שקטה אך מטלטלת; לראשונה הותרה עבודת הקודש בלשון העם, והאמונה חדלה להיות נחלתן הבלעדית של האליטות הדוברות יוונית או לטינית.
ההצלחה עוררה זעם ברומא ובקונסטנטינופול. האחים נאלצו להילחם על הלגיטימיות של מפעלם מול התנגדות חריפה. קירילוס מת ברומא, אך מתודיוס המשיך להוביל את המאבק עד נשימתו האחרונה. כשתלמידיהם נרדפו וגורשו ממרכז אירופה, הם מצאו את הבית האמיתי שלהם: בולגריה.
תחת חסותו של הצאר בוריס הראשון, המפעל הפך מרעיון למציאות מוסדית אדירה. בבתי הספר של פרסלאב ואוכריד עוצב הכתב הקירילי – גרסה נגישה ופשוטה יותר שהפכה לכלי המרכזי של העולם הסלאבי כולו. מבולגריה יצאה הבשורה אל סרביה, רוסיה ומרחבי מזרח אירופה. כיום, כשמטיילים במנזרים כמו רילה או בסמטאות פלובדיב, קשה שלא לחוש שהסיפור הזה עדיין פועם. הוא ניבט מהאיקונות, מהטקסטים הליטורגיים ומכתובות האבן העתיקות. זהו מקרה נדיר שבו מסע מיסיונרי יצר תרבות שלמה – עדות לעוצמתה של בחירה אחת פשוטה אך מהפכנית: לדבר אל בני האדם בשפתם שלהם.
כאן גם נתקלנו לראשונה בדמותו של אליהו הנביא, שבמקומות רבים הוא מוצג כשהוא ממריא במרכבת אש אל המשים. אסוציאציה לאל סערה החיתי תשופ, ומכאן אולי נובע השם "תשבי".
במעבר בין הבריתות ובין הנופים, עברה דמותו של אליהו הנביא תהליך של שינוי שקט אך עמוק – לא מחיקה של הנביא המקראי הסוער, אלא הסטה עדינה של המבט. בנצרות, ובמיוחד בזו הצומחת מתוך הרי הבלקן, אליהו אינו עוד רק הנביא הקנאי המבעיר אש מן השמיים; הוא הפך לדמות מעבר, גשר רוחני המקשר בין דרמה של עימות לבין אמונה של הקשבה דרוכה.
במקרא, אליהו הוא איש של הכרעות חדות כלהב. הוא המתייצב מול מלכים וקורא אל העם בנהמה: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?". אך כבר שם, בלב המדבר, נפערו הסדקים הראשונים בדימוי הלוחמני. אחרי האש והסערה בהר חורב, נחשף אלוהים דווקא ב"קול דממה דקה". הרגע הזה, המזקק את המעבר מהנס החיצוני אל ההתכנסות הפנימית, הוא המצפן שהנצרות אימצה אל ליבה.
בברית החדשה, אליהו "פשט" את אדרתו הישנה ולבש את רוחו של יוחנן המטביל. הוא אינו עוד זה שמכריע באש, אלא זה המפנה דרך, המכין את הלבבות לבאות. בסיפור ההשתנות על ההר, הוא ניצב כנוכחות מאשרת לצד ישו ומשה – עדות חיה לכך שהבשורה החדשה יונקת את חייה משורשי המסורת העתיקה ביותר.
האיקונוגרפיה הנוצרית חתמה את השינוי הזה: אליהו מצויר כזקן מתבודד, עטוף גלימה כהה, שוכן במערה או במדבר. האש עדיין נוכחת בציורים, אך היא כבר אינה אש של זעם אלא להבה של טרנסצנדנציה, של התעלות מעבר לחומר. הוא הפך לאב-טיפוס של הנזיר, האדם המבקש את פני האל הרחק משאון העולם.
עבור המטייל בבולגריה, המפגש עם אליהו הנוצרי מתרחש תמיד במקומות שבהם השמיים נושקים לאדמה. בכנסיות הקטנות והמבודדות השוכנות על פסגות ההרים, אליהו הוא שומר הסף של השקט. הוא מחבר בין המסורת המקראית, הנצרות העממית ופולקלור ההרים הפרוע, והופך מדמות של עימות לפטרון של עומק שקט. כאן, בין הקפלות והיערות, מתלכדות שכבות של טבע, אמונה והיסטוריה למסע אחד מתמשך בזמן.
כך, בכפר קטן עטוף שלג, בין קפלות, יערות ואח בוערת, התלכדו שכבות של טבע, אמונה והיסטוריה למסע אחד מתמשך בזמן.
בערב, נשות הכפר, בלבוש מסורתי, הגיעו להציג בפנינו שירה מקומית. מתברר שהמניע, לגיטימי ככל שיהיה, אינו פרנסה, אלא רצון לשמר את הפולקלור המקומי. דווקא הריקוד הלא מלוטש, שווה את לבנו באותנטיות שלו.
יום המחרת נפתח בבוקר צלול ובהיר, כזה שמעניק תחושת סדר לעולם. השמש עלתה מעל קווי הרכס ושלחה קרניים רכות אל היערות, ועצי האשוח והאשור עמדו עטופים שכבה דקה של שלג – לא כעומס, אלא כמעט כקישוט. האוויר היה חד, הראות צלולה, והעין נמשכה שוב ושוב אל פרטים קטנים: קו גזע כהה על רקע לבן, שביל צר שנעלם בין עצים, ענף עמוס שלג שנשבר קלות. הדרך התפתלה מעלה, וכל סיבוב שינה את התמונה – פעם יער צפוף, פעם מדרון פתוח, פעם הצצה אל עמק חבוי. זה היה אחד מאותם ימים שבהם הנסיעה עצמה היא חוויה מלאה, לא רק מעבר מנקודה לנקודה.
נסענו אל הרי רִילָה – הרכס הגבוה והמרכזי של בולגריה. זהו אזור הררי שמגדיר את המדינה לא פחות מן הערים שלה. הרי רילה עשירים באגמים קרחוניים, תוצר מובהק של עידני הקרח, ואגמים אלו – ובראשם “שבעת האגמים” – נחשבים לסמל נופי של בולגריה. בעונה זו הם היו חבויים תחת שלג, יופיים נרמז יותר משהוא נגלה, אך הידיעה על קיומם והזיכרון מטיול משפחתי בתקופת הסתיו, הוסיפה עומק לנוף. בלב הרכס מתנשאת פסגת מוּסָלָה, 2,925 מטרים מעל פני הים – הגבוהה בבולגריה ובחצי האי הבלקני כולו. זוהי פסגה רחבה, כיפתית, עשויה גרניט, שאינה דרמטית בקוויה אך מרשימה בהיקפה. ביום בהיר ניתן להשקיף ממנה על מרחבים עצומים של הבלקן, והתחושה היא של עמידה בלב מערכת גאוגרפית שלמה.
מקור השם “רילה” אינו ודאי לחלוטין, אך ההסבר המקובל קושר אותו ללשון הסלאבית הקדומה ולמשמעות של זרימה או שפע מים. ההסבר הזה מרגיש נכון בשטח: הרכס הוא אחד האזורים העשירים ביותר במקורות מים בבולגריה, ומכאן נובעים נהרות מרכזיים כמו האיסקר, המסטה והמריצה. ייתכן שגם אל הגשם התרקי הקדום הותיר כאן את חותמו, בזיכרון לשוני רחוק. כך או כך, זהו הר של מים לא פחות משהוא הר של סלע.
במדרונות הצפוניים של הרכס שוכן בּוֹרוֹבֶץ׳, אתר הסקי הוותיק בבולגריה. היום הוא נראה כעיירת נופש הררית מוכרת, עם רכבלים, מלונות ומסלולים מסומנים, אך סיפורו מתחיל אחרת: בסוף המאה ה־19 היה זה אתר ציד מלכותי, מקום מפלט של חצר הצאר. בקרבתו ניצב ארמון הציד “צַרְסְקָה בִּיסְטְרִיצָה”, ששימש את הצאר בוריס השלישי ומשפחתו. הארמון, גם אם אינו מפואר במונחים אירופיים, מספר סיפור של קשר הדוק בין שלטון, טבע ופנאי. עם השנים הפך בורובץ לאתר נופש פעיל לאורך כל השנה – חורף של סקי ושלג, קיץ של הליכות, רכיבה והרים ירוקים.
מן ההר נשקף נוף רחב. בצפון נמתח רכס הרי הבלקן, הארוך והעקבי, שנתן את שמו לכל האזור. מקור השם “בלקן” אינו חד־משמעי: יש המציעים שורש פרסי שפירושו “הר”, אחרים רואים בו הלחם טורקי של “דבש” ו”מלחמה”. כך או כך, השם הולם מרחב שהוא גם טבעי וגם היסטורי, גם מחבר וגם מפריד. מולנו בלט כתם כחול מאורך – אֲגַם אִיסְקַר, מאגר המים הגדול בבולגריה, השוכן בעמק הנהר כ־30 ק”מ מדרום־מזרח לסופיה. זהו מקור מים מרכזי לבירה, אך גם מרחב נופש, דיג ותזכורת לאופן שבו האדם מנהל את משאביו בתוך נוף הררי.
מדרום לסופיה בלט רכס וִיטוֹשָׁה, עם כיפתו האליפטית הבהירה. זהו הר עירוני כמעט – נוכח תמיד ברקע של הבירה – בנוי סלעי גרניט עתיקים, המתנשא לגובה של 2,285 מטר. גם מרחוק ניתן לחוש בנוכחותו, כאילו העיר וההר מנהלים ביניהם דיאלוג מתמיד.
מן ההרים ירדנו אל סָמוֹקוֹב. הדרך לשם לא ארוכה, אך המעבר מורגש: מן המרחב הפתוח אל יישוב אנושי, מן קנה המידה הגאולוגי אל קנה המידה של חיי יום־יום. סמוקוב שוכנת למרגלותיהם הצפוניים של הרי רילה, ובמשך מאות שנים הייתה מרכז מלאכה ותעשייה, בעיקר של עיבוד ברזל. שמה נגזר מפטיש מים – כלי עבודה בסיסי אך רב־עוצמה – והוא מספר היטב את סיפורה. כבר מן התקופה הרומית הופק כאן ברזל, ובתקופה העות’מאנית סיפקה סמוקוב כלים ואף נשק לאימפריה כולה. במוזיאון המקומי אפשר לראות ממצאים שמעידים על רצף ארוך של עבודה, ידע וטכנולוגיה.
