דיוויד ליווינגסטון ומסעיו באפריקה

תודה מיוחדת ליובל נעמן על הערותיו

דייוויד ליווינגסטון (David Livingstone;‏ 1813–1873) היה מגלה ארצות ומיסיונר סקוטי. האירופאי הראשון שראה את מפלי ויקטוריה כמו גם את אגם ניאסה.

מאמר זה רלוונטי לטיולים באפריקה, במיוחד בטיולים למלאווי, לזמביה ולזימבבווה,

ראו באתר זה: טיול לזמביה ; טיול למלאווי

ביוגרפיה

דייוויד ליווינגסטון נולד למשפחה ענייה בעיר בלנטייר (Blantyre) שעל גדות נהר קלייד (Clyde River), והיה הילד השני להוריו, ניל ואגנס לבית האנטר (Hunter), מתוך שבעה. אביו, אשר היה נוצרי אדוק, חילק עלונים נוצריים במסעותיו כמוכר תה מדלת לדלת. הוא גם שימש מורה בבית ספר של יום ראשון, מטיף להימנעות מאלכוהול. אביו, הרבה לקרוא ספרי תאולוגיה, כמו גם ספרים העוסקים בשליחויות מיסיונריות וספרי מסעות, דבר שהשפיע רבות על חינוכו של דייוויד. הוא החדיר בו ערכים דתיים חזקים ואהבה ללמידה.

כבר מילדותו הפגין דיוויד הצעיר, סקרנות יוצאת דופן כלפי טבע, מדע ודת. מגיל עשר נאלץ לעבוד במפעל טקסטיל במשך 14 שעות ביום, בקשירת חוטים קרועים במטווייה, כדי לסייע בפרנסת המשפחה, אך בשעות הערב והלילה הקדיש את זמנו לקריאה עצמית, כשהוא יושב על שולחנו במפעל עם ספר פתוח, ולצידו מחברת פתוחה בה רשם הערות. הוא המשיך בעבודתו במפעל, בתפקידים שונים, עד גיל 26.

הקריאה של ליווינגסטון כללה תחומי ידע מגוונים, אך בלטו במיוחד ספרות מדעית, כתבים רפואיים וספרות תאולוגית. האב סירב לאפשר הכנסת ספרות חילונית או פילוסופית לביתם, ובמיוחד התנגד לספרות שנתפשה בעיניו ככפירה, אך הצעיר ליווינגסטון מצא דרכים להיחשף גם לחומר קריאה מגוון יותר.

בגיל 15 הצטרף דייוויד לזרם הקוֹנְגְרֶגַצְיוֹנַלִיסטי ("קהילתי") הפרוטסטנטי, שהדגיש את חופש הפרט ואת חשיבות החינוך והלימוד. גישה זו עודדה אותו לשאוף להשכלה גבוהה על אף קשיי היום-יום הכלכליים.

למרות המגבלות הכלכליות והמשפחתיות, ליווינגסטון הפגין כושר התמדה יוצא דופן. בגיל 19 חסך כסף כדי להשתלם בלימודים פורמליים. הוא התקבל לאוניברסיטת אנדרסון בגלזגו (Anderson's University) מוסד שייסד החוקר ג'ון אנדרסון ושהתאפיין בגישה פתוחה להשכלה לכל אדם, כולל בני מעמד הפועלים. אנדרסון ייחד את האוניברסיטה בכך ששם דגש על הוראת מדעים שימושיים, תוך שילוב בין תיאוריה לפרקטיקה – דבר שהתאים מאוד לליווינגסטון ולרוחו הפרגמטית. לימודיו של ליווינגסטון באוניברסיטת אנדרסון כללו תחומי רפואה בסיסית, תיאולוגיה, פילוסופיה של המדע ושפות קלאסיות. קורסים עיקריים כללו:

אנטומיה ופיזיולוגיה: ידע חשוב לטיפול במחלות ומצבים רפואיים, במיוחד באזורים כמו אפריקה שבהם לא הייתה קיימת רפואה מערבית.
כימיה ורוקחות: הקורסים סיפקו לו הבנה בהרכב חומרים, בהכנת תרופות ובזיהוי מחלות.
מחלות טרופיות ומגיפות: תכנים שהיו חיוניים עבור פעילותו העתידית באפריקה.
שפות לטיניות ויווניות: כלים להבנת הכתבים הרפואיים והתיאולוגיים הקלאסיים.
לימודי דת ותיאולוגיה: דגש על עקרונות הנצרות, פרשנות כתבי הקודש והכשרה כמיסיונר.

במקביל ללימודיו באוניברסיטה, החל ליווינגסטון גם בהכשרה מיסיונרית תחת חסותה של "החברה המיסיונרית של לונדון" (London Missionary Society) – LMS. גוף שהיה בעל אג'נדה של הפצת הנצרות באפריקה, שם קיבל חינוך דתי מעמיק, שכלל הכשרה בפרשנות כתבי הקודש, דרכי הטפה, ויכולת לנהל שיח עם אוכלוסיות שונות – דבר שיתברר כמכריע במסעותיו לאפריקה.

ליווינגסטון היה בחור מופנם יחסית, אך בלימודיו יצר קשרים חשובים עם סטודנטים אחרים, מרצים ואנשי דת. חבריו ללימודים העריכו את נחישותו ואת הידע העצום שרכש בכוחות עצמו. הוא בלט כסטודנט צנוע אך נמרץ, שמטרתו לא הייתה תהילה או עושר אלא שליחות מוסרית. הקשרים שיצר במוסד הלימוד שימשו לו מאוחר יותר בסיס ליצירת רשת תמיכה בלונדון ובמוסדות מיסיונריים. ייחודו של ליווינגסטון בלימודיו היה בשילוב הנדיר בין שאיפה מדעית לבין שליחות דתית. עבורו, הרפואה לא הייתה רק אמצעי טיפולי אלא כלי להגשמת שליחות מוסרית ורוחנית – להביא מזור פיזי ונפשי לעמי אפריקה ובו בזמן לקרבם לערכי הנצרות הפרוטסטנטית.

בשנת 1840 הוסמך ליווינגסטון בן ה-27, כרופא וכמיסיונר. החברה המיסיונרית של לונדון שיחקה תפקיד חשוב בעיצוב דרכו. היא סיפקה לו מימון, הדרכה רוחנית ואפשרות לצאת למסעיו הראשונים. ליווינגסטון התרשם ממנה לא רק בשל ערכיה הדתיים, אלא גם בזכות מחויבותה לשילוב בין מיסיונריות לרפואה, מסחר והדרכה טכנולוגית, מתוך ראייה רחבה של שיפור חיי האוכלוסייה המקומית באפריקה.

ליווינגסטון אף ראה בלימודיו כלי לגישור בין תרבויות. הוא האמין שדרך חינוך והכשרה מקצועית – ברפואה, בחקלאות ובמסחר – ניתן להביא לשיפור איכות חייהם של המקומיים באפריקה ולהפחתת התלות בסחר עבדים.

באפריקה

למרות שליווינגסטון נענה לקריאתו של המיסיונר הלותרני הגרמני קרל גוטצלאף (Karl Gützlaff), לגיוס מיסיונרים לסין,[1] המלחמה האנגלית-סינית הראשונה (מלחמת האופיום הראשונה) הקרבה ובאה גרמה למנהלי החברה המיסיונרית של לונדון (LMS) להיות זהירים בשליחת מגויסים לשם.

כאשר החל את הכשרתו הקלינית בינואר 1840, נפגש עם המיסיונר רוברט מופאט (Robert Moffat),[2] שהיה אז באנגליה עם משפחתו. ליווינגסטון שאל אותו שוב ושוב על אפריקה, וכפי שמופאט זכר לימים: "בשלב מסוים הוא שאל אותי אם אני חושב שהוא יתאים לאפריקה. אמרתי שאני מאמין שכן, אם לא יילך לתחנה ישנה אלא יתקדם לאזורים לא מיושבים, וציינתי את המישור העצום מצפון, שם ראיתי לפעמים, בשמש הבוקר, את עשן אלף הכפרים, שם אף מיסיונר לא דרך".

ב-17' בנובמבר 1840, ליווינגסטון עזב את לונדון והפליג לכף התקווה הטובה, דרך ריו דה ז'ניירו. במארס 1841, הגיע לקייפטאון, ולאחר שהייה של כחודש במקום, המשיך לפורט אליזבת'. בהמשך, יצא לשני מסעות ברחבי דרומה של אפריקה, בצוותא עם שליחים מיסיונריים אחרים, במטרה לאתר מקומות הולמים להקמת תחנות מיסיון. במסע הראשון שערך, בין 19' במאי ל-31' ביולי, הגיע לתחנת המיסיון בקורומן (Kuruman) שבצפון מושבת הכף. במסע השני הגיע לאזור זרוסט (Zeerust), כ-240 ק"מ צפונה-מערבה ליוהנסבורג. ב-1843, לאחר מספר מסעות נוספים בדרום אפריקה, סייע להקים תחנת מיסיון במבוצה (mabotsa) שליד זרוסט.

