הצופיות (סופיות) – הזרם המיסטי באיסלם

כתב: גילי חסקין; 03-05-2025

תודה ליובל נעמן על תרומתו ולגדעון ביגר על הערותיו

ראו באתר זה: האיסלם; התפתחות הזרם הצופי באיסלם; המסדר הנקשבנדי; תור הזהב המוסלמי ;  המסדר הנקשבנדי;   קברי צדיקים, עלייה לרגל;  השוואה של הצופיות לזרמים אחרים.

הצופיות או צופיזם (בערבית: صوفية; בתעתיק מדויק: צופיה), היא זרם מיסטי באיסלאם, השם את הדגש על האהבה והכוונה שבעשייה, יותר מאשר על ההלכה עצמה. האיסלאם יצר בשטח הזה, יצירה מיוחדת משלו ועל אף השפעות הזרות הרבות, טבע הוא את חותמו עליה.[1]

אמר זה יכול להביא תועלת למטיילים בטיול בטורקיה, בבלקן, במרוקו, במצרים ובהודו.

מהי מיסטיקה

מיסטיקה היא תורת הנסתר – תחום החורג מהמדע ונוגע לכישוף ולחוויות רוחניות.

המילה "מיסטיקה" נגזרת מהמילה היוונית μυστικός, "מיסטיקוס", שמשמעותה סגירה או הסתרה. המיסטיקה קשורה לאופנים שונים של סגירה, שכן המיסטיקה עוסקת בדברים כמוסים העוברים בלחישה, וסגירת החושים, שכן עניינה של המיסטיקה הוא בדברים שאינם נתפסים בידי חמשת החושים האנושיים. מיסטיקה היא ניסיון אנושי לגשת למה שמעבר לגבולות ההיגיון, השפה וההבחנות הרגילות. היא מבטאת חוויה של אחדות, של אובדן תחושת האני, או של התעלות מעבר לזמן ולמקום. מיסטיקה היא השאיפה לחוויה ישירה, אישית ובלתי אמצעית של המוחלט — בין אם זה האל, האינסוף, האמת העליונה או מהות הקיום. בניגוד לדת המובנית סביב מוסדות, טקסים ודוקטרינה, המיסטיקה מבקשת מגע פנימי, אינטימי ורוחני עם מה שמעבר לעולם החושים והשכל.

מאפיינים עיקריים של מיסטיקה:

• אחדות מוחלטת – תחושת התמזגות עם הכול, ביטול הגבול בין ה"אני" לבין העולם או האל.
• חוויה בלתי ניתנת לביטוי – המיסטיקנים טוענים שהמילים אינן מספיקות לתיאור החוויה.
• התעלות על הזמן והמרחב – תחושת נצחיות או מציאות שמחוץ לממדים המוכרים.
• טרנספורמציה פנימית – החוויה משנה את האדם באופן עמוק: מוסרי, רגשי, תודעתי.
• פרקטיקות רוחניות – כמו מדיטציה, שתיקה, סיגופים, תפילה עמוקה, שירה אקסטטית, או ריקוד.

המיסטיקה מתרחקת מהמדע שהתעסקותו היא במדידה וכימות בעולם הפיזי. יש ולפעמים תאוריות מיסטיות מנבאות ניבויים גם לגבי תופעות שבעולם החומר, אך תקפותם של ניבויים אלו אינה עומדת בדרך כלל במבחן מדעי, ובמקרים שבהם הועמדו במבחן כזה, הם הופרכו או היו דו משמעיים. יחד עם זאת, היו אנשי מדע, שעסקו גם במיסטיקה.

מהי צופיות?

המסדר הנִימַטוֹלַאהִי,[2] שהוא אחד המסדרים הסוּפִּיים החשובים והעמוקים באיסלאם האיראני, המשלב בין מסורת מיסטית, אהבת האל, ותשתית פילוסופית־שיעית מגדיר: "צופי הוא כל אחד שמאמין שאפשרי לחוות ישירות את אלוהים ומוכן לשים את עצמו במצב שיוכל לעשות זאת. צופיזם הוא הנטייה באיסלאם, המכוונת לחיבור ישיר בין אלוהים לאדם. ספרה של ניסיון רוחני, המקבילה לזרם העיקרי של האיסלאם, שואבת מתגליות נבואיות.[3] דומה ואין תנועת חסידות או מיסטיקה אחרת בעולם, אשר הקיפה המונים רבים כל כך ויחד עם זה, העמיקה לחדור לנבכי נפשו של האדם, תוך רצון לקרבה לאלוהיה.[4] המורה הצופי אַל־גֻ'נֵייד [5] מסביר ש"הסופית היא עלייה תלולה, שלא משאירה מקום לשלווה או מנוחה".

הגדרה על דרך החיוב:

• אלוהות אוניברסלית, האל שורר בכל.
• להתמזגות עם האלוהות דרכים אינספור.
• האלוהות בלב פנימה, והדרך אישית.
• מיסטיקה אסלמית.
• אמונה = אהבה.
• לצופי יש מדריך רוחני (שֵׁיח' או מוּרְשִד) וקהילה (טריקה).

הגדרה על דרך השלילה:

• הצופיות איננה דת.
• אינה זרם דתי (לא סוני, שיעי, עלווי או אחר).
• ללא קיום ממסד דתי.
• ללא חיבור מרכזי בין התאים השונים.
• ללא קו מנחה מוגדר.
• ללא היסטוריה מוגדרת.
• אפילו ללא ייחוס אחיד! (עלי / אבו-בכר).
• גם השם "סוף/צוף" נתון במחלוקת.

בבסיס התפישה הצופית, בדומה לזרמים מוסלמיים רבים, נמצא ה"תווחיד" (יְחִידוּת), העיקרון המונותאיסטי ש"אין עוד אלוהות מלבד אללה". תפישה זו עברה מספר גלגולים לאורך ההיסטוריה של התפתחות הצופיות, ובעת המודרנית התייחסות נפוצה כלפיה, היא שאין בעולם דבר מלבד אלוהים.[6]

בעוד ששאר הזרמים באיסלאם סבורים כי הנביא מוחמד מת ומורשתו חקוקה בסלע ולא ניתן לשנות בה דבר, הצופים סבורים כי הנביא מוחמד מוסיף לדבר אל מאמיניו באמצעות מורי ההלכה הקדושים, המחוברים בשרשרת מיסטית אל מוחמד והם אלה שקובעים בנוגע לכל דבר.

הצופים חיים כסגפנים, חיים בעוני מתוך בחירה ומנעו מעצמם שינה, מזון ונוחות פיזית, מתוך אידיאל. הצופים מייחסים חשיבות רבה לציטוט של מוחמד: "העוני הוא גאוותי", ומפרשים את ה"עוני" כגישה שלפיה אין עניין בשום דבר בחיים פרט לאלוהים. שאיפתם להגשמה רוחנית מתמקדת בהתבוננות פנימית נוקשה ומאבק נפשי, בניסיון לטהר את האדם אפילו מהסימנים הקטנים ביותר של אנוכיות, ובכך להשיג אח'לאס, טוהר מוחלט של כוונה ומעשה.

השערות נפוצות בקשר למקור השם הן:

• בגדי הצמר הלבנים שנהגו ללבוש כביטוי לפשטות וחוסר תשומת לב לחיצוניות (צמר = צוּף, בערבית: صوف)).[7]
• רמיזה לטוהר לבם (צפאא', בערבית: صفاء).
• מתוך המילה "סאפווא" – אלה הנבחרים, משמעות המצוטטת פעמים רבות בספרות הצופית.
• מתוך "צופה" – שמה של מרפסת גבס נמוכה שהייתה מחוץ למסגדו של מוחמד במדינה, שם ישבו חסידיו של מוחמד.

החוקר אִידְרִיס שָאה (Idries Shah; 1924 -1996), מסכם במאמרו "חקר הצופיות במערב", את הקשיים בדרכו של מי שמנסה לקבוע את פירוש המילה "צופי". הוא מונה שורה ארוכה של הגדרות והסברים, כולל אלה הרשומים למעלה. כנגד זה, שאה נותן הסבר לא אטימולוגי למושג: "צופים מתייחסים לצלילים של האותיות צ, ו, פ (בערבית ص, و, ف) כמשמעותיים בהשפעתם על החשיבה האנושית".[8]

תנועה זו דגלה בפרישות, בפשטות ובצנע, אבל לצד אלו, נוצרה ספרות עשירה ומגוונת, ובה ניסיונות מרובים לבנות, לצד השיטה הסגפנית, גם שיטה תאורטית, אשר תקרב את המאמין לאלוהיו ותלמד אותו לאהוב אותו ולדעתו. בדרך כלל. על פי תפישתם, לידיעת האל האמיתית ("מעריפה" – שהיא ידיעה חווייתית בלתי אמצעית) מגיעים באמצעות אהבה לאל ולא באמצעות לימוד טקסטים ("עילְם" – ידיעה פורמלית הנרכשת בלימוד ושינון), וחשיבות האהבה גדולה מחשיבות קיום המצוות. הם פיתחו טכניקות כמו שירה, ריקוד, דקלום וחזרה על תשעים ותשעה שמות האל כדי להגיע לאיחוד האקסטטי המיוחל עם האל.

המונח "אַחְ'לַאס" ( إِخْلَاص) פירושו טוהר הכוונה, כנות מוחלטת, נאמנות. זהו מושג מרכזי בתאולוגיה ובמיסטיקה האסלאמית, ובעיקר בתפישת הכוונה הפנימית ("נִיָּה") של האדם כלפי מעשיו הדתיים. המשמעות העיקרית של "אח'לאס", היא כוונה טהורה לשם אללה לבד – לבצע כל מעשה דתי (תפילה, צדקה, צום, עלייה לרגל וכו') אך ורק מתוך מחויבות לאללה, בלי רצון לרווח אישי, הערכה חברתית או תגמול אנושי. המאמין בעל האח'לאס אינו פועל כדי להיראות צדיק או לקבל גמול, אלא לשם האמת בלבד. במסורת הצופית, האח'לאס נחשב שלב מתקדם שבו המיסטיקן משתחרר מהאגו ונעשה נאמן אופן מוחלט לאללה.[9] בספרות הצופית, האח'לאס הוא שער לאיחוד עם האל.

הצופים מאמינים שמספר הדרכים אל האל, הוא כמספר בני האדם על פני האדמה, וכל אחד ואחד צופן בתוכו את הקריאה לפקוח את עיניו לנסתרות, ולבוא ולחזור אל שורש שורשי מהותו הפנימית. דוגמה לחשיבות שמייחסים הצופים למציאת הדרך האישית לאלוהים ניתן למצוא בשירו של שייח' מוזאפר אוזאק (Muzaffer Ozak).[10]

"עִזְבוּ הַכֹּל וּלְכוּ בְּעִקְבוֹת הָאַהֲבָה בִּלְבַד, הוֹ לִבִּי,

אַנְשֵׁי מְצִיאוּת מְצַיְּתִים לָאַהֲבָה,

עֲבוּרָם הָאַהֲבָה עַתִּיקָה יוֹתֵר מִכָּל הַיָּדוּעַ לָנוּ.

הֵם חִפְּשׂוּ אֶת רֵאשִׁיתָה שֶׁל הָאַהֲבָה,

אַךְ גִּלּוּ שֶׁאֵין לָהּ רֵאשִׁית".

