חומר רקע - אמריקה הלטינית

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: שודדי הים הקריבי.

העיסוק בדמויות אלו רלוונטי מאד לטיול בקובה, לטיול בפנמה, בניקרגואה , בקוסטה ריקה, בוונצואלה ובאיים הקריביים. קשה להאמין כי מקומות קסומים אלו, בעלי חופים מהיפים בעולם, המשמשים יעד לנופשים מכול קצוות העולם, היו פעם זירה לפעולתם האכזרית של שודדי ים, שתקפו אניות סוחר ובזזו ערי נמל.

בוקה דל טורו, פנמה. צילום: גילי חסקין

פרנסיס דרייק

הפריוואטיר (שודד ים בהרשאה מלכותית) המפורסם ביותר, הקפטן פרנסיס דרייק (Drake), שכונה “הפיראט הג’נטלמן”. הוא החל את הקריירה הימית שלו כאשר למד ניווט ושייט על אניית סוחרים קטנה ואחר כך כקצין על ספינת עבדים אפריקנים. במסעם מהים הקאריבי למפרץ מקסיקו בשנת 1567, הותקפו פרנסיס ובן דודו ג’והן הוקינס, על ידי הארמדה הספרדית והפסידו את כל רכושם וכמעט את חייהם. מאותו יום חש פרנסיס שנאה עזה לספרד הקתולית.

פרנציס דרייק. באידבות Wikipedia

בשנת 1572 צויד ב-2 ספינות ו 73 מלחים וקיבל מהמלכה אליזבת’ את האישור המאפשר לו לפעול בטריטוריות ספרדיות. דרייק יצא לקאריבים והחל את התקפותיו על הספרדים בנמל פורט נומברה (ניקרגואה) בהתקפה לא מוצלחת. משם פנה לשוד שיירות סוחר שנעו בים הקאריבי בדרכם מדרום אמריקה לספרד. אנשיו נכנסו עמוק ליבשת וצפו לראשונה על האוקיינוס השקט. הם נעזרו בשבטי האינדיאנים המקומיים, ובעבדים בורחים, חצי מהם מתו מקדחת צהובה בג’ונגלים, אך לבסוף הם נתקלו בשיירת פרדות, שחצתה את המיצר היבשתי הצר של פנמה עמוסה בכסף וזהב. דרייק חזר לאנגליה עשיר ומפורסם. עקב כך הוא נבחר על ידי המלכה ב-1577, לעמוד בראש משלחת להקפת העולם.

מסעו של דרייק להקפת העולם

הוא עבר במצרי מגלן לצידה השני של אמריקה, פנה צפונה לוואלפראיסו (עיר הנמל של סנטיאגו בצ’ילה), שם הוא בזז ספינות סוחר וכן פשט על אניית קרב והכניעה. הרווח הגדול מאותן פשיטות היה מידע שאסף על אניית סוחר ספרדית שכונתה “כדור אש”, שעשתה את דרכה לאזור ונשאה אוצרות יקרי ערך. ב 3 למרץ 1579 זיהה את הספינה ולאחר מטח תותחים הכניע את צוותה ובזז אותה. האוצר שעל סיפונה היה כמות עצומה של זהב, מטילי כסף, תיבות מלאות במטבעות כסף, פנינים ויהלומים. ב 1580, לאחר מסע של שלוש שנים חזר דרייק לאנגליה והוכתר כאביר ואף הועמד כמפקד של שייטת ספינות אנגליות שנלחמה בספרדים. מעבר דרייק לדרום לייבשת דרום אמריקה, נקרא על שמו. כך גם מפרץ דרייק בקוסטה ריקה.

גולדן הורן (קרן הזהב) – ספינתו של פרנציס דרייק. באדיבות Wikipedia

המלכה נתנה בכך גושפנקא למעשי פיראטיות, וחיזקה את ידיהם של אנגלים רבים שיצאו למסעות שוד באיים הקריביים.

ראו גם, באתר זה: פרנסיס דרייק

הנרי מורגן

הנרי מורגאן צמח מתוך חבורת בוקאנירים, שזרעו אימה על כל הקאריבים הוא החל את דרכו בהפלגת חינם מבריסטול לאיי ברבדוס. תמורת דמיה נסיעה התחייב לשרת שנה תמימה בצוות הספינה, בתנאים של כמעט עבדות. עם שחרורו יצא לג’מייקה, שהיתה אז מושבת הכתר האנגלי ובנמליה מצאו מחסה, שודדי ים אנגליים, שהיו מתנפלים על המושבות הספרדיות.

