תולדות מלאווי

תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן על הערותיהם

ראו באתר זה: זכרונות ממלאווי .גאוגרפיה של מלאווי; מלאווי – תרבות ופולקלור; מלאווי – זכויות אדם.

ראו גם: מבוא לטיול באפריקה; לטייל באפריקה.

מבוא

האזור בו יושבת מלאווי של ימינו מיושב כבר אלפי שנים. ישנן עדויות לפעילות אנושית מוקדמת, המתוארכת לתקופת האבן, עם ציורי סלע שנמצאו ברחבי האזור.

במלאווי יש שני אתרים, שהוכרזו על ידי אונסק"ו, כ"אתרי מורשת עולמית": אגם מלאווי ואתרי אמנות הסלע בצ'ונגוני (Chongoni Rock-Art Area), השוכנים על גבעות גרניט מיוערות ברמה במרכז מלאווי, בצמוד ממערב לעיר דדזה (Dedza) ועד למרחק של 25 ק"מ צפונית-מערבית לה. באזור יש ריכוז צפוף של 127 אתרי ציורי סלע המשמרים את מסורתם של חקלאים מקומיים ושל ציידים-לקטים בני הבאטווה (BaTwa) הפיגמים, שישבו באזור במהלך תקופת האבן המאוחרת האפריקאית. החל בתקופת הברזל ועד למאה ה־20' השאירו גם בני הצ'ווה (Chewa) החקלאים, שייכים לעמי הבנטו את עקבותיהם באזור, ולאתרים נודעת משמעות טקסית עד היום.

האדם הקדמון

בשנת 2012 דגמו אנתרופולוגים DNA, מעצמותיו של ילד שחי לפני כ-8,100 שנה, באזורים הגבוהים של צפון מלאווי. דבר שהפך אותו לאחת מדגימות ה-DNA העתיקות ביותר מאפריקה. במשך אלפי שנים חיה באזור אוכלוסייה מצומצמת של ציידים-לקטים.

נדידת אנשי בַּנְטוּ (Bantu) לפני כ-2,000 שנה, מקונגו מזרחה, הביאו לאזור מלאווי ידע חקלאי וכישורים של עיבוד ברזל. בכך הם הניחו את הבסיס לחברות עתידיות. יש לציין, כי "בנטו" אינו הגדרה של שבט ספציפי, אלא כינוי למעל ארבע קבוצות אתניות שונות באפריקה, מקמרון ועד לדרום אפריקה, המאוחדות על ידי משפחת שפות משותפת (שפות הבנטו), ובמקרים רבים גם מנהגים משותפים. למרות שמרבית עמי הבנטו, המשיכו בדרכם דרומה, כמה קבוצות נשארו במלאווי של היום ויצרו שבטים המתבססים על אבות קדמונים משותפים.

עם הגיעם לאגם מלאווי, הקבוצה התפצלה. קבוצה אחת פנתה דרומה, לגדה המערבית של האגם ונקראו "צ'ווה" (Chewa), בעוד שהקבוצה השנייה, אבותיהם של שבט הניאנג'ה (Nyanja) של ימינו, התקדמה דרומה, לאורך הגדה המזרחית של האגם.

עד המאה ה־10', עמים שונים דוברי בנטו, הקימו ממלכות באזור. הבולטות שבהן היו אימפריית המאראווי (Marawi), המילה "מאראווי" פירושה "להבות אש". בראשית המאה ה־17' החלו ראשי שבטים לכרות בריתות עם סוחרים פורטוגלים שהגיעו לאזור וב-1700 אימפריית מאראווי התפוררה לחלקים קטנים.

אימפריית המאראווי (Maravi Empire) הייתה ממלכה רבת עוצמה, שהתגבשה בשנת 1500, שגשגה במאה ה־16', והקיפה חלקים ממלאווי, זמביה ומוזמביק של ימינו. מרכזה היה באזור אגן אגם מלאווי (אגם ניאסה) מהמאות ה־15' ועד למאה ה־18'. מדובר בישות מדינית מסורתית שביססה את כוחה על שילוב של שושלתיות, דיפלומטיה, מסחר, ושליטה בנתיבי מעבר אזוריים. האימפריה נוצרה באזור שבין אגם מלאווי במזרח לנהר לואנגווה (Luangwa) במערב (באזורים של מלאווי, מוזמביק וזמביה של ימינו).

השושלת המייסדת של המאראווי הייתה שושלת הקאלונגה (Kalonga), אשר שלטה בעיקר באזורים מערביים של האגם. המלך העליון נשא בתואר 'קאלונגה', והיה ראש האימפריה. תפקידו היה לא רק שליט פוליטי אלא גם בעל סמכות דתית וטקסית.

המדינה לא הייתה ריכוזית לחלוטין: האימפריה הורכבה מממלכות-משנה שנשלטו על ידי שליטים מקומיים (צ׳יף – Mfumu) שהיו נאמנים לשלטון המרכזי. מבנה זה דומה לדפוסים פדרליים של ממלכות אפריקאיות אחרות, כמו ממלכת לובנגולה (Kingdom of Lobengula) בזימבבואה[1] או ממלכת לובא (Luba).[2] .

אימפריית המאראווי שגשגה כלכלית בזכות שליטתה בנתיבי סחר חשובים, של זהב, ברזל ועבדים: שימשה כתחנת מעבר בין פנים היבשת לחוף האוקיינוס ההודי. כבר במאה ה־17' תיעדו הפורטוגלים קשרי סחר עם ממלכת המאראווי, כולל מסחר בעבדים, שנהב וטבק. טבק הפך לגידול מסחרי חשוב מאוד בתקופת המגעים עם סוחרים אירופיים, עד שבמאה ה־18' כינו האזור לעיתים "ארץ הטבק".

הצ'ווה (Chewa)– הקבוצה האתנית המרכזית באימפריה – ביססה חברה מטרילינית (שושלת על פי האם), בעלת רשתות קרבה מורכבות וטקסים מסורתיים רבי־עוצמה. הדת המקומית כללה אמונות רווחות ברוחות אבות, פולחן לאבות מייסדים ופרקטיקות ריפוי מסורתיות. עם שמאנים המתווכים בין עולמות הרוח לעולם החומר.

