חומר רקע - אמריקה הלטינית

כתב וצילם: גילי חסקין

 תרבות המאיה היא חלק חשוב מטיול לגואטמלה, אבל הכרתה חשובה מאד גם לטיול במקסיקו, בעיקר ביוקטן, צ’יאפס וטבסקו. גם לטיול בהונדורס, אל סלבדור ואפילו טיול בבליז

 

המאיה היו מאורגנים לפי משפחות, שצורפו יחדיו לשבטים. ארצם היתה מחולקת למעין מדינות עצמאיות.  הגורם המאחד את התרבות היה הדת.  מעבר לדת ולאומנות המשותפת, לא היתה אחידות מדינית או אדמיניסטרטיבית.  הם הקימו כמה ערי מדינה, ללא עיר בירה מרכזית.  לדוגמא: העיר הגדולה טיקאל, שנוסדה בשנת 416.  היתה זו עיר ובה חמש קבוצות של מבנים, המחוברות ברחובות מוגבהים.  כדי לבנות פירמידה גדולה כגון זו שבטיקאל הובאו 250,000 מ”ק אבן.  בתכנון רואים את העיר מרוכזת סביב מבני הפולחן.  הדבר מרמז על הארגון הפנימי ועל השקפת העולם.  היתה זו חברה היררכית בעלת מעמדות מוגדרים היטב:  אצילים, בעלי מלאכה ואיכרים, ולבסוף עבדים.

 

מעמד השליטים, הכוהנים, מפקדי הצבא, החוזים בכוכבים, האצילים, הסוחרים ובעלי מטעי הקקאו.

 

כיום מתברר כי בחברה זו מילאו הכתבנים תפקיד חשוב בהאדרת שמם של המלכים.  מלכי המאיה האמינו בלהט בכוחה של המילה.  יש יותר ויותר עדויות לכך שהכתבנים מילאו תפקיד מרכזי בהאדרת דם מלכם ובגיבוש אחיזתו הפוליטית בממלכה.  נראה ששום חצר מלכות, בתקופה הקלאסית של המאיה, במיוחד בשנים 600-900 לספירה, לא היתה חסרה בכתבנים בעלי מעמד נכבד.  בציורים ולוחות אבן הם נראים יושבים ברגליים משוכלות, לבושי חצאית צמודה (מעין “סרונג” בלינזי או לונגי הודי) וכיסוי ראש מבד, ולידם חופן עטים ומכחולים.  כתבני החצר באו ממעמד האצולה, לעתים מהמשפחה המלכותית עצמה – בנים צעירים יותר של של השליטים, בנים מאישה בדרגה משנית, או בני פילגשים.  תפקידם היה ליצור יצירות אומנות וטקסטים המפארים את ניצחונותיו של המלך.  בלשון מודרנית היינו מכנים אותם “מעצבי תדמית”.  כאשר הזמנים היו טובים, חיו הכתבנים חיי רווחה. בציור אחד הם מתוארים בהילולת שכרות.  אולם כאשר מלכם הובס בקרב, היו הכתבנים הראשונים לסבול.  המחקר החדש מלמד כי מי שאחז בעט מטעמו של שליט מודח, יכול היה לצפות למוות מחרבו של הכובש.  כתבנים אלו נתפסו, הושפלו בפומבי, איברים מגופם נקטעו ובסופו של דבר הם הוצאו להורג.  צורה מקובלת של השפלה היתה שבירת אצבעות ועקירת הציפורניים.

 

 

חוקר המאיה ד”ר קווין ג’ונסטון, כתב כי “טקסטים היו אמצעי שבאמצעותו הפגינו המלכים את עוצמתם, ולכן הכותבים שיצרו אותם היו מטרה בעת לוחמה והרס”¹.  מנהגים אלו, במיוחד חיסול יכולתם של הכתבנים ליצור שוב טקסטים משכנעים פוליטית – באמצעות השחתת אצבעותיהם – מדגישים את חשיבות המילה הכתובה והאמנות המונומנטלית, בחיזוק עצמתם וסמכותם של בני המאיה.  בשטח קטן יחסית התחרו מלכים על מעמד וכוח, והמאבקים היו במידה רבה מאבקים על סטאטוס יותר מאשר על שטח.  לאחר מלחמה הוצגה בעירו של המנצח אנדרטה ובה נראה המלך עומד על גבם של שבויים חסרי אונים.  לדברי החוקר ד”ר דייויד פרידל מדאלאס, המאיה היו עם בעל תודעה היסטורית עמוקה ואנשי העט שלהם לא היו רק כתבנים שעשו עבודה טכנית, אלא מילאו את תפקיד ההיסטוריונים – נחושים להגדיר את תרבותם ולכפות את הפרשנות ההיסטורית שלהם.