הנרי מורגן. באדיבות Wikipedia

ב- 1662 קיבל הנרי מורגן פיקוד על אנייתו וכן רישיון ממודיפורד, מושל ג’מאייקה, לתקוף אוניות ספרדיות, כולל אזרחיות, בתוקף מצב המלחמה בין המדינות. עד מהרה נפרץ לחלוטין הפיקוח על השודדים, דבר שהוביל לתקיפת גם אוניות צרפתיות והולנדיות. בינואר 1668 מינה מודיפורד את מורגן לאדמירל שודדי הים, מפקדו של כוח של בן 15 ספינות ו-500 איש. ההשתתפות בכל פשיטה הייתה התנדבותית, ומשתתפיה חלקו באוצרות. מורגן ואחרים שדדו בשנים שלאחר מכן את הערים שבחופי פרו וצ’ילה, כאשר המושלים האנגלים והצרפתים, בג’מייקה ובאיים אחרים, עזרו להם בסתר.

אחת ההצלחות הגדולות של מורגן הייתה ההתקפה על העיר גראן גראנדה – מרכז מכרות הכסף של ניקרגואה הממוקמת 200 קילומטר פנימה מהחוף. כראש המשמר האנגלי וראש הפיראטים[1], הפך לאימת הספרדים באזור.

לאחר מסע כושל בפוארטו פרינסיפל (קובה), בו עזבו את מורגן רבים מצוותו, הוא יצא לפשיטה על עיר האוצר פוארטו בלו בפנמה – עיר מבוצרת ושמורה היטב. מורגן קיבץ חבורה של שודדים מיומנים ותחת חסות החשיכה, חדר לנמל על גבי סירות קאנו. שני המבצרים הראשונים נפלו לידיו ללא קרב כמעט ואילו השלישי התנגד. אנשיו של מורגן טיפסו על חומות המבצר השלישי בעודם משתמשים בכמרים ונזירות כמגן אנושי מול השומרים. זו הייתה רק שאלה של זמן עד שהמבצר השלישי נפל גם הוא. שללו של מורגן היה 250,000 מטבעות זהב, 300 עבדים, 15 ספינות ו 900 אנשים. עד מהרה שמו של “מורגן הנורא” הדהד בימים. שנה לאחר מכן יצא מורגן לוונצואלה בראש צי של שמונה ספינות, שעל סיפונן 650 אנשים ושם בזז שתי ערים. שכרו מהפשיטות – 50 אלף פאונד במטבעות ועוד שכר שווה בסחורות ועבדים.

ב- 1670 יצא הנרי מורגן, בראש  צי שודדים של 36 אוניות ו- 2,000 אנשי צוות לתקוף את העיר פנמה, שהיתה השנייה בגודלה בקריביים.. לאחר צעדה רגלית ושייט בנהרות, במשך תשעה ימים, המתינו לו 600 פרשים ספרדיים והתפתח קרב בו ניצחו אנשיו של מורגן.  למרות שמרבית אוצר העיר סולק מבעוד מועד על ידי המגנים הספרדים, כיבושה של פנמה עורר התפעלות רבה באנגליה ושודד הים הפך לדמות נערצת בקרב בני עמו. הוא זכה לכינוי “חרבה של אנגליה”[2].

ב- 1672 זומן הנרי מורגן אל המלך צ’ארלס השני, שמאס במעשים השודדים הברבריים שהמיטו קלון על אנגליה. בשיחתם, שכנע מורגן את המלך בחשיבות פעולותיו לאנגליה. הוא זכה לתואר אבירות, ונתמנה לסגן מושל ג’מאיקה, בתנאי שימגר את תופעת הפיראטיות באזור. מורגן הצליח גם במשימה זו. הוא מת בגיל 53 בשעות הצהרים של ה-25 באוגוסט 1688, באחוזתו הקטנה שליד פורט רויאל. עם מותו, נסתם הגולל על שוד הים האנגלי באיי הודו המערבית[3].

