תולדות ניקרגואה

 

השרידים הקדומים ביותר לנוכחות האדם בניקרגואה הם 'עקבות האקאהואלינקה' (Acahualinca) מלפני 10,000 שנה – עקבות של אנשים ובעלי חיים שנמלטו לכיוון לאגו דה מנגואה (Lago de Managua) ונשתמרו תחת שכבות של אפר געשי. בסביבות המאה העשירית לספירה, היגרו עמים ילידיים ממקסיקו אל השפלות של ניקרגואה, במעברם דרומה, במאה ה-15, כדי להקים מושבת מסחר, לחופי האוקיאנוס השקט. כתוצאה מכך, התרבות האצטקית אומצה על ידי אינדיאנים רבים.  במזרח ניקרגואה ישבו בני תרבות קירקוס-קריבית.

המגע הראשון עם האירופים נוצר בשנת 1502, כשכריטופר קולומבוס הפליג לאורך חופי הים הקאריבי.  בשנת 1522 הגיעה משלחת מחקר ספרדית לחופים הדרומיים של לאגו דה ניקרגואה, בראשותו של פדרריאס ד'אבילה (Pedrarias Deavila).  הספרדים גילו בניקאראגואה עניין מועט, הביאו ממנה עבדים, זפת ובמאה ה-18 גם בקר.  רק מעטים יחסית התיישבו בה.   ב-1523 יישבו הספרדים את האזור והקימו את הערים גרנדה (Granada) וליאון (León), כשהם מכניעים את השבטים המקומיים.  גרנדה הפכה לעיר קולוניאלית עשירה למדי ואילו ליאון הפכה למעוז הליברליזם.  שתיהן סבלו ממעשי שוד של הבוקנירים[1].  במערב ניקרגואה נוצרה אוכלוסיה מסטיזית ובחבל מוסקיטיה התערבבו בשבט המוסקייטו, לבנים ועבדים כושים נמלטים.  תושבי האזור המיושב בצפיפות שמסביב למנגואה התנגדו נמרצות לפולשים הספרדיים, ועירם הוחרבה כליל.  במשך 300 השנים הבאות ירדה מנגואה לדרגת כפר קטן ותו לא.

 

 

 

 

ניקרגואה זכתה בעצמאות מהספרדים בשנת 1821, יחד עם שאר המדינות באמריקה התיכונה.  היא סופחה למקסיקו לזמן מה, וב-1823 היתה חלק מהפדרציה של  אמריקה התיכונה, עד שלבסוף זכתה בעצמאות מלאה בשנת 1838.  אחר כך חזרה להיות עצמאית ורוב ימיה שבלה מאי יציבות פוליטית.  במאה ה-19 נעשו מספר ניסיונות נפל לאיחוד ניקראגואה עם סלבדור והונדורס.  זמן קצר לאחר קבלת העצמאות, החלו בריטניה וארצות הברית להתעניין מאוד בניקרגואה ובמעבר הימי האסטרטגי נהר סן חואן (Río San Juan), שאפשר שייט מלאגו דה ניקרגואה עד לים הקאריבי.  בשנת 1848 כבשו הבריטים את הנמל בפתחו של נהר סן חואן, לחופי הים הקאריבי, שינו את שמו לגרייטאון (Greytown), והוא הפך לנקודת מעבר חשובה ביותר להמוני המהגרים חדורי התקווה, שחיפשו אחר הנתיב המהיר ביותר שיוביל אותם אל הזהב של קליפורניה.

בשנת 1855 נקבעה מנגואה כבירה.  היתה זו פשרה בין לאון הליברלית לגרנדה השמרנית.  באותה שנה, הזמינו הכוחות הליברליים של ליאון את וויליאם ווקר האמריקני – הרפתקן שעמד בראש כוח צבא פרטי והיה נחוש בדעתו להשתלט על אדמות נרחבות באמריקה הלטינית – כדי לעזור להם לתפוס את השלטון מהשמרנים שישבו בגרנדה.  ווקר וקבוצת שכירי-החרב שלו אמנם השתלטו על גרנדה במהירות הבזק  והוא הכריז על עצמו נשיא, אך עד מהרה גורש מהמדינה (אחד מצעדיו הראשונים היה למסד את העבדות).  לאחר מכן הפגין ווקר נחישות מגוחכת ממש, כשניסה שוב ושוב לפלוש למדינה, ומאמציו היו מעין תקדים להתערבות החוזרת ונשנית של ארצות הברית בענייניה של ניקרגואה.

 

ב-1863 עלו לשלטון שמרני ניקראגואה ושלטו במדינה עד שנת 1893, עת עלה לשלטון חוסה סנטוס סלאיה (Zelaya). הוא משל 16 שנה ואיחד בשלטונו את ניקראגואה עם סלבדור והונדורס בשנים 1895-1898.  ארה"ב התערבה להדחת סלאיה והיתה לגורם מכריע במדיניות ניקראגואה..  ב-1909 שלחה ארה"ב כוח צבאי למדינה, ואילצה אותה למנות נשיא שמרני ולשנות את החוקה.  חיילי ארה"ב סייעו לנשיאים דיאס (1911-1916) וצ'מורו (Chamoro) לשלוט.  זמן רב לפני שפנמה נכרתה מקולומביה לשם חפירת התעלה, היתה ניקרגואה היתה הבחירה הראשונה לנתיב מים מחוף-אל-חוף, דרך נהר סן חואן  והאגם.  כבר הכובשים הספרדים במאה ה-16 חלמו על כך.  ב-1848 כשפלשו הבריטים, הם שינו   את שם נמל סן חואן לגרייטאון, ועשו עסקה עם קוסטה-ריקאים לשימוש בנהר.  ב-1899 נטלו האמריקאים את ההובלה.  "ועדת תעלת מצר היבשה" דיווחה לקונגרס, כי נתיב דרך ניקרגואה, לא דרך פנמה, הוא הטוב ביותר לספינות שפניהן לאוקיאנוס השקט.  אבל חברי הקונגרס האמריקאים נבהלו כשהראו להם בול ניקרגואי של סנט אחד שמצוירות עליו התפרצויות וולקניות.

