קומנדנטה צ'ה גווארה

 

 

 

 

 

 

בפתח ספרו של ארנסטה גוורה (Erensto "Che" Guevara), "מלחמת גרילה", מצויים דברי הקדמה לחברו לנשק אמיליו סיינפואגוס (Cienfuegos), שנהרג בתאונת מטוס בשנת המהפכה הראשונה ובהם משולבת, כציטטה, אמרתו של דנטון, המאפיינת תנועות מהפכניות:  "העזה, העזה ויתר העזה".  אכן בתולדות חייו של גווארה מוגשמת תכונת אופי זו בשלמות.  גווארה התקומם מאז עמד על דעתו.  אשית כל כנגד חולשותיו הגופניות, נגד סביבתו הבורגנית, נגד כל מה שנראה בעיניו כעוול חברתי ואישי, נגד משטר הרודנות שבמולדתו ארגנטינה, נגד משטרי הניצול בכל אחת ממדינות אמריקה הלטינית נגד מוסכמות, נגד קפיאה על השמרים וגם נגד שגיאותיו שלו עצמו. תכונה זו היא שהביאה כנראה את בן המשפחה הארגנטינאית האמידה, אל ההכרה המהפכנית ואל ההוויה של המהפכן וגרמה לו להיקלע למהפכה הקובנית ולהיות בראשי המהפכנים.  תכונה זו היא שהביאה עליו, בין הגורמים החשובים האחרים, גם את העקירה והטלטול ממכורתו המהפכנית. 

ארנסטה היה נער חולה קצרת.  לימים הקצרת הקשתה עליו מאד את הפעילות הפיסית הקשה בהרי הסיירה מָאֶסְטְרָה (Sierra Maestra).  למרות זאת, הוא  לא נעדר מאף פעילות מהפכנית נועזת.  יתר על כן, היחידה שבפיקודו, "יחידת המתאבדים", קיבלה את המשימות הכבדות ביותר.  בשלב האחרון של הקרבות, הוטל עליה התפקיד לערוך את המסע הנועז בהרי הסיירה מאסטרה, עד לסנטה קלרה, מסע שהנחית את מכת המחץ המכרעת על משטרו של פולחנסיו בטיסטה (Batista).

 

 

ארנסטו גווארה נולד ברוסריו שבארגנטינה ב-14/06/1928, לסליה דה לה סרנה ולארנסטו גווארה לינץ'. בגיל שנתיים אובחנה אצלו אסטמה קשה, שלא תרפה ממנו כל ימי חייו ושנגד שלטונה המגביל ינהל מלחמה פרטית עקשנית.  בעקבות המחלה עקרו ההורים לעיירת נופש קטנה בצפון-מזרח ארגנטינה ומאוחר יותר, עם ארנסטו וארבעת אחיו, לקורדובה הסמוכה.  ההורים היו דעתנים, בעלי השקפות ליברליות ומזג סוער וניהלו אורח חיים בוהמי.  חייהם היו רצופי מריבות על רקע בגידות האב והסתיימו לבסוף בפרידה.  ארנסטו היה ונשאר קרוב יותר לאמו, שהיתה בעלת אישיות מוחצנת ואסרטיבית יותר מבעלה, מעמיקה ממנו מבחינה אינטלקטואלית והרבה פחות חרדה ממנו ביחס לבנה הבכור.  היא שימשה לו גם כמורה עד שהחל לפקוד את בית הספר באיחור של שנתיים – מחיר האסטמה.  על רקע זה צמח ילד פעלתן ופרוע שבדק את הגבולות ללא הרף.  הוא היה קורא ספרים נלהב,  שחקן רוגבי נועז, מורד במוסכמות, שלבושו והתנהגותו זיכו אותו בכינויים כמו "הזועם" או "המשוגע".  הוא היה רומנטיקן מהורהר, אוהב שירה, יפה תואר וחובב נשים מושבע. אחרי סיום התיכון עברה המשפחה לבואנוס איירס (1948). ידידי נעוריו סיפרו כי לאחר שסבל בייסורי הגסיסה של סבתו החליט לבחור במקצוע הרפואה.  בחופשות הרבה לטייל אל מחוץ לעיר. גולת הכותרת היתה מסע של 4000 ק"מ על גבי טוסטוס לצפון-מזרח ארגנטינה, שנמשך ששה שבועות (1950).

 

 

כעבור שנתיים ערך, בחברת חבר ילדות אלברטו גאנאדו, מסע גדול בן שמונה חודשים ברחבי הייבשת הדרום אמריקאית. העוני הרב שפגש הבהיר לו כי עליו לבחור בדרך המהפכה. (הוא עצמו כמה שנים מאוחר יותר, הביא כדוגמא כיצד פעם כשהיה צריך להימלט ונאלץ לבחור בין ארגז התחמושת לעזרה ראשונה, בחר בארגז התחמושת). ב-1953 סיים את הלימודים בהצטיינות. גווארה המשיך לשוטט ברחבי אמריקה הלטינית, גם אחרי הלימודים.  הוא יצא עם בחברת חבר ילדות אחר לסיור נוסף, אולי משום שהיה פעיל בחוגי מחתרת נגד פרון ונמלט מחשש שיגויס לצבאו. בשנת 1953 עבר לבוליביה, שהיתה בשנת המהפכה הראשונה שלה. משם עבר לפרו לזמן קצר ובדצמבר של אותה שנה הגיע לגווטאמלה.  באותם ימים היתה גווטאמלה מקלט לחוגי השמאל ביבשת תחת שלטונו המתקדם של חַ'קובו אַרְבָנז גוסמן, שהקדיש את מרצו לפתור בעיות חברתיות והנהיג רפורמה אגררית תוך פגיעה באינטרסים אמריקאיים. הוא נרתם במרץ לעבודה בכפר במסגרת הרפורמה האגררית. אולם שלטונו של ארבנז נפל ביולי 1954 בשל המהפכה המזוינת של קסטיליו ארמאס, שנעזר בשכירי חרב מזוינים ובתמיכת ה-C.I.A, ללא מאמצי התגוננות מיוחדים.  אין זה בטוח כלל  שדווקא כאן נולדה השנאה לארצות הברית, אך האירוע חיזק את ההכרה בכך שהדרך לסוציאליזם כרוכה במאבק של חיים ומוות עם המעצמה הקפיטליסטית.  גווארה התאכזב מרה מחוסר האונים של החוגים המתקדמים באמריקה הלטינית וגלה למכסיקו, אז כבר הגדיר את עצמו כמרקסיסט.  הוא נישא לאישה פרואנית, נולדה לו בת שכונתה "מאו" (ינואר 1956), אך לאחר שישה חודשים פורקו הנישואין.  

