הדתות בפפואה – גינאה החדשה

כתב: גילי חסקין; ‏09/08/2025

ראו גם: באתר זה: הגאוגרפיה של פפואה-גינאה החדשה; ההיסטוריה של פפואה – גינאה החדשה; אקולוגיה של פפואה-גיניאה ; תרבות פפואה-גינאה החדשה  

למצגת כללית על טיול מקיף לפפואה-ניו גיני (המתן בסבלנות. המצגת כבדה ועולה לאט)

למצגת בנושא הגאורפיה של פפואה-גינאה החדשה

למצגת על המגוון הביולוגי של פפואה-גיניאה החדשה

דמיינו ארץ שבה יותר מ־800 שפות נשמעות מדי יום, שבה הרים עטויי ערפל מסתירים כפרים מבודדים, ובכל שבט – עולם אמונות ייחודי. בפפואה ניו גינאה, הדת אינה רק עניין של פולחן; היא שזורה בכל תחום בחיים – ממבנה המשפחה ועד האמנות, ממסחר יומיומי ועד חוקים בלתי־כתובים. כאן נפגשים שאמאניזם עתיק עם פולחן האבות, טקסים פגאניים עם תפילות נוצריות, ואפילו זרמים מודרניים כמו הפנטקוסטליזם והאדוונטיזם, כולם שזורים ברקמה התרבותית המקומית. המפגש בין מסורת למודרנה יוצר פסיפס דתי מרהיב – ולעיתים גם מתוח – שבו כל אמונה היא סיפור, וכל טקס הוא שער לעולם אחר.

נצרות

מפקד האוכלוסין של שנת 2011 מצא כי 95.6% מאזרחי פפואה גינאה החדשה הגדירו את עצמם כנוצרים, 1.4% דיווחו על אמונות אחרות, ו־3.1% לא השיבו. כמעט ולא היו משיבים שהגדירו עצמם כחסרי דת. סינקרטיזם דתי נפוץ במדינה, ורבים משלבים את אמונתם הנוצרית עם מנהגים דתיים מסורתיים מהתרבות הילידית. עדות נוצריות רבות פועלות במדינה, והגדולה שבהן היא הכנסייה הקתולית, שלה משתייכים 26.0% מהאוכלוסייה. אחריה ניצבת הכנסייה הלותרנית האוונגלית של פפואה גינאה החדשה (18.4%), הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי (12.9%) [1], עדות פנטקוסטליות (10.4%),[2] הכנסייה המאוחדת בפפואה גינאה החדשה ובאיי שלמה (10.3%), "נוצרים אחרים" (9.7%), הברית האוונגלית (5.9%), הכנסייה האנגליקנית של פפואה גינאה החדשה (3.2%), איגוד הבפטיסטים של פפואה גינאה החדשה (2.8%), וקבוצות קטנות יותר.

הממשלה והרשות השופטת שמרו על הזכות החוקתית לחופש ביטוי, מחשבה ואמונה. עם זאת, פונדמנטליזם נוצרי וציונות נוצרית[3] הפכו לנפוצים יותר, בין השאר בשל חדירת תורת ה"שגשוג" האמריקנית, שהופצה באמצעות מבקרים וטל־אוונגליסטים. תופעה זו ערערה את שליטתן של הכנסיות המרכזיות וצמצמה את הביטוי של היבטים מסוימים מהתרבות הקדם־נוצרית. במרץ 2025 תוקנה החוקה כך שפפואה גינאה החדשה תוכרז רשמית כ"מדינה נוצרית", תוך אזכור מפורש של "אל האב; ישוע המשיח, הבן; ורוח הקודש", והכרה בכתבי הקודש כסמל לאומי.

דתות מסורתיות

הדתות האתניות המסורתיות הן לרוב אנימיסטיות, ורבות מהן כוללות יסודות של פולחן אבות.

פולחן האבות בפפואה ניו גינאה – בין זיכרון חיים לכוח רוחני

בפפואה ניו גינאה קשרי משפחה ושושלת אינם מסתיימים במוות. עבור רבות מהקהילות, האבות המתים ממשיכים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים החברתיים והרוחניים. פולחן האבות כאן אינו טקס חד־פעמי, אלא מערכת שלמה של אמונות, חוקים ומנהגים שמעצבים את חיי היום־יום.

המונח "אבות" (Ancestors) בפפואה אינו מתייחס רק להורים או לסבים, אלא לכל בני השושלת – גברים ונשים – שבחייהם מילאו תפקיד מרכזי בקהילה. אבות יכולים להיות לוחמים, מנהיגים, מרפאים או אנשים שזכורים בזכות תרומתם החברתית והרוחנית.

האמונה הרווחת היא שהאבות ממשיכים להתקיים בעולם הרוחות ולפעול על גורל החיים. הם יכולים:

1. להגן על צאצאיהם, להעניק שגשוג ובריאות.
2. להעניש על הפרת נורמות, הזנחת קברים או התנהגות לא מוסרית.
3. להדריך דרך חלומות, אותות טבע או תיווך של שאמאנים.