 

 

 

היו אלו בעיקר איכרים ומעט בעלי מלאכה.  מסיהם שולמו בעיקר בתוצרת חקלאית.  הם היו חייבים במעשר ובעבודת כפייה:  בניית מקדשים, חציבה ועיבוד אדמותיהם של האצילים.  נתכנסו בערים רק בטקסים דתיים ובימי שוק.

 

 

היו משוללי זכויות.  הם היו בעיקר שבויי מלחמה, אך גם עבריינים ובעלי חוב.  מתוכם הועלו קורבנות האדם.

 

היתה זו חברה תיאוקרטית.  בעיר המדינה שלט מלך אבסולוטי, שזכה לכבוד של אלים.  היה זה אל שמימי שהסתייע במועצה של זקנים וכוהנים.  גולגולתו נלחצה בהיותו תינוק, ע”מ שתהיה שטוחה. הוא כונה האלאץ’ ויניק (Halach Vinic), כלומר, “האדם האמיתי”.  תפקיד המלך עבר לבנו, לאחיו או לשאר בשר אחר.  תפקידו היה מדיני כביצועי.  במחוזות השונים שלט בדרך כלל אחד מבני משפחתו.  ליד השליטים היו קיימות מועצות מומחים.  המנהל התחלק בין פקידים מומחים בעלי דרגות.

 

מרבית התושבים היו עובדי אדמה.  כל משפחה עיבדה קרקע, שחולקה לה על ידי מועצת הזקנים.  צילומי אוויר מגלים בג’ונגל מערכת השקיה מורכבת.  נעשה שימוש מתוחכם בתעלות השקיה ובאמצעים לוויסות מקורות המים.  הגידול העיקרי היה תירס.  כמו כן גידלו שעועית, דלעת, עגבניות, בטטות, קקאו, יוּקָא, אבוקדו ופאפיה.  בויתו כלבים למאכל, תרנגולי הודו ודבורים.  כמטבע עובר לסוחר שימשו פרי הקקאו, קונכיות ימיות אדומות וחרוזי אבן ג’ייד.  עבדים היו ענף מסחרי חשוב.  מוצרי היצוא של יוקטן היו מלח, דבש, דונג וצמר גפן.  טבאסקו ייצאה קקאו, גוטאמלה נוצות קצאל, חפצי ג’ייד וכלי אובסידיאן.

 

                                                 

המאיה הניחו רשת דרכים מצוינת.  הם חיברו את הערים זו לזו ואל החוף.  הממלכה רושתה בדרכים מרוצפות ומסומנות המוגבהות מעל פני הקרקע.  אורכן הגיע למאות רבות של ק”מ.  אולם הם לא הכירו את הגלגל ולא היו להם בהמות משא.  הם הפליגו בים, בספינות המכונות ‘קאנואות’ ולהן חרטום וירכתיים מוגבהים.

 

 

את המתים קברו מתחת לרצפה או בקרקע הסמוכה לבית.  המתים נעטפו בתכריכים. את פיהם מלאו בתירס טחון, מעורב בכמה גרגירי ירק, ששימשו, כמו גרגירי הקקאו, בתור מטבעות.  את החפצים שהיו שייכים למת בחייו טמנו תחת רצפת הבוץ, יחד עם צלוחיות של מזון ומשקה.  אחרי כמה מתים התקדש הבית כבית קברות.  נכבדי העדה זכו לקבורה בכיכרות המרכזיים של הערים.  ביוקטן נהגו לשרוף את גופות האצילים ולשמור את אפרם בגלוסקמאות חומר או עץ ועליהן חרטו את דיוקן המת. לעתים פיסלו את דיוקן המת והכניסו את אפרו לראש המפוסל.  היה קיים שכר ועונש בעולם הבא:  מי שכיבד את חוקי הפולחן עתיד לנוח לאחר מותו לרגלי עץ גדול ולשתות אין סוף ספלי שוקולד ריחני.  על מי שלא נהג כשורה, נגזרו נדודי נצח.  על קרובי המת הוטלו כמה חובות ריטואליות, כדי להרגיע את רוחו.

