שלושים למותו של יגאל חסקין

‏יום ראשון 30 מאי 2021

כתב: גילי חסקין

ראו קודם: פרידה מיגאל חסקין. שבוע למותו של אבא.

ראו גם: גנטיקה של טיולים: ישראל היום.

ראו באתר זה: יגאל חסקין "יוצא לגימלאות" ; יגאל חסקין בן שבעים ; יובל לחוג המטיילים של בני המושבים; אבא מגיע לגבורות; יגאל חסקין פורש מהובלת הטיולים. ראיון עם יגאל חסקין – תיעוד דור תש"ח.

רצ"ב כמה פוסטים נוגעים ללב, שפורסמו בפייסבוק". בעיקר התגובות

פוסט של אבי-משה סג"ל.

פוסט של עפר רגב.

פוסט שלי,

אבא,

שלושים ימים בלעדייך.

הרהרתי בך החודש הזה, כפי שלא הרהרתי בך מימי. רק כשהעץ כרות, רואים כמה גבוה הוא היה.

אני משווה לנגד עיני את תמרורי חייך, שחלקם היו גם תמרורי חיי. ביום בו כבה נרך, הזכיר לי מדריך טיולים ותיק, כי כשאנחנו קראנו בהתרגשות: "אמא, הנה אווירון", כבר הובלת בבטחה מטיילים ברחבי העולם. היית טייל חובק עולם, בכל רמ"ח אברך. כבר בשנת 1960 לקחת את בני המושבים לטיול בקפריסין, שהיתה עבור בני הנוער של אז, מה שאנטרקטיקה עבורנו. את הטיול הזה, הייתי צעיר מכדי לזכור. גם על הטיולים שיצאו אחר כך, לייוון וליוגוסלביה, למדתי רק מעיניהם הבורקות של המטיילים, שנים רבות אחר כך.

כשהייתי בן 11, הכנסת את חייך להילוך גבוה ורחוק יותר. טיול לאירופה הקלאסית, שארך 42  ימים, ממנו שבת כשהילה של כריזמה מעל ראשך ומאז, שמך נישא בפי כל, גם בתחום זה. הרגשת בן בית בערי אירופה. בחושים קמאיים של סייר ´תמיד ידעת לאיזו דרך לפנות. עוררת את השתאות המקומיים בכושר ההתמצאות שלך. המשכת להוביל עוד ועוד מטיילים אחריך, בסקרנות של ילד ובתיאבון שרק הלך וגדל. כבשת יעד אחר יעד, בזה אחר זה: ספרד ופורטוגל, האיים הבריטיים, מזרח אירופה וסקנדינביה. לא חלפו שנים מספר וכבר הפכת לשם דבר גם במזרח הרחוק. הטאג' מהל הנוצץ בליל ירח, מקדשי קטמנדו,  טראסות האורז אשר בפיליפינים, משולש הזהב והר פוג'י המושלג. כשטיילתי כתרמילאי בארצות הברית, הצטרפתי אליך למספר ימים, בסן פרנסיצקו ובכביש החוף הקליפורני  כשאני משתומם, כיצד אתה מלהטט במיקרופון ומתפקד גם שם, כחלילן מהמלין. אפילו בדרום אמריקה, מולדתי השנייה, בקרת לפני. כאשר הגעתי פעם, בראש קבוצת מטיילים, לאתר השריפה של גהנדי בניו דלהי, פנה אלי צלם מקומי, בהצעה לתמונה קבוצתית. כאשר הגבתי בחוסר חשק, הכריז: "כל המדריכים הישראלים מצטלמים אצלי". משהבחין במשיכת כתפי, שלף מולי קלף מנצח והוסיף: "אפילו יגאל חסקין:" כמובן שלא התיר לי ברירה.

כאשר רבי מלצרים ובעלי בתי מלון היו מזהים אותי מרחוק הם היו מכריזים בחיוך: "אתה מאד ידוע", הייתי קורן לרגע בגאווה, והם היו מוסיפים את הבלתי נמנע: "אתה הבן של יגאל חסקין". גם אחרי ארבעים וארבע שנים של הדרכה, נותרתי עבור רבים, "הילד של יגאל".

