בולגריה- המלצות לקריאה

כתב: גילי חסקין; 06-01-2026

בולגריה: מפגש בין טבע מרשים, תרבות חיה והיסטוריה מרתקת

בולגריה היא יעד המציע מפגש של טבע, תרבות והיסטוריה. היא שוכנת בנקודת ציון אסטרטגית – צומת דרכים בין אירופה לאסיה – והדבר ניכר בכל פינה ובכל פרט: תרבות בלקנית עשירה עם השפעות סלאביות, יווניות ועות’מאניות, לצד שרידים מתרבויות בלקניות קדומות. בבולגריה, ההיסטוריה אינה מוצג מוזיאוני אלא ישות חיה ונושמת – החל מתקופת תרקיה העתיקה, דרך ימי הזוהר של האימפריה הבולגרית בימי הביניים, ועד למורשת העות’מאנית המורכבת והתקופה הקומוניסטית שהותירה את חותמה. המטייל במדינה ימצא מנזרים חבויים בלב ההרים, ערים עתיקות המעוטרות בתיאטראות רומיים מרשימים, וכפרים שבהם נדמה שהזמן כמעט עמד מלכת.

טבע דרמטי ומגוון

אחד המאפיינים המדהימים ביותר של בולגריה הוא הריכוז הנדיר של נופים טבעיים מגוונים במרחב גאוגרפי קטן יחסית. תופעה זו הופכת אותה ליעד יוצא דופן בקנה מידה אירופי, המאפשר למטייל לחוות עולמות שונים במרחק נסיעה קצר.

בדרום־מערב המדינה מתנשאים רכסי ההרים הגבוהים והמרשימים ביותר בבלקן – הרי רילה והרי פירין. אלו הם אזורים אלפיניים של ממש, המתאפיינים בפסגות משוננות המגרדות את השמים, אגמים קרחוניים עגולים ומבהיקים – דוגמת "שבעת אגמי רילה" המפורסמים – שדות סלע משיש לבן בוהק ויערות מחטניים צפופים המכסים את המדרונות. מדובר באזורים מהיפים והפראיים ביותר בבלקן כולו, המהווים מוקד משיכה מרכזי לטרקים רב־יומיים, הליכה אתגרית וצילום נוף דרמטי.

מדרום ומזרחה מהפסגות הגבוהות משתרע רכס הרודופי. כאן הנוף משתנה: אלו הרים נמוכים ורכים יותר, עטויי יערות עבותים וקניונים ירוקים המסתירים בתוכם כפרים מסורתיים. זהו נוף אינטימי ופסטורלי, שבו הטבע והאדם שזורים זה בזה באופן מוחלט: גשרים עתיקים בנויים אבן, טחנות מים ישנות, מרעה הררי ותרבות מקומית ששומרת על חיוניותה. הרי הרודופי מתאימים במיוחד למי שמחפש הליכה נינוחה יותר, סיורי טבע מעמיקים, עיסוק באתנוגרפיה וצילום תרבותי.

את ההרים האלו חוצים נהרות הרריים שוצפים – סטרומה (Struma), איסקר (Iskar) ארדה (Arda) סטרומה, ואחרים – היוצרים בדרכם קניונים עמוקים, מפלים מרהיבים ואזורים עשירים במגוון ביולוגי יוצא דופן. שטחים נרחבים מכוסים ביערות אלון, אשור ואורן, וחלקם הגדול הוכרז כפארקים לאומיים ושמורות טבע מוגנות. בשמורות אלו עדיין ניתן למצוא חיות בר כגון דובים, זאבים ומגוון רחב של עופות דורסים, מה שהופך את המדינה ליעד מרתק במיוחד עבור חובבי טבע, בוטניקה וצפרות.

הניגוד המשלים לכל זה נמצא במרחק שעות נסיעה בודדות בלבד מההרים: חוף הים של הים השחור. זוהי רצועה ארוכה של חופים חוליים, מצוקים תלולים, לגונות נסתרות ואזורים שקטים שטרם נכבשו על ידי תיירות ההמונים. לצד אתרי הנופש המוכרים, המטייל הסקרן ימצא חופים טבעיים, שמורות חוף וכפרי דייגים קטנים המציעים שלווה, מרחבים פתוחים ואור ייחודי השונה מהאקלים ההררי.

השילוב הזה – בין הרים אלפיניים, נוף כפרי מיוער, נהרות חיים וחופי ים רגועים – יוצר יעד אידיאלי למגוון רחב של מטיילים: החל מטרקיסטים המחפשים אתגר רגלי, דרך חובבי טבע וצילום, ועד לנוסעים המחפשים רוגע, שקט ותחושת מרחב. היכולת לעבור ביום אחד מנוף הררי פראי אל חוף ים שליו היא יתרון גאוגרפי נדיר, המעשיר כל מסלול טיול ומעמיק את החוויה הכוללת.

ערים עם אופי – לא תפאורה תיירותית

הערים בבולגריה אינן "סט מצולם" המיועד להרשים תיירים, אלא מרחב חי, נושם ומתפתח. זהו אחד מיתרונותיה הגדולים של המדינה: עירוניות אותנטית שאינה מוחלקת או מתחנפת, אלא מזמינה את המבקר למפגש אמיתי עם העבר וההווה המתקיימים זה לצד זה באופן טבעי.

פלובדיב, הנחשבת לאחת הערים העתיקות בעולם עם רצף יישובי באירופה, היא דוגמה מובהקת לכך. העיר בנויה על שכבות היסטוריות גלויות לעין: שרידים תרקיים ורומיים, תיאטרון רומי מפואר ופעיל עד היום, ורובע עות’מאני עם בתי סוחרים צבעוניים מהמאה ה־19. אך פלובדיב אינה מוזיאון פתוח; חיים בה, עובדים בה ויוצרים בה. לצד ההיסטוריה תמצאו גלריות, בתי קפה מעוצבים, סדנאות אמנים ופסטיבלים עכשוויים. השילוב בין סמטאות האבן, החצרות הנסתרות והאמנות המודרנית מעניק לעיר תחושת עומק תרבותי נדירה.

סופיה, הבירה, מציגה אופי שונה לחלוטין. היא אולי פחות "יפה במבט ראשון" בהשוואה לבירות אירופיות קלאסיות, אך היא מתגלה כעיר מרתקת למי שמוכן להעמיק בה. זוהי עיר של ניגודים חריפים: כנסיות ביזנטיות עתיקות, מסגדים עות’מאניים ומבנים סוציאליסטיים מונומנטליים מתקיימים במרחק הליכה זה מזה. שווקים מקומיים תוססים, תרבות אוכל רחוב, סצנה תרבותית צעירה וחיי לילה ערים משתלבים עם מוסדות תרבות מכובדים, מוזיאונים ופארקים רחבי ידיים. סופיה היא עיר שחיים בה, והקסם שלה טמון בדיוק ביומיומיות הזו.