 

שם, ברגעי השפל של אמונתו, פגש את תנועת "ה-26 ביולי", שהביאה אותו לפסגת חייו עד כה ולביטוי מלוא יכולתו כמהפכן.  ארנסטה גווארה (שכונה בפיו חבריו הקובנים "צֶ'ה" על שום מוצאו הארגנטינאי), הצטרף אל תנועת ה-"26 ביולי" במכסיקו במחצית 1955, בראשית ההכנות למלחמת הגרילה, הווה אומר, בשלב השני להתפתחותה.  מכאן ועד יום היעלמו היה שלוב בה לבלי היפרד.  ארנסטו הצטרף כרופא לקבוצת הגולים שהתכוננה לפלוש לקובה ולהדיח את פולחנסיו בטיסטה. בנובמבר 1956 היה בן שמונים ושניים  הלוחמים, שהפליגו על סיפון ספינת גראנמה (Granma) ונחתה בקובה (דצמבר 1956). למרות שנפצע בהיתקלות עם כוח של בטיסטה, הצליח להימלט עם קבוצה קטנה ששרדה מכוח הפלישה, להרי הסיירה מאסטרה (Sierra Maestra). בשלב זה זנח צ'ה את הרפואה והתבלט כמנהיג גרילה מעולה.  במהלך שנתיים של לחימה התגלה צ'ה כלוחם נטול פחד (כשבמהלך הקרבות חש לפתע רצון עז לחיות העיר לעצמו כי אסור שהדבר יחזור). הוא התגלה כ איש משמעת אדוק שאינו חס על המפירים אותה, ומפקד מוכשר.  תכונות אלו הפכו אותו לדמות נערצת ונטולת יראה. ביולי 1957 הפך גווארה לקומנדנטה (Comandante) של הגדוד המורד השני. באוגוסט 1958 צ'ה וגדודו יצאו במסע האֶפי להרחיב את המהפכה למרכז קובה. באוקטובר תפשו את ה-Sierra Escamray, שם חברו לקבוצות מורדים נוספות. בדצמבר תפסו כמה ערים קטנות ולמעשה ביתרו את קובה לשניים.  הקרב של סנטה קלרה החל בדצמבר 1958, וביום המחרת הם יירט רכבת עמוסה בתגבורת חמושה ששלח בטיסטה.  ברגע שבירת פרובינציית Las Villas נפלה לידי המורדים, גלה בטיסטה וב-2 לינואר 1959 גווארה וברבודוס (Barbudos; מילולית: לוחמים מזוקנים) נוספים נכנסו להוואנה.  כשתפסה תנועת "ה-26 ביולי" את השלטון בינואר 1959, ניצב צ'ה לצד קסטרו, בצמרת המנהיגות של המשטר החדש.  בפברואר 1959 קיבל גווארה אזרחות קובנית.  מאז הצטרפותו של גווארה למהפכה פעלו הוא וקסטרו במשולב.  הוא העריץ את קסטרו בצורה בולטת, לפחות בשנים הראשונות, הכיר בו את תכונות המנהיג הכריזמטי והתאים את עצמו לעבודה עמו.  קסטרו רחש לו אמון רב והשניים נהגו לקיים שיחות ממושכות.  קשה להפריד בין תרומתו של קסטרו ותרומתו של גווארה למהפכה, במיוחד כשמרבית הדיונים הפנימיים בהנהגת המהפכה לא הובאו לידיעת הציבור.

 

כבר מלכתחילה היה גווארה ה"פוליטרוק" של היחידות הלוחמות.  הוא היה ממונה על תכניות ההשכלה וההדרכה של הלוחמים הצעירים והוותיקים ומתוקף תפקידו ארגן חוגי עיון בהם נדונו שאלות פוליטיות ותיאורטיות.  חוגים אלו לא היו מבוססים על גישה מרכסיסטית וספרות מרכסיסטית.  היא היתה נהוגה אך לא היתה בלעדית.  צ'ה היה נוהג לקרוא בפני החבורה מיצירות מיגל דה סרוונטס הספרדי, פאבלו נרודה הצ'ילני, רומולוס גלאגוס הוונצואלי או מרטין פיירו הארגנטיני.  מראשית צעדיו במהפכה בלט גווארה בביטויו התיאורטי ומאמריו, לאחר נאומי קסטרו, הם מקור חשוב להבנת המהפכה הקובנית. 

עם תפישת השלטון על ידי הכוחות המהפכנים נרתם גווארה לפעילות ענפה בהנהגת המדינה. השפעתו היתה רבה על מרבית ההחלטות שהובילו לרדיקליזציה של המהפכה. כגון החיסול הנמרץ של צבא בטיסטה וחבר קציניו.  גווארה עסק בהקמת שירות הביטחון הקובני ופיקח על הבאתם למשפט והוצאתם להורג של עשרות רבות מאנשי הדיקטטורה (כשחבר וותיק שבא לביקור הביע זעזוע מהמתרחש, התשובה היתה שבעסק הזה הברירה היא להרוג או להיהרג).  עוד באותה שנה התגרש צ'ה והתחתן עם אשתו השנייה, שאתה הביא לעולם ארבעה ילדים.  גווארה הוביל את העמידה על הגשמת עקרונות הרפורמה האגררית במאי 1959, למרות הלחץ של ארה"ב. גווארה תפש מקום מוביל ברפורמות הכלכליות של קובה ובאוקטובר 1959 עמד בראש המכון הלאומי שביצע את הרפורמה האגררית. 

בנובמבר 1959 קיבל ארנסטה גווארה את נשיאות הבנק הקובני הלאומי ולמרות היעדר כל הכשרה מקצועית הצליח בכוח התושייה והאינטלקט המבריק שהיה לו לחדור תוך זמן קצר למבוך של השאלות הפיננסיות של קובה.  היה זה מנהל בנק מוזר, עם כומתת חיילים שחורה ומדי צבא המורדים, שעל שטרות הכסף היה חותם בפשטות "צ'ה".  בתוקף תפקידו דאג גווארה להספקת האמצעים הכספיים לביצוע הצעדים הראשונים של הרפורמה האגררית.  הוא היה האחראי להגדלת אמצעי התשלום במחזור באותה תקופה וכנראה גם לראשית הידרדרותו של הפזו הקובני. כאשר התברר כי הידרדרות היחסים עם ארה"ב היא בלתי נמנעת, דאג להעביר את הרזרבות הכספיות של קובה מארה"ב לשוויץ.  הוא זירז את ניתוק הקשרים הכלכליים עם ארה"ב ולטוות את הקשרים עם ברה"מ.  וועדה של כלכלנים בראשותו הכינה בסוף 1959 רשימה של מצרכים חיוניים שיובאו עד אז מארה"ב ולחפש מקורות אלטרנטיביים, בעיקר בגוש המזרחי.  כמנהל הבנק הלאומי מילא תפקיד מכריע בלחץ על חברות הנפט בעלות בתי הזיקוק לזקק את הנפט הגולמי הסובייטי, שבעקבותיו התפתחה המערכת הכלכלית הסוערת בין קובה וארה"ב והביאה תוך זמן קצר להלאמת כל הרכוש האמריקאי בקובה.  בשלב הבא של המהפכה הקובנית, נטל צ'ה לידו תפקיד אחר – משרד התעשייה ואחז בו עד היעלמו מן הזירה הפוליטית.  הדבר נבע מתפישתו שלאחר שהרפורמה האגררית מתקדמת בקצב משביע רצון, אפשר להתפנות אל התעשייה.  גווארה ערך כמה מסעות לאירופה, אסיה ואפריקה, חתם על הסכמי סחר וקידם את האינטרסים הקובנים.  הוא היה מהיוזמים הראשונים למגע ישיר עם ברה"מ ועמד במרכז המו"מ על העסקה המסחרית הראשונה שנחתמה על ידי שר החוץ הסובייטי מיקויאן, בביקורו בקובה במארס 1960.  בהשראתו וביזמתו החלו לתכנן תכניות יומרניות להקים בקובה תעשייה ענפה שתבטל את המבנה הכלכלי המעוות, פרי מורשת המשטר הישן ותתאים את הכלכלה הקובנית לחלוקת עבודה סוציאליסטית בין לאומית. הוא העלה תכנית גרנדיוזית לפיתוח תעשייתי שבמרכזה אוריינטציה לפיתוח ארבעה שטחים:

    1. תעשייה מטלורגית שתנצל את מחצבי קובה ותניח יסוד לתעשייה כבדה.

    2. ספנות לניצול שפע הדגה וככלי תחבורה לקשירת קשר עם העולם הידידותי. 

    3. אלקטרוניקה ברוח הזמן.

    4. תעשייה כימית לניצול מוצרי הלוואי של מפעלי זיקוק הסוכר. 

לא עברה שנה מאז החל מכהן בתפקידו, והוא עצמו עמד על ליקויי התכניות היומרניות ומתח עליהן ביקורת קטלנית. אוהדיו ויריביו ציינו כי צ'ה הוא אחדות הניגודים ומוחו החריף עומד בסתירה כמעט למזגו הסוער.  הוא מיהר להחליט החלטות רבות תנופה; מרביתן פרי "אידיאה פיקס" והיטיב לנתח את חולשותיהן.

 

תרומתו התיאורטית הראשונה של גווארה באה לידי ביטוי בספרו "מלחמת גרילה". לספר יש מטרה מוצהרת:  להפיץ את דבר המהפכה בכול מדינות אמריקה הלטינית ולשמש מדריך עיוני ושימושי לתנועות מחתרת הלוחמות לשינוי המשטר המדיני והסוציאלי.  על פי הנחות אלו, ניצחון המהפכה בקובה, מפריך תיאוריות מיושנות על הדרכים למהפכה ביבשת. 

 

• כוחות עממיים יכולים לנצח במלחמה נגד צבא סדיר.  גרעין ("פוקו" – Foco) קטן של לוחמי גרילה הפועל באזורים הכפריים יכול להכריע את צבא המדינה.
•  אין הכרח להמתין עד שיתקיימו כל התנאים ההכרחיים לפרוץ המהפכה. המוקד המהפכני יכול ליצור אותם.
• ביבשת אמריקה התת מפותחת, האזורים הכפריים הינם זירת המערכה הבסיסית למאבק במזוין.

 

תפישה זו של היחסים בין "החלוץ הלוחם" ובין המחנה העממי הובילה אותו למסקנה חשובה אחרת: היקפו המצומצם של הכוח הלוחם.  בהימצא "תנאים אובייקטיביים" נוחים ובתנאים של אהדת הסביבה הכפרית, יספיקו גרעינים של שלושים – ארבעים איש ליצירת מוקד מהפכני.  משמעותה של תיאוריה זאת:  בכל מקום באמריקה הלטינית יכולה להיווצר מהפכה.  ניתוח המציאות מראה כי קיימים בה תנאים אובייקטיביים, היינו עוני, פיגור כלכלי מול התעשרות האליטה, ניצול הכלכלה על ידי אינטרסים זרים, ממשלות שאינן מייצגות את ההמונים. בעקרונות אלה היתה סטייה מהמרקסיזם-לניניזם נוסח ברה"מ, שלפיו אמורה המהפכה להתרחש רק לאחר הבשלת התנאים האובייקטיביים, והפרולטריון העירוני – בהדרכת המפלגה – הוא שיחולל אותה בהמוניו. בזמן שהמעצמה הסובייטית בחרה לחיות בדו קיום בשלום על הקפיטליזם, והמפלגות הקומוניסטיות הקשורות אליה באמריקה הלטינית בחרו לפעול מתוך המערכת הפוליטית, אימצה קובה דווקא את הנוסחה הגוואריסטית, שקראה להרס המשטרים הקיימים בכול רחבי האזור, באמצעים אלימים ומייד. יש לציין כי המפלגות הקומוניסטיות בייבשת הסתייגו מהאפשרות להחיל את המהפכה הקובנית בכל מקום. כבר ב-1961 פרסם צ'ה מאמר בשם:  "קובה יוצאת דופן מבחינה היסטורית, או חלוץ המהפכה האנטי קולוניאלית?" הוא אמנם הודה כי בקובה ישנם כמה מאפיינים ייחודיים:

א. מנהיגותו הכריזמטית, יוצאת הדופן  של קסטרו, שהיה לה תפקיד מפתח במהפכה בקובה.       

ב. ההפתעה שהופתעו מנהיגי ארה"ב וחוסר התושייה שגילו.

ג. האיכרות הקובנית, שמרביתה פועלים במטעי הסוכר ובגלל מיעוט חקלאים זעירים נוחה יותר לעבור למשק סוציאליסטי. 

תיאוריית הפוקו (Foco), שצ'ה העלה על הכתב ב-1960, בספרון "מלחמת גרילה", זכתה אחר כך לפיתוחים ולעיבודים נוספים שלו ושל האינטלקטואל הצרפתי רֶז'יס דֶברֶה שסייע להפצתה בקמפוסים הגועשים מתרבות ה"אנטי" של שנות ה-60. 