משפחת מופאט, בליווי שתי משפחות מיסיונריות חדשות, הגיעה לנהר ואל (Val) בינואר 1844. ליווינגסטון רכב לפגוש אותם שם, ולאחר מכן ישב בעגלת השוורים של משפחת מופאט ושוחח עם רוברט במשך שעות במהלך 17-18 הימים שלקח להגיע לביתה של משפחת מופאט בקורומן. בפעם הראשונה, הוא פגש את בתם מרי, שנולדה וגדלה באפריקה.

המעבר של ליווינגסטון לכפר מאבוטסה, והמעורבות הפעילה שלו בהקמת המתקנים המיסיונריים שם, כמו גם הפגישה עם משפחת מופאט, היוו נקודת מפנה משמעותית בקריירה שלו. כל אלה הדגישו את מחויבותו של ליווינגסטון להרחבת הפעילות המיסיונרית לאזורים חדשים ולא מיושבים.

אריות תקפו לעיתים קרובות את העדרים של תושבי מאבוטסה, וב-16' בפברואר 1944, ליווינגסטון וחברו למשלחת המיסיון מבאלווה (Mebalwe) הצטרפו אליהם בהגנה על הכבשים. ליווינגסטון ירה באריה גדול, אך בזמן שטען מחדש, האריה תקף, ריסק את זרועו השמאלית, והפיל אותו לקרקע. חייו ניצלו כאשר מבאלווה הסיח את דעתו של האריה בניסיון לירות בו. מרי מופאט שטיפלה בפציעתו, הפכה לאשתו תוך פחות משנה. הזרוע, אם כי כללית החלימה, נותרה מוגבלת חלקית בתנועתה למשך שארית חייו.

נישואיו למרי, חיזקו את קשריו עם משפחת מופאט, שהייתה בעלת השפעה רבה בפעילות המיסיונרית בדרום אפריקה. מרי הייתה מוכרת יותר בדרום אפריקה מאשר דייוויד, ולכן הוא הוצג לעתים קרובות כבעלה של מרי מופאט. לזוג נולדו ששה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות, מהן אחת, אליזבת', שמתה בגיל 6 שבועות, מייד עם שובה של המשפחה ממסע מפרך בקלהארי ב-1849.[3]

התקפת האריה, לא רק הדגישה את הסכנות הפיזיות שבהן נתקלו המיסיונרים, אלא גם חיזקה את תדמיתו כגיבור נוצרי המוכן להקריב את גופו למען שליחותו. אירועים אלה חיזקו את מעמדו של ליווינגסטון, והניחו את היסודות למסעות החקר הבאים שלו באפריקה, שבהם שילב בין פעילות מיסיונרית, חקר גאוגרפי ומאבק בסחר העבדים.

כדי לשפר את כישורי השפה הטסוואנית שלו ולמצוא מקומות להקים תחנות מיסיון, ליווינגסטון ומשפחתו, יחד עם ויליאם קוטון אוסוול (William Cotton Oswell) ערכו שני מסעות מתחנת המיסיון אשר בקולובנג (Kolobeng). בשנת 1849 הם חצו את מדבר קלהארי (Kalahari) והגיעו לאגם נגאמי (Lake Ngami), השוכן בצפון בוצוואנה, באזור המערבי של הדלתא של נהר האוקוונגו (Okavango).[4] בשנת 1850 הוכר ליווינגסטון על ידי 'החברה הגאוגרפית המלכותית' (Royal Geographical Society), שהעניקה לו שעון כרונומטר כהוקרה על "מסעו לאגם הגדול נגאמי".

המסע לחקר הזמבזי

ליווינגסטון, אשר שמע על קיומו של נהר הזמבזי (Zambezi),, שיכול לשמש כ"כביש מהיר" אל החוף והחליט לבדוק את האפשרות לנצל את נתיב המים כדי לחדור לתוכה של היבשת, ואכן, ביחד עם אוסוול, הגיעו אל הנהר באוגוסט 1851. ב-1852, לאחר ששלח את משפחתו לבריטניה, תר שוב את סביבות הנהר. ב-11' בנובמבר 1853, בלוויית 27 לוחמים מקומיים אשר הקצה לו ראש השבט המקומי.

ליווינגסטון פנה מליניינטי (Linyanti) שבצפון בוצוואנה של ימינו, מערבה, ובתום מסע מפרך, בו כמעט איבד את חייו בשל קדחת, הגיע ב-31' במאי 1854 ללואנדה (Luanda) שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. ליווינגסטון, שהבין כי מסלול כה מפרך, לא יהיה שימושי לחדירה אל פנים היבשת, פנה חזרה, ולאחר מנוחה, ב-20' בספטמבר החל לעשות דרכו צפונה לכפר ליניאנטי (Linyanti) שעל נהר הזמבזי, שנמצא בערך באמצע הדרך בין החוף המזרחי למערבי של היבשת אליו הגיע ב-11' בספטמבר 1855. שם העניק לו סקליטו (Sekeletu), ראש שבט קולולו (Kololo), סמכות להוביל חקירה משותפת של דרכי מסחר אל החוף ב-3' בנובמבר, בעזרת 114 לוחמים שאותו ראש שבט הקצה לו זו הפעם, פנה מזרחה. ב-16' בנובמבר 1855, במהלך מסעו זה, האמין דייוויד ליווינגסטון וכך האמינו בבריטניה, כי היה האירופי הראשון שראה את מפלי מוזי-אואה-טוניה (Mosi-oa-Tunya – "העשן הרועם"), שאותם כינה "מפלי ויקטוריה" (Victoria Falls) על שם המלכה ויקטוריה. אם כי סביר להניח, שהפורטוגלים גילו אותם לפניו.[5]

לבסוף הצליח ליווינגסטון להגיע לקווילימנה (Quelimane) שבמוזמביק שעל חוף האוקיינוס ההודי, כשהוא ממפה את מרבית מסלולו של נהר הזמבזי. בזכות זאת, הפך ליווינגסטון למפורסם כאירופאי הראשון שחצה את מרכז-דרום אפריקה ברוחב זה, וזכה לתואר "פותח אפריקה". למעשה כבר הייתה קיימת רשת ותיקה של דרכי מסחר בין-אזוריות. סוחרים פורטוגליים חדרו למרכז היבשת משני צדדיה, ובשנים 1853–1854 שני סוחרים ערביים חצו את היבשת מזנזיבר (Zanzibar) לבנגואלה (Benguela), וכבר סביב שנת 1800 שני סוחרים מקומיים חצו מאנגולה (Angola) למוזמביק (Mozambique).

אגן הניקוז של הזמבזי. עיצוב מפה על ידי Eric Gaba, wikipedia

ביטוי חשוב להערכה להישגיו של ליווינגסטון הייתה מדליית הפטרון היוקרתית, מטעם 'החברה הגאוגרפית המלכותית', אליה נלווה מענק כספי, אשר הוענקה לו ב-1855. מצד שני, 'החברה המיסיונרית הלונדונית' שלחה לליווינגסטון מכתב ובו הסתייגות מכך שהקשר בין מסעותיו להפצת הבשורה הנוצרית הולך ומתרחק.

ליוינגסטון פוגש ריקודים של בני זולו, לאורך הזמבזי

ליווינגסטון תמך בהקמת תחנות מסחר ומיסיון דתי במרכז אפריקה, אך ביטול סחר העבדים האפריקאי – כפי שהתבצע על ידי הפורטוגלים מטטה (Tete) אשר במוזמביק[6] והערבים הסווהילים מקילווה (Kilwa) [7]– הפך למטרתו העיקרית. הסוחרים שפעלו מקילווה לא היו מוגבלים לאזור החוף בלבד – הם שלחו שיירות עמוק לתוך פנים היבשת, לאורך נהרות כמו הזמבזי (Zambezi) והלואלבה (Lualaba), וחדרו לאזורים בהם פעל ליווינגסטון. מסעות החקר של ליווינגסטון עברו דרך אזורים כמו ניאנגווה (Nyangwe) ושוקי העבדים לאורך לואלאבה, שבהם נחשף לזוועות שחוללו ציידי עבדים ערביים וסווהיליים, שחלקם היו קשורים ישירות לרשתות מסחר שפעלו מקילווה.

ליווינגסטון היה עד למחזות של חטיפות, טבח ואכזריות בלתי נתפסת כלפי קהילות מקומיות, זוועות שבוצעו לעיתים קרובות כחלק מהתארגנות של סוחרי עבדים שפעלו בחסות מרכזים כמו קילווה וזנזיבר (Zanzibar). הוא תיעד ביומניו את מעשי הזוועה האלה והיה מזועזע מהשיטה המאורגנת שבה נלקחו אנשים מבתיהם כדי להימכר בשווקים רחוקים.

