גאוגרפיה של נורווגיה

כתב: גילי חסקין; 31-03-31

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם: מבוא לטיול בסקנדינביה; תדריך לטיול בנורבגיה

להרצאה על סקנדניביה

• מה הייחוד הנופי של נורווגיה?
• כיצד עיצבו עידני הקרח את הפיורדים והנוף הדרמטי בנורווגיה?
• איך זרם הגולף משפיע על האקלים והחיים בצפון המדינה?
• מהם המאפיינים הייחודיים של אזורי הצמחייה והחי בטונדרה הארקטית?
• כיצד צמחים מסוימים שרדו את עידן הקרח במקלטים בצפון?
• כיצד משפיעים ההרים על כמות המשקעים והאקלים בנורווגיה?
• כיצד משפיעים שינויי האקלים על הקרחונים בנורווגיה וסבלבארד?
• מהם הסיכונים הטבעיים הייחודיים שנוצרים בגלל הטופוגרפיה של הפיורדים?
• אילו מיני צמחים ובעלי חיים הצליחו לשרוד את עידני הקרח?
• מהם האתגרים הסביבתיים של נורווגיה?

לאלבום תמונות מטיול לסקנדינביה – 2012

לאלבום תמונות מטיול לנורבגיה – 2022

לאלבום תמונות מטיול לנורבגיה – 2023

תקציר

עיצובו של הנוף הנורווגי, על מאפייניו האקלימיים, הטופוגרפיים והאקולוגיים הייחודיים, הוא תוצר מרתק של שילוב כוחות טבע אדירים, ובראשם עידני הקרח, רכסי ההרים הדומיננטיים וזרמי האוקיינוס החמים.

בתקופת הקרח האחרונה ובתקופות שקדמו לה, כוסתה כמעט כל נורווגיה בשכבת קרח עבה, שתנועתה העוצמתית חצבה וכרסמה עמקים עמוקים במיוחד בנוף ההררי . כאשר הקרח החל להתמוסס ולסגת, חדרו מי הים והאוקיינוס והציפו את אותם עמקים, וכך למעשה נוצרו הפיורדים הייחודיים ואגמים עמוקים במיוחד, המזוהים כל כך עם המדינה.  מעניין לציין כי הקרחונים הנראים כיום בהרים הגבוהים] אינם שרידים מאותו גיליון קרח קדום, שכן הם נמסו כמעט לחלוטין בתקופה חמה יותר (התקופה האופטימלית של ההולוקן) ונוצרו מחדש מאוחר יותר.

.תהליך נסיגת הקרח חולל גם תופעה גיאולוגית מתמשכת המכונה "ריקוד האדמה" או "התאוששות איזוסטטית". משקלו העצום של מעטה הקרח דחס את קרום כדור הארץ מטה, ומאז שהוסר העומס, האדמה ממשיכה "לקפוץ" ולהתרומם כלפי מעלה בקצב של כמה מילימטרים בשנה, תופעה המורגשת במיוחד במזרח נורווגיה ובפנים הפיורדים הארוכים. כתוצאה מהתרוממות זו הים נסוג בהדרגה לאחור, וקרקעית הים העתיקה שנחשפה הפכה לאדמה מוצקה. קרקע זו מהווה כיום את אחד משטחי החקלאות הפוריים ביותר במדינה. עובדה זו היא בעלת חשיבות עליונה עבור נורווגיה, שכן רק כ-3.5% משטחה מוגדרים כקרקע הראויה לעיבוד חקלאי.

לצד הטופוגרפיה שעיצבו הקרחונים, הרי סקנדינביה מהווים את עמוד השדרה הגיאוגרפי של המדינה ומתפקדים כמחסום טבעי ואקלימי . הרים אלו יצרו חסם פיזי שהקשה מאוד על נדידת מיני צמחים מדרום אירופה בחזרה צפונה לאחר הפשרת הקרחונים. כתוצאה מכך, לנורווגיה יש פחות מיני עצים בהשוואה לאזורים בעלי אקלים דומה בצפון אמריקה, שם כיוון ההרים איפשר נדידה רציפה יותר. עם זאת, חלק מהמחטניים ומיני צמחים אלפיניים הצליחו לשרוד את עידן הקרח במקלטים נטולי קרח בצפון או על גבי פסגות הרים שבלטו מעל מעטה הקרח. מבחינה אקלימית, ההרים חוסמים את לחות האוקיינוס, מה שמוביל למשקעים כבדים בחוף המערבי ול"צל גשם" במזרח המדינה.

חרף מיקומה הצפוני המובהק, נורווגיה נהנית מ"פרדוקס גאוגרפי" המעניק לה אקלים מתון בהרבה מהמצופה, וזאת בזכות השפעתו המכרעת של זרם הגולף והמשכיו — הזרם האטלנטי הצפוני והזרם הנורווגי . זרמים אוקייניים חמים אלו יוצרים חורפים מתונים באזורי החוף ומאפשרים למים בפיורדים הצרים ובים הפתוח להישאר נטולי קרח לאורך כל ימות השנה בקווי רוחב גבוהים מאוד.

מעל ים הנורווגי הזרם מתפצל, כאשר ענף אחד פונה לעבר ים בארנץ והשני ממשיך צפונה לאורך ארכיפלג סבלבארד, תהליך שמעדן וממתן משמעותית את האקלים הקוטבי הנוקשה השורר באזורים אלו .

מארג מורכב זה של אוקיינוס חם המלטף חופים קפואים, קרחונים שחצבו פיורדים עמוקים, ואדמה שממשיכה להתרומם מן הים אל מול רכסי הרים חוסמים, הוא זה שיוצר את הסביבה הגיאוגרפית, האקולוגית והאנושית הייחודית של נורווגיה

למצגת דידקטית על הגאוגרפיה של נורווגיה

מבוא: מיקום ומאפיינים כלליים

נורווגיה היא מדינה הממוקמת בצפון אירופה, בחלקים הצפוניים והמערביים של חצי האי הסקנדינבי. רוב שטחה גובל במים: מפרץ סקגראק (Skagerrak) בדרום, ים הצפון (North Sea) או הים הצפוני", בדרום-מערב, האוקיינוס האטלנטי הצפוני — הידוע כים הנורווגי (Norwegian Sea) — במערב, וים בארנץ (Barents Sea) בצפון. בגבולה המזרחי משתרעת שוודיה, ובצפון-מזרח חולקת המדינה גבול יבשתי עם פינלנד ועם רוסיה.

לנורווגיה צורה מאורכת ומוארכת, עם קו חוף מן הסבוכים והמפותלים בעולם. לאורך חופיה המשוננים נמנים 320,249 איים ואיונים — 239,057 איים ו-81,192 איונים[1]. המדינה נמנית עם הצפוניות ביותר בעולם ועם ההרריות שבאירופה. גובהה הממוצע עומד על 460 מטרים מעל פני הים, ו-32 אחוזים מהשטח היבשתי מצויים מעל קו האילנות. שרשרת הרי הסקנדינביה (Scandinavian Mountains) שולטת בחלקים נרחבים מהמדינה ומהווה את עמוד השדרה הגיאוגרפי שלה.

שטח וגבולות

השטח הכולל של נורווגיה הוא 324,220 קמ"ר, מהם 16,360 קמ"ר מים. כשמצרפים את ארכיפלג סבלבארד (Svalbard) ואי יאן מאיין (Jan Mayen), המהווים חלק מהמדינה,  מגיע השטח הכולל ל-385,199 קמ"ר. מתוך 2,515 ק"מ של גבול יבשתי, חולקת נורווגיה 1,619 ק"מ עם שוודיה, 729 ק"מ עם פינלנד, ו-196 ק"מ עם רוסיה. קו החוף של היבשת הנורווגית מגיע ל-25,148 ק"מ; כשמצרפים את האיים, הוא מגיע ל-83,281 ק"מ — אחד הארוכים בעולם[2].

האזור הכלכלי הבלעדי (EEZ) של נורווגיה, משתרע על 2,385,178 קמ"ר — אחד הגדולים באירופה והשבעה-עשר בגודלו בעולם.  האזור הכלכלי לאורך היבשת הנורווגית משתרע על  878,575 קמ"ר; אזור יאן מאיין — 29,349 קמ"ר[3]; ומאז 1977 תובעת נורווגיה אזור כלכלי סביב סבלבארד של 803,993 קמ"ר. מעבר לתחום המים הטריטוריאליים של נורווגיה – עד 12 מיל ימי מחוף הים,  לנורווגיה גם תביעות ימיות של 10 מייל ימי לאזור הגובל (contiguous zone), וכן 200 מייל ימי לרצועת המדף היבשתי[4].

גיאוגרפיה פיזית — סקירה כללית

נורווגיה מתאפיינת במגוון טבעי עשיר במיוחד ביחס לשטחה, הכולל מערכות אקולוגיות יבשתיות, ימיות, ומערכות מים מתוקים פנימיים, לצד אזורי קרחונים וסביבות שלג אלפיניות וארקטיות. לנורווגיה מגוון מינרלים ורובד סלעי גבוה, וכן מגוון רחב של צורות שטח. סוגי הנוף המרכזיים כוללים גבעות והרים פנימיים, עמקים פנימיים, מישורים פנימיים, מישורי חוף, פיורדים חופיים, וגבעות והרים חופיים. הנוף בנורווגיה נשלט בידי רמות גבוהות והרים משוננים ממוצא קרחוני, הנחתכים בעמקים פוריים; לצדם מופיעים מישורים מצומצמים, ואילו קו החוף מבותר לעומק על ידי פיורדים. הנקודה הגבוהה ביותר של המדינה היא גלדהאפיגן (Galdhøpiggen) בגובה 2,469 מטרים מעל פני הים, והנקודה הנמוכה ביותר היא ים הנורווגי — ברמת הים. טונדרה ארקטית קיימת רק בקצה הצפון-מזרחי — בעיקר בחצי האי ורנגר (Varanger Peninsula). קרקע קפואה לכל אורך השנה מצויה גם באזורי ההרים הגבוהים ובפנים מחוז פינמארק (Finnmark). קרחונים רבים פזורים ברחבי המדינה.