תורותיהם וכתביהם של הצופים מתארים את מסעה של הנשמה הנפרדת אל האחדות עם אלוהים, ומציעה קווים מנחים וייעוץ בנתיב מסע זה. הספרות הצופית מציעה הסברים עשירים ומפורטים להבנת מערכת היחסים שבין האדם לאלוהיו, ומתארת כיצד כמיהה כנה לאלוהים עוזרת להיטהרות, ומדגישה כיצד נוכחותו של אלוהים עשויה להתגלות בפנינו גם ברגעים קשים, כשהיא נראית רחוקה מאתנו ביותר.

שתי גישות אלו, שאלוהים הוא הכול, ושאלוהים מלא אהבה, הובילו לכך שבלב הדרך הצופית, ישנה שאיפה לכניעה לאלוהים באהבה, שוב ושוב, והשאיפה לראות בכל אדם, חיה, צמח ודומם את ההתגלמות המוחלטת של אלוהים השורה בכול. הצופים מאמינים שהאלוהות יצרה את העולם כאחדות אחת הפועלת במסגרת של חוקים הרמוניים, של שאיפה לאיזון בין נתינה לקבלה, ומטרת הדרך הצופית היא לחזק את האחדות של הפרט עם הדרך האלוהית.

אידריס שאה, קובע, בעמדה שנויה במחלוקת.[11], שלצופיות יש טבע אוניברסלי, וששורשיה קודמים לעליית האיסלאם והנצרות.[12] הוא מצטט את שהאב א-דין סוהרוורדי (1154–1191) [13] צופי פרסי שאמר: "[צופיות] הייתה צורת חוכמה מוכרת ומיושמת על ידי סדרה של חכמים, כולל החכם הקדום והמסתורי הרמס המצרי". הוא מפרש את השירה של אִבְּן אל-פָארִד,[14] ש"מדגיש שצופיות נמצא גם מעבר וגם לפני מערכות הידע; ש'היין שלנו התקיים לפני הענב והגפן' (המדרשה והמערכת)…".[15] (היין בשירה סופית מסמל את האקסטזה הרוחנית, ולא יין ממש).

הדוקטרינה הצופית גורסת, כי בני האדם נולדים עם שתי נשמות אנושית ואלוהית. תחילה שלטת הנשמה האנושית ומשמשת כאחות חונכת לנשמה השמיימית. על כול מוסלמי להקפיד כי נשמתו השמיימית תגדל ותתפתח, בעוד נשמתו האנושית הולכת ודועכת. עיקרי אמונה זו באו לידי ביטוי בדרישה לאמות מידה מוסריות גבוהות במיוחד בקרב הצופים. הצופיות הדגישה קשר אישי עם האל – לא רק דרך מצוות והלכה, אלא גם דרך אהבה, קבלה וחיפוש פנימי כדרך חיים. זה הפך אותה נגישה לאנשים פשוטים, כולל איכרים ובעלי מלאכה, וחיבר את האמונה לחיי היומיום.[16]

בדרך כלל מתוארות שיטות אלה כ"דרך" ("טַרִיקָה"), בה חייב האדם לילך לקראת אלוהיו. זו המילה בערבית طريقة (ṭarīqa), שפירושה: "דרך", ובהקשר הסופי – "שיטה רוחנית" או "מסלול התקדשות". בדרך זו שלבים רבים, אשר האדם צריך להגיע אליהם במאמצים רבים מאוד. שלבים אחדים מתמידים עמו ואילו אחרים נגלים לו רק ברגעי התעלות מועטים. יש שלבים המושגים על-ידי מעשים, כחזרה בתשובה, אילוף הנפש הרכה והתאוות תוך התבודדות, חיי עוני והסתפקות במועט ויש שלבים, שאין עמם כל מעשה חיצוני, כהרגשת הצער, שפלות הרוח, חסר האונים, תודה על כל אשר נתן האל מטוב ועד רע, בטחון בו, צניעות וכוונה באמונה ואהבת האל בכל לב. המיסטיקנים הצופים שאבו את עיקר השקפתם מן הקוראן, אשר עבור המוסלמים מכיל את כל החוכמה האלוהית ויש לפרש אותו בתבונה, והעניקו בפרשנותם משקל רב להצהרה שאלוהים "אוהב אותם והם אוהבים אותו", שהפכה להנחת בסיס בתפישה מיסטית שנשענת על אהבה.[17]

לצופים מספר פולחנים ייחודיים לזרם שמתווספים לפולחנים הסוניים המקובלים, ומטרתם להביא למצב נפשי הנקרא פִטְרָה.[18] זהו מצב נפשי טהור ובסיסי שבו הנפש פתוחה לראות בכל דבר בעולם, חלק מהשלם הנקרא אללה. פִטְרָה, בתפישה הצופית, היא מושג המתאר את המהות הטהורה והקדומה שבה נברא האדם. לפי האמונה, כל אדם נולד כשהוא נושא בקרבו ידיעה טבעית, אינטואיטיבית, של האמת: הכרת האל, הכמיהה אליו, והיכולת לאהוב אותו ללא תיווך וללא עיוות. הפִּטְרָה משולה לניצוץ שמימי – אבל החיים בעולם (חטא, גאווה, חומרנות) מכסים אותו באבק. הסופי אינו "קונה" את האמונה מבחוץ, אלא מגלה את מה שכבר קיים בתוכו. האמונה הסופית מדגישה שהמסע הרוחני הוא חזרה לעצמך האמיתי, לחיק האלוהים, שבו היית עוד לפני שנשבת בחומר ובתאווה. כפי שמשוררים צופים מרמזים: "לא באת מרחוק כדי למצוא את הדרך – היא הייתה טבועה בך מאז היוולדך". הפולחנים הצופיים מקבלים צורה של תרגולים יום יומיים במודעוּת הדומים לתרגולי הקשיבות המזרחיים. משום שהתרגולים רבים ואין הם חובה מוסלמית, רוב המאמינים הצופים אינם לוקחים חלק בכולם. על המורה הצופי לבחור את התרגולים שיועילו ביותר לתלמידיו במצבם.

משחרית התנועה הצופית, מאמיניה שאפו להתאחד עם האל ("איתיחאד") תוך ביטול המהות העצמית שלהם, ולצורך כך פיתחו סוג מדיטציה הנקרא "מוּרָאקָבֶּה", המזכיר את מסורות המדיטציה של המזרח הרחוק.[19] תרגול המוראקבה הוא סוג של תרגול מדיטטיבי שמטרתו לטהר את הנפש ממושגים כוזבים דוגמת עצמי ונפרדות במטרה לאפשר ללב לקבל את ה'תווחיד', האיחוד הכללי עם אללה. בתרגול המורקאבה על המתרגל לצפות בליבו (המטפורי) ולהפיק תובנות על הקשר של ליבו אל האל ואל העולם שהאל ברא. ביטול העצמי נועד לעזור בטיפוח אורח חיים צנוע ובהתחברות עם המהות האלוהית. המלומד המוסלמי, חוקר החדית', איש האסכולה החנבלית,[20] אבן קיים אלג'וזיה (1350-1292) אמר: "המוראקבה היא הידיעה והוודאות המתמדת של המשרת, שאלוהים הכל יכול מודע להופעתו החיצונית והפנימית" בסופיות, מוראקבה היא תרגול מדיטטיבי, שבו התלמיד מתבונן פנימה, מתמקד בנוכחות האל, ומשתדל לנקות את תודעתו ממחשבות מיותרות. הדגש מוּשם על הקשבה פנימית ולא רק על חזרה מילולית של פסוקים או תפילות. המוראקבה השפיעה רבות על אמני מדיטציה במזרח, ובמיוחד על אושו (Osho) שכתב עליה מספר ספרים.[21]

מחברי ספרי ה"תצוף" שונים קבעו "שיטות" שונות. יש מהם המציינים דרך קצרה ובה רק שלושה שלבים ויש המאריכים ומונים כארבעים שלבים בדרכם. יש המפרשים שלב מסוים כך ויש כך.[22] אולם המשותף והמוליכים בדרך זו הוא, כי אין בעולמם אלא החיפוש אחר האל, אור הזכרתו, ידיעתו ואהבתו. כי הוא כל מעיניהם. הכוונה אינה לידיעה אובייקטיבית-מדעית בדרך השכל ("עלם"), אלא להכרה חווייתית, בדרך הלב. ("מעארפה"), וכך מתאר אותם אחד מהם:

"הֵם קָהָל אֲשֶׁר הָאֵל שׁוֹמֵר עַל פְּנִימִיּוּתָם

וּמוֹרִיד אֶת מַסַּךְ הַחִיצוֹנִיּוּת עֲלֵיהֶם,

וְהֲרֵי הֵם עִם הַבְּרִיּוֹת בְּכָל אֲשֶׁר לַבְּרִיּוֹת,

וְאֵינָם נִפְרָדִים מֵעֲלֵיהֶם בְּשׁוּקֵיהֶם וּבְפַרְנָסוֹתֵיהֶם,

וְהֵם עִם אֱלֹהִים בְּכָל אֲשֶׁר לָאֱמֶת וְלַקְּרֵבָה;

חוֹנֵם אֶת בְּרָם עַל הֱיוֹתָם עִם הַבְּרִיּוֹת

וְעַל נוֹהֲגָם כְּמִנְהַג עַם הָאָרֶץ,

וּבְרָם אֶת חוֹנֵם עַל שׁוֹכְנָם בִּשְׁכֵנוּת הָאֱמֶת

וְעַל הַסַּחַת דַּעְתָּם מֵעוֹלָם הַנֶּעֱלָמִים שֶׁבַּשּׁוּק".[23]

ספרות מופלאה זו השפיעה מאוד גם על ספרות עם ישראל בימי-הביניים ובעיקר על ספרות יהודי ספרד וצפון-אפריקה. כך, למשל, קשה להבין את שירתו הגדולה של אבן גבירול (1020–1070), או את ספר "חובות הלבבות" של בן דורו, ר' בחיי בן יוסף אבן פקודה (בערבית-יהודית: בהַיַّא בן יוסף אבן פַּקוּדַה),[24] או את כתבי אברהם בן הרמב"ם,[25] מבלי להכיר את העולם הצופי. האחרון גילה הערכה עמוקה לדרכי הצופים המוסלמים, ואף טען שהיהדות הקדומה דמתה להם יותר מהיהדות של תקופתו. הוא אימץ מנהגים כמו פרישות, מדיטציה, התבודדות, בכי בתפילה, וכינה את אבותינו "סוּפים אמיתיים". אם כי סופרי ומשוררי עם ישראל, לא הגיעו לאותה קיצוניות אקסטטית, אליה שאפו להגיע המיסטיקנים באיסלאם.

