דמותו וחייו של שאול המלך

אוק

2013

דמותו וחייו של שאול המלך

Date: 06 אוק 2013 /

Comment: 21

כתב: גילי חסקין

לטיול בעקבות שאול המלך – לחץ כאן.

דוד מציע לשאול להילחם בגוליית

בטיול לגלבוע, לעמק יזרעאל, לאפק ולמכמש, עולה דמותו של שאול המלך.

ראו גם: הפינה שלי – הגלבוע

המקרא נטה חסד לדוד ויהודי הגולה העריצו אותו, אולם דווקא המתיישבים הציונים בארץ ישראל, שהעמיקו את הקריאה בתנ”ך (ולא בגמרא, כמו בגולה), התרפקו על דמותו הרומנטית של שאול. סיפורו של שאול הוא טראגי. הבטחה שהוחמצה, מלך אידיאלי, ראשיתה של המלכות. אבל הוא נכשל והמלוכה נלקחת ממנו ומזרעו. לא לחינם השוו חסידיו של יגאל אלון, שבכאב לב ראו את החמצתו, את דמותו הטראגית לזו של שאול. לא לחינם, קראה אניטה שפירא לביוגרפיה שלו, “אביב חלדו“, צמד מילים משירו של שאול טשרניחובסקי, “עד עין דור”.

יגאל אלון (באדיבות ויקיפדיה).

סיפורו של שאול הוא טראגי. הבטחה שהוחמצה, מלך אידיאלי, ראשיתה של המלכות. חלום ושברונו.

תחילת הסיפור נראה יפה ואפילו מבטיח אבל מה המקרא רוצה להגיד לנו בסיפור זה? סיפור פרוזאי, פשוט. בא להציג את שאול כדמות האידיאלית למלוכה.

יש לציין שמלכתחילה לא יועד למלך מקום מרכזי בעם ישראל. כך למשל, בספר שמות נאמר שיש לכבד את בעלי התפקידים ושאסור לקלל ולגדף אותם: “אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר ” (שמות כ”ב, 27).התורה לא מזכירה את המלך, לעומת הארצות השכנות, שם המלך הוא המחוקק. למשל, “אני ח’מורבי הרועה, בחירו של אנליל, המשפיע שפע ורוב…ראש וראשון למלכים”. במזרח הקדום המלך הוא מרכז העולם. בתורת משה, המלך הוא דמות שולית. גם בדין סורר ומורה, או המוציא לאשה שם רע, מי שמיישם את החוקים אינו המלך, אלא זקני העיר. המלך לא נוכח בספרים שמות, ויקרא במדבר. הוא צץ רק בספר דברים ותפקידו נחשף בפסוק אחד ויחדי, המתאר מלך שעסוק בלימוד המלך של התורה אינו מיש יוצא למלחמות, לא מיש בונה מבני ציבור, לא מי שמוציא להורג, אלא מי שלומד. ” וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. (דברים י”ז, 18. תכלית הלמידה איננה השכלה, אלא צייתנות. בניגוד למזרח הקדום, שם המלך הוא מי שמצייתים לו וציות למלך משמעו ציות לאל, הרי המלך אינו שולט. הוא נשלט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (שם, פס’ 19-20).

התכונות הראויות למלך, לפי דברים י”ז:

יד כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.

לדבי משה, המלך ימונה רק כאשר העם יבקש למנות אותו. רק אחרי שהעם ישב כבר בארץ. המלך לא יוביל את כיבוש הארץ ולא יראה את עצמו כאב המייסד של האומה.

טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ–לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא. טז רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וַיהוָה, אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה, עוֹד. יז וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד.

“מקרב אחיך”:

לשאול יש ייחוס (“בן קיש… איש ימיני”).

“לא ירבה סוסים”.

כשמשה אמר זאת, אולי רצה להגביל את כוחו של המלך. מעבר לכך,

התנ”ך לא אוהב סוסים. הסוס מייצג את האומה המצרית: כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו” (שמות י”ד, 9). טז וּמוֹצָא הַסּוּסִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה, מִמִּצְרָיִם (דבה”י ב’ 16).

הסוס מביא לגאווה שתגרום להשחתת המידות. עוצמה גורמת לתחושה של אני כל יכול (בייחוד אצל המלך). התנ”ך איננו אוהב סוסים [לֹא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ (תהילים, קמ”ז 10)[. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, אַל-תִּירָא מִפְּנֵיהֶם–כִּי-מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת-כֻּלָּם חֲלָלִים, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל; אֶת-סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר, וְאֶת-מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ (יהושע, “י”א, 6). “וְהִכְרַתִּי-רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם, וְסוּס מִירוּשָׁלִַם” (זכריה, ט’, 9). ייתכן שהדברים נכתבו אחרי שלטונו של שלמה ומרמזים למאפייניו השליליים (כסף, סוסים, נשים).

הסוס מייצג את הטומאה. כך למשל ישעיהו ב’ 7: “וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו”. כך גם בהושע א’ 7: “וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה אֲרַחֵם, וְהוֹשַׁעְתִּים בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וְלֹא אוֹשִׁיעֵם, בְּקֶשֶׁת וּבְחֶרֶב וּבְמִלְחָמָה, בְּסוּסִים, וּבְפָרָשִׁים”. לעומת זאת, החמור יותר נפוץ ומוצג במקרא אור יותר חיובי. כך למשל בברכת יששכר: “יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם–רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם” (בראשית, מ”ט , 14). כך גם משל ישעיהו: “יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א’ 3). גם המשיח יבוא רכוב על חמור. החמורים מסמלים ענווה: “גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת. לשאול הייתה נטייה פרו חמורית. בפרקנו (ט) בפס 3′ מוזכרות האתונות: “וַתֹּאבַדְנָה, הָאֲתֹנוֹת, לְקִישׁ, אֲבִי שָׁאוּל; וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל-שָׁאוּל בְּנוֹ, קַח-נָא אִתְּךָ אֶת-אַחַד מֵהַנְּעָרִים, וְקוּם לֵךְ, בַּקֵּשׁ אֶת-הָאֲתֹנֹת”. משפחת שאול, משפחה פשוטה מספיק לה אתונות ולא סוסים.

“ולא ירבה לו נשים”.

יתכן שכאשר משה מבקש להגביל את כוחו להרבות נשים, הוא מבקש גם להגביל את כוחותה דיפלומטי של המלך, לכרות בריתות על מלכם אחרים. אבל יש כאן גם היבט מוסרי.

גדול חטאי דוד היה באישה (בת שבע), וכן שלמה חטא בנשיו, צריך להיזהר בהילוכן של נשים. למלך אסור שיהיו יותר מדי נשים (מדרש רש”י מלכים א’: אסור יותר מ-18 נשים). משום כך מובא הסיפור עם השואבות (מבחן עם הנשים). המבחן של שאול: יא הֵמָּה, עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר, וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת, יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם; וַיֹּאמְרוּ לָהֶן, הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה. יב וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ, הִנֵּה לְפָנֶיךָ; מַהֵר עַתָּה, כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר–כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם, בַּבָּמָה. יג כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל, כִּי לֹא-יֹאכַל הָעָם עַד-בֹּאוֹ–כִּי-הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי-כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים; וְעַתָּה עֲלוּ, כִּי-אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ. יד וַיַּעֲלוּ, הָעִיר; הֵמָּה, בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם, לַעֲלוֹת הַבָּמָה

הבחורות מאריכות אתו בדברים. במקום להגיד ‘כן’ אומרות משפט בן שלושים (!) מילים.