הרי סקנדינביה — המאפיין הגיאוגרפי הדומיננטי

הרי סקנדינביה (Scandinavian Mountains) הם המאפיין הגיאוגרפי הדומיננטי ביותר של נורווגיה, ומתפקדים כמחסום טבעי שמחלק את המדינה לאזורים גיאוגרפיים מרכזיים. רכסי ההרים מוקפים בעמקים מכל עבריהם, ומיקומו של כל אזור ביחס לשרשרת ההרים מכתיב את אופיו הטופוגרפי והאקלימי.

החל מסטסדלשיינה (Setesdalsheiene) שמצפון לחוף סקגראק, ההרים מתפרסים על חלקים נרחבים מהמדינה וחוצים את רבים מהפיורדים של ווסטלנדט (Vestlandet). אזור זה כולל את הרמת הרדנגרווידה (Hardangervidda), מסת יוטונהיימן (Jotunheimen) עם גלדהאפיגן (2,469 מ'), סוגנפל (Sognefjell), וטרולהיימן (Trollheimen) בצפון, לצד קרחונים גדולים כגון יוסטדלסברין (Jostedalsbreen), פולגפונה (Folgefonna) והרדנגריוקולן (Hardangerjøkulen). שרשרת ההרים פונה מזרחה מדרום לטרונהיים, ועוברת דרך רכסים כגון דוברפל (Dovrefjell) ורונדנה (Rondane), ומגיעה לגבול עם שוודיה — שם הופכים ההרים בעיקר לפלטאות מתונות שיפועיהן. ההרים ממשיכים לאורך הגבול בכיוון צפון-מזרחי ומכונים כיולן ('Kjølen' — 'הקיל').

בנורדלנד (Nordland) ובטרומס (Troms) [5]חוצים הרי סקנדינביה פיורדים רבים, שם הם הופכים אלפיניים יותר ויוצרים איים רבים בפגישתם עם הים. רכסי ההרים יוצרים את האלפים הלינגניים (Lyngen Alps), המשתרעים לעבר צפון-מערב פינמארק; מגובהם המרבי הם הולכים ופוחתים בהדרגה מאזור אלטפיורד (Altafjord) לכיוון כף הצפון (North Cape), עד שהם מתמתנים ושוקעים אל תוך ים ברנץ (Barents Sea).מבחינה גיאולוגית, שרשרת ההרים בנורווגיה מהווה המשך ישיר ורציף להרי סקוטלנד ואירלנד[6].

יתרה מכך, הרצף הגיאולוגי שלהם נמשך אפילו מתחת לאוקיינוס האטלנטי ומתחבר אל הרי האפלאצ'ים (Appalachian Mountains) הממוקמים בצפון אמריקה. הסבר מדעי מרתק זה נובע מכך שגיאולוגים סבורים כי כל רכסי ההרים הללו היוו בעבר שרשרת הרים אחת גדולה ומאוחדת, אשר התקיימה טרם התפרקותה של היבשת הקדומה הענקית פנגאה (Pangaea).

לרכסי סקנדינביה יש גם השפעה אקלימית ואקולוגית מכרעת: שרשרת ההרים חוסמת את מעבר מערכות מזג האוויר מהים. כאשר אוויר לח מגיע מהמערב, ההרים מאלצים אותו לעלות מעלה, תהליך שגורם למשקעים אורוגרפיים כבדים בצד הפונה לרוח — קרי, אזורי החוף. לאחר שהאוויר חוצה את פסגות ההרים ועובר לצדם השני, הוא כבר איבד את רוב לחותו, ונוצר 'צל גשם' (Rain shadow) — אזורים שמאחור מדובר במחוז היסטורי (fylke) בצפון נורווגיה, ששימש יחידה מנהלית נפרדת עד שנת 2020. כיום הוא מהווה חלק מן המחוז המאוחד טְרוֹמְס וְפִינְמַרְק (Troms og Finnmark).

העיר טְרוֹמְסֶה (Tromsø) היא המרכז העירוני והתרבותי החשוב ביותר באזור זה, ולעיתים נתפסת כ"בירת הצפון" של נורווגיה.י ההרים מקבלים כמות משקעים נמוכה בהרבה. כתוצאה מכך, האזורים הממוקמים ממזרח לשרשרת ההרים — כולל הבירה אוסלו — נהנים מאקלים יבשתי (קונטיננטלי) עם מיעוט משקעים, חורפים ואביבים יבשים. כמו כן, מבחינה אקולוגית, שרשרת ההרים יצרה חסם טבעי שהקשה על נדידת מיני צמחים מדרום אירופה בחזרה צפונה לאחר הפשרת הקרחונים.

האזורים הגיאוגרפיים

חוף הדרום

בנורווגיה הדרומית, החוף הדרומי לאורך מצר סְקַגֶּרָאק (Skagerrak)[7] וים הצפון הוא השפלה שמדרום לשרשרת ההרים — משטאבנגר (Stavanger) במערב ועד לחלקים הצפוניים של החלק החיצוני של פיורד אוסלו (Oslofjord) במזרח.

בחלק זה של המדינה העמקים מתארכים בכיוון צפון–דרום, והאזור מאופיין בנוף גבעי מתון. , עם כמה שטחים שטוחים מאוד כגון ליסטא (Lista) ויארן (Jæren).

דרום-מזרח.

הארץ שמזרח להרים — המקבילה לאוסטלנדט (Østlandet), לרוב טלמארק (Telemark), ולרשות רוסוס (Rerose Municipality) — נשלטת על ידי עמקים הנמשכים בכיוון צפון-דרום בחלקה המזרחי, ובכיוון צפון-מערב–דרום-מזרח בחלקה המערבי יותר, כשהעמקים מסתיימים בפיורד אוסלו. כאן נמצאים העמקים הארוכים ביותר בנורווגיה — אוסטרדל (Østerdal) וגודברנסדל (Gudbrandsdal). האזור גם כולל שטחי שפלה נרחבים סביב פיורד אוסלו, לצד נהר גלומה (Glomma) ואגם מיוסא (Mjøsa).

פיורדי המערב

הארץ שמערב להרים — המקבילה לווסטלנדט (Vestlandet) שמצפון לשטאבנגר — נשלטת על ידי שרשרת ההרים, הנמשכת ונמוכה בהדרגה עד לחוף. האזור מאופיין בפיורדים גדולים ומפורסמים, שהבולטים שבהם הם סוגנפיורד (Sognefjord) והרדנגרפיורד (Hardangerfjord). גיירנגרפיורד (Geirangerfjord) נחשב לרוב לשיא הנופי של הפיורדים הנורווגיים.

החוף מוגן על ידי שרשרת שרטונים — איים קטנים, סלעיים וברובם בלתי מיושבים. המכונים שיארגורד (Skjærgård) — המקבילים לחוף ומספקים מסלול שייט מוגן ובטוח לאורך כמעט 1,600 ק"מ, משטאבנגר ועד נורדקאפ (Nordkapp). בדרום, הפיורדים ורוב העמקים נמשכים בכיוון מערב-מזרח, ובצפון — בכיוון צפון-מערב–דרום-מזרח. בנוסף, הפיורדים הצרים נהנים מטמפרטורות חמות יחסית גם בחורף, בשל השפעת תופעת הפן (Foehn) — רוח מחממת הנוצרת בפגישת הרוח עם ההרים — ובשל הזרם האטלנטי הצפוני, ולפיכך המים בהם נותרים פתוחים ונטולי קרח לאורך כל ימות השנה, דבר המאפשר תנועה ימית רציפה[8].

אזור טרונהיים

הארץ שמצפון לרשות דוברה (Dovre Municipality) — המקבילה למחוז טרונדלג (Trøndelag), למעט רשות רוסוס — מציגה נוף עדין יותר, עם צורות מעוגלות ועם הרים מתונים יותר. העמקים שלה מסתיימים בפיורד טרונהיים (Trondheimsfjord), שם הם נפתחים אל שפלה רחבת ידיים. מצפון לו משתרע עמק נמדלן (Namdalen), הנפתח באזור נמסוס (Namsos). עם זאת, חצי האי פוסן (Fosen) והחוף הצפוני ביותר נשלטים על ידי הרים גבוהים יותר ועמקים צרים יותר.

פיורדי הצפון

המרחב שצפונה יותר בנורווגיה הצפונית — המקבילה לנורדלנד (Nordland), טרומס (Troms) ופינמארק הצפון-מערבית — נשלט שוב על ידי הרים תלולים הנמשכים עד לחוף ועל ידי פיורדים רבים. הפיורדים והעמקים נמשכים בדרך כלל בכיוון מערב-מזרח בחלק הדרומי של אזור זה, ובכיוון צפון-מערב–דרום-מזרח בחלקו הצפוני. רכס סלטפיל (Saltfjellet) הוא יוצא מן הכלל, שכן העמק שלו נמשך בכיוון צפון-דרום. אזור ארוך וצר זה כולל איים גדולים רבים, כגון לופוטן (Lofoten), ווסטרולן (Vesterålen) וסניה (Senja).