ג’מייקה. צילום: גילי חסקין

באותם שנים, גם ההולנדים פנו לסחר האוקיאני, והצטרפו אל חגיגת הפיראטים. בשנת 1624 הם תקפו את יוקטן המקסיקנית. ב- 1628, 31 ספינות ואלף חיילים, 2300 מלחים, ו- 679 תותחים, תקפו שיירת אוצרות ספרדית ליד נמל מטאנזאס בקובה ו- 1000 עגלות שוורים עברו ברחובות אמסטרדם במצעד ראווה.

עם הזמן, הבינו אנגליה ומדינות אירופה שהתופעה מזיקה להן יותר מאשר היא מועילה. נחקקו חוקים נגד התופעה. כך למשל, החוק האנגלי מ-1700 קובע כי ניתן להוציא להורג פיראט ללא חבר מושבעים, בכל מקום אשר ימצא. קודם לחוק זה, כל פיראט היה צריך להגיע ללונדון למשפט, עסק מסורבל ולא בטוח.

ויליאם קיד. באדיבות ויקיפדיה

אחד השודדים הידועים באותה תקופה היה ויליאם קיד (William Kidd; ‏1645 – 1701), שנודע בשם “קפיטן קיד”. משנת 1689 פעל כשודד ים מורשה נגד הצרפתים באיי הודו המערבית וסמוך לחוף של אמריקה הצפונית. בשנת 1695 קיבל בלונדון כתב הרשאה מטעם בית המלוכה הבריטי לעצור את שודדי הים שהתנכלו לספינות של חברת הודו המזרחית הבריטית בים סוף ובאוקיינוס ההודי. אנייתו של קיד, “אדוונצ’ר גאלי” (Adventure Galley, ספינת ההרפתקה), צוידה היטב באמצעות הסיוע הכספי של כמה אנשי מעלה, בהם הרוזן מבלומונט והרוזן מאוקספורד. תנאי העסקתו לא כללו תשלום לקברניט ולצוות אלא אם כן לכדו שלל. מאחר שלא לכדו כל שלל, החליט קיד להיות שודד ים. בשל סירובו להתקיף אנייה הולנדית כמעט פרץ מרד בצוותו, ובמהומה הסוערת שפרצה הרג קיד את התותחן שלו, ויליאם מור. לאחר מכן, משנודע לו כי הוקע כשודד ים, עזב קיד את אנייתו בהיספניולה, והפליג באניה חדשה שקנה לניו אינגלנד וניסה לשכנע בחפותו את הרוזן מבלומונט שהיה מושל ניו יורק באותם ימים. משנכשל, הוא נשפט באנגליה במאי 1701 על רצח מור ועל עבירות שוד והורשע בכל ההאשמות. הוא הוצא להורג בוופינג ב-23 במאי 1701[4].

תלייתו של ויליאם קיד

המלחמה בין אנגליה וצרפת (1697-1689), שמה קץ לפעולתם המשותפת של אנשי שתי האומות ואחר שלום ריסוויק (Ryswijk) הפסיקו האנגלים והצרפתים לתמוך בבוקנירים ואף סייעו לספרדים בהכנעתם[5].

בשבעה בספטמבר 1701 פרצה “מלחמת המלכה אן”[6], בין צרפת וספרד מזה, לאנגליה והולנד מזה. במלחמה, שכונתה “מלחמת הירושה הספרדית”, העסיק הכתר הבריטי פירטים רבים. נמלי בריטניה נתנו לשודדות שפעלו נגד הצי הצרפתי, מחסה קבוע. המפרשיות שנפלו בידי הבוקנירים נמסרו לשלטונות ומטענן היה נמכר לסוחרים אנגליים. מבצעיהם המהוללים בתקופה זו זיכו אותם בתואר של גיבורים לאומיים הם נחלו כבוד, הרוויחו ממון וקיבלו חסות. אולם עם סיום המלחמה, נחתם באַחַד עשר באפריל 1713 “הסכם אוטרכט”[7]. במסגרתו הותר לכל מדינה לסחור בקריביים.