ביטויים של פולחן האבות

• מקדשים ומזבחות כפריים – לרוב מבנים פשוטים מעץ וקנה, מקושטים בציורים, פסלים או מסכות, בהם מונחות מנחות מזון, צדפות, נוצות או חפצי ערך.
• שימור שרידים פיזיים – חלק מהקבוצות, כמו האסבנו, שומרות עצמות או גולגולות של אבות חשובים, כדי להבטיח נוכחות מתמדת בבית או במקדש.
• טקסי זיכרון שנתיים – חגיגות הכוללות שירה, ריקוד, תיפוף וסעודות משותפות לכבוד האבות.
• פיסול וחריטה – פסלי עץ, לוחות חקוקים או מסכות טקסיות המייצגות את האבות ומסייעות להזמינם לטקסים.

פולחן האבות אינו מתקיים רק בטקסים מיוחדים – הוא שזור בשגרה:

• לפני יציאה לציד או למסע, מבקשים את ברכת האבות.
• בהחלטות חשובות, מתייעצים עם רוחות האבות באמצעות שאמאנים.
• אירועים משפחתיים גדולים, כמו לידה או חתונה, מלווים בטקס פנייה לאבות.

האמונה באבות מחזקת את הלכידות החברתית: היא מטפחת כבוד למסורת ולזקני הקהילה. היא משמשת כלי להעברת נורמות מוסריות וחוקים לא כתובים. היא מייצרת רצף בין דורות – הילדים גדלים בתחושה שהם חלק משושלת מתמשכת.

הגעת המיסיונרים הנוצרים הביאה לירידה בחלק מהמנהגים, אך במקומות רבים נוצר סינקרטיזם – שילוב בין פולחן האבות למסגרות נוצריות. כך, למשל, יש כפרים שבהם לצד כנסייה ניצב עדיין מקדש אבות פעיל, והטקסים נערכים בשילוב תפילות נוצריות.

למטייל המתעניין בפולקלור ובאמונות, פולחן האבות בפפואה הוא מפתח להבנת התפיסה המקומית של חיים ומוות, אחריות הדדית וכוחו של עבר חי. זוהי מסורת שממשיכה לחבר בין דורות, ומעניקה לכל כפר ולכל משפחה את סיפורם הייחודי – סיפור שנכתב לא רק בידי החיים, אלא גם בידי הרוחות הממשיכות ללכת ביניהם.

שמאניזם

פפואה ניו גינאה היא אחד המקומות האחרונים בעולם שבהם שאמאניזם מסורתי עודנו נושם וחי. במדינה עם למעלה מ־800 שפות וקהילות אתניות מגוונות, השאמאן הוא לא רק מרפא, אלא גם מתווך, מורה, שומר סף ומספר סיפורים.

המונח "שאמאן" הוא כינוי מערבי רחב (שמקורו בשפה הטונגוסית), אך בשפות המקומיות יש עשרות שמות שונים – כל אחד משקף תפקיד ייחודי בקהילה. השאמאן בפפואה ניו גינאה משלב:

1. מרפא – בקיא בצמחי מרפא, בשיטות ריפוי ובאבחון מסורתי.
2. מגשר רוחני – מתקשר עם רוחות האבות, רוחות הטבע והרוחות הזדוניות.
3. מגן קהילתי – מזהה ומנטרל כישופים, ובעיקר את תופעת ה־Sanguma (כישוף מזיק).
4. מנהיג טקסי – מנחה טקסי לידה, חניכה, נישואין ומוות.

עבור רוב הקבוצות בפפואה ניו גינאה, העולם אינו מחולק בבירור בין מציאות לחיזיון. רוחות נמצאות בכל מקום:

1. רוחות האבות – מגינות ומדריכות, אך גם מענישות על חטאים.
2. רוחות הטבע – שוכנות בהרים, נהרות, עצים ובעלי חיים.
3. רוחות זדון – אחראיות על מחלות, תאונות ושיבוש מזל.

השאמאן נע בין העולמות הללו, לעיתים באמצעות טרנס, שירה, ריקוד או שימוש בצמחי הזיה טבעיים.

טקסים מרכזיים

• גירוש רוחות רעות (Spirit Cleansing) – כולל שירה פוליפונית, הקשות תוף, עישון עלים ריחניים ומחוות ריקודיות כדי לשחרר את הקורבן מהשפעת הרוח.
• טקסי ריפוי – שילוב של מרקחות מצמחי מרפא עם פנייה ישירה לרוחות האבות להחזיר את האיזון.
• חיזוי עתידות – באמצעות קריאת סימנים בעשן, התבוננות באיברים פנימיים של חיות קורבן, או חלומות נבואיים.
• חניכת צעירים – מסע רוחני הכולל בידוד ביער, צום, למידת שפות טקסיות וחוקי הרוחות.