ראו באתר זה: איי לופוטן

השוואה בין הפיורדים המערביים לפיורדים הארקטיים

הפיורדים של מערב נורווגיה, כדוגמת Geirangerfjord ו-Sognefjord, מייצגים את הדגם ה“קלאסי” של פיורד קרחוני: עמקים צרים ועמוקים בעלי חתך U חד, שקירותיהם מתרוממים בתלילות רבה, לעיתים למעל אלף מטרים מעל פני המים, כתוצאה מחתירה אינטנסיבית של קרחונים עבים שפעלו לאורך זמן בתוך תבליט הררי מחוספס. תנאים אלה, יחד עם אקלים לח ועשיר במשקעים, יוצרים נוף דרמטי, אנכי, רווי מפלים וצמחייה ירוקה. לעומתם, פיורדים ארקטיים כגון Varangerfjord שונים מהותית הן במורפולוגיה והן בתחושה הנופית: הם רחבים ופתוחים הרבה יותר, לעיתים דמויי מפרץ, בעלי קירות מתונים או כמעט נעדרי מצוקים, ונוצרים באזור שבו הקרחונים היו דקים יותר או שפעלו על פני תבליט מתון יחסית. לכך מצטרף האקלים הארקטי היבש והקר, המגביל את הצמחייה לטונדרה נמוכה ומדגיש אופק פתוח, שמיים רחבים ורוח מתמדת. במילים אחרות, בעוד הפיורד המערבי הוא ביטוי של אנרגיה קרחונית מרוכזת בתוך מערכת הררית תלולה, הפיורד הארקטי משקף פעולה קרחונית מתונה יותר במרחב שטוח יחסית—ולכן ההבדל ביניהם אינו רק צורני, אלא תוצר של שילוב בין טקטוניקה, עוצמת הקרחונים והאקלים.

המרחב הצפון-מזרחי הרחוק.

הפנים והחוף שמזרח לנורדקאפ — המקבילים לרמת פינמארקסווידה (Finnmarksvidda) ולפינמארק המזרחית — אינם נשלטים על ידי הרים במידה כזו, ומרביתם מצויים מתחת לגובה 400 מטרים. הפנים נשלט על ידי רמת פינמארקסווידה הגדולה. כאן ישנם פיורדים רחבים הנמשכים בכיוון צפון-דרום. לחוף זה חסרים האיים הקטנים — השרטוטים — האופייניים לחוף הנורווגי. בקצה המזרחי, פיורד ורנגר (Varangerfjord) נמשך בכיוון מזרח-מערב, והוא הפיורד הגדול היחיד במדינה שפיו פונה מזרחה.

עידני הקרח — עיצוב הנוף הנורווגי

בתקופת הקרח האחרונה, ובתקופות קרח רבות קודמות לה, כוסתה כמעט כל המדינה בשכבת קרח עבה.

תנועתם העוצמתית של הקרחונים חצבה וכרסמה עמקים עמוקים ביותר בתוך הנוף. כתוצאה מתהליך גיאולוגי זה נוצרו תצורות טבע יוצאות דופן: פיורד סוגנה (Sognefjorden) הפך לפיורד השני בעומקו ובאורכו בעולם, ואגם הורנינדלסוואטנט (Hornindalsvatnet) הפך לאגם העמוק ביותר באירופה[9]..

כאשר הקרח החל להתמוסס, מי הים והאוקיינוס חדרו והציפו את אותם עמקים עמוקים שנחצבו על ידי הקרחונים, וכך נוצרו הפיורדים הייחודיים המאפיינים את נורווגיה כיום

ראו באתר זה: הקרחונים

מעניין לציין כי הקרחונים שניתן לראות כיום באזורי ההרים הגבוהים אינם שרידים מאותו גיליון קרח אדיר של עידן הקרח. האקלים האזורי היה חם ב-1 עד 3 מעלות צלזיוס בין השנים 7000 לפני הספירה ו-3000 לפני הספירה, בתקופה הידועה כ'תקופה האופטימלית של ההולוקן' (Holocene climatic optimum), מה שגרם להיעלמות כמעט מוחלטת של הקרחונים ההרריים שנותרו. הקרחונים הנוכחיים נוצרו מאוחר יותר.

[התקופה האופטימלית של ההולוקן (Holocene Climatic Optimum) הייתה פרק זמן חם ולח במיוחד בהיסטוריה הגיאולוגית הקרובה, שהתרחש בערך בין לפני 9,000 ל-5,000 שנים, כתוצאה משינויים מחזוריים במסלול כדור הארץ סביב השמש (מחזורי מילנקוביץ'). במהלך תקופה זו, נטיית ציר כדור הארץ גרמה לחשיפה מוגברת לקרינת שמש בחצי הכדור הצפוני, מה שהוביל לטמפרטורות קיץ גבוהות ב-1°C עד 2°C מהממוצע שלפני המהפכה התעשייתית ולשינוי דרמטי במשטר המשקעים העולמי.

התופעה הבולטת ביותר של עידן זה הייתה "הסהרה הירוקה", כאשר אזורים שהם כיום מדבריים צחיחים נהנו מגשמי מונסון כבדים שהפכו אותם לסוואנות עשירות באגמים, בחיות בר וביישובים אנושיים. עבור האנושות, האקלים הנוח והיציב יחסית של האופטימום שימש כמצע אידיאלי למהפכה הנאוליתית, שכן הוא אפשר את המעבר מחיי נדודים של ציד ולקט לחקלאות קבע וביות בעלי חיים, ובכך הניח את היסודות לצמיחתן של התרבויות המוקדמות ביותר במזרח התיכון וברחבי העולם. עם זאת, חשוב להבחין בינה לבין ההתחממות הגלובלית המודרנית, שכן ה-HCO היה תהליך איטי ומקומי יותר שהונע מגורמים אסטרונומיים, בעוד השינוי הנוכחי הוא מהיר, כלל-עולמי ונובע כנראה, מעליית ריכוז גזי החממה באטמוספירה].

מלבד העיצוב הפיזי של הקרקע, לעידני הקרח ולמבנה הטופוגרפי שהותירו אחריהם הייתה השפעה עקיפה גם על הצמחייה והאקולוגיה המקומית. ההרים וגופי המים יצרו חסמים שהקשו על נדידת מיני צמחים בחזרה לאזור צפון אירופה לאחר הפשרת הקרחונים. עם זאת, מחקרים המשתמשים בבדיקות DNA של אורן ואשוח ובמשקעים של אגמים הוכיחו כי מחטניים נורווגיים שרדו את עידן הקרח במקלטים נטולי קרח בצפון, עד לאי אנדויה (Andøya). ישנה גם סברה כי מיני צמחים אלפיניים מסוימים שרדו את התקופה הקפואה על גבי פסגות הרים שבלטו מעל מעטה הקרח.

'ריקוד האדמה' — התאוששות איזוסטטית

אחד התהליכים הגיאולוגיים המרתקים ביותר שממשיך לעצב את נורווגיה עד היום הוא ההתאוששות האיזוסטטית (Isostatic rebound) — המכונה 'ריקוד האדמה'. אף שהאדמה שוחררה מזמן ממשקלו העצום של מעטה הקרח, היא עדיין 'קופצת' כלפי מעלה בקצב של כמה מילימטרים בשנה. תופעה זו מורגשת בצורה הבולטת ביותר בחלקה המזרחי של נורווגיה ובאזורים הפנימיים של הפיורדים הארוכים, שם שכבת הקרח הייתה עבה במיוחד בעידן הקרח.

כפועל יוצא מתהליך התרוממות אטי זה, שטחים נרחבים שכיום הם יבשה לכל דבר היו מכוסים במי הים במשך אלפי שנים לאחר סיומו של עידן הקרח. קרקעית הים העתיקה שנחשפה עם השנים עקב עליית פני השטח מהווה כיום אחד משטחי החקלאות הפוריים ביותר במדינה. מבחינת קו החוף, מדובר בתהליך שבמסגרתו הים נסוג לאחור בהדרגה, ושטחים לאורך החופים והפיורדים הפכו ליבשה מוצקה עם הזמן.

האיים הארקטיים

ארכיפלג סבלבארד

צפונה, באוקיינוס הארקטי, שוכן ארכיפלג סבלבארד (Svalbard) — גם הוא נשלט על ידי הרים המכוסים ברובם בקרחונים גדולים, בעיקר בחלקו המזרחי, שם מכסים הקרחונים יותר מ-90% מהשטח. קרחון אאוסטפונה (Austfonna) הוא הגדול באירופה. בשונה מהיבשת, קרחונים אלה שופכים ישירות אל תוך האוקיינוס הפתוח. האזורים הפוריים ביותר בסבלבארד הם אזורי הפיורדים המוגנים באי הגדול והמרכזי שפיצברגן (Spitsbergen), הנהנים מאקלים יבש יחסית המוביל למעט שלג ולהפשרה מוקדמת, ומטמפרטורות הקיץ הגבוהות ביותר בארכיפלג. ההתחממות הגלובלית מורגשת בסבלבארד ביתר שאת: החוף המזרחי של הארכיפלג, שבעבר היה קפוא ברוב חודשי השנה, מתאפיין כעת במים פתוחים לתקופות ארוכות משמעותית.

