מאלאווי – זכויות אדם

כתבו:  גילי חסקין, אירית רבינוביץ' ‏ ויובל נעמן; ‏‏10/04/2024. עדכון: 03-05-2025

תודה לגדעון ביגר, על הערותיו

ראו באתר זה: זכרונות ממלאווי .גאוגרפיה של מלאווי; מלאווי – תרבות ופולקלור;

. מלאווי זוכה לסופרלטיבים רבים בשל הכנסת האורחים החמה של תושביה, במיוחד הכפריים והחיוכים הלבביים שהם מעניקים לכול דכפין, מבלי לצפות לתמורה. אבל זהו איננו גן עדן טרופי. מדובר באפריקה, שיודעת להיות גם קשוחה ואפילו אכזרית.

מלאווי, מדינה קטנה אך בעלת היסטוריה של מעורבות בינלאומית, נתונה במתח מתמיד בין הרצון לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם — לבין מציאות של עוני, פערים מגדריים, ואי־שוויון חברתי. בעוד החוקה של מלאווי מכירה בזכויות האדם הבסיסיות, ובמובנים רבים היא אחת המתקדמות באזור, קיים פער ניכר בין החוק ליישום בשטח. החוקה של מלאווי, שאושרה ב־1994 לאחר תום שלטון הדיקטטורה של הייסטינגס באנדה, כוללת מגילת זכויות מלאה הכוללת את חופש הביטוי, ההתאגדות והדת ; שוויון בפני החוק ואיסור על אפליה (כולל מגדרית);  זכות לחינוך, בריאות, תעסוקה, וביטחון אישי; הגנה על ילדים, זקנים, ונכים. עם זאת, חלק ניכר מזכויות אלה נשחקות בפועל, בין אם בשל אכיפה חלשה, שחיתות מוסדית או נורמות תרבותיות שמרניות.

למרות מחויבות המדינה לפיתוח בר־קיימא, שיעור גבוה של אזרחים (כ־50%) חיים מתחת לקו העוני. אין ביטוח בריאות ממלכתי אפקטיבי, ומערכות החינוך והבריאות סובלות ממחסור קבוע.

חופש ביטוי

נכון לשנת 2017, משקיפים בינלאומיים ציינו בעיות בכמה תחומים, בכול הקשור לזכויות אדם במלאווי. דווח כי מדי פעם נראתה אלימות של ההמון, כי כוחות המשטרה משתמשים בכוח מוגזם ויכלו לפעול, כמעט ללא הגבלה, ללא חשש מעונש. תנאי הכלא היו קשים ולעתים מסכני חיים. עם זאת, נראה היה שהממשלה החלה לעשות מאמץ כדי להעמיד לדין את כוחות הביטחון שהפעילו כוח מופרז.

סוגיות משפטיות אחרות כללו מגבלות על חופש הביטוי וחופש העיתונות. קיימים עיתונאים עצמאיים, אך לעיתים המדינה משתיקה ביקורת דרך מעצרים, איומים, או צנזורה. חוקים מסוימים, כמו חוקי סייבר מעורפלים, משמשים להגבלת דיבור פוליטי. קיימים מעצרים ממושכים לפני משפט ומעצרים שרירותיים. בתי הכלא צפופים, תנאי התברואה קשים, ויש דיווחים על עינויים, החזקה ממושכת ללא משפט, ופגיעה באסירים פוליטיים. ידוע על מקרים רבים של סחר בבני אדם ועבודת ילדים.

נשים רבות חשופות לאלימות מגדרית, נישואי ילדות, ומילת נשים באזורים מסוימים. הפערים בהשכלה ובשוק העבודה גדולים, במיוחד באזורים כפריים. קיימת חקיקה מגוננת, אך לעיתים קרובות המשטרה נמנעת מהתערבות בגלל "שיקולים תרבותיים".

השחיתות בעבודת הממשלה כוללת שוחד ונפוטיזם, נתפשת כנושא מרכזי, למרות ניסיונות "הלשכה למלחמה בשחיתות" במלאווי (ACB) לצמצם אותה. נראה כי ה-ACB מצליח למצוא ולהעמיד לדין שחיתות ברמה נמוכה, אך פקידים ברמה גבוהה יותר מסוגלים לפעול ללא רתע. בעיה נוספת היא שחיתות בתוך כוחות הביטחון.

נישואי ילדים

שיעור נישואי הילדים היה מהגבוהים בעולם. על פי ספר העובדות של ה-CIA, במלאווי בשנת 2020 7.5% מהילדות עד גיל 15 היו נשואות, ועד גיל 18 כבר 37.7% מהנערות היו נשואות, וזאת על-אף שבשנת 2015 העלתה מאלאויי את גיל הנישואים החוקי מ-15 ל-18. נושאים נוספים שעלו על סדר היום הם היעדר הגנה משפטית נאותה על נשים מפני התעללות מינית והטרדה מינית, שיעור תמותת אימהות גבוה מאוד והתעללות הקשורה להאשמות בכישוף.