מעבר לערים הגדולות, הלב הפועם של החוויה הבולגרית נמצא בערי השדה ובעיירות הקטנות. מקומות כמו וליקו טרנובו (Veliko Tarnovo); קופריבשטיצה (Koprivshtitsa); מלניק (Melnik) – או עיירות לא מתויירות כלל – מציעים מפגש בלתי אמצעי עם היומיום המקומי. שם תמצאו בתי קפה שכונתיים, שווקים קטנים, שיחות ספונטניות עם התושבים ותחושת קהילה חיה. במקומות הללו פוגשים כנות, פשטות וחום אנושי שאינם מוצר תיירותי אלא דרך חיים. הערים הללו אינן נועדו להרשים במעטפת נוצצת, אלא להיספג לאט בנשמתו של המטייל הסקרן, זה שמחפש הקשר, עומק ואנושיות.

אנשים

העם הבולגרי הוא עם בעל זהות היסטורית ותרבותית עמוקה, שעוצבה לאורך יותר מאלף שנים במפגש בין עמים, אימפריות ודתות שונות באזור הבלקן. הבולגרים הם תוצר של שילוב בין שבטים סלאביים, בולגרים קדומים ממוצא טורקי־מרכז־אסייתי והשפעה ביזנטית חזקה, שילוב שהתגבש עם הקמת המדינה הבולגרית במאה ה־7. הנצרות האורתודוקסית מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב התודעה הלאומית, השפה, הספרות והאמנות, ובמיוחד בתקופות של שלטון זר, ובראשן התקופה העות’מאנית הארוכה.

העם הבולגרי ידוע בזיקתו למסורת, לפולקלור, למוזיקה ולריקוד, לצד תחושת זהות לאומית חזקה שנשמרה גם בעתות קשות. בעידן המודרני, הבולגרים מתמודדים עם אתגרי הגלובליזציה, הגירה ושינויים דמוגרפיים, אך ממשיכים לראות ב־בולגריה מוקד של שייכות היסטורית, לשונית ותרבותית.

הפומאקים הם קבוצה אתנו־דתית ייחודית בבולגריה, המורכבת מדוברי בולגרית שמזוהים עם האסלאם הסוני. הם מתגוררים בעיקר באזורים הרריים בדרום המדינה, במיוחד בהרי הרודופי, וזהותם עוצבה לאורך מאות שנים של חיים תחת שלטון עות’מאני והשפעות מקומיות חזקות. הפומאקים נבדלים מהמיעוט הטורקי בבולגריה בכך ששפתם היא בולגרית והתרבות החומרית והפולקלור שלהם קרובים במידה רבה לאלה של האוכלוסייה הבולגרית הכללית, לצד מנהגים דתיים מוסלמיים. לאורך ההיסטוריה המודרנית הם עמדו לא פעם במוקד של מתחים סביב שאלות זהות, דת ונאמנות לאומית, ובתקופות מסוימות אף חוו ניסיונות כפייה של שינוי שמות ודת. כיום הפומאקים מהווים חלק בלתי נפרד מהפסיפס החברתי של בולגריה, ומשמרים זהות מורכבת המשלבת שפה בולגרית, מסורת מקומית ואמונה מוסלמית.

הצוענים בבולגריה, המוכרים גם בשם רוֹמָה, מהווים אחת מקבוצות המיעוט הגדולות במדינה, עם היסטוריה רבת־שנים באזור הבלקן. מדובר באוכלוסייה מגוונת מבחינה תרבותית, לשונית ודתית, הכוללת תתי־קבוצות שונות בעלות מסורות ואורחות חיים ייחודיים. לאורך השנים חוו הצוענים בבולגריה הדרה חברתית, עוני ושיעורי אבטלה והשכלה נמוכים יחסית לאוכלוסייה הכללית, אך לצד זאת קיימות גם יוזמות ממשלתיות ואזרחיות לשילוב חברתי, חינוך ותעסוקה. התרבות הצוענית תרמה תרומה משמעותית למוזיקה, לפולקלור ולחיי היומיום בבולגריה, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי והתרבותי של המדינה.

אטו באתר זה: הצוענים

דתות ופילוסופיה

הדת השלטת היא הנצרות האורתודוכסית. במהלך הטיול ניתן לבקר במנזרים יפים, בעלי אדריכלות מרשימה, המשתלבים להפליא בנוף. חלק מהם, מהווים יעד לעליה לרגל.

ראו באתר זה: עליה לרגל

אבל טיול בבולגריה הוא הזדמנות לעסוק בגנוסטיקה.

לאורך ההיסטוריה הנוצרית התקיימו זרמים שלא קיבלו כמובן מאליו את הסיפור התיאולוגי הרשמי. אלה היו תנועות מיסטיות שראו בישו דמות רוחנית יוצאת דופן – מורה, מדריך או אדם מואר – ולא בהכרח ישות אלוהית מלידה. לפי תפיסתן, האלוהות אינה תכונה ייחודית, אלא יעד אפשרי: ישו הגיע אליה, ולכן הוכר כבן האל, אך עקרונית כל אדם יכול ללכת בדרך דומה. תפיסה זו הופיעה כבר בשלבים מוקדמים של הנצרות, ואף קיבלה ניסוח שיטתי בתנועות שכונו לימים “מאמצות”, שראו בישו בן־אדם שאומץ על ידי האל בזכות שלמותו הרוחנית.

בלב הזרמים הללו עמדה הטענה לאפשרות של ידיעה ישירה, בלתי אמצעית, של האל – לא דרך סמכות כנסייתית, לא באמצעות פולחן, אלא דרך חוויה פנימית. מכאן נגזר שמן הכולל: גנוסיס – ידיעה. הגנוסטיקה לא צמחה בחלל ריק. היא הייתה המשך טבעי של עולם רוחני עשיר: מיסטיקה יהודית קדומה, זרמים כמו האיסיים, רעיונות מן הדת הפרסית הזורואסטרית, , פולחני מסתורין של העולם ההלניסטי, מאגיה ותורות נאו־פלאטוניות שהיו נפוצות במצרים ובאלכסנדריה במאות הראשונות לספירה. הנצרות הקדומה, בטרם התגבשה לדוגמה אחידה, הייתה שדה פתוח שבו כל אלה נפגשו.

לגנוסטים היו כתבים משלהם – בשורות, דרשות ודיאלוגים שיוחסו לישו ותלמידיו, ובהם “התורה הנסתרת”: דברי חכמה שנמסרו למעטים בלבד. 'הבשורה על פי תומא' היא מן הידועות שבהם, אך לא היחידה. גילוי ארכיון נאג’ חמדי במצרים במאה ה־20 חשף לראשונה את היקפה האמיתי של הספרות הגנוסטית, את עומקה הפילוסופי ואת תפוצתה הרחבה. התמונה שהתבררה הייתה חדה: הגנוסטיקה לא הייתה שוליים זניחים, אלא תנועה רוחנית רבת־עוצמה, שבשלבים מסוימים איימה ממש על בכורתה של הנצרות המתהווה.