אך כפי שזאב היטיב להסביר, סמוקוב הייתה גם מרחב רב־דתי מובהק. כנסיות אורתודוקסיות, מסגד, טֶקֶּה צופית ובית כנסת התקיימו כאן זה לצד זה. חיי היום־יום התנהלו בשגרה של שכנות, מסחר ומגעים אישיים, לא מתוך אידיליה אלא מתוך הכרח ופרקטיקה. זהו מודל עירוני מוכר מן הבלקן העות’מאני, שבו זהויות דתיות התקיימו במקביל, כל אחת עם מוסדותיה וזיכרונותיה.
במאה ה־19 הפכה סמוקוב גם למרכז אמנותי חשוב. השפעה עמוקה הגיעה מהר אַתוֹס, ההר הקדוש ביוון. אמני פרסקו ואיקונוגרפים הביאו עמם מסורת ביזנטית מאוחרת, קפדנית, מבוססת קאנון ותאולוגיה. השפעה זו נקלטה דווקא על רקע התחייה הלאומית הבולגרית, תקופה של חיפוש זהות. התוצאה הייתה סינתזה מעניינת: שמירה על המסגרת האיקונוגרפית לצד פתיחות לרגישות מקומית חדשה.
האיקונה, במסורת האורתודוקסית, איננה רק קישוט. היא “חלון” – אמצעי למפגש רוחני. אין בה שאיפה לריאליזם, אלא לייצוג סמלי של עולם מקודש. תפקידה כפול: חינוכי ופולחני. היא מספרת את סיפור הברית החדשה ומאפשרת תפילה, נגיעה, נשיקה. הָאִיקוֹנוֹסְטָזִיס – קיר האיקונות – יוצר הפרדה ברורה בין עולם המתפללים לבין אזור המזבח, בין החומרי למקודש.
יצירת איקונה מתחילה בהכנת מצע עץ, לרוב צפצפה או אשוח. על הלוח נמתחת שכבת בד דקה, ומעליה נמרחות שכבות גֶ’סוֹ – תערובת של גיר ודבק – במספר שכבות דקות. כל שכבה מיובשת ומלוטשת, עד לקבלת משטח לבן, חלק ויציב, המשמש יסוד לציור ומונע ספיגה לא אחידה של הצבע. לאחר מכן מועבר שרטוט הדמות על גבי הג’סו, והצביעה נעשית בטכניקת טמפרה (פיגמנטים מעורבים בחלמון ביצה), מן הכהה אל הבהיר, כסמל למעבר מן החומר אל האור. לעיתים מצופה הרקע בזהב עלה, המייצג את האור האלוהי. בסיום, האיקונה נחתמת ולעיתים אף מקודשת בטקס, והופכת מיצירת אמנות לחפץ פולחני חי.
אמני אסכולת סמוקוב לא פעלו בחלל ריק; הם צמחו מתוך קרקע דתית ואמנותית ספוגת מסורת, שהגיעה אל בולגריה הישר מהר אתוס שביוון – אותו מרכז רוחני שמרני שבו נשמר הקאנון הביזנטי בקפדנות כמעט נזירית. מן האתוס הם ירשו את ה"שפה" המקודשת: קומפוזיציות מאוזנות להפליא, היררכיה ברורה שבין שמיים לארץ, וצבעוניות מרוסנת המכוונת אל העל-זמני. אך בסמוקוב, עיר שהייתה צומת של מסחר ופתיחות, המסורת לא רק נשמרה – היא זכתה לנשימה חדשה.
החידוש של אמני סמוקוב לא היה מהפכה רועמת, אלא תהליך עדין ומודע לעצמו. הם הכניסו אל האיקונה ריאליזם מתון שהעמיק את תחושת הקדושה במקום לשבור אותה: הפנים הפכו לאנושיות יותר, המבט הקפוא הופשר, והגוף קיבל משקל ונוכחות פיזית. אל תוך הדימוי הדתי חלחל עומק פסיכולוגי – הקדושים חדלו להיות ישויות מופשטות והפכו לדמויות שניתן לזהות בפניהן חמלה, צער, ולעיתים אף את הדי הספק.
הדמות המרכזית בדרמה הזו היא ללא ספק זַכַּרִי זּוֹגְרָף ("זכרי הצייר"), מהנועזים שבאמני התחייה הבולגרית. האמן שמתח את גבולות המותר. זוגרף, שפעל בלב לבו של הקאנון השמרני בהר אתוס, העז לעשות את הבלתי יאומן: הוא השתמש בשליטתו המוחלטת בכללים כדי לחרוג מהם. בציוריו פרצו התנועה והדרמה; מחוות הגוף הפכו לחדות, והמבטים – לטעונים ברגש אנושי חשוף. לעיתים, הוא אף השחיל אל הסצנות המקודשות רמזים מחיי היומיום – קפלי בד טבעיים או אדריכלות בת הזמן – ובכך סימן את נקודת המעבר המכרעת: מהאיקונה המכוונת לנצח בלבד, אל אמנות המכירה בכך שהאלוהי מתגלה גם דרך האנושי.
הרגע שבו התיאוריה הפכה לחוויה צרופה התרחש מול איקונה שקטה אחת של המדונה באחת מכנסיות העיר. לא היה בה הדר מלכותי או זהב עודף, אלא דווקא איפוק חומל. היה זה מבט שאינו שופט או מטיף, אלא נוכחות קרובה ואנושית כל כך, שדווקא פשטותה חדרה עמוק יותר מכל פאר דרמטי.
שם, מול הדמות השקטה, התבהר ההבדל שבין מסורת משוכפלת למסורת חיה. בעוד שישנן אלף דרכים להישאר בתחום הבטוח של הבינוניות, ישנה רק דרך אחת לגאונות: הנקודה הדקה שבין משמעת לחירות, המקום שבו האמן נאמן לשורשיו – אך מעז לצמוח אל מעבר להם.
השכבה המוסלמית של סמוקוב הותירה אף היא חותם ברור. הדרווישים והטֶקֶּה הצופית פעלו כאן כמרכז רוחני וחברתי. הפולחן הצופי הדגיש מוזיקה, תנועה ודבקות אישית, ויצר גישה חווייתית וגמישה יותר לאסלאם. המסגד המקומי, צנוע בממדיו, עם מינרט דק וחצר שקטה, השתלב בנוף העירוני. היום נותרו ממנו שרידים בלבד, בעיקר כפה מרשימה, מעוטרת בחן, ומיחרב מקושט להפליא.
גם הקהילה היהודית של סמוקוב, קטנה אך מבוססת, הייתה חלק בלתי נפרד מן המרקם המקומי. צאצאי מגורשי ספרד, סוחרים ובעלי מלאכה, מתווכים בין קהילות. חלקם קיבלו זכיון מן הפח'ה העות'מני לאיסוף צמר מהרועים אשר בהרים וייצור מעילים עבור הצבא.
בית הכנסת היה מבנה צנוע אך מכובד, השתלב במרקם הבנוי של העיירה ולא נבדל ממנו בהדר מונומנטלי. הוא נבנה בפשטות יחסית, לרוב ללא חזית חיצונית בולטת, אך פנימיותו שיקפה עולם רוחני עשיר.. בית הכנסת שימש לא רק מקום תפילה, אלא גם מוקד של חיי קהילה – לימוד, מפגש, דיון ותחזוק הזיכרון הקולקטיבי. הזמן והזנחת השנים תחת השלטון הקומוניסטי נתנו את אותותיהם, והותירו רק שרידים דהויים מאותה שכיית חמדה יהודית שהתפוררה אל תוך דפי ההיסטוריה
משפחת אַרְיֵה בלטה כאחת היהודיות הוותיקות והמכובדות שחיו במקום. בני המשפחה נטלו חלק בחיי הכלכלה המקומית, בעיקר בתחומי מסחר זעיר, מלאכה ושירותים עירוניים, ותפקדו כמתווכים טבעיים בין האוכלוסיות השונות – יהודים, נוצרים ומוסלמים. תפקיד זה העניק למשפחת אריה מעמד של גורם מוכר ומוערך במרקם החברתי של סמוקוב. לצד עיסוקיהם הכלכליים, היו מעורבים בחיי הדת והקהילה: תרומה לבית הכנסת, השתתפות במוסדות הקהילה ולעיתים תפקידים של הנהגה לא־פורמלית. בראשית המאה ה־20 דעכה הנוכחות היהודית בסמוקוב, ומשפחת אריה נמנתה עם אלו שעזבו בהדרגה את המקום . אף על פי כן, זכרה של המשפחה נשמר כחלק מן הפסיפס ההיסטורי של העיירה, ובא לידי ביטוי בביתם המהודר שהפך למוזיאון והיא מייצגת את דמותה של היהדות הקטנה אך הפעילה שחיה בסמוקוב – יהדות של מסחר, מסורת, השתלבות זהירה במרחב הרב־תרבותי, וניידות הדרגתית אל עבר העולם המודרני.
עם רדת הערב עזבנו את סמוקוב. ההרים האפירו, השלג קיבל גוון כחול־עמוק, והאור הלך והתרכך. זה היה יום של שכבות: נוף וגאולוגיה, דת ואמנות, קהילות וזיכרון. לא יום דרמטי, אלא יום שנבנה בהדרגה, והותיר תחושה של עומק שקט – כזה שממשיך ללוות גם לאחר שנרגעים בג'קוזי של המלון, או מול רקדניות הכפר, בבגדיהם הרקומים, שפיזזו מולנו במחול בלקני.