על פי חוזה מ-1916 קיבלה ארה"ב את הפיקוח על המכס ולהקים בניקרגואה בסיסים צבאיים.  הסכם זה בוטל ב-1970.  האמריקנים חיזקו את המשמר הלאומי של ניקרגואה, גוף צבאי, שיהיה מאוחר יותר מקור כוחו של השליט הדיקטטור סומוזה.

על רקע זה, גיבש סנדינו צבא איכרים ופועלים להיאבק נגד המעורבות האמריקנית.  [אוגוסטו סזאר סנדינו (1893-1934 Augusto Cesar Sandino), נולד לאם ילידית ענייה, ואב עשיר ובעל קרקעות שסירב להכיר באבהותו. בצעירותו נסע להונדורס, גואטמלה ומקסיקו , שם עשה כ-3 שנים. שהותו בניכר גיבשה את ערכי הלאומיות שלו ותפיסתו בדבר עתידה של ניקרגואה, יחד עם גאווה במורשתו המסטיצית (מורשת אימו).  ב-1926 חזר לניקרגואה ופנה לעבוד במכרה זהב בבעלות חברה אמריקנית.  סנדינו נהג ולהרצות בפני חבריו לעבודה על הפערים המעמדיים ואי השוויון בחברה הניקרגואית ועל הצורך בשינוי שיטת המשטר].

 

 סנדינו

 

הצבא הקטן של סנדינו החל בפעילות "פגע וברח" כנגד השמרנים והכוחות האמריקנים, זאת, ללא שיתוף הכוחות הליברלים במדינה.  עיקר התמיכה בסנדינו באה מאזורי הספר העניים.  צבאו מנה מאות אחדות בלבד, אך ביצע למעלה מ-500 פעולות וקרבות מול כוחות אמריקניים.  ארה"ב החליטה להימנע מעימות עם סנדינו והעדיפה לרכז את מאמציה בבניית והכשרת המשמר הלאומי המקומי, שם בלט קצין בשם אנסטסיו גרסייה סומוזה.  ב-1925 יצאו חיילי ארה"ב מניקרגואה, אך שבו כעבור שנתיים ותיווכו בין השמרנים לליברלים, דבר שגרם לפעולות גרילה נגד השלטון וחיילי ארה"ב.

ב-1928 נערכו לראשונה בחירות הוגנות בניקרגואה בהן זכה גנרל מונקדה הליברלי בנשיאות.  ב-1932 זכה הליברלי סקסה בנשיאות.  עם תחילת כהונתו, נסוגה ארה"ב מניקרגואה בשל התנגדות גוברת בארה"ב עצמה להמשך המעורבות. התנגדות זו צמחה בעיקר על רקע אבידותיה הכבדות שנגרמו בהתקפות צבאו של סנדינו.  הפיקוד על המשמר הלאומי בניקרגואה עבר לידי הממשלה, ובראש המשמר הלאומי הוצב סומוזה.  האחרון והנשיא סקסה פנו לסנדינו בבקשה להפסיק את פעילותו הצבאית, והזכירו לו את הצהרתו שיפסיק את הלחימה עם הסתלקות כוחות ארה"ב.  סקסה הציע לסנדינו ואנשיו חנינה כללית, קרקע ואבטחה הולמת אם יפסיקו את פעילותם.  סנדינו התעקש כי המשמר הלאומי הוא אנטי חוקתי וכי עליו להתפרק, טענה שקוממה את סומוזה וקציניו.

 ב-21 בפברואר 1934 סיימו סנדינו ושניים מקציניו פגישת עבודה עם הנשיא סקסה ועזבו את ארמון הנשיאות.  בהוראת סומוזה, עצרו קציני המשמר הלאומי את סנדינו ואנשיו, הובילו אותם לנמל התעופה, הוציאו אותם להורג וקברו אותם במקום לא ידוע.  למרות התנגדותו החריפה של סקסה, פתח סומוזה במצוד אחר חברי הגרילה של סנדינו ופירק את ארגונם תוך פחות מחודש (על שמו תקרא "מחתרת הסנדיניסטים" שתפעלה להפלת הדיקטטור סומוזה).

ולאחר שזייף את הבחירות, הפך סומוזה לנשיא בשנת 1937. הוא שלט בניקרגואה כרודן במשך עשרים השנים הבאות, כשהוא צובר הון אישי עצום וקרקעות שגודלן כגודלה של אל סלבדור.  גם לאחר שנורה למוות בשנת 1956, ירשו אותו בניו.  בנו לואיס א' סומוזה ירשו והיה לנשיא ניקרגואה, עד התפטרותו ב-1936.  הנשיא ר' גוייטרס (Gullteres), שמשל עד מותו ב-1966, לא שינה את אופי מהשטר הרודני, שכלל גם רפורמות חברתיות ופיתוח כלכלת ניקרגואה.  ב-1967 דוכא ניסיון הפיכה של המפלגה השמרנית ובן אחר של סומוזה, א' סומוזה דביילהSomoze) Debayle), נבחר אותה שנה לנשיא מטעם המפלגה הליברלית.   סומוזה וצאצאיו שלטו ללא מצרים והפכו, למעין משפחת מלוכה ורכשו השפעה עצמה בחיים המדיניים והכלכליים, במידה רבה הודות לתמיכת ארה"ב.  שושלת סומוזה החזיק המעמד בשלטון עד 1979.