נקודת המפנה חלה כאשר האימפריה הרומית אימצה את הנצרות כדת רשמית. מכאן ואילך, כל תפיסה שסטתה מן הדוגמה שנקבעה הוגדרה ככפירה. הגנוסטים הוצאו אל מחוץ לחוק, נרדפו, וכתביהם הושמדו. אולם עד אז כבר חלחלו רעיונותיהם אל תוך ליבה של המסורת הנוצרית עצמה, ובעיקר אל מוסד הנזירות. במנזרים של סיני, במדבריות מצרים וסוריה, ובמרחבים פריפריאליים כמו אתיופיה, ארמניה וגיאורגיה, המשיכו להתקיים תרגולים ורעיונות שנשאו אופי מיסטי מובהק.

במקביל, התקיימו קבוצות ששרדו מחוץ לטווח השליטה של הקיסרות, ולעיתים גם בתוכה, אך במחשכים. כך פעלו פאוליקנים בסוריה ובארמניה במאה השביעית, מניכאים בדרום עיראק – שרידים של מסורת עתיקה אף עד ימינו – וקבוצות “מאמצות” באזורי החסות של אנטיוכיה כבר במאות הראשונות לספירה. הרצף לא נקטע; הוא רק החליף צורות והסתתר.

בימי הביניים פרצה המיסטיקה הגנוסטית מחדש אל פני השטח, הפעם בקנה מידה רחב. בבלקן הופיעה התנועה הבוגומילית, שנולדה בבולגריה ובמקדוניה ומצאה לבסוף מקלט בבוסניה. במערב אירופה קמה תנועת הקתרים, שהשתרשה בדרום צרפת. שתי התנועות הציעו נצרות אחרת: פשוטה, דואליסטית, ביקורתית כלפי הכנסייה העשירה והכוחנית, וממוקדת בטוהר רוחני. שתיהן משכו המונים – ושתיהן נתפסו כאיום חמור על הסדר הקיים.

תגובת הממסד הייתה חריפה: מסעות רדיפה, אינקוויזיציה, ולעיתים השמדה שיטתית. בסופו של דבר נעלמו הבוגומילים והקתרים מן ההיסטוריה הגלויה. אך הרעיונות שהניעו אותם – החיפוש אחר אמת פנימית, הסירוב להפקיד את המפגש עם האל בידי מוסד, והאמונה שהגאולה מתחילה בידיעה – לא נעלמו. הם המשיכו לזרום מתחת לפני השטח של התרבות הנוצרית, כחוט תת־קרקעי המלווה אותה עד ימינו.

קולינריה ויין – חגיגה ים־תיכונית־בלקנית

הקולינריה הבולגרית משקפת נאמנה את מיקומה של המדינה על קו התפר שבין הים התיכון, הבלקן והמזרח האירופי. זהו מטבח כפרי־בסיסי במובנו הטוב והעמוק ביותר: מטבח הנשען על חומרי גלם עונתיים טריים, על מסורת רבת שנים ועל בישול ביתי שאינו מבקש להרשים בפירוטכניקה, אלא להזין, לשמח ולחבר בין אנשים.

בלב המטבח עומדים ירקות טריים באיכות מעולה – עגבניות, פלפלים, מלפפונים, חצילים וקישואים – המלווים כמעט כל ארוחה. לעיתים הם מוגשים כסלטים פשוטים ומדויקים, כשהמפורסם שבהם הוא הסלט הבולגרי האיקוני – "סלט שופסקה" (Shopska salad) – המעוטר בגבינת סירנה (גבינה לבנה מלוחה הדומה לפטה). לצד הירקות מככבים מוצרי חלב איכותיים, יוגורט סמיך וחמצמץ (שבולגריה היא מולדתו), גבינות כבשים ועיזים ושימוש נדיב בעשבי תיבול מקומיים. המטבח הבולגרי מצטיין גם בתבשילים איטיים: תבשילי קדירה, ירקות ממולאים, בשרים צלויים ומאפים כפריים שנולדו במרחב החקלאי ומשקפים קשר ישיר לאדמה. האוכל מוגש לרוב בנדיבות רבה, בליווי לחם טרי, כשתחושת הכנסת האורחים היא חלק בלתי נפרד מהארוחה.

לצד האוכל, לבולגריה מסורת יין עתיקה במיוחד, ששורשיה נטועים עוד בתקופה התרקית הקדומה. אזורים שלמים במדינה מוקדשים לגידול גפנים, ביניהם עמק הוורדים, אזור הדנובה, תרקיה העליונה ועמקי הדרום. זנים מקומיים ייחודיים כמו המאברוד (Mavrud), המלניק (Melnik) והגמזה (Gamza), מעניקים ליין הבולגרי אופי שונה שאינו מנסה לחקות את הסגנונות המערב־אירופיים אלא מציע זהות עצמאית ומסקרנת. בשנים האחרונות היין הבולגרי חווה תחייה מרשימה עם הקמת יקבי בוטיק המשלבים טכנולוגיה מודרנית עם ידע מסורתי. היינות הללו כבר זוכים בפרסים בינלאומיים ומופיעים במסעדות איכות באירופה, אך בבולגריה עצמה ניתן ליהנות מהם במחירים נגישים ובאווירה לא רשמית. הקולינריה והיין בבולגריה הם חוויה תרבותית עמוקה; אוכל שמספר סיפור של מקום, אנשים וזמן, ומהווה כלי להבנת הנוף וההיסטוריה המקומית.

ראו באתר זה: גידול הגפן ותעשיית היין

יחס מצוין בין עלות לתמורה – יתרון אסטרטגי למטייל

יתרון בולט נוסף של בולגריה הוא האיזון הנדיר בין איכות גבוהה לעלות מתונה. בניגוד ליעדים במערב אירופה, שבהם המחיר הגבוה עלול להעיב על החוויה, בולגריה מאפשרת תכנון מסלול עשיר ועמוק מבלי להתפשר על רמת השירות.

אפשרויות הלינה מגוונות מאוד: ממלונות עירוניים טובים ועד בתי הארחה משפחתיים ומלונות בוטיק בהרים – כולם במחירים נגישים. ברבים מהמקומות הלינה אינה "תעשייתית", אלא מלווה ביחס אישי ובארוחות ביתיות המעמיקות את תחושת השהות. גם בתחום האוכל התמורה בולטת; מסעדות מקומיות מציעות מנות איכותיות במחירים סבירים מאוד, כשהתוצרת החקלאית והיין המשובח הם חלק מהיומיום ולא נחלתם של עשירים בלבד.

מערכת התחבורה, הכוללת רשת כבישים סבירה ואוטובוסים ורכבות במחירים נמוכים, משלימה את התמונה ומאפשרת לשלב בקלות בין אזורי הטיול השונים – הרים, כפרים וחופים – גם בפרק זמן מוגבל וללא עלויות לוגיסטיות כבדות.