ישנם מקרים בהם אימהות הזקוקות לכסף, נותנות את ילדותיהן, גם בגיל צעיר, לגברים שטופי זימה, כדי שישתעשעו בהן, תמורת כסף. אירית מספרת על נערה שגברים שיכורים התעללו בה מינית קשות. הנערה דיממה, אירית נאלצה לתפור את הפצעים באיבר מינה ולהציל את חייה.

הומוסקסואליות

גם במאה ה-21' הומוסקסואליות נחשבה לפשע. החל משנת 2010 הומוסקסואליות הייתה לא חוקית במלאווי.

בוודאי. נושא הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים ואחרים) במלאווי מעורר ויכוח חריף ומעמיד זה מול זה ערכים של זכויות אדם, מסורת דתית, השפעות קולוניאליות והמאבק למען שוויון. מדובר באחת המדינות השמרניות באפריקה, והקהילה הלהט"בית בה מתמודדת עם חוקים פליליים, סטיגמה חברתית חריפה, וסיכונים ממשיים לחייהם ולחירותם של פעילים וא.נשים להט"ביים.

החוק במלאווי מבוסס עדיין על המשפט הפלילי הבריטי הקולוניאלי, ומתיר להעניש יחסים הומוסקסואלים בין גברים , עד 14 שנות מאסר, כולל עבודות כפייה. נשים להט"ביות אינן מוזכרות במפורש בחוק, אך גם הן עלולות להיות מושא לרדיפה. ב-2010 נוסף לחוק סעיף המפליל גם "מעשים לא טבעיים" בין נשים – בעקבות מקרה תקשורתי מתוקשר

החוק מופעל לעיתים באופן סלקטיבי, אך עצם קיומו מהווה איום תמידי על חיי הקהילה, ומכשול בפני גישה לשירותים בסיסיים, בריאות, וחינוך.שני גברים, סטיבן מונגוצ'ה ומוואי מוואנגה, נעצרו ב-2010, לאחר שערכו טקס נישואין סמלי בעיר בלאנטייר. הם הואשמו ב"מעשה מגונה", עברו מעצר משפיל, ובמהלך המשפט תוארו בעיתונות ובידי שופטים כמסכנים את מוסר החברה. הם נידונו ל־14 שנות מאסר, אך בעקבות לחץ בינלאומי כבד (בהובלת האו"ם, ממשלת ארה"ב ואירופה) הם שוחררו בחנינה נשיאותית. המקרה עורר את הדיון הציבורי הראשון בהיסטוריה של מלאווי על זכויות להט"ב — אך גם גלי שנאה רחבים כלפי הקהילה.

במקרה אחד משנת 2010, זוג שנתפס ביחסים הומוסקסואליים – גבר נורמלי ואישה טרנסית, הורשעו ונידונו למאסר של 14 שנים כל אחד. כעבור שבועיים השניים שוחררו, בעקבות התערבותו של מזכ"ל האו"ם באן קי-מון (Ban Ki-moon).

רוב חברי קהילת הלהט"ב חיים בחשאיות עמוקה. חשיפת נטייה מינית או זהות מגדרית עשויה להוביל לאלימות פיזית; נידוי מהמשפחה או הקהילה; פיטורין, אובדן דיור;  סירוב לקבלת שירות רפואי; מעקב משטרתי והטרדה מצד הרשויות. בשכבות עניות במיוחד, טרנסג'נדרים חשופים לתוקפנות כפולה — גם מצד קהילתם וגם מצד כוחות הביטחון.

ארגונים מקומיים ובינלאומיים מסייעים:

• CEDEP – המרכז לפיתוח עמותות למען מיעוטים מיניים
• CHRR – המרכז לזכויות אדם ושיקום
• Human Rights Watch, Amnesty International, ו־UNDP תומכים בלחץ בינלאומי לרפורמות

ישנה פתיחות גוברת בקרב צעירים משכילים, ערים ואקדמאים.

במאי 2012, הנשיאה דאז, ג'ויס באנדה (Joyce Banda), התחייבה לבטל חוקים המפלים הומוסקסואליות וב-2012, ערכה קהילת הלהט"ב (LGBT), את מצעד הגאווה הראשון בלילונגווה. יורשה פיטר מוטאריקה (Peter Mutharika), הטיל מורטוריום ב-2015, שהשעה את כל החוקים המפלים הומוסקסואליות עד לבחינה נוספת.  יחד עם זאת, ישנם מקרים של אלימות, הדרה וסטיגמטיזציה, במיוחד באזורים שמרניים. ארגוני זכויות אדם פועלים לביטול החקיקה הפלילית, אך מתקשים לקבל תמיכה ציבורית רחבה.