יום אתמול הוקדש כולו למנזר רילה, מן האתרים רבי־העוצמה והמשמעות בבולגריה. מזג האוויר היה סגרירי, אך הקור מנע ירידת גשם, ובמקומו ירדו פתיתי שלג קלים, כאלה שאינם מכבידים אלא מרככים. השלג עטף את המתחם, את חומות האבן ואת הגגות בכיסוי לבן ודק, והעניק לנוף מראה שקט, כמעט מהורהר. יש מקומות שבהם מזג האוויר אינו רק תנאי חיצוני אלא חלק מן החוויה הרוחנית, ומנזר רילה הוא אחד מהם.
מנזר יוחנן הקדוש מרילה, המוכר גם בשמו הבולגרי “סווטי איוואן רילסקי”, הוא המנזר הגדול והמפורסם ביותר של הכנסייה האורתודוקסית בבולגריה. הוא שוכן בדרום־מערב המדינה, כ־117 קילומטרים מדרום לסופיה, בלב הרי רילה, בעמק עמוק של נהר רילה, בגובה 1,147 מטר מעל פני הים. המנזר מצוי בתוך פארק הטבע של רילה– אזור של יערות של עצי אשוח,, מדרונות תלולים ומים זורמים. קשה להאמין שבחירה זו נעשתה רק מטעמי בידוד. ברור שבוניו ביקשו לא רק להתרחק מן היישוב האנושי, ברוח אידיאל ההתבודדות הנוצרי, אלא גם להתמקם בלב נוף המעורר תחושת קרבה לאל.
אל מול הוד הקדומים של הרי רילה, גם הלשון החילונית ביותר מוצאת עצמה ממלמלת הברה של השתאות – תפילה חרישית שנולדת מהמפגש שבין קטנות האדם לאינסופיות של הטבע.
המתחם כולו, אחת מיצירות המופת של אדריכלות התחייה הלאומית הבולגרית, הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 1983. שטחו כ־8,800 מ"ר, והוא בנוי בצורת מלבן הסוגר על חצר פנימית רחבת ידיים, ששטחה כ־3,200 מ"ר, ובה ניצבים המגדל והכנסייה הראשית. זהו מבנה מרשים, המשלב בין מנזר ומבצר. פרוייקט מרשים, שכמו במקומות אחרים, לא היה פרי יוזמה מקומית, אלא תמיד, בוצע על ידי גוף ממסדי, שהשקיע בו את משאביו. יתכן ששמ להפגנת נוכחות ממשלתית באזור מבודד.
המנזר נקרא על שמו של מייסדו, הנזיר איוואן הקדוש מרילה (876–946), דמות מכוננת במסורת הרוחנית הבולגרית. איוואן חי חיי סיגוף קיצוניים כנזיר מתבודד, במערה סמוכה, ללא רכוש חומרי וללא קהילה. סביב דמותו התגבשו תלמידים שבאו אל ההרים כדי ללמוד דרך חיים רוחנית, והם אלה שבנו את הגרעין הראשון של המנזר. כיום מתגוררים במתחם כ־60 נזירים, והוא ממשיך לשמש אתר עלייה לרגל פופולרי לנוצרים אורתודוקסים רבים.
המנזר נוסד במאה העשירית, בתקופת שלטונו של הצאר פטר הראשון (927–968), ומאז זכה לתמיכה רחבה מצד שליטי בולגריה. כמעט כל צארי האימפריה הבולגרית השנייה תרמו לו, ובכך הפכו אותו למרכז רוחני, תרבותי ולאומי. בשיאו, במאות ה־12 עד ה־14, היה מנזר רילה לא רק מוקד דתי אלא גם סמל לתודעה הבולגרית המתהווה.
במחצית הראשונה של המאה ה־14 נבנה המנזר מחדש במיקומו הנוכחי על ידי חרליה, אדון פיאודלי מקומי. מן התקופה הזו שרדו המבנים העתיקים ביותר במתחם: מגדל חרליה המרשים, שנבנה בשנים 1334–1335, וכנסייה קטנה שנוספה סמוך לו ב־1343. גם כיסא הבישוף ושערי המנזר המפוארים שייכים לשלב בנייה זה. אולם הכיבוש העות’מאני בסוף המאה ה־14 הביא עמו תקופה של פשיטות, הזנחה והרס, ובאמצע המאה ה־15 נחרב המנזר כמעט כליל.
בשנת 1469 חלה נקודת מפנה מכרעת בתולדותיו של מנזר רילה, עת הועברו אליו שרידיו של הקדוש איוואן מרילה מהעיר טרנובו – בירתה המפוארת של האימפריה הבולגרית שנפלה לידי העות'מאנים כמעט שבעה עשורים קודם לכן. אירוע זה, שהתאפשר הודות למאמצים דיפלומטיים מורכבים ותועד בפירוט כרוניקלי על ידי ולדיסלב הגרמטי, טען את המנזר במשמעות סמלית עמוקה והפך אותו למוקד של עמידות רוחנית ולאומית יוצאת דופן. בעידן של אובדן עצמאות מדינית ותחת שלטון זר, השבת השרידים לא נתפסה רק כאקט דתי, אלא כמפגן של רציפות תרבותית שהפך את המנזר למרכז עלייה לרגל מן המעלה הראשונה ולאתר הקדוש ביותר עבור העם הבולגרי. המסע הטקסי של ארון הקודש דרך יישובי בולגריה בדרכו אל המנזר איחד את ההמונים סביב דמותו של ה"פטרון השמימי" של האומה, וקיבע סופית את מעמדו של מנזר רילה כ"לב הפועם" של הנצרות האורתודוקסית בבלקן – מעמד שנשמר באדיקות לאורך מאות שנים ומהווה עד היום נדבך מרכזי בזהות הבולגרית.
במהלך מאות שנות שלטון זר שימש מנזר רילה כמאגר חי של שפה, תרבות וזיכרון בולגרי. בתקופת התחייה הלאומית הבולגרית, במאות ה־18 וה־19, היה זה מוקד חינוכי, רוחני ולאומי.
בתקופת התחייה הלאומית הבולגרית (Vazrazhdane) במאה ה-19, לבש מנזר רילה חשיבות חדשה ומכרעת כסמל של התחדשות תרבותית ואדריכלית. לאחר השריפה הגדולה של שנת 1833, שזעזעה את הציבור הבולגרי, הפך פרויקט שיקומו למפעל לאומי של ממש שגייס תרומות ומתנדבים מכל רחבי המדינה. תחת הנהגתו של האדריכל פאבל יואנוב (Pavel Ioanov), הוקמה הכנסייה המרכזית המפוארת, " לידת הבתולה", המשלבת אלמנטים של בארוק בלקני עם מסורות בנייה מקומיות. עיטורי הקיר העשירים, פרי מכחולם של אמנים דגולים כמו זכרי זוגראף (Zahari Zograf), לא היו רק יצירות אמנות דתיות אלא ביטוי מובהק לזהות האתנית והרוחנית הבולגרית המתגבשת. בתקופה זו, המנזר שימש כמרכז חינוכי וספרותי שבו פעל "בית ספר למנזרים" (Cell School), אשר שימר את השפה והכתב הבולגרי והכשיר דור של משכילים ומנהיגים. כך, מעבר להיותו אתר דתי מבודד, הפך רילה במאה ה-19 למעוז של ה"תחייה", מקום שבו האמנות, האדריכלות וההשכלה חברו יחדיו כדי להפיח רוח חדשה בעם שבדרך לעצמאות מדינית.
הכנסייה הראשית של המנזר היא מבנה מרשים בעל חמש כיפות, שלושה מזבחות ושתי קפלות צדדיות. אחד האוצרות המרכזיים שבתוכה הוא האיקונוסטזיס המצופה זהב, יצירת גילוף עץ מורכבת שנעשתה במשך חמש שנים בידי ארבעה אמנים. האיקונוסטזיס אינו רק מחיצה טקסית אלא גבול סמלי בין העולם הגשמי לבין הקודש.
הכנסייה כולה מכוסה ציורי קיר, עד אפס מקום. אין כמעט חלל ריק – ביטוי מובהק למה שמכונה באמנות “פחד החלל הריק” (־horror vacui). במזרח הנוצרי הקישוט אינו תוספת לעיקר, אלא העיקר עצמו. בעוד שבמערב הקישוט מדגיש או מלווה את התוכן, כאן הוא יוצר עולם טוטאלי, כזה שעוטף את המאמין מכל עבר. לעיתים קשה להבחין בפרטים מרוב שפע, אך דווקא העומס יוצר תחושת נוכחות מתמדת של הקודש.
מריה ויוחנן המטביל מופיעים כמתווכים בין ישו לאנושות. סצנת יום הדין האחרון מתוארת בפירוט מוסרי נוקב: תכונות אנושיות כמו חמדנות, גרגרנות וגאווה מוצגות כהתגלמויות של השטן הפנימי, והכנסייה מציידת את המאמין לא רק בנחמה אלא גם באזהרה. ניכרת כאן השפעתם של אמני אסכולת סמוקוב, ובראשם זכארי זוגרף. מצד אחד, האמנות כפופה לכללים ברורים: ישו הפנטוקרטור בראש, ומתחתיו היררכיה סדורה של דמויות. יש הרואים בכללים אלה מגבלה חונקת, אך אחרים טוענים שדווקא בתוך המסגרת מתגלה האמן האמיתי – וזכארי זוגרף הוא הוכחה חיה לכך.
הכניסה לכנסייה אינה רק אזור מעבר. היא נתפסת כמקדש שלמה, ומכאן גם התפיסה שכל כנסייה היא בבחינת ירושלים של מעלה. לא ירושלים הארצית, זו שבגדה וצלבה, אלא עיר שמימית, רחובותיה מרוצפים זהב ואבני חן קבועות במשקופיה. הכניסה אל הכנסייה היא אפוא מעבר סמלי מן העולם הפגום אל עולם מתוקן.
אגף המגורים של המנזר בנוי מארבע קומות וכולל כ־300 תאים, ארבע קפלות, חדר אוכל, מטבח עצום בכליו, ספרייה ובה כ־250 כתבי יד וכ־9,000 דפוסים עתיקים, וחדרי תרומות. החזות החיצונית של המתחם, עם קירות האבן העבים והחלונות הקטנים, מזכירה יותר מבצר מאשר מנזר – ביטוי מוחשי לתפקידו ההיסטורי כמגן תרבותי.