עבור המטייל המנוסה, בולגריה מציעה יתרון נוסף: תחושת הגילוי. זהו יעד שעדיין לא נשחק מתיירות המונים, מקום שבו ניתן לפגוש מקומיים ללא "מסכות שרותיות" ולטייל בנופים שאינם עמוסים. במקביל, מדובר במדינה בטוחה, ידידותית ומכניסת אורחים, עם תשתיות תיירותיות טובות ורמת נוחות גבוהה. בסיכומו של דבר, בולגריה אינה רק "טיול זול", אלא טיול חכם: כזה שממקסם חוויות, עומק ומשמעות תוך שמירה על תקציב סביר – שילוב שהופך אותה לאחד היעדים המרתקים ביותר באירופה כיום.

לקריאה לפני, אחרי, או במהלך הטיול

להפוך לבולגרים: יהדות בולגריה בשנים 1878–1918 – מאת יוסף קונפורטי (2020)

מחקר היסטורי מעמיק ומקורי העוסק בעיצוב דמותה של קהילת יהודי בולגריה בתקופה מכרעת: מן הקמת מדינת הלאום הבולגרית לאחר השחרור מן השלטון העות’מאני (1878) ועד מלחמת העולם הראשונה. זהו פרק זמן שבו נדרשה הקהילה היהודית להגדיר מחדש את זהותה, את מקומה האזרחי ואת יחסיה הן עם המדינה הבולגרית החדשה והן עם הזרמים הרעיוניים בעולם היהודי.

הספר מערער על דימוי רווח בתודעה הישראלית – ולעיתים גם בזיכרון העצמי של יהדות בולגריה – של קהילה חילונית, הומוגנית ובעלת תודעה לאומית מגובשת מראש. קונפורטי מראה כי מדובר בתהליך היסטורי מורכב, רצוף מתחים, מאבקים ופשרות. השינויים הפוליטיים והחוקתיים בבולגריה הלאומית יצרו תנאים חדשים: אזרחות פורמלית, פתיחות למודרניזציה ושאיפה להשתלבות אזרחית־לאומית מלאה. בתוך מציאות זו צמחה הנהגה יהודית ששאפה “להפוך לבולגרים” – כלומר, לעצב יהודים אזרחים מודרניים, נאמנים למדינה, בעלי השכלה, מקצועות חופשיים ותרבות אירופית, בדומה לקהילות היהודיות במרכז ובמערב אירופה.

החידוש המרכזי של הספר טמון בניתוח תפקידה של ההנהגה המסורתית – הרבנים, ראשי הקהילות והממסד הקהילתי הישן – בתוך מארג הכוחות המשתנה. בניגוד לתפיסה הרואה בהנהגה זו גורם מעכב בלבד, קונפורטי מצביע על מורכבותה: יכולתה להסתגל, לנהל מו״מ עם השלטון הבולגרי, ולהשפיע בפועל על עיצוב הלאומיות היהודית המקומית. ההנהגה המסורתית לא נעלמה עם בוא המודרנה, אלא הייתה שחקן פעיל במאבק על דמותה של הקהילה.

לקראת סוף המאה ה־19 נכנסה לזירה התנועה הציונית, והספר בוחן מחדש את הופעתה בבולגריה ואת יעדיה בשני העשורים הראשונים לפעילותה. הציונות, כפי שמראה קונפורטי, לא נתפסה תחילה כתנועה לאומית מובנת מאליה, אלא ככוח פוליטי חדש שקרא תיגר על ההגמוניה של הממסד הישן. המאבק בין הציונים לבין ההנהגה המסורתית היה חריף ולעיתים חסר פשרות, והוא עיצב במידה רבה את התודעה הלאומית של יהודי בולגריה – תודעה שנעה בין בולגריות אזרחית, זהות יהודית־קהילתית ושאיפה לאומית יהודית. נדבך חשוב נוסף במחקר הוא ניתוח יחסי הגומלין בין יהודי בולגריה לבין העם הבולגרי. הספר מדגיש כי יהודי בולגריה לא היו צופים מן הצד, אלא שותפים פעילים בשאיפות הלאומיות של המדינה הצעירה. תחושת שותפות זו, בצד ההתמודדות עם גילויי אנטישמיות, הזינה את עיצוב זהותם הייחודית – יהודית ובולגרית בעת ובעונה אחת.

בסיכומו של דבר, להפוך לבולגרים הוא ספר יסוד להבנת יהדות בולגריה כקהילה דינמית, רב־קולית ולא חד־ממדית. הוא תורם תרומה משמעותית לחקר יהדות הבלקן, לתולדות הלאומיות היהודית ולדיון הרחב בשאלת יחסי מיעוטים ולאומיות במדינות הלאום האירופיות. זהו מחקר מדויק, מבוסס מקורות, ובעל ערך רב הן לחוקרים והן לקוראים המבקשים להבין לעומק את סיפורה הייחודי של יהדות בולגריה.

הרכבות יצאו ריקות, מאת מיכאל בר־זהר,

זהו ספר ייחודי המצוי על קו התפר שבין מחקר היסטורי לכתיבה ספרותית סוחפת. אף שהוא נשען על תיעוד, מסמכים ועדויות, אופן הכתיבה שלו נרטיבי, דרמטי ובנוי כמעט כמותחן – ולכן הוא פונה לא רק לקוראי היסטוריה, אלא גם לקהל רחב של קוראי פרוזה.

הספר מגולל את פרשת הצלת יהודי בולגריה בשנות מלחמת העולם השנייה, אחת הפרשות החריגות והמרשימות בתולדות השואה. בר־זהר מתאר כיצד, למרות שבולגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, נמנעה בסופו של דבר גירושם של כ־50 אלף יהודי “בולגריה הישנה” למחנות ההשמדה. העלילה נעה בין מסדרונות השלטון, לחצים גרמניים, החלטות של המלך בוריס השלישי, פעילות פוליטיקאים, אנשי רוח, כנסייה וגורמי חברה אזרחית – ועד החרדה היומיומית של היהודים עצמם, הממתינים לרכבות שאמורות היו להובילם אל הלא־נודע.

ייחודו של הספר בכך שהוא מצליח להמחיש תהליך היסטורי מורכב דרך דרמה אנושית. הדמויות – יהודים ולא־יהודים כאחד – אינן מוצגות כסמלים מופשטים, אלא כבני אדם הנקרעים בין פחד, אחריות, מוסר ואינטרסים. הכתיבה הקצבית, המעברים המהירים בין זירות ההתרחשות והמתח ההולך ונבנה יוצרים חוויית קריאה של סיפור עלילה, גם כאשר הקורא מודע לכך שמדובר באירועים אמיתיים.