ראו באתר זה: השפעה והשואה של הצופיות לזרמים אחרים

תוַכֻּל

המושג "תוַכֻּל" (توكُّل,) הוא מונח מרכזי במסורת האִסלאמית, ובעיקר במיסטיקה הסופית, שפירושו "הישענות מוחלטת על אללה" או "אמון מלא ובוטח באל". משמעו שהאדם מפקיד את ענייניו, גורלו וצרכיו בידי אללה, תוך הכרה עמוקה בכך שהכול מצוי בידו — אך זאת בלי לוותר על עשייה אנושית ואחריות אישית.[26] זו כניעה מוחלטת לרצון האל וקבלה מרצון של כול גזירה שהאל גוזר עליו.[27]

בזרמים הצופיים, תווכל הופך לערך רוחני עמוק. הצופים שואפים לשחרור מן הדאגות החומריות וההיאחזות בתוצאות, מתוך אמונה שכל דבר בא מהאל. ה"תווכל" מתורגל לעיתים במידה כזו שכל מחשבה שעוסקת ביום המחר נתפשת כלא-דתית. הצופי חי את חייו ללא דאגה לענייני החומר. אם ירצה האל, הוא ידאג לצרכיו של המאמין. אין טעם להפוך את החיים למרוץ אחר נכסים וסיפוק תאוות הגוף.[28]

תפישה בסיסית במיסטיקה הצופית עוסקת ב"מעט שינה, מעט דיבורים, מעט אוכל", וצום נחשב לאחד מהתרגולים החשובים ביותר לשגשוג רוחני. הצופי האידאלי לא רק סומך על אללה – אלא מוחק את רצונו האישי בפני הרצון האלוהי.

אכן, ברעיונות החיים הנעלים האלה היו טמונות גם סכנות גדולות. כזה היה הביטחון המוחלט באל (""תַוַכֻּל"), זה הוא המביא את האדם לכניעה מוחלטת לרצון אלוהיו, תוך רצון להיות בידי האל כ"גופה בידי הטהור", או כמיטה שהאל נושא אותה. הביטחון המוחלט הביא גם לאדישות מסוכנת בכל שטחי החיים, ובמיוחד בכל הנוגע לפרנסה ולעתיד. כך נוסדו אמרות כגון: "השתומם על פרנסת המחר ושכחת כי היום קיים".

"עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: לֹא תִדְאָגוּ לְנַפְשְׁכֶם מַה תֹּאכֵלוּ,

וּמַה תִּשְׁתוּ, וּלְגוּפְכֶם מַה תִּלְבָּשׁוּ.

הֲלֹא יְקָרָה הַנֶּפֶשׁ מֵאֹכֶל וְהַגּוּף מִלְבוּשׁ!

שׁוּרוּ אֶל עוֹף הַשָּׁמַיִם, כִּי לֹא יִזְרָעוּ וְלֹא יִקְצֹרוּ,

וְלֹא יֶאֶסְפוּ לַאֲסָמִים, וַאֲבִיכֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מְכַלְכְּלָם.

[…]
לָכֵן אַל תִּדְאָגוּ לְיוֹם מָחָר,

יוֹם מָחָר יִדְאַג לְדַאֲגָתוֹ.

דַּי לַצָּרָה בְּיוֹמָהּ".[29]

הצופים קיבלו דברים אלה כפשוטם וראו את העבודה לפרנסתם, ולעתים את ריפוי מחלותיהם בתרופות מעשי ידי אדם, מעשה חוטא ומסוכן, קטנות אמונה באל הכול יכול, הרופא חולים ומחייה מתים. ידוע מקרה של אדם שיצא למסע במדבר וסירב לקחת עמו צידה, מתוך ביטחון שאללה יספק לו מזון. מקרה מפורסם אחר, הוא של טובע בחידקל, שסירב לאחוז בחבל שהושלך לעברו, מתוך ביטחון שאללה יחלץ אותו. בכך עוררו עליהם ביקורת קשה מצד אחד, אך גם הערצה רבה מאידך. המוני העם דאגו לכל צרכיהם של הללו, שהיו קדושים בעיניהם. בקדושתם ביקשו אף הם להתברך ולהתקרב אל האל, אשר הלך ורחק מהם ככל שהתפתחה הספרות התאולוגית ופלפולי ההלכה באיסלאם. ספרות זו הייתה זרה ובלתי מובנת לאיש הפשוט, אשר מצא בהערצת הצופים, ביטוי נאות לרגשותיו הדתיים, וקיווה להינצל בזכות תיווכם של אלה מטעמו של אללה ביום הדין.[30]

נעלה ומסובך כאחד היה גם יסוד ידיעת האל ("מערפה") ובעיקר אהבתו ("מחבה"). יסוד זר לגמרי לרוח האיסלאם הקדום. לידיעת האל האמיתית מגיעים באמצעות אהבה אליו, ולא באמצעות לימוד של טקסטים. חשיבות האהבה גדולה אפילו מחשיבות קיום המצוות. אהבת המאמין את האל היא אהבה לוהטת, שיאה הוא התאחדות עם האל וביטול ההוייה הגשמית ("פנא"). אוהבי האל מוצאים את טעם חייהם באהבת אללה וכלים באהבתם. הם אינם מתים מוות פיסי כמו השהידים, אבל הם מנותקים כמותם מן הארצי והחולף. כל חייהם למען אללה, יראו עצמם כמו שחיים בתוכו.[31]

סֶמָאע

המונח "סַמָאע" (Samā) פירושו "הקשבה" או "שֵמעָה", אך בהקשר הצופי מדובר בטקס מיסטי הכולל האזנה לשירה דתית, מוזיקה, ולעיתים גם ריקוד מחזורי, אשר מטרתם להכניס את המשתתפים למצב של טרנס רוחני או אקסטזה – מתוך שאיפה להתקרב לאללה ולחוות את אהבתו באופן ישיר. הטקסטים הם לעיתים קרובות שירים מיסטיים מהמסורת הצופית, כולל שירי גלאל א-דין א-רומי,[32] חאפז או שייח'ים צופיים מקומיים. הכלים הנפוצים כוללים תוף מסורתי (כמו דַאפ), חליל קנה (נאי), ולעיתים גם עוד. התוכן של השירים עוסק באהבת האל, בכיסופים להתאחדות עמו, ובשבח לצדיקים.

בזרמים מסוימים, במיוחד בקרב מסדר המַווְלוִויִּה שנוסד על ידי חסידי ג'לאל א-דין רומי, הסמאע כולל גם ריקוד סְפִירָלי טקסי – הידוע בשמו המערבי "ריקוד הדרווישים המסתובבים". התנועה המחזורית מסמלת את המחול הקוסמי של הבריאה, ואת מסע הנשמה מהמַצָּא הֵשָּם (האלוהי) אל העולם הזה ואל חזרתה אליו. טקס הסמאע נועד להוביל את המשתתף למצב של "פַנָאא'" (فناء) – התבטלות עצמית – שבו נעלם ה"אני" והמיסטיקן נטמע בהוויה האלוהית. תהליך זה אינו רק רגשי אלא גם חווייתי־רוחני, שבו משתחררים ממגבלות הגוף והתודעה הרגילה. הסמאע מבוסס על התפישה שהאהבה היא הדרך – וההקשבה למוזיקה מיסטית מעוררת את הלב לאהוב את אללה עד כדי אובדן העצמי. הצופים מאמינים שהצלילים אינם בידור אלא גשר לאמת הנסתרת. הסמאע נחשב בעיניהם אמצעי הכשרה רוחני חיוני.

הדרווישים המסתובבים (המכונים "דרווישי הסיבוב") נכנסים למעגל תנועה מסתחרר סביב ציר פנימי. כל תנועה בטקס נושאת משמעות רוחנית: יד אחת פתוחה לשמים לקבל שפע אלוהי, והשנייה מופנית לארץ – להעביר את הברכה לעולם. כל חלק בטקס מסמל שלב בסולם הרוחני: מההתעוררות, דרך הכניעה, ועד האיחוד עם האל.

הדרווישים לובשים גלימות לבנות (קבר סמלי של האגו), חגורה שחורה (קבר ההשתעבדות לעולם), וכובע פֶּלְט בצורת גליל (המסמל את מצבת הקבר של האגו). מעגל הסיבוב מבטא את תנועת היקום סביב מרכזו הרוחני – את האהבה האלוהית והכמיהה לאחדות. הסַמָאע הוא יותר מטקס – הוא מצב תודעתי שבו המוזיקה, התנועה והשירה הופכים לכלים של אהבה, דבקות והתמסרות מוחלטת לאל. הוא לב העשייה הצופית אצל זרמים רבים, ונחשב לאחד מהביטויים היפים ביותר של מיסטיקה אסלאמית.

משוררים וקדושים צופיים רבים, כמו אל־חלאג'[33] ג'לאל א־דין רומי, ועַבְּד אל-קָאדִר אל-גִ'ילָאנִי,[34] ראו בסמאע כלי מרכזי להתרוממות רוחנית.

"כְּשֶׁאֲנִי מִסְתּוֹבֵב – אֵינֶנִּי מִסְתּוֹבֵב לְבַדִּי.

כָּל חֶלְקִיק בַּיְקוּם רוֹקֵד אִתִּי.

אֲנִי הַסִּבּוּב, אֲנִי הַסִּיבָּה, אֲנִי הַנְּקֻדָּה –

וְהַמֶּרְכָּז הוּא אֲהוּב אֶחָד שֶׁאֵין לוֹ סוֹף."

(ג'לאל א-דין א- רומי)

לעומת זאת, מלומדים מוסלמים מסוימים – כגון תומכי זרמים שמרניים, כמו הוַוהאבים מתנגדים לטקס ורואים בו בידור אסור, חידוש דתי ("בִדְעָה"), או סכנה לעבודת אלילים ("שִרְכּ"). ב-1925 במסגרת מדיניות החילון של אטאטורק, נסגרו כל מוסדות המוולוויה בטורקיה ונאסרו טקסי הסמאע אך המשיכו לפעול במחתרת. בשנת 1956 התירה ממשלת טורקיה לערוך חגיגה שנתית בקוניה שבאנטוליה, ביום מותו של רומי -17' בדצמבר, ליד מקום קבורתו, חגיגת "שבי ארוס", (ליל הנישואין), ליל האיחוד הטרנסצדנטלי של רומי עם אללה. בשנות ה-90' הוקלו ההגבלות וקמו מחדש קבוצות פרטיות שמנסות לבסס מחדש את האופי הרוחני, המקורי של טקס הסמאע. הוא הפך לאטרקציה תיירותית ובשנת 2005, אונסק"ו אישר את "טקס הסמאע" של טורקיה כאחת מיצירות המופת של המורשת בעל פה והבלתי מוחשית, של האנושות.

אַנְשִיד

בהקשר של הצוּפִיוּת, המילה אַנְשִיד (نشيد) מתייחסת לשירה דתית או המנון רוחני שנאמר או מושר לעיתים כחלק מטקסים מיסטיים או התכנסויות סופיות. האנשיד מבטא רגשות של אהבה אלוהית, כמיהה, תשובה, והשתוקקות לאיחוד עם האל. האנשיד בנוי כשיר עמוק ופיוטי, ולעיתים משולבים בו פסוקים מהקוראן או משירת משוררים סופיים כמו רומי, אבן אל-פאריד או אל-חלאג'.

למרות שבזרמים מסוימים באיסלאם יש הסתייגות ממוזיקה, סופים משתמשים לעיתים בכלים פשוטים כמו תוף מַסְטַפְּה (דַּפ), נאי (חליל רועים) או קאנון.

החשיבות באנשיד אינה רק בהגייה החיצונית, אלא ב"ריכוז הלב" – הכוונה הפנימית (נִיָּה) שמלווה את הביצוע.  לעיתים האנשיד הוא חלק מטקס ה-זִיכְּר (היזכרות באל), ויכול להוביל לאקסטזה דתית או מצב של התעלות רוחנית. "יא רַבִּּי סַלִּם נַהְנָא" – – שיר אנשיד המבקש שלווה והגנה מהאל, שזור בתחנונים ובשמותיו הקדושים. בקרב תנועות סופיות רבות, האנשיד נחשב אמצעי לגישור בין האדם לבין האל, דרך הקול, הקצב והנשמה. הוא נחשב לעיתים "מוסיקה של הלב" — כלי שמעורר את הנשמה להתגעגע למקורה השמימי.