צ'ה דגל בגרילה לא רק כאמצעי היעיל ביותר להשגת מהפיכה חברתית ושלטון קומוניסטי, אל ראה בה כור המצרף האישי המעשיר את מידותיו האנושיות של המהפכן.  חלק בלתי נפרד מהתהליך המהפכני הוא צמיחתו של מושג "האדם החדש". מושג שזכה לתהודה בחוגי השמאל החדש של אותה תקופה.  "האדם החדש" של צ'ה ניחן בגישה הרואית לחיים, שאת מאפייניה כבר אפשר היה לזהות, לטענתו, אצל לוחמי הגרילה הקובניים.  אדם זה אינו פועל בכוח תמריצים חומריים, אלא מתוך מחויבות מוחלטת ואהבה לחברה, והוא עתיד לגאול את האנושות מהאינדוודואליזם האגואיסטי, הניצול והניכור של הקפיטליזם. מרכיבים מהאסטרטגיה ומהטקטיקה של גווארה אומצו באופנים שונים על ידי ארגוני מחתרת בכמה יבשות, במיוחד באמריקה הלטינית. צ'ה וה"פוקואיזם" (Focoismo)  שיחקו תפקיד מרכזי בהופעתן של תנועות הגרילה השונות שקמו באזור – וכמעט תמיד גם נפלו – במהלך שנות השישים והשבעים. החוקרים לוומן (Loveman)   ודייויס (Davies) מאוניברסיטת לינקולן טוענים כי מדיניות החוץ של ארה"ב באמריקה הלטינית, ברבע המאה שלאחר המהפכה הקובנית, התמצתה "בהבסת האיום, המורשת, האגדה, של ארנסטו צ'ה גווארה", המארטיר החשוב ביותר של המאבק המהפכני בייבשת במאה ה-20". 

גווארה היה משוכנע שהדרך היחידה להילחם בעוני היא דרך מהפיכה כוללת באמריקה הלטינית. פידל קסטרו הציג מדיניות שונה שגובשה בעיקר מפגישתו עם חרושצ'וב במוסקבה במאי 1963.  בתום הפגישה נתפרסמה במוסקבה הצהרה קובנית-סובייטית המצדדת בגישה החרושצ'ובית של פתרון סכסוכים בדרכי שלום. בראיון לעיתונאים זרים ב-1964 חזר ואמר צ'ה גווארה כי "המאבק המזוין הוא הצורה היחידה בה המונים יכולים לבטא את רצונם הפוליטי בתנאי אמריקה הלטינית". באותה שנה התראיין קסטרו וטען כי קיימות כמה דרכים למהפכה, ובמקרה של צ'ילה הדרך הקונסטיטוציונית היא הנכונה. ניסוח מתון יותר ופחות פסקני.  אין אלו הבדלים סמנטיים גרידא. הם מצביעים על המאבק הפנימי שהתרחש בצמרת המפלגה בין הקוו שייצג קסטרו לבין הקוו שייצג גווארה.

צ'ה גווארה ניהל גם פולמוסים כלכליים. בשעה שנתברר הפער הגדול בין התכניות היומרניות, פרי "הפאתוס המהפכני" ובין ההגשמה במציאות המסובכת של קובה, הקדיש גווארה מאמץ אינטלקטואלי רב להסביר את הקשיים, לעתים באירוניה עצמית ובסרקזם.  פעם, בהרצאה שנשא הכריז כי ימנה כמה משגיאות הכלכלה הקובנית, משום שלמנות את כולן יזדקק לעשרה ימים… צ'ה לא חדל להציע פתרונות. הוא טען שאחת הטעויות היסודיות הוא התכניות להקים תעשיות לייצור תחליפים למוצרים שקובה נהגה לייבא, מבלי לשים לב שקובה נעדרת את חומרי הגלם לייצור אותם מוצרים.  התוצאה היתה שקובה החליפה את התלות ביבוא חומרי גלם בתלות בייבוא מוצרים מוגמרים.  מאוחר יותר טען שמקור הטעויות הכלכליות הוא בניסיונם של הקובנים לעשות שני דברים סותרים: מחד, להעתיק באופן מפורט ומכני את השיטות הכלכליות והארגוניות של מדינות הגוש הסובייטי ומאידך, להמשיך להחליט החלטות ספונטניות ברוח מהפכנית בשאלות כלכליות, בהיעדר ניתוח כלכלי מעמיק, וללא שימוש באמצעי מחקר כלכלי, וללא שקידה על סטטיסטיקות מעמיקות וכד'.  כדוגמא הביא את התכנית הגרנדיוזית משנת 1961, שבהן נקבעה באופן שרירותי המגמה להגדיל את התוצר הלאומי הכולל ב-15% במשך שנתיים.  משימה גדולה מדי גם עבור מדינות מפותחות. 

גווארה ניהל פולמוס גלוי ונוקב עם הכלכלן הצרפתי השמאלי שארל בטלהיים, שהוזמן לקובה לייעץ בשאלות כלכליות.  בטלהיים מתח ביקורת על האופן המהיר בו הלאימה קובה את כל ענפי הייצור והשירות וטען להדרגתיות בשם החוקים הכלכליים של התפתחות כוחות הייצור במשק הסוציאליסטי.  גווארה לא קיבל את הביקורת שממנה השתמעה, לדעתו, ההנחה כי יש גבול למטרות שהמהפכה יכולה להציב לעצמה. והגבול הוא מצב כוחות הייצור של קובה. להערכתו, טענה זאת מופרכת, באשר קובה הינה חלק של מחנה סוציאליסטי והיא נעזרת בו ועל כן יש לדבר על מצב כוחות הייצור בהיקף כללי של המחנה הסוציאליסטי ולא בהיקף המצומצם של קובה.  צ'ה טען בוויכוח זה כי בתנאי קובה אפשר לומר, כי רמת ההכרה הסוציאליסטית תתנה את התפתחותם של כוחות הייצור ולא להפך (כטענת בטלהיים).  בעמדה זו אפשר לראות את תמצית הגישה הגוואריסטית במהפכה הקובנית. זו הגישה המאמינה כי ההכרה והרצון המהפכניים מסוגלים להתמודד עם מכשולים אובייקטיביים ולהכניעם.  בפגישה של גווארה עם טיטו בלטה בייתר עוז משנתו הייחודית.  בעוד שטיטו נקט בעמדה קיצונית, עוד מול סטלין, כשטען שעל כל מדינה קומוניסטית לגבש את הדרך הייחודית שלה לסוציאליזם, הטיף גווארה לעמדה קיצונית קוטבית, היינו, יש דרך אחת נכונה לכל המדינות הסוציאליסטיות, מבלי להתחשב בשונות שבין האנשים והתנאים.  הציר המרכזי למאבקיו של גווארה בשאלות הכלכליות היתה עמדתו העקרונית בדבר עדיפות התמריץ המוסרי על פני התמריץ החומרי בקידום הייצור.  עוד ב-1963 השיב לעיתונאי הצרפתי ז'ק דניאל" "עדיפות התמריץ ההכרתי-מוסרי, זו שאלה דוקטרינרית עבורי.  סוציאליזםכלכלי, ללא מוסר קומוניסטי, איננו מעניין אותי".  גישה זו היתה חלק מהמערכה התיאורטית-כלכלית שניהל גווארה מול הגישות החדשות שהחלו לרווח בברה"מ, בהשפעת הכלכלן ליברמן.  הוא התווכח עם גישות אלו מעל דפי הביטאון הכלכלי של מיניסטריון התעשייה.  גווארה הוכיח את גישתו בכך, שבעת משבר הטילים, כאשר היה גיוס המוני שגזל את מחצית כוח העבודה, הייצור לא ירד. כמו כן ניהל גווארה "מסע צלב" בדבר חשיבותו של תכנון מרכזי בכלכלה.  הוא טען שהתהליך יוביל לכך שהחלטות של מנהלי מפעלים תהיינה מעוטות חשיבות ואת ההחלטות יקבלו במוסדות מרכזיים.  רק המוסדות הפוליטיים יקבעו את צורות הייצור הנחוצות למדינה.  נסיגה מעמדה עקרונית זו היתה לדעתו בגידה בטוהר המהפכה. באחד מנאומיו האחרונים, התבטא גווארה בחריפות בנקודה זו ואמר כי אם את התחרות הקפיטליסטית אפשר להשוות ל"מלחמת חיות" הרי השיטה של רווחיות המפעלים והחזרת האלמנטים של התחרות במשטר הסוציאליסטי תיצור מצב של "מלחמת חיות בכלוב". 