במוזיאון המנזר שמורות יצירות אמנות שערכן לא יסולא בפז. שתיים מהן בולטות במיוחד באופיין החי והאנושי, השונה מן האיקונוגרפיה הביזנטית המופשטת המוכרת. כאן ניכרים עקבותיו של הרנסנס הפלאולוגי – פריחה ביזנטית מאוחרת, המאופיינת בעידון סגנוני, בהבעה פסיכולוגית ובתנועתיות רכה, בתוך מסגרת תאולוגית מוקפדת.
לצדן מוצג אחד האוצרות המפעימים ביותר במנזר: צלב רפאיל. זהו צלב עץ, 81×43 ס"מ, שנחצב מגוש עץ אחד. הנזיר רפאיל גילף בו, באמצעות אזמלים זעירים ועדשות מגדלת, 104 סצנות דתיות ו־650 דמויות מיניאטוריות. העבודה נמשכה לא פחות מ־12 שנים, עד שהושלמה בשנת 1802 – אז איבד האמן את מאור עיניו. זהו רגע שבו אמנות, אמונה והקרבה אישית מתלכדים, וסיפורו של המנזר כולו מתנקז לפריט אחד, דומם ומלא חיים כאחד.
היום הבא החל בנסיעה בנוף שבמרבית ימות השנה אינו דרמטי במיוחד, אבל השלג הוסיף לו מעטה של קדם. הגענו אל סְטָרוֹסֶל (Starosel), כפר בדרום בולגריה, למרגלות הדרומיים של רכס סְרֶדְנָה גוֹרָה (Sredna Gora Mountains), רכס ארוך ומיוער המקביל להרי הבלקן (Balkan Mountains). הגובה הממוצע באזור הוא כ־300 מטר מעל פני הים, והנוף משתפל בהדרגה דרומה אל מישור תראקיה העילי (Upper Thracian Plain).
האירוע הטראומטי שנחצב בזיכרון ההיסטורי של המקום הוא מרד אפריל (April Uprising) של שנת 1876. היתה זו התקוממות לאומית בולגרית נגד השלטון העות’מאני, שפרצה מתוך תודעה ברורה שסיכויי ההצלחה הצבאית קלושים, אך מתוך תקווה לזעזע את דעת הקהל האירופית. המרד, שאורגן בידי ועדות מהפכניות מקומיות בהשראת חזונם של מנהיגי התחייה הלאומית, דוכא באכזריות רבה: כפרים ועיירות הועלו באש, אלפים נטבחו ואוכלוסיות שלמות נעקרו מבתיהן. אף שכשל מבחינה צבאית, היה למרד אפקט מדיני ומוסרי מכריע — הזוועות עוררו זעזוע עמוק באירופה וסיפקו עילה למלחמה הרוסית־עות’מאנית, אשר סללה את הדרך להקמתה של בולגריה האוטונומית ולראשית העצמאות הבולגרית המודרנית.
ואז בא האסון. במהלך מרד אפריל הועלו באש כל בתי הכפר, הכנסייה ובית הספר. הרכוש ומלאי המזון הוחרמו, חלק מן התושבים נהרגו ואחרים נמלטו לצפון בולגריה. רובם שבו לאחר זמן, אך מתוך אמונה טפלה בחרו שלא לבנות מחדש את היישוב השרוף. במקום זאת הקימו כפר חדש במורד הנהר, במרחק שניים־שלושה קילומטרים. שמו היה “אֶסְקִי יֵנִי קוֹי” (Eski Yeni Köy, “הכפר החדש הישן”), עד שבשנות השלושים של המאה ה־20 הוחלף השם לשמו הנוכחי — סטרוסל (Starosel).
ככל שמעמיקים במקום, כך מתגלה עומק הזמן. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על יישוב אנושי באזור כבר לפני 7,000–8,000 שנה. לא הרחק מהכפר התגלו אתרים מגאליתיים, הכוללים אבני ענק פולחניות, מתקופת הברונזה הקדומה, עיקרו של הביקור הוא האתר הארכיאולוגי של סְטָרוֹסֶל (Starosel) הוא מן המכלולים הארכאולוגיים המרתקים והמסתוריים ביותר בבולגריה, ואחד מנופי הקודש התראקיים החשובים בדרום־מזרח אירופה כולה. הוא משתלב במרחב פולחני רחב יותר, שנשק ופרח בסוף המאה ה־5 ובראשית המאה ה־4 לפני הספירה — תקופה שבה עמדה האריסטוקרטיה התראקית בשיא כוחה המדיני והטקסי.
ככל שמעמיקים אל תוך נופיה המבותרים של תראקיה, מתברר שהתראקים אינם רק פרק דהוי בספרי ההיסטוריה, אלא נוכחות חיה, כמעט מוחשית, הרוטטת מתחת לפני השטח. כבר בין דפי ה"איליאדה" הם מזנקים כלוחמי צפון קשוחים, בני בריתה של טרויה המגיחים מן היערות העבותים – עם של לוחמים עזי נפש שאיש אינו מצליח למסגר בתוך גבולות ברורים. הרודוטוס, בהתבוננותו החדה, קבע כי הם העם הרב-אוכלוסין ביותר בתבל אחרי ההודים, והוסיף נבואה מצמררת: אילו רק היו מתלכדים תחת שלטון אחד – לא היה להם מתחרה בעולם. אך תראקיה נותרה פסיפס של שבטים, קרובים בדם אך נפרדים בנפשם, חולקים פולחנים אפלים אך לא מדינה.
המיתולוגיה היוונית ציירה את תראקיה כארץ של קצה – מרחב הררי ומסתורי שבו האלימות, היין והמוזיקה פורצים כל סכר של חוק וסדר. כאן, בין פסגות הרי הבלקן והרודופה, נולדו המיתוסים על ארס, אל המלחמה, ועל דמויות הקצה שאיתגרו את עולם הפוליס היווני: אורפאוס המכשף בנבלו ודיוניסוס המביא עמו את הטירוף הקדוש. שניהם צמחו מתוך החוויה התראקית הפרועה, המציעה חלופה יצרית וקדמונית לסדר העירוני המאורגן.
אך כשעוזבים את הערפל המיתולוגי ומביטים בקרקע עצמה, נחשפת עוצמה חומרית אדירה. הרי תראקיה – הבלקן ורכס הרודופה – התגלו כמכרות בלתי נדלים של זהב, כסף וברזל. הזהב התראקי, שמתפרץ היום במלוא תפארתו באוצרות המלכותיים של קאזאנלק ופאנאגיורישטה, אינו רק עדות לעושר; הוא חתימה של ידע טכנולוגי עילאי. אלו אינן יצירות של חברה פרימיטיבית, אלא של אליטה השולטת ברזי היציקה והריקוע, יודעת לתרגם חומר גולמי לסמכות פוליטית ודתית חובקת עולם.
המגע עם העולם היווני יצר מתח של השפעות הדדיות: בעוד היוונים מקימים מושבות לאורך החופים ומביאים עמם כתב ומטבעות, הם יוצאים מתראקיה טעונים במתכות יקרות, בלוחמים שכירי חרב ובאמונות שמטלטלות את גבולות עולמם. גם דריווש הפרסי הגדול הבין שהשליטה בתראקיה אינה עניין של טריטוריה בלבד, אלא שליטה בעורקי הזהב והברזל של אירופה.
במאה ה-5 וה-4 לפנה"ס, כשהתגבשה ממלכת האודריסים, התמזג הנוף ההררי עם תכנון ערים הלניסטי כמו בסיאוטופוליס, אך הלב נותר תראקי גאה. הידע המטלורגי העתיק לא נעלם; הוא הפך למנוע שהזין את מכונת המלחמה של פיליפוס השני ואלכסנדר הגדול. הזהב והברזל של תראקיה היו אלו שחישלו את הצבאות שיצאו לכבוש את העולם הידוע, והפכו את המורשת התראקית לחלק בלתי נפרד מהמנגנון הגדול של ההיסטוריה האנושית.
בלבו של המתחם מצוי המכלול הפולחני המלכותי בתל צֶ’טְנִיוֹבָה מוֹגִילָה (Chetinyova Mogila), תל עצום המוקף חומת אבן מעגלית שאורכה כ־241 מטרים. החומה, המתפרשת כגבול סמלי בעל משמעות שמשית, אינה תוחמת קבר בלבד, אלא יוצרת מרחב פולחני מתוכנן בקפידה.
האתר הארכיאולוגי נפרש בפנינו לא כנקודת עניין ארכאולוגית מבודדת, אלא כמרחב שלם שבו נוף, אבן ואמונה משתלבים זה בזה. וניכר מיד שאיננו עוד אתר קבורה, אלא חלק מנוף פולחני רחב שהתקיים כאן בסוף המאה ה־5 ובראשית המאה ה־4 לפני הספירה, בשיא כוחה של האליטה התראקית. ההליכה אל האתר מתונה, כמעט יומיומית, אך ככל שמתקרבים אליו מתבהר שהאדמה כאן עוצבה במכוון כדי להטעין את המבקר בתחושת סדר טקסי ולא של מקריות.
הדרך אל המקדש המרכזי עוברת בגרם מדרגות טקסי רחב, שבעבר עמדו משני צדדיו פסלי אריות מאבן, סמל מובהק של כוח, מלכות ושמירה על הסף. גרם המדרגות מוביל אל פלטפורמה מוגבהת, שלדעת החוקרים שימשה לריקודים פולחניים או לתהלוכות טקסיות. מעבר לה נפתח אולם עגול, מקומר, הנתמך בעמודים צמודי־קיר ומעוטר בטריגליפים, שעליהם השתמרו שרידים של צבעי אדום וכחול. האדריכלות משלבת יסודות מקומיים תראקיים עם השפעות מן העולם היווני, אך התוצאה הסופית ייחודית לחלוטין — לא חיקוי, אלא שפה טקסית עצמאית.