עם התחזקותה של אנגליה בצפון אמריקה, הפיכת נתיבי השייט לבטוחים הייתה עבורה למשימה ראשונה במעלה. כעת היא לא יכלה עוד לתמוך בפריוואטירים חופשיים שנעו בים הפתוח והיוו מטרד לאניות הסוחר וכך החלה התנופה האנגלית למיגור השוד הימי והפריוואטיריות. חוקים נגד הפיראטיות חוקקו בלונדון ואנגליה דרשה מרבים מהם, שפעלו מטעמה, להפסיק את פעילותם.

המלך פקד על הבוקנירים לנטוש את שוד הים ולשרת בצי הסוחר של מולדתם. שודד הים הוכרז כפורע חוק וכראוי לעמוד התלייה. יחד עם זאת איבדו 40,000 חיילים, בהם גם ספנים פרטיים, את תעסוקתם ומשכורתם. רבים הניפו את דגל “ג’ולי רוג’ר” (Jolly Roger), המעוטר בגולגולת ועצמות המוצלבות, על רקע שחור.[8] והפכו לפיראטים- פריוואטירים עצמאיים שראו גם באניות מדינתן קרבן לגיטימי לשוד. קהילות הבוקאנירים היו כר פורה לצמיחת תופעת השוד הימי ואיים רבים העמידו נמלי יציאה ופריקה של אניות פיראטים.

ג’ולי רוג’ר, דגל שודדי הים. באדיבות wikipedia

רבים מהם התיישבו בג’מייקה והפכו במהרה לפיראטים. בעיניהם היו עדיין ספינות הסוחר הצרפתיות והספרדיות כשירות לשוד. הם הביכו את חצר המלכות האנגלית, שכן שגרירי המדינות הנפגעות הגישו מחאות חריפות על שאנגליה אינה מכבדת את חוזה השלום של שנת 1713. משום כך שלח המלך את ציי המערכה לפעולה נגד הבוקאנירים ואלו ענו בשוד ספינות אנגליות.

ב-24 ביולי 1715, יצא צי של 11 ספינות אוצר ספרדיות מהוואנה שבקובה לעבר ספרד ונקלע לסערה. הצי התרסק על חופי פלורידה ואוצרו שקע בחלקו בים וחלקו על החוף. הספרדים הצליחו לאסוף ולשלות את מרבית האוצר וחלקו אוחסן בבקתה על החוף ונשמר בידי שישים חיילים. השמועה הגיעה לפורט רויאל, וכוח של 300 שודדי ים בראשות הנרי ג’נינגס פשט על החוף, הניס את השומרים וזכה בשלל עצום. כששבו לג’מאייקה נאסרה עליהם הכניסה, על אף שניסו לשחד את המושל כבעבר. לפיכך הפליגו וקבעו את מושבם באיים ניו פרובידנס מקבוצת איי הבהאמה. אלו הפכו למושבות פיראטים, שחיו חיי תענוגות ועושר.

שחור הזקן

מושבות הפירטים משכו אליהן מתיישבים חדשים, ביניהם גם שודד הים הנודע “שחור הזקן”, השם בו נתפרסם אדוארד טיץ’, במאה ה-18. במהלך חייו  הכניע יותר מ-40 וניות, והרג מאות בני אדם. הוא נחשב לאחד הפירטים האמיצים ביותר שחיו אי פעם. הופיע לראשונה בתעודות היסטוריות משנת 1717 כמפקד של ספינה חד-תורנית בבהאמה. ב-28 בספטמבר 1717 הוא התקיף את הספינה הצרפתית הגדולה “פאפואז”, שהייתה בעלת עשרים תותחים וצוות גדול, בקרבת האי סנט וינסנט. בספינתו של שחור הזקן היו תותחים קטנים יותר שכן מטרתם לא הייתה להטביע ספינות אלא להכניען לצורכי שוד. טקטיקת ההפחדה היא זו שהקנתה לו את הצלחתו הגדולה. כדי להפחיד אנשים ששטו בספינות אחרות, הוא הניף דגל שחור ועליו שדון אוחז קלשון שגופו שלד ואנשיו היו פורצים בצעקות ובאיומים כלפי השטים בספינות שתקפו. הוא עצמו הסתיר מתחת לכובעו שורת גפרורים ופתילי השהיה. אלו העלו עשן סמיך סביב ראשו וזקנו העבות. הוא נחשב לאחד הפיראטים הכי מסוכנים ונבזיים שאי פעם ידע הים.