המוטו שלו – שהונצח על פסלו במפלי ויקטוריה –נודע כשלושת ה-"C":

Christianity – נצרות
Commerce – מסחר
Civilization – ציוויליזציה

שלושת היסודות הללו שיקפו את חזונו של ליווינגסטון להביא לעולם – ובמיוחד לאפריקה – שילוב של ערכים מוסריים (נצרות), פיתוח כלכלי (מסחר) וקדמה תרבותית (ציוויליזציה). שילוב שהוא קיווה שיהווה חלופה לסחר העבדים ויקנה לאפריקאים כבוד בעיני האירופאים. ליווינגסטון האמין שמפתח להשגת מטרות אלו הוא ניווט נהר הזמבזי ככביש מסחרי-נוצרי אל פנים היבשת.

ראו באתר זה: תולדות זמביה ; היסטוריה של זמביה מראשיתה ועד לעצמאות

חזרה ללונדון

ליוונגסטון חזר לבריטניה ב-9' בדצמבר 1856, וזכה לפרסום ולהוקרה, ובין השאר, נבחר לחברה המלכותית. ב-1857 הוציא ספר, אשר נמכר בכ-70,000 עותקים, "מסעות בשליחות מיסיונרית ומחקרים בדרום אפריקה" (Missionary Travels and Researches in South Africa) ובו תיאור קורותיו באפריקה ושל העמים החיים בה. כל אלה הביאוהו לרווחה כלכלית. כיוון שליווינגסטון זכה כאמור לגב ציבורי רחב, אשר אפשר לו לתכנן מסעות נוספים, אך לכתף קרה מצד החברה המיסיונרית, הוא התפטר באותה שנה מן החברה. במקביל, במאי של אותה 1857, מונה על ידי הממשלה הבריטית לתפקיד קונסול, אשר התחום הגאוגרפי עליו הופקד היה דינמי, בשטחים שממערב למוזמביק. בפברואר 1858 הוגדר התחום מחדש: החוף המזרחי והשטחים הפנימיים העצמאיים (כלומר, שאינם בשליטה של מעצמה אירופית) באפריקה. פרט לאותו מינוי, ליווינגסטון זכה למימון ממשלתי של 5,000 פאונד (אשר ערכם דאז היה פי 85 בערך מזה של ימינו), על מנת שייצא שוב לאפריקה ויחקור את אפשרויות הסחר שפותח נהר הזמבזי, ולמימון זה נוספו כספים תרומת הציבור. ליווינגסטון העדיף תחילה לצאת שוב לבדו ולקבל סיוע מן המקומיים, אלא שהממשלה הבריטית, בעלת המאה, הכתיבה ליווי של ששה קצינים בעלי תחומי התמחות שונים.

מסע שני לזמבזי

משלחת הזמבזי (1858–1864) נועדה להיות המשך ישיר לחזונו של ליווינגסטון: להפוך את נהר הזמבזי ל"כביש מהיר" מסחרי-נוצרי אל פנים היבשת. הוא קיווה לשלב מסחר, מיסיון ונצרות כדי להילחם בסחר העבדים, להביא קידמה לתושבי אפריקה וליצור נתיבי סחר חלופיים לאלו שנשלטו בידי הפורטוגלים והסווהילים. כללית, ליווינגסטון לא הצטיין בתפקידו כמוביל של משלחות חקר, דבר שהוביל לחלק נכבד מן הקשיים והתלאות שיתוארו להלן.

ב-10' במרץ 1858, המשלחת בראשות ליווינגסטון יצאה מבריטניה, מצוידת בספינת קיטור מפורקת, לשייט נהרות, שחלקיה ניתנים לנשיאה. לאחר עצירה בפריטאון (Freetown), בה הצטרפו 12 אנשי צוות אפריקנים לאיוש ספינת הקיטור לכשתורכב, המשלחת הגיעה ב-14' במאי לזמבזי. אוניית האם, עמה הפליגה המשלחת מבריטניה, נשאה את המשלחת במעלה הנהר עד לאי שנמצא כ-64 ק"מ מן השפך, שם תנאי הנהר לא אפשרו התקדמות נוספת. מכאן ואילך, המשלחת התקדמה בעזרת ספינת הקיטור לשייט נהרות, ובעת הצורך, זו נגררה על ידי אנשי המשלחת.

מהר מאוד התברר כי התוכנית נבנתה על בסיס הערכות אופטימיות מדי:

נהר הזמבזי, שנראה מבטיח על המפה, התגלה כבלתי עביר במקטעים רבים בשל סדרות מפלים וזרמים עזים, במיוחד בחלקו האחרון, באזור קהורה-באסה (Cahora Bassa) שבמוזמביק של היום, הר הזמבזי סיפק נתיב מים חשוב שמנע את הצורך במסעות יבשתיים מפרכים, ופתח נתיבים ישירים מהאזורים הפנימיים של אפריקה עד לחוף. כך הפך אזור קהורה-באסה לא רק למוקד סחר אלא גם לזירה של סכסוכים אלימים, חטיפות והשפעות הרסניות על אוכלוסיות מקומיות.[8] ליווינגסטון העריך יתר על המידה את יכולות הספינות 'מה-רוברט' (Ma Robert) ו'ליידי ניאסה-(Lady Nyasa) ואת האפשרות להרכיבן ולהפעילן ביעילות בשטח. השטח עצמו היה מסוכן: אזורים מוכי מלחמות מקומיות, מגיפות, תשתיות לקויות, ואף עוינות מצד חלק מהתושבים.

קושי אפשרי אחר, מצב מלחמה ששרר באותו אזור ובאותה העת, לא בא לידי ביטוי, כיוון ששני הצדדים נמנעו מלפגוע במשלחת. ב-17' בספטמבר 1859 היה ליווינגסטון לאירופאי הראשון שהגיע לאגם ניאסה. ב-1862, ליווינגסטון קיבל ממשרד המושבות ספינת נהרות על מנת שתחליף את זו הקודמת, ועימה הגיעה לאפריקה משלחת מיסיונרית ובה גם אשתו מרי, אשר מתה ממלריה ב-27' באפריל 1862, זמן קצר לאחר שהגיעה. בהיותה בת 41, והילדים, שעוד ב-1852 נשלחו כאמור לבריטניה, הועברו לטיפול קרובי משפחה. מותה של מרי במהלך המשלחת לא רק שגרם לליווינגסטון כאב אישי עמוק, אלא גם סימן את כישלון ההבטחות שהמסע יהיה בטוח ומוצלח.

מדענים כמו צ'ארלס מלר (Charles Meller)[9], ג'ון קירק (John Kirk)[10] וריצ'רד ת'ורנתון [11](Richard Thornton), שהצטרפו במקור בהערצה ובתקווה, חזרו ממנה כשהם מותחים ביקורת על הנהגתו של ליווינגסטון, חלקם אף פקפקו בשפיות דעתו ובכושר מנהיגותו.

ביקורתו של מלר כלפי ליווינגסטון נבעה ממדיניותו של האחרון כלפי חברי המשלחת ומחוסר תיאום מדעי. מלר טען שליווינגסטון נטה להמעיט בערכם של תצפיות מדעיות לטובת שאיפותיו האישיות והדיפלומטיות. הוא גם סבל מהיחס הקר של ליווינגסטון ומהחלטותיו שנראו לעיתים נמהרות ולא שקולות, כגון בחירת מסלולי המסע וסדרי עדיפויות בין מדע, דת, ופוליטיקה.
ביקורתו של קירק הייתה חדה וברורה. הוא ראה בליווינגסטון מנהיג כריזמטי אך לא תמיד ריאלי, ולעיתים אף עקשן ומנותק מהמציאות בשטח.

קירק גם התרעם על כך שליווינגסטון לא לקח בחשבון את בריאות חברי המשלחת (כולל מקרי מוות ממלריה ומחלות טרופיות), ולעיתים הזניח את הציוד המדעי או התעלם מהמלצות של מומחים בתחום.

ביקורתו של ת'ורנתון כלפי ליווינגסטון הייתה מושחזת במיוחד: הוא טען שליווינגסטון ממעיט בערכם של גילויים מדעיים ובוחר להתמקד במטרות דיפלומטיות ומיסיונריות.

ת'ורנתון פוטר על ידי ליווינגסטון בעקבות חילוקי דעות חריפים – מקרה שהותיר משקעים מרירים במערכת היחסים בין המדען לחוקר הנודע. פיטוריו עוררו סערה קטנה בקהילה המדעית הבריטית, והמחישו את הפער שבין אידיאליזם לחקר אמיתי בשטח.

בעזרת ספינת הנהרות שהתקבלה, ליווינגסטון חקר את נהר הרובומה (Ruvuma), שמהווה כיום את הגבול בין טנזניה למוזמביק. בינואר 1863 יצא ליווינגסטון לשיט על נהר השייר (Shire), המחבר את אגם ניאסה והזמבזי. המשלחת חזרה לבריטניה ב-1864.