שאול לא מתייחס אליהן ולא מתלהב. הגמרא מסבירה: “כדי שתוכלנה להסתכל ביופיו של שאול. הבאר ידועה כמקום להזדווגות [עבד אברהם (בראשית כ”ד), סיפור יעקב (בראשית כט 2-12); סיפור משה (שמות ב’ 15-20). כלומר כל נערה תוקעת מילה, כדי להסתכל ביופיו של שאול: “מלמד שהיו מביטות בנויו של שאול ולא היו שבעות ממנו” (דעת ר’ יהודה). מפח נפש נוצר עם תגובתו של שאול – “ויעלו העיר”. שאול הוא האיש שלא יקרה לו מה שקרה עם דוד ועם שלמה, אדיש לעניין. גם לאחר שהתמלך, לא מצאנו בשאול שהיה אחוז תאוות נשים, משפחתו קטנה – באופן יחסי, אשתו היא אחינעם בת אחימעץ; שילדה לו ארבעה בנים – יונתן, ישוי (אישבעל/ אישבושת), מלכישוע ואבינדב) ושתי בנות – מירב ומיכל. פילגשו – רצפה בת איה, שילדה לו שני בנים.

“וכסף וזהב לא ירבה לו מאד”.

כנראה שמשה אמר את הפסוק הזה כי ביקש למנוע מהמלך לגזול מן העם את משאביו. אך סמלי הוא שלשאול אין כסף ואילו רק לנערו יש 1/4 שקל כסף: “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ, וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ–כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ, וּתְשׁוּרָה אֵין-לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים: מָה, אִתָּנוּ. ח וַיֹּסֶף הַנַּעַר, לַעֲנוֹת אֶת-שָׁאוּל, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף; וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וְהִגִּיד לָנוּ אֶת-דַּרְכֵּנוּ (שמ”א, ט2).

לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו”
מלך חייב להיות מרגיש את העם שנאמר, “ולא ירום לבבו מאחיו”, כלומר: כיהודי, אתה אחינו! אבל ה’ הוא המנהיג האמיתי של עם-ישראל, וגם כאשר יש מלך. בכל אופן אין סתירה, כי הרי התורה מצווה “שום תשים עליך מלך” – “שתהא אימתו עליך”.כאשר ה’ אומר לשמואל “לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם” אנו מבינים, שעד עתה ה’ שימש בתפקיד המלך, ואותו מעבירים, כשהשעה ראויה, למי שנבחר לשאת בתפקיד. המעבר מעם המונהג ע”י שופטים, הפוטרים בעיות מזדמנות ולא מתחילים את המהלך ההיסטורי של עם היושב על אדמתו, לעם המונהג ע”י מלך, בדרך להקמת המקדש.במקרה דנן, קיש לא דואג רק לשאול אלא גם לנער: ה הֵמָּה, בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף, וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר-עִמּוֹ, לְכָה וְנָשׁוּבָה–פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ. בשמ”א מתוארת צניעותו של שאול: כא וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה

שאול לא מגלה לדודו שהוא נהיה מלך: טו וַיֹּאמֶר, דּוֹד שָׁאוּל: הַגִּידָה-נָּא לִי, מָה-אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל. טז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, אֶל-דּוֹדוֹ, הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ, כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת; וְאֶת-דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא-הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל. (שמ”א, י’).

כשמבקשים אותו הוא מתחבא. כב וַיִּשְׁאֲלוּ-עוֹד, בַּיהוָה, הֲבָא עוֹד, הֲלֹם אִישׁ; {ס} וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה-הוּא נֶחְבָּא אֶל-הַכֵּלִים.
שאול מוחל על כבודו: כז וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ, מַה-יֹּשִׁעֵנוּ זֶה, וַיִּבְזֻהוּ, וְלֹא-הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה; וַיְהִי, כְּמַחֲרִישׁ.
שאול איננו נוקם ונוטר: יב וַיֹּאמֶר הָעָם, אֶל-שְׁמוּאֵל, מִי הָאֹמֵר, שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ: תְּנוּ הָאֲנָשִׁים, וּנְמִיתֵם. יג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לֹא-יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה: כִּי הַיּוֹם עָשָׂה-יְהוָה תְּשׁוּעָה, בְּיִשְׂרָאֵל (שמ”א, י”א).

הבחירה חלה על שאול, איש שבט בנימין, שהוא אדם אמיץ לב ומרשים וגם שייך לשבט החלש ביותר – בנימין: כא וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא בֶן-יְמִינִי אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה, מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן; וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי, כַּדָּבָר הַזֶּה (שמ”א, ט, 21) ואין לשבטים יסוד לקנאה. יחד עם זאת, באותו מקום, מודגשת ההסתייגות העברית מעצם המלוכה ואולי אפשר להסביר בה את כישלונו של שאול: ההנחיות לגבי המלך נפתחות ב: יי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי” (דברים י”ז 14). כלמר, ה’ הוא זה שיוריש את הארץ ולא מלך בשר ודם. המלוכה מוצגת גם כחיקוי של הגויים. התורה מבינה שאין ברירה, צריך מלך, אך הוא יהיה חלש ומונמך. אותה הסתייגות המובאת אצל גדעון, המסרב למלוך .

טקסי ההמלכה

בספר שמואל מתוארים שלושה טקסי המלכה שנערכו לשאול, בפרקים ט’-י”א.

שמואל משח את שאול האנונימי בשמן בטקס נסתר לאחר שהלז בא אליו כדי לבקש את עזרתו במציאת אתונות אביו האובדות. לאחר זמן מה הוא כינס את כל העם והכתיר את שאול בטקס פומבי. לאחר מלחמת שאול בנחש העמוני שאיים על תושבי יבש גלעד ביצע שמואל טקס הכתרה שלישי.

א. חיפוש האתונות

שאול נשלח בפקודת אביו לחפש אתונות שאבדו לו. לאחר מסע ארוך וכושל באזור נחלת בנימין, מציע נערו של שאול להיעזר בנביא שביקר בעיר קרובה, כדי שייעץ להם לגבי מיקום האתונות. שמואל, הנביא שבעיר, מצווה על ידי האל למשוח למלך את שאול וכאשר הוא בא לבקש את עצתו, שמואל מזמין אותו לאכול יחד אתו מהסעודה הגדולה שנערכת במקום. בבוקר המחרת, שמואל מושח את שאול למלך בסתר על גג בקצה העיר ומשלח אותו לביתו. בניגוד לאמרה הידועה, שאול לא מצא את המלוכה, היא מצאה אותו. שמואל מנבא לשאול על שלושה אירועים שיתרחשו בדרכו חזרה שהאחרון שבהם הוא ששאול ייתקל ב”חבל נביאים” ויתנבא יחד איתם, מאורע שהוליד את האמרה “הגם שאול בנביאים”?