הדרך לשאמאן אינה פשוטה: נבחרים לרוב בעקבות "קריאה רוחנית" – מחלה מסתורית, חלום חוזר או התגלות. לומדים במשך שנים את סודות הצמחים, מיתולוגיות שבטיות, לחשים ושפות טקסיות. לעיתים נדרשים לעבור "טקס מוות" סמלי כדי להיוולד מחדש כמתווך בין העולמות.

בפפואה, ההבחנה בין מרפא למכשף אינה תמיד ברורה. השאמאן נחשב ללוחם נגד כישופים – אך באותה מידה עלול להיות מואשם בשימוש לרעה בכוחותיו. במקרים כאלה, הוא עלול להיות מודר מהקהילה ואף להוות מטרה לאלימות.

מאז אמצע המאה ה־20, חדירת הנצרות והחינוך המערבי ערערו את מעמד השאמאניזם: בכפרים נוצריים, חלק מהשאמאנים הפכו למנהיגים קהילתיים עם שילוב של סמלים נוצריים בטקסיהם. נוצרה תופעה של סינקרטיזם – שילוב בין תפילות נוצריות וטקסים מסורתיים. באזורים מבודדים, השאמאנים נותרו סמכות עליונה לריפוי וייעוץ רוחני.

פסטיבלים כמו גורוקה מציגים לעולם את הפן הטקסי של השאמאניזם – שירה, ריקוד, צבעי גוף ונוצות – לעיתים בגרסה מותאמת למבקרים. עם זאת, בחלק מהכפרים, ניתן עדיין לצפות בטקסים אותנטיים המתקיימים בקונטקסט חברתי־רוחני אמיתי.

סיפורי שדה – שלושה שבטים, שלוש גישות

• האסבנו (Asabano) – שאמאניזם המבוסס על ניהול הקשר עם המתים, כולל שמירת עצמות או השמדתן. (ראו להלן).
• ההולי (Huli) – שאמאנים המתמחים בטיפוח גנים רפואיים מסורתיים ובהתקשטות מרהיבה של נוצות וצבעי גוף כחלק מהטקסים.
• הספיאק (Sepik) – דגש על פיסול טקסי (מסכות ופסלים) ככלי לתקשורת עם הרוחות.

היכרות עם השאמאניזם בפפואה ניו גינאה היא יותר מתצפית אקזוטית – היא הצצה ללב ליבה של תפיסת העולם המקומית, שבה הבריאות, המוסר והחיים עצמם תלויים באיזון העדין בין האדם לעולם הרוחות.

מכשפות טמאם – בין אמונה, פחד ואלימות בפפואה ניו גינאה

המושג "מכשפות טמאם" (Tamam witches) אינו מופיע תדיר בספרות האתנוגרפית הבינלאומית, אך בשפת שבט האוקסאפמין (Oksapmin) הוא מתאר מכלול אמונות וכוחות על־טבעיים – סוג של כישוף מקומי, המשמש להסבר רעות ומוות. בניגוד לכינוי הכללי והמוכר "סנגומה" (Sanguma), המושג Tamam נשען על מסגרת תרבותית מצומצמת יותר, הקשורה לטקסים ואמונות שבטיות ספציפיות.

בפפואה ניו גינאה, המונח "סנגומה" משמש לתיאור האמונה שמחלות פתאומיות, תאונות או מוות נגרמים כתוצאה מפעולת כישוף זדוני. החשודים בכישוף נתונים בסכנת חיים מיידית: לעיתים עוברים חקירות אלימות, עינויים ואף הוצאה להורג – לרוב ללא משפט.

הפחד מהסנגומה גובר במיוחד במצבי משבר, כאשר אין שירותי בריאות זמינים והסבר רפואי מספק, או בעת שינויים חברתיים וכלכליים המערערים את הסדר הקיים. נשים, בעיקר אלמנות או חסרות משפחה מגוננת, נחשבות פגיעות יותר לאשמות כאלה, מתוך תפיסות תרבותיות על "כוחות הרוע" בגוף האישה.

האשמות בכישוף עלולות להסתיים במעשי אלימות קיצוניים – החל במכות והתעללות, דרך צריבה ותלייה, ועד קבורה חיה. לעיתים מדובר גם בתקיפות מיניות. הממד הציבורי של האירועים, בהשתתפות המון מקומי, מעניק להם ממד של "צדק קהילתי" ומחזק את הלגיטימציה החברתית שלהם.

בשנים האחרונות נעשו צעדים משמעותיים לצמצום התופעה: חוק הכישוף משנת 1971 בוטל, והעונש על אלימות בהקשר זה הוחמר, כולל החזרת עונש המוות ב־2013 למקרים חמורים. לצד המהלכים המשפטיים, פועלים ארגונים כ־Oxfam ופעילים מקומיים, בהם רות קיסאם (Ruth Kissam), לחינוך הציבור, הגנה על קורבנות ושיקום אמון בין הקהילות לרשויות.