החברה הייתה מעמדית: האריסטוקרטיה כללה לוחמים, כוהנים וסוחרים. למעמדות הנמוכים השתייכו חקלאים פשוטים ולעיתים גם עבדים. השם "מלאווי" נובע ממאראווי – שמה ההיסטורי של האימפריה. לאחר העצמאות הבריטית ב־1964, בחרו המנהיגים בשם זה כמחווה לתרבות האפריקאית הקדומה באזור. התרבות הצ'ווה והזיקה למורשת הקאלונגה ממשיכות להשפיע על זהות לאומית, פולקלור ופוליטיקה עד היום.

ישנה תחייה של עניין במחקר הארכיאולוגי, בלימוד היסטוריה בעל־פה ובמאמצים לשמר את המסורות העתיקות של האימפריה.

הידרדרות האימפריה של המאראווי נבעה בעיקר מחדירתן של שתי קבוצות חזקות לאזור מלאווי. במאה ה־19', הגיעו בני האנגוני (Angoni), או נגוני (Ngoni) יחד עם מנהיגם צווונגנדאבה (Zwangendaba) מאזור נאטאל שבדרום אפריקה של ימינו. האנגוני היו חלק מנדידה גדולה, שנודעה בשם "מפקנה" (Mfecane) – גל של נדידות עממיות שנגרמו כתוצאה מבריחתם של שבטים מאימפריית זולו בהנהגת צ'אקה זולו (Shaka Zulu).

עלייתו של שבט הזולו לשליטה בדרום אפריקה, בתחילת המאה התשע עשרה (1815~1840), שיבשה בריתות מסורתיות רבות. בסביבות 1817, ברית המת'תווה, שכללה את שבט הזולו, נכנסה לעימות עם ברית הנדוואנדווה, שכללה את אנשי הנגוני ממה שהוא כיום קוואזולו-נטאל. בעקבות קרב נהר מלאטוזה (1819), ברחו קבוצות ילידיות רבות, וביניהם אנשי הנגוני. בני הנגוני התיישבו בעיקר באזור מרכז מלאווי של ימינו, במיוחד במחוזות נצ'או (Ntcheu) ואזורים במחוז דזא (Dedza). אולם, חלק מהקבוצות המשיכו צפונה, חצו לתוך טנזניה והתיישבו סביב אגם ויקטוריה. קבוצות אחרות שהתפצלו חזרו דרומה, והתיישבו בצפון מלאווי של ימינו, בעיקר במחוז מזימבה (Mzimba), שם התמזגו עם קבוצה נודדת נוספת, שהגיעה מעבר לאגם מלאווי – קבוצה שנקראה 'בוואולוקה' (Bawoloka). האנגוני אימצו את שיטות הלחימה של צ'אקה זולו, כדי להכניע שבטים חלשים יותר שפגשו בדרכם. בני הנגוני, שיצאו ממחנותיהם באזורים הרריים, היו פושטים על שבטי הצ'ווה (או אצ'ווה), בוזזים מזון, בקר ונשים. הצעירים גויסו לכוח הלחימה החדש של האנגוני, בעוד שהגברים המבוגרים הועבדו כעבדים ביתיים או נמכרו לסוחרי עבדים ערבים שפעלו באזור אגם מלאווי.

הקבוצה השנייה שתפסה כוח באותה תקופה הייתה היאאו (Yao). הם הגיעו למלאווי מצפון מוזמביק, כדי להימלט מעימותים עם שכניהם בני ה'מקווה' (Makuwa). המקווה, שהפכו לאויביהם, או כדי להרוויח ממסחר בעבדים ושנהב עם הערבים מזנזיבר, הפורטוגלים והצרפתים.

כך או כך, עם הגעתם למלאווי במאה ה־19', החלו ה'מקווה' לתקוף את בני הצ'ווה והנגוני, במטרה ללכוד שבויים, שאותם מכרו כעבדים. הם קיימו סחר עם בני רוואוזי (Rwozi) מזימבבואה, עם בני ביסה (Bisa) שעל נהר לואנגווה בזמביה של ימינו, ואף עם אזורים בקונגו ובחוף המזרחי של אפריקה. המסעות הנרחבים שלהם דרשו סוחרים ואנשי מקצוע משכילים, אשר שלטו באופן טבעי בכתב הערבי. בעלי מלאכה בנו דאו (סירות מפרש מסורתיות) לשיט באגם, חקלאים הקימו מערכות השקיה לגידול אורז, וחברי אליטה בחברה ייסדו מדרסות (בתי לימוד אסלאמיים) ופנימיות.

בני היאאו היו הראשונים – ולמשך זמן רב גם היחידים – שהשתמשו בנשק חם בסכסוכים עם שבטים אחרים, כולל המאקולולו (Makololo), שהיגרו מדרום אפריקה, לאחר שגורשו על ידי בני הזולו.

עד שנות ה־60' של המאה ה־19', בני היאאו התאסלמו. ההתאסלמות מיוחסת בדרך כלל לקשרים שנוצרו במהלך מסעות הסחר שלהם, במיוחד עם סולטנות קילווה (Kilwa)[3] ועם זנזיבר. המעבר לאסלאם החל עוד לפני שנות ה־40' של המאה ה־19', כפי שעולה מהתיאורים של סלים בן עבדאללה (Salim bin Abdallah), שהיה חלק משושלת של סוחרים ערבים-סווהילים הידועים יותר "כג'ומבה (Jumna) של נקוטקוטה (Nkhotakota)".[4]

למרות שבני היאאו לא היו אנימיסטים לפני שהתאסלמו, הם האמינו באל אחד שניתן להגיע אליו באמצעות התערבות רוחות אבותיהם. כחלק מהתאסלמותם, הם העסיקו שייח'ים סווהילים וערבים מהחוף, שקידמו אוריינות והקימו מסגדים; ראש השבט מפּונדה (Mponda) שבמנגוצ'י (Mangochi) ייסד כמעט שתים-עשרה מדרסות עוד לפני הגעת המיסיונרים הנוצרים בשנת 1875. כתביהם היו בשפה הקיסווהילי, שהפכה ל"לינגווה פרנקה" (lingua franca) במלאווי בין השנים 1870 ועד לשנות ה־60' של המאה ה־20'.