שאול לא נבחר בידי הקב”ה אלא על ידי שמואל. לאחר מכן שלח הקב”ה את שמואל לבחור במלך הראוי, דוד בן ישי. אמנם, הקב”ה מסכים להמלכתו של שאול, אך גם כאשר נבחר שאול בהסכמת ה’, הרי שזה נעשה בדרך של גורל בשבט בנימין. יש כאן בחירה יותר מסובכת; בחירה שהמרכיב האנושי בה הרבה יותר גדול מאשר בבחירתו של דוד. ישנו הבדל עקרוני בין בחירת שאול לדוד: בחירת שאול ביוזמת העם, ובחירת דוד ביוזמה אלוהית. תחילה הקב”ה שולח את שמואל למשפחה מסוימת, שמואל נמצא כבר אצל משפחת ישי, יושבים שם שבעה בנים, והשאלה היא במי לבחור? כמובן, שמואל בוחר בגדול, כמו שאול. מה שמסופר על שאול שהוא מרשים וגבוה, זהו קריטריון אנושי. אך הקב”ה אומר לשמואל ללכת דווקא אל הקטן, ומביא נימוק: “כי האדם יראה לעיניים”. יש כאן ללא ספק עקיצה על חשבונו של שאול. על פי מה שהעיניים ראו, שאול היה מתאים, וההסכמה האלוהית למשיחת מלך ממשיכה את היוזמה הזו של העיניים, להיות ככל העמים. רוצים במלך גדול ומרשים – הקב”ה מסכים.

ב. ההמלכה הפומבית

שמואל מכנס את כל העם למצפה. על ידי הטלת גורלות או האורים והתומים מתוך כל שבטי ישראל נבחר שבט בנימין. מתוכו משפחת המטרי ומתוכה נבחר שאול בן קיש. שאול עצמו באותו זמן “נחבא אל הכלים” (שמ”א, י’, 22). והעם נאלצים להוביל אותו אל שמואל בכוח: ” וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלָּכֵד, שֵׁבֶט בִּנְיָמִן. כא וַיַּקְרֵב אֶת-שֵׁבֶט בִּנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָו, וַתִּלָּכֵד, מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי; וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ, (שמואל א’, י’).

הסופר היהודאי אינו נוטה חסד לשאול ובאופן בכירתו, משווה אותו לעכן: טז “וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר, וַיַּקְרֵב אֶת-יִשְׂרָאֵל לִשְׁבָטָיו; וַיִּלָּכֵד, שֵׁבֶט יְהוּדָה. יז וַיַּקְרֵב, אֶת-מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה, וַיִּלְכֹּד, אֵת מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי; וַיַּקְרֵב אֶת-מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, לַגְּבָרִים, וַיִּלָּכֵד, זַבְדִּי. יח וַיַּקְרֵב אֶת-בֵּיתוֹ, לַגְּבָרִים; וַיִּלָּכֵד, עָכָן בֶּן-כַּרְמִי בֶן-זַבְדִּי בֶּן-זֶרַח-לְמַטֵּה יְהוּדָה (יהושע ז’).

שאול מיד בולט בגובהו מעל כל העם: וַיִּגְבַּהּ, מִכָּל-הָעָם, מִשִּׁכְמוֹ, וָמָעְלָה” (שמ”א י’ 23) והעם מקבל אותו למלכם. כאשר שאול חוזר לביתו הוא חוזר עם קבוצה המכונה “חיל”, מעין יחידה אישית של המלך, בדומה לגיבורי דוד ומולם עולה אופוזיציה המכונה “בני בלייעל” שמסרבים להגיש מנחה לכבוד שאול.

המשיחה בשמן היא חלק מתהליך טקסי של הקדשה כרגיל היו יוצקים את שמן המשיחה מתוך קרן. כך אצל דוד: יג וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת-קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, וַתִּצְלַח רוּחַ-יְהוָה אֶל-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה (שמ”א טז, 13). את שאול משח שמואל מתוך פך. גם בן הנביאים, שליחו של אלישע, משח את יהוא מתוך פך השמן (מל”ב, 9, 1).

המלבי”ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (1809 – 1879) מסכם: הקב”ה אומר לשמואל ללכת ולמשוח את דוד, “מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך”. אומר על כך המלבי”ם: “ואמר ‘מלא קרנך’ בכינוי, כי שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו, כי סיבת בחירתו היה מפני רצון העם, ועל כן בחר איש גבה קומה שימצא חן בעיני העם. אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקודש, כי אז בא העת שימלוך מלך יושב על כיסא ה’ ומרוצה לה’, לא המרוצה לעם בלבד. ובכן, בשורות האלו של המלבי”ם אפשר לסכם את עניין המלכת שאול, שאכן נעשתה בהסכמתו של הקב”ה על ידי הנביא, אבל נבעה מפני רצון העם, לפי רצון העם, והיא מלכות לשעה, כי היתה תלויה ברצון הציבור בלבד. על רצונו של העם במלך נמתחה ביקורת קשה על ידי שמואל, ועוד יותר על ידי הקב”ה שאמר לו: “לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם”.

ג. המלכה בגלגל, אחרי מלחמת יבש גלעד

יד וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל; וּנְחַדֵּשׁ שָׁם, הַמְּלוּכָה. טו וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים, לִפְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, עַד-מְאֹד שמ”א, י”א).

התמונה המצטיירת: העם רוצה מלך ושמואל בוחר בו. הוא בחר במלך שיש בו שתי תכונות מנוגדות, אך משלימות באופן יוצא מן הכלל זו את זו: שאול הוא משכמו ומעלה מהעם, גיבור, אמיץ ולוחם, ומצד שני הוא נחבא אל הכלים.

מלחמת יבש גלעד

תושבי יבש גלעד נמצאו מאז ומעולם, בהיותם יישוב ספר, בסכנת כיבוש מצד עמון. בתחילת מלוכתו של שאול עולה נחש מלך עמון למלחמה על יבש גלעד ודורש מהם הסכם כניעה מבייש – ניקור העין הימנית של כל תושבי המקום. זקני יבש שולחים קריאה לעזרה לכל שבטי ישראל והשליחים מגיעים אל יישובו של שאול, גבעת שאול. כאשר שאול שומע על המאורע הוא שוחט צמד בקר ושולח את נתחיו לכל שבטי ישראל באיום – “אשר איננו יֹצא אחרי שאול ואחר שמואל כה יעשה לבקרו” (שמ”א, י”א 7).‏ העם מתגייס למלחמה ומושיע את אנשי יבש גלעד מידי העמונים. “ויִּפֹּל פַּחַד-יְהוָה עַל-הָעָם, וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד (שמ”א, י”א).

הצלחתו הראשונה של שאול – הצלחה זו מורה על דרך האיזון. איזון בין תכונות קיצוניות. המלך היחיד ששגרת יומו הינה עבודה רגילה – “אחר הבקר”. ה וְהִנֵּה שָׁאוּל, בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן-הַשָּׂדֶה. מתואר כאדם עממי מהמדרגה הראשונה, הוא נוהג בפשטות. מצד שני הוא כועס (וייחר אפו מאד” זהו ביטוי שבדרך כלל מיוחס לאלוהים. הכוונה לכעס עצום). תקיף, מוציא את העם למלחמה, ומוכיח מנהיגות (“וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ, וַיְשַׁלַּח בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל בְּיַד הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר, אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל, כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ”. ובכול זאת, יש בתיאור התנ”כי (היהודאי) הזה משהו בלתי מפרגן: סיפור ביתור הבהמות מרמז לסיפור פילגש בגבעה: “וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. ל וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ” (שופטים י”ט 29).

ובכול זאת, מגיעים המון אנשים. עד אז נוהלו המלחמות עם כוחות קטנים. ברק בן אבינועם ניצח את הפלשתים עם עשרת אלפים איש. גדעון גייס 32 אלף וכעת הגיעו שלוש מאות ושלושים אלף. זהו הצבא הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל.

