כתב: גילי חסקין, ‏06/07/2026

ראו קודם: הקראים בליטא: מוצא, מאפיינים, תולדות  ;

תולדות יהודי ליטא. מצגת על תולדות יהודי ליטא

תקציר

במשך דורות, סיפור הגעתם של הקראים לליטא נארג כסיפור של חסות מלכותית קדומה וגבורה צבאית בשדות הקרב. המסורת הקהילתית, שנתמכה במסמכים היסטוריים שהוצגו כעתיקים ובלתי מעורערים, העניקה לקהילה בטרוקאי יוקרה של דורות רבים וקשר עמוק לשליט הנערץ, ויטאוטאס הגדול. אלא שמאחורי הקלף המצהיב והכיתוב העברי הקדום מסתתרת לעיתים מציאות מורכבת הרבה יותר – כזו שבה זיופים מתוחכמים, תעמולה אידיאולוגית וצורך פוליטי של חוקרים בעלי השפעה, עיצבו מחדש את הזיכרון הקולקטיבי.

האם ייתכן שכתב-הזכויות המפורסם מ-1388 הוא לא יותר מ”השתלת” היסטוריה מבריקה? האם עדותם של הקראים בקרב גרונוואלד היא זיכרון חי, או שמא הד פיקטיבי של פולמוסים דתיים עתיקים? באמצעות מחקרו החדשני של רפאל ויטקובסקי, אנו יוצאים למסע בלשי היסטורי המפרק את המיתוס לגורמים, וחושף כיצד הקהילה הקראית בליטא לא נולדה מתוך צו מלכותי מהיר, אלא עוצבה בתהליך מרתק של הסתגלות, מאבק משפטי וחיפוש אחר מקום עצמאי במרחב הליטאי המורכב.

השאלות המרכזיות

המאמר מבקש להשיב על חמש שאלות יסוד הנוגעות לראשיתה של הקהילה הקראית בליטא, להתפתחות הזיכרון ההיסטורי שלה ולדרכי עיצובו במחקר המודרני:

• מתי וכיצד נוסדה הקהילה הקראית בליטא, ומה ניתן לדעת כיום על ראשית התיישבותה על סמך המקורות ההיסטוריים?
• כיצד התפתח המיתוס שלפיו ויטאוטאס הגדול העניק לקראים כתב זכויות כבר בשנת 1388, ומה היו מקורותיו ההיסטוריים?
• כיצד הצליח אברהם פירקוביץ’ לעצב מחדש את ראשית תולדות הקהילה הקראית, ומדוע התקבלו מסקנותיו במשך שנים רבות כמעט ללא ביקורת?
• באילו כלים מתודולוגיים מפריך המחקר המודרני, ובראשו מחקרו של רפאל ויטקובסקי, את הכרונולוגיה המסורתית ואת האותנטיות של כתבי הזכויות שיוחסו לקראים?
• מה היה מעמדם המשפטי של הקראים בדוכסות הגדולה של ליטא, ומה הייתה משמעותו של כתב הזכויות משנת 1441 להתפתחות הקהילה ולמעמדה האוטונומי?
• כיצד השתלבו הקראים בחברה הליטאית, ובה בעת שמרו על זהותם הדתית, התרבותית והקהילתית ועל זיקתם לעולם הקראי הרחב?
• כיצד התפתחה במאה התשע־עשרה תפיסת הזהות הלאומית הקראית, ומה היה חלקם של אברהם פירקוביץ’ ושל האליטה הקראית בעיצובה?

כיצד התפתח המחקר ההיסטורי על ראשית הקראים בליטא – מן המסורת הקראית, דרך ביקורתם של הרכבי וקוניק, ועד למחקריהם של ויטקובסקי, אכייזר, קיזילוב וחוקרים בני זמננו?

מה מלמדת פרשת הקראים בליטא על היחסים שבין מסורת, זיכרון קולקטיבי, בניית זהות, היסטוריוגרפיה וביקורת המקורות?

באיזו מידה משמש סיפורה של הקהילה הקראית בליטא מקרה מבחן להבנת האופן שבו נוצרים מיתוסים היסטוריים, וכיצד יכול המחקר הביקורתי לשנות תפיסות שהתקבעו במשך דורות?

מבוא:

סוגיית ראשיתה של הקהילה הקראית בליטא היא מהמקומות המובהקים שבהם הזיכרון הקולקטיבי והנרטיב ההיסטורי נעים במסלולים מקבילים, ולעיתים אף סותרים. במשך דורות, התקבלה ללא עוררין התפיסה כי הדוכס הגדול ויטאוטאס[1]. הביא את הקראים, מחצי האי קרים אל טרוקאי, בסוף המאה הארבע-עשרה, והעניק להם כבר בשנת 1388 כתב זכויות שהניח את היסוד למעמדם המיוחד. מסורת זו התקבעה לא רק בתודעתה של הקהילה עצמה, אלא גם במחקר ההיסטורי, עד שהייתה לחלק בלתי נפרד מן הנרטיב המקובל על ראשית הקראות הליטאית.

אולם, ביקורת המקורות שהתפתחה במחקר המודרני חשפה תמונה מורכבת בהרבה. מסמכים שנחשבו במשך שנים לעדות היסטורית מוצקה התבררו כהעתקות מאוחרות או כזיופים מכוונים, מסורות שהתקבלו כאמת היסטורית נחשפו כבעלות אופי אפולוגטי, וחוקרים שבו ובחנו את המקורות הארכיוניים מתוך גישה ביקורתית, שהבחינה בין זיכרון קולקטיבי לבין מציאות היסטורית. במיוחד בולטת תרומתו של ההיסטוריון הפולני רפאל ויטקובסקי, שהראה כיצד נבנתה הכרונולוגיה המקובלת וכיצד ניתן לשחזר, מתוך העדויות האותנטיות, את ראשית ההתיישבות הקראית בליטא ואת תהליך התגבשותה של הקהילה.

הקהילה הקראית בליטא מהווה מקרה בוחן יוצא דופן בתולדות העם היהודי באירופה. הייתה זו קהילה קטנה, שהתבדלה מבחינה דתית מן היהדות הרבנית, אך הצליחה במשך קרוב לחמש מאות שנה לשמר זהות דתית, חברתית ותרבותית מובחנת. בתוך המרחב הרב-לאומי והרב-דתי של הדוכסות הגדולה של ליטא בנו הקראים מערכת קהילתית עצמאית, שנהנתה ממעמד משפטי ייחודי, מאוטונומיה נרחבת ומיחסי אמון עם השלטון. שילוב נדיר זה של נאמנות פוליטית, התבדלות דתית וניהול עצמי העניק להם מעמד שאין לו כמעט אח ורע בקרב קהילות יהודיות באירופה של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת.

כפי שעולה מן המחקר העדכני, ובראשו עבודותיו של ויטקובסקי, ראשיתה של הקהילה שונה במידה רבה מן המסורת שהשתרשה במשך מאות שנים. התמונה המצטיירת כיום היא של הגעה לליטא בעקבות מסעותיו הצבאיים של ויטאוטאס בשנים 1397–1398. אחריה חיו הקראים תקופת ביניים ממושכת ללא מעמד משפטי מוגדר, ורק בשנת 1441 הוענק כתב-הזכויות המכונן בידי קזימייז’ יגיילונצ’יק, שהכיר בהם לראשונה כקהילה אוטונומית בעלת מסגרת משפטית וכלכלית עצמאית. תהליך זה מלמד לא רק על תולדותיה של קהילה קטנה, אלא גם על האופן שבו נבנים מיתוסים היסטוריים, כיצד הם משתרשים בזיכרון הקולקטיבי, וכיצד מחקר ביקורתי עשוי לשנות מן היסוד את הבנת העבר[2]..

מטרתו של חיבור זה היא להתחקות אחר התפתחותה של הקהילה הקראית בליטא מראשיתה ועד להתגבשות מוסדותיה, תוך הבחנה בין מסורת היסטורית לבין ממצא היסטורי מבוסס. מעבר לתיקון הכרונולוגי, מבקש המחקר להציג את התנאים המדיניים, המשפטיים והחברתיים שאפשרו לקהילה זעירה לשרוד לאורך מאות שנים ולשמור על ייחודה בתוך אחת המדינות הרב-אתניות והמורכבות ביותר באירופה.

אולם סיפורה של הקהילה אינו מסתיים בתקופת פריחתה. דווקא הייחוד ההיסטורי שעיצב את זהותה עתיד היה לעמוד למבחן בשעה האפלה ביותר בתולדות אירופה. שאלת מוצאם, מעמדם הנפרד והמיתוסים שנרקמו סביב ראשיתם עתידים היו לקבל משמעות חדשה, הרת גורל, בתקופת השלטון הנאצי. משום כך, המאמר הבא יעסוק בגורל הקראים בליטא בתקופת השואה, ויבחן כיצד השפיעו תפיסות היסטוריות ואתניות – חלקן מבוססות וחלקן פרי מיתוסים שנבנו במשך דורות – על מאבק ההישרדות של הקהילה ועל האופן שבו נתפסו הקראים בעיני השלטונות הנאציים.

ראו באתר זה: הקראים והשלטון הנאצי

על פי המסורת הקראית ועל פי מקורות היסטוריים אחדים (שנויים במחלוקת),  יצאו מקהילות קרים קבוצות שהתיישבו בדוכסות הגדולה של ליטא בסוף המאה הארבע-עשרה, בעקבות מסעותיו של ויטאוטאס הגדול המסורת הקראית מייחסת לו את הבאתן של משפחות קראיות וטטריות מחצי האי קרים לטרוקאי (Trakai) בסוף המאה ה-14, אם כי היקפה ואופייה של התיישבות זו עדיין נתונים לוויכוח במחקר .