שחור הזקן.
Black beard
באדיבות Wikipedia

הוא לא הסתפק בשוד ספינות סוחר המפליגות בים, אלא נחת לעתים על החוף וערך פשיטות על מטעי קרוליינה. חזותו הייתה מאיימת: הוא היה גבה קומה (1.94 מ’), מגושם, שעיר ונודע בזקנו העבות והמטופח, אותו נהג לחצות אותו לשנים ולקשור את קצותיו לאוזניו, בסרטים צבעוניים. הוא הוא היה אוחז שני אקדחים בשתי ידיו בנוסף לחרבות שעל מותניו. הוא הטיל מורא אפילו על אנשיו אשר טענו כי הוא השטן בהתגלמותו.

שחור הזקן היה איש משכיל ויודע קרוא וכתוב, והנהיג על ספינותיו דמוקרטיה מלאה. מנהיגות הספינה, כולל הוא, נבחרו בהצבעה, ונערכה הצבעה על כל נושא בספינה. כאשר נכנעה לו הספינה “קונקורד”, הוא שדד את תכולתה אך גם גזל את הספינה עצמה. לראשונה הייתה ספינה כה גדולה ובעלת עצמה בשירות שודדי ים. שחור הזקן אף הגדיל את חימושה ל-40 תותחים, ושינה את שמה ל”נקמת המלכה אן”, זכר למלחמת המלכה אן, ששמה קץ ללגיטימיות של העיסוק בשוד ימי בקריביים מצד הכתר האנגלי. באחד הימים נתקלה “נקמת המלכה אן” בספינת המערכה הבריטית “סקרבובו”, שתפקידה היה להבטיח את נתיבי הים באזור החוף האמריקאי מפני פירטים. . במקום לסגת , הוא תקף אותה וזו נאלצה לברוח.

במאי 1717, בהיותו במפרץ הונדורס, הבחין בספינת שודדים שהניפה דגל שחורץ הוא נוכח שמפקדה של השודדת היה בונט, קצין לשעבר בחיל הרגלים של הוד מלכותו, שאיבד את נכסיו והפך לשודד ים ולספינתו קרא הנקמה”. השנים החלו לשתף פעולה ובהמשך ניצודו ספינות נוספות.

בין נובמבר 1717 למאי 1718 לכד שחור הזקן בין 16 ל-18 ספינות. הצי שלו מנה כעת 4ארבע ספינות ו-400 אנשי צוות. במאי 1718 עשה שחור הזקן צעד שטרם נראה מצד כנופיות שודדי הים: הוא הטיל מצור על נמל צ’ארלסטון בדרום קרוליינה ולכד כל ספינה שיצאה ממנו. כמו כן לקח בני ערובה ודרש כופר עבור שחרורם. אחד מבני הערובה היה סמואל ראג, מבכירי העיר. לאחר מכן המשיך עם צוותו לצפון קרוליינה, אך ב”מפרץ המפרש” עלתה הספינה “נקמת המלכה אן” על שרטון ועמדה לטבוע. שחור הזקן ואנשיו המקורבים ביותר עברו לספינת הצלה ועמם רוב אוצר הספינה, תוך שהם נעזרים באנשי הצוות האחרים, שסמכו על יושרו ונאמנותו של מנהיגם. אולם הוא ברח עם מקורביו לאי אוקרקוק, תוך שהוא נוטש את אנשי צוותו למוות. באי הקים מושבה קטנה עם צוותי ספינותיו האחרות. ישנם טענות כי שחור הזקן העלה את ספינתו בכוונה על השרטון, ותכנן את הכול מראש כדי לצמצם את צוותו בצורה משמעותית כך שרק קרוביו והאנשים שעליהם הוא סומך יישארו איתו.

שחור הזקן.