ראו באתר זה: איי שפיצברגן

לאלבום תמונות מהאי שפיצברגן – 2012

אי יאן מאיין

יאן מאיין (Jan Mayen); הוא אי געשי נורווגי השוכן באוקיינוס הארקטי, במחצית הדרך לגרינלנד ואינו מאוכלס דרך קבע. אורכו כ־55 ק"מ (בכיוון דרום־מערב–צפון־מזרח), ושטחו 377 קמ"ר. חלק ניכר ממנו מכוסה קרחונים — שטח של כ־114.2 קמ"ר סביב הר הגעש בירנברג (Beerenberg). — הר הגעש הפעיל הצפוני ביותר בעולם מעל פני הים.

האי מורכב משני חלקים: נורד־יאן (Nord-Jan) הגדול בצפון־מזרח, וסור־יאן (Sør-Jan) הקטן יותר בדרום, המחוברים ביניהם באמצעות מצר יבשתי (איסתמוס) ברוחב של כ־2.5 ק"מ. מיקומו מבודד במיוחד: כ־600 ק"מ מצפון־מזרח לאיסלנד (וכ־495 ק"מ מצפון־מזרח לאי קולביינסי), כ־500 ק"מ ממזרח לגרינלנד המרכזית, וכ־900 ק"מ מצפון־מערב לאיי וסטרולן (Vesterålen) שבנורווגיה.

פני השטח של האי הרריים במובהק, ושיא הגובה בו הוא הר הגעש בירנברג שבחלקו הצפוני. האיסתמוס משמש גם כמרחב שבו מצויים שני האגמים הגדולים באי: סרלגונה (Sørlaguna, "הלגונה הדרומית") ונורדלגונה (Nordlaguna, "הלגונה הצפונית"); אגם שלישי נקרא אולרנגלגונה (Ullerenglaguna). מבחינה גאולוגית, יאן מאיין נוצר מעל "נקודת חום" (hotspot) ייחודית, ומוגדר על ידי גאולוגים כמיקרו־יבשת — יחידה טקטונית קטנה ונבדלת בעלת מאפיינים יבשתיים.

למרות שהוא מנוהל בנפרד, בתקן הבינלאומי ISO 3166-1 מאוחד יאן מאיין עם סבאלברד (Svalbard) תחת הכינוי "סבאלברד ויאן מאיין", ולשניהם מוקצה קוד המדינה הדו־אותי SJ.

תביעות טריטוריאליות בדרום

לנורווגיה מספר תביעות טריטוריאליות גם באנטארקטיקה ועל איים שלידה. אי בובה (Bouvet Island) ממוקם באוקיינוס האטלנטי הדרומי, מכוסה ברובו בקרחונים, ונחשב לאחד האיים המרוחקים ביותר בעולם. אי פטר הראשון (Peter I Island) ממוקם באוקיינוס השקט הדרומי ונשלט על ידי קרחונים והר געש. ארץ המלכה מוד (Queen Maud Land) היא התביעה היבשתית של נורווגיה באנטארקטיקה — שטח סקטוריאלי רחב המגיע עד לקוטב הדרומי.

תחנת המחקר טרול (Troll Research Station) מופעלת על ידי המכון הנורווגי לקוטב ושוכנת על מדרון הר נטול שלג — התחנה היחידה באנטארקטיקה שאינה מוצבת על הקרח עצמו.

ראו באתר זה: אנטארטיקה

האקלים

סקירה כללית

האקלים של נורווגיה ממוזג יחסית למיקומה הצפוני, ודבר זה נובע בעיקר מהשפעתם המשולבת של מספר גורמים: הזרם האטלנטי הצפוני (North Atlantic Current) והמשכו — הזרם הנורווגי (Norwegian Current) — המעלים את טמפרטורת האוויר; רוחות הדרום-מערב השולטות ומביאות אוויר מתון לחוף; והכיוון הכללי דרום-מערב–צפון-מזרח של החוף, המאפשר לרוחות המערב לחדור עמוק לתוך הארקטיקה. כל האזורים המיושבים ביבשת הנורווגית בעלי אקלים ממוזג או סוב-ארקטי (קבוצות C ו-D של קופן). לסבלבארד וליאן מאיין אקלים קוטבי (קבוצה E של קופן).

זרם הגולף והזרמים האטלנטיים

הזרמים האטלנטיים — זרם הגולף ממשיך כזרם האטלנטי הצפוני וכזרם הנורווגי — הם הגורם העיקרי לכך שהאקלים בנורווגיה מתון בהרבה ממה שניתן לצפות ממיקומה הגיאוגרפי. מעל החלק הצפוני של ים הנורווגי, הזרם החם מתפצל לשני ענפים: האחד פונה מזרחה לים בארנץ, והשני צפונה לאורך החוף המערבי של סבלבארד . פיצול זה תורם לעידון ולמיתון האקלים הקוטבי הארקטי הקשה באזורים אלו. בזכות השפעתו של הזרם האטלנטי הצפוני, נוצרים בנורווגיה מים פתוחים לאורך כל ימות השנה בקווי רוחב גבוהים מאוד — עובדה המאפשרת מים נטולי קרח בנקודות צפוניות יותר מכל מקום אחר בארקטיקה.

משקעים

נורווגיה נמנית עם המדינות הגשומות ביותר באירופה, אולם עם שונות גדולה מאוד בכמות המשקעים, הנובעת מהטופוגרפיה המגוונת. שרשרות ההרים יוצרות משקעים אורוגרפיים כבדים בצד הפונה לרוח, אך גם 'צלליות גשם' מאחוריהן. בחלק מהאזורים, אתרים עם כמויות משקעים שונות מאוד ממוקמים קרוב יחסית זה לזה.

המשקעים כבדים ביותר בסתיו המאוחר ובחורף לאורך החוף, בעוד שאפריל עד יוני הוא התקופה היבשה ביותר. החלקים הפנימיים של הפיורדים הארוכים יבשים מעט יותר. האזורים שמזרח לשרשרת ההרים — כולל אוסלו — נהנים מאקלים קונטיננטלי יותר, עם פחות משקעים בדרך כלל, שיא המשקעים בקיץ ובתחילת הסתיו, וחורפים ואביבים הנוטים להיות יבשים. שטח גדול בפנים פינמארק מקבל פחות מ-450 מ"מ גשם בשנה, ועמקים מסוימים המוקפים הרים מקבלים כמויות משקעים דלות מאוד ולעיתים זקוקים להשקיה בקיץ.

טמפרטורות — פערים בין חוף לפנים

אזורי החוף חווים חורפים מתונים יחסית, כאשר הפרש הטמפרטורה הממוצע בין החודש הקר ביותר לחם ביותר עומד על 10 עד 15 מעלות צלזיוס בלבד. בשטחים הפנימיים הפרשים אלה גדולים בהרבה — עם הפרש מקסימלי של 28 מעלות כפי שנמדד בקאראסיוק (Karasjok). רשות בו (Bø Municipality) היא המקום הצפוני ביותר בעולם שבו כל חודשי החורף בעלי טמפרטורות ממוצעות מעל 0 מעלות צלזיוס.

הפערים התרמיים בין צפון לדרום מגיעים לשיאם בעונת האביב, שהיא גם התקופה שבה המשרעת היומית (ההפרש בין טמפרטורות יום ולילה) היא הגדולה ביותר. עמקים פנימיים וחלקיהם העמוקים של הפיורדים הארוכים מתאפיינים ברוחות חלשות יחסית ובטמפרטורות הקיץ הגבוהות ביותר. האזורים הפנימיים מגיעים לשיא החום סביב אמצע יולי, בעוד שהחוף מגיע לשיאו רק בראשית אוגוסט. בהשוואה לאזורים חופיים, עמקים פנימיים ואזורים פנימיים של הפיורדים הם בעלי תנודות טמפרטורה יומיות גדולות יותר, בפרט באביב ובקיץ. הלחות בקיץ נמוכה בדרך כלל.

שינויי אקלים ומגמות עכשוויות

כתוצאה מההתחממות שנמדדת מאז 1990, הקיץ בנורווגיה חם וארוך יותר, והחורפים קצרים ומתונים יותר. עם ה'נורמל האקלימי' הרשמי החדש (1991–2020), אזורים רבים ראו את אקלימם עוברים לאזור קופן חדש לעומת הנורמל הקודם (1961–1990). כיסוי השלג פחת ברוב האזורים המיושבים. ההתחממות החזקה ביותר נצפתה בסבלבארד. בנוסף, המשקעים גדלו ברוב האזורים, בעיקר בחורף, מה שמגביר את הסחף ואת הסיכון לקריסות אדמה.

נורווגיה נמנית עם המדינות שצפויות להיות פחות מושפעות לרעה מהתחממות גלובלית, ואף עשויה להרוויח ממנה מבחינות מסוימות: עונות קיץ ארוכות וחמות יותר, התרחבות אזורי הצמחייה צפונה, עלייה במגוון הביולוגי ובמספר המינים הכולל, שגשוג אוכלוסיות בעלי חיים מסוימים, והתארכות תקופות המים הפתוחים בסבלבארד[10].

הצומח — אזורי צמחייה

הצמחייה הטבעית בנורווגיה משתנה מאוד, כמצופה במדינה בעלת מגוון כה רחב של קווי רוחב. בדרך כלל יש פחות מינים של עצים בנורווגיה בהשוואה לאזורים בצפון-מערב אמריקה בעלי אקלים דומה. הסיבה לכך היא שמסלולי ההגירה הצפון-דרומיים של הצמחים בתר עידן הקרח קשים יותר באירופה, מפני שגופי מים (כגון הים הבלטי וים הצפון) והרים יוצרים חסמים — בעוד שבאמריקה הארץ רציפה וההרים נמשכים בכיוון צפון-דרום[11].