מחקרו של רפאל ויטקובסקי משמש אמנם בסיס מרכזי לדיון המוצג כאן, משום שהוא מציע את הביקורת המקיפה והשיטתית ביותר על הכרונולוגיה המסורתית של הקהילה הקראית בליטא ועל האותנטיות של כתבי הזכויות שיוחסו לה. עם זאת, מסקנותיו אינן ניצבות בחלל ריק, אלא משתלבות במגמה רחבה יותר של המחקר בן זמננו.  מסקנותיו משתלבות במסורת ארוכה של מחקר ביקורתי, שהחלה כבר במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, כאשר חוקרים בחנו מזוויות שונות את תולדות הקראים בליטא, בפולין ובקרים, את התפתחות זהותם הקולקטיבית ואת מקומם בחברה הרב־אתנית של מזרח אירופה. ויטקובסקי נשען על תרומתם של חוקרים אלה, אך מוסיף לה רובד חדש באמצעות בחינה שיטתית של כתבי הזכויות, המסמכים המשפטיים והמסורת הכרונולוגית של הקהילה הקראית, תוך שימוש בכלי ביקורת המקורות, הפלאוגרפיה והפילולוגיה. בכך אין הוא מציע נרטיב חלופי בלבד, אלא בוחן מחדש את אחד מסיפורי היסוד של הקראות בליטא לאור ממצאיו של המחקר ההיסטורי המודרני. לפיכך, מאמר זה אינו מבקש להציג את מסקנותיו של חוקר יחיד, אלא לשקף את התפתחותו של המחקר ההיסטוריוגרפי בנושא ואת התגבשותה ההדרגתית של התמונה המחקרית העדכנית[4].

גם המחקר על ראשית הקהילה הקראית בליטא עבר התפתחות ארוכה, המשקפת את השינוי שחל במתודולוגיה של המחקר ההיסטורי. במשך שנים רבות התקבלה המסורת הקראית, שלפיה הביא הדוכס ויטאוטאס את הקראים לטרקאי לאחר מסעו לקרים בשנת 1397–1398, כמעט ללא עוררין. מסורת זו נשענה במידה רבה על כתבי היד, הכתובות והמסמכים שאסף אברהם פירקוביץ’ (Abraham Firkovich) במאה התשע־עשרה, אשר נתפסו במשך שנים כמקורות אותנטיים. כבר במחצית השנייה של אותה מאה החלו חוקרים כדוגמת אברהם הרכבי (Abraham Harkavy)[5] ואריסט קוניק (Arist Kunik) [6]להצביע על קשיים כרונולוגיים ועל סימנים המעוררים ספק באמינותם של חלק מן הממצאים שיוחסו לפירקוביץ’, אולם ביקורתם התקבלה בזהירות ולא ערערה את התמונה המקובלת. במהלך המאה העשרים העמיק המחקר הפולני והליטאי את ההיכרות עם תולדות הקראים באמצעות עבודותיהם של החוקר הפולני  תדאוש קובלסקי (Tadeusz Kowalski), [7] החוקרת הליטאית הלינה קובצקאיטה (Halina Kobeckaitė) [8]וחוקרים נוספים, ובהמשך הרחיבו מיכאל קיזילוב (Mikhail Kizilov), גולדה אכייזר (Golda Akhiezer) [9] ודן ד’ י’ שפירא (Dan D. Y. Shapira) [10]את הדיון בזהותם, בתרבותם ובהיסטוריה החברתית של הקראים במזרח אירופה. עם זאת, רק מחקרו של רפאל ויטקובסקי (Rafał Witkowski), שהתבסס על בחינה מחודשת של מכלול המקורות הכתובים, הנוסחים המשפטיים, העדויות הפלאוגרפיות וההקשר ההיסטורי, הציע ביקורת שיטתית ומקיפה של הכרונולוגיה המסורתית ושל כתבי הזכויות שעליהם נשענה. בכך הוסט מוקד הדיון מן השאלה “מתי הגיעו הקראים לליטא?” אל השאלה הרחבה יותר: כיצד ומדוע נוצרה המסורת ההיסטורית המקובלת, ומה ניתן ללמוד ממנה באמצעות ביקורת המקורות המודרנית[11].

סיפורה של הקהילה הקראית בליטא אינו עוסק רק בראשיתה של קהילה אחת, אלא משמש מקרה מבחן להבנת יחסי הגומלין בין זיכרון קולקטיבי, מסורת קהילתית, היסטוריוגרפיה וביקורת המקורות. הוא מדגים כיצד נרטיבים היסטוריים מתגבשים, זוכים למעמד של אמת מוסכמת ולעיתים אף שורדים דורות רבים, עד שבחינה מחודשת של המקורות מאפשרת להעריכם מחדש.

זיוף פירקוביץ’: כיצד “הוקדמה” ההיסטוריה הקראית

אברהם פירקוביץ’, האספן והחוקר הקראי הנודע של המאה התשע-עשרה, לא הסתפק בתיארוך המקובל. הוא ביקש להראות שהקהילה הקראית בטרוקאי קדומה עוד יותר, ולשם כך “גילה” כתב-זכויות (פריווילגיה) שהוענק כביכול על ידי ויטאוטאס לקהילה היהודית בטרוקאי כבר בשנת 1388 — כלומר כתשע שנים לפני מסע המלחמה שבו הובאו הקראים לליטא כלל. מסמך זה התקבל במשך עשרות שנים כאמין, ואף שולב בכתבי היסטוריונים פולנים כבר במאה התשע-עשרה. אלא שבדיקה קפדנית העלתה כי טקסט הפריווילגיה זהה כמעט מילה במילה לכתב-זכויות ידוע שהוענק לקהילת בריסק (ברסט) באותו תאריך בדיוק — ונראה שפירקוביץ’ פשוט החליף את שם העיר. אולם יצירתיותו של פירקוביץ’ לא נעצרה במסמכים: בבואו לעצב את ההיסטוריה הפיזית, הוא לא בחל בזיוף מצבות.

בחלק מן הכתובות והקולופונים שגילה, ואף במספר מצבות, ערך שינויים או זייף תאריכים, במטרה לבסס את הטענה שהקראים ישבו בקרים עוד לפני חורבן הבית השני, ובכך להפריך את ההאשמה הנוצרית כי היו שותפים לצליבת ישו. יתרה מזאת, מבדיקה היסטורית עולה כי טרוקאי כלל לא הייתה בשליטת ויטאוטאס בשנת 1388 (היא הייתה אז בידי הנסיך סקירגילה), כך שמבחינה עובדתית גרידא לא הייתה בכוחו להעניק לה זכויות באותה שנה. מדובר, אם כן, באחד מני זיופים רבים שיוחסו לפירקוביץ’ — לצד זיוף תאריכים על מצבות עתיקות בעיר קירק-אור בקרים[12].

שיטותיו היו מתוחכמות ומעוררות השתאות: לעיתים הוא חקק תאריכים מוקדמים על גבי מצבות עתיקות קיימות שתוכנן נמחק, ובמקרים אחרים הוא השתמש באבנים עתיקות שאותן עיבד מחדש והוסיף עליהן כיתוב בכתב עברי קדום או ב’סגנון עתיק’, כדי להעניק להן נופך של אותנטיות רבת שנים. בזכות מיומנותו הרבה והיכרותו העמוקה עם הכתב העברי על סגנונותיו השונים, הוא הצליח להטעות דורות של חוקרים ולהפוך את בתי העלמין בקרים ל’עדות אילמת’ שתמכה בתיאוריות הכוזריות שלו — זיופים שהתגלו במלוא היקפם רק בבדיקות מודרניות קפדניות[13].

כדי להבין את מפעלו של אברהם פירקוביץ’, יש למקם אותו בהקשר האינטלקטואלי של אירופה במאה התשע־עשרה. תקופה זו עמדה בסימן עלייתן של הלאומיות הרומנטית ושל ההיסטוריוגרפיה המודרנית, אשר ראו בעבר ההיסטורי מקור מרכזי ללגיטימציה של עמים, לשונות וקהילות. ברחבי אירופה ביקשו עמים וקבוצות מיעוט לעצב לעצמם “עבר לאומי” מפואר באמצעות איסוף כתבי יד, כרוניקות, מסורות בעל־פה, מצבות ומסמכים עתיקים, ולעיתים אף באמצעות פרשנות יצירתית או זיוף של מקורות. גם הקהילה הקראית, שחיפשה להגדיר את ייחודה באימפריה הרוסית ולהבטיח את מעמדה המשפטי והחברתי, הושפעה ממגמות אלה. במסגרת זו ביקש פירקוביץ’ להעניק לקראים עבר קדום ועצמאי, שיבדל אותם מן היהדות הרבנית ויציגם כקהילה בעלת זהות היסטורית רציפה ונבדלת. מפעלו לא היה אפוא חריג בנוף האינטלקטואלי של זמנו, אלא ביטוי מובהק לשילוב שבין מחקר, עיצוב זיכרון קולקטיבי ובניית זהות לאומית – גם אם חלק מן האמצעים שנקט אינם עומדים במבחני המחקר ההיסטורי המודרני[14].