(אנשיד סוּפי מסורתי, תרגום חופשי לעברית)

"הוֹ, אַלְלָה – הוֹ, אַלְלָה,
שִׁמְךָ שׁוֹכֵן בְּלִבִּי כְּבַעֲרָה נֶצַחִית.
בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁנְּשִׁימָתִי דַקָּה,
קוֹלְךָ בּוֹקֵעַ מִשָּׁרְשֵׁי הַנְּשָׁמָה.

הוֹ, אַלְלָה – הוֹ, אַלְלָה,
אֵין בִּי דָּבָר מִלְּבַד רְצוֹנְךָ,
רַגְלַי נוֹעוֹת, אֲבָל אֶת דַּרְכְּךָ הֵן יוֹדְעוֹת.
יָדַי פְּרוּשׂוֹת — אֵינִי מְבַקֵּשׁ, רַק נוֹכְחוּת.

הוֹ, אַלְלָה – הוֹ, אַלְלָה,
בְּכָל פְּעִימָה אַתָּה נִשְׁמָע,
לֹא בַּפֶּה — אֶלָּא בַּלֵּב,
לֹא בַּלָּשׁוֹן — אֶלָּא בָּאוֹר".

השיר הזה, כמו רבים מהאנשיד הצופיים, פשוט במילים אך עמוק בכוונה. חזרות כמו "הו, אללה" (يا الله) הן לא רק לשם מוסיקה, אלא משקפות את רעיון הזִכּר — ההיזכרות המתמדת באל, עד ששם האל נרשם בתודעה כקצב הלב עצמו.

הטַנּוּרָה

מחול הטַנּוּרָה  (Tanoura Dance) הוא ריקוד סוּפִי טקסי שמקורו בתרבות הדתית המיסטית של האסלאם, בעיקר בזרמים הסוּפִיים במצרים, טורקיה והמזרח התיכון. הוא מבוסס על סיבוב רפטטיבי של הרקדן סביב עצמו, כסמל להתעלות רוחנית, לטיהור פנימי, ולאיחוד עם האל. המילה "טַנּוּרָה" בערבית (تنورة) פירושה "חצאית" (מכאן שמו של מפל ה"תנור") , ומתייחסת לבגד הצבעוני והרב-שכבתי שחובש הרקדן. מחול הטנורה אינו ריקוד בידורי במובן הרגיל — הוא נחשב אקט של תפילה, מדיטציה בתנועה, דרך גופנית לזיכוך האגו והתחברות לממד האלוהי.

המחול נולד בהשראת מסורת הדַּרְוִישִׁים המחוללים (Mevleviye) של טורקיה שהוזכר לעייל. במצרים הפך המחול לטקס סוּפי פופולרי, אך גם למופע אמנותי־פולקלוריסטי בפני קהל רחב.

הרקדנים לובשים חצאית רחבה ורבת שכבות, שנפתחת בסיבוב ויוצרת צורת מעגל. בראשם לרוב מצנפת או תרבוש, ולעיתים גם גלימות ססגוניות. הצבעים השונים מייצגים סמלים רוחניים, כמו ארבעת היסודות, שלבי החיים, או דרגות במסע המיסטי. הסיבוב מסמל את תנועת הגלקסיות, את הסיבוב של הנשמה סביב האהבה האלוהית. יד אחת מופנית כלפי מעלה (לקבלת שפע אלוהי), והאחרת כלפי מטה (להעברתו לעולם). ככל שהרקדן מסתובב יותר, הוא "משיל" את עצמו מהחומר, מהאגו, ומהזמני — ונכנס למצב של אִיחוּד (וַסְל). המחול מלווה לעיתים קרובות ב: שירה סוּפית (אנשיד) ;כלי נשיפה כמו נֵיי (חליל סוּפי עתיק), תופים קצביים (דַּף, טאבלה)

מחול הטנורה איננו רק אסתטיקה — הוא ביטוי פיזי של אמונה. לרקדן המאומן, הסיבוב מביא למצב של תודעה שונה, של שקט פנימי, ולעיתים אף לחוויה מיסטית.

מלכודת הגאווה

אחת הסכנות העמוקות והעדינות ביותר בתורת הצופיות היא הגאווה. ככל שהצופי מתקרב לאלוהים, חש בהתעלות, ב"חיבור", בהתגלות פנימית – כך גוברת הסכנה שהוא יטעה לחשוב שהוא מיוחד, נבחר, עליון. זהו פיתוי רוחני מסוכן, שצופים גדולים הזהירו מפניו שוב ושוב לאורך הדורות. בצופיות, הגאווה איננה רק חטא מוסרי – אלא מכשול מהותי בדרך לאלוהים. היא מסמלת חזרה אל ה"נַפְס" – האגו, או ה"אני" שמהם נדרש הצופי להתרוקן. "מי שטוען כי הגיע – עודו רחוק".

פרדוקס הצדיק: ככל שהצופי חווה הארה פנימית, תחושת אחדות עם האל (פנאא), או חיבור עמוק לנוכחות האל – כך הוא עלול לטעות ולחשוב שהוא נעלה מאחרים ("הרי אני יודע את מה שהם לא") וכן להשתמש בחוויותיו הרוחניות ככלי להאדרה עצמית. הוא עלול לייחס לעצמו מעמד מקודש – מה שמכונה בפי הצופיים: "טענת הגילוי" (ادعاء الكشف)

שייח' עבד אל-חאלק אל-ג'יזדווני (Abd Al khalik Al Gijduvani), נולד בעיירה גיזדובאן (Gizhduven), לא הרחק מבוכרה באוזבקיסטן של ימינו. הוא היה חוליה חשובה ב"סלסיליה" היינו בשושלת של חכמי המסדר הנקשבנדי. נחשב לאחד המורים הגדולים של אסיה התיכונה. הוא היה מחפש מתמיד. לא רק של ידע, אלא של שקט. הוא שקד על תרגולי ה"זִכְּר" – החזרה האין-סופית על שמו של האל, מתוך כמיהה להיטמע במהות האלוהית. ככל שחזר, הלך הלב והשתנה. אך קול אחר החל להישמע בו – לא קולו של האל, אלא קולו של ה"אני". "הרי אני זה שקורא," לחש בתוכו קול דק אך מתגאה. "הרי אני זה שמתקדם בדרך". והוא הבין: גם הרוח עלולה ליפול בפח הגאווה. גם הזִכְּר – אם אינו טהור – עלול להפוך מפתח סגור. ואז נזכר בפסוק אחד מן הקוראן, כאילו לחש אותו המים בלילה: "קרא לאל בעדינות ובסתר לבבכם…" מאותו רגע, הבין ג'יזדווני שזִכְּר אמיתי אינו נישא בקול, אלא מתרחש בשקט של הגוף, בתוך התנועה הסמויה של החיים עצמם. הוא פיתח דרך חדשה: זִכְּר שקט, המכוון לפי מקצב הלב והנשימה, מתוך כוונה עדינה והקשבה דקה. המים, אותם מים שבהם התגלה לו הסוד, הפכו סמל בדרך שלו. לכן לימד את תלמידיו. "לשמוע את שמו של אללה מתוך ענווה, לא מתוך עליונות."

ראו באתר זה: המסדר הנקשבנדי;

אבן עַטַאא' אללה אל־סַכַּנְדַּרִי (Ibn Ata Allah al-Iskandari, 1259-1309‎) היה אחד מההוגים והמשוררים החשובים ביותר של המיסטיקה הסוּפית בתקופה הממלוכית.[35] הוא חי במצרים במאה ה־13' (מת בשנת 1309 בקהיר), והשתייך לזרם הצופי של מסדר שַאדִ'לִיּה – מסדר שהדגיש פרישות פנימית לצד חיים פעילים בעולם. הוא מזהיר מפני גאווה רוחנית, גם של מי שצם, מתבודד ומתפלל – אם הוא רואה עצמו כ"נעלה" יותר מאחרים. כתב: "התחזקות ההרגשה הרוחנית – איננה עדות לקרבה; הקרבה ניכרת בענווה ובשתיקה."

המשורר וההוגה אִבְּן עַרַבִּי,[36] דיבר על מי שהגיע ל"שערי האחדות" אך נשאר שבוי באהבת עצמו, וקרא לזה "הווילון הדק ביותר – הגאווה בנשגב". הצופיות משווה את הלב למראה, והזִכּר – לניגובו: כשהלב זך, הוא משקף את האל; אך הגאווה – גם אם דקה כעין אבק – מעוותת את ההשתקפות. מי שמביט בהשתקפותו ואומר "הגעתי" – שכח שהראי כלל אינו שלו.

רבים מהצדיקים הצופים נטו להסתיר את מדרגתם הרוחנית – כדי שלא תעלה בהם גאווה. הצופי אינו מייחס לעצמו מאומה – כל הארה היא מתת האל בלבד. בדיקת כוונה ("נייה") בכל מעשה – שואל הצופי את עצמו: האם אני עושה זאת למען האל, או למען עצמי? שהדרך להישמר מגאווה – היא בנתינה, הקשבה, ושפלות פנימית

הצופי האמיתי אינו מתפאר בדרכו – אלא שוכח את עצמו בתוכה. המסע אל האל איננו עליה בסולם מעמדי – אלא התאיידות הדרגתית של האני. ככל שאתה מתקרב – אתה אמור להיעלם. וכשנותרת רק נוכחותו – לא נשאר מקום לגאווה.

מסדרי הדרווישים

הצופים מאורגנים בטריקות, במסדרים, שנקראים על שם מייסדם, שצאצאיו עומדים בראשם מזה דורות, אך הם טוענים גם לשושלת יוחסין ארוכה יותר – עד ראשוני המאמינים, מוחמד, אליהו הנביא ואפילו המלאך גבריאל. מרכזם של מסדרים אלה הוא המנזר, הנקרא בערבית "זאוויה" (זווית א תא), או "ריבט", היינו, תחנת משמר.

חבר המסדר המוסלמי נקרא בדרך כלל "דרוויש", מילה פרסית שהוראתה "קבצן". מילה זו מביעה הערצה לחברי המסדרים, שבחרו, (לא תמיד הלכה למעשה), בחיי צנע והסתפקות במועט, מתוך רצון להיות נאמנים לאידיאל העוני ("פקר").[37]

בתוך הטריקה יש היררכיה פנימית נוקשה, חלק מביטול העצמי כרוך לעיתים בשירות פיסי עבור השייח'. מן הדרוויש המוסלמי לא נדרשת פרישות מחיי נישואין. הוא גם לא מנוע מלעזוב את המסדר ולשוב לחיים חילוניים. על כן יכול אדם להיות חבר במסדר צופי, מבלי לעזוב את ביתו ואת פרנסתו. מספר מסדרי הדרווישים מגיע למאות.