פחות ממחצית מ-2,630 מיני הצמחים בנורווגיה של היום הם מינים ילידים. כ-210 מינים הגדלים בנורווגיה מוגדרים כמאוימים, מהם 13 אנדמיים. הפארקים הלאומיים בנורווגיה ממוקמים ברובם באזורי הרים; כ-2% מהיערות הפרודוקטיביים במדינה מוגנים.

צמחים מסוימים, כגון דקרנית אירופאית וצפורן-הגדר (Bell heather), מסווגים כ'מערביים' בשל צורכם בלחות גבוהה — הם נשארים קרוב לחוף הדרום-מערבי. צמחים המסווגים כ'מזרחיים' זקוקים לשמש קיץ רבה יחסית, עם פחות לחות, אך יכולים לסבול חורפים קרים — אלה ימצאו בדרום-מזרח ובאזורים פנימיים. כמה מינים מזרחיים המשותפים לסיביר גדלים בעמקי הנהרות של פינמארק המזרחית. טמפרטורות מתונות לאורך החוף מאפשרות לכמה מינים עמידים של דקל לגדול עד לקצה הצפוני של סונמורה (Sunnmøre), ואחד מיערות הטיליה (Linden) הגדולים שנותרו באירופה גדל בפלוסטרנדה (Flostranda).

האזור הנמורלי (Nemoral Zone)[12]שטח קטן לאורך החוף הדרומי — מרשות סוקנדל (Soknedal) שבדרום רוגלנד (Rogaland) ומזרחה עד פוויק (Fevik) במחוז אגדר, כולל קריסטיאנסאנד — שייך לאזור הצמחייה הנמורלי (Nemoral). אזור זה ממוקם מתחת לגובה 150 מטרים מעל פני הים ולכל היותר 30 ק"מ פנימה לאורך העמקים. זהו אזור הצמחייה השולט באירופה מצפון לדרום צרפת, האלפים, הקרפטים והקווקז. הסימן המובהק של אזור זה בנורווגיה הוא שלטון האלון והיעדר כמעט מוחלט של מינים בוריאליים טיפוסיים כגון אשוח נורווגי ואלדר אפור. הנמורל מכסה 0.5% בלבד מסך שטח היבשה.

האזור הבוראלי למחצה[13] (בורונמורל)

האזור החצי-בוריאלי (Boreonemoral) מכסה 7% מסך שטח היבשה בנורווגיה, כולל 80% מאוסטפולד (Østfold) ווסטפולד (Vestfold). הצמחייה כאן מייצגת תמהיל של מינים נמורליים ובוריאליים. המינים הנמורליים נוטים לשלוט במדרונות הפונים דרום-מערב ובעלי קרקע טובה, בעוד שהמינים הבוריאליים שולטים במדרונות הפונים צפונה ובעלי קרקע רוויית מים. האזור הבורונמורלי עוקב אחר החוף מפיורד אוסלו צפונה עד לאאלסונד (Ålesund), ומתנתק בצפון סונמורה.

מינים נמורליים אופייניים באזור זה הם אלון גדול-עלים, אלון סמוי-עלים, שן אירופי, קטלב (Elm), מייפל נורווגי, אגוז הכלב, אלדר שחור, טיליה (Lime), טקסוס (Yew), דקרנית אירופאית (Holly — בחוף הדרום-מערב), דובדבן בר, דוב-שום (Ramsons) ואבקרה (Primrose). מינים בוריאליים טיפוסיים הם אשוח נורווגי, אורן, ליבנה, אלדר אפור, צ'ינר (Aspen), עץ ארז ההרים (Rowan), כלנית יערות (Wood anemone) וויולה ריביניאנה. החקלאות בנורווגיה, כולל גידול תבואה, מתקיימת בעיקר באזורים החצי-בוריאליים ובאזור הבוריאלי הדרומי.

האזור הבוריאלי[14]

מינים בוריאליים מותאמים לחורף ארוך וקר, ורובם מסוגלים לעמוד בטמפרטורות חורפיות נמוכות. הם מאופיינים בדרישות אקלימיות מצומצמות יחסית לאורך עונת הגידול ובסבילות מוגבלת לחום הקיץ.. ביצות שכיחות באזור הבוריאלי. האזור הבוריאלי הרחב מחולק לשלושה תתי-אזורים:

• הבוריאל הדרומי

אזור הבוריאל הדרומי (South Boreal) נשלט על ידי מינים בוריאליים, בעיקר אשוח נורווגי, ומכסה 12% מסך שטח היבשה. זהו האזור הבוריאלי היחיד עם כמה עצי עלים רחבים הדורשים חום — כגון שן אירופי ואלון. מינים שאינם גדלים צפונה יותר הם אלדר שחור, כשות, אורגנו ושיח הכדורים האירופי (Guelder rose). האזור נמצא מעל לאזור החצי-בוריאלי, עד לגובה 450 מטרים באוסטלנדט ו-500 מטרים בעמקים הדרומיים ביותר.

• הבוריאל האמצעי

יער הכיפת-האשוח (Closed-canopy forest) הטיפוסי של אזור הבוריאל האמצעי (Middle Boreal) נשלט על ידי מינים בוריאליים. הצמחייה במ-MB מכסה 20% מסך שטח היבשה. האשוח הנורווגי הוא העץ השולט בשטחים גדולים בפנים אוסטלנדט, סורלנד (Sørlandet), טרונדלג והלגלנד (Helgeland), ויערות האשוח ב-MB וב-SB הם החשובים ביותר מבחינה מסחרית בנורווגיה. האשוח אינו גדל בצורה טבעית מצפון לסלטפיל (Saltfjell) שבאמצע נורדלנד, בשל רכסי הרים החוסמים את התפשטותו — אולם הוא נשתל לעיתים קרובות באזורי MB צפוניים יותר מטעמים כלכליים. בצפון, ליבנה היא בדרך כלל העץ השולט, ואורן, צ'ינר, עץ ארז ההרים, דובדבן ציפורים ואלדר אפור שכיחים גם הם.

• הבוריאל הצפוני

אזור הבוריאל הצפוני (North Boreal) — המכונה גם טייגה פתוחה או דלילה — הוא האזור הקרוב ביותר לקו האילנות, הגובל באזור האלפיני או הקוטבי, ונשלט על ידי אקלים סוב-ארקטי קשה. ישנם לפחות 30 ימי קיץ עם טמפרטורה ממוצעת של 10 מעלות צלזיוס ומעלה, העצים גדלים לאט מאוד ובדרך כלל אינם גדלים לגבהים ניכרים. היער אינו סבוך כמו בדרום ומוכר כ'יער ההרים' (Fjellskog). אזור ה-NB מכסה 28% מסך שטח היבשה של נורווגיה, כולל כמעט מחצית מפינמארק, שם יורדת הליבנה ההרית עד לפני הים. קו האילנות בנורווגיה נוצר ברובו על ידי הליבנה ההרית — תת-מין של ליבנה רכה. קו האילנות של האורן הצפוני ביותר בעולם מצוי בפארק הלאומי שטאבורסדלן (Stabbursdalen) ברשות פורסנגר (Porsanger).

אזורי המינים האלפיניים

מספר גדול של מינים אלפיניים מצוי בהרי נורווגיה. מינים אלה אינם יכולים לסבול קייצים ארוכים וחמים יחסית. דוגמאות למינים אלפיניים הן לחנית הקרחון (Glacier buttercup), דרבה לקטאה (Draba lactea) וסליקס הרבאציאה (Salix herbacea). חריגות ידועה היא 30 מיני צמחים אלפיניים אמריקאיים, שבאירופה גדלים רק בשני אזורי הרים בנורווגיה. מינים אלה, כגון Braya linearis ו-Carex scirpoidea, גדלים מחוץ לנורווגיה רק בקנדה ובגרינלנד — ועדיין לא ברור אם שרדו את עידן הקרח על פסגות הרים שבלטו מעל הקרח, או אם התפשטו ממקומות אחרים. כמה מינים אלפיניים בעלי תפוצה רחבה יותר גדלים גם בסיביר, כגון Rhododendron lapponicum (ורד לפלנד).

הטונדרה

הטונדרה האלפינית שכיחה מאוד בנורווגיה ומכסה 32% מהשטח (ללא סבלבארד ויאן מאיין). היא מחולקת לשלושה אזורי גובה:

א. האלפיני הנמוך (קרוב לקו האילנות, בעל כיסוי צמחי רציף הכולל מיני ערבה, אוכמניות, ערער שכיח ופרחי יערות — ששימש מסורתית כמרעה קיצי).

ב. האלפיני האמצעי (שבו הצמחים קטנים יותר, טחבים וחזזיות שולטים, ושלג נמשך עד אמצע הקיץ).

ג. האלפיני הגבוה (שבו הקרקע נשלטת על ידי סלע חשוף, שלג וקרחונים, עם מעט מאוד צמחים).

טונדרה ארקטית שפלתית קיימת רק בקצה הצפון-מזרחי של היבשת — בעיקר בחצי האי ורנגר ובחצי האי נורדקין — ולעיתים נחשבת חלק מהמערכת האקולוגית של חצי האי קולה. לסבלבארד וליאן מאיין צמחיית טונדרה מחוץ לאזורים המכוסים בקרחונים. הצמחייה האופיינית לטונדרה הארקטית כוללת ליבנה ננסית, אוכמניות ביצות (Cloudberry), פרג סבלבארד (Svalbard poppy) ופעמוניות (Harebell). אף שעונת הגידול שם קצרה מאוד, שכבת האדמה הקפואה (Permafrost) שמתחת לפני השטח כולאת את המים ומספקת לצמחים את הלחות הדרושה להם.