השאלה המתבקשת היא כיצד הצליח אברהם פירקוביץ’ לשכנע דורות של חוקרים באמינות ממצאיו. התשובה נעוצה בשילוב של כמה גורמים. בראש ובראשונה, פירקוביץ’ היה אספן כתבי יד מן החשובים שפעלו במזרח אירופה במאה התשע־עשרה. במסעותיו ברחבי קרים, הקווקז והמזרח הקרוב אסף אלפי כתבי יד עבריים, קראיים ושומרוניים, מצבות, כתובות ומסמכים נדירים, ובכך תרם תרומה ממשית ויוצאת דופן להצלתם של מקורות היסטוריים רבים. יוקרתו כחוקר וכאספן העניקה אמינות גם לממצאים שהתבררו לימים כמזויפים או כמעובדים. נוסף על כך, כלי הביקורת שעמדו לרשות החוקרים באותה תקופה היו מוגבלים בהרבה מאלה המקובלים כיום. תחומי הפלאוגרפיה, הדיפלומטיקה וביקורת המקורות היו עדיין בראשית התפתחותם, ולא ניתן היה לבחון באופן שיטתי את גילם של כתבי יד, את נוסחיהם ואת ההקשר ההיסטורי שבו נוצרו. גם הגישה לארכיונים הייתה מצומצמת, והאפשרות להשוות בין עשרות נוסחים של אותו מסמך כמעט שלא הייתה קיימת. יתר על כן, רבים מן החוקרים בני התקופה נטו לייחס אמינות גבוהה למסמכים עתיקים ולמסורות קהילתיות, כל עוד לא נמצאה ראיה ברורה לסתור אותן. רק עם התפתחותה של המתודולוגיה ההיסטורית במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, ובעיקר במהלך המאה העשרים, התאפשרה בחינה ביקורתית של אוספיו של פירקוביץ’. מחקרים אלה הראו כי לצד תרומתו האדירה לשימור מורשתם הכתובה של הקראים, שילב פירקוביץ’ בחלק מן הממצאים תוספות, שינויים ולעיתים אף זיופים שנועדו לבסס את תפיסתו בדבר קדמותה ומעמדה הייחודי של הקהילה הקראית.

המחקר החדש: ויטקובסקי מפרק את המיתוס

הרקע המדיני-צבאי

אולם כפי שמראה במאמרו ההיסטוריון הפולני רפאל ויטקובסקי (Rafał Witkowski) מאוניברסיטת אדם מיצקביץ’ (Adam Mickiewicz University) בפוזנן (Poznań) — מאמר שכבר צוין לעיל בהקשר לשאלת מוצא הקראים (— חלק ניכר מהמחקר הקודם התבסס על מסמכים שאמינותם מעולם לא נבדקה כראוי, ועל פרשנויות שהועברו מדור לדור כמעט ללא ביקורת.

כדי להבין נכונה מתי ומדוע הגיעו הקראים לליטא, סוקר ויטקובסקי את מערכת היחסים הסבוכה בין הנסיכות הליטאית לבין שליטי האורדה הזהובה בסוף המאה הארבע-עשרה. הקשר הראשוני נוצר עוד בתקופת הנסיך יוגיילה[15], כאשר הצבא הליטאי כבש חלקים מדרום אוקראינה שהיו נתונים למרות הטטרים, ויצר קשר ישיר עם הח’אן ממאי[16]. לאחר תבוסת ממאי בקרב קוליקובו (1380)[17] מפני הנסיך דמיטרי ממוסקבה, עבר כס האורדה הזהובה לידי הח’אן טוקטמיש[18], שנתמך על ידי הכובש הגדול תימור לנג. אלא שברית זו בין טוקטמיש לתימור התפוררה בהדרגה למלחמה ממושכת: טוקטמיש צר על מוסקבה ב-1382, מרד בתימור ב-1391, ולבסוף הובס על ידו קשות בקרב נהר קונדורצ’ה[19]. לאחר תבוסה נוספת בקרב נהר טרק, נאלץ טוקטמיש לברוח אל שטחי הדוכסות הגדולה של ליטא, ושם התיר לו ויטאוטאס להישאר ואף פתח עמו במגעים מדיניים וצבאיים נגד הח’אן החדש, טימור קוטלוע[20].

יש להדגיש שהקשר בין מסעותיו של ויטאוטאס נגד טוקטמיש לבין הבאת הקראים לליטא מבוסס בעיקר על המסורת הקראית, ואינו ניתן לאימות מלא מן המקורות בני התקופה. המחקר המודרני, ובכללו ויטקובסקי עצמו, מניח קשר זה כהסבר ההגיוני ביותר בהעדר עדות ישירה אחרת — אך יש לזכור שמדובר בשחזור של “ההסבר הסביר ביותר”, ולא בעובדה מוחלטת המעוגנת במסמך בן אותה שנה.

במאמץ לחזק את מעמדו המדיני מול יוגיילה, מלך פולין ונסיך עליון של ליטא, יצא ויטאוטאס בשנת 1397 במסע צבאי מזרחה, שתחילתו בקייב והמשכו לאורך נהר הדון — מסע שבו נשבו חיילי אויב רבים, ובהם תומכי טוקטמיש שהובאו לליטא. בשנת 1398 המשיך הצבא הליטאי עד לחצי האי קרים, סביב העיר קאפה[21], שם נלקחו שבויים ושלל נוספים. זהו, לדעת ויטקובסקי (בהסתמך על העדויות ההיסטוריות והמסורת הקראית עצמה), האירוע שבו הובאו הקראים הראשונים לליטא — ולא קודם לכן. הוא מדגיש כי בניגוד לטטרים, שישבו בשטחים נרחבים בחצי האי קרים ובערבות הים השחור, נוכחות הקראים אושרה רק במספר מצומצם של מוקדים בקרים, כך שהזדמנות יחידה ומוגדרת בזמן — מסע 1397–1398 — היא ההסבר הסביר ביותר להעברתם לטרוקאי.

שנה לאחר מכן, ב-1399, ספג ויטאוטאס תבוסה קשה בקרב נהר וורסקלה מול הצבא הטטרי המרכזי[22] — תבוסה שבלמה לחלוטין את שאיפותיו להמשך התפשטות מזרחה. מאז ועד סוף ימיו לא חזר הצבא הליטאי למרחקים כאלה מזרחה. עובדה זו, קובע ויטקובסקי, מחזקת עוד יותר את המסקנה שההזדמנות ההיסטורית היחידה שבה יכלו הקראים להיות מובלים לליטא הייתה בדיוק בשנים 1397–1398.

שלוש הפרכות: מדוע כתב-הזכויות מ-1388 אינו אמין

כדי להבין את משמעותם של כתבי הזכויות שניתנו לקראים בליטא, יש למקמם בהקשר האירופי הרחב של ימי הביניים המאוחרים. ברחבי מרכז ומזרח אירופה נהגו שליטים להעניק לקבוצות אתניות, דתיות ומסחריות כתבי זכויות (privilegia), שנועדו להסדיר את מעמדן המשפטי, לעודד התיישבות, לפתח את הכלכלה ולחזק את שליטת השלטון באזורי הספר. כתבי זכויות אלה היו חלק ממדיניות רחבה של בניית המדינה (state-building): באמצעותם ביקשו השליטים למשוך אוכלוסיות שנחשבו מועילות מבחינה כלכלית, צבאית או מנהלית, להבטיח את נאמנותן ולשלבן במערך השלטוני, תוך מתן אוטונומיה מוגבלת בענייני דת, משפט ומינהל פנימי. כך זכו יהודי פולין כבר במאה השלוש־עשרה לכתב-הזכויות של בולסלב האדוק (Statute of Kalisz, 1264), אשר שימש יסוד למעמדם המשפטי במשך מאות שנים; ערי בוהמיה ומוראביה העניקו זכויות דומות לקהילות יהודיות ולמיעוטים אחרים; הארמנים בלבוב (Lwów/Lviv) נהנו מאוטונומיה משפטית וממוסדות שיפוט עצמאיים; וגם הטטרים שהתיישבו בדוכסות הגדולה של ליטא זכו במהלך המאות החמש־עשרה והשש־עשרה להכרה בזכויותיהם, בחופש פולחנם ובשלטון עצמי קהילתי. כתב-הזכויות שניתן לקראים השתלב אפוא במסורת אירופית רחבה של עיצוב יחסי הגומלין בין השלטון לבין קבוצות מיעוט. ייחודו לא היה בעצם קיומו, אלא בזהות הקהילה שקיבלה אותו ובמקום המרכזי שתפס לימים בעיצוב הזיכרון ההיסטורי של הקראות הליטאית[23].

הטענה שוויטאוטאס העניק לקראי טרוקאי (או ל”יהודי טרוקאי”, כפי שהם כונו במסמך) כתב-זכויות רשמי כבר בשנת 1388, התקבלה במשך דורות רבים כעובדה מוסכמת, למרות שהמסמך המקורי מעולם לא נמצא. הטקסט שהיה בידי החוקרים הגיע ממקור משני בלבד: כתב-אישור שהוציא הנסיך זיגמונט הזקן[24] ב-1507, ושתורגם לפולנית — כך נטען — על ידי מיכאל בלינסקי (Michał Baliński)[25], ומאוחר יותר פורסם מחדש בידי חוקרים נוספים, ובהם סטפן ברשדסקי (Stepan Bershadsky) ויֶז’י אוכמנסקי (Jerzy Ochmański).

ויטקובסקי בונה את הפרכת האותנטיות על שלושה נדבכים.