מעבר לערכו הספרותי, הרכבות יצאו ריקות הוא טקסט מכונן בזיכרון הקולקטיבי של יהודי בולגריה ושל החברה הישראלית. הוא מעצב נרטיב של הצלה אזרחית ומוסרית בתוך מציאות אירופית חשוכה, ומעמיד את בולגריה כדוגמה מורכבת: מדינה שלא הייתה חפה מאנטישמיות או שיתוף פעולה, אך גם כזו שבה פעלו כוחות משמעותיים למניעת האסון.

לכן, אף שהספר מסווג לעיתים כספר היסטוריה, כוחו האמיתי טמון ביכולתו לספר סיפור – סיפור דרמטי, אנושי וטעון – ההופך פרק היסטורי חשוב ליצירה קריאה, מטלטלת ובעלת ערך ספרותי ממשי.

חנן עזרן – הטיסה האחרונה

חנן עזרן כתב ספר תיעודי־נרטיבי העוסק באחת הפרשות הטראגיות והפחות מוכרות בתולדות התעופה הישראלית וביחסי ישראל–מזרח אירופה בשנות המלחמה הקרה: הפלת מטוס אל־על מעל שמי בולגריה בשנת 1955. בספרו, הטיסה האחרונה, משחזר עזרן את סיפורו של מטוס אל־על שטס בקו וינה–תל אביב, סטה ממסלולו, חדר למרחב האווירי של בולגריה הקומוניסטית והופל על ידי מטוסי קרב בולגריים. כל נוסעי המטוס ואנשי הצוות נספו, והאירוע הוסתר שנים ארוכות מאחורי ניסוחים דיפלומטיים, שתיקות רשמיות ואחריות עמומה. עזרן בוחן את הפרשה לא רק כאסון תעופתי, אלא כצומת טעון של טעויות אנוש, חרדה ביטחונית, אידאולוגיה קומוניסטית ולחצים בינלאומיים בתקופה שבה כל חריגה או חשד עלולים היו להיתפס כאיום צבאי. הכתיבה משלבת תחקיר היסטורי קפדני עם רגישות ספרותית: לצד תיאור השתלשלות האירועים, מוקדש מקום נרחב לדמויות האנושיות – אנשי הצוות, הנוסעים ובני משפחותיהם – וכך הופכת הפרשה מסיפור מדיני מופשט לטרגדיה אנושית מוחשית. בתוך כך מצטיירת בולגריה של שנות החמישים כמדינה הסגורה בתוך מנגנוני פחד ונאמנות לגוש המזרחי, הפועלת מתוך הקשר רחב ולא כחריג מקומי. חשיבותו של הספר בכך שהוא מחזיר לתודעה הציבורית פרק נשכח, מציע קריאה מעמיקה על מנגנוני כוח בתקופת המלחמה הקרה, ומוסיף נדבך להבנת ההיסטוריה של בולגריה ושל ישראל גם יחד – לא דרך נופים ואתרים, אלא דרך אירוע טראגי שבו נפגשו פוליטיקה עולמית, טעות אנוש וחיי אדם.

צירפאן בחלומות מאת חיים חיימוף

רומן היסטורי־משפחתי רחב יריעה, המתאר את קורותיה של משפחה יהודית לאורך ארבעה דורות, מראשית התיישבותה בבולגריה בסוף המאה ה־19 ועד המאה ה־20. במרכז היצירה עומדת העיר צ’ירפאן שבדרום בולגריה – עיירת פריפריה לכאורה, ההופכת בספר למיקרוקוסמוס אנושי, תרבותי והיסטורי של הבלקן כולו.

העלילה שוזרת את חיי המשפחה היהודית בתוך מרקם חברתי רב־דתי ורב־תרבותי, שבו מתקיימות זו לצד זו שלוש קהילות מרכזיות: נוצרית־בולגרית, מוסלמית־טורקית ויהודית. חיימוף מתאר את חיי היומיום, יחסי השכנות, המתחים והבריתות, מתוך נקודת מבט אינטימית ומאופקת, הרחק מדרמה מוצהרת. דווקא הפשטות הסיפורית מדגישה את עומק הקשרים ואת האופן שבו זהויות דתיות ואתניות מתקיימות זו לצד זו, לעיתים בהרמוניה ולעיתים בחשדנות שקטה.

מעבר לסאגה המשפחתית, הספר עוסק בתהליכים היסטוריים רחבים: התפוררות האימפריה העות’מאנית, עליית הלאומיות הבולגרית, מלחמות הבלקן, שתי מלחמות עולם והשינויים החברתיים שהן מחוללות. אירועים אלה אינם מוצגים ככרוניקה היסטורית, אלא ככוחות המשפיעים על חיי היחידים – על בחירות אישיות, על יחסי משפחה, על זיכרון ועל תחושת שייכות. בולגריה אינה רק רקע, אלא מרחב חי המשנה את פניו ומשנה את יושביו.

אחד מנושאיו המרכזיים של הרומן הוא הזהות היהודית הבולגרית: זהות שאינה דרמטית או נרדפת, אלא שזורה בחיים המקומיים, בשפה, במנהגים ובקצב המקום. חיימוף בוחן את המתח בין מסורת להתחדשות, בין נאמנות למורשת לבין פתיחות לסביבה, ובין הזיכרון הפרטי לבין ההיסטוריה הקולקטיבית.

צירפאן בחלומות הוא ספר שקט, מהורהר ובעל עומק תרבותי, המציע לקורא העברי הצצה נדירה אל עולמה של יהדות בולגריה ואל החברה הבולגרית עצמה – לא דרך נקודת השבר של השואה בלבד, אלא דרך חיים שלמים שנחיו, נבנו והשתנו לאורך זמן. זהו רומן שבו המקום אינו תפאורה, אלא לב פועם של הסיפור, והעבר מתגלה לא כעבר רחוק, אלא כחומר חי של זיכרון וזהות.

בואי דודה, נרקוד מאת מלכה אדלר

ספר אוטוביוגרפי־ספרותי, הכתוב בפרוזה חופשית, אינטימית ולעיתים לירית, ומתמקד בזיכרונותיה ובעולמה הפנימי של המספרת – אישה שמוצאה בבולגריה והגירתה לישראל מעצבת את זהותה ואת סיפור חייה. אין זו ביוגרפיה כרונולוגית סדורה, אלא מארג של אפיזודות, רשמים וקטעי זיכרון, הנעים בין ילדות, משפחה, גוף, רגש ושייכות.

הספר אינו עוסק בבולגריה כמרחב גאוגרפי מובחן או כזירת התרחשות מרכזית, אך בולגריה נוכחת בו כמרחב נפשי ותרבותי: דרך שפת הבית, מחוות, מוזיקה, ריחות, דפוסי יחסים משפחתיים ותחושת הזרות והקרבה גם יחד. זיכרונות הילדות והדמויות המשפחתיות – ובעיקר דמות הדודה, המשמשת ציר רגשי וסמלי – משמרים עולם בלקני־יהודי שנישא אל תוך המציאות הישראלית.