החי

בזכות הטווח הגדול של קווי הרוחב של המדינה ובשל הטופוגרפיה והאקלים המגוונים שלה, לנורווגיה מספר גבוה של בתי גידול בהשוואה לכמעט כל מדינה אחרת באירופה. ישנם כ-60,000 מינים של צמחים ובעלי חיים בנורווגיה ובמים הסמוכים לה. המערכת האקולוגית הימית הגדולה של המדף הנורווגי (Norwegian Shelf) נחשבת לפרודוקטיבית מאוד.

מספר המינים הכולל כולל: 16,000 מיני חרקים (כנראה עוד 4,000 מינים טרם תוארו), 20,000 מיני אצות, 1,800 מיני כינריים, 1,050 מיני טחבים, 2,800 מיני צמחים וסקולריים, עד 7,000 מיני פטריות, 450 מיני עופות (250 מינים קיניים בנורווגיה), 90 מיני יונקים, 45 מיני דגי מים מתוקים, 150 מיני דגי מים מלוחים, 1,000 מיני חסרי חוליות במים מתוקים ו-3,500 מיני חסרי חוליות ימיים. בקיץ 2010, סיורי מחקר בפינמארק גילו 126 מיני חרקים חדשים לנורווגיה, מהם 54 מינים חדשים למדע[15].

הטורף הגדול ביותר במים הנורווגיים הוא לוויתן השפרוט (Sperm whale), והדג הגדול ביותר הוא כריש הבסינג (Basking shark). הטורף הגדול ביותר בשטח המדינה, בסבלבארד, הוא הדוב הלבן, בעוד שהדוב החום הוא הטורף הגדול ביותר ביבשת הנורווגית, ושם האיל האירופי (Common moose) הוא בעל החיים הגדול ביותר.

הרשימה האדומה של המינים בנורווגיה, המתוחזקת על ידי Artsdatabanken בהתאם לקריטריונים של ה־IUCN, מצביעה על אלפי מינים המצויים בדרגות שונות של סיכון. הערכות מוקדמות (כגון אלו משנת 2006) הצביעו על כ־3,886 מינים מאוימים, אולם מאז עודכנו הנתונים באופן שוטף, והם משקפים הן שינויים מתודולוגיים והן מגמות אקולוגיות בפועל.

ברשימה האדומה ישנם 430 מיני פטריות (רבים מהם קשורים קשר הדוק ליערות הבוגרים הישנים שנותרו בשטחים קטנים), 90 מיני עופות ו-25 מיני יונקים. נכון לשנת 2006, 1,988 מינים קיימים רשומים כמאוימים או פגיעים — מהם 939 פגיעים, 734 מאוימים, ו-285 מאוימים בצורה קריטית, ובהם הזאב האפור, שועל הארקטיקה (בעל אוכלוסייה בריאה בסבלבארד) וצפרדע הברכה[16].

משאבי טבע ושימושי קרקע

משאבי הטבע

לנורווגיה עושר רב של משאבי טבע. הבולטים שבהם הם נפט וגז טבעי, ומפלי מים, מהם אפשר להפיק אנרגיה הידרו-אלקטרית . בנוסף למשאבים אלה, מחזיקה המדינה במאגרים של עפרות מתכת ברזליות ולא-ברזליות: נחושת, ניקל, אבץ, עופרת ופיריטים. רבים מהם נוצלו בעבר, אולם המכרות שלהם עצרו פעילותם בשל ריכוז נמוך ועלויות הפעלה גבוהות. מרבצי הטיטניום הגדולים באירופה נמצאים סמוך לחוף הדרום-מערבי, ופחם נכרה בארכיפלג סבלבארד.

יערות מהווים משאב כלכלי וטבעי חשוב ומכסים כ-38% משטח היבשה של נורווגיה (21% יער מחטני ו-17% יער נשיר). מבחינה מסחרית, יערות האשוח הנורווגי באזורים הפנימיים — כמו אוסטלנדט, סורלנד, טרונדלג והלגלנד — הם החשובים והמכניסים ביותר במדינה..ניתן להוסיף גם את הדגה הנרחבת.

שימושי קרקע

רק כ־3.5% משטחה של נורווגיה מוגדרים כקרקע ראויה לעיבוד (arable land), כלומר קרקעות המתאימות לגידולים חקלאיים עונתיים.  ־3.5% בלבד משטחה של נורווגיה הם קרקע ראויה לעיבוד. יתר השטח כולל יערות (כ־35%), אזורי הרים ושדות בר, ביצות ואזורים לחים (כ־6%), אגמים ונהרות (כ־5%), ואזורים עירוניים (כ־1%), כאשר החלוקה המדויקת משתנה בהתאם לשיטת הסיווג. לאורך הזמן הצטמצמו שטחי הטבע הפרוע עקב ההתערבות האנושית. בשנת 2008, ציינה רשות הסביבה הנורווגית (Miljøstatus) את שינוי השימוש בקרקע כאחד הגורמים החשובים ביותר להכחדת מינים ולהידרדרות המגוון הביולוגי.

החקלאות בנורווגיה, כולל גידולי תבואה, מתקיימת בעיקר באזורים הדרומיים — באזורים החצי-בוריאליים ובאזור הבוריאלי הדרומי.

סיכונים ואסונות טבע

נורווגיה חשופה למספר סיכונים טבעיים ייחודיים, הנובעים בחלקם הגדול מהטופוגרפיה הדרמטית ומאקלים הצפון:

סופות רוח אירופאיות בעלות עוצמת הוריקן לאורך החוף ובהרים אינן נדירות. מפולות שלג על מדרונות תלולים שכיחות, בעיקר בחלק הצפוני של המדינה ובאזורי ההרים.

קריסות אדמה היו קטלניות, בעיקר באזורים בעלי קרקע עשירה בחימר ימי (Marine clay), כגון אזורי השפלה סמוך לפיורד הטרונהיים (Trondheimsfjord). קרקע זו מועדת לפורענות וידועה כמחוללת קריסות אדמה קטלניות.

גלי צונאמי גבו חיי אדם; בדרך כלל נגרמו על ידי חלקי הרים שנפלו (מפולות סלע) לתוך פיורדים או אגמים. כך קרה ב-1905 בלואן (Loen) ברשות סטרין, כאשר חלק ממצוק רמנפל (Ramnefjell) נפל לתוך אגם לואנוואטנט (Loenvatnet), ויצר גל צונאמי של 40 מטרים שהרג 61 נפש. כך קרה שוב באותו מקום ב-1936 עם 73 קורבנות, ו-40 נפש נהרגו בטאפיורד (Tafjord) ב-1934.

בשל התחממות האקלים והעלייה בכמות המשקעים, קיימת סכנה גוברת לסחף קרקעות. מודלים אקלימיים חוזים אירועים תכופים יותר של גשמים כבדים ופתאומיים, שעלולים לגרום לריבוי מפולות אדמה ולשיטפונות מקומיים.

אתגרים סביבתיים

הדאגות הסביבתיות בנורווגיה כוללות מספר נושאים מרכזיים. גשם חומצי פגע קשות באגמים, בנהרות וביערות, בעיקר בחלקה הדרומי ביותר של המדינה, ורוב אוכלוסיות סלמון הבר בסורלנד (Sørlandet) מתו כתוצאה מכך.

[גשם חומצי הוא תופעה אטמוספרית שבה משקעים—גשם, שלג או ערפל—נעשים חומציים מהרגיל בעקבות פליטת מזהמים לאוויר, בעיקר תחמוצות גופרית (SO₂) ותחמוצות חנקן (NOₓ), שמקורן בשריפת דלקים פוסיליים בתעשייה, בתחנות כוח ובתחבורה. חומרים אלו מגיבים עם אדי מים וחמצן באטמוספרה ויוצרים חומצות—בעיקר חומצה גופרתית וחומצה חנקתית—הנספגות בעננים ויורדות עם המשקעים. בניגוד לגשם טבעי, שהוא מעט חומצי מלכתחילה (pH≈5.6), גשם חומצי יכול להגיע לערכי pH נמוכים בהרבה, ולעיתים אף סביב 4 ואף פחות. השפעותיו ניכרות במיוחד במערכות אקולוגיות רגישות: הוא מחמיץ קרקעות ומקווי מים, פוגע בצמחייה על ידי פגיעה בעלים ובשורשים, ומוביל לדלדול או להיעלמות של יצורים מימיים—כפי שאירע באגמים רבים בסקנדינביה במאה ה־20. בנוסף, הוא מאיץ בליה כימית של סלעים ושל מבנים היסטוריים, ובכך משלב בין תהליך סביבתי לבין השפעה תרבותית רחבה].

בשל הירידה בפליטות מזהמים באירופה הביאה להפחתה ניכרת בעוצמת הגשם החומצי בנורווגיה, שכבר ירד בכ־40% בין 1980 ל־2003. בעשורים שלאחר מכן נמשך השיפור, וניכרת התאוששות כימית רחבה של קרקעות ומקווי מים. עם זאת, התאוששותן המלאה של המערכות האקולוגיות, ובעיקר של אוכלוסיות בעלי החיים, עדיין אינה שלמה[17].