• ראשית, מבחינה עובדתית-כרונולוגית: בשנת 1388 טרוקאי כלל לא הייתה בשליטת ויטאוטאס, אלא בידי הנסיך סקירגילה, אחיו-יריבו. ויטאוטאס עצמו נמלט באותה עת אל אבירי הצלב הטבטוני, לאחר מותו הטראגי של אביו קייסטוטיס, וקיבל בחזרה את שליטתו על טרוקאי רק בשנת 1392, לאחר פיוס עם בן-דודו יוגיילה. לא ייתכן, אם כן, שוויטאוטאס יעניק זכויות לתושבי עיר שלא הייתה כלל בשליטתו. ראוי להוסיף כי הסכסוך בין ויטאוטאס לבין יוגיילה וסקירגילה על השליטה בטרוקאי ובליטא בכללה היה באותן שנים דינמי ורוחש במיוחד, עם היפוכי מזל תכופים בין הצדדים היריבים; עובדה זו רק מחזקת את חוסר הסבירות שבמתן זכויות רשמיות ומאורגנות דווקא באותה עת של חוסר יציבות שלטונית.
• שנית, מבחינה עובדתית-דמוגרפית: הקראים, כפי שהוכח לעיל, הגיעו לטרוקאי רק כעשור מאוחר יותר, במסגרת מסע 1397–1398 — כך שגם אם ויטאוטאס היה שולט בעיר ב-1388, לא היו בה כלל קראים שניתן להעניק להם זכויות.
• שלישית, ויטקובסקי מציין נקודה משפטית דקה אך מכרעת: קזימייז’ אינו מזכיר במסמכו ולו ברמז את כתב-הזכויות הקודם המיוחס לוויטאוטאס. לו היה קיים אכן מסמך קודם ותקף, מקובל היה שכתב-זכויות חדש יתייחס אליו — יאשרר אותו או ישנה אותו במפורש. העדרה המוחלט של כל התייחסות כזו הוא, לדעת ויטקובסקי, ההוכחה המשפטית המשכנעת ביותר לכך שמעולם לא היה כתב-זכויות קודם, ושקהילת הקראים בטרוקאי המתינה למעשה כארבעים וארבע שנה — מאז הגעתה ב-1397/98 ועד 1441 — עד לקבלת מעמד משפטי מוסדר ורשמי.

יתרה מזאת: הארכיונים הקראים עצמם, הן אלה השמורים כיום בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג והן אלה שבספריית האקדמיה הליטאית למדעים בווילנה, אינם מכילים כל עותק של כתב-הזכויות המיוחס — בניגוד מובהק לקהילה היהודית-הרבנית, שביקשה שוב ושוב במרוצת הדורות לקבל אישור מחודש לכתב-הזכויות האמיתי של ויטאוטאס. הקראים, לעומת זאת, פנו תמיד לאישור כתב-הזכויות של קזימייז’ משנת 1441 — עדות נוספת לכך שכתב-הזכויות מ-1388 מעולם לא היה חלק ממורשתם המשפטית האמיתית.

סוגיה רביעית, נלווית, אותה מפריך ויטקובסקי, היא הטענה — שהופיעה במקורות שונים החל מהמאה התשע-עשרה — כי גדוד קראי לחם לצד הצבא הפולני-ליטאי בקרב גרונוואלד (טננברג) המפורסם, ב-15 ביולי 1410, נגד אבירי הצלב הטבטוני[26]. הטענה מבוססת בעיקרה על ספרו של ההיסטוריון תיאודור נארבוט מ-1835, שציטט כרוניקה בווארית אנונימית מאמצע המאה החמש-עשרה. נארבוט, כפי שמדגיש ויטקובסקי, לא היה היסטוריון מקצועי במובן המודרני אלא חובב ואספן נלהב של ההיסטוריה הליטאית, וגרסתו כללה גם תיאור מוגזם של עשרות אלפי לוחמים טטרים שהשתתפו בקרב.

המקור לטענה זו הוא כרוניקה של אנדראס איש רגנסבורג[27], נזיר-כומר והיסטוריון בווארי בן המאה החמש-עשרה, שכתב כי המלך הפולני ניצח בקרב בסיוע “המון עצום של עובדי אלילים — טטרים, שומרונים (ליטאים ושמוגיטים[28], ככל הנראה), ואף יהודים”. ויטקובסקי מראה שיש להבין תיאור זה כחלק ממערכה תעמולתית-אידיאולוגית של אבירי הצלב הטבטוני ותומכיהם, שביקשו להכפיש את ניצחונו של המלך הפולני יוגיילה , בכך שיציגו את בעלי בריתו כקואליציה פסולה של לא-נוצרים: מוסלמים, פגאנים טריים שהמירו דתם רק לאחרונה, ואף “יהודים”. הוספת ה”יהודים” לרשימת האויבים המגונים, טוען ויטקובסקי, לא שיקפה כל עובדה צבאית אמיתית — שהרי אף לא אחד מכתבי-הזכויות שהוענקו לקראים על ידי נסיכי ליטא, לא בזמנו של ויטאוטאס ולא בזמן יורשיו, מזכיר ולו במשפט אחד שירות צבאי כלשהו מצדם, ואף לא כל התייחסות של הוקרה על תרומה קרבית. זאת, בניגוד מוחלט לטטרים, שחובת שירותם הצבאי בצבא הליטאי מתועדת בבירור אצל היסטוריונים אמינים, כמו יוהאנס דלוגוש[29]. מסקנתו החד-משמעית של ויטקובסקי היא שהשתתפות הקראים בקרב גרונוואלד היא אגדה מאוחרת, נטולת בסיס עובדתי, שמקורה בפולמוס אידיאולוגי בין הצדדים הלוחמים ולא בזיכרון היסטורי אמיתי.

במסגרת זו, השימוש במונח ‘שומרונים’ במקורות הבוואריים לא היה זיהוי אתני מדויק, אלא ככל הנראה טעות בזיהוי או הטעיה מכוונת שנועדה לקבץ תחת קטגוריה אחת את כל ה’אחרים’ הלא-נוצרים שלחמו לצד הפולנים. זיהוי זה, השגוי מיסודו, מחזק את הטענה כי אין לקשור בין המונח לבין הקראים; הקראים לא היו מעורבים בלחימה, והשימוש במושגים אלו היה כלי פולמוסי שנועד לעצב את תדמיתם של הלוחמים כ’ברברים’ בעיני העולם הנוצרי. ראוי להדגיש כי המונח ‘שומרונים’ עצמו היה שימוש טרמינולוגי נפוץ בכרוניקות אירופאיות של אותה תקופה, ששימש לתיוג כללי של ‘עובדי אלילים’ או של כאלה שאינם נוצרים אורתודוקסים או קתוליים, ולא בהכרח כזיהוי מדויק של הקבוצה האתנית-דתית המוכרת לנו כיום בשם זה; מכאן שגם הזיהוי המשוער עם הליטאים והשמוגיטים נותר, מטבע הדברים, בגדר השערה פרשנית בלבד ולא קביעה עובדתית ודאית.

כתב-הזכויות האמיתי: 1441

מסקנתו המרכזית והמכרעת של מחקר ויטקובסקי היא שכתב-הזכויות הראשון והאמין ביותר שהוענק לקראים כקהילה נפרדת לא נכתב ב-1388, אלא רק ב-6 במארס 1441, בידי הנסיך הגדול קזימייז’ יגיילונצ’יק[30]. זהו כנראה המסמך המכונן והאמין ביותר בתולדות הקראים בליטא — נקודת מפנה של ממש. הטקסט הלטיני של המסמך, ששרד בהעתק בפנקסי המדינה של הדוכסות הגדולה (המטריקה הליטאית)[31], פותח בהנמקה מפורשת: הנסיך מציין את מצוקתם ואת הנזקים שספגו לאחרונה “היהודים שלנו בטרוקאי”, ומביע רצון לשפר את מצבם. לשם כך הוא מעניק להם את חוק מגדבורג הגרמני — אותו חוק עירוני שהונהג כבר בווילנה, בטרוקאי הנוצרית ובקובנה — במלואו ובשלמותו, ולא בגרסה מקוצרת או חלקית[32].

ויטקובסקי מדגיש את החשיבות מרחיקת הלכת של צעד זה: קזימייז’ לא צירף את הקראים לקהילה העירונית הכללית הקיימת של טרוקאי, אלא אפשר להם למעשה להקים קהילה עירונית נפרדת ועצמאית, הפועלת אף היא לפי חוק מגדבורג המלא — מבנה משפטי ייחודי שלא היה לו אח ורע בכל רחבי הדוכסות הגדולה של ליטא. הקראים זכו לשופט משלהם (advocatus), שהיה כפוף ישירות לנסיך או לנציגיו, וסמכותו חלה על כל תיק משפטי — קטן כגדול — בהתאם לכללי חוק מגדבורג. שר-הפלך של טרוקאי ופקידיו נאסר עליהם להתערב בענייני הקראים, אלא במקרה של סכסוך בין קראי לנוצרי (ליטאי או רותני), ואז נדרשה נוכחות משותפת של השופט הקראי ושר הפלך.

כתב זכויות זה ביסס את מעמדה של טרקאי כמרכז הרוחני, המשפטי והמנהלי של הקראות בליטא במשך מאות שנים. עם זאת, חשיבותו חרגה בהרבה מגבולות העיר עצמה: הוא יצר תקדים משפטי וחיזק את מעמדה של הקהילה המרכזית, אשר שימשה מוקד להתפתחותן של קהילות קראיות נוספות ברחבי הדוכסות הגדולה של ליטא. כבר במאות החמש־עשרה והשש־עשרה החלו קראים להתיישב גם בווילנה (Vilnius), בפוניבז’ (Panevėžys), בבירז’ (Biržai), בפאסוואליס (Pasvalys) וביישובים נוספים. אף שהקהילות הללו היו קטנות בהרבה מזו שבטרקאי, הן הקימו בתי כנסת, בתי עלמין ומוסדות קהילתיים משלהן, ובה בעת המשיכו לראות בחכם טרקאי את הסמכות הדתית העליונה. בכך הפכה טרקאי לא רק למרכז גאוגרפי של הקראות הליטאית, אלא גם ללבו של מרחב קהילתי־מוסדי שהתפרש על פני חלקים נרחבים של הדוכסות הגדולה של ליטא.