בשנת 2020 הודיע שר המשפטים כי יוקם צוות לבחינת שינוי החוק — אך מאז לא נעשה שינוי ממשי. מרבית הכנסיות והמוסדות האסלאמיים במלאווי מתנגדים נחרצות ללגליזציה. אך קיימים גם אנשי דת ליברליים הדוגלים בגישה של חמלה, קבלה ואי־שיפוט. הקהילה הלהט"בית במלאווי מהווה קבוצה בסיכון גבוה להידבקות ב-HIV, אך בשל סטיגמה והפללה, רבים נמנעים מלגשת לבדיקה. רופאים לעיתים מסרבים לטפל או אינם שומרים על חיסיון. מעט מאוד קליניקות מציעות טיפול רגיש ומכבד . הפללה מהווה אפוא מחסום ממשי למאבק באיידס במדינה. קהילת הלהט"ב במלאווי חיה כיום במתח מתמיד בין שאיפה לניראות, אהבה, וביטוי חופשי, לבין חוק מדכא ותרבות רודפת.

השינוי ידרוש לא רק רפורמה משפטית, אלא גם עבודה קהילתית עמוקה, דיאלוג עם מנהיגות דתית, וחשיפה הדרגתית של הקהילה כחלק בלתי נפרד מהחברה המלאווית.

הפלות

הפלות אינן חוקיות במלאווי, למעט מקרים בהם הדבר נחוץ להצלת חיי האם.  החוק הקיים, שהוא שריד מתקופת הקולוניאליזם הבריטי, מאפשר הפלה רק כאשר יש סכנה ברורה לחיי האם — ולא במקרה של אונס, גילוי עריות, מום בעובר או סכנה לבריאות הנפשית של האישה.החוק גוזר שבע שנות מאסר לאשה שעוברת הפלה מלאכותית, ו-14 שנה למי שביצע את ההפלה. עם זאת, בפועל מתבצעות במדינה עשרות אלפי הפלות בלתי חוקיות מדי שנה — רובן בתנאים מסוכנים ומזיקים. לפי ארגון הבריאות העולמי (WHO), כ־70,000 הפלות בלתי חוקיות מתבצעות מדי שנה במלאווי.

כ־30% ממקרי האשפוז הגינקולוגי נגרמים מסיבוכי הפלות מסוכנות. הפלות לא בטוחות הן בין שלושת הגורמים המובילים לתמותת נשים הרות במדינה. נשים צעירות במיוחד נפגעות. רבות מהן הן תלמידות שנכנסו להיריון בלתי רצוי, לעיתים כתוצאה מאונס, ונאלצות לעבור הפלה בחשאי. נשים רבות פונות ל-"מרפאים מסורתיים" או לנשים מבוגרות בקהילה שמבצעות הפלות בעזרת:

צמחי מרפא או חומרים מסוכנים, החדרת חפצים לגוף האישה; תרופות לא־מרשם במינונים מסוכנים. רבות מהן סובלות מדימומים, זיהומים, פגיעות ברחם, עקרות ואף מוות. הפחד מהעמדה לדין מרתיע נשים מלפנות לטיפול רפואי, גם כשחייהן בסכנה.

מלאווי היא מדינה שמרנית מבחינה דתית — רוב האוכלוסייה נוצרים (בעיקר קתולים ופרוטסטנטים), ומיעוט מוסלמי גדול בדרום. רובם הגדול רואים בהפלה חטא מוסרי חמור, ונציגי הדת ממלאים תפקיד מרכזי בהתנגדות לרפורמה. יחד עם זאת, גם בקרב קהילות דתיות יש קריאות מתונות יותר שמצביעות על הצורך בהבחנה בין "תיאולוגיה" לבין מציאות של סבל, עוני ואונס.

ב־2015 ניסח משרד המשפטים של מלאווי הצעת חוק חדשה, בשם "Termination of Pregnancy Bill", שמבקשת לאפשר הפלות גם במקרים של:

• אונס או גילוי עריות
• סיכון לבריאות האישה (לא רק חייה)
• מומים קטלניים בעובר

ההצעה גרמה לגל מחאות ולהפגנות – בעד ונגד – והמדינה מצאה את עצמה במחלוקת פנימית חריפה. נכון ל־2025, ההצעה עדיין לא התקבלה, אך ממשיכה לעלות מדי כמה שנים מחדש לדיון ציבורי, והפכה לסמל של המאבק הפמיניסטי במלאווי.

למרות החוק, ישנם גופים מקומיים ובינלאומיים שפועלים להציע:

• ייעוץ דיסקרטי לנשים ונערות
• גישה לאמצעי מניעה ולחינוך מיני
• טיפול רפואי לאחר הפלה לא בטוחה (post-abortion care)

סנגוריה משפטית במקרים של רדיפה

ביניהם ניתן למנות את IPAS Malawi, Banja La Mtsogolo (BLM), והמרכז לזכויות האדם והמגדר (CHRR).

סיכום

המצב במלאווי הוא טרגדיה שקטה: החוק נוקשה, המציאות קשה, ונשים רבות נותרות חסרות מענה — בין הפטיש של החוק לסדן של העוני והבושה. השינוי מחייב לא רק רפורמה חוקתית, אלא מהפכה תרבותית: בחינוך, בדת, ובשיח החברתי.