סיפורים אנושיים – הפנים שמאחורי המושג

קפארי לניאטה – הרצח שזעזע את פפואה (2013)

קפארי לניאטה, אם חד־הורית בת 20, הואשמה בכישוף בעקבות מותו של ילד בכפרה. ההמון גרר אותה לשוק במאונט האגן, קשר אותה, שפך עליה דלק ושרף אותה לעיני מאות אנשים, בהם ילדים. מות הילד יצר חלל של פחד וחוסר ודאות, ומזהי כישוף מקומיים הצביעו על קפארי – ככל הנראה גם על רקע סכסוך קודם. האירוע עורר זעזוע עולמי והוביל להחמרת הענישה בחוק, אך בעיקר המחיש עד כמה פחד ואמונה יכולים להצית אלימות חסרת גבולות.

Justice – הילדה ששרדה (2017)

ילדה בת שבע נחשדה בכישוף אחרי מות קרובת משפחה. היא נחטפה, עונתה ונחתכה בסכינים, אך ניצלה בזכות התערבות ארגון זכויות מקומי. המקרה ממחיש שילדים אינם חסינים מפני האשמות – במיוחד יתומים או חולים – ומדגיש את עומק הפחד והחשדנות בקהילות.

מקלט ההאווה – הגנה מהשטח (2018–הווה)

קהילת ההאווה (Hewa) בהרי ההיילנדס הקימה מקלט סודי לנשים שנמלטו מהאשמות בכישוף. המקום מופעל על־ידי מנהיגים מקומיים, לעיתים בשיתוף כנסיות מתונות, ומשלב הגנה פיזית, מציאת בית חדש והסברה. היוזמה מלמדת כי גם מתוך קהילות שבהן האמונה בכישוף מושרשת, יכולים לצמוח פתרונות מקומיים לשינוי.

מבנה הכוח שמניע את התופעה

• אי־ודאות רפואית: מחלה פתאומית או מוות לא מוסבר יוצרים צורך במציאת "אשם".
• חברה פטריארכלית: נשים ואלמנות הן קורבנות עיקריים.
• סכסוכים אישיים וכלכליים: האשמות משמשות כלי נקמה או סילוק יריבים.
• לגיטימציה תרבותית: האמונה בכישוף היא חלק ממערכת ההסבר המסורתית.
• חולשת אכיפת החוק: הרשויות מתקשות למנוע את האלימות ולהגן על הנאשמים.

הכרת התופעה אינה רק שיעור באנתרופולוגיה – היא חלון להבנת המתח בין אמונה מסורתית, פחד קיומי ומבני כוח בקהילה. עבור המטיילים, ההבנה הזו מעניקה רובד נוסף למסע בפפואה: לא רק יופי של נופים ותרבויות, אלא גם אתגרים אנושיים וחברתיים שממשיכים לעצב את חיי היומיום במדינה.

חיים אחרי המוות: עיסוקי המתים של עם האסאבנו

בפפואה ניו גינאה, שבטים רבים רואים במוות לא כנקודת סיום, אלא כתחנה במערכת יחסים מתמשכת עם העולם החי. כך גם עם האסבאנו (Asabano), שבמשך דורות פיתח שיטות מסורתיות מורכבות לטיפול בגופות, בהתאם לטיב הקשר שרצו השורדים לשמר עם המת.

בני האסאבנו (Asabano) חיים באזור ההררי של המערב ההיילנדס (Western Highlands) וגבולות המחוז סנדאונס (Sandaun Province) בצפון־מערב פפואה ניו גינאה, סמוך לנהר היופה (Yupna) ולרכס ההרים הפנימיים.הם משתייכים לקבוצות הפפואה הדוברות שפות ממשפחת Torricelli, וחיים בכפרים קטנים ומפוזרים בגובה רב, בלב אזור יערות גשם הררי וסבוך. המיקום הגאוגרפי שלהם מבודד יחסית – גישה אליו כרוכה לרוב בהליכה רגלית ממושכת בשטח הררי, מה שהשאיר את תרבותם ואת פרקטיקותיהם המסורתיות מבודדות יחסית עד למחצית השנייה של המאה ה־20.

כאשר ביקשו לשמר קשר חיובי עם המנוח, גופו לא נתפס כסיום החיים אלא כנקודת חיבור מתמשכת. בני המשפחה שמרו חלקי עצמות וערכו טקסי אזכרה שנועדו להבטיח המשכיות רוחנית ואינטימית – דרך להוקיר את המת ולשלב את זכרו בחיי היומיום. העצמות היו לא רק שריד פיזי, אלא סמל ל"נשמה הגדולה" – אותה רוח מיטיבה, חומלת ואוהבת שממשיכה ללוות את יקיריה.