מסעותיו של ליווינגסטון, בין 1851 ל-1873 באדיבות WIKIPEDIA

ראו באתר זה: הגיאוגרפיה של מאלווי

ליווינגסטון, שזכה לשבחים בעקבות מסעותיו הקודמים, חזר לבריטניה כגיבור שכוכבו דואך. משלחת הזמבזי הוצגה בעיתונות הבריטית ככישלון – ספינות תקועות, עיכובים, מוות, עימותים פנימיים וחוסר תוצאות מסחריות של ממש. למרות כשלון משלחת הזמבזי, השפעתו של ליווינגסטון על ההיסטוריה והתרבות נותרה עזה:

למרות הכישלון, ליווינגסטון ידע לרתום את סיפורו האישי – גיבור בודד באפריקה, המנסה להילחם בעבדות ובחושך – כדי לעורר שוב את דעת הקהל הבריטית. זה אפשר לו להמשיך במסעות חקר נוספים, כולל חיפוש מקורות הנילוס.

הגברת הלחץ הציבורי נגד סחר העבדים: תיאורי הזוועות שראה בזמבזי ובמסעות אחרים הפכו לחומר בערה עבור מתנגדי סחר העבדים, והוסיפו לגיבוש דעת הקהל נגד הפרקטיקה. הכישלון לא פגע במעמדו כדמות אייקונית, חוקר, מיסיונר ולוחם מוסרי – שעזר לעצב את התדמית הבריטית של "האדם הלבן הנושא את עול הקידמה" במאה ה-19'.

משלחת הזמבזי המחישה את הפער בין אידיאלים תיאורטיים לבין מציאות אפריקה המורכבת. היא לימדה את ליווינגסטון, ומאוחר יותר גם את החוקרים שבאו בעקבותיו, שכיבוש אפריקה לא יהיה פשוט כפי שציפו. עם זאת, היא גם סללה את הדרך למשימות חקר נוספות, וגם חידוש הפעילות המיסיונרית והמסחרית ביבשת.

חקר הנילוס

דייוויד ליווינגסטון למרות הביקורת הציבורית הקשה שנחתה עליו בעקבות כשלון משלחת הזמבזי, לא ויתר על חלומו הגדול – לחשוף את פנים אפריקה ולגלות את מקורות נהר הנילוס (Nile). בשנת 1866, כשהוא בן חמישים ושלוש, יצא ליווינגסטון למסע נוסף, אולי הנועז מכולם. הוא גייס מימון ממקורות פרטיים, וביניהם מהחברה הגאוגרפית המלכותית (Royal Geographical Society) כדי להמשיך במרדף אחרי הזרם הגדול שמסקרן חוקרים במשך מאות שנים.

כבר קדמו לו ג'ון הנינג ספייק (John Hanning Speke), ריצ'רד פרנסיס ברטון (Richard Francis Burton) וסמואל בייקר (Samuel Baker), שזיהו את אגם אלברט (Lake Albert) או את אגם ויקטוריה (Lake Victoria), כראשית הנילוס.

אך ליווינגסטון, בעקשנותו הידועה, טען כי מקור הנהר נמצא דרומה יותר – גישה שהעידה לא רק על סקרנות מדעית אלא גם על דבקות עקרונית במטרותיו, גם כשברור היה שהמציאות אינה תואמת את תקוותיו. הנילוס, כפי שיתברר מאוחר יותר, נובע למעשה ממעיינות בהרי בורונדי (Burundi), באזור הנמצא בין אגם טנגניקה (Lake Tanganyika) לאגם ויקטוריה.

ראו באתר זה: הנילוס

ליווינגסטון הרכיב משלחת מגוונת: עבדים משוחררים, ילידי האי קומורו (Comoro), שנים-עשר סיפויים (Sepoys), שהגיעו מהודו, במצוותו של ג'ון קירק (John Kirk), הקונסול הבריטי בפועל בזנזיבר (Zanzibar),[12] ושני משרתים נאמנים ממסעו הקודם – צ'ומה (Chuma) וסוסי (Susi).

המשלחת יצאה לדרכה משפך נהר רובומה (Ruvuma), אך במהרה החלו חבריה לנטוש אותו, חלקם ערקו ואחרים מתו. יתרה מזאת, מרבית האספקה נגנבה – כולל כל התרופות, אובדן חמור למסע כה מאתגר. ב-6' באוגוסט 1866 הגיע ליווינגסטון לאגם ניאסה (Lake (Nyasa), שייקרא לימים אגם מלאווי (Lake Malawi).

ב-8' בנובמבר 1867 הגיע ליווינגסטון לאגם מוורו (Lake Mweru), השוכן כיום בגבול שבין זמביה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו והמשיך דרומה, והפך לאירופאי הראשון שראה את אגם בנגוואולו (Lake Bangweulu) שבזמביה. בדרכו, חרף סלידתו מעבדות, נאלץ להסתמך לעיתים על סוחרי עבדים לשם הישרדותו. הוא תיעד ביומניו את הזוועות שסוחרי העבדים גרמו למקומיים – מחזה שזעזע אותו עד עמקי נשמתו. כאשר הגיע לנהר הלואלבה (Lualaba), שיער ליווינגסטון בתחילה כי מצא את מקור הנילוס, אך בסופו של דבר הבין שמדובר בנהר שמתחבר לנהר הקונגו.

במהלך מסעו דרך אזורים קשים, ביצות ומחסור באספקה, איבד ליווינגסטון את עוזריו, הותקף על ידי מחלות ונכלא בתווך שבין שבטים עוינים, סוחרי עבדים וסביבה עוינת הוא סבל מכיבים ברגליים, כולרה ודלקת ריאות. במקביל שיגר בקשת אספקה לזנזיבר (Zanzibar) שתשלח עבורו אספקה נוספת לאוג'יג'י (Ujiji).[13]

עבור דייוויד ליווינגסטון, שהגיע אל העיירה ב-23' באוקטובר 1871, אוג'יג'י סימנה מקום חשוב במיוחד. לאחר מסעות מפרכים וחודשים של בדידות ובידוד, אך עם הגיעו לשם, במארס 1869, גילה באכזבה שהאספקה ששלח אליו מבעוד מועד נגנבה. חוויות אלו לא רק שחשפו את פגיעותו הפיזית, אלא גם הפכו אותו לדמות טרגית במובנים רבים – חוקר אמיץ שנאבק לבדו מול יקום שלם של סכנות, תוך ניתוק מוחלט ממולדתו ומהעולם החיצון.

מפת אפריקה כפי ששורטטה על ידי Willem-Janszoon-Blaeu

ב-15' ביולי 1871, בעומק אפריקה, ישב דייוויד ליווינגסטון בשוק ההומה של ניינגווה (Nyangwe), שעל גדות נהר לואלאבה (Lualaba). שם, מול עיניו, התחוללה זוועה שתרעיד את נפשו: כ-400 אפריקאים נטבחו באכזריות בידי סוחרי עבדים ערביים, בפיקודו של דוגומבה (Dugumbe), סוחר עבדים מוכר, שבמקביל גם סייע לליווינגסטון במסעותיו. ביומנו כתב: "אנשיו של דוגומבה רצחו את קימבורו (Kimburu) ואדם נוסף עבור עבדים", והצביע על כך שמנילה (Manilla), עבד בכיר, היה מעורב משמעותית. עם הזמן, הוא שינה את גרסתו והאשים את אנשיו של דוגומבה בגרימת האירוע, במטרה להרתיע את מנילה. לימים התברר כי האירוע הזה לא תפס את ליווינגסטון בהפתעה גמורה. חוקרים מאוניברסיטת אינדיאנה שבפנסילבניה שחשפו את יומניו, מציעים שהדיווח שלו על הטבח בניינגווה, לא כלל את כל האמת. ליווינגסטון, כך עולה, הותיר מחוץ לרשומות חלקים שהעידו על חששותיו מהתנהגות שלילית מצד אנשיו שלו, אשר התנהגו באלימות כלפי המקומיים, בניגוד להוראותיו. ליווינגסטון חשש שהם עצמם גרמו להצתת האלימות. ביומנו הזכיר את שליחתם של אנשיו, נושאי דגל, כדי לסייע לאחיו של מנילה, אך הגרסה הרשמית שפורסמה ביומנים הערוכים של וולר (Waller), ב-1874 סיפרה כי הסיוע נועד בכלל לכפריים תמימים. וולר העלים את ההתנגדות האלימה המוקדמת של תושבי ניינגווה לסוחרי העבדים הערביים. כך נוצר סיפור חד-צדדי שבו הכפריים הוצגו כקורבנות חסרי ישע, בעוד המציאות הייתה מורכבת בהרבה. העדות הישירה של ליווינגסטון לטבח זעזעה אותו עמוקות. לא רק האכזריות הבלתי נתפסת של המעשה נחרתה בו, אלא גם תחושת האשמה האישית: הוא הבין שעוזריו, חלקם עבדים ששוחררו לכאורה, היו עלולים לשמש כגורם מסית לאירוע. ליווינגסטון מצא את עצמו קרוע בין הערכים הנוצריים והמוסריים שעליהם גדל לבין המציאות האכזרית של אפריקה שבה פעל. האירוע הותיר את ליווינגסטון שבור ומרוקן. הכאב הנפשי והפיזי היה קשה מנשוא, והוא התקשה להמשיך במשימתו למציאת מקורות הנילוס

המשכו של המסע היה קשה אף יותר: מצב בריאותו הידרדר, האספקה הידלדלה והוא נאלץ להסתמך על טוב ליבם של המקומיים למזון בסיסי. מזג האוויר הקשה והזעזועים הנפשיים ממראות סחר העבדים הוסיפו למשקל הכבד שעל כתפיו. בסופו של דבר, ב-23' באוקטובר 1871, חזר ליווינגסטון לאוג'יג'י – מותש, חולה, אך חי.