רצח לבקנים

במלאווי (כמו בטנזניה השכנה), קיים הריכוז הגבוה ביותר של לבקנים בעולם. בדוח של האיחוד האירופי מדווחים על מספר של כ –  10,000 לבקנים במלאווי .  המייצג יחס של לבקן אחד ל-1,750 איש , (בטנזניה זה בערך אחד ל-1,400) [10]. לא ברור מדוע שיעור הלבקנים הוא כה גבוה במלאווי, במיוחד באזורים הכפריים. הדבר קשור כנראה לנוהג של נישואי קרובים.[11] זאת ועוד, ככל שאוכלוסיית המדינה גדלה, שיעור השכיחות של לבקנות עשוי לעלות באזורים שונים של המדינה. הלבקנים מכונים לגנאי “Azungu” (איש לבן) או “Napwere” (עגבנייה צהובה).

לאורך ההיסטוריה, אנשים עם לבקנות בחלק ממדינות אפריקה, במיוחד במלאווי, נחשפו להתקפות אלימות. כך למשל, ארגון "אמנסטי" דיווח על 148 תקיפות במלאווי ב-2018 בלבד. כאשר מקרים דומים התרחשו גם בטנזניה ובמוזמביק השכנות.

לבקנות קשורה לדעה קדומה ולאמונות טפלות, כמו האמונה שאדם לבן הכניס את האם להריון או שהילד הוא רוח רפאים של קולוניאליסט אירופאי. ברפואה המסורתית ישנו רעיון שחלקי גוף של לבקנים הם בעלי כוחות קסומים. חלקי גוף אלה עשויים להימכר במחיר של עד 75,000 דולר בשוק השחור. כתוצאה מכך היו למעלה ממאה רציחות לבקנים בטנזניה, בורונדי ובחלקים אחרים של אפריקה בעשור האחרון. עשרות לבקנים נחטפו ונרצחו או הותקפו במלאווי, או אף נחפרו קבריהם ונלקחו חלקי גופות, בגלל אמונות שרוקחות מעורבת בחלקי גופם מביאות מזל ועושר. בעבר, מנהיגים דתיים, שוטרים, רופאים מסורתיים וקרובי משפחה של המנוחים, נקראו ונעצרו בקשר לפיגוע והוצאת גופות. גם אחרי חטיפת לבקנים מביתם והריגתם, ואחרי קבורתם, נפוץ הנוהג לשדוד את הגופות הקבורות ולקטוע גפיים ולהתעלל בגופות של לבקנים.[12]

על פי נתוני האו"ם, מלאווי היא המדינה המסוכנת ביותר ללבקנים, וההתקפות שלהם הן אכזריות במיוחד: באפריל, 2016, גופתה של אישה לבקנית בת 30, התגלתה כמה שעות לאחר שנדקרה בגב ובבטן. שדיה ועיניה הוסרו. 21 אנשים עם לבקנות נרצחו שם בין 2014 ל-2019, ופחות משליש מהמקרים היו מושא לחקירה שיפוטית, ללא הרשעה ב-90% מהם. בעיתונות נכתב על כך שבית משפט גבוה בבלנטייר גזר 30 שנות מאסר בעבודות פרך על שוטר, כומר קתולי ועוד ארבעה, לאחר שמצא אותם אשמים בעסקאות בשרידי אדם של אדם עם לבקנות. המדינה נלחמת בנוהג זה, במטרה לשיפור הביטחון, ניהול צדק והעצמת אנשים עם לבקנות. הממשלה גם מגבירה את האבטחה בבתיהם של אנשים פגיעים עם לבקנות. אולם המשטרה לא מסוגלת להתקדם בגלל אמונות שווא של חלק מהאנשים, שיש דרישה בת קיימא לחלקי גוף. "אנשים פשוט מאמינים שיש שוק, והם תקפו אנשים עם לבקנות וחתכו להם את הגפיים ואת חלקי הגוף. הם אפילו לא יודעים איפה למכור אותם", אמר שוטר בכיר. "אם נשאל את החשודים שעצרנו, לא היה אף אחד שבא אלינו ואמר: 'לקחתי את אלה למישהו, והוא זה שקונה חלקי גוף'".

חשוב לציין: מדריכים מקומיים ואנשים משכילים מכחישים תופעות אלו מכול וכול. מומלץ להימנע משאלות בנושא. האפריקאים רואים בשאלות כאלו ניסיון להוציא את דיבת הארץ רעה.

לסרטון על רדיפת לבקנים.

מילת נשים

מילת נשים  היא מנהג מסוכן הפוגע בזכויותיהן הבריאותיות, הפיזיות והנפשיות של נשים ונערות. המונח "השחתת איבר המין הנשי" (: Female Genital Mutilation).[) נעשה מקובל ברחבי העולם, בפרט על ידי גורמי המקצוע העוסקים בנושא, כבר בשנות ה-90 של המאה ה-20. כך

ההליך המבוצע בנשים וילדות שונה בתכלית ממילת גברים, שהיא הליך פשוט יחסית של כריתת העורלה מאיבר המין הגברי, שלרוב אין לו השלכות רפואיות משמעותיות. השחתת איבר המין הנשי כרוכה בכריתת או חיתוך הדגדגן ושפתי הפות. זהו הליך פולשני ומזיק יותר, ועלולות להיות לו השלכות גופניות ונפשיות חריפות על נשים וילדות. זיהוי ההליך עם מילת גברים עלול לדכא את הביצוע של מילת גברים במדינות מתפתחות, בפרט במדינות אפריקאיות, וכך להגביר תפוצת מחלות מין, בפרט איידס, מכיוון שגורמי הרפואה שם ממליצים עליו.