ייצוב הממלכה

שאול מרד בשלטון הפלשתים והיה הראשון לייסד צבא סדיר לעם ישראל, שבראשו עמד בן דודו אבנר בן נר. הוא ייצב את גבולות הממלכה על האזור ההררי של יהודה שומרון והגליל, כאשר הוא נלחם כנגד עמון ומואב במזרח, פלשתים במערב, צובא בצפון ועמלק בדרום, ולכולם הנחיל תבוסות קשות [וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ: וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ: (שמואל א’ יד, מז-מח).

אובדן המלוכה.

שני אירועים שבגללם שאול מאבד את מלכותו. המקרים אלו נאמר לו שהוא מאבד את המלוכה.

מלחמה בפלשתים, בפרק י”ג.

ג וַיַּךְ יוֹנָתָן, אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע, וַיִּשְׁמְעוּ, פְּלִשְׁתִּים; וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל-הָאָרֶץ לֵאמֹר, יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים. ד וְכָל-יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל אֶת-נְצִיב פְּלִשְׁתִּים, וְגַם-נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל, בַּפְּלִשְׁתִּים; וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל, הַגִּלְגָּל. ה וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב; וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, קִדְמַת בֵּית אָוֶן.

הכוחות לא חולקו שווה בשווה. מול 3,000 איש של שאול ישנם 30,000 רכב ו-6000 פרשים וכן עם כחול אשר על שפת הים לרוב. לפלשתים יחס עצום של רכב (לפרעה 300, לסיסרא האויב החזק ביותר בימי השופטים היה 900). שאול נמצא בגלגל שבבקעת הירדן ואילו פלשתים נמצאים בהר (מכמש). הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר היא לרדת לתחתית ההר. לשם שאול צריך ללכת כנגד כל תכנון אסטרטגי, האם שאול ימלא את צו ה’ ויבטח בו וירד לגלגל? מצב זה ממשיך להחמיר החיילים עזבו את שאול, שאול לא מצליח לעצור את העם מלברוח ממנו. ו וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר-לוֹ, כִּי נִגַּשׂ הָעָם; וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם, בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים, וּבַצְּרִחִים, וּבַבֹּרוֹת. ז וְעִבְרִים, עָבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶרֶץ גָּד, וְגִלְעָד; וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל-הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו. ח וייחל (וַיּוֹחֶל) שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, וְלֹא-בָא שְׁמוּאֵל, הַגִּלְגָּל; וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו.

שאול איננו יכול להמתין עוד לשמואל: “וייחל (וַיּוֹחֶל) שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, וְלֹא-בָא שְׁמוּאֵל, הַגִּלְגָּל; וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו. ט וַיֹּאמֶר שָׁאוּל–הַגִּשׁוּ אֵלַי, הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים; וַיַּעַל, הָעֹלָה. י וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל, בָּא; וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ, לְבָרְכוֹ. יא וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, מֶה עָשִׂיתָ; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי-רָאִיתִי כִי-נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא-בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, וּפְלִשְׁתִּים, נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. יב וָאֹמַר, עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי יְהוָה, לֹא חִלִּיתִי; וָאֶתְאַפַּק, וָאַעֲלֶה הָעֹלָה. יג וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, נִסְכָּלְתָּ: לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶת-מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין יְהוָה אֶת-מַמְלַכְתְּךָ אֶל-יִשְׂרָאֵל, עַד-עוֹלָם”.

הסופר המקראי (היהודאי) טוען שהיה צריך להתאפק ולהמתין ומרמז לחטא העגל: “ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; (שמות ל”ב 6). זהו ביטוי יחידאי שמופיע רק בשני מקומות אלו, יוצר את הדמיון. כמו שאהרן נפל ונכשל כך גם שאול נפל ונכשל.

המפרשים טוענים כי הכישלון מתרחב בכך ששאול אינו לוקח אחריות ואינו מודה בחטאו. להבדיל מדוד המודה בחטאו ואומר “חטאתי לה'”, שאול מתחמק בשלוש טענות: א. העם אשם. ב. שמואל אשם. ג. טיעון מוסרי – אין להילחם ללא הקרבת קורבנות. לדבריהם, שאול לא מכה על חטא. מאשים מישהו אחר או מתרץ בטעמים אידיאולוגים. כאשר אתה לא מקיים את צו ה’ ומתרץ בטעמים אידיאולוגיים זה כמו להקריב לעגל הזהב.

מלחמת עמלק, פרק ט”ו.

ב כֹּה אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל–אֲשֶׁר-שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ, בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.

וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל, אֶת-הָעָם, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים, מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, אֶת-אִישׁ יְהוּדָה. ה וַיָּבֹא שָׁאוּל, עַד-עִיר עֲמָלֵק; וַיָּרֶב, בַּנָּחַל”… ח וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב. ט וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ.

בספר שמואל המלך נתבע , יחד עם העם, לציית לאלוהים: “וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן יְהוָה עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ. יד אִם-תִּירְאוּ אֶת-יְהוָה וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת-פִּי יְהוָה וִהְיִתֶם גַּם-אַתֶּם וְגַם-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. טו וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה וּמְרִיתֶם אֶת-פִּי יְהוָה וְהָיְתָה יַד-יְהוָה בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם” (יב, פס’ 13-14. שמואל שאף למנות מלך נשלט ולא שולט. פעמיים קיבל שאול על פי שיקול דעתו, המנוגד לרצון אלוהים. בשני המקרים הוכיחש אול כי הוא משוחרר מכבלי הרצוןה אלוהי ומכייון שנהג כך, איבד את המלוכה.

י וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, לֵאמֹר. יא נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ–כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים; כאן הגזים שאול והמרה את פי ה’ עצמו.

למרות הציווי על השמדה טוטאלית שאול חומל על אגג והעם חומל על הצאן (הפס’ בנוי בעיקרון של תקבולת – “ויחמל שאול –על אגג, והעם – על מיטב הצאן). חמלה = רחמים. חמלו – היה להם חבל על הצאן הטוב (התקמצנות), כמו במשל כבשת הרש – “ויחמל לקחת מצאנו ובקרו”. שאול נגרר אחרי העם במקום לבצע את צו אלוקים. שאול לא הורג את אגג. היה נהוג להשאיר מחיים את מלכו של העם המנוצח כדי להבליט ולהאדיר את הישגו של המלך המנצח. מרבית המפרשים רואים זאת כיהירות, עת שאול מותיר את המלך השבוי בתור אנדרטת הניצחון הכי טובה. למרות שאפשר לראות זאת, כאדם סלחן, שלא מוצא תועלת ברצח של שבוי.

העניין הקשה לעיכול איננו אי מילוי המצווה, אלא דווקא שמילא את חלקה. לפי המדרש היהודי, כששאול קיבל את ההוראה להרוג את הנשים והילדים והבקר הוא לא הבין מדוע. בקהלת רבה פרשה ז’ כתוב: “והנשים מה חטאו? והטף מה חטאו? והושר והחמור מה חטאו”? ועל זה, על פי ר’ מני, יצאה בת קול מהשמים וציטטה מספר קהלת, שאמר, “אל תהיה צדיק הרבה” (ז’ 16). כלומר, המלך צריך לקחת החלטות קשות. ר’ יהושע בן לוי טוען שהכעס הגדול על שאול בא משום ש”נהיה רחמן על אכזרים”. לימים נהיה שאול אכזר על רחמנים – בפרשת הרג כוהני נוב (ראה להלן).