קיימים קברים מסוגים שונים: קברים פשוטים, קברים בפירמידות, קברים במקדשים. הקברים כוסו בלוחות שיש, עץ או בכיפות מלאכותיות.  הקבר המרשים ביותר התגלה בפלנקה, ובו חדר קבורה המכיל סרקופאג גדול, החצוב בגוש אבן אחד.  הכתלים והסרקופאג מעוטרים תבליטים, ומדרגות מונומנטליות מקשרות בין הקבר למקדש.  תכשיטים יקרים נמצאו על גוף הנקבר.

 

 

 

התושבים חיו בבקתות בעלות גג משופע, עשויות צמחים או כפות תמרים.  המקדשים והארמונות נבנו אבן.  בתרבות תיאוקרטית כזו מרבית המבנים יהיו מקדשים.  נבנו פירמידות ומקדשי אלים על גבם.  הפירמידות לא שימשו כקברים (למעט פלנקה), אלא כבסיסים למקדשים.  הבסיס והקירות העבים היו מוצקים ומצופים שכבת אבנים, מלוטשות כלפי חוץ ומחוספסות כלפי פנים.  מכיוון שהם לא הכירו את הקשת, נאלצו האדריכלים של המאיה לבנות בעזרת קשת מדומה.  בפנים התבלטו שורות האבן ויצרו קשתות זיזים הנשענות על קורות עץ.  רוחב החדר לא עלה על ארבעה מ’ ואורכו היה בלתי מוגבל.  היו להם מבנים מקושטים מאד מבחוץ.

המקדשים היו בנויים בדרך כלל מחדר אחד או שניים.  החלוקה הפנימית של המקדש היתה שונה באזורים ובתקופות.  הגגות היו שטוחים, ומעל הגג השטוח התרומם לעתים מבנה נוסף לקישוט. ה”ארמונות” היו מבנים שנבנו לצרכים חילוניים, ולכן כונו כך.  הם היו בני קומה אחת או שתיים, נבנו במישור ועל מסד לא גבוה, וכללו כמה שורות חדרים בכל קומה.  החדרים היו קטנים מאד והקירות עבים מאד.  המאיה בנו בכיפות מדומות.  הם יצרו קירוי באמצעות זיזים, שהתחברו באמצע המבנה.  הם לא הכירו את הקשת ואת הקמרון.

החדרים הלכו וקטנו כלפי מעלה.  הזיזים הבולטים לבניית הכיפות הקטינו את השטח למגורים.  יש הטוענים כי באקלים חם זה לא היה צורך בארמונות כמגורים.  המגורים היו בסוכות.  ייתכן ושימשו רק לאכסון כלי פולחן.  המקדשים והארמונות היו ערוכים בתוך חצר על פי שיטה מחושבת, מיוחדת לבניה המאינית. החצרות שמשו למשחקי כדור פולחניים. לקירות הוצמדו ספסלי אבן לישיבת השחקנים.  כמו כן, נבנו בתי מרחץ אשר חולקו לחדר כניסה ולחדר אדים.  המים הוצאו החוצה בתעלות ביוב.  לכל עיר היתה מגמה משלה בתכנון המבנים.  התרבות היתה הומוגנית בצורה האדריכלית ובקישוטים.  יש לציין, כי האדריכלות של צפון יוקטן שונה מזו של יתר חלקי הארץ, משום שהיא ממזגת בבנייה יסודות טולטקיים.  היסודות הטולטקיים ניכרים בצורת בסיס המקדש, החדרים במקדש ושילוב של אכסדרות, עמודים וכיפות לקירוי הבית.

 

     

 

בערי המאיה התחנכו פקידי מינהל, אדריכלים, בעלי מלאכה.  המאיה השתמשו ברוב הטכניקות הידועות: חריתה, תבליט, כיור ועיצוב.  הם השתמשו בחומרים כגון עץ, אבן, סטוקו וחומר.  נשארו מעט מאד יצירות פיסול מעץ; נשארו משקופי דלתות מעוטרים, אך בעיקר כלי חרס.   קדרי המאיה ידעו ליצור כלי חרס ברמה גבוהה, אריגים מעודנים ועיטורים.  כמו כן, נמצאו כלי זהב, מזהב שמקורו בקולומביה.