יש סוגים שונים של השחתת איבר המין הנשי, מלאה או חלקית. על פי החדית', הנביא מייעץ למוהלת אום עטיה "ערכי מילה לנשים, אך אל תגזימי, שהרי (מילה חלקית) מוצאת חן ביותר בעיני הבעל ומאירה את פניה (של האישה) בצורה הטובה יותר". הנביא מורה למוהלת לכרות רק את עורלת הדגדגן ולהימנע מכריתת הדגדגן עצמו. כריתה מלאה, מזהיר הנביא, תביא לאיבוד תאוותה המינית של האישה ואף תסכן את חייה.

השחתת איבר המין הנשי היא כיום מעשה שנוי במחלוקת בין מאמיני האסלאם. היא נהוגה בידי מוסלמים ולא-מוסלמים במזרח אפריקה ובעמק הנילוס, בשבטים הבדואים של סיני וירדן, וכן בחלקים מחצי האי ערב ובדרום-מזרח אסיה. ברוב האזורים האלה, המנהג קודם לאסלאם. למרות שהיא נפוצה יותר במזרח ובמערב אפריקה, במלאווי נושא זה מתקיים בהקשרים תרבותיים מורכבים, ולעיתים קרובות משתלב בטקסי חניכה מסורתיים.

השחתת איבר המין הנשי (או מילת נשים) הוא ניתוח שבמהלכו מבוצע חיתוך או כריתה של חלק מאיבר המין הנשי מסיבות חברתיות, תרבותיות ואסתטיות ונפוץ בעיקר במדינות אפריקאיות ומוסלמיות. ישנם ארבעה סוגי מילת נשים בדרגות שונות של חומרה. הצורה הקלה ביותר כוללת חיתוך בעורלת הדגדגן, כפי שנהוג במלזיה. אך צורות אחרות כוללות הסרה חלקית או מלאה של עורלת הדגדגן, השפתיים החיצוניות, השפתיים הפנימיות ואף כריתת הדגדגן. במקרים הקיצוניים ביותר של הניתוח ישנה סגירה חלקית של הפות באמצעות תפרים.

בתלות בניתוח הספציפי, תופעות הלוואי המיידיות כוללות כאבים, זיהומים, שטפי דם, הלם רגשי ופיזי וכן נזק לאיברים סמוכים כגון מערכת השתן והעיכול. בטווח הארוך יותר, הניתוח עלול לגרום לתופעות של עצירות שתן, הפרעות במחזור החודשי עד כדי הפסקתו, דלקות כרוניות בנרתיק ובדרכי השתן שעשויות לגרום לפגיעה בתפקוד הכלייתי, וכן סיכון מוגבר להידבקות בנגיפים המועברים בדם, כגון HIV וצהבת B ו-C. סיבוכים אפשריים נוספים כוללים עקרות, דימומים לאחר לידה ומוות של יילודים. כל זאת, בנוסף להשלכות הנפשיות הקשות שמהן סובלות נשים שבוצע בהן הניתוח בכפייה – הכוללות חרדה, דיכאון, הפרעת פוסט-טראומה וכן קושי ליהנות מיחסי מין או אוננות ולהגיע לאורגזמה. חלק מהנשים שעוברות את הניתוח, בעיקר כאשר הוא נעשה בתנאים ירודים, מקפחות את חייהן כתוצאה מדימום או מסיבוכים רפואיים אלו

במדינות מסוימות באפריקה מבוצע הניתוח מטעמים תרבותיים, אסתטיים או היגייניים. המושג "חִ'תאן" لختان משמש לתיאור ניתוח לכריתת דגדגן או חלקי פות אחרים לנשים. ארגונים בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי, וכן ארגוני נשים במדינות האמורות לעיל וברחבי העולם, משקיעים מאמצים רבים לעקור את המנהג מהשורש, אך הוא עדיין נפוץ. במדינות רבות המנהג אסור על-פי חוק. האיסור המוחלט שהוטל על המנהג במצרים ובאריתראה בשנת 2007 נחשב להישג גדול של הנאבקים במנהג, שכן במדינות אלה רוב הנשים עברו את הניתוח.

מנהג השחתת איבר המין הנשי נפוץ בעיקר בעשרים ושבע מדינות אפריקניות בפרט באזורים המוסלמיים בצפון-מזרח אפריקה, בקרן אפריקה, ובמערב אפריקה. ברוב המקרים מבוצע המנהג בילדות צעירות, בגילאי 3–13. בארצות מוסלמיות בשאר חלקי המזרח התיכון ובמרכז אסיה מנהג זה כמעט שאינו קיים.