מבחינה כלכלית חויבו הקראים בתשלום מס שנתי אחיד, כמקובל בערים אחרות תחת חוק מגדבורג, ופטורים היו ממסים נוספים אלא אם הוטל מס חירום כללי על כל אוכלוסיית ליטא. הנסיך אף העביר לידיהם מחצית מהכנסות משקל-הסחורות העירוני ומחצית מהכנסות תעשיית הדונג המקומית — הטבות כלכליות משמעותיות. חשוב לא פחות: בניגוד לטטרים, לא הוטלה על הקראים כל חובת שירות צבאי — לא כזכות ולא כחובה — עובדה התומכת גם היא במסקנתו של ויטקובסקי בדבר אי-מהימנות סיפור גרונוואלד.

אף שהקראים השתקעו בליטא במשך מאות שנים והשתלבו במבנה המדיני, המשפטי והכלכלי של הדוכסות הגדולה של ליטא, הם לא תפסו את עצמם כקהילה מקומית המנותקת ממקורותיה. כפי שמראה גולדה אכייזר, הקראים בליטא לא ראו עצמם, במונחי התקופה, כ”ליטאים”, וממילא גם לא כ”יהודים ליטאים” — אלא כחלק מן העולם הקראי הכלל-אזורי, שמרכזי הכובד הרוחניים והתרבותיים שלו שכנו מחוץ לגבולות הדוכסות. עם זאת, אין להשליך על תקופה זו מושגי לאומיות מודרניים. במאות החמש־עשרה עד השמונה־עשרה הייתה זהותם בראש ובראשונה זהות דתית־קהילתית, ולא זהות לאומית במובנה המודרני. הקראים ראו עצמם בני העדה הקראית, החיים במסגרת המדינה הליטאית אך משתייכים לעולם הקראי הרחב, שמרכזיו ההיסטוריים היו בקרים, בווהלין, בפולין ובאימפריה העות’מאנית. השתייכות זו נשמרה באמצעות הנהגה דתית משותפת, קשרי משפחה ונישואין, מסחר, התכתבות והחלפת כתבי יד, והיא טיפחה תחושת שייכות למרחב קראי בין־אזורי שחצה גבולות מדיניים. בד בבד התפתחה בליטא תרבות קראית מקומית בעלת מאפיינים ייחודיים: בני העדה המשיכו לדבר בניב הקראי־הליטאי, המשתייך למשפחת השפות הטורקיות, שמרו על מסורות לבוש, מאכלים, מנהגים ולוח שנה ייחודיים, והקימו מוסדות דת, חינוך ושיפוט ששילבו את מורשת קרים עם תנאי החיים בליטא. הסתגלותם לליטא הייתה אפוא לא רק תהליך של השתלבות במסגרת המדינה, אלא גם של עיצוב זהות תרבותית ייחודית, ששמרה על זיקתה למסורת הקראית הרחבה ובה בעת הותאמה למציאות המקומית. גם כאשר התגבשה בליטא מסורת קראית מובחנת, היא לא נתפסה כזהות נפרדת, אלא כחלק בלתי נפרד מן העולם הקראי הכולל. רק במהלך המאה התשע־עשרה, בהשפעת ההשכלה, עליית הלאומיות באירופה ומדיניותה של האימפריה הרוסית כלפי קבוצות מיעוט, החלה להתגבש בקרב חלקים מן האליטה הקראית תפיסה חדשה של הקראים כקבוצה אתנית מובחנת, בעלת עבר היסטורי, שפה ומוצא ייחודיים. כפי שהראתה גולדה אכייזר, תהליך זה לא היה תוצאה של אירוע יחיד ואף לא של מדיניות שלטונית בלבד, אלא פרי התפתחות ממושכת של תודעה היסטורית וזהות קולקטיבית, שבמסגרתה ביקשה האליטה הקראית להגדיר מחדש את מקומה בין עמי האימפריה הרוסית וביחס ליהדות הרבנית. תהליכים אלה הכשירו את הקרקע להתפתחותה של היסטוריוגרפיה קראית מודרנית, שנועדה לא רק לשחזר את העבר אלא גם לעצבו מחדש. במסגרת זו ביקשו מנהיגים ואנשי רוח, ובראשם אברהם פירקוביץ’, לבסס נרטיב היסטורי שידגיש את קדמותה של הקהילה הקראית, את ייחודה האתני ואת עצמאותה מן היהדות הרבנית, ובכך להעניק לה לגיטימציה היסטורית ומעמד משפטי מובחן באימפריה הרוסית. הבנת הרקע האינטלקטואלי, התרבותי והפוליטי הזה חיונית להבנת מפעלו של פירקוביץ’, לבחינת מניעיו ולדיון הביקורתי שהתפתח סביב כתביו ומקורותיו במחקר המודרני..[33]

מאז פרסום מחקרו של רפאל ויטקובסקי בשנת 2013 ,לא פורסם, ככל הידוע, מחקר שיטתי שהפריך את מסקנותיו או הציע שחזור חלופי של ראשית הקהילה הקראית בליטא. אף שאין מדובר בנושא שעורר פולמוס מחקרי רחב, עבודתו התקבלה כתרומה משמעותית לביקורת המקורות של ההיסטוריה הקראית, והיא מצוטטת במחקרים מאוחרים העוסקים בתולדות קראי ליטא ובזהותם ההיסטורית. במקביל, חוקרים כדוגמת גולדה אכייזר, מיכאל קיזילוב ודן ד’ י’ שפירא ממשיכים להתמקד בעיקר בהיסטוריה החברתית, התרבותית והאינטלקטואלית של הקראים, ואינם חולקים באופן מהותי על מסקנותיו של ויטקובסקי בשאלת האותנטיות של כתבי הזכויות והכרונולוגיה המסורתית. לפיכך נראה כי תרומתו העיקרית של ויטקובסקי אינה ביצירת אסכולה חדשה, אלא בהעמדת המסורת הקראית לבחינה ביקורתית קפדנית באמצעות כלים פילולוגיים, פלאוגרפיים והיסטוריים, ובכך בהסטת מרכז הכובד של הדיון מן קבלת המסורת אל ביקורת המקורות.

חשיבותה של הפרשה חורגת במידה רבה מתולדותיה של הקהילה הקראית בליטא. היא משמשת מקרה מבחן מובהק לשאלות יסוד של המחקר ההיסטורי: מהו מעמדם של מקורות מסורתיים, כיצד נוצרים נרטיבים היסטוריים, וכיצד יש להתמודד עם מקורות שהתברר כי אינם אותנטיים במלואם. במשך למעלה ממאה שנים התקבלה הכרונולוגיה שעיצב אברהם פירקוביץ’ כמעט ללא עוררין, לא רק בקרב בני העדה הקראית אלא גם במחקר הכללי. סמכותו כאספן כתבי יד, נדירותם של המקורות שחשף והיעדרם של כלים מתקדמים לביקורת פלאוגרפית ודיפלומטית תרמו לכך שמסורת היסטורית אחת התקבעה כאמת מוסכמת. רק התפתחותם של כלי ביקורת המקורות, ההשוואה השיטתית בין נוסחי מסמכים, והנגישות הגוברת לארכיונים אפשרו לבחון מחדש את יסודותיה של אותה מסורת ולהבחין בין גרעין היסטורי לבין עיבודים, השלמות ולעיתים אף זיופים מכוונים. במובן זה, הפרשה הקראית ממחישה כי גם מסמכים הנחזים להיות מקורות ראשוניים אינם פטורים מביקורת, וכי על ההיסטוריון לבחון לא רק את תוכנם, אלא גם את נסיבות יצירתם, את מטרות מחבריהם ואת ההקשר הפוליטי, החברתי והתרבותי שבו נכתבו. בה בעת היא מלמדת כי גם כאשר מסורת היסטורית מתבררת כבלתי מדויקת, אין פירוש הדבר שהיא חסרת ערך. מסורות כאלה הן עצמן עובדות היסטוריות, שכן הן מלמדות כיצד קהילות מעצבות את זיכרונן הקולקטיבי, מבססות את זהותן ומעניקות לגיטימציה למעמדן באמצעות פרשנות מחודשת של העבר. לפיכך, תרומתה של הפרשה אינה מסתכמת בתיקון הכרונולוגיה של ראשית הקהילה הקראית בליטא; היא מדגימה את חשיבותה של ביקורת המקורות כאבן יסוד של המחקר ההיסטורי, ואת הצורך לבחון מחדש גם נרטיבים מושרשים ועתירי סמכות לאור ראיות חדשות ומתודולוגיות מחקר מתקדמות.

סיכום

 ראשית תולדותיה של הקהילה הקראית בליטא נחשבה במשך דורות לאחת הפרשות המבוססות והמוסכמות בהיסטוריוגרפיה של יהדות מזרח אירופה. המסורת הקראית, שאומצה במידה רבה גם על ידי חוקרים בני המאות התשע-עשרה והעשרים, ייחסה את ייסוד הקהילה למסעותיו של ויטאוטאס הגדול ולכתב-הזכויות שהוענק, כביכול, כבר בשנת 1388. מסורת זו הייתה כה מושרשת, עד שהפכה לאבן יסוד בתפיסת עברה של הקהילה ובבניית זהותה ההיסטורית.

