המדבר הפטגוני

כתב גילי חסקין (2004); נעריכה והגהה: 08-11-2025

ראו גם, באתר זה: פטגוניה, נופים ואנשים

מבוא

המדבר הפטגוני, המשתרע על פני דרומה של ארגנטינה וצ’ילה, הוא אחד האזורים המרשימים והייחודיים ביותר בעולם. זהו מרחב עצום של ערבות קפואות, רוחות עזות ונופי בראשית שבהם משתלבים קרחונים, שדות בזלת ועמקים רחבים. למרות התנאים הקשים, המדבר משמש בית למערכת אקולוגית מגוונת של בעלי חיים וצמחים שהסתגלו לאקלים הצחיח, ולתרבויות ילידיות עתיקות ששגשגו בו במשך אלפי שנים. שילוב זה של טבע פראי, גאולוגיה ייחודית והיסטוריה אנושית מרתקת הופך את פטגוניה למוקד עניין מדעי, תיירותי ותרבותי מהמעלה הראשונה.

זהו המדבר הגדול ביותר באמריקה הדרומית, והשני בגודלו בחצי הכדור הדרומי לאחר מדבר אוסטרליה. שטחו כ־673,000 קמ"ר, והוא מתפרש בין קווי רוחב °37 ל־°51 דרום, ובין רכס האנדים במערב לאוקיינוס האטלנטי במזרח.

המדבר מאופיין בנופים צחיחים, רוחות עזות, מיעוט משקעים, ומערכת אקולוגית ייחודית המשלבת בין אזורי עשב דליל, שיחים קסרופיטיים ושדות קרחונים בצפון-מערב.

גבולות ומבנה גאוגרפי

בעבר שימש המונח "פטגוניה" לתיאור המדבר בלבד, אך כיום הוא כולל את כל השטח שמדרום לנהר קולורדו — לרבות רכס האנדים, חלקים מצ’ילה והאזורים הצמודים לחופי האוקיינוס האטלנטי.

גבולות האזור:

• במערב: רכס האנדים.
• במזרח: האוקיינוס האטלנטי.
• בצפון: נהר קולורדו.
• בדרום: נהר קואיג (Río Coig) וחצי האי טיירה דל פואגו.

המדבר משתרע על פני פרובינציות נאוקן (Neuquén), ריו נגרו (Río Negro), צ’ובוט (Chubut) וסנטה קרוז (Santa Cruz). מרבית החוקרים כוללים בו גם את קצה היבשת הדרומית — שטח המחולק בין ארגנטינה לצ’ילה.

מקור השם

השם "פטגוניה" ניתן על ידי הנווט הפורטוגלי פרננדו מגלן במאה ה־16. על פי התיעוד, אנשי הצוות הספרדים קראו לתושבים המקומיים "פטגונס", על שם יצורים מיתולוגיים בשם "פטגון" — ענקים בעלי רגליים גדולות המתוארים ברומנסה הספרדית Amadís de Gaula. השם דבק באזור ונשמר עד היום.

פני שטח ותבליט

המדבר הפטגוני משתרע על פני רמה רחבת ידיים המשתפלת מהרי האנדים במערב לעבר חופי האטלנטי במזרח. המראה הכללי הוא של ערבה עצומה כמעט ללא עצים, עם מדרגות קרקע גבוהות (טרסות) העולות בהדרגה מ־90 מטרים מעל פני הים ליד החוף ועד לכ־1,000 מטרים ברגלי האנדים.

במקומות אחדים מתנשאות גבעות געשיות שגובהן עד 1,700 מטרים. בדרום, סביב נהר ריו נגרו, פני השטח אינם סדירים בשל פעילות געשית מאוחרת; משטחי בזלת מכסים אזורים נרחבים ומעידים על התפרצויות שהתרחשו גם בתקופות גיאולוגיות מאוחרות.

מערכת הניקוז והאגמים

מערכת הניקוז של פטגוניה מושפעת מהתפרצויות געשיות ופעילות קרחונית קדומה. העמקים הרחבים חותכים את הרמות ממערב למזרח, אך רק מעטים מהנהרות נושאים מים כל השנה. רבים מהם יבשים בעונות הקיץ.

קו המגע בין הרמה הפטגונית לאנדים מסומן בשרשרת אגמים מרהיבה, שהחלק המערבי שלהם תחוב בין קניונים הרריים והחלק המזרחי נתחם במורנות קרחוניות. בין האגמים המרכזיים: אגם בואנוס איירס, סן מרטין, ויידמה וארגנטינו.