הנימוקים המסורתיים להשחתת איבר המין הנשי משתנים מאזור לאזור ומקהילה לקהילה, ולא נמצא להם ביסוס מדעי. בין ההסברים שתועדו בספרות:. נשים שלא עברו את המנהג נחשבות טמאות, מזוהמות או בלתי מסוגלות לשלוט בדחפיהן המיניים.

אמונה שלפיה ילדים נולדים עם מרכיבים משני המינים – העורלה נחשבת נקבית ואילו הדגדגן נחשב זכרי. לפיכך יש להסיר מרכיבים אלה בתקופת ההתבגרות כדי להבהיר את הזהות המינית של המתבגר/ת. הדגדגן עלול להרעיל תינוקות בשעת הלידה. גברים מסרבים לשאת נשים שלא עברו את המנהג משום שהם מאמינים שינאפו בבעליהן,

מדיקליזציה של השחתת איבר המין הנשי מתייחסת למצבים שבהם הניתוח מבוצע ע״י גורם רפואי, בין אם במרפאה ציבורית או פרטית, בבית או במקום אחר. עם זאת, הניתוח לעולם אינו יכול להיות בטוח ואין כל הצדקה רפואית לביצועו. גם כאשר הוא מבוצע בסביבה סטרילית וע״י גורם רפואי, קיים סיכון להשלכות בריאותיות מיידיות ובהמשך החיים. כשהניתוח מבוצע במרפאה, הוא מפר סטנדרטים של אתיקה רפואית ועלול לטעת את הרושם שאין לו השלכות רפואיות, מה שעלול לפגוע במאמצים להפסקת המנהג.

הניתוח מבוצע בדרך כלל ע״י רופא שנשכר במיוחד למטרה זו, או על ידי אישה מבוגרת שמבצעת את החיתוך שמסיר את הדגדגן או השפתיים הפנימיות של הנרתיק. לעיתים השפתיים החיצוניות נתפרות זו לזו ונותר פתח חדירה זעיר לתוך הנרתיק. לעיתים לאחר התפירה רגלי האישה נקשרות זו לזו על מנת לאפשר לפצע להחלים. החיתוך נעשה לעיתים עם כלים בלתי מעוקרים, אשר יכולים לגרום לזיהומים קשים ולבעיות גניקולוגיות בעתיד. בעת לידה, השפתיים החיצוניות נפרמות מכיוון שהפתח שמתירה המילה צר מדי. לאחר מכן השפתיים החיצוניות נתפרות שוב.

מעריכים כי במצרים, סומליה, סודאן, אוגדן ומאלי מעל 95% מהנשים עברו את המנהג. ההערכה של ארגון אמנסטי היא שמספר הנשים שעברו את ההליך בעולם הוא מעל 130 מיליון. מדי יום כ-8,000 נשים עוברות את המנהג ברחבי העולם.

העולם המערבי רואה בהשחתת איבר המין הנשי התעללות ופגיעה בכבוד האישה ובגופה. המום באיבר המין הנשי גורם לבעיות גופניות ונפשיות אצל הילדות הצעירות, בעיות הנגררות גם לחייהן הבוגרים וגורמות להן לרתיעה ממגע באיברי המין, ולהרגשה שהן מוענשות מעצם ביצוע המנהג. נלווה לכך הכאב שנובע מקריעת התפרים עם יחסי המין שמבוצעים לראשונה בליל הכלולות. מקרי מוות כתוצאה מהשחתת איבר המין הנשי נחשבים למקרי רצח נשים

לפי נתונים של ארגוני זכויות אדם וגופים של האו"ם, שיעור מילת הנשים במלאווי נמוך ביחס למדינות שכנות כמו סומליה או אתיופיה, אך הוא אינו אפס. מדובר בעיקר בפרקטיקות מסוימות בקרב קבוצות אתניות מסוימות בדרום המדינה, שם הטקסים מלווים בטקסי התבגרות (initiation rites), בהם משתתפות ילדות ונערות בגילאים 10–14 ולעיתים אף צעירות יותר.

במקרים אלה, ההליך מתבצע בדרך כלל על ידי נשים מבוגרות בקהילה — שאינן רופאות — תוך שימוש בכלים בלתי סטריליים, ולעיתים בנסיבות של לחץ חברתי כבד.

חשוב להבין כי במלאווי "חניכה" (initiation) היא תופעה רחבה שכוללת לעיתים גם אלמנטים של חינוך מיני, העברת ידע שבטי, ולעיתים גם אלמנטים בעייתיים כמו קיום יחסי מין עם "מדריך חניכה" גבר (הליך הנקרא "קופולה" או "cleansing") שנועד כביכול "לטהר" את הילדה או להכינה לחיים בוגרים (ראו להלן).

בחלק מהמקרים, מילת הנשים אינה כוללת כריתה מלאה, אלא פגיעה חלקית או סמלית, אך הנזק הפיזי והנפשי עדיין משמעותי.

ממשלת מלאווי אינה מאשרת או חוקית את מילת הנשים, ובשנים האחרונות נעשו צעדים לחזק את האכיפה וההסברה. עם זאת, בשל האופי הקהילתי והחשאיות של הטקסים — ובעיקר בשל מעמדן הנמוך של נשים בקהילות רבות — האכיפה בפועל מורכבת מאוד.