ידועים במיוחד מסדר ה"מוולוויה" (Mevleviyye), בטורקיה ובאירן, או כפי שהוא מוכר לרוב – "מסדר המֶוולֶנָה". זהו מסדר צופי שנוסד במאה ה-13' בעיר קוניה שבאנטוליה, על בסיס תורתו והשפעתו של המשורר, המיסטיקן וההוגה הסוּפי הדגול גַ'לאל א-דין רוּמי (1207–1273), המכונה בפי תלמידיו ובחסידיו "מֶוולֶנָה" – "אדוננו". לאחר מותו של רוּמי, הקים בנו, סולטאן וַלַד, את המסדר כדי לשמר את דרכו, שירתו, ותורתו הרוחנית של אביו. המסדר התפתח תחת חסות הסולטנות הסלג'וקית ואחר כך זכה להוקרה רבה גם בתקופה העות'מאנית, והפך לאחד המסדרים הבולטים באימפריה. המסדר מדגיש אהבה אלוהית, פיוס אוניברסלי, וראיית היופי האלוהי בכל הבריאה. רומי לימד שדרכו של האדם אל האל איננה רק בעזיבת העולם, אלא דווקא בהיכרות עמוקה עם הכאב, האהבה, והחיים עצמם – כולם כביטוי לחסד האל. ידוע בריקודי "הדרווישים המחוללים", שהוזכרו לעייל.

מסדר מפורסם במצרים הוא מסדר ה"אַחְמַדִיּה".[38] המסדר נקרא על שם שייח' אחמד אל-בדווי (1199–1276), מיסטיקן סוּפי ממוצא מרוקאי שהשתקע בעיר טנטא (طنطا) שבדלתת הנילוס. קברו בטנטא, משמש כמרכז חשוב לעלייה לרגל. הוא נחשב לקדוש עממי אדיר השפעה, ולדמות שהיוותה מוקד לפולחן קדושים ולאמונה בכוחות על־טבעיים. לא הותיר אחריו כתבים, אך תלמידיו יסדו את הזרם המכונה "הבַּדַוִיּה" או "האחמדיה". המסדר שם דגש על אהבת האל באמצעות שירות הציבור, קיום טקסים ציבוריים עממיים, והילולות המוניות. המנהיגות היררכית אך בלתי פורמלית, לרוב עוברת בירושה רוחנית. הילולת שייח' אל-בדווי מתקיימת בכל שנה בעיר טנטא, למשך כשבוע, ונחשבת לאחת מההילולות הגדולות בעולם המוסלמי. משתתפים בה מאות אלפים: סופים, עולי רגל, סוחרים, ולפעמים גם פוליטיקאים. ההילולה כוללת טקסי דִ'כּר (אזכור שם האל), מופעים של מוזיקה דתית, תהלוכות, ולעיתים גם תופעות טרנס או אקסטזה. המסדר זוכה ללגיטימציה חברתית ודתית נרחבת, ונחשב לחלק בלתי נפרד מהאיסלאם העממי המצרי.

נודע במיוחד המסדר הבֶּכְּתָּשִׁי, שנוצר בטורקיה. קרוי על שמו של חאג'י בֶּכְּתָש וֶלי (Ḥājjī Bektāsh Walī), מיסטיקן בן המאה ה־13' ממוצא פרסי או טורקי, שהתיישב באזור אנטוליה. נחשב לדמות קדושה, חצי אגדית, משורר ודרשן, מורה מוסר ואיש פלאות. ציטוט מייצג: "לא בלבושך תִּוָּדַע לאל, אלא בליבך." הבֶּכְּתָּשִׁיִּים ראו במורם בֶּכְּתָש וֶלי, את תלמידו הרוחני של האימאם עלי, והקפידו על אהבתו, דבר שיצר זיקה עמוקה למסורת השיעית. מסדר זה שייך לסוג המסדרים המזלזלים בחשיבותן של המצוות.

הבכתשים מתאפיינים בסמליות נסתרת: פענוח פנימי של הקוראן; פסוקים מקבלים פירושים אלגוריים. ידועים בחוסר הקפדה על מצוות ההלכה (כמו תפילה, צום ורמדאן); המוקד – פנימיות הכוונה. מקיימים טקסים מעורבים של גברים ונשים, שוויון מגדרי נדיר באיסלאם המסורתי. קיימת אצלם חניכה בשלבים, המבוססת על שלבים של טיהור עצמי, שתיקה, צניעות ודבקות בשייח': – שַׁאקִיר (החניך), דֶרְוִיש, בַּאבָּא, דֶדֶה, ועד לדרגת פִּיר – המדריך העליון.

המסדר הבכּתשי היה קשור באופן הדוק לחיל היניצ'רים – עמוד התווך של הצבא העות'מאני. השייח' הבכּתשי שימש מורה רוחני רשמי של החיילים, ונטע בהם ערכים של מסירות, טוהר, ואחווה. קשר זה הפך את המסדר למוקד כוח פוליטי וצבאי, אך גם לחשוד בעיני הסולטאנים. הבכּתשים ערכו טקסי זִכּר קבוצתיים, שכללו שירה, ריקוד מעגלי (אך פחות ראוותני מהדרווישים המחוללים), שתיית יין טקסית, ולעיתים סעודות משותפות (ג'ם). הם אינם מקיימים פרקטיקות הלכתיות רגילות (כמו תפילות יומיות, צום רמדאן), ומתרכזים בכוונה הפנימית והאחדות עם האל.

בשנת 1826, בעת פירוק חיל היניצ'רים על ידי הסולטאן מהמט השני ("מהמט המחַדֵּש"), הוצא המסדר הבכּתאשי אל מחוץ לחוק. מרכזיהם נסגרו, רבים ממנהיגיהם הוגלו או הוצאו להורג, ונכסיהם הוחרמו. אף על פי כן, המסדר שרד במחתרת, במיוחד באזורים הכפריים של אנטוליה והבלקן – אלבניה, מקדוניה, קוסובו ובוסניה.

פולחן הקדושים

פולחן הקדושים (בערבית: ולאיא), כפי שהובא בתורתו של אל-ערבי, מהווה נדבך מרכזי במסורת הצופית וכולל יחס של הערצה, זיכרון ותחושת קִרבה כלפי "אווּליאא אללה", כלומר, "ידידי האל". אלה נחשבים לבני סגולה אשר חייהם והנהגותיהם שיקפו דרגה רוחנית גבוהה, עד כדי כך שהפכו לצינור חי בין האדם לאלוהים. פולחן הקדושים, על כול צורותיו, טבע את חותמו על האיסלאם המאוחר, במידה כזו שהוא מאפיין אותו, יותר מאשר מצוות יסוד חשובות. במחשבת הצופית, ה"וַלי" אינו נביא, אך הוא בעל השגה רוחנית עמוקה, שעולה מתוך פרישות, סיגופים, אהבת האל ותרגול ממושך של זִכר (זכירת שמו של האל). הוא המגן על האדם מפני זעם אלוהים ומתווך עבורו בכל עניין. הולי ניחן בתכונות יוצאות דופן – לעיתים הוא מיוחס כמי שמסוגל לעשות "כראמאת"– מעשי פלאים כמו ריפוי חולים, ניבוי עתידות, טלפורטציה[39] או שליטה בטבע.

לאחר מותו, קברו של הקדוש הופך למוקד עלייה לרגל. בכפרים רבים ובנקודות ציון טופוגרפיות, קיימים קבריהם של הקדושים, אליהם עולים לביקור (זיארה"), כד להתברך בהם ("תברכ"). המאמינים נוהגים להקיף את הקבר, להשתטח עליו, להסתיר פתקי בקשות בין אבניו, לקחת מעפרו לריפוי חולים. במקום מדליקים נרות לנדר, גוזזים את שערות הילדים ("חלאקה").

הִילּוּלָה היא טקס עלייה לרגל לזכרו של קדוש צופי – וַלי, אחד מידידי האל – ביום מותו או ביום שנקבע כמייצג את קדושתו. יום המוות של הצדיק נחשב ליום ה"כלולות" – המעבר של הנשמה לעולם האחדות עם האל. לכן הוא נחוג כיום שמחה, לא כיום אבל. זו "שעת האיחוד" – בה מגיע הקדוש לשיא קרבתו לאל. ההילולה היא אחד הביטויים המרכזיים של הפולחן הצופי העממי, והיא משלבת מיסטיקה, פולקלור, מוסיקה, סעודות וטקסים קהילתיים. מנהגים אלה נהוגים גם בעם ישראל לעדותיו ובמשך דורות עלו יהודים להשתטח על קברי האבות בארץ ישראל ולהתברך בהם. עם הזמן, הופיעו קברי קדושים גם בארצות מגוריהם. בימי הביניים האשימו חכמי האיסלאם את היהודים בהנהגת פולחן קדושים וקברים ובהשפעה על המוני המוסלמים. חכמי ישראל, לעומת זאת, ראו בכך, מנהג עממי שנקלט ביהדות, בהשפעת האמונה המוסלמית העממית.

פולחן זה של האדם הקדוש, המושלם והקרוב לאל ושל קברו כמרכז תפילה ובקשת חסד, זר לאיסלאם ולרוחו של מוחמד, שראה את עצמו כבשר ודם לכול דבר. התאולוגים לאורך הדורות נלחמו במנהג זה. תקי אל דין בן תימיה (מת ב-1328), לחם מלחמת חורמה במנהג זה ואפילו יצא בתוקף נגד עלייה לקברו של הנביא באל מדינה.[40] אולם לאחר מותו, הפך קברו בדמשק, למקום מקודש להמונים. כפי שהרמב"ם, הרציונליסט, בז לפולחן הקדושים והתנגד לעליה לרגל לקברותיהם, אך קברו שבטבריה (כך מאמינים), הפך למקום לעלייה לרגל.

במסגרת פולחן קדושים בכול הדתות, משתמרות מסורות פולחן אליליות במסווה מונותאיסטי כביכול ונמשך פולחן האדם ופולחן האבנים, העצים והמעיינות הקדושים, שליד קברו של הקדוש ובזכותו. כך נשאר החידוש הבלתי רצוי הזה בדת האיסלאם, ה"בדעה", נהפכה בתוקף לאג'מאע קדושה שלא ניתן לעקרה עוד.