ליווינגסטון אמנם לא גילה את מקורות הנילוס, אך תרם תרומה מכרעת להרחבת הידע הגאוגרפי של אפריקה שמדרום לקו המשווה, והעמיק את הבנת האירופאים לגבי המורכבות והעומק של היבשת. למרות שלא גילה את מקורות הנילוס, מיפוייו של ליווינגסטון ויומניו תרמו רבות להבנת הגאוגרפיה של אפריקה הפנימית.

עדויותיו של ליווינגסטון על סחר העבדים בשוקי ניאנגווה (Nyangwe) ובעמק לואלבה (Lualaba) עוררו זעזוע ציבורי במערב. ספריו ויומניו סיפקו ראיות חיות לזוועות שגרמו סוחרי עבדים ערביים ופורטוגליים. תיאורים אלה חיזקו את התנועה הבריטית לביטול העבדות, והובילו ללחץ גובר על הממשלות האירופיות לפעול להפסקת סחר העבדים באפריקה המזרחית.

המפגש עם סטנלי

העיירה אוג'יג'י (Ujiji), מעבר להיותה מקום של מפגש בין תרבויות ונתיבי סחר, נועדה להפוך בפולקלור, לסמל של מפגש בין עולמות: בין חוקר מערבי עקשן שחיפש תשובות במעמקי אפריקה, לבין עיתונאי אמריקאי שהביא עמו קשר לעולם החיצון ולתקשורת הגלובלית.

לאחר חזרתו המתישה של ליווינגסטון לאוג'יג'י ב-23' באוקטובר 1871, הוא היה חולה, מותש ובודד. כמעט חמש שנים עברו מאז יצא למסע לגלות את מקורות הנילוס, במהלכן אבד עמו הקשר הממשי עם העולם החיצון. בבריטניה וברחבי אירופה החלו שמועות כי החוקר האגדי נעלם או אפילו מת. עיתון 'הניו יורק הרלד' (New York Herald), שהיה נחוש להשיג סקופ עולמי, שלח את כתב השטח הנמרץ שלו – הנרי מורטון סטנלי (Henry Morton Stanley) – כדי למצוא את ליווינגסטון ולדווח לעולם מה עלה בגורלו.

סטנלי, יצא למסע חיפוש מפרך, מלווה בשיירה גדולה, ציוד רפואי ואספקה, חצה את אפריקה המזרחית, תוך שהוא נאבק במחסור, במחלות ובאיומי טבע. מסעו לא היה קל, אך הוא לא ויתר. וכך, ב-10' בנובמבר 1871, כשחצה את שוק אוג'יג'י שעל חופי אגם טנגניקה (Lake Tanganyika), פגש סטנלי את ליווינגסטון. האיש החולה והמותש, עטוף בגדים מרופטים, נראה רחוק מהדמות ההרואית שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי. אך בעיני סטנלי, הפגישה הייתה רגע היסטורי. המשפט שנאמר, ככל הנראה בחיוך מהוסס, הפך לקלאסיקה עיתונאית ולסמל תרבותי: "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?" (Doctor Livingstone, I presume?). הסגנון, המתאים יותר למועדון חברים של האליטה הבריטית, מאשר לליבה של אפריקה, יחד עם ההומור הדק, בשל העובדה שמדובר היה באירופאי ובאמריקני היחידים ברדיוס של מאות רבות של ק"מ, הכניסו משפט זה (בין אם אכן נאמר, בין אם לאו) להיסטוריה.

הסיפור הפרוזאי יותר, הוא שמשלחתו של סטנלי נכנסה לאוג'יג'י ביריות הפחדה באוויר, תוך שהיא מפחידה את הטבחית של ליווינגסטון, שמיהרה לספר לו על כך. סוסי, משרתו של ליווינגסטון, רץ אליו ואמר "אנגלי! אני רואה אותו!", ואז זינק משם. בספרו תיאר זאת סטנלי (בתרגומו של יובל נעמן):[14] "… ההמונים צפופים סביבי. לפתע אני שומע קול מימיני אומר, 'בוקר טוב, אדוני!' בבהלה למשמע הברכה הזו בתוך קהל כה רב של אנשים שחורים, אני מסתובב בחדות בחיפוש אחר האיש, ורואה אותו לצידי, עם פנים שחורות ביותר, אך מלא חיים ושמחה – גבר לבוש חולצה לבנה ארוכה, עם טורבן מסדין סביב ראשו הצמרירי, ואני שואל: 'מי לעזאזל אתה?', 'אני סוסי, המשרת של ד"ר ליווינגסטון', אמר לי, מחייך, וחשף שורת שיניים נוצצת. 'מה? האם ד"ר ליווינגסטון כאן?', 'כן, אדוני'. 'בכפר הזה?', 'כן, אדוני'. 'אתה בטוח?', 'בטח, בטח, אדוני. אני עזבתי אותו עכשיו'. 'בוקר טוב, אדוני', אמר קול אחר. 'שלום', אמרתי, 'האם גם אתה?' 'כן, אדוני'. 'ובכן, מה שמך?' 'שמי צ'ומה, אדוני'. 'מה! אתה צ'ומה, חברו של ווקוטאני?' 'כן, אדוני'. 'והאם הדוקטור בסדר?' 'לא ממש בסדר, אדוני'. 'איפה הוא היה כל כך הרבה זמן?' 'במניואמה'. 'עכשיו, סוסי, רוץ ותגיד לדוקטור שאני בא'. 'כן, אדוני', והוא זינק כמו משוגע. עד מהרה סוסי חזר בריצה ושאל אותי לשמי; הוא אמר לדוקטור שאני מגיע, אבל הדוקטור היה מופתע מכדי להאמין לו, וכאשר הדוקטור שאל אותו לשמי, סוסי היה די המום. אבל, במהלך היעדרותו של סוסי, הועברו לדוקטור החדשות שזה בוודאי אדם לבן שמגיע, שתותחיו ירו, וניתן לראות את דגלו; והאיליונים הערבים הגדולים של אוג'יג'י – מוחמד בן סאלי, סייד בן מג'יד, עביד בן סולימאן, מוחמד בן ע'ריב ואחרים – התאספו יחד מול ביתו של הדוקטור, והדוקטור יצא מהמרפסת שלו כדי לדון בעניין ולחכות להגעתי. ואני, מה לא הייתי נותן בשביל קצת שממה ידידותית, שם, מבלי שייראו אותי, אוכל לפרוק את שמחתי כאיזה משוגע, כמו לנשוך את ידי בצורה אידיוטית, לעשות סלטה, או לחטוב עצים, כדי להפיג את הרגשות המרגשים שהיו כמעט בלתי נשלטים. ליבי פועם בחוזקה, אבל אסור לי לתת לפנים שלי לחשוף את רגשותיי, שמא יגרעו מכבודו של אדם לבן המופיע בנסיבות יוצאות דופן כאלה. בינתיים, ראש המשלחת עצר, והקירנגוזי יצא מהשורות, אוחז בדגלו, וסלים אמר לי, "אני רואה את הדוקטור, אדוני. הו, איזה איש זקן! יש לו זקן לבן. הו, אילו הייתם לצידי ביום הזה באוג'יג'י, כמה ברהיטות היה אפשר לספר את טבע עבודתו של האיש הזה! אילו הייתם שם. שפתיו מסרו לי את הפרטים; שפתיים שלעולם לא משקרות. איני יכול לחזור על מה שאמר; הייתי שקוע מדי מכדי להוציא את המחברת שלי ולהתחיל לכתוב את סיפורו. היה לו כל כך הרבה מה לומר שהוא התחיל בסוף, כאילו לא מודע לעובדה שצריך היה לחשב חמש או שש שנים אחורה. אבל סיפורו נשפך החוצה; הוא גדל במהירות לממדים גדולים – להיסטוריה מופלאה ביותר של מעשים…."

סטנלי לא רק מצא את ליווינגסטון, אלא גם הביא לו את אספקת המזון והתרופות שכל כך נזקק להן. השניים בילו מספר חודשים יחד באוג'יג'י ובסביבתה, כשהם מחליפים רשמים, בודקים יחד את חופי אגם טנגניקה וחוקרים את תוואי הנהרות המקומיים. דבר שביסס את ההבנה שאין קשר בין האגם לנילוס.