 

פיסול תלת ממדי איננו שכיח.  הוא נועד להבליט נקודות מסוימות בדגם הדקורטיבי.  זו היתה תכליתו של פסל התירס, שחוטב באבן געש קשה.  לפסלים צורה ביצתית סגלגלה, לראשיהם קפלי שיער, הגולשים לאחור בקווים קשתיים מקבילים ומדגישים את החיטוב הרחב והחלק של הפנים, ומסייעים למשחק הנאה של אורות וצללים.  העיניים מביטות כלפי מטה, כי על פסל כזה היו מסתכלים מלמטה למעלה.  על אומנות המאיה ניתן ללמוד בעיקר מהאָסְטֶלוֹת ומפסלי המלכים.  פסל המלך בסייבל הוא דוגמא מצוינת: שפתיו עבות, עיניו פוזלות, עצם בולטת מאפו ושניו מחודדות – כולם סימני יופי.  גם יופייה של האישה היה מחוזק באמצעים מלאכותיים, כמו למשל שניים ששויפו בפצירה.

 

 

בכיכרות הערים הוקמו אסטלות (מצבות), בגובה של 1-7 מ’.  הגדולה שבמצבות המאיה גובהה 12 מ’ ומשקלה 65 טונות.  למצבות האבן קדמו עמודי עץ, המזכירים את עמודי הטוטם הגבוהים, המצויים בצפון־מערב קנדה.  רוב המצבות גדושות תגליפים.  לעתים כל צד של האסטלה הוא עניין בפני עצמו ולעתים קשורים הצדדים זה בזה, תוך עיגול הקצוות החדים ויצירת שטח אחיד סביב המצבה.  אסטלות האבן מצביעות על שליטה מפתיעה בדגמים חופשיים, רהוטים ולעתים קרובות א-סימטריים.  בקופאן שכיח תבליט המצבות, עליהם מגולפים דמויות של אנשים בסגנון “בארוקי” כמעט, שלבושם ותכשיטיהם מעוצבים לפרטי פרטים בדיוק רב.  בפלנקה גולפו הדמויות כשהן עירומות ובקווים מועטים בלבד.  במחוז אוסמניסטה (Usmanista) מופיע סגנון דינמי וריאליסטי, ובקופאן סגנון קפוא.  פסלי ותבליטי המאיה עושים רושם, לא רק במידותיהם הגדולות, אלא בכוחם, בהבעתם הכמעט כנה, ובאווירת המסתורין האופפת אותם.

 

 

 

כתב הירוגליפי בסיסי מופיע כבר אצל האולמקים והזפוטקים.  סופרי המאיה שכללו אותו.  הכתב אינו אלפאביתי, אלא מורכב ממאות סימנים כמעט מופשטים, ומשום כך מסובך מאד. לכתיבתו נדרשו כותבים מיומנים.  במהלך הדורות התפתחו אלפי סימני כתב ולכל סימן היו גרסאות רבות.  החוקרים ניסו לפענח את הכתב, הן על בסיס פונטי והן על בסיס אידיאוגרפי (כל סימן מייצג מושג).

בתחילת המאה ה- 19, הגיע לאזור קונסטנטין ראפינסק, שהסתקרן מדיווחיהם של הבארון אלכסנדר פון הומבולט ואנטוני דל ריו, אשר סיפרו על כתב מוזר ומסתורי, שמצאו במסעותיהם בצ’יאפאס שבמכסיקו.  ראפינסק היה הראשון שזיהה שמדובר בכתב מאיה.  המחקר שלו הוכיח שזה כתב אידיאוגרפי ופונטי גם יחד, היינו, כתב שהיו בו סימנים שייצגו מושגים וסימנים שייצגו עיצורים.  הוא הצליח לפענח את המספרים ופרסם את תגליתו ב- Saterday Evening Post ב-13/1/1827, ושלח את תוצאות מחקרו לשמפיליון, מפענח כתב החרטומים המצרי.  בתחילה סברו שכתב ההירוגליפים של המאיה מייצג רק חישובים אסטרונומיים.  כיום ידוע שהוא מייצג גם רשימות היסטוריות וגם הגות.