לעומת זאת, כאשר עלה חשש שהמת  עלול להזיק או לשוב לנקום, בוצע ניתוק מוחלט: השמדת שאריות הגוף בזריקה לנהר, בשריפה, ולעיתים אף בקניבליזם טקסי. פעולה זו סימלה "מוות חברתי" – ניתוק סופי מהעולם החי, ונחשבה לטאבו חמור מבחינה רוחנית. המטרה הייתה למנוע את שובו של "הרוח הקטנה" – אותה רוח מצמצמת וחשדנית שעלולה להזיק לבני המשפחה.

על פי תפיסת אסבנו , לכל אדם שתי נשמות: האחת גדולה ומיטיבה, השנייה קטנה ופוגענית. שיטות הטיפול בגופה נבחרו בהתאם לשאלה איזו מן השתיים תרצו לשמר ואיזו להרחיק. שמירת עצמות נועדה לכבד את הנשמה הגדולה ולהמשיך דיאלוג עם העבר המשפחתי; לעומת זאת, חבלה בגופה ושמדתה סימלו מבחינה רעיונית את הניתוק המוחלט מהקשרים לעולם הרוחות.

בשנות ה־70, בעקבות מגעים עם מיסיונרים נוצרים, אימצו אסבנו  פרקטיקות קבורה חדשות: שריפת הגופה או קבורתה בארון ובבית קברות. המעבר הזה ביטא שינוי תפיסתי – מהמחשבה על קשר מתמשך עם המתים אל "שלום לנשמה" בסגנון נוצרי, שבו אין צורך להחזיק בעצמות או לטפל בגופה לאחר הקבורה. כיום הם קוברים את את מתיהם בארונות קבורה בבתי עלמין.

עבור המטייל האנתרופולוג, סיפורו של עם אסבנו  הוא דוגמה מרתקת לדרך שבה תרבויות מגדירות את יחסיהן עם המוות. כאן, המגע הפיזי עם הגופה – שמירה, הצגה, או השמדה – אינו רק פעולה טכנית, אלא הצהרה עמוקה על סוג הקשר שבין החיים למתים. זהו סיפור השזור בסמליות, בזיכרון ובפיזיות של הגוף, המתרחש בלב היער המלנזי, בין נהרות, הרים ומסורת חיה.

רמת הסינקרטיזם הדתי גבוהה, ורבים מהאזרחים משלבים את אמונתם הנוצרית עם מנהגים דתיים מסורתיים מהתרבות הילידית.

פולחני מטען (Cargo cults)

במהלך המאה ה־20 צמחו בפפואה גינאה החדשה כמה פולחני מטען – אמונות המבוססות על רעיון של "תור זהב" אבוד, שיחזור עם שובם של האבות הקדמונים מן המתים. בין הדוגמאות ניתן למנות את Taro Cult ואת האירועים הידועים בשם Vailala Madness במפרץ פפואה, אשר לקראת סוף שנות ה־20 של המאה ה־20 כבר חדלו להתקיים.

"Cargo cult" – או בעברית פולחן מטען – הוא מונח באנתרופולוגיה המתאר תופעה דתית־חברתית שהתפתחה בעיקר באיים שבאוקיינוס השקט (כולל פפואה גינאה החדשה) במאה ה־20. מקור השם: המילה cargo ("מטען") מתייחסת לסחורות המיובאות – בגדים, כלי עבודה, נשק, מזון ושאר פריטים – שהובאו על ידי קולוניאליסטים, סוחרים או חיילים מערביים. עבור הקהילות המקומיות, אותם מוצרים נחשבו לעיתים כמתנות או כמשאבים עתירי ערך המגיעים ממקורות על־טבעיים.

לפי חלק מהפולחנים, בעבר הרחוק התקיים מצב של שפע והרמוניה, והוא יחזור כאשר האבות הקדמונים ישובו עם "מטען" מלא כל טוב.

פולחנים וטקסים לחיקוי המערב – לעיתים חברי הפולחן בנו "מסלולי נחיתה" מדומים, מגדלי פיקוח מעץ, או חיקו תנועות של חיילים אמריקנים ובריטים – מתוך אמונה שכך ימשכו את הסחורות מהשמים או מהים.

הקשר היסטורי – רבים מהפולחנים התפתחו בזמן או אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר הצבאות המערביים הביאו לאיים כמויות עצומות של ציוד ומזון, ולעיתים נעלמו בפתאומיות בסיום המלחמה.

משמעות תרבותית: פולחני המטען אינם רק "אמונה תמימה" אלא גם תגובה תרבותית לשינוי פתאומי, לאי־שוויון כלכלי ולמפגש בין תרבויות – ניסיון להסביר ולהטמיע מציאות חדשה באמצעות מיתולוגיה מקומית.

Makasol – "אומת הרוח"

Makasol ("אומת הרוח" – Wind Nation), הידועה גם בשם "תנועת פלאיאו" (Paliau Movement), היא תנועה ניאו־מסורתית, בעלת מאפיינים מילנריסטיים ואנטי־תרבותיים, הפועלת בפפואה גינאה החדשה. היא משלבת רעיונות דתיים, חברתיים ופוליטיים, ומבקשת להציע חלופה מקומית למבנה החברה והמשטר המערבי. מוקד פעילותה באיי Manus שבצפון המדינה, מקום הולדתו של מייסדה, הנביא פלאיאו מאלואט (Paliau Maloat, ‏1991–?).