בעקבות פעילות קרחונית קדומה, מערכות ניקוז רבות שינו את כיוונן — חלקן, שבעבר זרמו לאוקיינוס האטלנטי, "נשבו" בידי נהרות הפונים לאוקיינוס השקט (תופעה הידועה כ"שביית נחלים"). כיום קו פרשת המים היבשתי זז מזרחה בכ־80 ק"מ מהפסגות הגבוהות של האנדים.

אקלים

האקלים בפטגוניה מושפע מזרמי אוויר קרים מהאוקיינוס הדרומי ומזרם הומבולדט הקר, המגיע ממערב. הרוחות העזות נושבות לרוב ממערב למזרח, ומאבדות את לחותן בעת המעבר מעל האנדים – כך שנוצר אקלים יבש מאוד במזרח.

האקלים מתחלק לשני אזורים עיקריים:

1. פטגוניה הצפונית – אקלים מדברי למחצה. טמפרטורות ממוצעות בין °5–°20 צלזיוס, ומשקעים שנתיים של כ־200–300 מ"מ.
2. פטגוניה הדרומית – קרה ויבשה יותר. החורף מאופיין בשלגים ורוחות מערביות עזות, והקיץ קצר וקריר. לאורך החוף טמפרטורות מעט מתונות יותר בזכות השפעת הים.

בהשוואה לאזורים דומים בקווי רוחב דומים בחצי הכדור הצפוני (כמו איסלנד או סקוטלנד), פטגוניה

צמחייה ובעלי חיים

הצמחייה הטבעית של פטגוניה דלה ודלילה. היא מורכבת ברובה משיחים קסרופיטיים – חובבי יובש – כגון הקלאפאטה (Calafate), מטה נגרה (Mata Negra) ומטה ורדה (Mata Verde).

באזורים החוליים גדלים עשבים קצרים, ובמקומות מליחים נפוצים מינים סובלי מלח.

באזורים המוגנים ובהשקיה מלאכותית מגדלים כיום פירות וירקות – אפרסקים, אגסים, תפוחים, שזיפים וענבים – בעיקר בעמקי ריו נגרו וצ’ובוט.

בין בעלי החיים הבולטים:

גוונקו (Guanaco) – יונק ממשפחת הגמלים, נפוץ במדבר כולו.

נאנדו (Rhea americana) – עוף רץ המזכיר יען קטן.

מארה פטגונית (Dolichotis patagonum) – מכרסם גדול הדומה לארנבת.

טורפים כמו הפומה, שועלים, בואשים וחתולי הרים.

עופות דורסים – קונדור האנדים, נצים ועיטים.

באזורי החוף מצויים גם מושבות פינגווינים, אריות ים ולווייתנים, המהווים מוקד תיירות חשוב[1].

אוכלוסייה והיסטוריה אנושית

תושביה הקדומים של פטגוניה היו עמים ילידיים שנדדו בין הערבות והחופים. כלים ארכיאולוגיים מעידים על התיישבות כבר לפני כ־5,000 שנה.

ארבע קבוצות עיקריות חיו באזור:

1. טהואלצ’ה (Tehuelche) – נוודים מציידי גוונקו ונאנדו, חיו במזרח האנדים.
2. אונה (Onas) – שחיו בארץ האש וצדו חיות בר.
3. יאמאנה (Yámana/Yaghan) – התפרנסו מדיג באיי תעלת ביגל.
4. אלקאלופה (Alacalufe/Kawésqar) – חיו באיים המערביים מצפון למפרץ פניה וצדו אריות ים.

הספרדים הגיעו לראשונה במאה ה־16 וניסו להקים יישובים, אך רובם לא שרדו. רק במאה ה־19 החל יישוב משמעותי, בעיקר על ידי מהגרים וולשים, איטלקים וצ’יליאנים.

במאה ה־20 גבר הפיתוח בעקבות גילוי נפט באזור קומודורו ריבאדביה. כיום מרבית תושבי פטגוניה חיים בערים כמו ריו גז’גוס, סנטה קרוז, פוארטו מדרין, קומודורו ריבאדביה וברילוצ’ה. צפיפות האוכלוסייה נותרה נמוכה מאוד – פחות מ־3 תושבים לקמ"ר[2].

משאבים טבעיים וכלכלה

פטגוניה עשירה במשאבים טבעיים – נפט, גז טבעי, ברזל, מנגן, נחושת וזהב. תחנות כוח הידרו-אלקטריות מפיקות כיום כ־2,000 מגה־ואט מים נהרות האזור.