הערבים ובני בריתם הסוואהיליים

באמצעות שותפותם החזקה עם היאו, הקימו הסוחרים הערבים, מספר עמדות מסחר לאורך חופי אגם מלאווי. משלחות היאו מזרחה משכו את תשומת ליבם של ערביי הסוואהילי

למרות שהיאו והאנגוני התנגשו זה בזה ללא הרף, אף אחד מהם לא הצליח להשיג ניצחון מכריע. עם זאת, חברי האימפריה המארווית הנותרים כמעט והושמדו בהתקפות משני הצדדים. כמה ראשי אצ'ווה הצילו את עצמם על ידי יצירת בריתות עם אנשי הסוואהילי שהיו בעלי ברית של סוחרי העבדים הערבים.

בסוף שנות ה־90' של המאה ה־19', הגיעו שבט הלומווה (Lomwe) ממוזמביק. הם סבלו מרעב שנגרם בעיקר על ידי המתיישבים הפורטוגלים. שבט הלומווה פנה צפונה ונכנס לניאסלנד דרך הקצה הדרומי של אגם צ'ילווה, והתיישב באזורי פאלומבה (Phalombe) ומולנג'ה (Mulanje).

במולנג'ה הם מצאו את היאו והמנג'אנג'ה שכבר ישבו שם. ראשי היאו קיבלו את פני הלומווה, כבני דודיהם ממוזמביק. מספר רב של לומווה קיבלו אדמות מהיאו והמנג'אנג'ה. בהמשך, שבט הלומווה עבד באחוזות תה, שחברות בריטיות הקימו למרגלות הר מולנג'ה. שבטי לומווה התערבבו בקלות עם שבטי המנג'אנג'ה המקומיים, ולא דווח על מקרים של סכסוך שבטי.

באמצע המאה ה־19' הגיע סחר העבדים לשיאו למרות שנאסר כבר במרבית העולם. כ-20,000 איש מדי שנה נלקחו לנקוטקוטה (Nkhotakota), שלחוף האגם, משום הושטו אל שוק העבדים Kilwa, בו נמכרו. העבדים הועברו בשיירות של לא פחות מ-500 עבדים לאי הקטן קילווה קיסיוואני, מול חופי טנזניה של ימינו. הקמתן של עמדות שונות אלו העבירה למעשה את סחר העבדים במלאווי מהפורטוגזים במוזמביק לערביי זנזיבר.

סחר העבדים במלאווי, כמו בחלקים רבים של מזרח ודרום-מזרח אפריקה, היה תהליך טראומטי ועמוק, שחותמו ניכר עד היום בתרבות, בזיכרון ההיסטורי ובדפוסים החברתיים של האזור. אף כי מלאווי אינה ידועה כמו חופי סנגל או גאנה בהקשר של סחר העבדים, הרי שבין המאות 17'-19' הייתה המדינה זירה מרכזית לסחר פנימי ובינלאומי בעבדים — במיוחד כחלק מהמסלול שנקרא "סחר העבדים הערבי-סווהילי".

מלאווי, ששכנה אז בעיקר סביב אגם ניאסה (כיום אגם מלאווי), הייתה חלק ממערכת סחר אזורית מורכבת, שחיברה בין פנים היבשת ובין החוף המזרחי של אפריקה – ובסופו של דבר גם אל המפרץ הפרסי, הודו ואפילו המזרח התיכון.

השטח נשלט אז בידי ממלכות כמו מרבי (Maravi) וקהילות ילידיות כמו היאו (Yao), ה־לומווה, ה־צ'ווה ואחרים.

היאו (Yao): שבט לוחם וסוחר שהיה מהכוחות המרכזיים בשינוע עבדים ממלאווי אל החוף. היאו אימצו את האסלאם והתקרבו אל הסוחרים הערבים והסווהילים, מה שחיזק את מעמדם הכלכלי והפוליטי.
הסוחרים הסווהילים והערבים: סוחרים שבסיסם בזנזיבר (כיום חלק מטנזניה) ניהלו רשתות מסחר חזקות שחלחלו לעומק פנים היבשת. הם החליפו חרוזים, בד, אבק שריפה ורובים בעבדים, שנהב ומוצרים חקלאיים.
הממלכות המקומיות: מלכים ושליטים מקומיים שיתפו פעולה לעיתים קרובות, לכדו את אויביהם או את אנשיהם עצמם לצורכי רווח, או כדי לרצות גורמים סוחרים חזקים מהם.

כפרים היו נבזזים, תושביהם נהרגים או נלקחים בשבי. העבדים הובלו בקבוצות דרך שבילים קשים, בעיקר דרך מה שנקרא "שבילי העבדים" (Slave Routes), שהובילו לאזור החוף של טנזניה. בזנזיבר פעל שוק עבדים ענק (ליד מה שהיום סטון טאון). משם נשלחו העבדים בספינות לעומאן, מצרים, הודו ולעיתים אף לאיים הקאריביים והמזרח הרחוק. העבדים שימשו לעבודה חקלאית, שירותי בית, חיילים ואפילו שפחות מין.

מאות אלפי תושבים נחטפו או נהרגו. במקומות מסוימים כפרים שלמים נעלמו. קהילות נהרסו קרעים פנימיים, השחתה של מבני משפחה, וערעור סדרים מסורתיים. האיום המתמיד של שוד ופשיטה הפך את החברה לזהירה, חשדנית ולעיתים צבאית יותר באופייה.

תוצאות נלוות של סחר העבדים היו קידום של קבוצות משתפות פעולה עם סוחרים זרים (למשל היאו) על חשבון קבוצות אחרות. כך גם, התפשטות האסלאם באזורים מסוימים, דרך הבריתות האסטרטגיות בין סוחרים מוסלמים לשליטים מקומיים.

בשנת 1859 הגיע למלאווי, המיסיונר הסקוטי דייוויד ליווינגסטון, שהקים בה את מוסדות המיסיון, והביא להפסקת סחר העבדים. חזונו היה לעצור את הסחר באמצעות "שלושת ה-C" – Christianity, Commerce, Civilization (נצרות, מסחר, ציוויליזציה). עם הגעתו נפתח האזור להשפעה בריטית.

לאחר מותו של ליווינגסטון (1873), מיסיונרים סקוטים ומתיישבים בריטים החלו להקים תחנות מיסיון וחוות חקלאיות על אדמות מקומיות. כוחות בריטיים נשלחו "להגן" על המיסיונרים, מה שסימן את תחילתה של מעורבות מדינית-צבאית. אחת ההצדקות הייתה "להציל את הילידים מהברבריות של סחר העבדים".