ראו באתר זה: קברי צדיקים, עלייה לרגל., קברי צדיקים במרוקו

הצופיות והמערב

בעיר מנהיים (Mannheim) שבגרמניה, במרכז אירופי לחקר האיסלאם והגירה, עובדים אנשי מחקר על אחת השאלות הרגישות והבוערות של זמננו: כיצד מתאקלמים מוסלמים בחברות מערביות דמוקרטיות? אחת התשובות המפתיעות שלהם נוגעת דווקא לעולם עתיק, מסתורי ושקט: הצופיות – הדרך המיסטית של האיסלאם. במכון שבמנהיים רואים בצופיות לא רק מסורת רוחנית אלא שחקן מפתח בתהליכי דיאלוג בין-דתי והרמוניה בין-תרבותית. לאור אופייה הפתוח, הלא-אלים, והבלתי דוגמטי, מוגדרת הצופיות בעיניהם כסמל לאיסלאם סובלני, מתון והומניסטי – כזה שמתאים במיוחד לחיים בחברות פלורליסטיות.[41]

גם בעולם האקדמי בארה"ב מתחילים לשים לב. לדברי פרופסור פיליפ ג'נקינס (Philip Jenkins), מאוניברסיטת ביילור (Baylor) שבטקסס, "הצופים הם הרבה יותר משותפים טקטיים של המערב. יש להם פוטנציאל להיות התקווה הגדולה ביותר של פלורליזם ודמוקרטיה בעולם המוסלמי".[42] מדובר לא רק בהצהרות תאורטיות. מדינות רבות מאמצות בפועל את הצופיות כחלק מהמאבק נגד קיצוניות דתית. בריטניה, במיוחד אחרי מתקפות הטרור בלונדון ביולי 2005, יזמה חיזוק של קבוצות צופיות במטרה להציע נרטיב דתי מתון, מקומי ומשתף.[43]

סין ורוסיה, כל אחת בדרכה, רואות בצופיות גורם ייצוב – אנטיתזה לקבוצות ג'יהאדיסטיות חתרניות.[44] בארצות הברית, מכון ראנד (RAND Corporation) – אחד מגופי החשיבה המשפיעים בוושינגטון – פרסם דו"ח מקיף תחת הכותרת: "Building Moderate Muslim Networks", בו נקרא הממשל לקדם קבוצות מוסלמיות מסורתיות ומתונות, ובראשן – המסדרים הצופיים. על פי הדו"ח, הצופים מהווים כוח שימור של דת עמוקה אך גמישה, המחוברת למסורת, אך פתוחה להתחדשות. הם יכולים, נאמר שם, להציע זהות מוסלמית אלטרנטיבית – שאינה מוותרת על אמונה, אך גם לא פונה לעבר אלימות ודחייה של המערב.[45]

בתרבות המערבית העכשווית הצופיות מוצגת לא אחת כנתיב רוחני פתוח, הומניסטי, מלא מוזיקה ושירה. ואכן, רבים במערב רואים בה גשר בין הדתות, שירה נושמת מתוך הקוראן ויד מושטת לשלום. אבל בעולם המוסלמי – במיוחד בקרב חוקרי דת ופרשני כתבי הקודש – מתקיימת זה עשרות שנים מחלוקת רעיונית עמוקה: במרכז הוויכוח ניצבת שאלת היחס אל העולם הגשמי. הצופיות הקלאסית נשאה עמה מסר ברור – התרחקות מן החומר, מהכבוד, מהרכוש ומהשאיפה לשלוט. עבור הסופים, החומר הוא מסך שמפריד בין האדם לבין אלוהיו. החוקר אבראהים ב. סעיד, ראש הקרן הבין־לאומית למחקר אסלאמי בארה"ב, מעלה נקודה מפתיעה נוספת. המילה "עלים" (عليم), המופיעה שוב ושוב בקוראן – מפורשת בדרך כלל כ"מנהיג דתי" או "חכם בתורה". אבל סעיד טוען: המשמעות האמתית היא "איש מדע". אם כך, הרי שהאיסלאם מקדם את חקר העולם לא פחות מאשר את חיי הרוח – אולי אפילו יותר.

ביקורת זו אינה שוללת את הצופיות – אך מציעה לה גבולות. איסלאם של איזון, אומרים המבקרים, הוא איסלאם שבו הרוח והחומר, התפילה והעבודה, העיון והמוסר – שזורים יחד.

המגמות המודרניות של נאו-צופים בארצות מערביות מתירות לאנשים לא מוסלמים לקבל "הדרכה בדרך הצופית", דבר שמוסלמים רבים מתנגדים לו עקב התפישה שאת הצופיות אפשר ללמוד רק במסגרת האיסלאם.[46]

סיכום

הצופים מייצגים את הצד האינטלקטואלי של האיסלאם. הם לא רק העשירו את התאולוגיה המוסלמית, אלא הצילו את הדת, פעמים רבות, מהתפוררות דוקטרינרית בשל עת ששטחי האיסלאם נכבשו בידי גייסות של עובדי אלילים.[47]

כמו נאת מדבר רוחנית בתוך מרחבים נוקשים של דוגמה דתית, הייתה הצופיות במשך מאות שנים משכן לאהבה אלוהית, לשירה נשגבת ולחיפוש הפנימי של האדם. אבל לא כולם ראו בזה ברכה.

הדרך הרוחנית, שנולדה מתוך אהבת האל הפכה לזירה של עימותים, רדיפות ולעיתים גם לגיוס פוליטי. הצופיות מוכרת בעולם כדת של אהבה, פיוט, חיפוש פנימי, וסבלנות אינסופית. דמויות כמו ג'לאל א-דין רומי, עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, ורַאבִּעָה אל-עדאוויה נתפשות כסמלים של דבקות אלוהית ללא תנאים, דת ללא כפייה, רוחניות נקייה מאינטרסים. אלא שבמרחב הפוליטי־דתי של העולם המוסלמי – וגם מחוצה לו – הצופיות לא תמיד הייתה כה תמימה. לעיתים היא ניצבה בקו החזית מול קיצוניות דתית וטרור. לעיתים – שימשה דווקא כלי בידי שלטונות כדי להיאבק בתנועות אסלאמיות רדיקליות. ולעיתים נדירות – אף הושפעה היא עצמה ממגמות לאומניות או פוליטיות.

כוחה של הצופיות בעבר נבע מיכולתה להעמיד דמויות נדירות של מדריכים – אנשי אמת, מלאי השראה ומסירות. אך במאה ה־20', משהו השתנה. רבים מהמסדרים הפכו תורשתיים, טכניים, ריקים מהתלהבות פנימית. הרוח נחלשה, המוסדות נשארו – אך נשמתם, כך נדמה, הלכה לאיבוד. תאולוגים רבים טוענים, שצופיות שמושכת את המאמין לעזוב את החברה – עלולה לעמוד בניגוד לרוח הקוראן, המבקשת תיקון עולם, ולא רק תיקון פנימי.

ועדיין – נותרת השאלה: האם ייתכן שהצופיות, כמו נהר תת-קרקעי, נועדה להעשיר את שורשי האמונה מבלי להציף את פני השטח? או שמא, כפי שטוענים מתנגדיה, היא צל שמרחיק את האדם ממשימת חייו על פני האדמה? כמו תמיד במסורת האסלאמית, התשובה טמונה – לא רק בטקסט, אלא בפרשנות, בכוונה ובדרך.

השפעת מסדרי הצופים ניכרת בבירור בארצות האיסלאם גם בימינו. נדיר הוא המקרה שבו שליט מוסלמי לא מתייחס לאחד המסדרים. ישנה מידה רבה של אירוניה בעובדה כי לתנועת הצופים היה תפקיד מכריע בקידום הלימוד והתרבות האנושית, אבל חלק ניכר בנחשלות של אומות האיסלאם, נובעת מסירוב הצופים להבדיל בין המדע ובין הדת.[48]

ועדיין, בתוך השממה הזו נבטו זרעים חדשים. בשלושים השנים האחרונות מתרקמת תחייה צוּפִּית עולמית. צעירים מוסלמים בעולם המערבי ובעולם הערבי כאחד מחפשים משהו אחר – רוחניות עמוקה, נקייה מהטפות פוליטיות, כזו שפונה ללב ולא רק לחובה. הם מוצאים אותה אצל מורים סופיים כריזמטיים, בשירה של ג'לאל א־דין רומי, בריקוד מעגלי ובטקסי זִכּר וריקוד טַנוּרה[49] – לא פעם מחוץ לגבולות המסורת הדתית המקובלת.

צופיות של המאה ה־21' כבר איננה אותה דרך סגפנית של מערות ופרישות. היא מתרגשת שוב על קהילות עירוניות, על תיירים במרקש, על סדנאות יוגה באיסטנבול ועל ניגוני נשמה בלונדון וניו יורק. אולי, כפי שלימדו הצופים עצמם, המסע האמיתי – הוא תמיד פנימה.

הערות

[1] חוה לזרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאיסלם, הוצאת רשפים. תל אביב, 1982, עמ' 316.

[2] הַמַּסְדֵּר הנִימַטוֹלַאהִי (Nimatullahi Order) הוא אחד מהמסדרים הצופיים החשובים והבולטים באיראן ובעולם המוסלמי. קרוי על שמו של השייח' נִימַטֻללָּה וַלִי (Shah Nimatullah Wali), מיסטיקן פרסי שחי במאות ה־14' וה־15'. נולד ככל הנראה בסוריה (או באזור חלב), אך חי ופעל בעיקר באיראן. נחשב למשורר, הוגה דעות, מרפא וקדוש, והמסדר שייסד ממשיך את מורשתו הרוחנית והפואטית. המסדר מדגיש את האהבה האלוהית (ʿishq-e ilāhī), הכניעה לצו האל, והדרכה רוחנית דרך שייח' מואר. הוא משלב תרגולים של זִכְר (שינון שמות האל), מדיטציה, ושירה מיסטית. חלק מהשפעותיו ניכרות גם בשירה הצופית של חאפיז ורומי. בתקופת השושלת הספווית (שאהדה באסלאם השיעי במאה ה-16'), המסדר התקשה לפעול בגלוי – אך חזר לפעילות עם עליית השושלת הקאג'ארית.

[3] מובא אצל זאב בן אריה, עיסאן מנאסרה, אור על גבי אור, מסע בעקבות הסופים, הוצאת ענבר אירוח כפרי, 2006, עמ' 18.

[4] חוה לזרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאיסלם, הוצאת רשפים. תל אביב, 1982, עמ' 316.

[5] אבו אל-קאסם אל-גֻ'נֵיד אל-בַּע'דַאדִי (215–298 להיג'רה / 830–910 לספירה) היה מגדולי המיסטיקנים האסלאמיים ונחשב לאחד ממייסדי תורת הסופיות. הוא נודע בכינוי "סיד אל-טַאאִפַה" (ראש הזרם), על שום השפעתו העמוקה על עיצוב הסופיות המוקדמת.​ אל-גֻ'נֵיד נולד בבגדאד למשפחה שמוצאה מהעיר נַהַאוַנְד שבאיראן. אביו היה סוחר זכוכית (מכאן הכינוי "אל-קַוַארִירִי"), ואל-גֻ'נֵיד עצמו עסק באריגת משי ("אל-חַ'זַאז"). הוא גדל בבית דתי ולמד מגיל צעיר אצל חכמים מובילים, אל-גֻ'נֵיד הדגיש את הצורך לשלב בין חוויות רוחניות לבין מחויבות להלכה האסלאמית. הוא אמר: "דרכנו מבוססת על הקוראן והסונה; מי שלא שינן את הקוראן, לא כתב את החדית' ולא למד פִּקְה, אין ללכת בדרכו". הוא נחשב לאחד הראשונים שדיברו על תורת התוחיד (ייחוד האל) בבגדד, והדגיש את חשיבות ההבנה והיישום של האמונה באחדות האל.​

[6] Encyclopedia Britanica, "Sufism".

[7] Rashid Ahmad Jullundhry, Qur'anic Exegesis in Classical Literature, New Westminster: The Other Press, 2010, p. 56.

[8] Idries Shah, The Sufis, Doubleday, 1964.

[9] נאמר על קדושים צופיים שהגיעו לדרגת "אִחְלָאס מֻטְלַק" – טוהר מוחלט, בו אין להם כל עניין פרט לאללה. זהו היפוכו של הרִיאָא (ר – צביעות דתית, הופעה חיצונית של יראה שאינה כנה).