בנובמבר 1718 שלח אלכסנדר ספוטסווד, מושל וירג’יניה, צי קטן ומצויד בראשות קפטן מיינארד , כדי ללכוד את שחור הזקן. מטרת המבצע הייתה נקמה בו, כמו גם רצון להחרים את השלל הגדול שצבר. למיינארד היה יתרון מספרי: הוא פיקד על 60 אנשים, לעומת שחור הזקן שפיקד על 19. שחור הזקן ביצע הטעיה ומשך את שתי ספינותיו של מיינארד אל עבר שרטון של קרקע רדודה. מיינארד עצמו עלה על שרטון בעוד ספינתו השנייה נמלטה לים. אנשי מיינארד השליכו את כל ציודה הבלתי הכרחי לים וכך שחררו אותה מן השרטון, ואז ביצעו תכסיס מחוכם. שתי ספינותיו של שחור הזקן נערכו מולם וירו אש כבדה על הספינה. כשחדלו לירות ראו על הסיפון למשך מספר דקות רק את מיינארד ועוד אדם אחד נוסף. הם התחברו באנקולים לספינה וטיפסו עליה אך אז רקע מיינארד ברגלו ואנשי צוותו עלו לסיפון מפנים הספינה ותקפו את שחור הזקן ואנשיו. בקרב פנים אל פנים ירה מיינארד בשחור הזקן, ואחד מאנשי צוותו פגע בחרב בעורפו. מילותיו האחרונות של שחור הזקן היו: “לא אחוס על איש ולא אבקש שיחוסו עלי!”. מיינארד ערף את ראשו וחזר עטור ניצחון כשראשו של שחור הזקן תלוי על חרטום ספינתו, וצוותו שבוי בידיו. מותו של שחור הזקן היה צעד חשוב למיגור השוד הימי בקריביים.

הים הקריבי. צילום: גילי חסקין

אן בוני ומרי ריד

אן בוני (Anne Bonney ) הייתה בת עשירים, בִּתו של בעל מטעים מצ’ארלסטאון, דרום קרולינה. אישה נשואה שחיפשה הרפתקאות ומצאה אותן בניו-פרובידנס, מושבת השודדים.

ב-1718 הגיעה לשם והכירה את השודד הידוע ג’והן רקהאם, שנודע בכינוי ג’והן “הבד” רקהאם, על שום בגדיו הצבעוניים והמבריקים וגנדרנותו הרבה. היא התאהבה בו. מושל ג’מאיקה הבריטי איים לעצור אותה ולהלקותה, אם לא תחזור לבעלה וכדי להימנע מכך, הצטרפה לרקהאם כשודדת ים.

    אן בוני   (1720-1697)  מתוך ספרו שk קפטיין צ’ארלס ג’ונסון
Captain Charles Johnson’s
General History of the Pyrates (1st Dutch Edition, 1725)

ב- 1719 פשטו רקהאם ובוני על ספינה הולנדית, אנשיה נכנעו, וכנהוג, הוצע להם להצטרף לצוות אוניית השודדים. בין היתר הצטרף לצוות מרק ריד, שהצטיין כלוחם נועז וימאי מעולה. עד מהרה נרקמו יחסי קרבה בינו לבין אן בוני, מה שעורר את חמתו של ג’והן רקהאם. בעימות שפרץ ביניהם התגלתה אמת מדהימה: מרק ריד הוא בעצם אישה, מרי ריד! מאז ילדותה הייתה לבושה כבן, שירתה על ספינות מלחים כנער שרת, ומאוחר יותר כמלח. בתקופה זו למדו מעצמות הים להילחם ביעילות בשודדים, ומדי שנה נתלו בין 200 ל-300 שודדים. ב- 22 לאוקטובר 1722 עגנה ספינת הנשים של אן בוני ומרי ריד בנמל “דריי הרבור” בג’מאיקה.  הגברים השתכרו לחלוטין ורק הנשים נשארו פיכחות.  ספינת שיטור בריטית בפיקוד קפטן ברנט גילתה אותם, ומשסירבו להיכנע, ירתה עליהם ופגעה במוט המפרש המרכזי. צוות השודדים של הספינה המושבתת נעצר והובא למשפט בספאניש טאון, ג’מאיקה. הגברים נידונו לתליה, אך הנשים טענו שהן בהיריון ואין להעניש את עובריהן. הטענה התקבלה והן הועברו לתא כלא עד שיילדו. מרי ריד מתה בשעת הלידה, בעוד אן בוני נעלמה לחלוטין מהרישומים, ואינה מופיעה עוד בשום מסמך רשמי. מעריכים כי אביה העשיר ובעל ההשפעה חילץ אותה ודאג למחוק את עברה המפוקפק.