חוט השני העובר לאורך כל השקפותיו של צ'ה גווארה היא גישתו העקרונית והעקבית של מהפכן בלתי מתפשר. גישתו התקשרה עם עמדותיו בדבר תפוצתה של "הדרך הקובנית" למהפכה באמריקה הלטינית ועם עמדותיו בשאלות המאבק העולמי על תמורות במשטרי המדינות הקפיטליסטיות ובמדינות המתפתחות. השקפת עולם זו שבאה לידי ביטוי קונקרטי בשורה ארוכה של פעולות במהפכה הקובנית הפכה אותו למקורב יותר לגישה ה"סינית" בוויכוח שהתנהל בעולם הקומוניסטי.  

עד 1964 לא ביטא את עמדתו באופן מוצהר, בגלל אחריותו כשר בממשלה הקובנית.  קובה, כידוע, הקפידה לקיים נייטרליות בוויכוח זה.  אך ככל שהתברר, כי קובה מתייצבת במחנה של ברה"מ בוויכוח העולמי, כן הלך והתרופף רסן האחריות שהטיל על עצמו גווארה, עד כי שולח לחלוטין כמעט בסיורו האחרון בין דצמבר 1964 לפברואר 1965.  סיור זה, שנפתח בהשתתפות בעצרת האו"ם, נמשך בביקור באלג'יר, קהיר, מערב אפריקה והסתיים בביקור ממושך בסין העממית.  צ'ה גינה בחריפות כל צורה של אימפריאליזם ונאו־קולוניאליזם והתקיף את מדיניות החוץ של ארה"ב באפריקה ובאסיה ובמיוחד באמריקה הלטינית.  מראשיתו בלטו בו הצהרות יוצאות דופן בחריפותן.  בנאום שנשא גווארה בעצרת האו"ם, תקף בחריפות את ארה"ב וכוחות אימפריאליסטיים נוספים, כולל ישראל.  היתה זו ההתקפה החריפה ביותר על ישראל מפי נציג קובני והיתה עשויה במתכונת שהופצה בשופרות התעמולה של סין העממית.  יש לציין, כי בניגוד להצהרות דומות מפי מנהיגים קובנים אחרים, לא באה בעקבותיהן כל התנצלות. בנאומיו בלטה ביקורת מפתיעה על ברה"מ וארצות מזרח אירופה, על שהן מסייעות בעקיפין לניצול האימפריאליסטי במכרן את תוצרתן לארצות מתפתחות על בסיס מסחרי עסקי.  הצהרות חריפות השמיע גם במערב אפריקה ובסין.

מיד עם שובו מסיורו זה, נועד גווארה ביחידות עם קסטרו וזמן קצר לאחר מכן נעלם מהזירה הפוליטית בקובה. העלמו היתה פתאומית.  מאז רווחו שמועות שונות בקובה ובעולם, כשהקיצונית שבהן היתה כי קסטרו רצח את גווארה.  ב-5 באוקטובר 1965 נערכה עצרת חגיגית לרגל הגדרת "מפלגת המהפכה הקובנית" כמפלגה קומוניסטית. בעצרת קראו בציבור את מכתבו של גווארה לקסטרו.  מכתב שלא נשא תאריך אך נמסר שהגיע לידי קסטרו באפריל של אותה שנה. המכתב כתוב בצורה אישית ופיוטית, והוא תעודה אנושית רוויית רגשות.  צ'ה הזכיר לקסטרו את שעות פגישתם הראשונה ואת חוויותיהם בטרם צאתם לדרך המהפכה שהיתה עבורו פסגת חייו.  הוא אומר שם: "צר לי על כי השלמתי את חלקי בחובה שקשרתני למהפכה הקובנית בארצה ואני נפרד בזה ממך, מהחברים ומעמך, שהינו מעתה גם עמי".  להלן, לאחר שהוא מצהיר על הסתלקותו מתפקידיו וויתור על כל זכויותיו וחובותיו כאזרח קובני הוא אומר:  "אין שום דבר רשמי הקושר אותי לקובה, זולתי קשרים מסוג אחר, אותם אין לנתק".  לאחר שהודה לקסטרו הוא ממשיך בפסקה המרכזית של מכתבו:  "ארצות אחרות בעולם זקוקות למאמצי הצנועים. אני יכול לעשות את אשר נבצר ממך, בגלל אחריותך להנהגתה של קובה.  הגיעה השעה שניפרד.  בשטחי המערכה החדשים אשא את האמונה שהחדרת בי ואגשים את היקרה בכול החובות – להילחם באימפריאליזם בכל אתר ואתר".  בסוף מכתבו הוא מציין כי משאיר בקובה את אשתו וילדיו ללא כל בסיב חומרי ואין בלבו דאגה כי הוא בטוח שהמדינה הקובנית תדאג להם.  בכל עת קריאת המכתב ישבה אשתו סמוך לדוכן הנואמים.  העיתונות הקובנית הבליטה את תמונתה במקום מרכזי, מקביל לזה של קסטרו, דבר המעיד על היחס החם כלפיה.

פרסום המכתב לווה במאמרי מערכת רבים כמו זה של "א מונדו", שהיה מקובל כיומון לא פוליטי שהכריז: "ארנסטו גווארה ממשיך ללכת עמנו. למרות היעדרו הפיסי. גווארה, כמקסימו גומז המקסיקני, גיבור המלחמה לשחרור מעול ספרד יזכה ברגשות תודה ואהבה של העם הקובני.  ארנסטו גווארה הוא הלוחם הפרטיזן הבלתי נלאה. כשם שהיתה לנו הזכות להשתמש בפועלו ובכשרונו בשעתו, כך מגיעה זכות זו לעמים אחרים, הנזקקים לו עתה יותר מאתנו". 

פרידתו של גווארה מהמהפכה הקובנית, הגם שנשמרה בה החברות, היתה על יסוד חילוקי דעות בעניינים בעלי חשיבות מכרעת לקובה בשאלות פנימיות ובין לאומיות. בפרידה זו יש להעיד כי המהפכה הקובנית בתוקף נסיבות פוליטיות וכלכליות, נכנסה לשלב שבו לא היה מקום בהנהגתה למהפכנותו הבלתי נלאית של צ'ה גווארה. 