החוקרים קושרים את המכלול בסטרוסל לפולחן האלה האם, לבנה המזוהה עם השמש, ולמסורת האורפית הקדומה (Orphic beliefs). על פי ההיסטוריון אלכסנדר פול (Alexander Fol), שימש האתר כמרכז לטקסים אריסטוקרטיים סודיים, שבהם גילם השליט התראקי תפקיד כפול — מלך וכוהן. בין קירות האבן הקרירים הפך השליט התראקי ל'אנתרופודיימון' – ישות ביניים שמחציתה בשר ודם ומחציתה אור קוסמי. כך נשזרו יחד שלטון, דת ונוף, לכדי מערכת אחת של סמכות מקודשת.
לצדו של התל המרכזי נמצא תל קטן יותר, המכונה תל חוֹרִיזוֹנְט (Horizon Tumulus), ובו נחשף ההֵרוֹאוֹן היחיד בתראקיה שבו אכסדרה של ממש. כאן ניצבים עשרה עמודים בסגנון דורי קדום — חריג בנוף התראקי — המעניקים למבנה מראה כמעט יווני, אך בהקשר מקומי מובהק. במבנה זה נקבר בן אצולה תראקי רם־מעלה. אף שהקבר נשדד כבר בעת העתיקה, הממצאים שנותרו בו — חפצי כסף וזהב — מעידים על מעמדו הרם ועל חשיבות המקום.
קשה להשתחרר מן התחושה שאין זה אתר של קבורה בלבד, אלא נוף קודש מתוכנן: מרחב שבו הטופוגרפיה, האדריכלות והאמונה נטמעים זה בזה. סטרוסל אינו מספר סיפור של מוות בלבד, אלא של שלטון, לידה מחודשת, והשאיפה האנושית להתעלות מעל הממד הארצי. זהו מקום שבו האבן אינה דוממת, אלא נושאת זיכרון של טקסים, לחישות ושאיפות קוסמיות — אתר מפתח להבנת עולמה הרוחני והפוליטי של תראקיה הקדומה.
החוקרים קושרים את המכלול בסטרוסל לפולחן האלה האם, לבנה המזוהה עם השמש, ולמסורות אורפיות קדומות (Orphic beliefs). על פי התראקלוג וההיסטוריון אלכסנדר פול (Alexander Fol), שימש האתר כמרכז לטקסים אריסטוקרטיים סודיים, שבהם גילם השליט התראקי תפקיד כפול — מלך וכוהן גם יחד. במסגרת טקסים אלה ביקשו להעלות את השליט למעמד של אנתרופודיימון, ישות ביניים, חצי אדם וחצי אל, המתווכת בין בני האדם לבין הסדר הקוסמי. כך נשזרו שלטון, דת ונוף למערכת אחת, שבה הסמכות הפוליטית מקבלת עיגון מיתי ופולחני.
כאן נערכו טקסים לאלה האם, לבנה השמש ולאורפיאוס (Orpheus). האלה האם מזוהה עם ההר והסלע, והתילים משחזרים את ההר ואת רחמה. המלך התראקי שימש כמתווך בין האדם לאל. ההיסטוריון אלכסנדר פול (Alexander Fol) ראה בפולחנים אלה אחד המקורות לדוקטרינה האורפית (Orphism), שמטרתה הייתה להעלות את המלך־הכוהן למעמד של אנטרופודמון — “חצי אל”. הממצאים שנחשפו כאן מוצגים כיום במוזיאון הארכאולוגי הלאומי בסופיה (National Archaeological Museum, Sofia).
בסמוך למקדש נתגלו מתקנים חצובים בסלע, ובהם גת קדומה, מחסנים ואמפורות רבות, המעידים על מקומו המרכזי של היין בפולחן. היין לא היה כאן משקה בלבד, אלא חומר מקודש, אמצעי לטרנספורמציה רוחנית ולחציית גבולות בין עולם האדם לעולם האלוהות. האש, היין והאבן משתלבים יחד במרחב שמכוון כולו לחוויה טקסית עמוקה.
לצדו של התל המרכזי מצוי תל קטן יותר, המכונה תל חוֹרִיזוֹנְט (Horizon Tumulus), ובו נחשף ההֵרוֹאוֹן (Heroon) היחיד בתראקיה הכולל אכסדרה של ממש. עשרת העמודים בסגנון דורי קדום מעניקים למבנה אופי חריג בנוף התראקי, ומרמזים על קשרים תרבותיים רחבים יותר, מבלי לאבד את ייחודו המקומי. כאן נקבר בן אצולה תראקי, וגם אם הקבר נשדד כבר בעת העתיקה, הממצאים שנותרו בו — חפצי כסף וזהב — מעידים על מעמדו ועל חשיבות האתר כולו.
הֵרוֹאוֹן (Heroon) הוא מבנה פולחני מן העולם הקלאסי, שנועד להנצחת גיבור (hērōs) — דמות אנושית רמת־מעלה, לרוב שליט, לוחם, מייסד עיר או אב קדמון מיתולוגי, אשר לאחר מותו זכה למעמד פולחני־דתי. בניגוד למקדש רגיל המוקדש לאל, ההרואון הוא שילוב של קבר ומקדש. הוא נבנה מעל מקום קבורתו של הגיבור או בסמוך אליו, ושימש אתר לפולחן מקומי: הקרבת מנחות, סעודות זיכרון וטקסים שמטרתם הייתה לשמר את נוכחותו המגינה של הגיבור בקהילה. הגיבור לא נתפס כאל במלוא מובן המילה, אלא כישות ביניים — אדם שהפך לאחר מותו לבעל כוח על־טבעי, המסוגל להגן, לברך ואף להעניש.
מבחינה רעיונית, ההרואון מבטא את האמונה כי המתים יוצאי הדופן אינם נעלמים, אלא ממשיכים להתקיים במרחב שבין עולם החיים לעולם האלים. פולחן הגיבורים היה נפוץ במיוחד ביוון העתיקה, אך אומץ גם בתראקיה ובאזורים שכנים, שם שולב במסורות מקומיות של פולחן אבות ושליטים. בהקשר התראקי, כמו בסטרוסל, ההרואון מדגיש את דמותו של השליט כמתווך בין הקהילה, האדמה והסדר הקוסמי — לא רק כשליט פוליטי, אלא ככוח מגונן ומתמשך גם לאחר מותו.
התל, האולמות החצובים והכניסה המונומנטלית יוצרת תחושה ברורה של נוף קודש מתוכנן, כזה שאינו מתמקד במוות בלבד, אלא בסדר קוסמי, בלגיטימציה של שלטון ובהבטחת המשכיות. סטרוסל אינו מספר סיפור דרמטי או חריג, אלא סיפור שקט ומדויק של חברה שהאמינה כי ניתן לעצב את המרחב כך שישקף את מבנה העולם. האבן כאן אינה דוממת, אלא נושאת זיכרון של טקסים מחזוריים, של תנועה מבוקרת ושל ניסיון אנושי מתמשך לגעת במה שמעבר לחיי היומיום.
כך, תוך כדי הליכה בין הרים, קברים ואוצרות זהב, מתבהרת תחושה אחת: התראקים אולי איבדו את עצמאותם המדינית, אך הם מעולם לא היו שוליים. הם היו חומר הגלם – תרתי משמע – שעליו נבנו אימפריות אחרות. זהו סיפור שאינו נגמר בקרב או בכיבוש, אלא ממשיך להתגלות בכל שכבת אדמה ובכל פיסת מתכת שמחזירה אור מן העבר.
גם ההווה ממשיך את הרצף. בחג עליית ישו השמימה, הקרוי ספאסובדן (Spasovden), נערך יריד אזורי במָנָסְטִירָה (Manastira). פולחנים בהשראת דיוניסוס (Dionysus), שבהם היין והאש תופסים מקום מרכזי, נערכים במתחם הפולחני התראקי בהזמנה מוקדמת. סטרוסל איננו רק כפר; זהו מקום שבו כל צעד מהדהד אלפי שנים לאחור, וכל מבט בנוף פותח חלון אל שכבות עמוקות של אמונה, זיכרון וטקס.
ראו באתר זה: דיוניסוס אל היין
אם ביין עסקנן, ביקרנו ביקב מקומי. בעיני כול היקבים בעולם דומים, וכולם משעממים. אלא שהפעם השתלב הביקור בפולחני דיוניסוס בהם עסקנו. לאחר שיצאנו לידי חובה בסיור קצר במקום בו מתסיסים ושומרים את היין בחביות מתכת ענקיות, התיישבנו לטעימה מודרכת של יין. להפתעתנו, היין הבולגרי, אדום לבן או רוזה, היה משובח. לאחר לגימה של שלוש כוסות, היינו מבושמים מעט ויכולנו לחוש משהו מהריחוף "בין התחומים", כמו של דיוניסוס.
משם נסענו לפלובדיב, לשוטט בסמטאותיה של העיר המדיווילית.
את ה־23 בינואר הקדשנו לפלובדיב – העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בבולגריה, אך בעיני רבים החשובה והמרתקת שבהן. זוהי עיר שאינה ממרשימה במונומנטים עוצמתיים. ההיסטוריה כאן אינה תחומה במוזיאונים ואתרים בלבד, אלא חיה ונוכחת במרחב העירוני עצמו – בשרידים הארכיאולוגיים, ובאופן שבו בתי קפה מודרניים צומחים מתוך שכבות של אבן עתיקה.
פלובדיב שוכנת על גדות נהר מריצה, כ־144 קילומטרים מדרום־מזרח לסופיה. היא פרושה במישור פלובדיב – חלקו המערבי של המישור התרקי העליון – ומוקפת טבע המשתנה לכל כיוון: רכס סרדנה גורה מצפון־מערב, גבעות צ’ירפן ממזרח, והרי הרודופה מדרום. זהו מרחב מעבר בין מישורים להרים, בין צירי תנועה עתיקים לאזורי ספר, שילוב שהפך את המקום לאטרקטיבי להתיישבות כבר מראשית ההיסטוריה. כמו רומא, ששימשה השראה מודעת לבוניה בתקופות שונות, גם פלובדיב נבנתה על שבע גבעות – לא רק כעובדה טופוגרפית, אלא כמרכיב בזהות עירונית וסמלית.