במקביל לאן בוני,  פעל בקאריביים שודד הים ברתולומיאו רוברטס, הוא “רוברטס השחור”, מגדולי שודדי הים בקאריביים, ששדד בימי חייו כ- 400 ספינות.  מותו סימל את תחילת הקץ של עידן שודדי הים, ועשרות שנים אחר כך, נעלמה התופעה כליל.

הים הקריבי. צילום: גילי חסקין

הערות

 [1] כשחזר מורגן לג’מייקה הופתע לגלות כי אנגליה העמידה את דודו (אדווארד מורגן) בראש המשמר האחראי על האי. תחתיו יכול היה מורגן לפעול כפיראט ללא סכנות. לאחר שמת אדווארד, מושל ג’מייקה הציע למורגן להחליף את דודו בתפקיד ראש המשמר של פורט רויאל (1688). מורגן היה אז סגן אדמירל ופיקד על צי של 15 ספינות. באותו הזמן נבחר מורגן על ידי הפיראטים להחליף את אדווארד מאנספילד, מפקד כל פעילויות הפיראטים בג’מייקה. מורגן בחר בשתי האופציות, ו

[2] C. H. Haring, Bucanirs of the West Indiaes in the 17^th Century, 1910

[3] שודדי שבעת הימים עמ’ 80-90

[4] “William Kidd”. UXL Encyclopedia of World Biography. 2003. Retrieved 13 December 2007

[5] הסכם רייסווייק  (הולנדית: Vrede van Rijswijk) היה ההסכם שסיים באופן רשמי את מלחמת תשע השנים, שבה נלחמה צרפת מול הברית הגדולה של אנגליה, ספרד, האימפריה הרומית הקדושה והרפובליקה ההולנדית. המשא ומתן לניסוח ההסכם החל בחודש מאי 1697.  הנציגים הצרפתים פעלו מהמטה שלהם בהאג, ובנות הברית פעלו מדלפט. הוועידה המכריעה נערכה בהֶאוּס טֶר ניוּבּוּרך בעיירה רייסווייק שבהולנד, הנמצאת בין האג לדלפט. ההסכם נחתם ב-20 בספטמבר  1697 (מתוך ויקיפדיה).

[6] פרצה ב-1702. בעקבות פרוץ מלחמת הירושה הספרדית באירופה ב-1701, התלקחו עימותים בין הבריטים לבין הצרפתים ובעלי בריתם הספרדים גם בזירה האמריקנית. ב-1710 כבשו הבריטים שוב את פורט רויאל ואת אקדיה, והאזור הפך למחוז הבריטי נובה סקוטיה.

.

[7] ב-1713 נחתם הסכם אוטרכט בו ויתרו הצרפתים על ניופאונדלנד ועל אזור מפרץ הדסון לטובת בריטניה. בעקבות המלחמה הושם הקץ ללגיטימיות של שודדי הים הקאריביים

[8] רוג’ר העליז (מאנגלית: Jolly Roger) הוא השם שניתן למגוון דגלים אשר הונפו כדי לסמן את צוותה של ספינה מסוימת כשודדי ים. דגל רוג’ר העליז המפורסם ביותר כיום הוא היסטורית, הדגל הונף על מנת לגרום לקורבנות שודדי הים להיכנע במהירות, אף שמרבית שודדי הים הניפו דגלים ידידותיים על מנת להטעות את אויביהם. מקור השם של הדגל בצרפתית: “רוז’ העליז” – היינו “הדגל האדום העליז” מאחר שהדגלים הראשונים היו אדומים. מרבית הדגלים היו בצבע שחור בלא סמל הגולגולת והעצמות, ורק שני שודדי ים ובהם שודד הים אדוארד אינגלנד עשו שימוש בדגל זה. תומאס דין הניף דגל שחור שעליו זרוע לבנה האוחזת בחרב, ושחור הזקן נשא דגל שעליו ציור של שלד האוחז בידו חנית הדוקרת לב מדמם. לאחר ירידת כוחם של שודדי הים, מספר יחידות צבאיות השתמשו בדגל רוג’ר העליז, לרוב בעיצוב הגולגולת והעצמות המוצלבות, כדגל לסימון היחידה או כדגל ניצחון המייחס להם את הקשיחות והאכזריות המפורסמת של שודדי הים (מתוך ויקיפדיה).