[10] שייח' מוזאפר אוזאק (Muzaffer Ozak) היה מיסטיקן סופי טורקי ומנהיג המסדר הג'ראחי. הוא נודע בזכות שילוב בין רוחניות עמוקה לבין שמירה קפדנית על עקרונות האיסלם. אחד מתלמידיו, תיאר כיצד שייח' מוזאפר הפגין הרמוניה בין אהבה אוניברסלית לבין דיוק דתי, והיה ידוע בזוהר הרוחני שבו ערך את התפילות היומיומיות של האיסלם.​

בשנת 1976 פגש את פריחה אל-ג'ראחי (Philippa de Menil), אשר הפכה לתלמידתו ולימים למנהיגת המסדר הסופי "נור אשקי אל-ג'ראחי" בניו יורק.

[11] Annemarie Schimmel, Sufism, Encyclopedia Britannica.

[12] אִידְרִיס שָאה (Idries Shah; 1924 -1996). נולד בשם סייד אידריס אל-חוסייני למשפחה מוסלמית ממוצא צופי ואריסטוקרטי — שאיחדה שושלות מאפגניסטן, הודו וערב. אידריס עצמו גדל בבריטניה, דיבר שפות רבות, ונמשך כבר מגיל צעיר למסורות מזרחיות ומיסטיקה. מפעל חייו – הבאת הצופיות למערב, ספרו המרכזי: The Sufis (1964). הפך לרב-מכר והשפיע עמוקות על קהל מערבי שצמא לרוחניות לא-כנסייתית בשנות ה־60'. שאה תיאר את הצופיות לא כדת נפרדת, אלא כגישה פסיכולוגית-רוחנית אוניברסלית, המבוססת על חכמה עתיקה והתפתחות עצמית. הוא האמין שהצופיות איננה מוסלמית בלבד, אלא חכמה חוצת־תרבויות שקדמה לדתות ויכולה להתאים גם לעולם המודרני. הרבה להשתמש בסיפורי משלים צופיים, במיוחד בדמותו של מולה נאסר א-דין, כדי להעביר חכמה עמוקה באריזות הומוריסטיות.כתב עשרות ספרים: בהם "Learning How to Learn", "Thinkers of the East", "Tales of the Dervishes", ו־"The Way of the Sufi".

[13] שהאב א-דין סוהרוורדי (1154–1191) היה פילוסוף פרסי ומיסטיקן צופי, מייסד אסכולת ההארה (חכמת א-אשראק). הוא נולד בכפר סוהרוורד שבאיראן ולמד פילוסופיה והלכה אסלאמית. הגותו שילבה בין הפילוסופיה היוונית, המסורת הצופית והחוכמה האיראנית הקדם-אסלאמית. במרכז תורתו עומד מושג ה"אור" כמקור כל הידע והקיום, והוא פיתח קוסמולוגיה מורכבת המבוססת על נביעה של אורות מה"אור העליון" (נור אל-אנוואר). סוהרוורדי הוצא להורג בחלב בשל האשמות בכפירה, ומכאן כינויו "שייח' המומת". הגותו השפיעה רבות על הפילוסופיה האסלאמית, במיוחד באיראן.

[14] אִבְּן אל-פָריִד היה מהמשוררים הסופיים הבולטים ביותר בתרבות הערבית-אסלאמית. הוא חי במצרים במאות ה-12' וה-13' (1181–1235 לספירה) ונחשב לאחד מגדולי המשוררים המיסטיים בתולדות האסלאם. לאורך חייו, בילה תקופות במדבר ובמקומות מבודדים, שם התמסר למדיטציה, תפילה וכתיבה. שירתו של אבן אל-פריד נחשבת לשיא של השירה הסופית הערבית. הוא כתב בעיקר קאסידות (שירי הלל ארוכים) שבהן ביטא את כמיהתו לאיחוד עם האל, תוך שימוש בדימויים של אהבה, יין, שכרון והתמסרות. אחד משיריו המפורסמים ביותר הוא "הקאסידה הגדולה" המכונה גם "שירת המסע הרוחני", שבה הוא מתאר את דרכו של הסופי לעבר האיחוד המיסטי עם האל.

[15] Idries Shah, The Way of the Sufi, E.P. Dutton, 1970, p. 28-29.

[16] כריס הורי, פיר צ'יפינדייל, איסלם מהו? שכן קרוב שחובה להכיר, מאנגלית: אריק בכר, הוצאת אחיאסף, תל אביב תשנ"א, עמ' 141-142.

[17] Encyclopedia Britanica, Sufism.

[18] Abul Hasan ash-Shadhili, The School of the Shadhdhuliyyah. Islamic Texts Society, 1993.

[19] מוּרָאקָבֶּה היא מתודולוגיה איסלאמית, צופית, שמטרתה להיכנס לאיחוד טרנסצנדנטלי עם אללה. המילה מוראקבה נגזרת מהשורש הערבי: ر.ق.ب. (ר.ק.בּ.) שהוראתו: התבוננות, צְפייה, השגחה, מעקב. כפי שמופיע מספר פעמים בקוראן, בין היתר: דברי אללה: "פקחו עין, וגם אני אפקח עין עמכם".

[20] האסכולה החַנְבַּלִית (בּלערבית: المذهب الحنبلي, אל־מַדְ'הַבּ אל־חַנְבַּלִי) היא אחת מארבע אסכולות ההלכה (מַד'אהִבּ) הסוניות המרכזיות באיסלם. היא נחשבת לשמרנית והמחמירה ביותר מבחינת גישתה לשריעה (המשפט האסלאמי), ולרוב מזוהה עם פונדמנטליזם דתי ומגמות טהרניות. עקרונות ההלכה החנבלית: דבקות במקורות הראשוניים – הקוראן והחדית' הם הבסיס היחיד לפסיקת הלכה. פסיקה המבוססת על דעת אישית (ראי) כמעט ואינה מקובלת.

מעט מאוד שימוש בקִיָּאס (היקש) – בניגוד לשאר האסכולות, השימוש בהיגיון משפטי נדחה כמעט לחלוטין. סלידה מ"אִגְ'תִהָאד" – חדשנות הלכתית נחשבת מסוכנת, למעט אם היא הכרחית ביותר.

[21] אוֹשׁוֹ (1931–1990). מורה דת שנוי במחלוקת, שמכר רוחניות הודית למערביים דרך הפיתוי של מין חופשי. גורש מארה"ב וקנדה וניצל אנשים כשהוא משאיר חובות של מיליוני דולרים וצי מכוניות מפוארות. יחד עם זאת, הנחיל למערביים רבים מעט מהגישות ההודיות, ואנשים רבים טוענים שעזר להם. נולד למשפחה ג'אינית מסורתית אך התרחק מהדת הממוסדת. בגיל צעיר נמשך לקריאה פילוסופית ולמדיטציה – שילוב שיעצב את עולמו הרוחני. הפך לפרופסור לפילוסופיה – אך במהרה זנח את האקדמיה כדי להקדיש עצמו לנתיב של "מודעות חיה" (living awareness). החל להרצות ברחבי הודו, כשהוא תוקף דתות ממסדיות, גינונים דתיים וצביעות חברתית. עקרונות מרכזיים בתורתו: חופש פנימי טוטאלי – אין אל מחוץ לאדם, אין סמכות דתית חיצונית. מדיטציה דינמית – לא שקטה או פסיבית, אלא תנועה, נשימה, ריקוד, בכי, צעקה, שחרור רגשי. אומץ לחיות – אושו הטיף ל"חיים טוטאליים" – לא הכחשת תשוקות אלא הבנתן והשתחררות מהן דרך החוויה. אהבה לעומת מוסרנות – המוסר החברתי בעיניו היה כלי של דיכוי, לא של הארה. "אני לא מורה. אני פשוט מַרְאָה. אם אתה רואה את עצמך דרכי – זה מספיק."

[22] חוה לזרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאיסלם, הוצאת רשפים. תל אביב, 1982, עמ' 318-319.

[23] חווה לזרוס-יפה, "האסלם", בתוך: י' בנטואיץ' (עורך), ילקוט הדתות, תל אביב, תשכ"ד.

[24] ר' בחיי בן יוסף אבן פקודה פעל ככל הנראה בסרגוסה, ספרד, במאה ה־11') היה אחד ההוגים המרכזיים של תור הזהב של יהדות ספרד, פילוסוף ומקובל, ומחבר ספר המוסר היהודי החשוב "חובות הלבבות", פעל בספרד המוסלמית, במאה ה-11', בתקופת תור הזהב. הושפע מהפילוסופיה הנאופלטונית ומהתאולוגיה המוסלמית, במיוחד מהמסורת הסופית. כתב ערבית-יהודית (עברית באותיות עבריות, עם מילים בערבית). היצירה המרכזית: "חובות הלבבות" (כתאב אלאנואר או כתאב חובות אלאלב) – ספר מוסר והגות העוסק בעבודת השם הפנימית.

[25] אברהם בן הרמב"ם; 1186 – 1237) היה בנו היחיד של רבי משה בן מימון (הרמב"ם), והיורש הרוחני שלו כראש יהודי מצרים, פוסק, הוגה דעות, פרשן מקרא, רופא, ומנהיג קהילה. יצירתו המרכזית: "מספיק לעובדי השם" (כתאב כפאיה אל-עאבדין – בערבית-יהודית), אנציקלופדיה פילוסופית־הלכתית־מוסרית, שנועדה להיות מדריך רוחני מקיף למאמין היהודי. הספר חובר ברוחו של "מורה הנבוכים" של אביו, אך שם דגש חזק יותר על חיי מוסר פנימיים, תפילה, מדיטציה ועבודת הלב.

הספר כלל פרקים על השקפה, פרישות, סיגופים, נוהגי חסידות. פרקים על דרכי התבודדות, זיכרון השם (דִכּר), ותפילה מדיטטיבית – בהשפעת הסוּפִיוּת.

[26] הקוראן מדגיש פעמים רבות את חשיבות התווכל: "וְהִתְבַּטֵחַ בַּאללה, וְדַיּוֹ אֱלֹהִים כְּפָטְרוֹן" (סורת א-נִסאא, 81); "אללה אוהב את המתבטחים בו" (סורת אאל עִמְרָאן, 159).

יש להבדיל בין תווכל לבין אפתיות או פסיביות. האיסלם לא תומך בוויתור על יוזמה. אחד האמרות המפורסמות של מוחמד בהקשר זה היא: "קשור את הגמל – ואז בטח באללה" (כלומר: עשה את מה שאתה יכול, ואז סמוך על האל).

[27] מירי שפר, איסלם – מבוא קצר, צפה, עמ' 93.

[28] שם, שם.

[29] מתי ו' פסוקים כ"ה-ל"ד.