 

ההתנגדות לשלטון היתה קיימת שנים רבות קודם לכן.  המתיחות המסורתית בין המוני העם לבעלי שררה מעטים הוחרפה בעשורים של שנות החמישים ואילך, גם בידי שכבת אינטלקטואלים, שפעלה להגברת זכויות היסוד ולחיסול השחיתות המתרחבת.  מן הסתם, היתה למהפכת פידל קסטרו בקובה, השפעה על הלך הרוחות בניקרגואה.

 

 

ב-1962 קמה "חזית השחרור הסנדיסטית של ניקרגואה" (FSLN), שבראשיתה היתה שמאלנית ומושפעת מדוגמת קובה, אך במרוצת הזמן הצטרפו אליה גם יסודות בורגנים מתונים ופועליים.  הם קשרו קשרים עם תנועות מחתרת אחרות, ונהנו מתמיכת המשטר בקובה.  מאז 1967 פעלו ה"סנדיסטים" בעקשנות, בנחישות ובעקביות ובמחיר דמים גבוה, נגד משטרו של הנשיא אנסטסיו סומוזה דבילה (Debayle), שכיהן בשנים 1967-72 ושוב ב-1974.  הוא לא הצליח לדכא את פעולות הגרילה שניהלה נגדו המחתרת הסנדיניסטית ונכשל גם בניסיונותיו לשפר את מצב הכלכלה של ניקרגואה, לא מעט בשל הריבוי הטבעי הגדול, ששם לאל את  ההישגים בחקלאות ובתעשייה.  השחיתות המסורתית בכל שטחי החיים לא חוסלה, שכן התקיימה בחסדי המשטר. ייתכן והיתה זו רעידת האדמה ההרסנית של 1972 ובייחוד הדרך שבה זרמו כספי הסיוע הבינלאומי לכיסיהם של בני משפחת סומוזה, שעה שאלפי אנשים סבלו וגוועו ברעב. השחיתות והניתוק של השלטון, סייעו לקולות האופוזיציה להגיע ללבבות האנשים, בכל שכבות האוכלוסייה. כתוצאה מכך, קמו שתי קבוצות המתנגדות לשלטון: החזית הסנדיניסטית לחירות לאומית (FSLN; שכונתה "המחתרת הסנדיניסטית"), וארגון UDEL, בהנהגתו של חואקין צ'אמורו, המוציא לאור של 'לה פרנסה', העיתון ששימש שופר לביקורת נגד הרודנות.

בדצמבר 1974 השתלטה קבוצה גרילה סנדיניסטית על מעונו של פקיד ממשלה בכיר ולכדה כבני ערובה פקידים נוספים, קרוביו של סומוזה.  תוך שלושה ימים נענו כל דרישותיהם:  פרסום הצהרת ממשלה בעיתון "לה פרנסה" וברדיו, כופר של מיליון דולר, שחרור ארבעה עשר אסירים סנדיניסטים והטסת החוטפים והאסירים לקובה.  בין המשוחררים היה דניאל חוזה סא'אודרה אורטגה (Daniel Ortega), לימים נשיא ניקרגואה.  בשלהי 1975 התפלגו הסנדיניסטים לשלושה מחנות: מיליטנטי קיצוני, מיליטנטי ופרגמאטי.  אורטגה עמד בראש המחנה הפרגמאטי, שאיחד כוחות עם קבוצות לא מרקסיסטיות בלחימה נגד סומוזה.

 

ב-1977 הסתייג ג'ימי קרטר ממשלת סומוזה, שהואשמה בהפרת זכויות האדם. עם תחילת כהונת ממשלו של הנשיא ג'ימי קרטר  בארה"ב, התנה הממשל האמריקני את המשך הסיוע הצבאי והכספי לניקרגואה בשיפור זכויות האזרח והאדם במדינה. בלחץ בינלאומי ואמריקני בולט, ביטל סומוזה בספטמבר 1977 את מצב החירום במדינה, דבר שאפשר התפרצות מחאה והפגנות נגד משטרו.

ב-10 בינואר 1978 נרצח מנהיג החזית הדמוקרטית ועורך העיתון "לה פרנסה", צ'מורו, עקב מאמרי ביקורת חריפים רבים נגד המשטר.  עדויות על השתתפות בנו של סומוזה וקצינים מהמשמר הלאומי ברצח הביאו להפגנות סוערות וקריאות להתפטרותו של סומוזה מהנשיאות  המרד התפשט, וגם המתונים לשעבר הצטרפו לשורותיהם של הסנדיניסטים במטרה להדיח את משטרו של סומוזה.  הממסד העליון של הכנסייה במדינה פרסם אף הוא מנשר ביקורת חריף נגד סומוזה.  פרצו מחאות אלימות וב-23 בינואר פרצה שביתה כללית בסקטור הציבורי והפרטי שהחזיקה מעמד כשבועיים.

 אורטגה, רעייתו ושלושת ילדיה מנישואין קודמים, עזבו את קובה לקוסטה-ריקה, משם המשיך אורטגה להפעיל את כוחותיו בניקרגואה. תנועות הגרילה הסנדיניסטיות ביצעו שורת תקיפות ברחבי המדינה.  בפברואר 1978 ביטלה ארה"ב את הסיוע הצבאי ואספקת הנשק לניקרגואה. במאי 1978 התאחדו כמעט כל מפלגות האופוזיציה במאבקן נגד סומוזה וב-22 לאוגוסט 1978 השתלטה קבוצה סנדיניסטית בראשות "קומנדנט סרו" (מפקד אפס) על הארמון הלאומי ולכדה יותר מ- 2,000 פקידים בכירים וחברי קונגרס.  בהתערבות מהירה של הארכיבישוף, ושגרירויות קוסטה ריקה ופנמה, נענה סומוזה לדרישת החוטפים ושיחרר שישים אסירים, העניק חצי מיליון דולר ומעבר בטוח לחוטפים ולאסירים לפנמה וונצואלה והמשבר הסתיים תוך יומיים.