פלאיאו מאלואט נולד וגדל באיי Manus, ושירת בשורות המשטרה הקולוניאלית של פפואה. בשלב מוקדם בחייו הפך לדמות אופוזיציונרית, יזם הקמת תנועה פוליטית ונעצר פעמיים בידי השלטון הקולוניאלי. גם לאחר קבלת העצמאות, לא חסך ביקורת מן האליטה השלטונית המקומית, אותה ראה כממשיכת דפוסי השליטה הקולוניאליים.

בלב חזון התנועה עומד רעיון "השילוש הקדוש החדש" – Wing, Wang ו־Wong – סמל לרוח חדשה שתוביל את העם לעתיד של חירות ועצמאות תרבותית. האידאולוגיה של Makasol משלבת אלמנטים מילנריסטיים עם עמדה אנטי־מערבית מובהקת, ומטרתה ליצור מהפכה חברתית המבוססת על ערכים ילידיים.

עקרונות הפעולה

התנועה קידמה סדר חברתי חלופי הנשען על:

• ייצור מקומי לשימוש עצמי – הפחתת התלות במוצרים מיובאים.
• רפואה מסורתית – שימור ושימוש בידע הרפואי המקומי.
• החייאת מוסדות חברתיים מסורתיים – למשל, "בתי הגברים" (men’s houses), אך בעיבוד מודרני המותאם למציאות העכשווית.
• החלפת מבנה הממשל המקומי במבנים קהילתיים ילידיים, בהם מוקדי הכוח נתונים בידי הקהילה ולא בידי בירוקרטיה מרכזית.

Makasol נחשבת לאחת התנועות הדתיות־חברתיות המרתקות שצמחו באוקיינוס השקט במחצית השנייה של המאה ה־20. היא ביטאה כמיהה לשחרור לא רק מהשלטון הקולוניאלי הזר, אלא גם ממבנים מערביים שנתפסו כזרים לרוח ולמסורת המקומית. במידה רבה, היא הציבה בפני פפואה גינאה החדשה את השאלה – האם הדרך לעצמאות אמיתית היא חיקוי המערב, או חזרה מחודשת לשורשים.

תנועות דומות

לצד תנועת Makasol פועלות בפפואה גינאה החדשה תנועות ילידיות דומות. אחת המפורסמות שבהן היא זו של ה"נביא" יוצא הדופן יאלי (Yali), שפעל באזור Rai Coast שבצפון פפואה.

בהאים

האמונה הבהאית בפפואה גינאה החדשה החלה לאחר שנת 1916, כאשר (Abdu'l-Bahá), שהיה אז מנהיג הדת, ציין כי על הבהאים להביא את אמונתם למדינה. הבהאים הראשונים הגיעו לפפואה גינאה החדשה בשנת 1954 במסגרת מה שמכונה "החלוציות הבהאית" (Baháʼí pioneering). בעזרת מתגיירים מקומיים נבחרה בשנת 1958 ההנהגה הרוחנית המקומית הבהאית הראשונה (Local Spiritual Assembly). בשנת 1969 נבחרה ההנהגה הרוחנית הארצית הראשונה (National Spiritual Assembly). על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2000, מספר הבהאים במדינה היה פחות מ־21,000. על פי נתוני האגודה לארכיוני דתות (Association of Religion Data Archives), שהתבססה על האנציקלופדיה הנוצרית העולמית (World Christian Encyclopedia), שיעור הבהאים באוכלוסייה בשנת 2020 עמד על 0.89%.

מבין חברי הקהילה הידועים ניתן לציין את מרגרט אליאס  (Margaret Elias) המנוחה ואת סירוס נאראקי (Sirus Naraqi) המנוח.

מרגרט אליאס הייתה בתה של האישה הפפואנית הראשונה שכיהנה באספה הלאומית, והאישה הראשונה במדינה שהוסמכה כעורכת דין (בשנות ה־70). היא השתתפה בוועידה העולמית הרביעית לנשים בשנת 1995, וזכתה בפרסים בשנים 1995 ו־2002 על שנות שירותה הרבות במגזר הציבורי, במיוחד בממשל הלאומי. בהמשך פעלה לתמיכה ביוזמות חינוך שונות.