רדיפתו את דוד

בסיפורים האלה מוצג שאול כמלך עריץ המקנא בגדולת שר האלף המצליח ושואף להמיתו [יב וַיִּרָא שָׁאוּל, מִלִּפְנֵי דָוִד: כִּי-הָיָה יְהוָה עִמּוֹ, וּמֵעִם שָׁאוּל סָר (שמ”א, יח, 13] . אולם לרדיפה אחרי דוד ואנשיו אין כל קשר לרוח הרעה שפקדה את שאול. ואכן אין לה זכר בסיפורי הרדיפה והיא נוגעת רק לראשית הפירוד בין שאול לדוד. שאול שומר על ממלכתו ועל משפחתו.

מאז ששאול מתגלה בחולשתו כנגד גָּלְיָת, לעומת דוד שמנצח בקרב, שאול מתחיל לקנא בדוד, לחשוש מפניו ואף לנסות להרוג אותו, בעוד בניו, יהונתן ומיכל, אוהבים את דוד ודורשים את קרבתו וטובתו: א וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו (וַיֶּאֱהָבֵהוּ) יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ. ב וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל, בַּיּוֹם הַהוּא; וְלֹא נְתָנוֹ, לָשׁוּב בֵּית אָבִיו. ג וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד, בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ, כְּנַפְשׁוֹ. (שמ”א, ח’ 1). יז וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת-דָּוִד, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ: כִּי-אַהֲבַת נַפְשׁוֹ, אֲהֵבו (ֹשמ”א, כ). וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲהֵבַתְהוּ (שמ”א י”ח, 28).

יא וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל-בֵּית דָּוִד, לְשָׁמְרוֹ, וְלַהֲמִיתוֹ, בַּבֹּקֶר; וַתַּגֵּד לְדָוִד, מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר, אִם-אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת-נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת. יב וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת-דָּוִד, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח, וַיִּמָּלֵט. (שמ”א, ט’)

שאול יודע שדוד יהיה המלך הבא ושבכך תגדע שושלתו שלו, ולכן מנסה לעצור אותו ומתייחס בגסות לבנו שמנסה לדבר טובות על דוד: “וַיִּחַר-אַף שָׁאוּל, בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ, בֶּן-נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת: הֲלוֹא יָדַעְתִּי, כִּי-בֹחֵר אַתָּה לְבֶן-יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ, וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ. לא כִּי כָל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר בֶּן-יִשַׁי חַי עַל-הָאֲדָמָה, לֹא תִכּוֹן, אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ; וְעַתָּה, שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי–כִּי בֶן-מָוֶת, הוּא” (שמ”א, כ’ 30).

גם כאן מוצג שאול בצורה שאפשר לראותה כחדלון או כהתעלות, לפי ההשקפה. אפשר לתאר את שאול יושב בחדר ודוד מנגן לפניו בכינורו. הוא מת לרצוח את האיש שמאיים על מלכותו (וכפי שיוכח בעתיד גם על משפחתו), “ויבקש שאול להכות בחנית”, אבל אינו מסוגל. הוא מחזיק את החנית וזורק אותה על הקיר. הוא לא החטיא שהרי כתוב קודם “ויפטר מפני שאול ויך את החנית בקיר” (שמואל א, יט,10). ציירי הרנסנס כמו קולדוני וקרווג’ו מתארים את הלוחם הגדול של התקופה לא מצליח להטיל חנית על מי שיושב מתחתיו. קשה להאמין. לטעמי מדובר כאן על ביטוי של תסכול של אדם שטוב לבו חזק מהאינטרסים שלו.

אולם גם כאשר שאול רודף את דוד, שנאתו אליו לא שלמה, ואהבתו לדוד חוזרת ומתגלית. יחסי האהבה –שנאה היו הדדיים. במהלך הרדיפות ניתנה לדוד האפשרות לפגוע בחייו של שאול פעמיים, אך הוא לא עשה זאת, מחמת יראת הכבוד שרכש לשאול. וכאשר אנשיו ניסו לשדלו לפגוע בשאול הוא אומר “חָלִילָה לִּי מֵיהֹוָה מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'”(שמ”א כ”ו, 11). באחת הפעמים הוא מכנה אותו אף “אבי” ובאחרת “אדני המלך”. אפשר לייחס זאת לווא דווקא לאהבתו של דוד, אלא להבנתו את המציאות, שלא תהיה לגיטימציה של העם למי שפגע במשיח ה’.

בשני המקרים בהם הם נפגשים לאחר מרדף ממושך בכיו מעיד על כך שבעיותיו הנפשיות היו קשות. הוא מברך אותו. יז וַיֹּאמֶר, אֶל-דָּוִד, צַדִּיק אַתָּה, מִמֶּנִּי: כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה, וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. יח ואת (וְאַתָּה) הִגַּדְתָּ הַיּוֹם, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה–אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי יְהוָה בְּיָדְךָ, וְלֹא הֲרַגְתָּנִי.

שאול מכנה את דוד “בני”. הוא כנראה מבין שלמרות שיונתן בנו גיבור חייל, האדם שיירש את הממלכה הוא יריבו השנוא. אהוב ומכיוון שכך, הוא מעדיף לכנותו “בן”. הוא אמר לדוד שידוע לו שהוא ימלוך אחריו והשביע אותו שלא יפגע בזרעו (וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי, כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ; וְקָמָה, בְּיָדְךָ, מַמְלֶכֶת, יִשְׂרָאֵל”. כא וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בַּיהוָה, אִם-תַּכְרִית אֶת-זַרְעִי, אַחֲרָי; וְאִם-תַּשְׁמִיד אֶת-שְׁמִי, מִבֵּית אָבִי. כב וַיִּשָּׁבַע דָּוִד, לְשָׁאוּל; וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל, אֶל-בֵּיתוֹ, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו, עָלוּ עַל-הַמְּצוּדָה” (שמואל א’ כ”ד, 20).

דוד נשבע, אך את השבועה הזאת לא יקיים.

שאול המלך והרוח./ שיר מאת: אהובה קליין

ויהי היום ושאול בארמונו

ינוע אנה ואנה להנאתו

רוח רעה תנחת עליו

תחוויר פניו תסנוור עיניו.

שאול ינסה להשתחרר מכבליה

יחפש דרכים להתנתק מפניה

לפתע מחשבה עולה במוחו

שמא דוד ינעים וישמחו.

צלילי הנבל יחוללו בקרבו

לא יצליחו להרגיע נשמתו

שיקול דעתו ירד לטמיון

החלטתו שגויה ריב ומדון.

אלוקים נוצר דוד הצעיר

יסובב החנית היישר לקיר

קול הנבל לא נדם

דוד המלך חי וקיים.

בסיפורי שאול ודוד ניכרת מגמה לטהר את דוד ולהרשיע את שאול. אולם הרקע ההיסטורי לרדיפה אחרי דוד הוא מאבק על כוח ועל סמכות, שהתחזק משעה שדוד נהיה שר לאנשים מרי נפש מיהודה, שנחשבו לקושרים על מלכות שאול: “ב וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל-אִישׁ מָצוֹק וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-לוֹ נֹשֶׁא, וְכָל-אִישׁ מַר-נֶפֶשׁ, וַיְהִי עֲלֵיהֶם, לְשָׂר; וַיִּהְיוּ עִמּוֹ, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.