השפלת הדיקטאטור גרמה לתסיסה במשמר הלאומי, וסומוזה נאלץ להחליף רבים מקצינו הבכירים. לחימה עזה פרצה באזורים שונים במדינה, אך המשמר הלאומי כבש חזרה שטחים ששוחררו ע"י הגרילה הסנדיניסטית.  בחודש ספטמבר דכא סומוזה מרד של כוחות המחתרת, שבו נפלו אלפי קורבנות.  בסוף 1978 התפרקה החזית האופוזיציונית עקב כשלון השיחות עם סומוזה וההתנגדות המזוינת למשטרו גברה.  באותה עת גינה האו"ם את ממשלת ניקרגואה ואת פעולות המשמר הלאומי.

בחודש מרץ התאחדו שלושת הפלגים הסנדיניסטים לחזית מאוחדת, הודות למאמצי התיווך של קובה.  החזית זכתה לציוד ונשק מפנמה, ונצואלה וקובה. החזית, שנתמכה  במתנדבים מקולומביה, פנמה, מכסיקו ועוד, פתחה בקרבות נגד "המשמר האזרחי" (הצבא) של סומוזה, שהלך ונחלש.

בסוף מאי 1979 הקיפה הלחימה את מרבית הערים החשובות.  ב-16 ביוני הוקמה בשטח ניקראגואה שבידי המורדים, "חונטה לתקומתה הלאומית של ניקראגואה".  סומוזה לא הסכים להצעות תיווך וב-17 ביולי ברח לארה"ב ואחר כך לפרגוואי (שם נרצח, ב-1980). ב-18 ביוני 1979 הוקמה ממשלה גולה בקוסטה ריקה שכללה את דניאל אורטגה בראשה, את ויולטה צ'מורו, אלמנתו של יו"ר המפלגה הדמוקרטית, נציג אנשי עסקים שהתנגדו לסומוזה ואחרים.  פנמה הכירה מיד בממשלה זו.

 

 

עד סוף יוני, היה כבר מרבית שטחה של ניקרגואה בידי הסנדיניסטים, למעט הבירה, מנגואה.  ב-9 ביולי פרסמה הממשלה הגולה מנשר בו התחייבה לקיים משטר דמוקרטי ולבטל אפליה אידיאולוגית, למעט נגד תומכי סומוזה.  בשלב זה הסכים סומוזה להתפטר מכהונתו.  כמו כן הוסכם על שביתת נשק וחלוקה שווה בכוחות הצבאיים בין המשמר הלאומי לכוחות הסנדיניסטים.  ב-17 ביולי 1979 העביר סומוזה את השלטון לנשיא זמני, התפטר ונמלט למיאמי.  קצינים במשמר הלאומי נמלטו אף הם, בעיקר להונדורס וגואטמלה. אחרים נכנעו לסנדיניסטים, נשפטו ונאסרו.  ב-19 ביולי 1979 צעדו הסנדיניסטים כמנצחים לתוך מנגואה. במלחמה נהרגו 20,000-30,000 איש רבבות נפצתעו וחצי מיליון ברחו מבתיהם. נפילתו של סומוזה זעזעה את כל המשטרים הצבאיים שרווח אז באמריקה הלטינית.

 הממשלה הגולה הגיעה לעיר ליאון ב-20 ליולי.  אמנם,  הנשיא הזמני (מקבל השלטון מידי סומוזה), ניסה להתעלם מההסכם להעברתו, אך לחץ מקומי ובינלאומי חריף שכנע אותו לכבד את ההסכם, והממשלה הסנדיניסטית, בראשותו של אורטגה נטלה את השלטון ב-22 ביולי 1979.

בתקופת כהונתו של אורטגה כחבר החונטה השלטת, התמקדו מהלכי הממשלה בשיקום המשק.  אנשי עסקים מהסקטור הפרטי צורפו למוסדות הממשל וגיבשו תוכנית הבראה.  ארגוני סיוע בינלאומיים ומדינות שונות העניקו הלוואות לניקרגואה. זרימת הכספים אל ניקרגואה נוצלה למתן מזון לעניים ולרעבים והשפיעה לחיוב בתקופה הראשונה.  הממשלה הלאימה למעלה מאלפיים חוות, שהקיפו כחמישית מקרקעות המדינה ואשר השתייכו למשפחתו של סומוזה ולמקורביו. המוסדות הפיננסיים שקרסו ופשטו רגל עקב בריחת ההון בשלהי ממשל סומוזה, הולאמו אף הם.

 במקביל נעשו צעדים משמעותיים בתחום זכויות האדם.  אסירים פוליטיים זכו למשפט הוגן, נאסרו אמצעי דיכוי כנגד אסירים ותוך שנתיים מצא ארגון 'אמנסטי', כי מדיניות זו נשאה פרי.  אולם הממשלה ביטלה את כל מוסדות המדינה המסורתיים: קונגרס, חוקה, נשיאות ובתי המשפט והכריזה על מצב חירום מיוחד.  גוף בן 9 חברים של הנהגת הסנדיניסטים בראשות אורטגה, קיבל את ההחלטות והעביר אותן לביצוע ע"י הממשלה.  במאי 1980 נוסדה מועצה שיתופית לייעוץ כדי לאשר חוקים או ליזום אותם, בה היה רוב לסנדיניסטים.  צ'מורו וחבר ממשלה נוסף פרשו בתחילת שנות השמונים, לכאורה מסיבות בריאות, אך להלכה בשל עליית כוחם של הסנדיניסטים בממשל.   הממשלה הצטמצמה לשלושה חברים בראשות אורטגה.