באותה שנה (1965) יצא גווארה בראש קבוצת חיילים קובניים לקונגו, במטרה לסייע למורדים המקומיים במאבקם נגד הממשלה, שנתמכה על ידי בלגיה וארצות הברית. תיאורית ה"פוקו" היתה עכשיו לבין לאומית, והמאבק הלטינו-אמריקאי היה למלחמה חסרת גבולות הגד "האויב הגדול של המין האנושי – ארצות הברית של אמריקה". המשלחת לקונגו, שממש נכפתה על האפריקאים, נחלה כישלון חרוץ.  בדצמבר 1965 שב לקובה כדי להכין תנופת גרילה שתהפוך את האנדים כולם למעוז כגון הסיירה מאסטרה.  לאחר פרידה מפידל וחבריו במסיבת אסאדו קודרת, יצא לבוליביה (בנובמבר 1966), כשהוא מחופש ואפילו ילדיו אינם מזהים אותו.  צ'ה הגיע בסתר לדרום-מזרח בוליביה, כדי לארגן בחשאי תנועות גרילה.  לאחר שטמן מארב מוצלח לפלוגה בוליביינית במארס 1967, קרא ל"שתים, שלוש, הרבה וייטנאם".  הדבר עורר את ארה"ב,  ששלחה במהירות יועצים צבאיים לבוליביה.  תוך זמן קצר הגיעו כוחות בוליביינים גדולים לאזור בו פעלו צ'ה ואנשיו.  לאחר למעלה מחצי שנה של לחימה וניסיונות התחמקות מהכיתור ההדרגתי של הצבא, נשבה צ'ה ב-8 באוקטובר 1967. לאחר התייעצות עם מפקדי צבא בלא פאז ובוושינגטון, הוא נורה על ידי סמל בוליבייני, בנוכחותו של יועץ אמריקאי.  

בארצות רבות נערכו הפגנות נגד המתתו (רציחתו) ואף אישים שלא הזדהו עם האידיאולוגיה שלו, הביעו הערכה רבה לאישיותו ולרוח ההקרבה שפיעמה בו.  על מעמדו של צ'ה בעת הוצאתו להורג יעיד טיפולם של אנשי הצבא הבוליבייני בגופה.  תחילה הזריקו לתוכה חומרים משמרים, אחר כך הצטלמו לצידה, כשהם מציגים לראווה את שללם ולבסוף קצצו את זרועותיה כדי לשמר את טביעות האצבע של הניצוד.  מקום הקבורה הוסתר.  יעברו עוד 30 שנה עד שהגופה תתגלה על ידי צוות חיפושים ארגנטינאי וקובני., אך תמונת פניו החוורות, שהן עוטות זקן ושיער פרוע וגופו הרזה המוטל עירום למחצה על האלונקה, הופיעה ברחבי העולם ורק העצימה את דמותו.  

מות הקדושים המוקדם העניק לו קיום בולט וממושך שספק אם היה זוכה לו אחרת.  כתב ה'גארדיין' הבריטי, קבע בדיווחו מזירת האירוע, כי צ'ה "עתיד להיכנס להיסטוריה כדמות הבולטת ביותר בתולדות אמריקה הלטינית מאז המשחרר הגדול של תחילת המאה ה-20, סימון בוליבר, וכי "אגדות ייטוו סביב שמו". ואכן, ימים מעטים לאחר מכן, בהוונה, התכנסו קרוב למיליון איש לטקס האשכבה, ושמעו את נשיאם, פידל קסטרו, מעלה את דרגת חברם לדרך לדרגת אדם שהקדים את זמנו, ושדרך חייו, מחשבתו ומעשיו היו ללא רבב.  בכיר משוררי האומה, ניקולאס גיין (Guien), כתב: "גם אם נפלת/  לא הועם אורך/ על סוס של אש/ נישאת דמותך הלוחמת/ בינות לרוח וענני הסיירה/.  גם אם הושתקת לא נדם קולך.. וגם אם שרפוך/ אם הטמינוך באדמה/ אם העלימוך בבתי קברות, ביערות, ברמות קפואות/ דבר לא יעצור בעדנו לשוב ולהתראות / צ'ה קומאנדנטה/חבר …

אתה נמצא בכל מקום. באינדיאני/ העשוי חלום ונחושת ובשָחור/ המורד בהמון מבעבע/ ובפועל הנפט והחנקה/ ובעזובה הנוראה/ של מטעי הבננות, ובפמפה העצומה של העורות/ ובסוכר ובמלח ובעצי הקפה/ אתה פסל נע של דמך כשרצחו אותך/ חי כפי שלא רצו בך/ צ'ה קומנדנטה/ חבר …. חכה. הנה אנחנו עוזבים איתך. אנחנו רוצים/ למות כדי לחיות כפי שמת אתה/ כדי לחיות כפי שאתה חי… קובה, שב-1968 בחרה ליישר קו עם הסובייטים ולסגת מהאסטרטגיה של המהפכה המזוינת, בחרה דווקא אז להנציח את לוחם הגרילה ההרואי במלים ובכרזות.  הרטוריקה והאיקונוגרפיה שזרמו מהאי לכל עבר, תרמו בוודאי להנצחתו של גווארה בדמיון הבינלאומי, כסמל האדם החדש שהוא בעצמו שרטט.  ז'אן פול סארטר קרא לו אז "האדם השלם ביותר של תקופתנו".  דעותיו, לחימתו למען החלשים והנדכאים ופרשת חייו המיוחדת הפכוהו לדמות נערצת על נוער המחאה של שנות ה-60.  