הסופר המקראי מיטיב לתאר אותם בפרשת נבל הכרמלי: וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו (שמ”א כה, 10)… וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-לִבּוֹ, עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם-אֶחָד בְּיַד-שָׁאוּל; אֵין-לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְנוֹאַשׁ מִמֶּנִּי שָׁאוּל לְבַקְשֵׁנִי עוֹד בְּכָל-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וְנִמְלַטְתִּי, מִיָּדוֹ. ב וַיָּקָם דָּוִד–וַיַּעֲבֹר הוּא, וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר עִמּוֹ: אֶל-אָכִישׁ בֶּן-מָעוֹךְ, מֶלֶךְ גַּת. ג וַיֵּשֶׁב דָּוִד עִם-אָכִישׁ בְּגַת הוּא וַאֲנָשָׁיו, אִישׁ וּבֵיתוֹ:

בקריאה זהירה נראה שדוד אינו נמנע מלהתחבר לאויבי הממלכה, כך למשל מואב (קרובי משפחה…) ג וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם, מִצְפֵּה מוֹאָב; וַיֹּאמֶר אֶל-מֶלֶךְ מוֹאָב, יֵצֵא-נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם, עַד אֲשֶׁר אֵדַע, מַה-יַּעֲשֶׂה-לִּי אֱלֹהִים. ד וַיַּנְחֵם, אֶת-פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב; וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ, כָּל-יְמֵי הֱיוֹת-דָּוִד בַּמְּצוּדָה”. (שמ”א כב, 2-6).

הסופר המקראי רוצה להדגיש את כישלונו של שאול ולהצדיק את מלכות דוד לעתיד. משום כך מצטייר שאול ,לא רק כאיש שררה, אלא גם כאיש רפה בשעת מצוקה. לכן מודגשת אהבת יונתן ומיכל לדוד. ואפילו הודאת שאול בשעת רצון, במלכות העתידה של דוד וביכולתו להקים בית מלוכה.

יש לזכור כי התנ”ך נכתב ברובו על ידי התועמלנים של בית דוד. על מלכות דוד נאמר:

“ודברי דויד המלך הראשנים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הראה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החזה” (דה”א כ”ט, כ”ט-ל’):.

לצוות מכובד זה של סופרי המלך נוסיף את יהונתן ואת שושא סופר דוד ואחילוד המזכיר ויחיאל בן חכמוני עם בני המלך. שבעה אלה מושכים בעט סופר, מנציחים את מעשיו של דוד ומשבחים אותו בכל הזדמנות, הם הם שכתבו את ספרי שמואל וספרי דברי הימים. הם כתבו זאת לפי רוחו של אדונם ולא נמנעו מכל שבח אפשרי. ולעתים הגזימו.

פרקי שמואל א’ מ-ט’ ואילך, באו לספר על תולדות שאול, אבל לאמיתו של דבר – רק מעט מן המסופר מתייחס לשאול, מרבית הדברים מוסבים על דוד, והם נאמרו מתוך יחס של אהדה לדוד, סלחני על כל מעשיו, גם כשהוא מרמה את אחימלך הכהן בנוב, גם כשהוא תובע “דמי ‘שמירה’ על רועי נבל” מנבל הכרמלי ואף כשהוא עובר למחנהו של אכיש מלך גת. ובמידה שנזכר בספרים אלה שמו של שאול, לא על גבורתו והצלחתו הכתוב מדבר, כי אם על חולשתו.

יש בספר שמואל קטע אחד מיוחד על שאול, הוא מכיל רק שלושה פסוקים, 48 47, ו-52, בפרק י”ד.

זהו המקור ההיסטורי השלם והכנה, ממנו ניתן ללמוד על מעשיו של המלך הראשון בישראל יותר מאשר מכל יתר פרקי הספר. זוהי כרוניקה קצרה ויבשה, אבל היא מקיפה את הכול; היא מספרת על מלחמותיו וניצחונותיו, החל מהצלחתו כאשר יצא להציל את אנשי יבש גלעד, את מלחמותיו בפלשתים, כאשר הניס אותם מיישובי גב ההר אל עריהם בשפלת החוף, והכניע את מואב ואדום.

מז וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל-אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה, וּבַפְּלִשְׁתִּים, וּבְכֹל אֲשֶׁר-יִפְנֶה, יַרְשִׁיעַ. מח וַיַּעַשׂ חַיִל, וַיַּךְ אֶת-עֲמָלֵק; וַיַּצֵּל אֶת-יִשְׂרָאֵל, מִיַּד שֹׁסֵהוּ. נב וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל-פְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שָׁאוּל; וְרָאָה שָׁאוּל כָּל-אִישׁ גִּבּוֹר, וְכָל-בֶּן-חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ, אֵלָיו.

לעומת זאת, על מלחמתו של שאול בשוסי המדבר, אומר בעל ספר דבה”י ה’, י11: “ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגראים ויפלו בידם וישבו באוהליהם על כל פני מזרח לגלעד”. הנוסח שלפנינו: “ובימי שאול” אינו מתכחש לאמת אבל גם אינו אומר את כל האמת. במלים “בימי שאול” מטשטש סופר דברי הימים את חלקו של שאול בניצחון גדול זה. העם שבעבר הירדן אכן נלחם על קיומו אבל האם המלך עמד מנגד?! המלחמה הייתה בימיו וכי הוא לא היה שותף לה? וכי לא עמד בראשה? האם יצא לשוטט על הגגות בעת שחייליו לחמו למענו?

שאול היה גיבור חייל ועמד בראש צבאו.

כך הבינו זאת חז”ל ואמרו: “וסייעו להם אחיהם בית ישראל”. מסתבר שהייתה מלחמה של כל העם, עם שאול בראש, והיא הוכתרה בהצלחה, ושלומם של שבטי עבר הירדן הובטח לדורות רבים.

תבונתו הפוליטית

בסיפור ניכר עיסוק כפייתי של שאול וקנאתו בדוד, שהיה מצביא חשוב ומצליח בצבאו. ללא קשר לשאלה האם דוד אשם או לא, החשוב לענייננו הוא ששאול מבזבז אמצעים, זמן וכוח, כדי לתפוש את דוד ולנקום בו. ומה עם הממלכה?

שאול איננו מסוגל למחול לאויבים ולהתרכז בעיקר. למרות שהוא איש טוב באופן בסיסי, הוא אינו מסוגל לעצור בעצמו. הוא הרג את כל אנשי נוב, עיר הכוהנים, כי הכוהן מעניק נשק למורד במלכות! מעשה שנחשב לכתם הגדול ביותר במלכותו: “וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי-חָרֶב”. שאול שוגה בכך שמפסיד לגיטימציה. שבנוסף לניצחון מול האויב יש צורך בניצחון כלפי החברה שלו, פירושו שלאחר המלחמה אתה משיג יותר הזדהות, יותר אחדות, האומה יותר מלוכדת. הישג כזה חשוב בהרבה מההישג הצבאי כשלעצמו. האכזריות הזו אינה מובנת. שאול שחס על אגג אינו מרחם על הכוהנים. כפי שהציע יאיר לפיד, אי אפשר להיות לעתים אכזר ולעתים רחמן. שמואל פשוט קלקל אותו. מי שמצווה להרוג את ילדי העמלקים ונשותיהם, בסופו של דבר ירצח את הכוהנים.

תבונתו המדינית

דומה ושאול נלחם את המלחמה של אתמול. הוא עוסק בפלשתים. דוד מבין שיש אויהב גדול וחשוב מהם ולכן הוא לוקח עמו את “הכרתי והפלטי” וטרם ביסוס ממלכתו הוא יוצא למחמה בארם, כי “מצפון תיפתח הרעה”.