מכיוון שלרשות הסנדיניסטים עמד הכוח הצבאי המוכשר ביותר, ייסדה החונטה צבא סנדיניסטי עממי על בסיס כוחה, וכן משטרה סנדיניסטית.  כוחות אלו זכו להכשרה מקובה, מזרח אירופה וברית המועצות   ב-1983 נחקק חוק שירות חובה צבאי וצבא הסנדיניסטים הפך הגדול ביותר באמריקה התיכונה. במהלך נוסף ייסדו הסנדיניסטים ארגונים שונים ורבים ברחבי המדינה:  ארגוני נשים, חוואים, עובדים וועדות קהילה שכונתיות, שנועדו הן לאסוף מידע על תושבי השכונות והן לחלוקת מצרכים ודיור לנזקקים.  מפלגות אחרות במדינה לא הצליחו לארגן מוסדות מקבילים או מתחרים..  שנים ספורות בלבד לאחר הקמת הממשלה, הצליח אורטגה להגביר את כוחם של הסנדיניסטים ולהפוך אותם לכוח המשמעותי העיקרי בניקרגואה

הסנדיסטים  ירשו מדינה מוכת עוני, ובה שיעור גבוה של חסרי בית ושל אנאלפבתים ושירותי בריאות עלובים.  הממשל החדש הלאים את האדמות של בני משפחת סומוזה והקים בהן אגודות שיתופיות חקלאיות.   בשל מלחמת האזרחים של 1978-9 התדרדר מצבה הכלכלי של ניקראגואה.  נזקי המלחמה נאמדו אז ב-2 מיליארד דולר.

הערכת משטרם של הסנדיסטים, תלוי בין הייתר בהשקפה פוליטית. האמריקאים מדגישים את הפרת זכויות האדם ואילו האירופאים מראים דווקא כיצד הוא גם פתח במערכה חינוכית שהביאה לצמצום הבערות מ-50% אחוזים ל-13% אחוזים. הנהיג מבצע לחיסונים, חיסל כליל את נגע הפוליו והפחית את תמותת התינוקות לכדי שליש מהשיעור שלפני המהפכה.

גורמים אמריקאים שמרניים, קושרים את השינויים שהתחוללו בניקראגואה במדיניות זכויות האדם של ג'ימי קרטר, שהתבססה על הסכם שנחתם בהלסינקי, ובו התחייבו החותמות לעשות להפסקתה של הפרת זכויות האדם ברחבי העולם.  הכוונה היתה לאלץ את ברה"מ להנהיג ליברליזציה במדיניותה הפנימית.  אולם התוצאות היו שונות.  מחד, מאחורי מסך הברזל הופרו סעיפי הסכם הלסינקי ואילו במערב, מצאה עצמה ארה"ב מנהלת מערכה כנגד בעלות בריתה הוותיקות.  כך למשל, בספטמבר 1977, בתגובה על ביקורת מצד מחלקת המדינה, ביטלה ברזיל את ארבעת סעיפי ההגנה הנותרים על ארצות הברית, מהם שניים משנת 1942.  מחלקת המדינה האמריקאית מלאה תפקיד חשוב בהפלת משטר סומוזה בניקראגואה.  עוזר מזכיר המדינה, וירון ואקי, הודיע בשם הממשל האמריקאי:  "שום משא ומתן, תיווך או פשרה, לא ייתכנו עוד עם משטר סומוזה.  פתרון יכול לבוא רק בהתנתקות חותכת מן העבר".  ב-1979 התממשה ה"התנתקות החותכת" בהחלפת סומוזה, שהיה מבחינת המערב, בעל ברית נאמן, גם אם מסליד, במשטר מרקסיסטי (שלטענת אותם גורמים, יחסו לזכויות האדם, היה מקומם באותה מידה) ושפתח מיד במערכה נגד בעלי בריתה של ארה"ב בגואטמלה, באל סלבדור ובמדינות אחרות באמריקה התיכונה.

ממשלת ארצות הברית, שתמכה במשפחת סומוזה עד הסוף המר, חששה שמא תושבי ניקרגואה משמשים דוגמה רעה לאזור כולו.  הפיכה עממית מוצלחת לא היתה רצויה לממשלת ארצות הברית, מה גם שראתה במשטר החדש פתח לקומוניזם. בינתיים, בעלי אחוזות גדולות, שהשלטון החדש נישל אותם מקרקעותיהם הקימו צבא מורדים ה"קונטראס", שעיקר בסיסיו היו בהונדורס השכנה.

עד תום כהונתו של נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, זכתה ניקרגואה לשיתוף פעולה מצד ארה"ב, אך עם תחילת כהונתו של ממשל הנשיא רונלד רייגן התהפכה המגמה.  רייגן וממשלו פעלו בחומרה נגד ניקרגואה והסנדיניסטים בטענה שניקרגואה וקובה מספקות נשק לתנועות הגרילה באל סלבדור. שלושה שבועות לאחר החלפת הממשל בארה"ב, השעה רייגן את הסיוע האמריקני לניקרגואה. שלושה חודשים אחרי שהושבע רונלד רייגן לתפקידו בשנת 1981, הכריזה ארצות הברית שהיא משעה את הסיוע לניקרגואה. על רקע החשש המסורתי של ארה"ב, מפני כל משטר שמאלני ב"חצר האחורית" שלה.