[30] חוה לזרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאיסלם, הוצאת רשפים. תל אביב, 1982, עמ' 322

[31] מירי שפר, אסלם מבוא קצר, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, מפה, 2006, עמ'94

[32] ג'לאל א־דין רוּמי (1207–1273) היה מהגדולים שבמשוררי הצופיות, הוגה דעות מיסטי, מורה רוחני, ומייסד המסדר המאוולוי (Mevlevi), הידוע בזכות דרווישיו המחוללים. שמו המלא: ג'לאל א־דין מוחמד בלח'י רוּמי. נולד בשנת 1207 בעיר בלח שבח'וראסאן (כיום באפגניסטן). משפחתו נדדה בעקבות פלישת המונגולים, ועברה דרך נישאפור, דמשק, מכה ובגדאד, עד שהתיישבה בקוניה (כיום בטורקיה). הפגישה הדרמטית עם שַׁמְס תַּבְּרִיזִי הייתה נקודת המפנה הגדולה בחייו – אהבה רוחנית עזה שסחפה אותו אל עומקי המיסטיקה והשראה לשיריו הנעלים ביותר. רוּמי הבין את הדת לא ככלי של חוקים אלא כשירה רוחנית נצחית, כמסע אהבה וגעגוע אל האל. יצירתו הפילוסופית והמיסטית המסנַוִי בשישה כרכים – נחשבת ל"קוראן בפרסית", וללב הרוח הסופית. מת בקוניה, ב-1273 ונקבר בה. קברו, "מֶוולנה טֵקֵסי", המפורסם בכיפה הטורקיז הקונית שלו, הפך לאתר עלייה לרגל, ומדי שנה מתקיימים בו טקסי זיכרון והופעות של הדרווישים. המוטו שלו : "האהבה היא הדת שלי, והאמונה שלי". שורות מפורסמות שלו (תרגום חופשי):

"בּוֹא, בּוֹא, מִי שֶׁתִּהְיֶה – כּוֹפֵר, עוֹבֵד אֱלִילִים, אוֹ סוֹגֵד לָאֵשׁ – בּוֹא, גַּם אִם הֵפַרְתָּ אֶת שְׁבוּעָתְךָ אֶלֶף פְּעָמִים, שׁוּב וָשׁוּב – בּוֹא. אֵין זֶה מָקוֹם שֶׁל יֵאוּשׁ. אֲנִי לֹא זֶה וְלֹא זֶה – לֹא נוֹצְרִי, לֹא יְהוּדִי, לֹא מֻסְלְמִי. אֲנִי נְשָׁמָה אוֹהֶבֶת, שֶׁלָּהּ שַׁיָּכוּת לְאַהֲבָה לְבַדָּהּ".

[33] אל-חלאג' (בשם המלא: א-חֻסֵין אִבְּן מַנְצוּר אל-חַַלַּאג', בערבית: الحسين بن منصور الحلاج) היה אחד המיסטיקנים הסופיים הבולטים והדרמטיים ביותר, שחי בין השנים 858–922 לספירה.

הוא נולד בפרס (באזור ח'וזסתאן) וחי ופעל בבצרה, במכה ובבגדאד.

אל-חלאג' היה מיסטיקן פורץ דרך, נועז בשפתו ובגילוייו. אהבתו לאל התבטאה בחוויות של אחדות כה מוחלטת, עד שדבריו נשמעו כמעין טשטוש בין הבריאה לבורא – דבר שנחשב מסוכן מבחינת התיאולוגיה האורתודוקסית.

המבע המפורסם ביותר של אל-חלאג', שהפך לסמל לדמותו, הוא הקריאה: "אָנָא אל-חַקְּ"ף כלומר: "אני הוא האמת", כאשר "הַקּ" (الحقّ) הוא אחד משמותיו של אללה באסלאם. המשפט הזה פורש על ידי חכמי השריעה כאמירה של כפירה — כאילו טען שהוא עצמו אלוהים. מבחינה סופית, כוונתו הייתה שהוא התבטל כולו באל, עד שאיבד את זהותו הנפרדת – מה שנקרא בטרמינולוגיה הסופית פַנַאא' (فناء) – הֶעָלְמות עצמית באל.

בעקבות טענות אלו, נאסר בבגדאד, הועמד למשפט דתי, הורשע בכפירה. בשנת 922 הוצא להורג בייסורים קשים: הוא נצלב, גופו נחתך, ושרידיו נשרפו. המוות של אל-חלאג' הפך אותו לקדוש-מעונה עבור זרמים מסוימים בסופיות, סמל לנשמה שמסרה את עצמה כולה לאל — עד הסוף המר.

[34] עבְּד אל-קָאדִר אֶל-גִ'ילָאנִי (1077–1166 ). נולד בגִּילָאן (חבל בצפון איראן של היום). מקום פעילות עיקרי: בגדאד. כונה בתארים: סַיּיד אל-אַוּלִיַאא' – אדון הקדושים; אל-קֻטְבּ אל-אַעְ׳׳טַ'ם – הציר העליון של ההנהגה הרוחנית. מייסד המסדר הקאדרי (ṭarīqa al-qādiriyya) – מן המסדרים הסופיים הקדומים והנפוצים ביותר.

שילב באופן נדיר בין פיקוח הלכתי קפדני לבין עומק מיסטי רך ואוהב. בהדרגה הפך לדמות כריזמטית שסחפה המונים – הן מן העם הפשוט והן מן חוגי המלומדים.

התאפיין באמונה מוחלטת בגורל (קדַר) ובציווי השגחה. על האדם להיכנע לרצון האל – לא מתוך חולשה, אלא מתוך ביטחון ואהבה. גילה חמלה רבה כלפי העניים, החוטאים, הפושעים, וראה בכולם יצורים אלוהיים שביכולתם לשוב ולהתקרב. ייסד רשת תמיכה וחינוך, שנשענה על נדבות ושירות לציבור. פעל נגד צביעות דתית, שחיתות בקרב העשירים, והתרחקות מרוח הקוראן. יבר מספר ספרים ודרשות, הידועים שבהם: "פתח אל-רא'יב" (פתיחת מבקשי האל); "אל-פֻתוּח' אל-רבָּאניה" (ההתגלויות האלוהיות); "אל-עֻנְקֻת א-זַּהַב" (שרשרת הזהב).

[35] חְמַד אבן עַטַאא' אללה אל־סַכַּנְדַּרִי. נולד ככל הנראה באלכסנדריה (ומכאן הכינוי "אל-סכנדַרי"), אך חי ופעל רוב חייו בקהיר.

היה תלמידו של אבו אל-עבאס אל-מרסי, שעמד בראש המסדר השאד'לי במצרים, וממשיך דרכו של מייסד המסדר, אבן שַאדִ'ל. נודע בעיקר בזכות כתביו הרוחניים והפיוטיים. שניים מהחיבורים המרכזיים שלו הם: "אל־חִכַּם אל־עתַאאִיָּה" (الحكم العطائية) – קובץ של אמרות חכמה קצרות ופיוטיות, הנחשבות לפנינים של תובנה מיסטית. הטקסט עוסק בהתמסרות לאל, בטיהור הנפש וביחס שבין מאמץ רוחני לגורל שמיימי (תַוַכּּוּל).

"לטאאִף אל-מִנַן" – חיבור אוטוביוגרפי־הגותי, ובו סיפור חיי מוריו והשתלשלות החכמה הצופית ממורה לתלמיד.

[36] אבן עַרַבִּי (בשם המלא: מֻחַמַּד אִבְּן עַבְּד אללָּה אִבְּן עַרַבִּי, בערבית: محيي الدين محمد بن عربي) נולד בשנת 1165 בעיר מורסיה שבספרד המוסלמית (אל-אנדלוס), ונפטר בשנת 1240 בדמשק. הוא נחשב אחד מגדולי ההוגים, המיסטיקנים והפילוסופים של הסופיות – עד כדי כך שזכה לכינוי "שייח' אל-אַקְּבַּר" (الشيخ الأكبر) – "המורה הגדול מכולם."

[37] מכאן הכינוי "פקיר", המקביל לדרוויש.

[38] מסדר האַחְמַדִיּה במצרים אינו קשור לתנועת האחמדיה הקַדיאנית (Ahmadiyya) שמקורה בהודו, (תנועת מירזא ע'ולאם אחמד), שנחשבת למוקצית ברוב העולם המוסלמי.

[39] טֵלֵפּוֹרְטַצְיָה (באנגלית: Teleportation) פירושה העברה מיידית של עצם או אדם ממקום אחד למקום אחר, בלי לעבור דרך המרחב שביניהם. כוונה ליכולת על־טבעית להיעלם ממקום אחד ולהופיע מיידית במקום אחר – ללא תנועה פיזית בין שני המקומות.  דוגמה: קדוש צופי שמתואר כמי שנמצא בו זמנית במכה ובקונסטנטינופול.

[40] אִבְּן תַּיְמִיַּה (בערבית: ابن تيمية, תעתיק מדויק: אִבְּן תַיְמִיַּה; שמו המלא: תַקִיּ א־דּין אַבּוּ א־לְעַבַּאס אַחְמַד אִבְּן עַבְּד א־חַלִים אִבְּן עַבְּד א־סַּלַאם; 1263–1328) היה אחד ההוגים, הפוסקים והמלומדים השנויים במחלוקת ביותר בתולדות האיסלם הסוני. הוא פעל בתקופה של משבר חמור – לאחר הפלישה המונגולית והחורבן של בגדד, בצל שקיעתה של החליפות – וניסה להשיב לאיסלם את טהרתו, לשיטתו. קרא לשוב לאיסלם של הדור הראשון (ה"סַלַף") – כלומר, של מוחמד, חבריו ותלמידיהם. הוא התנגד לפרשנויות מאוחרות מדי, לפילוסופיה יוונית, ולמה שראה כ"שחיתות" בתיאולוגיה האשלרית והצופית.

[41] Jamal Malik, John R. Hinnells, Sufism in the West, Sufism in the West, P. 25,

[42] Philip Jenkins, Mystical power 25-01-2009

[43] Philip Jenkins, Mystical power 25-01-2009

[44] Tom Parfitt, The battle for the soul of Chechnya 22-11-2007

[45] ^ Sufi Orders, Pew Research Center, 25-09-2010, ‏

^ Angel Rabasa, Cheryl Benard, Lowell H. Schwartz, Peter Sickle., Building Moderate Muslim Networks, ‏2007

[46] Idries Shah, The Sufis, Doubleday, 1964

[47] איסלם מהו?, עמ' 141.

[48] איסלם מהו, עמ' 144.

[49] בתוך אולם חמים, כשאורות עמומים נמהלים בעשן הקטורת, נעמדים גברים בלבוש מסורתי. אחד מהם, עוטה חצאית צבעונית רחבה, פורש את ידיו לצדדים – ומתחיל להסתובב. לאט. ואז מהר. הגוף – מסתחרר. הרגליים – נטועות. והחצאית? היא נפתחת סביבו כמו מַנְדָּלָה חיה. זו הטַנוּרַה: ריקוד סוּפי שמושך אליו קהלים סקרנים במצרים, טורקיה ובמזרח התיכון כולו. מקורו של הריקוד במסורת הסופית, ובעיקר במסדרים כגון המוולווים (שייסד רוּמי בטורקיה) והמסדרים המצריים שהתפתחו בקהיר. הריקוד התפתח כאמצעי לזִכְּר – תרגול רוחני שבו החסיד שואף לאבד את תחושת האגו ולהתחבר אל האל. הסיבוב משקף את תנועת הגופים השמימיים – הכוכבים, הפלנטות, והגלגלים העליונים. הרקדן עומד במרכז, יציב, בעוד העולם סביבו (החצאית) סובב. זו מטפורה למסע הרוחני: הלב נותר מקובע באל, והעולם נע. תנועת הידיים – אחת כלפי מעלה, אחת כלפי מטה – מסמלת את הזרימה האלוהית: קבלת השפע ממרומים והעברתו אל הארץ.

ריקוד הטַנוּרַה תמיד מלווה במוזיקה חיה: תופים, חליל קנה (נאיי), כלי פריטה ושירה דתית (אנשיד) שיוצרים אווירה היפנוטית. לעיתים מלווה גם בקריאות של "אללה! אללה!" – חלק מהזִכְּר המשותף.