איום נוסף על סלמון הבר נובע מחוות גידול דגים: בריחת סלמון מבוית לנהרות והכלאתו עם סלמון הבר מובילה לדילול ה-DNA הטבעי של אוכלוסיות הבר, פוגעת בייחודיות הגנטית של אוכלוסיות הסלמון הפראי שהתפתחו לאורך אלפי שנים.

כיסוי הקרח הימי באוקיינוס הארקטי עלול להימס לחלוטין בקיץ בעתיד, ולאיים על הישרדות הדוב הלבן בסבלבארד — שהישרדותו תלויה לחלוטין ביכולתו לצוד כלבי ים על גבי הקרח הימי.

שינויי האקלים צפויים לגרום לתנועת מינים צפונה: גם מינים יבשתיים וגם ימיים צפויים לנוע צפונה, ודבר זה כבר נצפה אצל מינים מסוימים. אוכלוסיית האיל האדום הגדלה מתפשטת צפונה ומזרחה, ועונת ציד 2008 הייתה הראשונה שבה נצוד יותר אילים אדומים (35,700) מאשר איילי קורא. ציפורים נודדות מגיעות מוקדם יותר, עצים מצמיחים עלים מוקדם יותר, ודגי מקרל הפכו שכיחים בקיץ מול חוף טרומס — אזור שבעבר לא היה אופייני להם.

סיכום

נורווגיה מתוארת כמדינה צפון־אירופית בעלת מבנה גאוגרפי ייחודי וקיצוני: רצועה ארוכה, צרה ומפורצת, הנמתחת לאורך חצי האי הסקנדינבי בין הים הצפוני לאוקיינוס הארקטי. גבולותיה היבשתיים מצומצמים יחסית, אך מרחבה הימי עצום, הן מבחינת קו החוף – מן הארוכים והמפותלים בעולם – והן מבחינת האזור הכלכלי הבלעדי, שהוא מן הגדולים באירופה. ריבוי האיים והאיונים, לצד השליטה הכמעט מוחלטת של ההרים והים, יוצרים מרחב שבו הים והיבשה משולבים זה בזה באופן הדוק, עד כדי כך שנורווגיה היא בראש ובראשונה מדינה ימית־הררית ולא יבשתית במובן הקלאסי .

הגורם הטופוגרפי המרכזי המעצב את דמותה של נורווגיה הוא שרשרת הרי סקנדינביה, המשמשת כעמוד השדרה של המדינה. רכס זה, הנמשך מדרום לצפון, כולל רמות גבוהות, מסיבים אלפיניים ורכסים חדים בצפון, והוא ממשיך מבחינה גאולוגית אל הרי סקוטלנד ואף אל הרי האפלצ’ים – עדות למבנה הקדום של יבשת פנגיאה. ההרים אינם רק מרכיב נופי, אלא מערכת מארגנת: הם יוצרים חסם אקלימי ברור, המוביל למשקעים אורוגרפיים כבדים במערב ולצל גשם במזרח; הם מגבילים את נדידת הצומח מאז עידן הקרח; והם מחלקים את המדינה לאזורים גאוגרפיים מובחנים .

בהתאם לכך, ניתן לראות בנורווגיה פסיפס של אזורי נוף שונים. החוף הדרומי מציג נוף מתון יחסית ושפלה נדירה במונחים נורווגיים; הדרום־מזרח (אוסטלנדט) כולל עמקים ארוכים, קרקעות פוריות וריכוז אוכלוסייה, והוא בעל אקלים קונטיננטלי יותר; אזור הפיורדים של המערב (וסטלנדט) הוא הליבה הנופית הדרמטית, עם פיורדים עמוקים ואקלים ימי רטוב במיוחד; אזור טרונדלג מציג מעבר לנוף רך יותר עם שפלה חקלאית; צפון נורווגיה מתאפיין בהרים אלפיניים חדים ובאיים דרמטיים; ואילו פינמארק שבצפון־מזרח הוא אזור של רמות נמוכות וטונדרה פתוחה בעלת אופי ארקטי מובהק. מכאן עולה כי נורווגיה אינה יחידה הומוגנית, אלא מערכת של ניגודים חדים המשתנים לאורך ציר דרום–צפון ומערב–מזרח.

עיצובו של הנוף הנורווגי קשור קשר הדוק לעידני הקרח. בתקופות הקרח כוסתה המדינה בשכבת קרח עבה, שתנועתה חצבה עמקים עמוקים במיוחד. כאשר הקרח נסוג, חדרו מי הים אל תוך העמקים ויצרו את הפיורדים – תצורת הנוף המזוהה ביותר עם נורווגיה. תהליך זה גם יצר אגמים עמוקים במיוחד ועיצב את המראה הדרמטי של ההרים והעמקים. לצד זאת, נמשך עד היום תהליך ההתאוששות האיזוסטטית – התרוממות הקרקע לאחר הסרת משקל הקרח – תהליך איטי אך מתמשך המשנה בהדרגה את קו החוף ויוצר שטחים פוריים חדשים שהיו בעבר קרקעית ים .

האקלים של נורווגיה מהווה פרדוקס גאוגרפי: למרות מיקומה הצפוני, הוא מתון יחסית, בעיקר בזכות השפעת זרם הגולף והמשכו – הזרם האטלנטי הצפוני – וכן בשל רוחות המערב ומבנה החוף. כתוצאה מכך, אזורי החוף נהנים מחורפים מתונים ומים פתוחים גם בקווי רוחב גבוהים מאוד, בעוד שהאזורים הפנימיים, המוגנים על ידי ההרים, מתאפיינים באקלים קונטיננטלי יותר, עם חורפים קרים ויבשים. הבדלים אלה יוצרים שונות אקלימית חדה במרחקים קצרים יחסית, והופכים את האקלים הנורווגי לתוצר מובהק של האינטראקציה בין אוקיינוס להר.

במאה האחרונה, ובעיקר מאז שנות ה־90, ניכרת מגמת התחממות: הקיץ נעשה חם וארוך יותר, החורפים קצרים ומתונים יותר, וכמות המשקעים גדלה, בעיקר בחורף. תהליכים אלה מביאים הן לשינויים אקולוגיים והן לעלייה בסיכונים טבעיים כגון מפולות קרקע ושיטפונות. עם זאת, בניגוד לאזורים אחרים בעולם, נורווגיה עשויה להרוויח במידה מסוימת מהתחממות זו, למשל באמצעות הארכת עונת הגידול והתרחבות אזורי הצמחייה צפונה .

הביוגאוגרפיה של נורווגיה משקפת את השונות האקלימית והטופוגרפית. מדרום לצפון ניתן לזהות מעבר מהאזור הנמורלי הדל בשטח, דרך האזור החצי־בוריאלי המעורב, אל האזור הבוריאלי הדומיננטי – הטייגה – ומשם לאזור האלפיני ולטונדרה הארקטית. מספר המינים קטן יחסית לאזורים דומים בצפון אמריקה, בעיקר בשל חסמים גאוגרפיים שהגבילו את נדידת הצמחים לאחר עידן הקרח. למרות זאת, המגוון הביולוגי הכולל גבוה, וכולל עשרות אלפי מינים, לצד מערכות ימיות פרודוקטיביות במיוחד. עם זאת, רבים מהמינים מצויים בסיכון, בעיקר בשל פגיעה בבתי גידול ושינויים סביבתיים .

מבחינה כלכלית, נורווגיה נשענת על משאבי טבע: נפט וגז טבעי, אנרגיה הידרואלקטרית, יערות ודגה. החקלאות מוגבלת מאוד בשל תנאי השטח, ורק חלק קטן מן הקרקע מתאים לעיבוד. בכך מתחדדת התמונה של מדינה שמקורות עושרה אינם קרקע חקלאית אלא משאבים טבעיים וניצול הים.

הטופוגרפיה הדרמטית יוצרת גם סיכונים טבעיים משמעותיים: מפולות שלג, קריסות קרקע באזורים של חימר ימי, סופות חזקות ואף צונאמי מקומיים הנגרמים ממפולות סלע לתוך פיורדים. לצד זאת, מתמודדת נורווגיה עם אתגרים סביבתיים כגון השפעות עבר של גשם חומצי, פגיעה גנטית בסלמון הבר עקב חקלאות ימית, והשלכות ההתחממות הגלובלית על מערכות ארקטיות.

מבחינה גאוגרפית רחבה יותר, נורווגיה תופסת את האגף המערבי והצפון־מערבי של חצי האי הסקנדינבי ומהווה את חזיתו האטלנטית של האזור כולו. בעוד ששוודיה משתרעת ממזרח כרצועה רחבה ויבשתית יותר, נורווגיה ניצבת כמדינת חוף ארוכה הפונה אל האוקיינוס. שרשרת הרי סקנדינביה יוצרת חלוקה ברורה בין שני חלקי חצי האי: ממערב – נוף הררי קיצוני ואקלים ימי רטוב; וממזרח – נופים מתונים ואקלים יבשתי יותר. בכך משמשת נורווגיה חיץ טופוגרפי ואקלימי בין האוקיינוס לבין פנים סקנדינביה, והיא גם מתווכת את השפעת הים על כל האזור. מיקומה הצפוני, המשתרע עמוק לתוך החוג הארקטי, מעניק לה תפקיד ייחודי כחוליה מקשרת בין סקנדינביה הממוזגת לבין העולם הארקטי, הן מבחינה פיזית והן מבחינה אקלימית ואקולוגית.

הערות

[1] על פי נתוני קרטברקט (Kartverket), הסוכנות הרשמית למדידות.