 

בסוף 1981 אישר רייגן סכום של 19 מיליון דולר להקמת בסיסים ולגיוס פעילים אנטי סנדיניסטיים (לימים, נודעו בשם "קונטרס") בשטחה של הונדורס, השכנה.  ותיקי המשמר הלאומי, וקבוצות מיעוטים מאזור החוף הקריבי שנזנחו גם בתקופת ממשל החונטה של אורטגה, התגייסו במהירות לפעילות ה"קונטרס" וביצעו פעולות "פגע וברח" בצפון ניקרגואה.  קבוצת גרילה נוספת שנוסדה ע"י פורש סנדיניסטי, התמקמה בקוסטה ריקה ופעלה בדרום המדינה.  קבוצת גרילה שהורכבו מילידים תושבי החוף פעלה באזור החוף הקריבי, ושתיים נוספות פעלו בצפון-מערב ודרום-מזרח המדינה. המשטר הסנדיניסטי הקומוניסטי רדף את המיסקיטו, באופן שכלל פינוי בכוח של 8,500 מבני המיסקיטו והרס של כ-100 כפרים דחף את המיסקיטו יחד עם בני בריתם, משבטי הסוּמוּ והראמה להקים את "מיסורסטה".

בראשית 1984, שלושה חודשים אחרי ההתערבות האמריקאית בגרנדה, תקפו ה"קונטראס" מתקני נפט בניקרגואה ופתחו בכך מלחמת אזרחים, שנמשכה שש שנים נוספות.  הסנדיניסטים, בתגובה, השתמשו ברוב משאביה של המדינה כדי להגן עליה מפני ההתקוממות.

למרות שהצבא הסנדיניסטי התמודד בהצלחה עם פעילויות אלו, לא יכלה הממשלה למנוע את הפגיעה הקשה בכלכלת המדינה.  הוצאות ההגנה תפחו למחצית מתקציב המדינה, חקלאים מאזורי עימות נטשו את שדותיהם והייצור החקלאי הצטמק, רפורמות סוציאליות סבלו ממחסור תקציבי. תוצאותיהן ההרסניות של פעולות הקונטרס הביאו את הממשלה הסנדיניסטית לאכיפה מחודשת של הצנזורה ואיסור על הקמת ארגוני אופוזיציה.

התנגדות נוספת לממשלתו של אורטגה החלה לצמוח גם מכיוונה של הכנסייה.  אנשי כהונה רדיקליים שהצטרפו לממשלת הסנדיניסטים בתפקידי מפתח והבישוף של מנגואה, מתנגד המשטר הדיקטטורי של סומוזה, גילו התנגדות לאידיאולוגיה המרקסיסטית הסנדיניסטית.  בביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-II במנגואה, אירוע ששודר ברחבי העולם, הופרעה המיסה ההמונית מספר פעמים ע"י סנדיניסטים ומתנגדים, למורת רוחו הבולטת של האפיפיור.  גם עיתונה החשוב של ניקרגואה  – "לה פרנסה" – תקף את המשטר הסנדיניסטי בביקורת מושחזת.

 לקריאה נוספת: על הקונטרס.

 

לקראת הבחירות הצפויות לנשיאות, רופפו הסנדיניסטים את האיסורים הפוליטיים ואפשרו לגלי הביקורת נגדם להישמע.  עם גבור הלחץ הבינלאומי והפנימי החליטה החונטה לקיים בחירות לנשיאות ולכונן חוקה וקונגרס.  את ניסוח החוק לבחירות לנשיאות קבעו באופן שהתיר יתרון לסנדיניסטים. ואכן, בבחירות, השלטון הסנדיניסטי קיבל לגיטימציה תחוקתית. דניאל אורטגה, מנהיג הסנדיניסטים, זכה   ב-67% מקולות הבוחרים, מפלגתו, "החזית הסנדיסטית לשחרור לאומי" (FSLN) זכתה ברוב של שני שלישים ואורטגה מונה לכהונה נוספת כנשיא, למשך שש שנים.  בטקס השבעתו לנשיאות נכחו גם נשיאי יוגוסלביה וקובה, סגני הנשיא של ארגנטינה ובריה"מ, וארבעה שרי חוץ ממדינות אמריקה הלטינית.

 [דניאל אורטגה (נולד: 11 נובמבר 1946), נשיא ניקרגואה בין השנים 1979-1990. גדל בבית מהפכני. אימו נכלאה ע"י המשמר הלאומי של ניקרגואה בעת השלטון הדיקטטורי, בטענה כי מכתבי אהבה שכתבה מכילים מסרים מחתרתיים מקודדים. אביו התנגד כל חייו למשטר הדיקטטורי ואחיו מת בקרבות למען המהפכה.

כילד עירוני התברך אורטגה בחוכמת רחוב וכבר בגיל צעיר הצטרף לכוחות הגרילה הסנדיניסטית שהיתה בחיתוליה, בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20.  פעולתו המחתרתית הראשונה היתה שוד סניף ה"בנק אוף אמריקה", לצורך מימון רכישתו של  נשק למחתרת. ב-1967 נעצר על פעולה זו, ונכלא לשבע שנים בכלא "אל מודלו" בפרברי מנגואה, הבירה.  בעת שהותו בכלא ביקרה אותו חברתו לתנועה, המשוררת רוסאריו מורילו. השניים התאהבו ונישאו.   בכלא סבל אורטגה, כמו חבריו הכלואים האחרים, מעינויים. הם הוחזקו בבידוד, נאלצו לעמוד במשך רוב שעות היום, לעתים ללא מזון, ותכופות נלקחו אחדים מהם והוצאו להורג ללא סיבה, כדי להטיל אימה על חבריהם.