סירקוס נארקי חי ועבד בפפואה גינאה החדשה בשנים 1977–1979 ושוב בשנים 1983–1998, עסק בעבודה קלינית רפואית וכן בהוראה באוניברסיטת פפואה גינאה החדשה. בשנת 1999 קיבל שם פרס, ומאז 1985 שימש כחבר במועצת היועצים היבשתית של אזור אוסטרלאסיה

האסלאם

האסלאם בפפואה גינאה החדשה (Islam in Papua New Guinea) הוא דת מיעוט במדינה שרוב תושביה נוצרים, עם כ־10,000 מאמינים נכון לשנת 2021. המוסלמים הפפואנים מרוכזים ברובם בעיר הבירה (Port Moresby) ובכפרים הממוקמים באזור ההרים הגבוהים (Highlands). מרבית המוסלמים במדינה משתייכים לענף הסוני (Sunni), ורובם המוחלט הם פפואנים ילידים.

ההיסטוריה של האסלאם בניו גינאה לוטה בערפל בשל מחסור במקורות היסטוריים. עם זאת, רשתות סחר מוסלמיות פעלו בתוך ניו גינאה וסביבתה מהמאה ה־16 ועד המאה ה־19. מגע ישיר יותר עם מוסלמים התרחש בין המאה ה־17 לסוף המאה ה־18, כאשר סוחרים מוסלמים מן האי (Seram) הגיעו לאזור לצורך מסחר. בתקופה זו התקיימו קשרים נרחבים בין סוחרי סראם לבין תושבי האזור החופי של (Trans-Fly).

באמצע המאה ה־16, הובאה לניו גינאה ידע בעיבוד ברזל, שהוכנס על ידי מוסלמים מאיי מאלוקו  (Maluku). אף על פי שמגעי הסחר בין הצדדים הפכו נדירים יותר עם חלוף הזמן, נותרה באזור נוכחות של סוחרים מוסלמים לפחות עד שנות ה־70 של המאה ה־19.

במאה ה־19 וה־20 הייתה בדרום פפואה גינאה החדשה נוכחות של סוחרים מוסלמים ממקאסאר (Makassar) ושל פועלים מוסלמים, אולם ידוע מעט מאוד על מנהגיהם הדתיים או על השפעתם על האוכלוסייה המקומית. על אף מאות שנות מגע עם מוסלמים, ניכרה השפעה אסלאמית מועטה בלבד בפפואה גינאה החדשה, למעט טקסים או מנהגים מסוימים בקרב שבטים מקומיים בודדים.

בשנות ה־70 נאמדה האוכלוסייה המוסלמית בפפואה גינאה החדשה בכ־120 איש בלבד, רובם עובדים זרים מאפריקה ודרום אסיה. בשנת 1982 הכיר הממשל באסלאם באופן רשמי.

בשנת 1988 הקימו המוסלמים במדינה את המרכז האסלאמי הראשון, בסיוע ארגון אסלאמי שמרכזו במלזיה ומשרד הדתות האסלאמי הסעודי. בשנת 1996 נוספו שלושה מרכזים אסלאמיים נוספים, בסיוע Muslim World League. כיום פועלים במדינה שבעה מרכזים אסלאמיים. המסגד הראשון, הידוע בשם (Baitul Kareem Mosque), נבנה בשנת 1988 בעיר (Kimbe) שבאי ניו בריטן (New Britain), על ידי מוסלמים אחמדיים (Ahmadiyya).

ישנם ריכוזים מוסלמיים סביב פורט מוררבי (Port Moresby), וכן בבאימורו (Baimuru), דארו (Daru),לגונת מרשל  (Marshall Lagoon), בעמק מוסה (Musa Valley) ובאיי ניו בריטן וניו אירלנד (New Ireland). אזור ההרים הגבוהים הוא המקום שבו האסלאם צומח בקצב המהיר ביותר.

הינדואיזם (Hinduism)

על פי נתוני ARDA, חסידי ההינדואיזם – ובכללם שאיוויים (Shaivites) ושאקטים (Saktists)[4] – היוו בשנת 2020 כ־0.01% מאוכלוסיית פפואה גינאה החדשה. לשם השוואה, בשנת 2015 עמד שיעורם על כ־0.02%, ובשנת 2010 – על כ־0.01%.

חופש דת

חוקת פפואה גינאה החדשה (Papua New Guinea) מבטיחה חופש דת וזכות לקיים את הדת באופן חופשי. קבוצות דתיות נדרשות להירשם בממשלה כדי להחזיק בנכסים ולקבל מעמד של פטור ממס. לקבוצות מיסיונריות זרות מותר לפעול להמרת דת (proselytize). לימודי דת נוצריים בבתי הספר הציבוריים הם חובה, אם כי ניתן לבחור שלא להשתתף בהם.

נמסר כי בשנת 2022 חלה עלייה במספר המואשמים בכישוף – כמעט 400 איש בשנה בפרובינציות ההרריות (highland provinces). כמעט מחצית מהאשמות אלו הובילו לאלימות פיזית או לנזק לרכוש.

בעבר, ממשלת פפואה התנגדה להכרה רשמית באסלאם ובמוסדותיו. עם זאת, לפי דיווחים, הממשלה אף איימה לאסור את האסלאם גם בימינו. קיימים דיווחים על מוסלמים ילידים שחוו אפליה ואף אלימות מצד הרוב הנוצרי.