אלא שבחינה ביקורתית של המקורות מלמדת כי המציאות הייתה מורכבת ושונה במידה ניכרת מן הנרטיב המקובל. מחקרו של רפאל ויטקובסקי מציע תיקון יסודי לכרונולוגיה של ראשית הקהילה הקראית בליטא. במקום רצף היסטורי המתחיל בכתב-זכויות מוקדם ומתפתח בהדרגה, מתבררת תמונה אחרת: הקראים הובאו ככל הנראה לטרוקאי רק בעקבות מסעותיו הצבאיים של ויטאוטאס בשנים 1397–1398; במשך כארבעה עשורים התקיימה הקהילה ללא מעמד משפטי מוסדר; ורק ב־6 במרס 1441 העניק קזימייז’ יגיילונצ’יק את כתב-הזכויות הראשון והאותנטי, אשר עיצב את מעמדה המשפטי, הכלכלי והמוסדי של הקהילה כיחידה עירונית אוטונומית במסגרת הדוכסות הגדולה של ליטא.

מסקנה זו משליכה גם על שורה של מסורות היסטוריות נוספות. כתב-הזכויות משנת 1388 מתברר כתוצר של זיוף מאוחר, הקשור בפעילותו של אברהם פירקוביץ’, שביקש להקדים את ראשית ההתיישבות הקראית ולבסס את עתיקותה. בדומה לכך, המסורת שלפיה לחמו הקראים בקרב גרונוואלד אינה עומדת במבחן המקורות בני התקופה, ומתבררת כחלק מן הפולמוס האידיאולוגי שנלווה למאבק בין ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא לבין המסדר הטבטוני. בשני המקרים מדובר בדוגמאות מובהקות לאופן שבו נרטיבים היסטוריים עשויים להתגבש, להשתרש ולהתקבל כאמת, אף שאינם נסמכים על תיעוד בן הזמן.

ואולם, חשיבותו של המחקר אינה מסתכמת בהפרכת מסמכים מזויפים או בתיקון תאריכים. תרומתו העיקרית היא בהצגת תהליך היווצרותה של הקהילה הקראית כתהליך היסטורי הדרגתי, שנבע משילוב של נסיבות מדיניות, צבאיות ומשפטיות. הקראים לא הגיעו לליטא כקהילה בעלת מעמד מוגדר מראש, אלא עברו תקופה ממושכת של התבססות, שבסיומה זכו למעמד ייחודי המבוסס על עקרונות חוק מגדבורג ועל מערכת של שלטון עצמי, אשר העניקה להם עצמאות נרחבת והבדילה אותם הן מן האוכלוסייה הנוצרית והן מן היהדות הרבנית.

בכך מתברר כי ייחודה של הקהילה הקראית לא נבע ממסורות קדומות או מפריבילגיות מיתולוגיות, אלא מן היכולת להתאים את עצמה למציאות המדינית של הדוכסות הגדולה של ליטא ולבנות מערכת יחסים יציבה עם מוסדות השלטון. שילוב של נאמנות לשלטון, לכידות פנימית, מסגרת משפטית עצמאית וזהות דתית מובחנת אפשר לקהילה קטנה זו לשמר את ייחודה במשך קרוב לחמש מאות שנה, חרף התמורות המדיניות והחברתיות שחלו באזור.

מעבר לתרומתו לחקר הקראים, מאמר זה ממחיש את חשיבותה של הביקורת ההיסטוריוגרפית. הוא מדגים כיצד בחינה מחודשת של מקורות, הצלבת עדויות וניתוח ביקורתי של מסמכים מסוגלים לשנות תפיסות שהתקבעו במשך דורות. במובן זה, סיפורם של הקראים בליטא אינו רק פרק בתולדותיה של קהילה קטנה, אלא גם שיעור מרתק בדרכי היווצרותו של הזיכרון ההיסטורי ובאחריותו של המחקר להבחין בין מסורת לבין מציאות, בין מיתוס לבין עובדה מתועדת.

לסיום, ראוי להכיר בכך שעל אף שהמיתוס בדבר הכתב-זכויות מ-1388 הופרך במחקר ההיסטורי, אין פירוש הדבר שהוא חסר ערך. עבור הקהילה הקראית, המיתוס לא היה רק כלי להוכחת זכויות משפטיות, אלא נדבך מרכזי בזהות הקולקטיבית; הוא שימר את תחושת ה’אחרות המיוחסת’ והקשר ההיסטורי לטריטוריה הליטאית, ובכך הפך, ברבות השנים, לחלק בלתי נפרד מהסיפור ההיסטורי החי של הקראים – מיתוס שהפך למציאות תודעתית המלווה את הקהילה עד ימינו.

במובן זה, סיפורה של הקהילה הקראית בליטא מלמד כי גם מסורות שנראות עתיקות ומבוססות עשויות להיות תוצר של עיצוב זיכרון קולקטיבי. אין בכך כדי לשלול את חשיבותן התרבותית, אך יש בכך כדי להזכיר שתפקידו של המחקר ההיסטורי אינו לשמר מיתוסים אלא לבחון אותם מחדש לאור המקורות. דווקא המתח שבין הזיכרון לבין הביקורת ההיסטורית הוא שהופך את הפרשה הקראית לאחד ממקרי המבחן המרתקים ביותר בתולדות יהודי מזרח אירופה.

ביבליוגרפיה

Akhiezer, Golda. Historical Consciousness, Haskalah, and Nationalism among the Karaites of Eastern Europe. Leiden and Boston: Brill, 2018.

Anderson, Benedict. Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism. Rev. ed. London: Verso, 2006.

Baliński, Michał. Starożytna Polska pod względem historycznym, jeograficznym i statystycznym. 3 vols. Warszawa: S. Orgelbrand, 1843–1846.

Firkovich, Abraham. Avnei Zikkaron: Materialy dlya istorii karaimov v Krymu, Litve i Volyni. Vilna, 1872.

Frost, Robert I. The Oxford History of Poland-Lithuania. Volume I: The Making of the Polish-Lithuanian Union, 1385–1569. Oxford: Oxford University Press, 2015.

Golden, Peter B. The Golden Horde. Aldershot: Variorum, 1998.

Harkavy, Abraham. O poddelkakh Firkovicha [על זיופי פירקוביץ’]. St. Petersburg: Imperial Academy of Sciences, 1877.

Kizilov, Mikhail. The Karaites of Galicia: An Ethnoreligious Minority among the Ashkenazim, the Turks, and the Slavs, 1772–1945. Leiden: Brill, 2009.

Kobeckaitė, Halina. The Karaims of Lithuania. Vilnius: Baltos Lankos, 1997.

Kowalski, Tadeusz. Studia nad dziejami Karaimów litewskich. Kraków: Polska Akademia Umiejętności, 1936.

Kunik, Arist. Tochka zreniya na karaimskie drevnosti [עיונים בעתיקות הקראים]. St. Petersburg: Imperial Academy of Sciences, 1876.

Shapira, Dan D. Y. “Karaites.” In Encyclopaedia of Jews in the Islamic World, edited by Norman A. Stillman. Leiden: Brill, 2010.

Szyszman, Simon. Le Karaïsme: ses doctrines et son histoire. Lausanne, 1980.

Vásáry, István. Cumans and Tatars: Oriental Military in the Pre-Ottoman Balkans, 1185–1365. Cambridge: Cambridge University Press, 2005.

Witkowski, Rafał. “Notes on the History of the Karaites in the Grand Duchy of Lithuania in the Fifteenth Century.” Karaite Archives 1 (2013): 19–41.

Witkowski, Rafał. “Some Remarks on the History of the Karaites in Grand Duchy of Lithuania in the 15th Century.” Almanach Karaimski (2015).

Witkowski, Rafał. “The Privilege of 1441 and the Beginnings of Karaite Self-Government in Lithuania.” Karaite Archives 2 (2014): 43–66.

[1]ויטאוטאס הגדול (Vytautas Didysis; בפולנית: Witold; 1350–1430), הדוכס הגדול של ליטא בשנים 1392–1430, נחשב לאחד מגדולי שליטיה של הדוכסות הגדולה של ליטא. בתקופת שלטונו הגיעה המדינה לשיא התפשטותה הטריטוריאלית, מן הים הבלטי ועד הים השחור. הוא נודע בזכות ניצחונו, יחד עם בן דודו מלך פולין ולדיסלב השני יגיילו (Władysław II Jagiełło), על האבירים הטבטונים בקרב גרונוואלד (Grunwald/Tannenberg) בשנת 1410. המסורת הקראית מייחסת לו את הבאתן של משפחות קראיות וטטריות מחצי האי קרים לטרוקאי (Trakai) בסוף המאה ה-14, אם כי היקפה ואופייה של התיישבות זו עדיין נתונים לוויכוח במחקר.

[2]Witkowski, Rafał. “Notes on the History of the Karaites in the Grand Duchy of Lithuania in the Fifteenth Century.” Karaite Archives 1 (2013): 19–41.

[3] Firkovich, Abraham. Avnei Zikkaron: Materialy dlya istorii karaimov v Krymu, Litve i Volyni. Vilna, 1872.

[4] Witkowski, Rafał. “Notes on the History of the Karaites in the Grand Duchy of Lithuania in the Fifteenth Century.” Karaite Archives 1 (2013): 19–41.

Akhiezer, Golda. Historical Consciousness, Haskalah, and Nationalism among the Karaites of Eastern Europe. Leiden: Brill, 2018.

Kizilov, Mikhail. The Karaites of Galicia: An Ethnoreligious Minority among the Ashkenazim, the Turks, and the Slavs, 1772–1945. Leiden: Brill, 2009.

Kobeckaitė, Halina. The Karaims of Lithuania. Vilnius: Ethnic Minorities Department, 1997.

Shapira, Dan. מאמריו השונים על תולדות קראי קרים והמסורת הקראית.

Szyszman, Simon. Le Karaisme: ses doctrines et son histoire. Lausanne, 1980.

[5] Harkavy, Abraham. O poddelkakh Firkovicha [On Firkovich’s Forgeries]. St. Petersburg: Imperial Academy of Sciences, 1877.