שאול ושמואל

שאול לא יודע שהאיש היוצק שמן על ראשו הוא אויבו הגדול. שמואל ושנא את שאול לא בגלל חטא שחטא אלא בגלל מה שהוא. שמואל, כמו בעקרון הפרוידיני, הוא קורבן שהפך לתוקפן. ילד שנגזל ממשפחתו לטובת כהן זקן ושני בנים מושחתים, מתנזר מתענוגות החיים ומאהבה. שמואל המסתובב עם מעיל שמהווה לו תחליף ומזכרת לאם. שמואל מדיח למעשה את עלי למרות שאלוהים לא בקש ממנו לדווח לעלי על העתיד הנורא, הוא תוסס מרוב מידע. מדוע עשה זאת: כי רצה להבהיר לעם מי הנביא הגדול של זמנו: ” וַיֵּדַע, כָּל-יִשְׂרָאֵל, מִדָּן, וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע: כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל, לְנָבִיא לַיהוָה (שמואל א’, ג’, 19). שמואל נכשל בחינוך ילדיו והם דומים לבני עלי שהומתו על ידי ה’: ” א וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל. ב וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה–שֹׁפְטִים, בִּבְאֵר שָׁבַע. ג וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד–וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט” (שמואל א’, ח’). כצפוי, “ויירע הדבר בעיני שמואל (שמואל א ח’ 6). הוא פונה לאלוהים בתלונה שהעם רוצה מלך, אך האל אומר לו “שמע בקולם”. הוא לא מפטר אותו. אומר לו למנות מנכ”ל, אך משאיר אותו כנשיא מועצת המנהלים… שמואל מנסח נאום ארס טורצקיסטי כמעט כנגד המלוכה. והעם עומד על שלו: “וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא, כי אם מלך יהיה עלינו” (שמואל א’, ח’ 9). בעצם האיש היחידי בעם שמתנגד למלוכה הוא הפוליטיקאי שיש לו ממה להפסיד ממנה.

שאול הוא ההיפך משמואל. הוא אדם אהוב. נערו נותן לו כסף, הדוד בא לראות את שלום אחיינו ואביו דואג לו” לכה ונשובה, פן יחדל אבי מן האתונות וידאג לנו”. בסדר העדיפות של המשפחה, הבן, אפילו בוגר ועצמאי, חשוב הרבה יותר מג’יפ טויוטה לנדקרויזר (שלש אתונות). שמואל לא מתייחס אליו בהרבה כבוד. הוא משתמש בביטוי “ולמי כל חדת ישראל, הלוא לך ולבית אביך”. הוא לא מדבר על אחריות וסמכות, אלא על טובות הנאה. כאשר שאול מצטנע, ואומר שאינו מתאים, שמואל לא מעודד אותו ולא מבטיח עזרה, אלא שותק. מול מפגן המניפולציות הזה, אלוהים מעודד אותו: “וְהָיָה, כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל, וַיַּהֲפָךְ-לוֹ אֱלֹהִים, לֵב אַחֵר; וַיָּבֹאוּ כָּל-הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא (שמואל א’, י’ 9). שמואל נראה מודאג ולכן בוחר את שאול בדרך משפילה יחסית של הגרלה (כפי שנזכר לעייל, מזכיר את לכידת עכן.) שמואל כאילו אומר לעם שהנבחר אינו הטוב מכולם אלא הזוכה בהגרלה. שמואל ששומע את תרועות העם אינו עושה דבר. שאול המושבניק חוזר הביתה כי הוא מבין שמשחקים בו. הוא חי על זמן שאול”….

כשמתעורר המשבר העמוני ועם ישראל בוכים, שמואל איננו, כי זו סיטואציה שקשה להצליח בה. שאול מכריע לבדו. לאחר הניצחון, שמואל פתאום מופיע. כאשר העם אומר “מי העז האומר שאול ימלוך עלינו תנו לי האנשים ונמיתם”. אולי הם מרמזים גם לשמואל? שאול מגלה אורך רוח ונדיבות: “לא יומת איש ביום הזה” ואז שמואל כמעט מודה בטעות ומחדש את ההכתרה. כאשר שמואל פורש הוא נושא נאום פוליטי מאד “האם עשקתי מישהו?” וכאשר מתחיל גל של נוסטלגיה, הוא משנה כיוון ומזכיר כמו גרגוריוס השביעי, שאין בעצם סמכות חילונית.

טרם המלחמה בפלשתים שמואל ממש מתעלל בשאול ורק לאחר שזה לא יכול עוד, מופיע שמואל בתזמון הכי מתאים מבחינתו. לאחר ששאול נשבר והעלה את הקורבן בלעדיו. כאשר שאול עומד לפני מערכה צבאית מכרעת, מבשר לו שמואל על הדחתו. דוד לא הודח בעקבות פרשת בת שבע. שלמה לא הודח לאחר שבנה מזבחות לאלילים ואפילו אחאב, מפרשת “הרצחת וגם ירשת” לא הודח. את שאול מבקש שמואל להדיח בגלל תקלה טכנית. הוא מבשר ש”בקש ה’ לו איש כלבבו”. מיהו? אולי שמואל עצמו. שמואל כהרגלו מסתלק לגלגל. הרחק מהאזור שיש בו חשש להפסד. הוא בונה מזבח לה’ ללא שמואל ומנצח. אחר כך אינו מפזר את הצבא אלא משרטט את גבולות הממלכה עתידית, יוצא נגד כול האויבים ומנצח.

אולי התנ”ך מרמז לנו שאלוהים עושה את החשבון שלו ולא נתן לו להשתמש בשמו עבור המדיניות הפוליטית של עצמו. כאשר שמואל מטיל עליו לרצוח את כל העמלקים ושאול בתור חקלאי לא הורג את כולם, שמואל שומע מאלוהים את המילה “ניחמתי” ויוצא להתעלל בשאול: “מה קול הצאן הזה באוזני וקול הבקר אשר אני שומע (שמואל א’, טו, 14) שמואל מודיע בקול רם שאלוהים קרע את ממלכתו מעליו ולא יינחם (יתחרט). דבר שהוא לא נכון, כי ה’ אמר לו שהוא מתחרט על שהמליך את שאול. הוא כאילו מזכיר זאת לאלוהים, שלא יטה שוב חסד לשאול. למרות זאת שאול המשיך למלוך. התלמוד טוען שמלך עוד שנתיים. הארכיאולוגים סילברמן ופינקלשטיין טוענים שעשרים שנה. אבל מובן מדוע מישהו כזה, שחי על זמן שאול, נטרפת עליו דעתו. כאשר שמואל מת, שאול נואש מכך שיקבל ממנו מילה טובה ובכול זאת מרצה אותו ומסיר את כול האובות והיידעונים מן הארץ. כאשר שאול זקוק לו באמת, בקרב האחרון של חייו, שמואל לא מטה לו חסד, ובאותה רשעות בה בישר לעלי על קצו הקרב מודיע לו “ויקרע ה’ את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד… ומחר אתה ובניך… יתן ה’ ביד פלשתים (שמואל א’, כח, 17)

הפרשנים המסורתיים הצביעו על סכסוכו של שאול עם שמואל כחוסר תבונה פוליטית, שהרי שמואל היה נביא, איש לא בא אליו בטענות פרקטיות, וזה הקל עליו במידה רבה. הוא נשאר איש הרוח הדגול. להסתכסך איתו, פירושו של דבר, לפגום בדבר חשוב מאוד לעצם המלוכה. אך כפי שראינו, לא ניתן היה להגיע להבנות עם שמואל.