כבר מן ההתחלה מתברר כי סיפורה של פלובדיב אינו נכתב רק באבנים, אלא גם – ואולי בעיקר – בשמות. זהות העיר עוצבה שוב ושוב באמצעות השם שהוענק לה, וכל שם היה יותר מתווית לשונית: הוא היה הצהרה פוליטית, ניסיון לכונן בעלות, לקבע נרטיב, ולעיתים אף להשחיר או למחוק עבר קודם. רצף השמות של פלובדיב הוא כרוניקה דחוסה של כיבושים, חילופי אליטות והמרת זהויות.
במאה הרביעית לפנה״ס מזכיר ההיסטוריון היווני תיאופומפוס עיר בשם פונירופוליס – “עיר הנבלים”. אין זה שם מנהלי רשמי, אלא כינוי גנאי פולמוסי, שנועד לבטא הסתייגות מוסרית מן האופן שבו פיליפוס השני ממקדון כבש ואיכלס מחדש את העיר. לפי המסורת, פיליפוס יישב בה קבוצות שנחשבו בעיני בני הזמן כבלתי מהוגנות – מלשינים, מאשימי שווא ואנשים שנדחקו לשולי החברה. בין אם התיאור מדויק ובין אם הוא רטורי, עצם השימוש בשם כזה מלמד על תפיסת העיר כמרחב שעבר מהפך אלים של זהות, ועל עוינות כלפי הסדר המקדוני החדש.
לעומת זאת, השם פיליפופוליס – “עיר פיליפוס” – משקף מהלך הפוך לחלוטין: ניסיון לייצב שלטון ולמסד זיכרון. זהו שם הלניסטי מובהק, שנועד להנציח את הכובש ולהטמיע את העיר במרחב התרבותי־פוליטי של העולם היווני. אין ודאות אם הכוונה לפיליפוס השני או החמישי, אך השם עצמו מבטא תפיסה ברורה: פלובדיב אינה עוד יישוב תרקי פריפריאלי, אלא פוליס לגיטימית, חלק מן הקוסמוס ההלניסטי. כאן השם אינו קללה – אלא חותמת ריבונות.
במקביל התקיים גם השם "קנדרייסיה", שמקורו אינו פוליטי אלא דתי־תרקי. הוא נקשר לאל המקומי קנדריסו, המזוהה לעיתים עם אפולו, עם אור השמש או עם יערות. זהו זיכרון לשכבה עמוקה יותר של זהות מקומית, שקדמה לכיבוש המקדוני ולא נעלמה באחת. קיומם של שמות מקבילים מעיד על מציאות רב־לשונית ורב־תרבותית, שבה זהויות אינן מוחלפות בן־לילה, אלא מתקיימות זו לצד זו.
מן השם התרקי הקדום פולפודבה צמחו בהדרגה השמות הסלאביים: פלובדיב, פלאדיב, פלובדין. זהו תהליך לשוני של עיוות פונטי והסתגלות, שבמהלכו השם מאבד את משמעותו המקורית אך נטמע בזהות החדשה של האוכלוסייה הסלאבית. העיר חדלה להיות מזוהה עם מייסד או אל, והופכת פשוט ל“מקום” – שם שחי מכוח השימוש בו, לא מכוח פירושו. בתקופה העות’מאנית נקראה העיר פיליבה (Filibe), עיוות טורקי של פיליפופוליס, שם המסמן את שילובה של העיר במרחב האימפריאלי העות’מאני כמרכז מנהלי וכלכלי אזורי, תוך ניתוק כמעט מוחלט ממשמעותו המקורית של “פיליפוס”.
דרך רצף השמות – גנאי, האדרה, פולחן, זיכרון מקומי ועיוות אימפריאלי – ניתן לעקוב אחר תולדות העיר לא פחות מאשר דרך חומותיה ושרידיה הארכיאולוגיים. כל שם הוא שכבה של שלטון ותודעה, ניסיון לשלוט בעיר – או לפחות לשלוט בסיפורה.
גם הארכאולוגיה מספרת סיפור של עומק וזמן. ממצאים מעידים על התיישבות כבר באלף השישי לפנה״ס, בתקופה הניאוליתית. אחר כך באו התרקים, הפרסים, המקדונים, הקלטים, הרומאים, הביזנטים, הגותים, ההונים, הבולגרים, השבטים הסלאביים, הצלבנים והעות’מאנים – וכל אחד הותיר כאן חומה, שכבה, שם או זיכרון.
העיר הוקמה שוב כ"פיליפופוליס" בשנת 342 לפנה״ס בידי פיליפוס השני. בתקופה הרומית הפכה לבירת פרובינקיית תרקיה, וצמחה כצומת מרכזי על ה־Via Militaris – הדרך הצבאית שחיברה בין הבלקן לדנובה. תיאטראות, מרחצאות, חומות ובזיליקות עיצבו את דמותה. בעת העתיקה המאוחרת חוותה שוד וחורבן בידי גותים, הונים ואוורים, אך בכל פעם שבה ונבנתה.
ב־4 בינואר 1878 שוחררה פלובדיב מן השלטון העות’מאני, ובהמשך הפכה לבירת רומליה המזרחית. ב־1885 הייתה לאחד המוקדים של איחוד רומליה עם בולגריה – רגע מכונן שבו העיר חדלה להיות רק עיר עתיקה רבת־שמות, והפכה לשחקן פעיל בסיפור הלאומי המודרני.
הסיור שלנו החל במוזיאון הארכיאולוגי, מול הפסלים הנקביים של האלה האם, שיוצרת זיקה בין הרחם הנשי לבין אמא אדמה. ובעיקר מול מטמוני הזהב של התרבות התרקית, שאפשר לתאר אותם כאלכימיה של עוצמה ואמונה
הזהב התראקי אינו רק מתכת יקרה; הוא חתימה של עוצמה, עדות ליכולת טכנולוגית עילאית וחלון אל עולם רוחני שבו החומר והקודש נמהלים זה בזה. כאשר קרני האור פוגשות את הכלים והעיטורים שנגלו באוצרות של קאזאנלק ופאנאגיורישטה, נדמה שהזמן קופא מלכת והאדמה מחזירה לנו את סודותיה של אליטה ששלטה ביד רמה ברזי היציקה והריקוע.
האמפורות והריטונים (כלי שתייה בצורת חיות) מעוטרים בסצנות מן המיתולוגיה היוונית והתראקית – אלים, גיבורים ומפלצות המשתלבים זה בזה בתנועה ודרמה.
היין שנמזג לתוך הכלים הללו לא היה רק משקה לשכרה, אלא חומר מקודש שנועד לגשר על הפער שבין האנושי לאלוהי בטקסים המזוהים עם פולחני דיוניסוס. הדיוק בפרטים – הבעות הפנים, קפלי השרירים ועיטורי הצמחים – מעיד על חברה שהגיעה לשיא של מיומנות מטלורגית, כזו שרואה בזהב אמצעי לביטוי של סמכות פוליטית ודתית חובקת עולם.
בקברים התראקיים,, הזהב לובש צורה אינטימית ומרטיטה יותר. שם התגלו עטרות זהב בדמות עלי אלון דקיקים ומסכות מוות מזהב מסיבי, שנועדו לכסות את פניו של המלך-הכוהן במסעו אל העולם הבא. המסכה אינה רק קישוט; היא הופכת את השליט לאנתרופודיימון – אותה ישות ביניים שבין אדם לאל. הזהב, שאינו מחליד ואינו דוהה, הוא החומר המושלם להנצחת הריבונות. הוא מספר לנו סיפור על אצולה שלא פחדה מן המוות, אלא התכוננה אליו בעוצמה חומרית ורוחנית חסרת פשרות.
כיום, כאשר הממצאים הללו מוצגים מיעוטם במוזיאון אשר בפלובידב ומרביתם במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי בסופיה, הם מזכירים לנו את עוצמתם האמיתית של התראקים. הם לא היו רק לוחמים קשוחים מן ההרים; הם היו אלכימאים שידעו לקחת את משאבי הטבע של הרי הבלקן והרודופה ולתרגם אותם לשפה תרבותית שהקדימה את זמנה. בזהב התראקי אנחנו פוגשים את הנשמה הבלתי מאולפת של הבלקן – יצרית, מורכבת ומלאת הוד קדומים.
משם יצאנו אל העיר עצמה, אל השרידים הרומיים המשובצים במרקם העירוני. התיאטרון הרומי מן המאה הראשונה והשנייה לספירה – מהשמורים בדרום־מזרח אירופה – חצוב במדרון הגבעה ומשמש עד היום למופעים. שרידי האצטדיון, שנבנה בתקופת הקיסר אדריאנוס, מתגלים במקטעים לאורך הרחוב המרכזי; אורכו הגיע לכ־240 מטרים והוא הכיל כ־30,000 צופים. ייחודו בכך שהעיר המודרנית נבנתה מעליו בהדרגה, והוא מתקיים כאתר “חצי נסתר” – עבר חי מתחת להווה שוקק.
שיא הביקור היה במוזיאון הבזיליקה הגדולה. כאן, יותר מבכל מקום אחר, ניתן לחוש כיצד פיליפופוליס הרומית הפגאנית הפכה למרכז נוצרי משמעותי. הבזיליקה מן המאה הרביעית לספירה, אחת הגדולות בבלקן, משמרת רצפות פסיפס עצומות בשטח של כ־2,000 מ"ר: דגמים גאומטריים, ציפורים, דגים, צמחים וסמלים אלגוריים – שפה חזותית נוצרית מוקדמת, השואבת מן האמנות הרומית אך טוענת אותה במשמעויות של גן עדן, ישועה וחיים נצחיים.
בעיניי, קסמה הגדול של הבזיליקה טמון לא רק בעתיקות עצמן, אלא באופן שבו הונגשו: מבנה מוזיאלי מרחף, רצפות זכוכית, מסלולי הליכה עיליים ותאורה מדויקת. זהו עבר שאינו קפוא מאחורי ויטרינה, אלא נוכח וקריא.