[2] Statistics Norway (Statistisk sentralbyrå). Land area and freshwater area, Norway. Oslo: Statistics Norway, 2023, pp. 1–5. Central Intelligence Agency. The World Factbook: Norway. Washington, D.C.: CIA, 2024, pp. 1–10

[3] האזור הכלכלי הבלעדי (EEZ) הוא תחום ימי, המשתרע עד 200 מיל ימי מקו החוף, שבו למדינה החופית מוקנות זכויות בלעדיות לניצול, ניהול ושימור של משאבי הטבע — ביולוגיים ומינרליים — מבלי להקנות לה ריבונות מלאה על המים עצמם.

[4] United Nations. United Nations Convention on the Law of the Sea (UNCLOS). Montego Bay: United Nations, 1982, pp. 27–35.

Churchill, Robin, and Alan Vaughan Lowe. The Law of the Sea. Manchester: Manchester University Press, 1999, pp. 160–185.

[5] מדובר במחוז היסטורי (fylke) בצפון נורווגיה, ששימש יחידה מנהלית נפרדת עד שנת 2020. כיום הוא מהווה חלק מן המחוז המאוחד טְרוֹמְס וְפִינְמַרְק (Troms og Finnmark)..

[6] Sigmond, Ellen M.O., et al. Geological Map of Norway: Bedrock Map. Trondheim: Geological Survey of Norway (NGU), 2008, pp. 12–25.

Ramberg, Inge Bryhni, et al. (eds.). The Making of a Land: Geology of Norway. Trondheim: Geological Society of Norway, 2008, pp. 89–134.

Corner, Geoffrey D. “Pleistocene Glaciation in Norway.” Quaternary Science Reviews, Vol. 24, Oxford: Elsevier, 2005, pp. 183–201.

[7] סְקַגֶּרָאק הוא מצר ימי חשוב בצפון אירופה, המחבר בין הים הצפוני לבין הים הבלטי

[8] Ramberg, Inge Bryhni, et al. (eds.). The Making of a Land: Geology of Norway. Trondheim: Geological Society of Norway, 2008, pp. 215–245.

Nesje, Atle. Norwegian Fjords: Processes and History. Bergen: University of Bergen Press, 2012, pp. 33–68.

[9] Nesje, Atle, and Svein Olaf Dahl. Glaciers and Environmental Change in Norway. London: Arnold / Hodder Education, 2000, pp. 12–48.

Ramberg, Inge Bryhni, et al. (eds.). The Making of a Land: Geology of Norway. Trondheim: Geological Society of Norway, 2008, pp. 279–312.

[10] Hanssen-Bauer, Inger, et al. Climate in Norway 2100: A Knowledge Base for Climate Adaptation. Oslo: Norwegian Environment Agency / MET Norway, 2017, pp. 15–78.

Hanssen-Bauer, Inger, et al. Climate in Svalbard 2100. Oslo: Norwegian Environment Agency, 2019, pp. 9–42.

Norwegian Meteorological Institute (MET Norway). The New Climate Normals 1991–2020. Oslo: MET Norway, 2021, pp. 3–12.

[11] Huntley, Brian, and H. J. B. Birks. An Atlas of Past and Present Pollen Maps for Europe: 0–13,000 Years Ago. Cambridge: Cambridge University Press, 1983, pp. 45–72.

Birks, H. J. B. “Plant Migration and Climate Change since the Last Glacial Maximum.” Journal of Biogeography, Vol. 16, Oxford: Blackwell, 1989, pp. 503–525.

[12] האזור הנמורלי (Nemoral Zone) הוא תחום ביוגאוגרפי של האקלים הממוזג, המתאפיין ביערות נשירים רחבי־עלים (broadleaf deciduous forests), כגון אלון, אשור, ליבנה ומייפל. אזור זה משתרע בעיקר במרכז ומערב אירופה, בין האזור הבוריאלי הקר יותר בצפון לבין האזור הסוב־ים־תיכוני והים־תיכוני בדרום. תנאיו האקלימיים מתונים יחסית: חורפים קרים אך לא קיצוניים, קיצים נוחים, ומשקעים הפזורים לאורך השנה. הקרקעות בו פוריות יותר בהשוואה לאזור הבוריאלי, דבר המאפשר מגוון ביולוגי עשיר יותר וצפיפות גבוהה של צומח. בנורווגיה, האזור הנמורלי מוגבל בעיקר לחלקים הדרומיים והדרום־מערביים של המדינה, שבהם השפעת האוקיינוס האטלנטי ממתנת את האקלים ומאפשרת התפתחות של יערות נשירים; עם זאת, בשל קו הרוחב הגבוה והתבליט ההררי, תחום זה מצומצם יחסית ונפגש במהירות עם אזורי מעבר לבוריאלי. מבחינה אקולוגית, האזור הנמורלי מהווה אזור מעבר (ecotone) חשוב, שבו נפגשים מינים דרומיים וצפוניים.

[13] האזור החצי־בוריאלי (Hemiboreal Zone) הוא אזור מעבר ביוגאוגרפי בין האזור הנמורלי הממוזג לבין האזור הבוריאלי הקר יותר. הוא מאופיין בשילוב של יערות נשירים רחבי־עלים (כגון אלון, אשור וליבנה) יחד עם יערות מחטניים (בעיקר אשוח ואורן), ולכן מייצג פסיפס צומח ייחודי המשלב יסודות צפוניים ודרומיים כאחד. תנאיו האקלימיים ביניים: חורפים קרים יחסית אך מתונים יותר מן הבוריאלי, וקיץ ארוך וחמים יותר, עם עונת גידול ממושכת יחסית. הקרקעות מגוונות ולעיתים פוריות יותר מאשר בצפון, דבר המאפשר מגוון ביולוגי עשיר יותר. בנורווגיה, האזור החצי־בוריאלי מופיע בעיקר בדרום המדינה ובאזורים נמוכים יחסית, במיוחד לאורך הפיורדים ובאזורים המוגנים מהשפעות אקלימיות קיצוניות. מבחינה אקולוגית, זהו אזור מעבר (ecotone) חשוב, שבו מתקיימת חפיפה בין מינים נמורליים לבוריאליים, והוא רגיש במיוחד לשינויים אקלימיים ולהשפעות אנתרופוגניות

[14] האזור הבוריאלי (Boreal Zone), המכונה גם טייגה (Taiga), הוא תחום ביוגאוגרפי קר־ממוזג המשתרע ברצועה רחבה בחצי הכדור הצפוני, בעיקר בסקנדינביה, רוסיה, קנדה ואלסקה. זהו האזור הטבעי הדומיננטי בנורווגיה, והוא מאופיין בחורפים ארוכים, קרים ולעיתים מושלגים מאוד, ובקיץ קצר ומתון. עונת הגידול קצרה יחסית, אך שעות האור הארוכות בקיץ מפצות חלקית על משכה. הצומח נשלט בידי יערות מחטניים צפופים, בעיקר אשוח (spruce) ואורן (pine), ולעיתים גם ליבנה באזורים פתוחים או לאחר הפרעה. שכבת הקרקע העליונה מכוסה לרוב בטחבים, חזזיות ושיחים נמוכים, והקרקעות נוטות להיות חומציות ודלות בחומרי הזנה. הפאונה מותאמת לתנאים קיצוניים וכוללת מינים כגון אייל הצפון, אייל קורא, דוב חום וטורפים נוספים. בנורווגיה, האזור הבוריאלי משתרע על פני מרבית השטחים הפנימיים והנמוכים, ומהווה אזור מעבר צפונה לאזורי הטונדרה והאלפיני. מבחינה אקלימית ואקולוגית, זהו אזור רגיש לשינויים, ובעל חשיבות גלובלית רבה כמאגר פחמן משמעותי וכמערכת אקולוגית מרכזית בחצי הכדור הצפוני.

[15] Artsdatabanken (Norwegian Biodiversity Information Centre). Norwegian Biodiversity Information Centre: Species in Norway. Trondheim: Artsdatabanken, 2023, pp. 1–10.

Artsdatabanken. Norwegian Red List for Species 2015. Trondheim: Artsdatabanken, 2015, pp. 25–60.

[16] Kålås, John Atle, Åslaug Viken, and Terje Bakken (eds.). Norsk Rødliste 2006 – Norwegian Red List 2006. Trondheim: Artsdatabanken, 2006, pp. 9–45.

Kålås, John Atle, et al. The Norwegian Red List for Species 2010. Trondheim: Artsdatabanken, 2010, pp. 20–60.

Henriksen, Sigrun, and Oddvar Hanssen (eds.). The Norwegian Red List for Species 2015. Trondheim: Artsdatabanken, 2015, pp. 15–70.

[17] Skjelkvåle, Bjarne L., et al. “Regional Scale Evidence for Improvements in Surface Water Chemistry 1980–2001.” Environmental Pollution, Vol. 137, Oxford: Elsevier, 2005, pp. 165–176.

. Stoddard, John L., et al. “Regional Trends in Aquatic Recovery from Acidification in North America and Europe.” Nature, Vol. 401, London: Nature Publishing Group, 1999, pp. 575–578.

Wright, Richard F., et al. “Recovery of Acidified Lakes in Norway.” Hydrology and Earth System Sciences, Vol. 9, Göttingen: European Geosciences Union, 2005, pp. 483–491.

Hesthagen, Trygve, and Ola T. Sandlund. “Loss and Recovery of Atlantic Salmon in Norway Due to Acidification and Liming.” Ambio, Vol. 36, Stockholm: Royal Swedish Academy of Sciences, 2007, pp. 567–575.