[6] Kunik, Arist. Tochka zreniya na karaimskie drevnosti [Studies on Karaite Antiquities]. St. Petersburg: Imperial Academy of Sciences, 1876.

[7] Kowalski, Tadeusz. Studia nad dziejami Karaimów litewskich. Kraków: Polska Akademia Umiejętności, 1936.

[8] Kobeckaitė, Halina. The Karaims of Lithuania. Vilnius: Baltos Lankos, 1997.

[9] Akhiezer, Golda. Historical Consciousness, Haskalah, and Nationalism among the Karaites of Eastern Europe. Leiden: Brill, 2018.

[10] Shapira, Dan D. Y. “Karaites.” In Encyclopaedia of Jews in the Islamic World, edited by Norman A. Stillman. Leiden: Brill, 2010.

[11] Witkowski, Rafał. “Notes on the History of the Karaites in the Grand Duchy of Lithuania in the Fifteenth Century.” Karaite Archives 1 (2013): 19–41.

Witkowski, Rafał. “The Privilege of 1441 and the Beginnings of Karaite Self-Government in Lithuania.” Karaite Archives 2 (2014): 43–66.

[12]אברהם הרכבי (1835–1919) ואריסט קוניק (Ernst Eduard Kunik; 1814–1899) היו מן החוקרים הראשונים שהפעילו ביקורת מדעית שיטתית על ממצאיו של אברהם פירקוביץ’. בבדיקת כתבי היד, המצבות והכתובות שאסף הצביעו השניים על אי-התאמות כרונולוגיות, אנכרוניזמים, תוספות מאוחרות וזיופים שנועדו, לדעתם, להוכיח כי הקראים ישבו בחצי האי קרים עוד לפני חורבן הבית השני, ובכך להפריכם מן האחריות המסורתית שיוחסה ליהודים לצליבתו של ישו ולהציגם כקהילה נפרדת מן היהדות הרבנית. ביקורתם עוררה פולמוס ממושך בעולם המחקר, ומסקנותיהם התקבלו ברובן על ידי מרבית החוקרים. עם זאת, אף שהוכח כי חלק מממצאיו של פירקוביץ’ אינם מהימנים, אוספי כתבי היד העצומים שאסף נותרו מקור ראשון במעלה לחקר הקראות, הגניזה הקהירית ותולדות יהודי קרים והמזרח.

[13] Witkowski, R. (2015). “Some remarks on the history of the Karaites in Grand Duchy of Lithuania in the 15th century”. Almanach Karaimski.

[14] Anderson, Benedict. Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism. Rev. ed. London: Verso, 2006.

Akhiezer, Golda. Historical Consciousness, Haskalah, and Nationalism among the Karaites of Eastern Europe. Leiden and Boston: Brill, 2018.

[15]יוגיילה (Jogaila; בפולנית: Władysław II Jagiełło; 1352–1434) היה הדוכס הגדול של ליטא בשנים 1377–1386 ומלך פולין משנת 1386 ועד מותו. בשנת 1385 חתם על איחוד קרבו (Union of Krewo), נשא לאישה את מלכת פולין ידוויגה, התנצר וקיבל את השם ולדיסלב (Władysław). מהלך זה הוביל להתנצרותה הרשמית של ליטא ולכינון האיחוד הפולני-ליטאי, שהיה לאחת המעצמות החשובות באירופה. יחד עם בן דודו ויטאוטאס הגדול הנהיג את הכוחות הפולניים-ליטאיים לניצחון המכריע על המסדר הטבטוני בקרב גרונוואלד (טננברג) בשנת 1410, ניצחון ששינה את מאזן הכוחות במזרח אירופה והבטיח את עלייתה של ליטא כמעצמה אזורית.

[16]ממאי (Mamai; מת 1380), היה מצביא ושליט בפועל של חלקים נרחבים מאורדת הזהב בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-14. אף שנהוג לכנותו “ח’אן”, הוא לא השתייך לשושלת צאצאיו של ג’ינגיס חאן ולכן לא היה רשאי לשאת רשמית בתואר זה; תחת זאת שלט באמצעות ח’אנים-בובות שהעמיד על כס השלטון. בשנת 1380 הובס בקרב קוליקובו בידי דמיטרי דונסקוי, תבוסה שסימנה את ראשית שקיעת כוחו. זמן קצר לאחר מכן הודח בידי טוכטמיש, נמלט לחצי האי קרים ונהרג, ככל הנראה בעיר קאפה (כיום פיאודוסיה). אף שתבוסתו לא סיימה את שלטון אורדת הזהב, היא הייתה נקודת מפנה בעלייתה של נסיכות מוסקבה ובהיחלשות ההגמוניה המונגולית במזרח אירופה.

[17]קרב קוליקובו (Kulikovo Battle) נערך ב-8 בספטמבר 1380 על גדות נהר הדון, בין צבאו של דמיטרי דונסקוי לבין כוחותיו של ממאי, שליטה בפועל של אורדת הזהב. הקרב הסתיים בניצחון מוסקבאי והיה לניצחון הרוסי הגדול הראשון על הצבא המונגולי-טטרי. אף שלא הביא לסיום שלטונה של אורדת הזהב — שכן טוכטמיש שב והכניע את מוסקבה בשנת 1382 — הוא סימל את ראשית שקיעתה של ההגמוניה המונגולית ואת עלייתה של נסיכות מוסקבה כמרכז הפוליטי המוביל של רוסיה. בתודעה ההיסטורית הרוסית נחשב הקרב לאחד האירועים המכוננים בתהליך השתחררותה של רוסיה מן “העול הטטרי”.

 [18] טוֹקְטָמִישׁ חאן (Tokhtamysh Khan; נפטר 1406) היה אחרון השליטים הגדולים של אורדת הזהב (Golden Horde) שהצליח לאחד מחדש את חלקיה בשנים 1380–1395. הוא עלה לשלטון בסיועו של הכובש הטורקו־מונגולי טימור (Tamerlane), אך בהמשך הסתכסך עמו. בעקבות תבוסתו לטימור בשנים 1391 ו־1395 התמוטט כוחה של אורדת הזהב. לפי המסורת הקראית והליטאית, לאחר מסעותיו של ויטאוטאס הגדול (Vytautas the Great) נגד טוקטמיש בקרים בשנות התשעים של המאה ה־14, הועברו לליטא קבוצות של קראים וטטרים, אם כי היקף האירוע ונסיבותיו המדויקות שנויים במחלוקת במחקר. Golden, Peter B. The Golden Horde. Aldershot: Variorum, 1998.

Vásáry, István. Cumans and Tatars: Oriental Military in the Pre-Ottoman Balkans, 1185–1365. Cambridge: Cambridge University Press, 2005.

[19]קרב נהר קונדורצ’ה (Battle of the Kondurcha River) נערך ב-18 ביוני 1391 על גדות נהר קונדורצ’ה, יובל של נהר הוולגה, בין צבאותיו של טימור (טמרלן) לבין טוכטמיש. הקרב הסתיים בניצחון מכריע של טימור, אשר הסב אבדות כבדות לצבא אורדת הזהב והחליש את כוחה הצבאי והפוליטי. אף שטוכטמיש הצליח להימלט ולשקם חלק מכוחו, תבוסתו הייתה שלב מכריע בתהליך שקיעתה של אורדת הזהב. המאבק הגיע לשיאו במסע נוסף של טימור בשנת 1395, שבו הובס טוכטמיש פעם נוספת, וערי המסחר המרכזיות של אורדת הזהב, ובהן סראי וטאנה, נחרבו — אירועים שמהם לא התאוששה עוד האימפריה.

[20]טימור קוטלוג (Timur Qutlugh או Temür Qutluğ; נפטר 1401) היה ח’אן אורדת הזהב בשנים 1397–1399, מצאצאי ג’ינגיס חאן. הוא עלה לשלטון בסיועו של האמיר רב-העוצמה אדיגו, ששימש הכוח הפוליטי האמיתי מאחורי כס המלוכה לאחר תבוסתו של טוכטמיש. בתקופת שלטונו נעשה ניסיון לשקם את אורדת הזהב לאחר המלחמות ההרסניות עם טימור (טמרלן). בשנת 1399 הביסו צבאותיו, בפיקודו של אדיגו, את צבאו של ויטאוטאס הגדול ואת טוכטמיש בקרב נהר וורסקלה, ניצחון שבלם את התפשטות השפעתה של ליטא לערבות הים השחור וחיזק זמנית את מעמדה של אורדת הזהב.

[21]קאפה (Caffa); כיום Feodosiya, הייתה מושבת מסחר גנואזית חשובה בחוף הדרום-מזרחי של חצי האי קרים מן המאה ה-13 ועד לכיבושה בידי האימפריה העות’מאנית בשנת 1475. הודות למיקומה האסטרטגי הייתה אחד מנמלי המסחר המרכזיים בים השחור, ובה פעלו סוחרים איטלקים, יוונים, ארמנים, יהודים וטטרים. העיר הייתה גם אחד משוקי העבדים הגדולים באירופה ובמזרח הים התיכון, ואליה הובאו שבויים שנלכדו בפשיטות הטטרים על רוסיה, אוקראינה, פולין וליטא, ובהם יהודים רבים. בשנת 1346, במהלך המצור שהטילה אורדת הזהב על העיר, התפרצה בה מגפת הדבר (“המוות השחור”), ויש הסבורים כי באמצעות ספינות מג’נובה שיצאו ממנה התפשטה המגפה לאירופה.