ליווינגסטון, למרות המלצות רבות לחזור עם סטנלי לבריטניה, סירב לעזוב – רוח המחקר בערה בו, והוא רצה להמשיך במרדף אחרי מקורות הנילוס. המפגש הזה הפך לאחת הסצנות האייקוניות ביותר בהיסטוריה של חקר אפריקה. הוא שילב עיתונות, הרפתקה והישרדות במארג סיפורי כמעט בלתי נשכח. לא רק שסטנלי הציל את חייו של ליווינגסטון, אלא גם עזר לעצב את המיתוס של החוקר הבודד הנלחם בכוחות הטבע והחברה כדי להביא את ה"אור" האירופי ליבשת השחורה. על כל פנים, למרות הפצרתו של סטנלי, ולמרות בריאותו הרעועה, ליווינגסטון סירב לעזוב את אפריקה. לפיכך, סטנלי הצטרף למשך זמן מה לליווינגסטון, והשניים סיירו יחדיו באזור אגם טנגנייקה. לאחר שסטנלי עזב את אוג'יג'י, ליווינגסטון שב ויצא למסע חקר נוסף אל עומק אפריקה. הוא המשיך בעקבות נהר לואלבה (Lualaba) ושאף לגלות האם הוא חלק ממערכת נהר הנילוס או שמא זורם אל נהר הקונגו (Congo River). ליווינגסטון מצא עצמו במסע מפרך, מלא במכשולים פיזיים וגיאוגרפיים: גשמים טרופיים עזים, ביצות עקשניות, מחלות ממארות וסכנת התקפות משבטים מקומיים או משיירות סוחרי עבדים.

מצבו הבריאותי של ליווינגסטון הידרדר במהירות. הוא סבל מדיזנטריה, מלריה וכיבים פתוחים ברגליים, שהקשו עליו לעמוד או ללכת. בנוסף, הוא איבד רבים מעוזריו – חלקם ערקו, אחרים מתו ממחלות. גם ציודו הידלדל והפך אותו תלוי יותר ויותר ברצון הטוב של מקומיים, או לחלופין – בסוחרי עבדים, שאת הפרקטיקות שלהם תיעב אך הבין כי בלעדיהם לא יוכל לשרוד.

באפריל 1873, לאחר מסע הרואי אך חסר סיכוי, מצא ליווינגסטון את עצמו בכפר צ'יטמבו (Chitambo) שבזמביה. ב-1' במאי 1873, כשהוא מרותק לאוהל וללא טיפול רפואי הולם, מת בגיל 60 ממלריה ודיזנטריה. נאמניו, צ'ומה וסוסי, חנטו את גופתו במלח. יש האומרים כי לבו טמון בקופסת מתכת מתחת לעץ באזור העיירה אילאלה (Ilala) בזמביה,[15] שם מת, וכנסייה בזנזיבר מתגאה בכך שלבו של ליווינגסטון טמון בה.

אילאלה נותרה עד היום סמל לזכרו של ליווינגסטון ולמחויבות המוסרית והמחקרית שלו. במקום מוצב לוח זיכרון פשוט, אך משמעותי, לציון מותו של אחד החוקרים הגדולים בתולדות אפריקה.

את גופתו של ליווינגסטון לקחו צ'ומה וסוסי במסע רגלי מפרך של יותר מ-1,500 ק"מ עד לזנזיבר (Zanzibar), ומשם נשלחה הגופה לבריטניה, שם נקבר בטקס ממלכתי במנזר וסטמינסטר (Westminster Abbey).

ליווינגסטון אמנם לא גילה את מקורות הנילוס, אך תרם תרומה אדירה להבנת הגאוגרפיה, הבוטניקה והאתנוגרפיה של אפריקה שמדרום לקו המשווה. עדויותיו ממסעותיו המאוחרים, במיוחד תיאוריו על זוועות סחר העבדים בשוקי ניאנגווה (Nyangwe) ועמק לואלבה, זעזעו את דעת הקהל האירופאית ותרמו להגברת הלחץ על ממשלות אירופה להיאבק בסחר זה. דמותו נחקקה בתודעה ההיסטורית כדמות של חוקר חדור שליחות, שלמרות חולשותיו, הקדיש את חייו למסע גילוי – לא רק של יבשת, אלא גם של ערכים אנושיים.

המפגש המפורסם עם הנרי מורטון סטנלי ("ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?") והנסיבות הטראגיות של מותו הפכו אותו מדמות היסטורית לאייקון תרבותי – שילוב של חוקר, קדוש מעונה וגיבור רומנטי של העידן הוויקטוריאני.

הנצחתו

להבדיל מרבים מן החוקרים האירופאים, אשר פעילותם באפריקה נחשבה כמבשרת הקולוניאליזם, ליווינגסטון, עקב האמפתיה שגילה ויציאתו חוצץ כנגד סחר העבדים, זכה להוקרתם של תושבי אפריקה. לזכרו של ליווינגסטון הוקמה עיר בשם ליווינגסטון בדרומה של זמביה. העיירה ליווינגסטוניה (קונדו), במלאווי, העיר השנייה בגודלה במלאווי, בלנטייר, קרויה על שם מקום הולדתו של ליווינגסטון. כמו כן רכס הרי ליווינגסטון בדרום אלברטה, קנדה, ורכס קיפנגרה בדרום-מערב טנזניה, בקצה הצפון-מזרחי של אגם מלאווי, שנקרא הרי ליווינגסטון. העיירה ליווינגסטון בקליפורניה. מפלי ליווינגסטון על נהר קונגו. ישנם שלל בתי ספר, מנזרים ובתי חולים ברחבי אפריקה. על שמו קרוי גם אחד מתת-המינים של איילנד מצוי החי בזמביה, וכן עטלף הפירות ליווינגסטון, ואפילו מינרל Livingstonite, וכמובן שלל רחובות ומונומנטים ברחבי העולם.

פסלו של ליווינגסטון בעיר הולדות בלנטייר אשר בסקוטלנד, באדיבות Wikipedia

ביקורת על ליווינגסטון

במאה ה-20', ובעיקר בשנים האחרונות, החלו חוקרים וביקורתיים לבחון מחדש את דמותו של ליווינגסטון. הם הצביעו על הסתירות שבין הדימוי הציבורי לבין המציאות:

ליווינגסטון לא פעל תמיד מתוך מניעים מוסריים בלבד, ולעיתים שיתף פעולה עם סוחרי עבדים כדי לשרוד.
יחסו לתרבויות המקומיות היה מורכב – מצד אחד הביע הערכה כלפיהן, ומצד שני יישם גישה פטרונית. דמותו נוצלה על ידי גורמים אימפריאליסטיים להלבין את הקולוניאליזם ולהצדיק את השתלטות המעצמות על אפריקה.

גישתו הפטרונית של ליווינגסטון כלפי האפריקאים

ליווינגסטון ידוע כ"המיסיונר הגדול ביותר של אפריקה", אך הוא מתועד כמי שהמיר רק אפריקאי אחד: סצ'לה, שהיה ראש שבט הקוונה בבוצוואנה. סצ'לה, קיבל את הנצרות, אך לא אהב את האופן שבו ליווינגסטון לא יכול היה לדרוש גשם מאלוהיו כמו האלים, מורידי הגשם שלו.
האמונה שהמערב מביא עמו "אור" של קידמה ושחרור מהעבדות השתלבה עם אינטרסים כלכליים ומדיניים, ויצרה צידוק מוסרי למפעלים קולוניאליים שבפועל פגעו באוכלוסיות המקומיות.
למרות כוונותיו הטובות והחזון ההומניסטי, רבים כיום מבקרים את המוטו של ליווינגסטון ואת המשמעויות שהשתמעו ממנו: פטרוניות תרבותית: גישת הציוויליזציה, שראתה בתרבות המערבית כעדיפה וראויה להנחלה, משקפת יחס פטרוני ומתנשא כלפי התרבויות המקומיות. הדבר הוביל להכחדה של שפות, מסורות וערכים חברתיים מקומיים.
שיתוף פעולה עם הקולוניאליזם: למרות שליווינגסטון עצמו התנגד לעבדות, רעיונותיו נוצלו על ידי מעצמות אירופיות להצדיק קולוניאליזם וכיבוש, תחת אצטלת הבאת קדמה ונצרות לעולם השלישי.
מבט חד-צדדי: החזון המשלב דת, מסחר וקדמה לא לקח בחשבון את המורכבויות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות של אפריקה, ואת השפעת ההתערבות האירופית על דינמיקות מקומיות.
פער בין אידיאל למציאות: בפועל, המסחר החופשי לא תמיד היה מוסרי, ולעיתים אף נוצל להעמקת התלות הכלכלית של אפריקה במערב. גם המיסיונריות יצרה לעיתים מתחים וחיכוכים עם הקהילות המקומיות.

המיתוס סביב ליווינגסטון חיזק בקרב דעת הקהל הבריטית והאירופית את ההצדקה למיסיון ולפעילות קולוניאלית באפריקה. המוטו המפורסם שלו, שלושת ה-"C" של ליווינגסטון – "נצרות, מסחר וציוויליזציה", שימשו בסיס אידיאולוגי לפעולות רבות של האימפריה הבריטית ביבשת והיוו חזון אצילי אך בעייתי, ששילב ערכים מוסריים עם פרקטיקות שעוררו התנגדות וביקורת. דמותו של ליווינגסטון עומדת עד היום במתח שבין היותו חוקר אמיץ ומוסרי לבין היותו סמל לתקופה קולוניאלית שבה כוונות טובות שימשו לעיתים כמסווה לתהליכי דיכוי וניצול.