 

 

ב-1913 הציע הרברט ספינדן הסבר מקיף למשמעות הכתב הבלתי מפותח של המאיה.  כך תיאר תבליט ידוע מישילן (Yaxilan):  על גופות השבויים יש סימנים המתעדים כנראה את שמותיהם וזמן שבייתם.  על החלק העליון של האבן מופיעות שתי רצועות של סימנים המגוללים, כנראה, את סיפור הניצחון או מידע אחר בעל עניין היסטורי.  בעקבותיו טען החוקר סילבאנוס מורליי, שעל כתובות האבן השונות “מתועדים קטעים מההיסטוריה של המאיה.  בדיוק כאן נמצא שדה המחקר העשיר של העתיד, שכן רק פענוח מוצלח ייתן את המשמעות האמיתית של כתב המאיה”.

השערות אלו לא התקבלו בתחילה, כי הן נשללו על ידי חוקר המאיה הכריזמטי ג’י אריק תומפסון, שנחשב לאחד החוקרים הגדולים של תרבות זו.  ב-1950 טען תומפסון, כי כתב המאיה מתאר רק את הזמן החולף.  כיום ברור לכל, כי מסקנתו היתה מוטעית.  הוא כתב:  “ההתקדמות האינסופית של הזמן היא החידה הגדולה ביותר של דת בני המאיה…נושא זה העסיק את מחשבת המאיה באופן חסר תקדים בתולדות האנושות.  לאור זה לא היה מקום לתיעודים אישיים, שכן ביחס למרחב הזמן, מצטמצמים האדם ופועלו לדבר חסר ערך להוסיף למהלך הרציני של הזמן, פרטים על מלחמה ושלום, נישואין ואירוסין, הם כמו תייר החורט את ראשי התיבות של שמו על דוד של דונטלו”.

 

 

תחום מחקר זה – הניסיון להבין את כתב המאיה המוזר, את הכתובות והציורים החקוקים בסלע – הפך בשנות ה-70 של המאה שלנו, לתחום מחקר סוער ביותר.  ב-1973 הצליחו שלושה חוקרים, ובראשם לינדה של, לפצח כתובות בכמות מספקת, כדי לשחזר את ההיסטוריה של פלנקה (Palenque) מן המאה השביעית ועד לדעיכתה במאה השמינית.  למרות הצלחה זו, ולמרות שחלפו למעלה משני עשורים מאז, התחום עדיין תוסס מאד, וכתב המאיה מציג עדיין תעלומות קשות בפני החוקרים.  קיים ויכוח גם לגבי הפרשנות של הטקסטים אותם הצליחו לפענח.

הטענה המרכזית היא שיש להתייחס לטקסטים אלו בחשדנות רבה, משום שהם תעמולה של שליטי המאיה ולא עדויות היסטוריות אובייקטיביות.  ספריות בני המאיה היו גדושות בספרי היסטוריה, ספרים אסטרונומיים ומדעיים, כולם כתובים בשפת הציורים.  למשלחת הספרדית הראשונה שיצאה במאה ה- 16 לאזור טיקאל, נראה הכתב כעברי או סיני.

הספרים הרבים נשרפו על ידי המיסיונר הפרנציסקני פריאר לנדה (Friar Landa) ואחרים.  שרדו שלושה ספרים מקוריים של כתב ציורים.  נותרו גם ספרים אחרים, שנכתבו בתקופה הספרדית, בשפת המאיה, באותיות לטיניות.  היו אלו בעיקר סיפורים שקודם לכן עברו בע”פ והועלו על הכתב מחמת שכחה.  בין הספרים בולטים ספר הפופול ווך (Popol Vuh), שנכתב בשפת הקיצ’ה ומכונה גם “התנ”ך של האינדיאנים” [ראה סעיף “מיתולוגיה”].  ספר שני הוא צ’אילאן באלאן (Chilan Balan) – קובץ נבואות של המאיה.

 

      

 

במקדשים רבים מקשטות דמויות תבליט את אגפי הכניסה ותבליטים מקשטים את הגג ואת “המסרק” שמעליו.  אלו דמויות שכוירו בטיח העבה שבו כוסו הכתלים.  שכבתו העליונה לוטשה וצובעה, עד שהשטח העליון היה מאיר ומבריק.  הבניין כוסה בשפעת צבעים.  האומנות ניכרת בגודש יתר – “פחד החלל הריק”.  בעיטור הארכיטקטוני שכיחים במיוחד סמלים אסטרונומיים או סמלי לוח השנה.  מצויים תבליטים רבים בהם מתואר שליט בתנוחה המביעה סמכות, מקבל שבויים, או שופט נתינים.