לא היית סגפן ולא נזיר. אהבת את החיים היפים ולגמת מהם בעצמה. אבל זיכרונות חו"ל נוצצים ומסעירים ככל שיהיו, מתגמדים נוכח אלו של ארץ ישראל: טיולי הסטודנטים בראשית שנות החמישים, מסע הגמלים לנגב הרחוק, הוואדיות שהתעקשת לקרוא להם דווקא בשמם הערבי, בני המושבים המטפסים בעזרת חבלים לפסגת מצדה. אתה מזהה במיומנות כל ישוב וכל פסגה, קורא בפאתוס מתוך יוסף בן מתיתיהו, מצטט פסוקים מן התנ"ך, או מנחיל מורשת קרב. אני זוכר את עצמי, צופה בערב של קיץ, על הצללית של הגלבוע כשבראשו שלהבת של שמים אדומים, ואתה מספר לי על קצו המר של שאול המלך, מצביע על הדרך לעין דור, מצטט את שאול טשרניחובסקי, מעלה באוב את גבורתם של אנשי יבש גלעד, שזכרו לשאול את חסד עינם והם הופכים לממשיים בעיני. הנה הם יורדים מההרים אל חומות בית שאן, לגאול את גופתו מחרפה.

המוטו של הדרכתך היה הקשר בין עם לארצו. אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא הטיול להרי יהודה ושיאו, התצפית על העץ הבודד בגוש עציון כשבאוזני מתנגן קולך המבטיח שעוד נשוב לשם. לחובלי מולדת שנמצאים "לפי שעה" בממלכת ירדן. היינו צועדים אתך בשבילי השומרון, כשאתה מזכיר לנו שבשבילים בהם אנו פוסעים, צעדו לפנינו נביאי ישראל ומלכיו. לימים, הובילו אותך החלומות הללו, ל"תנועה למען ארץ ישראל השלמה". חלפו שנים עד שהבנת שיש חלומות שעדיף להתרפק עליהם ולא לשחזר אותם.

עד היום, כשאני מתבונן בשביל הנחש, במצוקי הארבל, או בנחל צין, מתנגן באוזני קולך. דורות של מטיילים היו משננים פסוקים אלמותיים שהנחלת להם: "אין כלי רכב, אוטובוס או משאית, עמוס ככל שיהיה, שאי אפשר להוסיף עליו, עוד מטייל אחד". היית אחד הטוענים ליצירת מטבע הלשון: "חכם השביל מההולך בו". נעריך שכבר הגיעו לגיל 80, מצטטים את הבהרתך, ש"הבדואי אינו בהכרח בן המדבר, אלא אבי המדבר". היית מקפיד להפגיש את המטיילים עם תושבי המקום אליו הגיעו, כדי שיישמעו את סיפורם. עם חי בנופיו.

עם הזמן, החלת לצרף לטיוליך מומחים לאזור ולנושא. אולם למרות שהיו ידענים ממך בתחומם, הם לא האפילו עליך אלא רק העצימו אותך. בביטחונך הרב, יכולת להפעיל חבורה של מדריכים וחוקרים, כמנצח מיומן של תזמורת ולהישאר מספר אחד.

כל חייך הקפדת לשלב את שבילי הנגב והגולן, כמו את בירות אירופה ומקדשי המזרח, עם עבודת המשק.  יכולת להגיע מטוקיו היישר אל הלול; מפריז, אל הפרדס. אף וילה או רכב מהודר, לא יכלו לעורר בך השתאות כמו רפת משוכללת. לא היית חקלאי גדול. בסתר לבך קנאת באיכרים מוצלחים ממך. לא אחת תהיתי ואפילו התרעמתי על ההתעקשות שלך, להיאחז גם בעבודת האדמה, שלא דיברה ללבי כמו אליך. לא הבנתי מה טעם מצא לך לצאת בשבת אל הפרדס, חמוש ברדיו טרנזיסטורים, מאזין למערכונים של 'הגשש החיוור' וצוחק בקולי קולות. לא הצלחתי להבין מדוע מי שצפה בזריחה מול ההימליה, במפלי האיגווסו ובפיורדים של נורבגיה, רווה נחת משורה של מיכלים מלאים בפרי הדר. אולי מפני שבכל לבך האמנת במשפטו האלמותי של משה סמילנסקי, אותו הרבית לצטט: "אם חקלאות כאן", מולדת כאן". האמנת וחינכך רבים, שתפקיד הרגליים הדורכות בשבילים, דומה לזה של המחרשה המפלחת את הרגבים: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". בדיוק כפי שהמטייל היודע את הארץ, מנכס  אותה בקשר ארוטי, שאומר בעלות.

היית איש העולם הגדול, בובת גומי עם רגלי עופרת, אבל יותר מכול, היית בן נאמן של הארץ הזאת.