ניתן לומר באירוניה שצ'ה גווארה נרצח בדיוק בזמן כדי להוות מת-חי באירועים הסוערים של 1968.  תמונותיו נפוצו בכל העולם והוא נעשה סמל מיתולוגי למהפכנות.  דמותו כיכבה בשלטים שנישאו על ידי סטודנטים מפגינים בטוקיו ובפאריז ובמקומות רבים נשמעה הקריאה:  שתים, שלוש, הרבה וייטנאם".  לקראת סוף שנות ה-70, עם דעיכת תרבות הנגד וחיסולן של מרבית תנועות הגרילה באמריקה הלטינית על ידי המשטרים הצבאיים, פחתה גם נוכחותו של הלוחם המזוקן בכומתה השחורה.  אך כיום ניתן לקבוע בבירור שהוא חזר.  ב-1997 הוחזרו עצמותיו לקובה והוא נקבר בסנטה קלרה.  מאז דומה והוא אכן נמצא "בכל מקום".  החל מזרועו הימנית של דייגו ארמאנדו מאראדונה, דרך קירות בעזה, חולצות טי בתל אביב, צעיפיהם האדומים של המורדים הזאפאטיסטים בחבל צ'יאפס שבמכסיקו, מזכרות תיירים מקובה האופנתית, וכלה בכרזות של הכנסייה האנגליקנית לקראת חג הפסחא, שעליהן הודפס קלסתרו המוכר, עטור זר של קוצים.  למרות שבכל הדוגמאות הללו נותרה בדמותו יותר משמץ של התרסה והתנגדות, הרי שהמיש-מש הסימבולי נטרל את דמותו של מי שהיה בחייו אויב מר של הבורגנות והאימפריאליזם האמריקאי מכל מטען מהפכני.  כמה אירוני הוא שדיוקנו של האדם האנטי בורגני ביותר נמכר על חולצות שמכיריהן נקובים בדולרים אמריקאים.  יש יסוד לטענות המושמעות משמאל, כי תכונות כמו מרדנות, אומץ לב והקרבה, שנקשרו בגווארה, אינן תחליף לאידיאולוגיה.  דומה כי הלוחם מר הנפש הפך להיות מעיין "צ'ה לייט", זמין לכל צרכן.  בכל זאת, צ'ה הוא המודל של לוחם הגרילה המוכן להתמודד עם הכוחות החזקים ביותר של האימפריאליזם מבלי לחשוב על בריאותו, ביטחונו האישי או על רווח כלשהו.  הוא ויתר על עמדת כוח מובטחת וביטא את הסולידריות שלו עם המדוכאים ברחבי העולם.  על חייו ופעולותיו נתחברו ספרים, מחזות ומאמרים רבים ודמותו נתנה השראה ליצירות אומנות. כתביו המפורסמים הם: מדריך למלחמת גרילה, הסוציאליזם והאדם בקובה (El Socialismo Y el hombre en Cuba) וזיכרונות של המלחמה המהפכנית (Pasajes de la guerra revolucionaria), שתורגמו גם לאנגלית. 

 

עם פרסום הספר "צ'ה גווארה, חייו של מהפכן" , נשאלת שוב ושוב השאלה: "אילו גווארה היה חי, מה בדיוק היה עושה…?" האם הוא בכלל היה משרת בצבא? האם גווארה היה מקים ארגונים של מובטלים? כמובן שצ'ה לא היה גם מסתפק בחתימה על מנשר זה או אחר והיה משתדל לקדם את רעיונותיו בדרך פעילה יותר (הרי הוא שב ואמר אין ספור פעמים ש"תפקידו של מהפכן הוא לחולל את המהפכה"!).

בעת כתיבת שורות אלה (1980) ארנסטו גווארה, המכונה "צ'ה" או "צ'ה גווארה", אמור היה להיות קשיש בן שמונים.  הגמלאי גווארה.  אך צ'ה מת (ליתר דיוק: נרצח) עוד בטרם חגג את יום הולדתו הארבעים.  גווארה כדברי השיר, נשאר "צעיר לנצח". האם הגמלאי גווארה היה נותר אליל הנוער בימינו? האם צ'ה הקשיש היה נפגש עם צעירים, עיתונאים וחוקרים ומספר להם בנימה נוסטלגית על קרבות קובה, קונגו או בוליביה? האם השר לשעבר, ד"ר ארנסטו גווארה, היה מפנה מזמנו המועט כדי שסוף-סוף היסטוריון צעיר יכתוב את הביוגרפיה שלו? איננו יודעים מה היה עושה צ'ה גווארה אילו היה נותר בחיים, לאחר נפילתו בשבי בבוליביה.  מה שברור הוא, שגווארה האיש, המהפכן והאגדה מוסיפים לאכלס את דמיונם של מיליוני צעירים ברחבי העולם וגם בישראל.

ולראיה: גווארה מת כשלושים שנה לפני שהאינטרנט נעשה זמין וידוע למאות מיליוני גולשים ברחבי העולם.  כל המחפש מידע אודות גווארה ברשת נתקל בכמעט 200 אלף פריטי מידע, כולל אלפי אתרים המוקדשים למורשתו, ספריו וגם כאלה המשמיצים אותו.  לא רע עבור דמות פוליטית מן העולם השלישי שהלך לעולמו לפני שנות דור.

 

לא ניתן להבין את צ'ה גווארה – אלא על רקע זמנו ומקום פעילותו: העולם השלישי במובן הרחב ובפרט אמריקה הלטינית.  גווארה הוא תוצר מובהק של זמנו. אבל זמנו לא תם. כך למשל נישאל אוהד "הפועל" אלמוני במשחק של קבוצתו באיצטדיון על שם טדי בירושלים, מדוע הוא מחזיק בידו דגל אדום עם דמותו של גווארה  ודגל אדום, זהו כידוע צבעה של "הפועל".  האוהד לא ידע בדיוק להסביר מדוע האדום הוא הצבע של "הפועל" ומה בדיוק עושה הבן אדם (הלוליין?) בין הפטיש למגל ההפוכים – הסמל של "הפועל". גם הצירוף דגל אדום, פטיש ומגל (אגב, צירוף שלא היה זר לגווארה) לא הותיר באוהד האלמוני רושם או רמז, ולו רמז דק אחד, על ראשית דרכה של הקבוצה. אבל לגבי גווארה התשובה היתה אחרת:  "צ'ה זה הוא גבר, הוא גבר שבגברים. הוא היה מהפכן. הוא היה כמו רובין הוד אבל בדרום אמריקה".

תיכוניסט תושב יבנה, שהצלמית המפורסמת של גווארה התנוססה בגאווה על דש מעילו, השיב לשאלת עיתונאי כי "גווארה היה מהפכן ארגנטינאי שנלחם בקובה ומת בבוליביה. הוא היה גם מהפכן וגם סוציאליסט גדול",  צעירה (סטודנטית?) משפרעם, שלבשה חולצה עליה מתנוסס דיוקנו של גווארה סיפרה לעיתונאי, שקראה שתי ביוגרפיות של גווארה ואסופת מאמרים פרי-עטו שפורסמו בשנות ה-80 בשפה הערבית. לאותה צעירה היה מזל גדול.  כי במרוצת עשרות השנים האחרונות פורסמו מספר רב של ספרים העוסקים בצ'ה גווארה, במעשיו ובדעותיו. חלקם תורגמו לערבית.  לא כך המצב בשפה העברית.  כי פרט לספר אחד:  יומן מסע, שכתב גוווארה הצעיר בטרם היה ל"צ'ה" (ושפורסם בהוצאת "חרגול") ולאסופת מאמרים על לוחמת הגרילה שנכתבו על ידי גווארה לאחר המהפכה הקובנית, בתחילת שנות ה-60 ושפורסמה בהוצאת משרד הביטחון, אין בנמצא ספר בשפה העברית העוסק בחייו ופועלו של צ'ה גווארה.  הביוגרפיה שפורסמה על ידי באחרונה (בהוצאת "רסלינג") היא הראשונה.   כך שעד לחודשים האחרונים גווארה בישראל הוא לא יותר מאגדה.  זו אגדה העוברת מדור לדור ("חינוך מהבית") או היונקת מאתרי אינטרנט, קריאה בשפות זרות או הרצון להדמות למישהו שמעשיו, כנראה, היו טהורים.  כי אם לא, אז קשה להבין מדוע נרצח בגיל 39.