השלטון הבריטי במלאווי נמשך בין סוף המאה ה־19' ועד הכרזת העצמאות בשנת 1964. מדובר בתקופה בת כשבעים שנה שהותירה חותם עמוק על המבנה הפוליטי, הכלכלי, התרבותי והחברתי של המדינה.

ב-1891 הכריזה בריטניה על "הפרוטקטורט הבריטי של מרכז אפריקה" (British Central Africa Protectorate),. ב-1907 קיבלה את השם 'ניאסלנד' (Nyasaland Protectorate), שזה שילוב של המילה "ניאסה" (Nyasa), והמילה האנגלית Land, שהוראתה ארץ, היינו "ארץ האגם". לאחר העצמאות, כדי להדגיש את השינוי מהעבר הקולוניאלי, שונה שם המדינה מניאסלנד, שפירושה "ארץ מים רחבים", למלאווי, ארץ "מים לוהטים". השם, שנסמך על שם השבט מאראווי, נלקח ממילה שבטית שתיארה כיצד קרני שמש נצצו מאגם ניאסה. את השם 'מלאווי' בחר הנשיא המייסד והדיקטטור הייסטינגס באנדה, שם אותו ראה במפה צרפתית ישנה של האזור, כשמו של אגם מלאווי והצליל מצא חן בעיניו.

מרכז השלטון היה בבלנטייר וזומבה (Zomba), שם הוקמה הביורוקרטיה הקולוניאלית.

זומבה (Zomba) – הבירה הקולוניאלית. הוקמה כבירת ניאסלנד ב-1891, ונשארה מרכז השלטון עד 1975. נבחרה בשל מיקומה האסטרטגי בדרום הארץ, על רכס הרים נעים מבחינה אקלימית, ובשל קרבתה למוקדי מיסיון וחקלאות אירופיים. זומבה כללה:

את משרדי הנציב העליון (British Resident).
את בניין מועצת המחוקקים.
בתי חולים, תחנת רכבת, בית משפט ובתי מגורים לפקידים בריטים.
מוסדות להשכלה גבוהה כגון University of Malawi שהוקמה שם בהמשך.

לילונגווה (Lilongwe) – הפכה לבירה רק אחרי העצמאות בתקופה הקולוניאלית הייתה עיירת מחוז קטנה ולא מרכז שלטוני חשוב. רק ב-1975, תחת הנשיא האסטינגס באנדה (Hastings Banda 1898-1997), הועברה לשם הבירה מסיבות פוליטיות, גאוגרפיות ואסטרטגיות.
בלנטייר (Blantyre) – המרכז הכלכלי והמסחרי. נוסדה על ידי מיסיונרים סקוטים כבר ב-1876, ונקראה על שמו של כפר הולדתו של דייוויד ליווינגסטון. העיר הפכה למרכז מסחרי בולט בזכות קרבתה לנתיבי סחר וטבק. הייתה בסיס חשוב לחברות בריטיות, לבנקים, בתי דפוס ולפעילות מיסיונרית ענפה. שימשה לעיתים כמטה צבאי זמני במקרי מרד או עימות עם הילידים.
פורט ג'ונסטון (Port Johnston) / מאנגוצ'י (Mangochi) – שימשה כתחנה צבאית ומנהלית דרומית לאגם מלאווי, בעיקר בעידן המאבק בעבדות. שימשה גם כנמל חשוב על שפת האגם לשם שליטה במסחר ובתחבורה ימית.
פורט ליסטר (Fort Lister) ו-פורט אנדרסון (Fort Anderson). הוקמו מוקמים בצפון ודרום רכס מולאנג'י בהתאמה. הוקמו בשנות ה־90' של המאה ה־19' כחלק ממבצעי דיכוי מרידות של היאאו והגנה על חוות אירופאיות. אוישו בחיילים הודים כחלק מהצבא הבריטי באפריקה.

השילטון בניאסילנד היה שלטון עקיף (Indirect Rule) – שליטים מסורתיים (Chiefs) הוכפפו למנהל הבריטי, אך המשיכו לנהל ענייני יומיום – כל עוד שמרו אמונים לממלכה. כל הפקידים והשוטרים הבכירים היו בריטים או אירופים. האפליה הייתה ממוסדת – אפריקאים הוגבלו במעבר, בחינוך, ובקניין. קרקעות פוריות הוקצו למתיישבים לבנים. החינוך ניתן דרך תחנות מיסיון, ורק מיעוט קטן מהאוכלוסייה זכה להשכלה מערבית. השפה האנגלית הפכה לשפת המנהל, אך גם הצ'יצ'ווה זכתה להכרה מסוימת.

הכלכלה עוצבה לשרת את צורכי האימפריה. חקלאות מונוקולטורית: טבק, תה, קנה סוכר וכותנה היו הגידולים המרכזיים. הוקמו אחוזות חקלאיות גדולות בבעלות אירופית, שהשתמשו בעובדים מקומיים בשכר נמוך ולעיתים בתנאי כפייה. הבריטים השתלטו על האזור בעזרת כוחות צבאיים ובנו מערך מינהלי שכלל חוקים דרקוניים, נישול מאדמות, ועבודות כפייה. המקומיים נדרשו לעבוד במטעים של מתיישבים אירופים, לעיתים בתנאים קשים ומבזים. כל זה התרחש לצד מסיונריות נוצרית חזקה שניסתה לכפות נורמות מערביות תוך זלזול במסורות המקומיות.

הוטלו "מיסי ראש" (Hut Tax), שאילצו אפריקאים לעבוד באחוזות או במכרות כדי לשלם.
חלקם גויסו לעבוד מחוץ למלאווי — בדרום אפריקה, זמביה ומוזמביק.
נבנו כבישים ורכבות — אך רק באזורים שתמכו בייצוא סחורות. לא הייתה כוונה לפתח תשתית לטובת האוכלוסייה המקומית.

הממשל הקולוניאלי הבריטי, שינה את דפוסי החקלאות ודחף את התושבים לגדל "גידולי מזומנים" (Cash Crops), היינו, גידולים המניבים כסף, במקום גידולי מזון לאדם ולחיית המשק, שהיו חלק מהמשק האוטרקי המגוון שלהם. דבר ששינה משמעותית את הכלכלה והחברה של המדינה.

כל זה התרחש לצד מסיונריות נוצרית חזקה שניסתה לכפות נורמות מערביות תוך זלזול במסורות המקומיות.