ארגונים פמיניסטיים, קבוצות דתיות מתונות ועמותות בינלאומיות פועלות לקידום חקיקה, להעלאת מודעות, וליצירת טקסי חניכה אלטרנטיביים ללא אלימות או השפלה. כ־3%–5% מהנשים במלאווי מדווחות על סוג כלשהו של פגיעה גניטלית. האזורים שבהם התופעה קיימת כוללים מחוזות בדרום, במיוחד בקרב חלק מהקהילות של הצ׳אווה והלומווה.

לסיכום: מילת נשים במלאווי אינה תופעה רחבת היקף אך קיימת, ויש לה שילוב מורכב של גורמים תרבותיים, דתיים ומסורתיים. המאבק בה מחייב רגישות תרבותית לצד גישה תקיפה וברורה של אפס סובלנות כלפי פגיעות בנערות ונשים. שינוי אמיתי יוכל להתקיים רק בשיתוף פעולה עם המנהיגות הקהילתית, הנשים עצמן, ומערכת החינוך.

טקסי טיהור ילדות (Kusasa Fumbi)

שלב ההתבגרות נתפש כצעד חשוב בחייהם של מתבגרים בעולם כולו ובאזורים רבים באפריקה. מחקרים אנתרופולוגיים מצאו כי טקסים צבעוניים בחברות אפריקאיות שונות, מתקיימים כדי לסמן אבן דרך זו במעבר מילדות לבגרות. בקהילות מסוימות, משמעות הדבר היא הזדמנות ללמד את המתבגר הצעיר על התנהגות מינית ופוריות וכן כיצד לשמור על היגיינה אישית. באזורים המזרחיים והדרומיים הנידחים של מלאווי, נהוגה מסורת אלימה כלפי נשים צעירות. כאשר הילדה הופכת להיות מודעת לגופה היא עוברת טקסי חניכה הכוללים טקס שנקרא "מסונדו" (Msondo): החדרת ביצה מבושלת לנרתיק על ידי אשה זקנה וקשוחה, המכונה 'אמנקוגווי' (Anamkungwi) – מילה שהוראתה "נקבה יוזמת", כדי לבתק את בתוליה.^[17] כל זה חלק מהכשרה לרצות את בעלה לעתיד.^[18]

החניכה השנייה, מתרחשת רק לאחר שהילדה התחילה את המחזור החודשי שלה והיא מכונה "סינדקולה" (Cindakula). זהו טקס אכזרי, המצמרר אנשים שלא התוודעו למסורות האפריקאיות. נערות בגיל ההתבגרות (בנות 12-17), בדרך כלל, מיד לאחר קבלת הווסת הראשונה, נשלחות למחנה אימונים, שבו 'אמנקוגווי' (Anamkungwi), שהוזכרו לעייל, מלמדות אותן נימוסים, בישול, איך ​​לנקות ואיך לקיים יחסי מין, כדי להיות רעיות טובות. כמו כן, למדו אותן איך לנענע את האגן ולרקוד את מחול ה"ציסמבה" (Chisamba), המאד מיני באופיו. הן מסבירות להן את החשיבות של איך לספק את הגבר בכל רגע שירצה. הן מכינות אותן לקראת טקס ה'קואסאה פומבי' (Kuasa Fumbi), שהוראתו "ניקוי אבק ילדים", כלומר, היטהרות מטומאה. כללים נוקשים מקיפים את האונס הזה, שמאורגן בסודיות מרבית. מהות הטקס, הוא לרקוד את ריקוד ה"ציסמבה" המיני, שהוא טקס מעבר, המסיים את תקופת הילדות. הריקוד הוא חלק מהכשרתן, להשביע את רצון בעליהן במיטה. בסוף טקס החניכה שלהן, מבצעות את המחול, בגוף חשוף, לקול הלמות תופים, מול כל הקהילה. לטענת הזקנות, זהו הטקס החשוב בחייהן. גבר מבוגר, המכונה "היינה" (hyena), מילולית: "צבוע" – גבר בעל איבר מין גדול במיוחד, שגויס בסתר על ידי משפחתן, תמורת סכום כסף (4-7 דולר לילדה ב-2016), כדי שיחנוך את הנערה מינית. הגברים מאמינים שהילדות נחשבות לקרות, "כמו אנשים מתים", עד לרגע שהן עברו "טיהור אצל הצבוע", דרכו הן מקבלות את החום של הבגרות. טקס זה מתבצע גם במוזמביק, קניה, אוגנדה, טנזניה, חוף השנהב, אנגולה וחוף השנהב. (בחלק מהמקומות, נקראים בנים מהכפר, לשכב עם הנערה).