כמו כן, מתקיים גידול כבשים רחב לצמר באזורים הפנימיים, ותעשיית תיירות משגשגת סביב הפארקים הלאומיים לוס גלאסיארס, טורס דל פיינה ונאוואל הואפי.

נוסף לכך, אזור החוף הפטגוני הפך למוקד לדיג תעשייתי של מרלוזה וסרדינים, ולפיתוח אנרגיה מתחדשת – טורבינות רוח הוקמו בשדות הרוח סביב פוארטו מדרין [3].

תחבורה ופיתוח

רשת הכבישים מתפתחת בהתמדה. כביש 3 הארצי חוצה את כל המדבר מבואנוס איירס דרומה, ורשת רכבות ישנה מחברת את הקצה המזרחי עם הרי האנדים.

בעשור האחרון נפתחו שדות תעופה חדשים (למשל באל קלפטה ובארילוצ’ה), והנמלים סנטה קרוז, דסיאדו ופוארטו מדרין שודרגו.

גאולוגיה וגלציאלוגיה

פטגוניה מורכבת מארבע חגורות גאולוגיות עיקריות:

הקורדיליירה החופית – סלעי דיוריט וגרניט.

האנדים הפטגוניים – שיסטים וגרניטים קדומים.

הפרה-קורדיליירה – סלעים סדימנטריים מתקופת הקרטיקון.

הסלעים הגעשיים של טיירה דל פואגו – תוצרים מהתקופה הרביעונית.

המדבר הוא אחד האזורים החשובים בעולם לחקר קרחוני הפלייסטוקן. שרידי ארבע תקופות קרחוניות נראים עד היום בשדות הקרח של דרום צ’ילה ובפיורדים כמו בייקר וקוקריין[4].

פטגוניה הצ’ילנית

בצד הצ’ילני משתרעת פרובינציית מגלן, המהווה כ־17% משטחה של צ’ילה אך מכילה פחות מ־1% מתושביה.

האקלים קריר, עם רוחות מערביות חזקות וגשמים מרובים בקיץ. האוכלוסייה מרוכזת בעיקר בעיר פונטה ארנס ובפורטו נטלס.

האזור מבוסס על גידול כבשים, תעשיית דיג ונפט, ותיירות סביב פיורדים וקרחונים[5].

סיכום

המדבר הפטגוני הוא אזור מרהיב של ניגודים – בין קרח וצחיחות, רוחות סוערות ומרחבים אינסופיים. הוא מגלם את אחד הניסויים הגאוגרפיים הגדולים של הטבע: כיצד חיים וצומח מתאימים את עצמם לתנאים קיצוניים.

המדבר הפטגוני הוא הרבה מעבר לאזור גאוגרפי – הוא עדות חיה לכוחו ולעוצמתו של הטבע. בין הרי האנדים לאוקיינוס האטלנטי נפרש עולם של ניגודים: שלג ויובש, רוחות וים, בדידות ואדמה שוקקת חיים. לצד התפתחות תעשייתית ותיירותית הולכת וגוברת, גוברת גם המודעות לחשיבות שימור מערכות החיים הייחודיות של האזור. פטגוניה מסמלת את המאבק המתמיד בין האדם לטבע, ואת היכולת למצוא איזון עדין בין ניצול משאבים לשמירה על יופיו הפראי של העולם הדרומי. היום, לצד מאמצי פיתוח, מתרחבת ההכרה בחשיבותו האקולוגית של האזור ובצורך לשמור על המערכות הטבעיות שבו. המדבר הפטגוני הוא לא רק מרחב גאוגרפי – הוא סמל להתמדה, לעוצמה ולפראיותה של דרום אמריקה.

ביבליוגרפיה

INDEC, Censo Nacional de Población, Hogares y Viviendas 2022.

WMO, Climate Atlas of South America, 2023.

FAO, Patagonia Natural Resources Report, 2024.

UNESCO, Patagonian Ice Fields World Heritage Documentation, 2022.

Geological Society of America Bulletin, 2022.

IUCN Red List, 2024.

National Geographic Latin America, 2023.

Ministerio de Energía Argentina, 2023.

Instituto Nacional de Estadísticas de Chile, 2024.

[1] IUCN Red List, 2024; National Geographic Latin America, 2023.

[2] INDEC (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ארגנטינה), מפקד אוכלוסין 2022

[3] FAO 2024; Ministry of Energy Argentina 2023

[4] Geological Society of America Bulletin, 2022.

[5] Instituto Nacional de Estadísticas de Chile, 2024.