במלחמת העולם הראשונה, הגיעה השפעת העימות באירופה, גם למלאווי. ב-2' באוגוסט 1914, דרשה גרמניה מבלגיה, להעניק מעבר חופשי לצבא הגרמני בשטחה, בטענה, שצרפת מתעתדת לחלל את הניטרליות הבלגית, ולפלוש לגרמניה דרך שטחה של בלגיה. המלך אלברט ה-I סירב בטענה ש"בלגיה היא אומה, לא דרך". ב-4' באוגוסט, שלח שר החוץ של בריטניה אולטימטום לגרמניה בעניין בלגיה. ראש ממשלת גרמניה סירב וכינה את הבטחת גרמניה ואוסטריה לשמור על הניטרליות של בלגיה, "פיסת נייר". המלחמה הוכרזה בחצות.

תשעה ימים בלבד לאחר התשובה הלא מספקת של גרמניה לאולטימטום של בריטניה ב-1914 בנוגע לבלגיה, נערך באגם מלאווי קרב ימי קצר, לאחר שספינה הוד מלכותו הבריטית 'גוונדולן' (HMS Gwendolen), ששמעה על פרוץ המלחמה, הטביעה את הספינה הגרמנית בצפונו של האגם, סמוך לטנזניה של היום, אשר הייתה אז מושבה גרמנית בשם טנגניקה (Tanganyika). כותרות העיתונים הכריזו על "הפיכה באגם ניאסה" ("Coup on Lake Nyasa"), כפי שהאגם היה ידוע אז והתפארו: "ספינת קיטור גרמנית חמושה נלכדה", ספינת קיטור בריטית, תפסה את יריבתה הגרמנית, הרמן פון ויסמן (Hermann Von Wissmann), המופקדת על שמירה על מזרח אפריקה הגרמנית.

המרד

בזמן מלחמת העולם הראשונה היו כמיליון ילידים בניאסלנד, שנשלטו בידי פחות מ-800 אירופיים. ב-1915 פרץ במלאווי מרד נגד הבריטים, שידוע בשם "מרד צ'ינדה" (Chilembwe Uprising. מדובר באירוע דרמטי ועמוק שסימן את ראשית ההתנגדות המאורגנת לשלטון הקולוניאלי הבריטי. המרד שיקף שילוב נדיר של אידיאולוגיה דתית, תחושת עוול מוסרי, והשפעות של מאבקי עמים אחרים לשחרור.

מנהיג המרד היה ג'ון צ'ילמבו (John Chilembwe). דמות יוצאת דופן: כומר בפטיסטי יליד מלאווי, שלמד תיאולוגיה בארצות הברית (בווירג'יניה) וחזר לארצו חדור חזון של שחרור, צדק, וחינוך. הוא ראה בעצמו שליח לא רק רוחני אלא גם פוליטי. השקפתו הדתית שילבה ביקורת חריפה על הגזענות והדיכוי הבריטי. הוא הקים את כנסיית פרובידנס האפריקאית (Providence Industrial Mission), מוסד חינוכי ורוחני שהיווה גרעין למהפכה תודעתית.

מלחמת העולם הראשונה האיצה את התהליכים הלאומיים. בנוסף לעבודות הכפייה בחוות של מתיישבים לבנים ובמערכות תשתית כמו רכבות, אלפי אפריקאים גויסו בכפייה לשרת כחיילים וסבלים עבור הבריטים במזרח אפריקה. מתוך כמיליון איש, גויסו 19,000 חיילים ועוד כ-200,000 סבלים בכפייה. צ'ילמבו זעם על כך שאפריקאים מתים למען בריטניה בעוד אין להם זכויות או כבוד בארצם. צ'ילמבו שאב השראה מאישים אפרו-אמריקאיים כמו בּוּקֶר טִי. וָושִׁינְגְטוֹן (Booker T. Washington).[5]

המרד החל ב־23' בינואר 1915 באזור צ'יראדזולו (Chiradzulu) בדרום מלאווי. אנשי צ'ילמבו תקפו שוטרים, הרגו שלושה אירופים, כולל בעל מטע בשם ויליאם ג'רוויס ליווינגסטון (William Jervis Livingstone), ופגעו בכמה עמדות שלטון. אחד המהלכים הסמליים ביותר היה עריפת ראשו של ליווינגסטון ושיפודו על מוט, מחווה שנועדה לזעזע את המערכת הקולוניאלית.[6]

עם זאת, המרד היה לא מאורגן, קצר מועד, וללא תמיכה נרחבת. תוך ימים אחדים הוא דוכא באכזריות על ידי השלטון הבריטי. צ'ילמבו עצמו נורה ונהרג ב־3' בפברואר, בעת שניסה לברוח למוזמביק. הבריטים פעלו בעוצמה: עשרות מתקוממים הוצאו להורג, אחרים נאסרו או גורשו. מוסד הכנסייה של צ'ילמבו נסגר, אך זכרו הפך לאגדה בקרב תנועות השחרור האפריקאיות. המרד, למרות כישלונו הצבאי, נתפש לימים כתחילתו של המאבק לעצמאות במלאווי. צ'ילמבו הפך לדמות לאומית וסמלית: דיוקנו מופיע כיום על שטרות כסף במלאווי, ויום המרד מצוין כיום חג לאומי – "John Chilembwe Day" (15' בינואר).

מרד צ'ילמבו לא היה רק תגובת זעם אלא ניסיון נועז ליצור זהות אפריקאית עצמאית, מושרשת ברוחניות, גאווה לאומית, וחזון חינוכי. הוא מהווה פרק יסוד בהיסטוריה של ההתנגדות האפריקאית לקולוניאליזם — לא רק במלאווי, אלא גם כמודל לחיקוי ברחבי היבשת. אף שהמרד של צ'ילמבו דוכא באכזריות, הוא נטע את הזרעים לתודעה לאומית שהתעוררה בהדרגה.

התקופה שבין 1915 ל-1953 בהיסטוריה של ניאסלנד תחת השלטון הבריטי – מתאפיינת בשלושה תהליכים עיקריים:

הדיכוי שאחרי מרד צ'ילמבו (1915).
העמקת השליטה הקולוניאלית הבריטית.
תחילתה של תודעה לאומית חדשה שהבשילה בהדרגה לקראת תנועת שחרור.

הדיכוי שאחרי מרד צ'ילמבו (1915).