לבנות אין מילה בעניין. המקומיים מאמינים שטקס "הברשת אבק" זה, הכרחי כדי "לטהר" את הנשים הצעירות ולהגן עליהן מפני מחלות קשות. אבל עבור הבנות מדובר באירוע טראומטי: אונס, שעלול לגרום להריון לא רצוי. נערות שתושאלו, סיפרו שהטקס גזל מהן את שמחת החיים. ביזארי ככל שיישמע, הטקס נתפש כאירוע המחבר את הבנות לקהילה ואת הקהילה לעולם הרוחני. כל הורה מוודא שילדתו תעבור את טקס ההתבגרות הזה, אחרת לא יתקבל על ידי הקהילה.

התרגול יכול להעמיד נערות צעירות בסיכון להידבקות באיידס, מכיוון ש"הצבוע" מקיים יחסי מין עם כל הבנות בלי קונדומים, שכן הטקס מחייב החלפת נוזלים מיניים. איידס נפוץ במדינה שבה 10% מהאוכלוסייה נשאי איידס. הנתון גבוה אף יותר באזור עני זה, שבו 16% מהתושבים נושאים את הנגיף. מלאוויים מסורתיים טוענים שהטקס מונע מחלות; "צבועים", נבחרים בדרך כלל בשל האופי המוסרי הטוב הנחשב שלהם ולעתים קרובות, מאמינים בטעות, שהם אינם מסוגלים להידבק במחלות כמו איידס.

כשבנות עוזבות את מחנות החניכה ומסיימות את הטיהור אצל ה"צבוע", הקהילה מעודדת אותן לנסות את מה שלימדו אותן. ואכן, במלאווי יש את שיעור נישואי הילדים הגבוה ביותר באזור שמדרום לסהרה. 50% מהבנות נישאו לפני שהגיעו לגיל 18. במלאווי עצמה רק 45% מהבנות מסיימות כיתה ח' בגלל כניסה להריון בגיל מוקדם. 30% ממקרי המוות של האם בזמן הלידה נובעים מסיבוכי הריון בגיל העשרה. אלו ששורדות הריון, נלכדות אז בחיי עוני בגלל חוסר השכלה.

מחקר משנת 2012 של בית הספר לבריאות הציבור של ג'ון הופקינס בלומברג מצא שבדרום מלאווי, 57% מהבנות בגילאי 12-19 עברו טקסי חניכה, חלקם כללו "טיהור מיני". החוקרים גילו שהתרגול היה הפופולרי ביותר בקרב שבטי "ניאו" ו "לומווה", כאשר שם עד 75% מהבנות השתתפו בטקסי "טיהור מיני".

הנוהג אסור כעת, אבל במלאווי הכפרית, מסורות ישנות מתות לאט ואכיפת החוק היא קשה. ביולי 2016, "צבוע" בשם אריק אניבה (Eric Aniva), נאסר בהוראת נשיא מלאווי דאז, פיטר מותאריקה (Peter Mutharika). הוא נשפט לשנתיים מאסר, באשמת קיום יחסי מין עם למעלה ממאה נשים ונערות, מבלי לגלות להם שהוא נשא איידס. שבוע לפני מאסרו התראיין לתוכנית רדיו ב-BBC בשם "גניבת תמימות מנערות במלאווי". במשך 27 דקות, הוא התפאר בכך ששילמו לו כדי לשכב עם למעלה ממאה נשים. חלקן נערות בגיל 12.[19] ארגון זכויות האדם המלאווי, שנקרא 'אטלנטיק' (Atlantic), קבע כי הטקסים הללו פוגעים בזכויות של הנערות לחינוך, בריאות, חופש וכבוד. עדיין, העונשים המוטלים על האנשים המעורבים בטקסים הללו הוא קטן ובמקומות רבים הקהילה כולה שותפה לאירוע.[20]

הצבוע גם "מנקה" אלמנות. במידה והבעל מת, על פי המסורת נדרשת האלמנה הטרייה לקיים יחסי מין עם הצבוע וזה לפני שהיא קוברת את הבעל. (במקרים רבים, הטקס יכול להתבצע על ידי הגיס, או קרוב משפחה אחר). טקס זה נמשך שלושה עד שבעה ימים, נקרא "קולווה קופה" (kulowa kufa) והוא כנראה מבוסס על ההנחה, כי הבעל מת כתוצאה מכשפים שהטילה עליו אשתו. בתום הטקס, האלמנה שורפת את בגדיה והגבר, שביצע את ה"טיהור", מגלח את ראשה. הדבר מתבצע מחוץ לבית, כך שהשכונה תהיה עדה לכך שהאשה עברה היטהרות. בסופו של הטקס, נשחט תרנגול. אלמנות שאינן "מנקות את האבק" מנודות ומופלות לרעה. הן נזרקות מהבית, חלקן חוזרות אל המשפחה וגם שם מנדים אותן ואת ילדיהן, כדי שלא יהפכו לנטל על המשפחה. המנהג נאסר על פי החוק בקניה, בשנת 2015.

עם זאת המנטליות משתנות לאט, ואנשים מתחילים להתבטא נגד המנהג הזה. ראשי מחוזות וארגונים לא ממשלתיים כבר החלו במאבק הארוך כדי שיום אחד, בנות במלאווי לא יהיו עוד קורבנות של מסורת זו.