בשנת 2023 קיבלה המדינה ציון 4 מתוך 4 במדד חופש הדת[5].

ציון כזה משקף מצב שבו המסגרת החוקית מגנה על חופש הדת בצורה טובה מאוד, והמציאות בפועל תואמת ברוב המקרים את החוק. עם זאת, ייתכנו חריגים – למשל, כפי שצוין בקטע שלך, עדיין קיימות תופעות של אפליה או אלימות כלפי מיעוטים דתיים (כמו מוסלמים), אך הן אינן נתפסות כמערכתיות או ממוסדות ברמת המדינה.

הערות

[1] כנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי (Seventh-day Adventist Church) היא זרם נוצרי פרוטסטנטי בינלאומי, שנוסד בארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה־19, וכיום פועל בכ־200 מדינות – כולל בפפואה ניו גינאה, שם יש לה נוכחות משמעותית במיוחד באזורים כפריים.

עיקרי האמונה

• יום המנוחה: שמירת יום השבת כיום קדוש, מהשקיעה ביום שישי ועד השקיעה בשבת, בהשראת עשרת הדיברות.
• הדגשת הביאה השנייה של ישו: אמונה בכך שישו יחזור בקרוב – רעיון שהיווה את הבסיס לשם "אדוונטיסטים" (advent = ביאה/הגעה).
• חשיבות בריאות הגוף: דגש על אורח חיים בריא, הימנעות מאלכוהול, טבק ובשר מסוים, ועידוד לתזונה צמחונית או צמחונית־חלקית.
• שירות וחינוך: הפעלת בתי ספר, מכללות ובתי חולים כחלק מהשליחות הרוחנית.

[2] העדות הפנטקוסטליות (Pentecostal Churches) הן זרם נרחב בנצרות הפרוטסטנטית, שהתפתח בראשית המאה ה־20 בארצות הברית והתפשט במהירות לכל העולם – כולל פפואה ניו גינאה, שבה הוא מהווה כיום כוח דתי וחברתי משפיע מאוד, במיוחד מאז שנות ה־70.

עיקרי האמונה והמאפיינים

1. חוויית הרוח הקדושה – הדגש המרכזי הוא על טבילה רוחנית וחוויות מיסטיות של נוכחות רוח הקודש (Baptism in the Holy Spirit).
2. דיבור בלשונות (Glossolalia) – נתפס כהוכחה לכך שהמאמין קיבל את רוח הקודש.
3. ניסים וריפוי באמונה – אמונה בכוח האל לרפא מחלות ולעשות נסים בזמן ההווה, דרך תפילה, משיחה בשמן ומגע פיזי.
4. פולחן נלהב – תפילות קוליות, שירה חיה, מחיאות כפיים, ריקוד ושימוש בכלי נגינה מגוונים.
5. הטפה ישירה – מטיפים כריזמטיים שמדברים על "חיים חדשים" ועל שינוי אישי מיידי דרך ישו

[3] ציונות נוצרית (Christian Zionism) היא זרם בתוך העולם הנוצרי, בעיקר בקרב כנסיות אוונגליסטיות פרוטסטנטיות, הרואה בהקמת מדינת ישראל ובשיבת היהודים לארץ ישראל קיום של נבואות מקראיות – שלב הכרחי בתוכנית האלוהית לקראת "אחרית הימים".

[4] שאקטים (Saktists) הם זרם בתוך ההינדואיזם שמרכזו בפולחן האלה שאקטי (Shakti) – האנרגיה הנשית האלוהית, הנתפסת ככוח היצירה וההנעה של היקום.

שאקטי היא הביטוי הדינמי של האלוהות, ולעיתים מזוהה עם האלהות הגדולה דווי (Devi).

השאקטים רואים באנרגיה הנשית לא רק עקרון משלים לאל הגברי, אלא הכוח הראשי שממנו נובעים כל האלים והאלות.

בפולחן השאקטי סוגדים לדמויות נשיות כמו דורגא (Durga), קאלי (Kali), לקשמי (Lakshmi) ופארוואטי (Parvati).

[5] מה נבדק –

• הגנה חוקתית ומשפטית: האם קיימת חקיקה שמבטיחה חופש דת, והאם היא נאכפת בפועל.
• חופש פולחן ופעילות דתית: האם אנשים יכולים להתפלל, להתאסף, לקיים טקסים ולהקים מוסדות דת ללא הגבלות שרירותיות.
• שוויון בין הדתות: האם המדינה מפלה לטובה או לרעה דתות מסוימות, והאם יש אפליה בחיי היום־יום.
• חופש מיסיונרי ושינוי דת: האם מותר להמיר דת, להטיף או להפעיל פעילות מיסיונרית, כולל לקבוצות זרות.
• חופש חינוך דתי: האם יש שליטה של המדינה בתוכן הדתי בבתי ספר, והאם ניתן לבחור לא להשתתף בשיעורי דת.