דמותו

דמותו של שאול בספר שמואל היא דמות מורכבת ורבת תהפוכות. בטקסי ההמלכה שאול מצטייר כאדם צנוע ושקול שמוכן להבליג גם על עלבונות קשים כדי למזער את הפגיעה בעם. שאול מצטייר כאדם צנוע מדי. ברור שהוא צריך להיות “לבלתי רום לבבו מעל אחיו”, אבל מלך לא צריך להיות צנוע מדי (אם לתלמיד חכם צריך להיות שמינית שבשמינית של גאווה, מלך בודאי צריך יותר). לעומת זאת, בתקופת רדיפתו את דוד שאול מתנהג בקפריזיות ופוגע בסביבתו אף ללא הבחנה.

מצד אחד, שאול מתואר כמלך דתי וסגפן – דיבורו דתי והוא מזכיר פעמים רבות את שם ה’, תכונה זו מתבטאת היטב במלחמת ישראל בפלשתים במכמש, לאורכה שאול מתייעץ בכהן, מציב אבן כדי למנוע מהעם “לאכול על הדם”: “לג וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר, הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוָה לֶאֱכֹל עַל-הַדָּם; וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם, גֹּלּוּ-אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה. לד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא-תֶחֶטְאוּ לַיהוָה, לֶאֱכֹל אֶל-הַדָּם”. זה מזכיר את האיסור מספר ויקרא י”ז: יד כִּי-נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר, דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּם כָּל-בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ: כִּי נֶפֶשׁ כָּל-בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, כָּל-אֹכְלָיו יִכָּרֵת”.

שאול מקפיד על קיום שבועת הצום שנשבעו העם, אפילו במחיר חיי בנו יהונתן – גיבור הקרב.

מג וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יוֹנָתָן, הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה; וַיַּגֶּד-לוֹ יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ–הִנְנִי אָמוּת. מד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף: כִּי-מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן. מה וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל-שָׁאוּל, הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל–חָלִילָה חַי-יְהוָה אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי-עִם-אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא-מֵת (שמ”א, י”ד).

לאורך כל הסיפור קל לראות שהמספר מעריך יותר את יהונתן הפרגמאטי על שאול המקפיד על הכללים עד כדי אבסורד. תכונה זו מתבטאת גם לפני מותו של שאול בקרב על הגלבוע, שם, מהערת אגב של בעלת האוב אליה שאול הולך במצוקתו, נלמד כי שאול הקפיד להכרית את בעלי האוב והיידענים, האסורים לפי התורה: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי.” (שמואל א’ כח, ט). מצד שני חשיבות ציוויי הנביא היא יחסית ואינה מוחלטת ופעמיים הוא נכשל בהפרת ההוראה שנתן שמואל.

במהלך סיפורו של שאול מורגש מעבר, אף כי הדרגתי, משמחתו הפנימית שבראשית מלכותו, לאחר נצחונו על בני-עמון – “וישמח שם (= בגלגל) שאול וכל-אנשי ישראל עד-מאד” (שם יא, טו), עד לשמחתו החיצונית בלבד לאחר ניצחון דוד על גלית כפי עדותו של יהונתן “ראית ותשמח” (שם יט, ה), עובדה שלא נזכרת בפרק המתאר את עצם הקרב, ועד לקדרות-רוח קיצונית “ובעתתו רוח-רעה” (שם טז, יד) שדוד מנסה להפיגה בכינורו – “ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה” (שם שם, כג),

לאחר ששמואל מושח את דוד למלך במקום שאול, שאול נתקף במצבי רוח קשים או כתיאור ספר שמואל: ” יד וְרוּחַ יְהוָה סָרָה, מֵעִם שָׁאוּל; וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ-רָעָה, מֵאֵת יְהוָה. טו וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי-שָׁאוּל, אֵלָיו: הִנֵּה-נָא רוּחַ-אֱלֹהִים רָעָה, מְבַעִתֶּךָ. כדי להילחם במצבי הרוח האלו, שאול נעזר בנגינתו של דוד, אך גם במהלך הנגינה הוא נתקף זעם וניסה להרוג את דוד. עם בריחת דוד ממלאה רוח רעה זו את כל ישותו, הוא מחפש את בטחונו בחניתו אשר בידו עד כדי חמלה: “ויאמר שאול ברוכים אתם (= הזיפים) לה’, כי חמלתם עלי!” (שם כג, כא), ועד לבכיו המזעזע ליד מערת עין-גדי “וישא שאול קלו ויבך” (שם כד, טז). היו ששיערו, בעקבות תיאור המקרא, ששאול סבל ממניה דיפרסיה.

תשובת שמואל מאוד מעניינת בנוגע למעשיו. מעמיד אותו על הנקודות הבעייתיות אצל שאול. יז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל–הֲלוֹא אִם-קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה; וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ, עַל-יִשְׂרָאֵל. די להטיל על האחרים את האחריות. אתה אומר שאתה צנוע וקטן אולם אתה בעצם מלך על ישראל. שאול טשרניחובסקי מתאר תחושה זו בשירו “שאול בעין דור” – “מדוע מאחר הצאן לקחתני ולנגיד על עמך כיון זה שמתנו?”

דמותו בדברי חז”ל

חז”ל העריכו את שאול ודיברו עליו אך טוב ושיבחו את אישיותו ואמרו: מפני מה זכה שאול למלכות? מפני הענווה, דכתיב: ודאג לנו, שקל עבדו כיוצא בו; מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה שום דופי.

מפני מה נענש שאול? רב יהודה טוען, ששאול נענש מפני שלקה בענוותנות יתר ומחל על כבודו, שנאמר: ובני בלייעל אמרו: מה יושיענו זה, ויהי כמחריש. חז”ל אף הם העירו ששאול סולק ממלכות לאחר חטא אחד ודוד לא סולק ממלכותו גם לאחר שחטא פעמיים. בתלמוד ובמדרשים מאדירים את דמותו והוא נחשב למלך צדיק שהסתבך בחטא הקנאה.כך למשל האמורא רב הונא מציין שכאשר עלה למלכותו לא טעם טעם חטא מעולם. רב יהודה בשמו של שמואל אומר, שמלכותו לא נמשכה מפני שלא היה בה דופי ובשמו של רב, הקפדתו במצוות רמוזה גם בדברי הנער העמלקי אל דוד: “ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרֹ‏עו” שחכמים פרשו זאת כתפילין שביד ושבראש.

ביישנותו מתוארת מספר פעמים. במדרש ובפירוש רש”י על בסיס המדרש, מפורשת הקללה שהוא מקלל את בנו “בן נעות המרדות” – שכאשר היה צריך לחטוף את אשתו כמתואר בספר שופטים לאחר מעשה פילגש בגבעה שבני בנימין חטפו מבנות שילה, התבייש שאול ואחינועם העיזה פניה ורצה אחריו ו”חטפה” אותו.

רבי יוחנן מציין שמחלו לו על עוונותיו לאחר מותו ושהוא בעולם הבא במחיצתו של שמואל הנביא, על סמך הפסוק “מחר אתה עימי”. חכמים הביאו ראיה לדבריהם מהפסוק הקשה “ו ינתן- (יֻתַּן-) לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים, מִבָּניו, וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה, בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה” (שמ”ב, כ”א).