מרד צ'ילמבו, שנכשל צבאית אך הותיר הד חזק, הביא את השלטון הבריטי להגביר פיקוח וחשדנות כלפי מוסדות אפריקאיים עצמאיים, במיוחד דתיים וחינוכיים. כל תנועה שהתפרשה כהתארגנות פוליטית זכתה להתנכלות או איסור. המוסדות שהקים צ'ילמבו נסגרו, ותלמידיו פוזרו או נמלטו. במשך עשורים נותר שמו כאזהרה, אך בהדרגה הפך לסמל מיתי של התנגדות וצדק.

שנות ה־20'-30': – שקט מדומה והעמקת השליטה הבריטית.

הבריטים ביססו שלטון מינהלי ריכוזי ונוקשה בניאסלנד, תוך שהם מסתמכים על: ראשי שבטים (Chiefs) כמנגנון שלטוני מקומי ("Indirect Rule"). מערכת מיסוי כפויה, שהכריחה גברים לעזוב את כפריהם כדי לעבוד במכרות ובמטעים. הגבלות על תנועה, מסחר והשכלה של שחורים, לצד פיתוח תשתיות בעיקר לטובת מתיישבים לבנים.

מבחינה כלכלית, ניאסלנד סופחה דה־פקטו לרשת קולוניאלית שהתמקדה בהפקת משאבים: תה, טבק, קנה סוכר ועבודת כפיים לדרום רודזיה ומוזמביק.

שנות ה־30'-40': תחילת התעוררות לאומית

למרות הדיכוי, החלו לצמוח גרעינים של תודעה לאומית: קמה אליטה חינוכית קטנה בבתי ספר מיסיונריים. אינטלקטואלים אפריקאים קראו כתבים פאן־אפריקאיים ודיונים על זכויות אדם. חלק מהמלומדים התכתבו עם דמויות כמו מרקוס גארווי (Marcus Garvey) והושפעו מהתנועות השחורות בארה"ב וקאריביים.

ראו: תנועת הנגריטוד (כושיות).

ב־1944 נוסד גוף בשם "הקונגרס האפריקאי של ניאסלנד" (NAC) – הארגון הפוליטי הראשון שפעל באופן חוקי לייצוג אינטרסים של אפריקאים מול השלטון.

למלחמת העולם השנייה (1939–1945) הייתה השפעה פסיכולוגית עצומה על האוכלוסייה: כ-30,000 חיילים אפריקאים שירתו בצבא הבריטי. הם נחשפו לעולמות חדשים, לאירופאים שנכנעים, לשיח על חירות וזכויות. עם שובם, הביאו הביתה רעיונות של שוויון, שחרור ותעוזה.

לאחר המלחמה, נרשם גידול חד בתסיסה פוליטית, בעיקר בערים כמו בלנטייר וזומבה.

1953 – הקמת "הפדרציה של מרכז אפריקה". היה זה צעד מונומנטלי שעורר זעם במלאווי: בריטניה איחדה בכפייה את ניאסלנד עם רודזיה הדרומית (זימבבואה) ורודזיה הצפונית (זמביה), ויצרה את הפדרציה של רודזיה וניאסלנד (Federation of Rhodesia & Nyasaland).

האיחוד נועד לשרת את המתיישבים הלבנים העשירים של רודזיה, תוך חיזוק השליטה על כלכלות האזור. אפריקאים בניאסלנד ראו במהלך זה בגידה בזכותם לעצמאות, והתסיסה גאתה. בשנים שלאחר מכן, עולים מתוככי האומה מנהיגים חדשים — ובראשם ד"ר הייסטינגס קַמוּזוּ בַּאנְדָה (Hastings Kamuzu Banda), שייקחו את מלאווי בדרך לעצמאות. באנדה נולד ככל הנראה ב־1898 (אם כי תאריך לידתו אינו ודאי), למשפחה פשוטה בכפר בקֶאסוּנגוֹ, בצפון־מרכז מלאווי. הוא נסע לעבודה בדרום אפריקה, ובהמשך היגר לארצות הברית ולבריטניה, שם למד רפואה וקיבל תואר דוקטור. באנדה הפך לדמות בולטת בקרב קהילות אפרו־קריביות ולוחמים לזכויות אדם, וב־1958, אחרי כ-42 שנים מחוץ למדינתו, שב לניאסלנד (אז תחת שלטון בריטי) כדי להנהיג את המאבק לעצמאות.

ניאסלנד זכתה בעצמאות בשנת 1964 ואימצה את השם "מלאווי". אחרי העצמאות עמד באנדה בראש הממשלה והחזיק במרבית תיקי השרים. ב-1966 אושרה כהונתו לכל ימי חייו. הוא הכריז על הפיכתה של מלאווי לרפובליקה, ובחר בעצמו לכהן כ"נשיא לכל החיים" (President for Life) – צעד שהחל עידן שלטון סמכותי.

באנדה הפך את המפלגה הקונגרסית של מלאווי (Malawi Congress Party – MCP) למפלגת שלטון יחידה. המשטר התאפיין בדיכוי פוליטי והפרות זכויות אדם. כל אופוזיציה נאסרה, והמשטר הפעיל צנזורה נרחבת, מעצרים, הוצאות להורג והגליות. שירותי הביון של המשטר (Special Branch) עקבו אחרי אזרחים, והאוירה הכללית הייתה של פחד והסתגרות.

באנדה כונה: "הוד רוממותו נגוואזי (צ'יף הצ'יפים) דוקטור הייסטינגס קאמוזו באנדה". תמונותיו הופיעו בכל בית ספר, משרד ועסק. אזרחים חויבו להצדיע לתמונתו, לעיתים תוך השתחווּת. כל ביקורת עליו, גם המרומזת ביותר, נחשבה בגידה. שלטונו של בַּאנְדָה, במלאווי היה מן הארוכים, הסמכותיים והמשפיעים בתולדות אפריקה הפוסט־קולוניאלית. הוא שלט תחילה כראש ממשלה תחת שלטון בריטי, ואחר כך כנשיא המדינה העצמאית של מלאווי – תחילה כנשיא נבחר, ובהמשך כדיקטטור לכל דבר.

באנדה, שרוב שנות חייו עד הכתרתו, לא חי בארצו, וכמעט לא דיבר את שפת המקום, הפך באחת לראש המדינה לכל חייו, כשהוא מגשים בשלושים שנות שלטון הפלדה שלו, את ההיפך ממה שהתחנך עליו כמעט כל חייו הבוגרים. משטרו הרודני של באנדה רדף מתנגדי משטר וניהל צנזורה מחמירה.

