הטור שלי

הסרט “רוק בקסבה“, שזכה לאחרונה ב”פרס ברלין”, עוקב אחר חיילים צעירים בעזה של האינתיפאדה הראשונה ב-1989. לאחר שחברם נהרג ממכונת כביסה שהושלכה עליו אחד הגגות בעיר, הוצבו ארבעה חיילים לתצפת מגג של בניין מגורים כדי למנוע את הישנות המקרה ואולי גם לאתר את המפגעים. מיום ליום הופכת האינטראקציה שלהם עם דירי הרחוב למורכבת יותר והם, בעיקר גיבור הסרט תומר (יון תומרקין), מתדרדרים לכדי איבוד, אנושיותם, מצפונם ועוד מעט את שפיותם.

 

דומה שאין כמו מזיגה של מלחמה, צבא וכיבוש ישראלי כדי לעורר עניין ואפילו כדי לקבל מימון, כפי שהוכיחו סרטי מלחמת לבנון של העשור הקודם. “רוק בקסבה” הוא הסרט הישראלי הראשון שעוסק באינתיפאדה הראשונה והצלקות שהותירה, מנקודתם מבטם של החיילים שחוו אותה. על שום כך הוא, ללא ספק, ראוי לעמוד במרכזו של דיון ממצה ונרחב. בסרט מתואר המצב הבלתי אפשרי של חיילים הנשלחים לשמור על עצמם בתוך אוכלוסייה אזרחית עוינת. החיילים כבולים בהוראות נוקשות (גם אם מוצדקות) של פתיחה באש, הערבים מודעים לכך ומנצלים זאת עד תום. החיילים מונחים לשמור על צלם אנוש, גם על חשבון כוח ההרתעה ומהמקומיים לעומת זאת, נאבקים בהם ללא כל עכבה מוסרית. הם, המנועים מלהשיב להם באותה מידה (ובצדק), הופכים לקרבנותיה של אותה מלחמה.

“רוק בקסבה” מראה מצב מעגלי, אבסורדי, של אלימות משני הצדדים, שדומה ואין לו סוף. הסרט מוביל לתובנה שאלימות מצד אחד מובילה לאלימות מהצד השני וחוזר חלילה. זו מסקנה מוכרת ולא מחדשת, אבל ההצגה המאד ריאליסטית של הדברים, באמצעות הצילום, הדיאלוגים ויחסי הגומלין בין הדמויות, גורמת לכיווץ. בשרירים, בבטן. בלב.

“רוק בקסבה” מטשטש בין כובש ונכבש ומציג את מעגל הקסמים האכזרי של הכיבוש. האפקט מושג בעיקר על ידי דמותו של תומר, בתפקיד החייל הישראלי היפה, שמאבד את תמימותו בסמטאות המוות של האינתיפאדה. הסרט מזמין התייחסות מנקודת מבט פוליטית בעליל. הצפייה מעוררת בצופה תחושות קשות וקוראת לו להביע דעה.

יש כאן חומר נפיץ ואופציה לסרט רגיש ורב עצמה, דבר שלא צלח במקרה הזה. קודם כל, הבמאי יריב הורביץ, שזוהו סרט הביכורים שלו, דומה ולא תאמץ לשוות לסרט מעט אמינות. כזו שתיקח את הצופה למחוזות אחרים, שתסחוף אותו לחוש לרגע כי הוא חלק מן העלילה. ראשית כול, החיילים הסדירים נראים כבני שלושים ולא נעשה ניסיון לשוות להם מראה של בני 19-21. אפילו שערם הארוך לא קוצץ והם נראים כמילואימ’ניקים משלומפרים ולא כחיילים סדירים.

 

כמו מרבית הסרטים של העשורים האחרונים, הסרט מציג את הישראלי בכיעורו, הגם שהוא מואשם על ידי הביקורת משמאל באיזון ייתר. אמנם, אינני סבור שתפקיד הקולנוע לייצג את השלטון וגם לא את השקפת הרוב, נהפוך הוא. בניגוד ל“ג’נין ג’נין“, בה מסית הבמאי מוחמד בכרי את הקהל הערבי כנגד הכובש הישראלי ואינו מנסה לאתגר את הקהל שלו בחשיבה יתר מורכבת, תפקיד הקולנוע והאמנות בכלל הוא לאתגר את הצופה, לגרום לו בין הייתר, לראות את המציאות מזווית לא נוחה. במקרה דנן מנקודת מבטה של המשפחה הפלסטינית, זו האומללה, שחיילים מתנחלים על גגה, גם אם אחיינם רצח חייל. אבל האם לא הגיע הזמן להראות מציאות יותר מורכבת, כמו התוצאות ההרסניות של יציאה מעזה, כמו האמונה, גם אם שגויה שהישיבה בעזה שומרת על יישובי דרום הארץ? האם לא ראוי להראות את נקודת מבטם של החיילים, מרביתם אמיצים המתמודדים עם פרובוקציות שערביי עזה לא היו מעזים לעשות מול צבא מצרי, כובש אף הוא ובכל זאת מצליחים לשמור על צלם אנוש?