 

עם כניסתו לתפקיד, הפסיק הקונגרס האמריקני את המימון ל"קונטרס" וממשלו של רייגן הטיל אמברגו כולל על הסחר עם ניקרגואה, בטענה כי ניקרגואה מסכנת את בטחונה של ארה"ב באזור.  במהלך שנות נשיאותו נהג אורטגה ללעוג למאמצי ארה"ב להדיחו. "על הנשיא רייגן לזכור כי רמבו קיים רק בסרטים", אמר לא אחת.  ב-1985 יזמה ארצות הברית חרם כלכלי שארך חמש שנים וחנק את כלכלתה של ניקרגואה לגמרי.  באמצע 1986 אישר הקונגרס האמריקני מימון בסך 100 מיליון דולר לפעולות ה"קונטרס" ואורטגה נאלץ להטות את כלכלת המדינה לכלכלת מלחמה.  כמו כן, נקטה ממשלתו בביטול זכויות אזרח, הטלת צנזורה וסגירת עיתונים, לרבות עיתוני הכנסייה.   תמיכתה של ארצות הברית בקונטראס נמשכה בסודיות, עד שנחשפה פרשת "איראנגייט" וגילתה ש עוזריו של רייגן ניסו לעקוף את איסור הקונגרס: הסי.איי.איי מכר בחשאי נשק לאיראן, במחירים מנופחים, והשתמש ברווחים כדי לממן את הקונטראס.  חשיפת עסקת "איראן-קונטראס" גרמה לשערורייה בינלאומית. הקונגרס עצר שנית את המימון לפעילות הארגון, למעט סיוע "שאינו קטלני".  באוגוסט 1987 חתמו נשיאיהם של חמש מדינות באמריקה התיכונה, לרבות אורטגה,  על . תכנית להשכנת שלום באזור, ביוזמתו של נשיא קוסטה ריקה, אוסקאר אריאס, שקיבל עוד באותה שנה את פרס נובל לשלום.  המלחמה באה לקצה רק ב-1988, לאחר שנפלו בה למעלה מ-50,000 קורבנות.  בפברואר 1989 נועדו נשיאי מדינות אמריקה התיכונה והחליטו לפרק את בסיסי הקונטרס בהונדורס.

בינתיים גברה התנגדות לשלטונו הדמוקרטי למחצה של אורטגה.  בפברואר 1990 נערכו בחירות כלליות, בפיקוחם של 800 משקיפים מטעם האו"ם, בראשותו של ג'ימי קרטר.  הסנדיניסטים ואורטגה החליטו להקדים את מועד הבחירות לנשיאות מספטמבר 1990 לפברואר אותה שנה ולערכם בפיקוח בינלאומי, על-מנת לזכות בסיוע ממדינות אירופה וארה"ב.  בבחירות לנשיאות הובס אורטגה.

 

תושבי ניקרגואה בחרו בוויולטה צ'אמורו, מנהיגת האופוזיציה ואלמנתו של עורך 'לה פרנסה', פדרו צ'אמורו, שנחשב כאן לקדוש מעונה (שהיתה שותפתו של אורטגה בממשלה שהחליפה את סומוזה ב- 1979).

 הממשלה הסנדיניסטית הערימה קשיים על החלפת השלטון אך העבירה אותו לבסוף לנשיאה הנבחרת ב-25 באפריל 1990.  את תבוסתו תיאר אורטגה כניצחון: "הסנדיניסטים עוזבים את הממשל מנצחים.  הזענו ושפכנו דמנו לא על מנת להיתלות בשלטון אלא על מנת להביא מעט כבוד וצדק חברתי לאמריקה הלטינית", הכריז.

ביוני 1990, חודשיים לאחר העברת השלטון, שהתנהלה בצורה חלקה, הכריזו ראשי ה"קונטרא" רשמית על סיומה של מלחמת האזרחים. היחסים עם ארה"ב השתפרו והובטח סיוע כספי אמריקאי לקופת המדינה המדולדלת.  בינתיים חלה התדרדרות עצומה במצב המשק וב-1990 הגיעה האינפלציה לשיעור שנתי של 13,000%. כישלונה של צ'אמורו לשפר את הכלכלה, והתלות הגדלה והולכת שלה בתמיכת הסנדיניסטים, הובילה את ארצות הברית לאיים שוב בעיכוב הסיוע.  בנסיבות אלו גברה התנגדות הסנדיניסטים לשלטון החדש.  כך למשל, התכנסו ביולי 1991 רבבות מתומכי "חזית השחרור" במנגואה ואורטגה, שנשאר יו"ר המפלגה, קרא להם "לאחוז בנשק", כדי להגן על הישגי המהפכה.  באותה עת נחשפו גם פרשיות שחיתות, בהן היתה מעורבים מקורבי צ'אמורו.

דניאל אורטגה התמודד לנשיאות באוקטובר 1996, התנצל על התנוונות הסנדיניסטה והגדיר את עצמו איש מרכז, אך לבסוף הובס על ידי ראש עיריית מנגואה לשעבר, המועמד האנטי קומוניסטי של 'הברית הליברלית', ארנולדו אלמן. הנשיא אלמן הושבע לנשיאות בעשרה בינואר 1997.

בנובמבר 1998 תקף הוריקן מיץ' את חופי האוקיאנוס האטלנטי ואמריקה התיכונה והותיר אחריו הרס נורא.  ההוריקן, שהגיע לדרגה חמש בשיאו, פקד את המדינות קוסטה ריקה, גואטמלה, אל סלבדור, הונדורס, ג'מייקה, מקסיקו, ניקרגואה ופנמה, גרם מפולות בוץ והצפות והרס כבישים וגשרים ברחבי האזור כולו.  בניקרגואה יצרו הגשמים העזים שניתכו בעקבות הסערה מפולת בוץ מהר-הגעש קאסיטה (Casita) שקברה תחתיה כמה כפרים.  יותר מ-10,000 תושבים נספו בהוריקן, אחד הקשים ביותר שידעה המדינה. בעקבות הטרגדיה נחלצו מספר מדינות לעזרתה של ניקרגואה, וביטלו את החוב החיצוני שלה בסוף שנת 1999.  כיום ניקרגואה משקמת את עצמה בהדרגה.