דמותו חורגת מעבר לסיפור חייו האישי – היא מגלמת את המתח שבין אידיאלים מוסריים לכוח אימפריאלי, בין חקר לאינטרס פוליטי, ובין גבורה אישית למציאות מורכבת.

על אף הביקורת, דמותו של ליווינגסטון נותרה אבן יסוד בהיסטוריה של חקר אפריקה והיחס המערבי אליה. הוא נתפס כמי שפתח דלתות להבנה גאוגרפית, חברתית ותרבותית של היבשת. דמותו שימשה השראה לחוקרים, מיסיונרים ולוחמים נגד עבדות, אך גם נשזרה בנרטיבים קולוניאליים שהציגו את אפריקה כיבשת הזקוקה ל"אור האירופי".

סיכום

דייוויד ליווינגסטון הפך, כבר במהלך חייו וביתר שאת לאחר מותו, לדמות מיתולוגית שגילמה את דמות "החוקר האירופי" – גיבור רומנטי, בעל חזון מוסרי, שסיכן את חייו כדי "לגלות" את אפריקה ולעזור לאוכלוסייתה המקומית. עיתונות התקופה, ספרים פופולריים והדימויים האמנותיים יצרו דמות אידיאלית: חוקר עקשן וישר, לוחם עבדות ומיסיונר נאור.

למרות הטבח והכישלון באיתור מקור הנילוס, דמותו הציבורית של ליווינגסטון עברה תהליך של קידוש. בעיני הבריטים (והעולם המערבי בכלל), הוא הפך לדמות סמלית של "האירופאי הבודד הנאבק בחושך האפריקאי" – דמות של מגלה, הרפתקן ומוסר, שהקריב את בריאותו ואושרו כדי להביא אור ליבשת השחורה. העובדה שמת ממלריה ודיזנטריה בעומק אפריקה חיזקה את הדימוי הרומנטי והטרגי של שליח הנצרות והמדע.

האירועים הללו – המסע הקשה, הטבח והמוות המבודד – חיזקו את מיתוס ליווינגסטון כדמות מוסרית נעלה. המוטו שחרוט על פסלו במפלי ויקטוריה, "נצרות, מסחר וציוויליזציה", הפך לסיסמה של אידיאולוגיית המיסיון האירופאי, גם אם המציאות בשטח הייתה מורכבת ומלאת סתירות. סיפורו של ליווינגסטון נותר סמל לגבורה, לדבקות במטרה – ולעיתים, לטרגדיה שמביאה איתה ההרפתקה האנושית. עדויותיו האישיות על זוועות סחר העבדים סיפקו חומר גלם חזק לתנועות האנטי-עבדות בבריטניה ובאירופה. הנרטיב שנבנה סביבו הבליט את ההיבטים האציליים וההרואיים של דמותו, לעיתים על חשבון ההתמודדות המורכבת שלו עם כישלונות ואתגרים מוסריים.

גם במאה ה-21', דמותו של ליווינגסטון ממשיכה לעורר עניין – בספרות, בקולנוע, במוזיאונים ובמחקר ההיסטורי. פסליו עומדים ליד מפלי ויקטוריה (Victoria Falls), ביוזמות חינוכיות ובאתרי זיכרון ברחבי בריטניה ואפריקה.

"כל מה שאני יודע הוא שאינני יודע דבר", אמר סוקרטס. כל זמן שהכנסייה אמרה שהכל ידוע ונמצא בכתובים, לא היה תמריץ למחקר. התפתחות המדע בעולם החלה ביום בו התחילו לסמן במפת העולם שטחים "לבנים" וריקים עליהם לא יודעים דבר, וכך גם בפיזיקה, כימיה ועוד. רק השאלות שנותרו פתוחות, וההודאה באי הידיעה על עולמנו, האיצו את המדע האנושי. סקרנותו של ליווינגסטון ביחס לגיאוגרפיה של אפריקה, לחי ולצומח שם, וחתירתו ללמוד ולתעד את הלא ידוע, הם שקידמו את הידע האנושי על מקטע ריק זה בידע האנושי – דבר שאמנם קידם קולוניאליזם וניצול, אך גם הבאת קידמה חיובית לאפריקה – על הטוב והרע שבה.

הערות

[1] קרל גוטצלאף (Karl Gützlaff) היה מיסיונר פרוטסטנטי גרמני שפעל במזרח אסיה במאה ה-19'. נולד בשנת 1803 בגרמניה ונודע בשל פעילותו המיסיונרית הענפה בסין ובמזרח הרחוק. גוטצלאף נחשב לאחת הדמויות המוקדמות שהבינו את חשיבות הלימוד והשליטה בשפות המקומיות, ושלט בשפה הסינית ובשפות נוספות. הוא ניסה להפיץ את הנצרות באמצעות שילוב של מסחר, הפצת כתבי קודש והכשרה חינוכית של מיסיונרים מקומיים, מה שהפך אותו לאחת הדמויות המעניינות והשנויות במחלוקת של התקופה. גוטצלאף האמין כי שילוב בין מסחר לנצרות יכול להביא לשינוי מוסרי וחברתי עמוק,

[2] רוברט מופאט (Robert Moffat), יליד 1795 בסקוטלנד, היה מיסיונר פרוטסטנטי בולט שפעל בדרום אפריקה לאורך מרבית המאה ה-19'. מופאט נחשב לאחת הדמויות המרכזיות של "החברה המיסיונרית של לונדון" (London Missionary Society), והקדיש את חייו להפצת הנצרות בקרב עמי אפריקה הדרומית, במיוחד באזור בצ'ואנאלנד (Bechuanaland), כיום בוצוואנה.

ב-1816 נשלח מופאט על ידי החברה המיסיונרית לדרום אפריקה. הוא הגיע לאזור קורומן (Kuruman), שלימים הפך למוקד הפעילות המיסיונרית שלו. מופאט הקים שם תחנת מיסיון, שהפכה למרכז חינוכי ותרבותי חשוב עבור האוכלוסייה המקומית. הוא למד את השפה הטסוואנית והפך לאחד המתרגמים הראשונים של כתבי הקודש לשפה זו. מופאט נודע לא רק כמיסיונר, אלא גם כמתרגם וכאיש חינוך. הוא פעל לשילוב חינוך מערבי בקרב קהילות אפריקאיות, ותרגם את הברית החדשה ואת ספר תהילים לשפת הטסוואנה. מורשתו כוללת גשר בין תרבויות ושיתוף פעולה בין מיסיונרים לתושבי אפריקה, אף על פי שהמבט המודרני מתייחס גם למורכבות ההשפעה המיסיונרית על התרבויות המקומיות. רוברט מופאט חזר לסקוטלנד בשנת 1870, שם חי עד למותו בשנת 1883. דמותו נותרה דוגמה למיסיונר נלהב שהשפיע עמוקות על ההיסטוריה של אפריקה הדרומית

[3] שלושת בניו מתו בגיל צעיר יחסית. רוברט, שנולד ב-1846, התנדב לצבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקנית ומת בגיל 18 במחנה שבויים של הקונפדרציה. תומאס, אשר נולד ב-1849, מת בגיל 27 במצרים מבילהרציה, מחלה בה לקה בילדותו באפריקה. הבן השלישי, ויליאם אוזוול (על שם שותפו של ליווינגסטון למסע במדבר קלהארי), אשר נולד ב-1851, מת בגיל 41 בטרינידד, בעת שהתמחה שם ברפואה.

[4] אגם נגאמי (Lake Ngami) הוא אגם רדוד השוכן בצפון בוצוואנה, באזור המערבי של הדלתא של נהר האוקוונגו (Okavango). הוא ממוקם באזור צחיח למחצה, וכמות המים בו משתנה משמעותית בהתאם לעונת הגשמים והזרימה של הנהר המזין אותו.

[5] כך מקובל להאמין, אולם מפה משנת 1750 לערך, שצוירה על ידי ז'אק-ניקולס בלין (Jacques-Nicolas Bellin), מסמנת את המפלים בבירור. מוקדם יותר, מפה של דרום אפריקה שצוירה על ידי ניקולס דה-פר (Nicolas de Fer) בשנת 1715, מציגה את המפל מסומן בבירור במיקום הנכון. יכול להיות כמובן שלא ראו את המפלים אלא רק שמעו עליהם, ובכל זאת המפלים היו ידועים זמן רב לפני "גילויים" על ידי ליווינגסטון. ספרו של לורנס גרין משנת 1956, "There's a Secret Hid Away", מאשש את התזה הזו: "…החוקרים הראשונים שגילו את המפלים הם הפורטוגזים. חלק מהמפות שלהם, שנעשו בין השנים 1600 ו-1700 ונשמרות בספריית הוותיקן, מראות מפל גדול על נהר שחייב להיות הזמבזי, שהיה ידוע להם אז כקואמה. […] ישנן עדויות לטובת האב סילביירה, מיסיונר פורטוגלי שביקר במפלים כבר בתחילת המאה ה-17. […] ישנן עדויות על האב סילביירה, מיסיונר פורטוגלי שכנראה ביקר במפלים בתחילת המאה ה-17'."