בדומה ל”לבנון” של שמוליק מעוז, חיילים מתוארים בסרט זה לא כאכזריים אלא כנלעגים. חייל שטוף זימה ומדבר רק על סקס (הנרי דוד), מפר את הוראת מפקדיו ורץ לבדו אחרי מבוקש. חייל אחר מאבד את עצביו ויורה לעבר נערים המתגרים בו, שנים שמפרים פקודה ויורדים לנגב חומוס, מפקד זוטר (יותם ישי) שמושם ללעג, רוקד רוק עם הרובה וחולם על מסיבות חשיש באמסטרדם… החיילים אינם מוצגים כרשעים אלא כעלובים. באחת הסצנות הגרוטסקיות הם מפקירים את החגורים שלהם וילד מבני המשפחה מאיים עליהם עם רימון רסס בעודו משחק בנצרתו. גרוע מכך, המ”פ (אנחל בונני), שדמותו נלעגת מכדי להיות אמינה. הייתי חייל ומפקד זוטר ביחידה קרבית, בסדיר ובמילואים ומעולם לא נתקלתי במשהו הדומה למ”פ מגודל השיער, היוצא בחברת גיבור הסרט להתרחץ בים של עזה, מכריז באוזניו ש”עזה על הזין” שלו, אחר כך  מכה את אותם חיילים שאכלו חומוס, מאיים על בעל המסעדה שלא יארח חיילים ובו זמנית מזמין אצלו קפה.

אפילו בסצנה הטובה ביותר בסרט, זו שבה תומר גורר עציר פלסטיני בבניין השב”כ, בחיפוש אחר האיש שלידיו הוא אמור למסור אותו ואגב כך מתדפק על דלת הקב”ן, הבמאי אינו מתאפק ונכשל בהגזמה. אפילו בסצנה הסוריאליסטית הזו, הממחישה לבדה את האבסורד והבלהה שבנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים, לא מסתפק הבמאי באסיר אזוק המתחנן על נפשו, בקב”נית אטומה ובחייל שהירוע מטלטל אותו בין אנושיות ואכזריות, אלא נסחף להגזמה וגודש את האירוע בדמותו של סגן אלוף הגוהר על פקידה בחולצה פתוחה לרווחה.

טוב עשה היוצר שהראה את חוסר התוחלת שבכיבוש. מה הרוויח מהגחכת החיילים?

הקולנוע האמריקאי התמודד למעלה מעשור עם מלחמה מיותרת בווייטנאם. הוא עבר טלטלה משיר הלל לאמריקה, בראשיתה של המלחמה, כפי שבאה לידי ביטוי ב“הכומתות הירוקות” בבימויו של ג’ון וויין, לביקורת עזה כנגד המלחמה ומוראותיה כפי שהראו “השיבה הביתה” של האל אשבי, בכיכובה של ג’יין פונדה, שהיתה מסמלי ההתנגדות למלחמה וב”אפוקליפסה עכשיו” של פרנסיס פורד קופולה. הביקורת המוצדקת לדעתי, שכוונה כנגד מחוללי המלחמה, הוטתה חיש קל לעבר החיילים שהפכו תוך מספר שנים מגיבורים למוקצים. לשק חבטות של התקשורת ובעקבותיה גם הציבוריות האמריקאית. עד שבא הסרט “חיילים היינו” (בבימויו של רנדל וולאס), בכיכובו של מל גיבסון והחזיר לחיילים את כבודם*. הוא לא עסק בכבודה של אמריקה ובמירוק חטאיה, אלא בגבורתם של החיילים והמפקדים. קיוויתי מאד שהגענו לשלב הזה, ש”רוק בקסבה” יעשה לדמות חיילי צה”ל את מה שמל גיבסון עשה לחיילי אמריקה. לצערי זה לא קרה. אולי עוד לא הגיע הזמן.

* הספר “חיילים היינו וצעירים”. תורגם לעברית על ידי ההיסטוריון יגאל אייל ויצא לאור בהוצאת ‘מערכות’

ראו גם, באתר זה: לבנון