כאופוזיציונר, עמדה שהכיר מרבית חייו, היה למבקר חריף של הממשלה. את הפגיעה הקשה ביותר ספג אורטגה כאשר זוילאמריקה נאבא'אז, בתו החורגת, הגישה ב-1998 תלונה רשמית על התעללות מינית ואונס שאירעו מאז הגיעה לגיל 11. אורטגה נזקק לשומרי ראש כדי להימנע מפגיעת המונים שקראו "אורטגה – אנס".   למרות המשבר המשפחתי, ולמרות תבוסותיו, הצליח אורטגה לשקם את הריסותיו הפוליטיות וניצב בראש המערכה נגד הממשלה השמרנית בניקרגואה. את נשיא ניקרגואה, ארנולדו אלמן, כינה: "פושע" ו "סומוזיסט".

בבחירות המוניציפליות שנערכו בשנת 2000 זכו הסנדיניסטים ב-11 מתוך 17 ערים, וחבר מפלגת ה-FSLN, הרטי לוויטס, ניצח בקלות במנגואה.

בשנת 2001, יותר מעשור לאחר שלוחמי הקונטראס, בסיוע ארה"ב, אילצו אותו לשים קץ למשטרו הסוציאליסטי, פתח דניאל אורטגה בשבת במערכה לנשיאות  ניקרגואה, כשהוא מכריז על עצמו כאדם שונה.  בצעד שאמור לסמל את דרכו הפוליטית החדשה, חתם אורטגה על התחייבות למתן אוטונומיה לאזור החוף הקריבי, אוטונומיה נגדה נלחם פעם. "עלינו להודות שלא טעיתם", אמר לאלפי אינדיאנים בני מיסקיטו, שהתקבצו בחום לעצרת הבחירות הראשונה שלו, חלקם חובשים כובעים עם הכתובת "דניאל לנשיאות".  אורטגה המשיך בדברי התנצלות על אלפי ההרוגים האינדיאנים: "אנחנו מבקשים   סליחה מאחינו המיסקיטו (…) ומכל אחד שחש עצמו קורבן של המדיניות השגויה  שניהלנו באותם ימים".  אורטגה הבטיח לטפל בצלקות שהותירה המלחמה על האומה וביקש מתומכיו ומיריביו להתאחד למען המדינה.  סיכוייו לנצח בבחירות בנובמבר נראו טובים, והסקרים הורו שהוא הוביל על פני אנריקה בולאנוס – מועמד מפלגת השלטון "הברית הליברלית".  אך לשם כך נאלץ אורטגה להפיג את החששות בניקרגואה ובארה"ב מהאפשרות שבכוונתו להחזיר את המדינה למשטר סוציאליסטי – שהמיט עליה אסון כלכלי בשנות ה-80, עקב הסנקציות הכלכליות שהטילה ארה"ב והמלחמה שמימנו נגדו.  למרות זאת, בולאנוס ניצח בבחירות לנשיאות, ובכל זאת, הסנדיניסטים לא נואשו מאורטגה, ובחרו בו שוב להנהיג את מפלגתם במרץ 2002.  המאבק המתמיד לכל אורך חייו עידן את גישתו המרקסיסטית מעט, אך אורטגה עדיין פעיל בעיקר בארגון שביתות עובדים, סטודנטים וכפריים עניים.

 

 

דניאל אורטגה, זכה שוב בבחירות לנשיאות בתחילת נובמבר 2006,  קשריו הטובים של אורטגה השמאלני עם פידל קסטרו מקובה ועם נשיא ונצואלה, הוגו צ'אווס, מדאיגים את פקידי הממשל האמריקאי בוואשינגטון ובמנגואה, שם שגרירות ארה"ב השתתפה כמעט בגלוי בתעמולה נגד אורטגה.  היא הזכירה לכל כי בסוף תקופת נשיאותו האחרונה, הוא הלאים רכוש בשווי מאות מיליוני דולרים, שחלק ניכר ממנו היה בבעלות זרה.

אבל הפיתוח המסיבי לאורך חופי המדינה הזאת נותן לסיפור זווית שונה. ניקרגואה, המדינה השנייה בעונייה בחצי הכדור המערבי, משתנה כיום באופן כזה, שכל ניסיון של אורטגה להחזיר את השעון לאחור, אם ירצה בכך, יהיה קשה ואף הרסני עבורו.

הבחירות ב-5 בנובמבר נערכו במקביל לניסיונות נמרצים לעודד את התיירות ואת ההשקעות הזרות במדינה.  המאמצים האלה מתבססים על משאבי הטבע של ניקרגואה – חופים בתוליים והרי געש גבוהים – כמו אלה שהפכו את קוסטה ריקה השכנה ליעד ששווה מיליונים. עם שיעור אבטלה שמגיע ל-15% לפי חלק מההערכות, זו אולי התקווה הטובה ביותר עבור ניקרגואה.  לפני הבחירות, פקידים אמריקאים איימו שאם אורטגה ייבחר, יקוצץ הסיוע הזר לניקרגואה ותימנע העברת כספים למדינה ממהגרים שחיים בארה"ב. אבל נראה, ששיווק פחד והחלטות נמהרות כאלה, מסוכנים יותר מכל מה שהנשיא החדש עלול לעשות.

לקריאה נוספת: ראיון עם אוטוגה.

---