אחד מנושאיו המרכזיים של הספר הוא חוויית ההגירה וההשתלבות: המעבר מבולגריה לישראל אינו מוצג כאירוע דרמטי חד־פעמי, אלא כתהליך מתמשך של עיצוב זהות. המספרת בוחנת את מקומה בחברה הישראלית, את הפער בין תרבות המוצא לבין הציפיות החברתיות בארץ, ואת האופן שבו זיכרון פרטי הופך לחומר ספרותי. השפה הישירה והלא מתנצלת מאפשרת התבוננות כנה בגוף הנשי, במשפחה, ביחסי קרבה וריחוק, ובתחושת שייכות שאינה מוחלטת.

מבחינה ספרותית, בואי דודה, נרקוד משתייך למסורת של כתיבה אוטוביוגרפית נשית בעברית, שבה הסיפור האישי משמש עדשה להבנת תהליכים רחבים של הגירה, זהות ותרבות. חשיבותו בהקשר הבולגרי אינה בתיאור המקום עצמו, אלא בשימור הזיכרון הבולגרי־יהודי כחלק מהמרקם התרבותי של הספרות העברית.

לפיכך, אף שאינו “ספר על בולגריה” במובן הגאוגרפי או ההיסטורי, זהו טקסט ספרותי משמעותי להבנת נוכחותה השקטה של בולגריה בספרות העברית – דרך חוויות אישיות, זיכרון משפחתי וקול נשי ייחודי.

אור הלבנה ממעל מאת שרה רז,

אור הלבנה ממעל הוא רומן ביכורים מאת שרה רז, שראה אור בשנת 2010, ומשלב סיפור אהבה, סאגה משפחתית וכתיבה מיתית־זיכרונית, הנטועה עמוק בעולמה של יהדות בולגריה.

במרכז הרומן עומדת אליס, נערה יהודייה יפיפייה בבולגריה, הניחנה בכוחות מיסטיים של חיזוי העתיד – כישרון נשי עתיק העובר במשפחתה מדור לדור. אהבתה האסורה והבלתי אפשרית משמשת מנוע עלילתי, אך מעבר לכך היא פותחת שער למסע רחב של זהות, גורל והישרדות. זהו סיפור שבו האהבה אינה רק רגש אישי, אלא כוח מטלטל החוצה גבולות גאוגרפיים, תרבותיים והיסטוריים.

המסע מתחיל בפלובדיב, ממשיך אל סופיה, ומשם נישא על קרונות אוריינט אקספרס לערי אירופה: ונציה, ורונה ומרסיי. לאחר מכן חוזרת העלילה לבולגריה, ולבסוף ממשיכה אל ארץ ישראל. תנועת הרכבות, המעברים והחזרות יוצרת תחושת נדודים מתמדת, המשקפת את מצבה הקיומי של המשפחה ושל העם היהודי כולו.

הרומן שוזר סיפור אישי עם סיפור קולקטיבי: זהו סיפורה של משפחה יהודית־בולגרית שבה נשים יידעוניות, בעלות ראייה שמעבר לזמן, משפיעות על גורלות – לעיתים מנסות לשנותם ולעיתים נכנעות להם. הכישרון המיסטי אינו מוצג כקישוט עלילתי, אלא כדרך להתמודד עם אובדן, סכנה וטלטלות היסטוריות. מסכת חייה של אליס הופכת, דרך כך, לסיפור הישרדות של אישה, של משפחה ושל עם.

ייחודו של אור הלבנה ממעל טמון גם בממד הלשוני והתרבותי. הסיפור מסופר ברב־לשוניות: לדינו, בולגרית, צרפתית ועברית – שפות שהן זיכרון חי, ניגון משפחתי ושריד של עולמות שנעלמים. השפה אינה רק אמצעי, אלא נושא בפני עצמו: כלי לשימור זהות, רגש וזיכרון בין דורות.

שרה רז, ילידת הארץ ואמנית רב־תחומית (ציירת ופסלת), כותבת מתוך דחף ברור לשמר את ניגונה של משפחה יהודית בולגרית – לא רק את קורותיה ההיסטוריות, אלא את רוחה, דימוייה, אמונותיה והקול הנשי העובר בה מדור לדור. הרומן משלב כתיבה חזותית, כמעט ציורית, עם יסודות מיתיים ומציאותיים גם יחד.

בסיכומו של דבר, אור הלבנה ממעל הוא רומן ביכורים שאפתני ורב־שכבות: סיפור אהבה ונדודים, זיכרון נשי ומיסטי, ועדות ספרותית לעולמה של יהדות בולגריה. זהו טקסט המבקש לא רק לספר סיפור, אלא להציל עולם שלם מן השכחה – באמצעות מילים, שפות ואור עדין של ירח ממעל.

חיים קשלס – תולדות יהדות בולגריה

חיים קשלס היה מן החלוצים והדמויות המכוננות בחקר תולדות יהדות בולגריה, ואחד הראשונים שניסו לכתוב את סיפורה של הקהילה כיחידה היסטורית רציפה, בעלת עומק תרבותי וזהות מובחנת. ספרו המרכזי, קורות יהודי בולגריה, נחשב עד היום לאבן יסוד במחקר ובהנצחה של יהדות בולגריה, על אף מגבלותיו המתודולוגיות והתקופתיות.

קשלס כתב בתקופה שבה כמעט ולא היה מחקר שיטתי על יהדות הבלקן בשפה העברית. מפעלו נבע מתחושת דחיפות היסטורית: קהילה עתיקה, רבת־שכבות, עמדה בפני שינוי דרמטי ואף היעלמות, והוא ראה בכתיבה אקט של הצלה תרבותית וזיכרונית. קורות יהודי בולגריה מבקש לתאר את חיי היהודים בבולגריה מן התקופות הקדומות, דרך ימי הביניים, התקופה העות’מאנית והעת החדשה, ועד לעת קרובה יחסית לזמן כתיבתו. זהו ניסיון ראשון לשרטט רצף היסטורי כולל, ולא רק לאסוף אנקדוטות או זיכרונות מקומיים.

ייחודו של קשלס טמון בכך שהוא כותב מתוך הקהילה ועליה. הוא אינו היסטוריון אקדמי במובן המודרני, אלא חוקר־בן־בית: אדם המכיר את השפה, המנהגים, המסמכים הקהילתיים והמסורת החיה. כתיבתו נשענת על כרוניקות מקומיות, פנקסי קהילה, מקורות רבניים, מסמכים עות’מאניים ובולגריים, ועדויות שבעל־פה. בכך הוא משמר חומר היסטורי יקר, שחלקו אבד או הפך לבלתי נגיש בדורות מאוחרים יותר.