[6] Tete (טטה), עיר הנמצאת כיום במוזמביק, שימשה במאות ה-17' עד ה-19' כתחנת מסחר חשובה של הפורטוגלים בעמק נהר הזמבזי (Zambezi). לצד סחר במוצרים כמו זהב, שנהב וסחורות מקומיות, טטה הפכה למוקד מרכזי של סחר עבדים באזור.הפורטוגלים הקימו את התחנה כדי להרחיב את שליטתם על המסחר הפנימי של אפריקה הדרומית, ובמיוחד כדי לנצל את הביקוש הגובר לעבדים מצד המושבות האירופיות והעולם החדש. תחנת Tete הפכה לנקודת ריכוז שבה נאספו עבדים שנחטפו או נקנו באזורי הפנים, ומשם נשלחו לעבר חופי מוזמביק, לשם העברתם בספינות לעולם הרחב – בעיקר לברזיל ולמושבות אחרות בפורטוגל. לצד הפורטוגלים פעלו באזור גם סוחרי עבדים ערביים וסווהילים, והאזור כולו הפך לזירה של סכסוכים אלימים, חטיפות והרס קהילות שלמות. תחנת Tete שימשה גם כמרכז שליטה פורטוגלי על דרכי המסחר בנהר הזמבזי, והנמל המקומי אפשר העברת סחורות ואנשים במעלה ובמורד הנהר. תחנה זו מהווה היום סמל היסטורי לתקופה האפלה של סחר העבדים באפריקה הדרומית, ומסמלת את המפגש הטראגי בין אינטרסים קולוניאליים לבין חיי הקהילות המקומיות.

[7] קילווה (Kilwa), הידועה גם בשם קילווה קיסיוואני (Kilwa Kisiwani), הוא אי הנמצא מול חופי טנזניה של היום, ששימש במאות ה-11' עד ה-16' כאחת מערי הנמל החשובות ביותר בחוף המזרחי של אפריקה. קילווה הייתה חלק משמעותי מרשת המסחר הסווהילית ששלטה על המסחר הימי לאורך חופי האוקיינוס ההודי, וחיברה בין אפריקה, חצי האי ערב, הודו וסין.

במהלך תקופה זו, קילווה שגשגה כמוקד סחר אזורי ובינלאומי, והיוותה נקודת מעבר מרכזית בסחר של זהב, שנהב, תבלינים – ועבדים. היא נודעה במבניה המרשימים, כולל הארמון הגדול ובתי המסגד, שהעידו על עושרה והשפעתה התרבותית.

בתקופת סחר העבדים במאה ה-19', קילווה הפכה לאחד המרכזים החשובים ביותר של סחר העבדים האפריקאי-ערבי. סוחרים סווהילים וערבים ריכזו בה עבדים שהובאו מהפנים היבשתיים של אפריקה, ושילחו אותם מהנמל לאיים ולמושבות ברחבי האוקיינוס ההודי, כולל זנזיבר (Zanzibar), קומורוס (Comoros) וחצי האי ערב. כיום קילווה קיסיוואני מהווה אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, והשרידים שנותרו בה – חומות עתיקות, מסגדים ובתי מגורים – משמשים עדות חיה לתקופה שבה שימשה מרכז תרבותי וכלכלי רב-השפעה, אך גם זירה של סבל אנושי ופרקטיקות סחר עבדים אכזריות.

[8] למרות שאגם קהורה-באסה של היום – האגם המלאכותי הרביעי בגודלו באפריקה, הוא תוצר של סכר הידרואלקטרי שנבנה בשנות ה-60' וה-70' של המאה ה-20' – האזור שבו הוא ממוקם, על נהר הזמבזי (Zambezi) במוזמביק, היה מזה מאות שנים מרכז חשוב בסחר העבדים. במשך המאות ה-17' עד ה-19', האזור סביב טטה (Tete) ובפרט עמק הזמבזי, שימש כנתיב עיקרי עבור סוחרי עבדים פורטוגלים וסווהילים שהגיעו מאזורי החוף, כולל זנזיבר (Zanzibar) וקילווה (Kilwa), אל אזורי הפנים של אפריקה. דרכי הסחר עברו דרך שטחים לאורך הזמבזי, והובילו מאות ואלפי עבדים שנתפסו ונלקחו מהכפרים שבסביבות הנהר. הנהר זמבזי שימש כנתיב לוגיסטי עיקרי להובלת שבויים, עבדים, שנהב ומוצרי סחר אחרים אל תחנות המסחר הגדולות בטטה ובאיים הפורטוגליים שבחוף המזרחי של אפריקה. סוחרי העבדים הקימו לאורך הנהר תחנות מסחר קטנות, בהן רוכזו עבדים שנחטפו מהכפרים באזור. הקמת סכר קהורה-באסה במאה ה-20' על נהר הזמבזי ניתקה את אחד הנתיבים המסורתיים ששימשו להובלת עבדים וסחורות בעבר, אך גם סימנה את השינויים העמוקים שהתרחשו באזור – ממסחר עבדים ותחנות סחר קטנות לפרויקטים מודרניים רחבי היקף בתחום האנרגיה והמשק.

[9] צ'ארלס מלר (Charles Meller) היה זואולוג ובוטנאי בריטי שלקח חלק במשלחת השנייה של ליווינגסטון לחקר נהר זמבזי (1858–1864). מלר הביא עמו ידע עשיר במדעי הטבע והתמקד בעיקר בזואולוגיה ובבוטניקה של האזור.

[10] ג'ון קירק (John Kirk) היה רופא, בוטנאי ודיפלומט שנלווה למשלחת זמבזי ושירת כרופא ראשי ומומחה בוטניקה. מאוחר יותר, כאשר קירק הפך לקונסול הבריטי בזנזיבר, הוא הפך לדמות חשובה במדיניות בריטניה כלפי סחר העבדים במזרח אפריקה.

[11] ריצ'רד ת'ורנתון (Richard Thornton) היה גיאולוג חשוב שנלווה אף הוא למשלחת זמבזי. ת'ורנתון היה אחד המדענים המבריקים של התקופה, וביצע תצפיות גיאולוגיות נרחבות באזור הזמבזי ואגם ניאסה (כיום אגם מלאווי).

[12] סיפוי (Sepoy) הוא חייל הודי מקצועי, בעיקר חי"ר (חיל רגלים), ששירת בצבא של מעצמות זרות, כמו הבריטים, הפורטוגלים והצרפתים, במהלך התקופה הקולוניאלית ובשרות המוגולים לפני זה. מקור המונח במילה הפרסית "אספה" שמשמעה "סוס" ובהשאלה "פרש". המונח סיפוי הוא צורת ביטוי אנגלית של המילה הפרסית. באימפריה העות'מאנית המונח סיפאחי שימש לפרש. והיום סיפוי הוא דרגת טוראי בצבאות תת היבשת ההודית. במאה ה-18' וה-19', הבריטים והחברות האירופאיות הפעילו כוחות צבאיים גדולים בהודו, והסיפויים שימשו כעמוד השדרה של כוחות אלו. הם היו מגויסים מקומיים, בעיקר מהודו, ואומנו בהתאם למסגרות הצבא האירופי. במסעותיו של דייוויד ליווינגסטון באפריקה, נכללו בסיועו חיילים סיפויים שהגיעו מהודו, ושירתו במשימותיו כחלק מהמשלחות שחצו את פנים היבשת.

[13] אוג'יג'י (Ujiji) היא עיירה היסטורית השוכנת לחופי אגם טנגניקה (Lake Tanganyika), באזור טנגה שבטנזניה של ימינו. מדובר באחת מהעיירות העתיקות ביותר באזור אפריקה המזרחית, ובמהלך המאה ה-19' שימשה כמרכז מסחר חשוב, במיוחד בסחר העבדים והשנהב. אוג'יג'י נודעה בעיקר כנקודת מפגש חשובה על דרכי המסחר היבשתיות שהובילו מהחוף המזרחי (זנזיבר וזונגובה) אל אזורי הפנים של אפריקה. העיירה שימשה כתחנת עצירה לסוחרים ערביים וסווהיליים, שפעלו ברשת הסחר בין זנזיבר, קונגו, בורונדי ואזורים אחרים שבמרכז היבשת.

[14] Stanley, Henry Morton (1890). How I found Livingstone: travels, adventures, and discoveries in Central Africa, including four months' residence with Dr. Livingstone. London: Sampson Low, Marston, Searle, & Rivington. pp. 329-330.

https://archive.org/details/howifoundlivings00stanuoft/howifoundlivings00stanuoft

[15] אילאלה (Ilala) היא עיירה קטנה במחוזות הפנימיים של זמביה של ימינו, הסמוכה לאגם בנגוואולו (Lake Bangweulu). המקום הזה התפרסם בהיסטוריה העולמית בזכות קשרו לדייוויד ליווינגסטון.