[22]קרב נהר וורסקלה (Battle of the Vorskla River) נערך ב-12 באוגוסט 1399 על גדות נהר וורסקלה (Vorskla), בין צבאו של ויטאוטאס הגדול, שאליו הצטרף הח’אן המודח טוכטמיש, לבין צבאות אורדת הזהב בראשות הח’אן טימור קוטלוג והאמיר אדיגו. הקרב הסתיים בתבוסה קשה לצבא הליטאי, לאחר שכוחות אורדת הזהב השתמשו בנסיגה מדומה ובאיגוף פרשי האויב — טקטיקות אופייניות ללוחמה המונגולית. התבוסה בלמה את שאיפתו של ויטאוטאס להרחיב את שלטונו אל ערבות הים השחור ולבסס את השפעתו על אורדת הזהב, אך לא מנעה ממנו לשקם את כוחו; כעבור אחת-עשרה שנים היה ממפקדי הצבא הפולני-ליטאי שניצח את המסדר הטבטוני בקרב גרונוואלד (1410).

• [23] Frost, Robert I. The Oxford History of Poland-Lithuania. Volume I: The Making of the Polish-Lithuanian Union, 1385–1569. Oxford: Oxford University Press, 2015.

[24]זיגמונט הראשון “הזקן” (Zygmunt I Stary; 1467–1548), בנו של קזימייז’ הרביעי יגיילונצ’יק, היה הדוכס הגדול של ליטא ומלך פולין משנת 1506 ועד מותו. ב-4 בינואר 1507 אישר מחדש את כתב הזכויות של הקהילה הקראית בטרוקאי, ובכך חיזק את מעמדה המשפטי ואת האוטונומיה המוניציפלית שלה. האישור המלכותי הבטיח את המשך תחולתו של המשפט המגדבורגי על הקהילה, את מוסדות השלטון העצמי שלה ואת זכויותיה הכלכליות והמשפטיות, והעיד על מדיניותם של מלכי בית יגיילו, שבדרך כלל כיבדו ואישרו את הזכויות שהוענקו לקראים בידי קודמיהם.

[25]Baliński, Michał. *Starożytna Polska pod względem historycznym, jeograficznym i statystycznym*. 3 vols. Warszawa: S. Orgelbrand, 1843–1846.

[26]קרב גרונוואלד (Grunwald; בגרמנית: Tannenberg; בליטאית: Žalgirio mūšis), שנערך ב-15 ביולי 1410, היה אחד הקרבות המכריעים בתולדות מזרח אירופה. בקרב הביסו צבאות ממלכת פולין והדוכסות הגדולה של ליטא, בפיקודם של ולדיסלב השני יגיילו וויטאוטאס הגדול, את צבא המסדר הטבטוני בפיקודו של אולריך פון יונגינגן, שנהרג בקרב. הניצחון בלם את התפשטות המסדר הטבטוני, ביסס את מעמדה של הברית הפולנית-ליטאית כמעצמה אזורית, והכשיר את הקרקע לעלייתה של הדוכסות הגדולה של ליטא במאות ה-15 וה-16. הקרב נחשב עד היום לאחד הסמלים המכוננים בזיכרון ההיסטורי של פולין, ליטא ובלארוס.

[27]אנדראס מרגנסבורג (Andreas von Regensburg; מת 1438) היה נזיר, כרוניקן ותאולוג גרמני שפעל במנזר הסקוטי בעיר רגנסבורג במאה ה-15. בחיבוריו ההיסטוריים תיאר את עמי מזרח אירופה, ובהם גם את הקראים בליטא. הוא נמנה עם העדים הנוצריים המוקדמים המזכירים את הקראים כקהילה יהודית נבדלת, השומרת על המקרא בלבד ואינה מקבלת את התלמוד. אף שתיאוריו אינם חפים משגיאות ומשקפים לעיתים את תפיסות בני זמנו, הם מהווים מקור חשוב לחקר תולדות הקראים בליטא בראשית המאה ה-15 ולהשתקפותם בעיני מלומדים נוצרים בני התקופה.

[28]שמוגיטים הם בני ז’מאיטיה (Žemaitija), חבל הארץ ההיסטורי במערב ליטא. שמם הליטאי הוא ז’מאיטים (Žemaičiai), ואילו במקורות הלטיניים והגרמניים הם נקראים Samogitians או Samogiten. מקור השם הליטאי Žemaitija הוא במילה žemas (“נמוך”), כלומר “ארץ השפלה”, בניגוד לאוקשטאיטיה (Aukštaitija) — “הארץ הגבוהה”. השמוגיטים היו אחד השבטים הבלטיים החשובים ביותר, ושמרו על עצמאותם לאורך ימי הביניים. הם נודעו כלוחמים עזי נפש שניהלו מאבק ממושך נגד המסדר הטבטוני והמסדר הליבוני. ניצחונם בקרב שאולאי בשנת 1236 היה אחד הגורמים המרכזיים לבלימת התפשטות המסדרים הצלבניים באזור. ז’מאיטיה הייתה גם האזור האחרון באירופה שהתנצר רשמית. בעוד שליטא קיבלה את הנצרות בשנת 1387, תהליך התנצרותם של השמוגיטים הושלם רק לאחר ניצחון פולין וליטא על המסדר הטבטוני בקרב גרונוואלד. בשנת 1413 הוקמה בז’מאיטיה דיוקסיה קתולית, שסימלה את השלמת התנצרות האזור.

[29]יאן דלוגוש (Jan Długosz; בלטינית: Johannes Długossius או Johannes Longinus; 1415–1480) היה כומר קתולי, דיפלומט וההיסטוריון החשוב ביותר של פולין במאה ה-15. יצירתו המונומנטלית, Annales seu Cronicae Incliti Regni Poloniae (“דברי הימים של ממלכת פולין”), היא מן המקורות המרכזיים לתולדות פולין, ליטא ומזרח אירופה בימי הביניים. דלוגוש התבסס על מסמכים רשמיים, כרוניקות קדומות, מסורות בעל-פה ועדויות בני זמנו, ולכן נחשב בדרך כלל למקור מהימן, אף שגישתו משקפת את נקודת מבטו של איש כנסייה ופטריוט פולני. חוקרים בני זמננו עושים שימוש נרחב בכרוניקה שלו, תוך בחינה ביקורתית של עדויותיו והשוואתן למקורות נוספים.

[30]קזימייז’ הרביעי יגיילונצ’יק (Kazimierz IV Jagiellończyk; 1427–1492) היה הדוכס הגדול של ליטא משנת 1440 ומלך פולין משנת 1447, ובכך איחד תחת שלטונו את שתי המדינות במסגרת האיחוד הפולני-ליטאי. תקופת שלטונו, שנמשכה למעלה מחמישים שנה, נחשבת לאחת מתקופות השגשוג של הדוכסות הגדולה של ליטא. הוא חיזק את מוסדות השלטון, הרחיב את זכויות האצולה, וביסס את מעמדה של הממלכה לאחר ניצחונה במלחמת שלוש-עשרה השנים (1454–1466) נגד המסדר הטבטוני. בתקופתו נהנו הקהילות היהודיות והקראיות בדרך כלל מיציבות ומחידוש זכויותיהן, אף שבשנת 1495, שלוש שנים לאחר מותו, גורשו יהודי ליטא בידי בנו, אלכסנדר יגיילון.

[31]המטריקה הליטאית (Lietuvos Metrika; Lithuanian Metrica) היא אוסף ספרי הרשומות הרשמיים של הדוכסות הגדולה של ליטא מן המאה ה-15 ועד סוף המאה ה-18. האוסף כולל העתקי מסמכים מלכותיים וממשלתיים, ובהם כתבי זכויות, פריבילגיות, צווים, פסקי דין, הסכמים, מינויים, תכתובות דיפלומטיות ורישומי מקרקעין. המטריקה שימשה כארכיון המרכזי של המדינה והיא אחד המקורות הראשוניים החשובים ביותר לחקר ההיסטוריה המדינית, המשפטית והחברתית של ליטא. מסמכים רבים הנוגעים ליהודי ליטא ולקראים, ובהם אישורי זכויות, כתבי חסות ופריבילגיות מלכותיות, השתמרו הודות לרישומם במטריקה הליטאית.

[32]חוק מגדבורג הגרמני (Magdeburg Law או Magdeburg Rights) היה מערכת של זכויות עירוניות ועקרונות משפטיים שהתפתחה בעיר מגדבורג שבגרמניה החל מן המאה ה-12, והייתה למודל החשוב ביותר של שלטון עצמי עירוני במרכז ובמזרח אירופה. החוק העניק לערים שנכללו במסגרתו אוטונומיה רחבה בניהול ענייניהן, לרבות בחירת מועצת העיר ובעלי התפקידים העירוניים, הקמת בתי משפט מקומיים, הסדרת המסחר, המלאכה והמיסוי, וקיום מערכת משפט עצמאית הכפופה במידה מוגבלת בלבד לשלטון המרכזי. מן המאה ה-13 ואילך אומץ חוק מגדבורג במאות ערים בפולין, בליטא, בבוהמיה, בהונגריה, באוקראינה ובבלארוס, והיה גורם מרכזי בהתפתחות הערים ובחיזוק מעמד הבורגנות. גם הקהילה הקראית בטרוקאי נהנתה מזכויות שנגזרו מחוק מגדבורג, אשר הקנו לה מידה יוצאת דופן של שלטון עצמי ומעמד משפטי עצמאי במסגרת הדוכסות הגדולה של ליטא.

[33] Golda Akhiezer, Historical Consciousness, Haskalah, and Nationalism among the Karaites of Eastern Europe (Leiden: Brill, 2018).

Mikhail Kizilov, The Karaites of Galicia (Leiden: Brill, 2009).

Halina Kobeckaitė, The Karaims of Lithuania (Vilnius, 1997).