באומנות בני המאיה שמור מקום חשוב לגשם ולפוריות הקרקע.  מבחינה צורנית, הנטייה היא לתבליטים ולעיטור שטחים, ולא לפיסול תלת ממדי מלא.  בפיסול משתקפים הבדלים ממחוז למחוז ומתקופה לתקופה.  עם בוא הטולטקים השתנה הסגנון, וכך גם נושאי האומנות. מופיעים נחש הנוצות קֶצָאלְקוֹאָטֶל – האל הטולטקי, המכונה קוּקוּלְקָאן בלשון המאיה; הנשר – הלוחם הטולטקי; היגואר הטורף לבבות בני אדם, האטלנטה המחזיק בזרועותיו הפרושות את שלחן המזבח, וצָ’אָאק מוֹל – אל הגשם.

דמויות אלו, השכיחות באומנות צ’יצ’ן איצה, מקורן למעשה בטולה (Tula), שם הם קיימות בביצוע פשוט הרבה יותר.  המספר 7 שכיח מאד.  הוא בא לידי ביטוי בתיאור של שבעה נחשי אבן המתפתלים מפסלו של המלך.  זהו מספר בעל משמעות.  אלו שבעת היסודות הגבריים: ארבע רוחות השמיים ושלושת היסודות המרכיבים את הגבר – החורף הגשם והערפל.  [יסודות האשה הם לידה, חיים ומוות].

 

 

המטלורגיה (עיבוד המתכת) נודע באמריקה התיכונה רק מאות בשנים לאחר הופעתו באמריקה הדרומית.  רוב רובם של חפצי האומנות מקורם בקוסטה ריקה ובפנמה.  הם הגיעו ליוקטן בדרכי המסחר.  בין חפצים אלו יש טבעות, מחרוזות, צמידים, פעמונים, נזמים וסנדלים.  מקור הדיסקיות באמריקה הדרומית, אם כי מקור הריקוע ביוקטן.

 

המאיה נהגו לשיר וללוות את השירה בהמולת כלי הקשה מרובים.  הם השתמשו בששה סוגי תופים, הכירו את החליל בעל ששת הנקבים, שהיה עשוי עצמות בעלי חיים, או קנה.  לידיים חיברו מצילות מתכת.

 

 

 

ידוע על שני סוגי ריקודים, ששמותים ניתנו על ידי הספרדים.

ריקוד הקנים:  מאה וחמישים רקדנים היו מסתדרים בשורה ומניעים את איבריהם לקצב הקשת תוף וצלילי חליל.  שניים מהרקדנים צעדו אל מרכז המעגל וחיקו תנועות של צייד וקורבנו.  הצייד נהג להשליך כידונים שחודיהם מרופדים בגומי וכל היתר רקדו מסביב.

ריקוד מלחמה:  השתתפו בו  שמונה מאות איש, שהחזיקו דגלי בד ורצועות צבעוניות.

 

 

עיסוקם של בני המאיה במדעים הקנה להם את הכינוי “היוונים של העולם החדש”.  הם ידועים בהתענינותם באיצטגנות, במתימטיקה בעלת אופי דתי ובתצפיות מדוייקות להפליא. המאיה הצליחו לחזות את תנועות השמש, הירח ונוגה בדיוק מפליא.  ייתכן מאד שגם את מאדים וצדק.  בספר הירוגליפי, “הקוסם מדרזדן”, נרשמו חישובים של ליקויי מאורות.  המאיה הכירו את האפס לפני שהכירו אותו בעולם הישן.  הידע הבסיסי במתימטיקה עבר אל המאיה מהאולמקים ומעמי מונטה אלבן.  הם הנהיגו שיטה מתימטית עשרימונית (דו עשרונית).  שיטת המספור נעזרה בסימנים מוסכמים: נקודות סימנו יחידות, קווים סימנו “5” וקונכיה מסוגננת סימנה “0”.

 

המשך: ראה תרבות המאיה, חלק ג’

 

---