מבחינה נרטיבית, הספר מציג את יהדות בולגריה כקהילה יציבה, נאמנה ונטועה במרחב הבולגרי. קשלס מדגיש את יחסי השכנות עם האוכלוסייה הבולגרית, את תקופות הסובלנות היחסית, ובעיקר את הרציפות הקהילתית – בניגוד לדימוי של יהדות נודדת וארעית. תפיסה זו השפיעה עמוקות על הזיכרון הקולקטיבי של יוצאי בולגריה, ובמידה רבה גם על הנרטיב המאוחר של “הצלת יהודי בולגריה”.

עם זאת, מתוך מבט מחקרי עכשווי, ניתן לזהות גם את מגבלותיו של קשלס. כתיבתו אינה ביקורתית במובן המודרני, ולעיתים היא נוטה להרמוניזציה של היחסים עם השלטון והחברה הסובבת. הוא כמעט ואינו עוסק במתחים פנימיים, בפערים חברתיים או במופעי אנטישמיות, ולעיתים ניכרת אצלו מגמה אפולוגטית – רצון להציג את הקהילה ואת סביבתה באור חיובי. מגבלות אלה אינן פוגמות בערך הספר, אלא משקפות את רוח זמנו ואת מטרתו המרכזית: שימור זיכרון והנחת יסודות.

חשיבותו של קורות יהודי בולגריה אינה רק בתכניו, אלא גם במעמדו המכונן. כמעט כל מחקר מאוחר על יהדות בולגריה – אקדמי, תיעודי או זיכרוני – נשען במידה זו או אחרת על עבודתו של קשלס, בין אם כהמשך ובין אם כנקודת מוצא לביקורת. הוא יצר לראשונה “סיפור כולל” של הקהילה, ובכך אפשר לדורות הבאים לשאול שאלות חדשות, מורכבות וביקורתיות יותר.

בסיכומו של דבר, חיים קשלס אינו רק מחבר של ספר היסטוריה, אלא אדריכל של תודעה היסטורית. ספרו משמר עולם יהודי־בלקני שלם, ומעמיד את יהדות בולגריה בתוך ההיסטוריה היהודית הכללית לא כפרק שולי, אלא כקהילה בעלת עומק, תרומה וזהות משלה. גם כיום, חרף התפתחות המחקר והביקורת, קורות יהודי בולגריה נותר טקסט יסוד – לא רק כמקור מידע, אלא כעדות לזמן, לתודעה ולצורך האנושי לזכור.

בנימין ארדיטי – יהדות בולגריה

ארדיטי, בנימין היה מן הדמויות המרכזיות והמשפיעות ביותר ביהדות בולגריה במחצית הראשונה של המאה ה־20 – חוקר, אינטלקטואל ומנהיג ציוני, ששילב פעילות ציבורית נמרצת עם כתיבה היסטורית שיטתית על תולדות הקהילה היהודית בבולגריה ועל מאבקה לעלייה לארץ ישראל.

ארדיטי פעל בתקופה של תמורות קיצוניות: שקיעת האימפריה העות’מאנית, עליית המדינה הבולגרית המודרנית, האנטישמיות של שנות השלושים, מלחמת העולם השנייה, המשטר הפרו־נאצי ולאחר מכן המעבר לשלטון קומוניסטי. בתוך מציאות זו הוא היה ממנסחיה הבולטים של התודעה הציונית בבולגריה, וראה בעלייה לישראל לא רק פתרון פוליטי, אלא מימוש היסטורי של רציפות יהודית בת מאות שנים. כמנהיג ציוני עמד ארדיטי בשורה הראשונה של המאבק על הנהגת הרחוב היהודי. הוא פעל במסגרת ההסתדרות הציונית בבולגריה, היה מעורב בניהול מוסדות הקהילה, ועמד בעימות ישיר עם הקומוניסטים היהודים שביקשו להשתלט על המנגנונים הקהילתיים ולבלום את העלייה. מאבק זה לא היה תאורטי בלבד: הוא כלל החרמות, לחצים פוליטיים, אלימות מוסדית ואף מעצרים. מעצרו של ארדיטי לאחר תקרית הירי בגבול ב־30 באפריל 1947 סימן את עומק העימות בין התנועה הציונית לבין השלטון והכוחות הקומוניסטיים, גם אם שוחרר כעבור ימים ספורים.

לצד פעילותו הציבורית היה ארדיטי גם חוקר והיסטוריון של קהילתו. כתיבתו מתאפיינת בגישה תיעודית־ביקורתית, המבוססת על מקורות קהילתיים, מסמכים רשמיים, זיכרונות אישיים ועדויות בני הזמן. הוא ראה חשיבות עליונה בתיעוד ההיסטוריה של יהדות בולגריה לא רק כעבר מקומי, אלא כחלק מההיסטוריה הכללית של העם היהודי. בכתביו עסק ברציפות החיים היהודיים בבולגריה, במעמדם החברתי והמשפטי של היהודים, ביחסים עם הרוב הבולגרי, ובייחוד בפרק הדרמטי של שנות הארבעים – הצלת יהודי בולגריה, המאבק הפוליטי שלאחר המלחמה והעלייה ההמונית לישראל.

ייחודו של ארדיטי כחוקר טמון בכך שכתב מתוך מעורבות. הוא לא היה היסטוריון מרוחק, אלא עד־משתתף, אדם שפעל בזירה שעליה כתב. עובדה זו מעניקה לכתביו עוצמה ועדותיות גבוהה, אך גם מחייבת קריאה מודעת למיקומו האידאולוגי. עם זאת, דווקא השילוב בין מחויבות ציונית לבין תיעוד מפורט הופך את כתביו למקור ראשון במעלה להבנת הדינמיקה הפנימית של הקהילה היהודית בבולגריה ערב העלייה.

לאחר העלייה לישראל המשיך ארדיטי לראות עצמו שליח זיכרון של קהילתו. כתביו שימשו בסיס למחקר מאוחר יותר, והם מהווים עד היום נדבך חשוב בהבנת ההיסטוריה של יהדות בולגריה – לא כקהילה שולית, אלא כקהילה פעילה, בעלת תודעה עצמית, שניהלה מאבק פוליטי, רעיוני וקיומי על עתידה. בסיכומו של דבר, בנימין ארדיטי מגלם דמות מפתח של מנהיג־חוקר: אדם שפעל בשדה ההיסטוריה בזמן אמת, נאבק על עיצוב גורל קהילתו, ותיעד את המאבק מתוך תחושת שליחות. תרומתו חורגת מעבר לפעילות ציונית מקומית; היא מהווה פרק משמעותי בזיכרון ההיסטורי של יהדות בולגריה ושל תהליך העלייה ההמונית לישראל.

דוד בן גוריון, ביקורים בגיא ההריגה

כרך תיעודי חשוב הכולל קטעים מיומניו, מכתביו ורשימותיו של דוד בן-גוריון מתקופה מכרעת בתולדות העם היהודי והציונות: מאי 1945 ועד פברואר 1946. הכרך נערך והובא לדפוס בידי טוביה פרילינג, ויצא לאור בשנת 2014 בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות שבאוניברסיטת בן־גוריון בנגב. החלק הראשון של הכרך (עמודים 1–195) מוקדש לביקוריו של בן־גוריון באירופה שלאחר השואה, ובהם גם ביקוריו בבולגריה.