ואז הגיע הדבר האמיתי, הסיבה שבגינה "התכנסנו". הקדשנו את היום הבא לקרנבל של פרניק (Pernik), עיירה השוכנת כ־30 קילומטרים מדרום־מערב לסופיה. כבר עם ההגעה למרכז העיירה היה ברור שזה אינו עוד אירוע חגיגי, אלא מפגש חזיתי עם מסורת חיה.
בבת אחת נקרעה דממת החורף; גל של רעש מתכתי כבד הכה בכיכר, כאלפי פעמוני ענק שהתעוררו לחיים והרעידו לא רק את האוויר, אלא את עצמותיהם של הניצבים בקהל. לא היה זה צלצול בודד, אלא גל מתמשך של רעש עמוק וכבד. אלפי דמויות רעולות מסכה, עטופות בעורות בעלי חיים ונושאות פעמונים מסיביים במותניהן, התכנסו יחד למחזה שאין דומה לו באירופה. זהו קרנבל ה״סוּרְבָה״ (Surva) — חגיגת ראש השנה החקלאית־העממית על פי הלוח היוליאני, שריד חי לטקסי חורף קדם־נוצריים שהזמן לא הצליח לרכך. ככל שעמדתי בתוך ההמון, הלך והתחוור לי מדוע המסורת הזו ממשיכה לפעום בעוצמה כה מלאה עד ימינו: יש בה שילוב נדיר של אימה ויופי, של פראיות ושל סדר טקסי. בעבורי, כמסקר קרנבלים זה שנים, אין מופע אחר שמזקק כך צורך אנושי עתיק כל־כך — להגן על החיים, לגרש כאוס, ולפתוח את השנה החדשה לא בדממה מהורהרת, אלא ברעש, באור ובתנועה משותפת.
ליבה של כל קבוצה הם ה״סוּרוֹוָאקָרִי״ (Survakari) — חובשי המסכות. גופם עטוף בעורות כבשים ופרות, לעיתים כשהפרווה פונה החוצה ולעיתים פנימה, ובמותניהם תלויים פעמוני מתכת כבדים, כאלה שמשקלם מגיע לעיתים לעשרות קילוגרמים. בעבר היו רוקדים כך סביב מדורות בכפרים, בחצרות ובשולי היישוב; היום רבים מהם כבר אינם פועלים בהקשר הכפרי המקורי, ומעדיפים להתכנס לאירוע המרכזי בפרניק. מעגלים של רקדנים נסגרים סביב הסורווקארי בתנועה קצבית מתמשכת, כמעט מונוטונית, שאינה פוסקת. ואז מגיע הצליל: מאות פעמונים מצלצלים בו־זמנית ויוצרים רעש עמוק, מתכתי, מחזורי וכמעט היפנוטי. זהו אינו קול שנועד להיות נעים לאוזן, אלא כזה שמבקש להרעיד, להפריע ולערער את תחושת הסדר. כאן הפעמונים אינם קישוט — הם לב הטקס, כלי פעולה שמטרתו “לנקות” את המרחב מכוחות מזיקים: מחלות, מזל רע ושנה רעה, ולפתוח פתח לברכה. אמנם המדורות של פעם אינן בוערות עוד בפרניק, אך בעומדי בצל המסכות הגבוהות, הרעש הלך והתגבר עד שהרגשתי אותו לא רק באוזניים, אלא גם בחזה, בבטן ובעצמות. זוהי חוויה חושית טוטאלית, מן הסוג שפסטיבלים אירופיים מעטים בלבד מצליחים להעניק.
המסכות עצמן הן יצירות מורכבות ורבות־עוצמה. הן נקראות ״לִיק״ (Lik) — מילה שמשמעה ״דמות״ או ״פנים״ — ולעיתים הן גבוהות כל־כך, עד שהן עולות על גובהו של הלובש עצמו. אלו אינן מסכות קלות או דקורטיביות, אלא מבנים מסיביים, כבדים ונוכחים, העשויים מחומרים אורגניים: עץ מגולף, עור, קרניים של בעלי חיים, נוצות וזנבות. אלמנטים אלה משתלבים לכדי דמויות של חיות מדומיינות — שיניים בולטות, מקורים פעורים, עיניים מוגדלות הקפואות במבט מאיים. החומריות הגסה, הכובד הפיזי והעודפות הצורנית אינם פגמים אסתטיים, אלא לב־ליבה של המשמעות. המסכה איננה מבקשת להיות יפה או מעוררת השתאות אמנותית; היא נועדה להיות נוכחת, מטרידה וכמעט בלתי־נסבלת בממדיה. וכאשר דמות שגובהה שני מטרים או יותר, עטויה עורות ופעמונים, מתקרבת אליך בתוך מעגל הרקדנים, קשה להישאר אדיש. זהו מפגש עם ישות שאינה שייכת לעולם היומיומי — לא אדם, לא חיה ולא שד מוכר — אלא התגלמות של מצב גבולי, לימינלי, שבו הכללים הרגילים חדלים לפעול והמציאות עצמה נדמית כמתרופפת לרגע.
שיאו הסמלי של הטקס התרחש לקראת סוף חודש ינואר — זמן לימינלי מובהק, שבו השנה הישנה כבר איננה והחדשה טרם התגבשה. זהו רגע שבו הגבול בין סדר לכאוס נתפס כדק וחדיר, ודווקא בו נדרשת התערבות אנושית פעילה. הסורווקארי יוצאים במחולות, ולעיתים קשה להבחין בין מבצעים לצופים — כולם שותפים פעילים בטקס. הקבוצה מביאה עמה רעש, תנועה וברכה, וממלאת את המרחב באנרגיה גולמית ומכוונת.
רבות מן הקבוצות משמרות את הדגם הקדום של הטקס, שבעבר התקיים בחצרות הבתים. שם הוצג מיצג קצר אך טעון: הכומר הטקסי “מחתן” זוג סמלי, הדוב הריטואלי “מכה” את הנוכחים לשם בריאות טובה, והקבוצה כולה רוקדת, מרעישה וממלאת את המרחב בשמחה רועמת, ולעיתים גם באימה מבוקרת. בעלי הבית מקבלים את פני הסורווקארי באהדה רבה, מגישים אוכל ושתייה מסורתיים — בשר חזיר מעושן, נקניקים ביתיים, ובָּנִיצָה ממולאת גבינה שבתוכה מוסתר מטבע קטן לשם מזל — ומעניקים מתנות. כך הופך כל בית לחוליה במערך טקסי רחב, והכפר כולו נטמע בהתרחשות, לא כקהל מתבונן אלא כחלק בלתי נפרד מן המהלך.
הכפריים מצפים לסורווקארי מדי שנה מאז ילדותם. הקבוצה הכפרית הייתה נכנסת לחצר, ומגע הדוב הריטואלי נתפס במשפחה כברכה שומרת חיים. עבורם, זה לא היה “מופע פולקלורי”, אלא מעשה ממשי של הגנה וחידוש.
הקרנבל המקורי לא נועד בראש ובראשונה לשעשע או למשוך תיירים, אלא היה טקס חורפי מחייב, ששורשיו נטועים במערכת אמונות עתיקה. זהו טקס שבו הקהילה כולה פועלת לא כקהל אלא כגוף אחד: המסכה איננה קישוט אלא אמצעי פעולה, והרעש, האש וההליכה מבית לבית אינם בידור, אלא אקטים בעלי משמעות מאגית ואפוטרופית (apotropaic — דחיית רוע באמצעות פעולה טקסית). בעוד שבקרנבלים של דרום ומרכז אירופה היפוך הסדרים נתפס כמשחק חברתי מודע לעצמו, בפרניק ההיפוך נתפס כפעולה הכרחית מול כוחות ממשיים של כאוס, מחלה וחוסר־מזל. זהו מאבק טקסי על המשכיות החיים — ולא רק חגיגה של החיים.
האירועים הללו מתקיימים במועדים שונים במהלך החורף, אך כדי שהמסורת לא תקפא בזמן נוסד בפרניק בשנת 1966 פסטיבל רשמי, ומאז הפכה העיירה ל“בירת הקרנבלים של הבלקן”. בשנת 2015 נרשמה מסורת הסוּרְבָה על ידי אונסק״ו ברשימה המייצגת של מורשת תרבותית בלתי־מוחשית של האנושות. כיום זהו פסטיבל פולקלור כלל־בולגרי, כלל־בלקני, ובשנים האחרונות אף בין־לאומי: להקות מגיעות ממקדוניה, מיוון, מסרביה ואפילו מאירלנד. ואולם הקבוצות הבולגריות הן שמבטאות בעוצמה הרבה ביותר את הליבה הטקסית של המסורת.
למסורת בפרניק יש כיום “חיים כפולים”. מצד אחד, היא ממשיכה להתקיים כטקס קהילתי מחייב בהקשרה הכפרי המקורי, שבו ההתרחשות איננה מופע אלא פעולה של הגנה וברכה; מצד שני, היא מוצגת על במה עירונית במסגרת פסטיבל בינלאומי רחב־היקף, והופכת לסמל תרבותי ולמוקד משיכה לקהל ולתיירים. המתח הזה בין טקס למופע איננו סימן להיחלשות המסורת, אלא עדות ליכולתה להסתגל לעולם משתנה מבלי לאבד את ליבה.
נוסף לסורווקארי הופיעו גם רקדנים בתחפושות מושקעות ויפהפיות, שרבות מהן מעוטרות בנוצות יען צבועות. לצדם נראו דמויות היתוליות, שבעבר נועדו להתריס נגד הסדר הקיים וכיום בעיקר לשעשע. ניתן היה לשבת על טריבונות מאולתרות ולצפות בתהלוכות, או להגיע לנקודת הסיום, שם זנחו המשתתפים את הסדר והכללים ורקדו באופן חופשי וספונטני, במעגלים קטנים, לשמחתם ולשמחת המבקרים. עשרות דוכנים הגישו מאכלים שונים — בעיקר בשר, שבימי הביניים היה המאכל המזוהה ביותר עם קרנבלי אירופה — ובשילוב האלכוהול אפשרו לאנשים להשתחרר לרגע מן היומיום, להיכנס למצב של “מעבר”, כמעט לימינלי, ולחוש קרבה מחודשת לעצמם, לאחרים ואולי גם לאלוהים.