גווארה היה בשר ודם.  זהו גם לא תיאור חייו ונפלאותיו של הקדוש גווארה שמת על קידוש השם.  גווארה לא היה כזה.  הביוגרפיה שפורמה בהוצאת "רסלינג" היא גם ביוגרפיה מוקדמת.  כי לא ניתן לתת הסבר מלא ומניח את הדעת (לפתוח את דעתם של היסטוריונים) על כמה קושיות לא מפוענחות בחייו של גווארה.  כמו כן, טרם פורסמו כל ספריו, כתביו והתכתבויותיו.  אם וכאשר יפורסמו – הדבר יתרום תרומה חשובה להבנת כמה מפרקי חייו העלומים של צ'ה.  עתה שוקדים במקסיקו ובארגנטינה על פרסום ספר שירים.  אלה שירים שאסף גווארה בקפידה.  גם גווארה היה משורר. הוא היה משרור גרוע והיה מודע לכך. גווארה "המשורר המתוסכל" (כפי שכתב אל המשורר הספרדי הידוע לאון פליפה) אסף שירים של אחרים ורשם אותם בקפדנות של תלמיד שקדן, במחברת בית ספר שליוותה אותו במהלך כל לוחמת הגרילה ביערות בוליביה. המחברת התגלתה 33 שנה לאחר מותו.

האם גווארה היה משורר כלוא בגופו של מהפכן?  אין לטעות.  ניתן אולי לתאר את גווארה כרומנטיקן, אבל הוא הצטיין כמפקד בקרב.  צ'ה היה מהמפקדים שהסתכנו, והרבה.  צ'ה גם היה מפקד שדרש מפקודיו לעשות בדיוק את מה שהוא עושה.  לא פחות ולא יותר.  לאחר המהפכה הקובנית הוא סיגל לעצמו את אותו עיקרון.  וזה לא מצא חן בעיני אלה, בייחוד הפקידים הבכירים החדשים, שסברו שעם תום הקרבות הגיעו אל המנוחה והנחלה.

 

כמה בן אדם יכול להספיק בעשר שנים או בשני עשורים?  ללמוד?  להקים בית? לקדם את הקריירה? כל חייו הציבוריים של ארנסטו גווארה לא ארכו יותר מ-13 שנה. מתמיכה נלהבת בממשלה נבחרת שחפצה לחלק את האדמות לאיכרים העניים בגואטמלה, בתחילת שנות ה-50 ועד למותו בבוליביה ב-1967; היה גווארה (בסדר זה): רופא שטיפל במחלות מדבקות; מומחה לרפורמה אגררית ולמדיניות חקלאית; גולה; מובטל; צלם רחוב בעיר מקסיקו; רופא של כוחות הגרילה בקובה; לוחם גרילה מן השורה; מפקד; מפקד חיל החינוך; מספר 2 במהפכה הקובנית; שגריר נודד של המהפכה הקובנית; שר התעשייה; נגיד הבנק המרכזי; אידיאולוג בעל שם עולמי; לוחם בקונגו; לוחם בבוליביה.  הוא גם התחתן פעמיים, היה אב אוהב לחמשת ילדיו, לא שכח לרגע את משפחתו בארגנטינה (בייחוד את אמו סליה), כתב ספרים וקרא ספרים רבים עוד יותר, נפגש עם ידידים, שתה המון מטה (mate) – המשקה הטיפוסי הארגנטינאי, ועישן אין-ספור סיגרים קובנים.  אין פלא שאמריקה הלטינית לא קוראים לגיבורנו "צ'ה גווארה" אלא "הצ'ה גווארה" (El "Che" Guevara). כך, בתוספת ה' הידיעה.

האם מתיאור קצר זה של חיי צ'ה, "הצ'ה", ניתן להסיק מסקנות חד-משמעיות על איך בדיוק היה פועל גווארה היום?  כמובן שלא.  אך מחייו של גווארה ניתן להסיק מסקנה אחת או שתיים. והחשובה:  זמנו של גווארה הוא גם זמננו.  מאז מותו עברו שנות דור אבל מטרות מאבקו של צ'ה טרם הושלמו:  מאבק באימפריליזם, מאבק בקפיטליזם וחתירה לחברה צודקת יותר, לחברה סוציאליסטית.

 

 

"דרום אמריקה באופנוע", שביים הברזילאי וולטר סאלאס ("תחנה מרכזית, ברזיל") והפיק הישראלי אדגר טננבאום ("חתונה מאוחרת"), מסתמך על "יומני האופנוע" – יומנים שבהם תיעד גווארה רשמים וחוויות מהמסע שערך בגיל 23 בדרום אמריקה, ב-1951.  ארנסטו צ'ה לינץ' דה לה סרנה גווארה, סטודנט לרפואה מארגנטינה, יצא למסע עם חברו אלברטו גראנדו (רודריגו דה לה סרנה הארגנטינאי), מדען שהתמחה במחלת הצרעת.  בין היתר הם ביקרו את צ'יצ'ינה פריירה, בת למשפחה אריסטוקרטית מקורדובה, אהובתו הראשונה של גווארה, שנפשה במירמאר.  הסרט , לטעמי עשוי בכישרון רב.  הוא מוצלח בהרבה מהספר.  מדוע? כאשר ארנסטו הצעיר כתב את היומן, הוא לא ידע שיהיה צ'ה גווארה.  יוצר הספר, כבר ידע זו וניסה לקשור בין חוויות המסע של שני הצעירים הפוחחים לבין האידיאולוגיה של צ'ה, כפי שהתפתחה במהלך השנים, בעוד שייתכן בכלל שדווקא בשהותו בגואטמלה, בעת המהפכה שארגן ה-CIA, התגבשה השקפתו המהפכנית.

 

יעקב וורסנו, "דרכו של צ'ה גווארה", למרחב, 22/10/1965

הנ"ל, "דרכו של צ'ה גווארה, סוף המרוץ של מהפכן חסר פשרות", למרחב, .2/11/1965.

אפרים דוידי, צ'ה גווארה – סיפורו של מהפכן, הוצאת רסלינג, 2004.

ארנסטו צ'ה גווארה, דרום אמריקה באופנוע, תל-אביב 2002.

R. Rpjo, My friend Che, 1968

Jon Lee Anderson, Che Guevara: A Revolutionary Life (1997)

Jorge G. Castaneda Companero, The Life and Death of Che Guevara, 1998

Erenste Guevara, Guerilla Warfare, (1960)

Erensto Guevara Linch, Mi Hijo Che, Havana, 1988

                                        Brian Loveman, and Thomas P. Davies Jr,, Guerilla Warfare, Lincoln, Nebraska, 1985