הספר מתעד מסע טעון וחריג בעוצמתו, שבו בן־גוריון, אז יו״ר הנהלת הסוכנות היהודית, יוצא לראשונה אל “גיא ההריגה” של אירופה החרבה. ביומניו הוא מתאר את מפגשיו עם שורדי השואה במחנות העקורים בגרמניה, עם הנהגות יהודיות, ועם גורמי שלטון במדינות שונות, ובהן בולגריה ושוודיה. אלה אינם זיכרונות רטרוספקטיביים שנכתבו בדיעבד, אלא רשימות שנכתבו בזמן אמת, ולכן הם חושפים את עולמו הפנימי של בן־גוריון ברגעי הכרעה.

בהקשר הבולגרי, הביקורים המתועדים בספר מאירים פרק ייחודי: מפגש עם קהילה יהודית שניצלה ברובה מן ההשמדה, אך עומדת בפני עתיד לא ברור. בן־גוריון מתעניין לא רק במצבם הפיזי של היהודים, אלא גם בתודעתם הלאומית, ביחסם לציונות, ובשאלת העלייה לארץ ישראל. בולגריה מוצגת כאן כזירה שונה מן “גיא ההריגה” של מרכז ומזרח אירופה – מקום שבו שאלת ההצלה מתחלפת בשאלת ההגשמה הלאומית.

ייחודו של הספר טמון בשילוב שבין תיעוד היסטורי, מחשבה פוליטית ועדות מוסרית. בן־גוריון מתמודד בכתיבתו עם ממדי האסון, עם תחושת הכישלון של העולם, ועם האחריות המוטלת על ההנהגה הציונית. לצד הזעזוע העמוק מן החורבן, מתגבשת ביומנים תפיסה ברורה: השואה אינה רק טרגדיה היסטורית, אלא ציווי פוליטי מיידי להקמת מדינה יהודית ולהאצת העלייה.

כערך מחקרי, הכרך מספק מקור ראשוני מהמעלה הראשונה להבנת התקופה שבין תום מלחמת העולם השנייה לבין המאבק על הקמת המדינה. עבור חוקרי בולגריה ויהדות בולגריה, יש לו חשיבות מיוחדת בכך שהוא מציב את הקהילה הבולגרית בתוך המפה הרחבה של השיקולים הציוניים והמדיניים שלאחר השואה.

בסיכומו של דבר, ביקורים בגיא ההריגה אינו רק ספר זיכרונות, אלא מסמך היסטורי ומוסרי רב־עוצמה, המאפשר הצצה נדירה לרגע שבו נפגשו חורבן אירופה היהודית, שארית הפליטה והחלטות היסוד שעיצבו את תולדות מדינת ישראל – ובתוך כך גם מקומה הייחודי של בולגריה במרחב זה.

ברוך ניר. השמדה והישרדות בבולגריה המאוחדת ומסקנות ועדת בייסקי.

זהו  מחקר היסטורי ביקורתי וחד־מבע, המבקש לפרק נרטיב לאומי רווח ולהעמיד במקומו תמונה מורכבת, לעיתים מטרידה, של גורל יהודי בולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. ברוך, שהיה איש מערכת הביטחון הישראלית ובמקביל חוקר שיטתי של יהדות בולגריה, כותב מתוך שילוב ייחודי של רגישות היסטורית, חשיבה מוסדית ותודעת אחריות ציבורית. נקודת המוצא של הספר היא המושג “בולגריה המאוחדת” – המדינה הבולגרית בשנות המלחמה, הכוללת הן את “בולגריה הישנה” והן את השטחים שסופחו או נוהלו על ידה. בתוך מסגרת אחת זו מציב ברוך את הפרדוקס המרכזי: אותה מדינה, באמצעות אותם מנגנונים שלטוניים, הייתה שותפה גם להצלתם של יהודי בולגריה הריבונית וגם להשמדתם של יהודי השטחים שבשליטתה, ובראשם יהודי מקדוניה ותרקיה המערבית. הנרטיב המרכזי של הספר אינו סיפור גבורה או כתב אשמה חד־צדדי, אלא ניתוח מפוכח של אחריות, בחירה והקשר: כיצד פעלו חקיקה אנטי־יהודית, מנגנוני משטרה ומינהל; כיצד נבלם הגירוש בתחומי בולגריה עצמה כתוצאה מלחצים פוליטיים, ציבוריים וכנסייתיים; וכיצד במקביל בוצעו גירושים מלאים וקטלניים בשטחים אחרים, ללא התנגדות משמעותית. ברוך מערער על “מיתוס ההצלה” כזיכרון ממלכתי נקי, אך אינו שולל את עובדת ההישרדות; הוא דורש להבין אותה בתוך מכלול של מדיניות רדיפה, אינטרסים מדינתיים ומאבקים פנימיים. צירוף מסקנות ועדת בייסקי לספר ממקם את המחקר גם בזירת הזיכרון וההנצחה, ומחדד את שאלת האופן שבו מדינות וחברות בוחרות לספר את עברן. בכך הופך הספר לא רק למחקר על מה שקרה, אלא גם לדיון על איך ולמה נוצר הסיפור שאנו מספרים על כך.

תל־אביב: הוצאת תמוז / העמותה לחקר הקהילות היהודיות בבלקן ולהנצחתן, 2003.

קראו באתר זה:

כתבות חוויתיות : בולגריה במבט אישי . סופיה היא ההתחלה ; בולגריה בין הרים וכפרים

עצות מעשיות לתכנון טיול: תכנון טיול לבולגריה, היכן ואיך לטייל בבולגריה

גאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן. בולגריה היא חלק מההגדרה המקורית העות'מנית של הבלקן (יחד עם אלבניה, בוסניה-הרצגובינה ורומניה שמדרום לדנובה).

תולדות בולגריה, מראשיתה ןעד התנצרותה בימי הביניים ; תולדות בולגריה מהתנצרותה ועד לקבלת העצמאות.

יהדות בולגריה – תולדות הקהילה מראשיתה ועד ימינו; יהודי בולגריה בתקופת השואה.

הדת השלטת בבולגריה היא הנצרות. ראו באתר זה: הנצרות

בעבר חיו כאן הבוגומילים, אחד הביטויים של הגנוסטיקה בנצרות

ראו באתר זה: הגנוסטיקה, הבוגומילים

ראו גם: מאמרו של זאב בן אריה- תרבויות

על הפולקלור הבלקני ראה מאמרו של זאב בן אריה: פולקלור בלקני לאורך השנה

על הקרנבל של פרניק (עם אזכור של אירועים אחרים) –  ראו, באתר זה: הקרנבל של פרניק