על אף אופיו המדכא של המשטר, באנדה הוביל פיתוח תשתיות מסוים. מערכת חינוך בסיסית התרחבה, אם כי תחת שליטה אידיאולוגית. מערך בריאות כפרי שופר. ההשקעה החקלאית גדלה.

עם זאת, הכלכלה נשארה מפוקחת, תלויה ביצוא חקלאי (טבק, תה, קנה סוכר), ומרבית האוכלוסייה נשארה ענייה. עם זאת טיפח הממשל שוויון זכויות נשים, עודד נשים להצטיינות ופתח בפניהן משרות, קידם את החינוך ואת התשתיות במדינה בתקן גבוה מהמקובל ביבשת.

בעוד שרוב מדינות אפריקה החדשות השתייכו לגוש המדינות הבלתי מזדהות, כיוון באנדה את ארצו לאוריינטציה מערבית. יחסים חמים נבנו עם מדינות המערב (ובמיוחד עם דרום אפריקה ורודזיה הלבנה), ובתקופת האפרטהייד ולא ניתק את יחסי מלאווי עם מדינת ישראל לאחר מלחמת יום כיפור, כפי שעשו כמעט כל מדינות היבשת. הוא נחשב בן ברית של המערב בעידן המלחמה הקרה. כל עוד הייתה מלאווי מוצב אנטי-קומוניסטי יציב בפינה זו של העולם, נהנה המשטר מהעלמת-עין של מדינות המערב וישראל, על השחיתות השלטונית והפרת זכויות אדם. אולם, לאחר תום המלחמה הקרה, גבר לחץ הקהילה הבינלאומית לכיוון של מודרניזציה ומדינות הקהילה אף התנו המשך סיוע בפתיחות ובמתן דין וחשבון בנושאי זכויות אדם.

בסוף שנות ה־80' ותחילת שנות ה־90', גם כתוצאה מפירוק העולם הדו-גושי, גברו הלחץ הפנימי והחיצוני לרפורמה פוליטית במלאווי על רקע חוסר שביעות הרצון הגוברת והבידוד הבינלאומי. במהלך 1992 החלה להתגבש אופוזיציה שהורכבה מאנשי כמורה, סטודנטים ומנהיגי איגודי עובדים, שקראה לקיום משאל עם לגבי עתידו של המשטר החד-מפלגתי. הגורמים זכו לתמיכת הקהילה הבינלאומית נוכח לחץ בינלאומי, משבר כלכלי ומחאה גוברת, נאלץ באנדה בן ה-95, לערוך משאל עם וב-14' ביוני 1993, שבו קבע העם את סיום השלטון החד־מפלגתי. במאי 1994 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות של מלאווי, בהן ניצחה מפלגת "חזית העם המאוחדת" בהנהגת בקילי מילוזי (Bakili Muluzi). החוקה החדשה עיגנה זכויות אדם, חופש עיתונות ובחירות חופשיות. נפתחה תקופה של רפורמות, אך גם של שחיתות ואי יציבות כלכלית.

באקילי מולוזי (Bakili Muluzi), הפך לנשיא מלאווי הראשון שנבחר באופן דמוקרטי. המעבר למשטר דמוקרטי עבר באופן שקט ומסודר. באנדה לא התנגד להסרת התואר "נשיא לכל ימי חייו" ורוב סמכויותיו, אך טען שבני עמו ("ילדיו") עוד יתגעגעו לשלטון-הברזל שלו.

ב-1995 נעצר באנדה בן ה־97, והואשם ברצח חברי הקבינט שלו לשעבר, אך זוכה מחוסר ראיות. לפני מותו בסוף 1997, עלה "הוד רוממותו צ'יף הצ'יפים, דוקטור הייסטינגס קאמוזו באנדה" לרשתות הרדיו והתנצל בפני האומה – התנצלות שלא ממש התקבלה בציבור.

מולוזי נבחר לשתי כהונות (1994, 1999), הנהיג מדיניות ליברלית, כולל שחרור שוק, פתיחת תקשורת ופיתוח תשתיות. סבל מביקורת על שחיתות נרחבת, ריכוזיות, ועוני עמוק שנמשך. החקלאות נותרה תלויה בגשמים – מה שהוביל לרעב חמור בשנים 2001–2002. הוא ניסה לשנות את החוקה כדי להיבחר בשלישית, אך נכשל בשל התנגדות ציבורית.

בין השנים 2004–2012 החל עידן בינגו וא מוטריקה (Bingu wa Mutharika). בינגו נבחר כנשיא, תחילה כממשיך דרכו של מולוזי, אך מיד לאחר מכן נפרד ממנו והקים את המפלגה הדמוקרטית המתקדמת . בתקופת כהונתו הראשונה (2004–2009), נרשמה צמיחה כלכלית מרשימה, בעיקר בזכות תוכנית סובסידיות לחקלאות. הוא הנהיג מדיניות חלוקת דשן מסובסד לחקלאים, שהביאה לשיפור משמעותי בביטחון התזונתי, ירידה ברעב, עלייה בתפוקת התירס והתה. בכהונתו השנייה (2009–2012): שלטונו הפך יותר אוטוריטרי: דיכוי עיתונות, רדיפת פעילים, פגיעה בזכויות להט"ב. הכלכלה נכנסה למשבר. היו תורים לדלק והפגנות מחאה המוניות ב-2011 ודיכוי אכזרי של ההפגנות עם 18 קורבנות. מוטריקה מת במפתיע ב-2012 לאחר התקף לב. סגניתו, ג'ויס באנדה (Joyce Banda), מונתה לנשיאה על פי החוקה, והייתה בכך לאישה הראשונה בתפקיד זה במלאווי. באנדה (ללא קשר לאבי האומה באנדה), שיקמה את יחסי מלאווי עם מדינות מערביות לאחר ניתוק הקשרים בשל הדיכוי תחת מוטריקה. היא קידמה שוויון מגדרי ותוכניות סיוע כלכליות. ב-2013 התפוצצה פרשת השחיתות הגדולה במדינה, שנקראה "Cashgate", שבה נחשף שגנבו מאות מיליוני דולרים מקופת המדינה. אף שבאנדה לא הואשמה ישירות, הפרשה פגעה מאוד בתדמיתה הציבורית.