הסורווקארי, כך התברר לי ככל שחלפו השעות, הם בראש ובראשונה מסורת גברית. לא כהצהרה אידאולוגית, אלא כעובדה שנצרבה במשך דורות בגוף ובזיכרון. חבישת המסכה הכבדה, נשיאת הפעמונים, ההליכה הממושכת בתוך רעש מתכתי חונק — כל אלה נתפסו תמיד כמעשה שדורש כוח, סיבולת ונכונות להיכנס למרחב מאיים ובלתי יציב. הגברים אינם “מייצגים” את הכפר; הם יוצאים בשמו. גופם עצמו הופך לכלי טקסי, כזה שמסוגל לשאת את הכאוס, להתעמת איתו ולהרחיקו מן המרחב הביתי. מנגד, תפקידן של הנשים היה אחר, שקט יותר אך לא פחות חיוני: הן הכינו את האוכל, קיבלו את פני הקבוצות בחצרות, ושמרו על רציפות החיים, על הבית, על הברכה. כך נוצרה חלוקה משלימה: הגברים יצאו אל הזמן הלימינלי, הפרוע והמסוכן, והנשים החזיקו את הגבולות, את הסדר ואת העוגן. ובכל זאת, החיים זזים. גם כאן, בלב הבלקן, אפשר היה לראות את הסדקים במסורת: נערות צעירות וחזקות, עוטות את הבגדים הכבדים וחובשות את המסכות שמהותן זכרית — לא כהתרסה, אלא כהמשכיות שמתאימה את עצמה לעולם משתנה.
בקרנבל של פרניק הלימינליות איננה רעיון מופשט אלא חוויה מוחשית. המסכות אינן מספרות סיפור ואינן מבקשות להצחיק; אין כאן סאטירה מובנית או קריצה מודעת לעצמה. זהו עולם של מצב קיומי: גבולות מיטשטשים, זהויות נמחקות, והרעש והפראיות אינם בידור אלא פעולה של הרתעה, בלבול והרחקה. הצחוק, אם הוא עולה, שולי לעומת תחושת הדחיפות — הצורך להגן על הקהילה ברגע רגיש שבו השנה החדשה טרם “התייצבה”, והעולם כולו נדמה כשברירי במיוחד.
במובן הזה, הקרנבל בפרניק איננו שריד פולקלורי אקזוטי, אלא עדות חיה לצורך אנושי עמוק ומתמשך להתמודד עם פחד ואי־ודאות. זהו טקס שבו החרדה מופעלת דרך הגוף: בקול, בתנועה, במאמץ פיזי. הקהילה אינה בורחת מן הפחד אלא מביטה בו ישירות, מלבישה אותו במסכה — ומגרשת אותו יחד. באמצעות מסכה, תלבושת ורעש, החברה נכנסת לזמן של פירוק מבוקר, שבו הסדר הרגיל מתערער, אך לא כדי להיהרס אלא כדי להיבנות מחדש. כפי שכתב ויקטור טרנר, רק דרך המעבר הלימינלי יכולה קהילה לשוב ולהתייצב כסדר חברתי מחודש. כאן, בין פעמון לפעמון, בין גוף מתאמץ לגוף אחר, נרקמת מחדש הבטחה שברירית אך עיקשת: שהחיים, למרות הכול, יכולים להימשך.
וכמי שסיקר קרנבלים ופסטיבלים ברחבי תבל, אני יכול לומר בלב שלם — זהו אירוע חי, טעון וחודר לעצמות, הרבה מעבר לקור החורף שבו הוא מתקיים.
לאחר שישה ימים מוצלחים של סיור בבולגריה, נפרדתי מזאב ומהקבוצה החביבה ויצאתי לבדי, ברכב שכור, דרומה. אחרי ימים אינטנסיביים עם קבוצה — והפעם לא בתפקיד המדריך — הייתי זקוק לבד. להיות מחוץ לבועה הישראלית, לנוע בקצב אחר, אישי יותר. נסעתי בנוף של גבעות מיוערות, כשהעצים, בעיקר אלונים ושדרים, עומדים עירומים. המראה החורפי לא היה רענן כירוק של קיץ, אך היה בו משהו אחר: מאופק, מעט מלנכולי, עם איכות שקטה של זמן מאט.
הדרך ליוותה את נהר סטרומה (Struma), שהלך והעמיק בהדרגה, עד שהפך לקניון של ממש. זהו אחד הנהרות המרכזיים של דרום־מזרח אירופה, נהר חוצה גבולות הזורם מן ההרים של מערב בולגריה אל צפון יוון. מקורו בהרי ויטושה (Vitosha), סמוך לסופיה, ומשם הוא חותר דרומה לאורך עמק ארוך ומפותל, חוצה את בולגריה, נכנס ליוון בשם סטרימונס, ולבסוף נשפך אל הים האגאי סמוך לאמפיפוליס. אורכו כ־415 קילומטרים, אך חשיבותו חורגת בהרבה מן הנתון הגאוגרפי: זהו ציר טבעי עתיק שחיבר מאז ימי קדם בין פנים הבלקן לבין עולם הים התיכון.
עמק הסטרומה שימש במשך אלפי שנים מסדרון תנועה, מסחר וצבא. לאורכו נעו לגיונות רומיים, צבאות ביזנטיים וכוחות עות’מאניים, ובה בעת התפתחו בו יישובים חקלאיים שנשענו על קרקעות סחף פוריות ומים זמינים. הנוף משתנה ללא הרף: קטעים צרים ודרמטיים של קניונים מתחלפים במישורים רחבים ופתוחים, ובקרבת הדלתה מתפתחת מערכת של ביצות ואגמים רדודים, החשובה למגוון ביולוגי ולעופות נודדים. גם כיום ממשיך הנהר למלא תפקיד כלכלי וסביבתי מרכזי, ובו בזמן מציב אתגרים מודרניים של ניהול מים, מניעת הצפות ושיתוף פעולה חוצה גבולות.
בדרך, פסל של לוחם חירות בולגרי, זכר למאבק הלאומי הבולגרי בשלהי התקופה העותמנית. הדמות מתוארת כלוחם גרילה הררי. לבוש מסורתי, חגורת תחמושת, עמידה זקופה ובטוחה בעצמה – דימוי מוכר של אנדרטות בולגריות של תקופת התחייה הלאומית. בשמים נראו שני פרטים של עיט זהוב שחגו בדאייה מלכותית.
מכאן, נסעתי לאגם קרקיני אשר ביוון, שיוקדש לו פוסט נפרד
בדרכי חזרה, הספקתי עוד אתר בבולגריה, שהיה בעצם התחנה האחרונה במסע
התחנה האחרונה במסע הייתה בית־המוזיאון של באבא ונגה בכפר רופיטה שבדרום־מערב בולגריה. זהו אתר צנוע אך טעון רגשית, המוקדש לדמותה של ונגליה פנדבה גושטרובה — המיסטיקנית העיוורת שהפכה לדמות מרכזית בפולקלור הבלקני המודרני. הבית שבו חיה בשנותיה האחרונות שוכן סמוך לאזור וולקני פעיל, מרחב של מעיינות חמים ואדמה מהבילה. החדרים פשוטים, החפצים יומיומיים, אך התחושה הכללית טעונה ומשמעותית. בסמוך ניצבת כנסיית הקדושה פטקה, שנבנתה בסיועה ועוררה מחלוקת בשל האיקונוגרפיה הבלתי־שגרתית שלה.
כיום מתפקד המקום פחות כמוזיאון במובן המקובל ויותר כאתר עלייה שקט לרגל. המבקרים אינם מגיעים רק כדי ללמוד על חייה של באבא ונגה, אלא כדי לחוש קרבה לנוכחותה. על רקע הנוף החשוף של רופיטה, המקום מציע הצצה לעולם רוחני המעוגן בנוף, בזיכרון ובצורך האנושי המתמשך למצוא משמעות בתוך אי־ודאות.
שוטטתי בחוץ, סביב שלוליות המים המעלות אדים, והתבוננתי דרך מסך הגשם בהרים הגבוהים. ייתכן שזו הסיבה שכמעט לא הגיעו לכאן עולי רגל — ודווקא כך ניתן היה לחוש את המקום בצלילות. כך הסתיים לו עוד יום, רצוף תחנות, שהוסיפו נדבכים למארג התרבותי והנופי הצפוף של הבלקן.
סיכמתי עלצמי שבולגריה היא מרחב שבו רבדים שונים מתקיימים זה לצד זה. מיקומה על קו התפר שבין אירופה לאסיה הפך אותה לאורך הדורות לאזור מעבר, חיץ ולעיתים זירת עימות – ודווקא משום כך נוצר בה מארג תרבותי מורכב ועמוק. השפעות בלקניות מקומיות משתלבות כאן במסורות סלאביות, יווניות ועות’מאניות, ומעל כולן מרחפת שכבה קדומה אף יותר, תרקית, שמוסיפה עומק היסטורי ארוך טווח.
העבר בבולגריה אינו תחום לפרקים סגורים בספרי היסטוריה. הוא נוכח במרחב: בשרידים של ערים תרקיות ורומיות, בזיכרון האימפריה הבולגרית של ימי הביניים, בסימני השלטון העות’מאני ובשכבות האורבניות והחברתיות שהותירה המאה הקומוניסטית. כל תקופה הותירה חותם ברור, אך אף אחת לא מחקה את קודמתה לחלוטין.
הנוף הטבעי מוסיף ממד נוסף לחוויה. רכסי הרים מיוערים, עמקים פוריים ומעברי הרים יוצרים תפאורה שבה מנזרים מסתתרים בלב טבע פראי, תיאטראות רומיים משתלבים בערים חיות, ובכפרים מרוחקים מתקיים קצב חיים איטי, כמעט מחוץ לזמן. זהו מקום שבו טבע, תרבות וזיכרון היסטורי אינם נפרדים זה מזה, אלא מרכיבים יחד רצף אחד, עשיר ומורכב.