ב-2014 ניצח בבחירות פיטר מוטריקה, אחיו של הנשיא לשעבר, מטעם מפלגת DPP. תקופתו אופיינה במאבקים בשחיתות, עוני מתמשך, ומחאות ציבוריות. הוא האשים את האופוזיציה בחתרנות, ונתפש כמי שמנסה לרכז סמכויות בידיו.

הבחירות ב-2019 עוררו סערה עקב חשדות לזיופים (לרבות שימוש בטיפקס בטפסי הבחירות), דבר שהוביל להפגנות המוניות. בעקבות פסיקת בית המשפט החוקתי, בוטלו תוצאות הבחירות של 2019 – מהלך תקדימי באפריקה. ביוני 2020 התקיימו בחירות חדשות ("בחירות חוזרות"), בהן ניצח לאזארוס צ'אקוורה (Lazarus Chakwera), מנהיג מפלגת MCP (Malawi Congress Party), במסגרת ברית האופוזיציה שנקראה Tonse Alliance.

צ'אקוורה התחייב להילחם בשחיתות, לפתח את הכלכלה ולשמור על שלטון החוק. הוא מתמודד עם אתגרים כלכליים קשים, אינפלציה, חוב חיצוני גבוה ומערכת בריאות רעועה.

מגפת הקורונה פגעה במדינה קשות, הן מבחינה בריאותית והן כלכלית.

2023–2024: המשך מאבקים פנימיים במפלגה ובלחצים ציבוריים הנוגעים לאי-שוויון, אבטלה והתייקרות מחיה.

סיכום:

מאז 1994, מלאווי עברה מהפך דמוקרטי משמעותי, אולם עיכובים בתהליכי פיתוח, שחיתות ממוסדת ואתגרים כלכליים ממשיכים לפגוע ביציבותה. למרות זאת, המוסדות הדמוקרטיים – ובמיוחד מערכת המשפט והחברה האזרחית – הוכיחו חוזק יוצא דופן, וההחלטה להורות על בחירות חוזרות ב-2020 מסמלת תקווה לעתיד שלטוני הוגן יותר.

הדגל

החל מ-1964, למעט הפסקה קצרה בשנים 2010-2012 הדגל של מלאווי היה שלושה פסים אופקיים שווים בגודלם, בצבעי שחור, אדום וירוק, עם חצי שמש אדומה, הזורחת בחלק השחור. אלה צבעי הדגלים הכלל-אפריקאיים: השחור הוא צבע עורם של תושבי אפריקה, האדום מסמל את דמם של הקורבנות שנפלו למען עצמאות אפריקאית והירוק מייצג את הצמחייה. השמש העולה סימלה את התקווה של אפריקה. בשנת 2010 הדגל הוחלף. השמש האדומה הוחלפה בשמש לבנה ומלאה, על מרכז הדגל, שסימלה את התקדמותה כלכלית של המדינה. כעבור שנתיים, עם מותו של בינגו מוטריקה שיזם את החלפת הדגל, הוחזר לשימוש הדגל המקורי.

הערות

[1] ממלכת לובנגולה (או ממלכת נדבלה) הייתה ישות מדינית חזקה בדרום-מרכז אפריקה בסוף המאה ה־19', בשטחי זימבבואה של היום. הממלכה נוסדה על ידי מזיליקאזי, שיצא עם לוחמים מזולו מדרום אפריקה בעקבות סכסוך עם המלך צ'אקה. לובנגולה, בנו של מזיליקאזי, ירש את השלטון ב-1870 והפך למלך השני של הממלכה. הוא שלט באמצעות מבנה צבאי היררכי, כשבירתו גולווייו שימשה כמרכז תרבותי ופוליטי. ב-1888, בעקבות תרמית ואי-הבנה, חתם לובנגולה על הסכם (Rudd Concession) שהעניק לחברה הבריטית של ססיל רודס זכויות כרייה. הסכם זה נוצל לביסוס שלטון בריטי באזור. ב-1893 פלשו הבריטים לממלכה, ולמרות התנגדות, צבאו של לובנגולה הובס. לובנגולה עצמו נמלט צפונה ומת ב-1894, וממלכתו סופחה לאימפריה הבריטית כחלק מרודזיה הדרומית. על שמו כתב נחום גוטמן את ספר הילדים "בארץ לובנגולו מלך זולו".

[2] ממלכת לובא (Luba Kingdom) הייתה ממלכה מרכז אפריקאית עוצמתית ששכנה באזור קאטנגה שבדרום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו של ימינו. היא נחשבת לאחת הממלכות המרכזיות והמשפיעות ביותר באזור אפריקה שמדרום לסהרה במאות האחרונות שלפני הקולוניזציה האירופית.

[3] קילווה הייתה שולטנות שהתרכזה באי קילווה, באזור לינדי (Lindi), בטנזניה של ימינו. בשיאה שלטה על כל החוף הסווהילי. לפי האגדה, נוסדה במאה העשירית, על ידי הנסיך הפרסי עלי אבן חסן שיראזי,

[4] הג'ומבה של נקוטקוטה היו שושלת של סוחרים ערביים-סווהילים שהתבססה בנקוטקוטה, על הגדה המערבית של אגם מלאווי. הם ניהלו מסחר קרוואני מזרח-מערב, שבו החליפו בדים מהחוף הסווהילי בשנהב ובעבדים. הם היו הראשונים שהחדירו את הדת והתרבות המוסלמית לאזור נקוטקוטה, וכן הראשונים שגידלו אורז וקוקוס באזור.

[5] בּוּקֶר טִי. וָושִׁינְגְטוֹן (Booker T. Washington) היה אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות המאבק לשוויון זכויות של אפרו-אמריקאים בארצות הברית במאה ה־19' ותחילת המאה ה־20'. הוא נולד כעבד בשנת 1856 במדינת וירג'יניה, ושוחרר בסיום מלחמת האזרחים האמריקאית. בהמשך הפך למחנך, נואם, סופר, ומנהיג פוליטי בעל השפעה עצומה — במיוחד בתחום החינוך וההתארגנות הכלכלית של שחורים בדרום ארה״ב.

[6] גישה שונה לנושא רצח ליווינגסטון, גורסת שהוא בוצע גם בשל איבה אישית של צ'ילמבו לליווינגסטון, בשל התעמרות והרס הכנסייה של צ'למבו בידי ליווינגסטון, ולא רק שנאה ללבנים.