צ'ילה: שמורת טורס דל פיינה

מגדלי הסלע והירוק העמוק

כתב וצילם: גילי חסקין, 2005; הגהה ועריכה 09-11-2025

כתבה מקוצרת התפרסמה גם במגזין האלקטרוני של YNET – סערת רגשות ומראות בטורס דל פיינה

קראו : רשמי מסע בטורס דל פיינה – הפיינה שלי.

ראו: פטגוניה-נופים ואנשים ; המדבר הפטגוני

לצפייה בסרטון מרהיב של עננים מעל שמורת הטורס דל פיינה –

לסרטון (הרצאה) על פטגוניה

להרצאה בנושא פטגוניה:

בדרום הרחוק של דרום אמריקה, בשולי פטגוניה, בדרך אל "ארץ האש", קיים אזור מופלא ובו ריכוז מרשים של צוקים אגמים וקרחונים, הנקרא שמורת הקרחונים "לוס גלאסיארס (Los Glaciares), הנמצא ברובו בארגנטינה וחלקו בצ'ילה. את החלק המרהיב של האזור הצ'ילני תופס הפארק הלאומי "טורס דל פיינה" (Torres del Paine), שבפרובינציית "מגלן" (Magallanes), בקצה הדרומי-מערבי של רכס האנדים. הביקור בפארק הינו גולת הכותרת של הטיול בצ'ילה ואחד משיאי הטיול בדרום אמריקה.

מגדלי הפיינה הם סמלו של המקום, ואין פלא שהמקום נקרא על שמם. אלה שלושה מצוקי גרניט, הניצבים זקופים וגבוהים במרכז הרכס. המגדל הדרומי, הנקרא גם "האגוסטיני" (Torre Sur (De Agostini)), מתנשא לגובה 2,850 מטרים. גובה המגדל המרכזי (TORRE CENTRAL) הוא 2,800 מטרים ואילו המגדל הצפוני, הנקרא גם מונזינו (MONZINO), מתנשא לגובה 2,600 מטרים.

המיוחד בשמורה זו הוא גובהם היחסי של הצוקים, המזדקרים בבת אחת ממישורים צחיחים למדי, בגובה של כ-150 מ', עד לגובה של 3,500 מ'. הפארק קיבל את שמו ממגדלי הסלע הפראיים (Torres) ומצבעם הירוק-כחול של המים, שהילידים, נתנו לו את השם "פייני". בשפתם: כחול. במפגש הראשון שלי עם הפייני, כיניתי את המקום, במכתב נרגש הביתה, "מלך מלכי המלכים". מלכם הבלתי נשכח של הפארקים הלאומיים בדרום אמריקה ואולי בעולם כולו.

הפארק הזה נמצא 400 ק"מ צפונה לבירת הפרובינציה פונטה ארנס (Punta Arenas) ו-160 ק"מ מעיירת המחוז הקרובה פורטו נטלס (Puerto Natales). בקיצור, בקצה העולם. חלקו המערבי של הרכס ממשיך מזרחה, אל משטח הקרח הגדול של ארגנטינה, המכונה גם "אנטארקטיקה הקטנה" (La Antártida Pequeña). תיאורטית, ניתן לצעוד מהפייני, עד לקרחונים הגדולים של פארק הקרחונים המפורסם שבארגנטינה, שבמרכזו העיר קלפטה (EL Calafate).

גוונקו על רקע הישימון. צילום: גילי חסקין

הפארק הזה הוא תמציתה של החוויה הפטגונית. המטייל הנוסע ברכבו מפורטו נטלס, נוסע צפונה בישימון צהבהב, פה ושם נגלית לעיניו אְסְטָנְסְיָה (חווה גדולה), שעדיין מגדלים בה כבשים, חווה אחרת שהפכה לאכסנייה, או ננטשה. פה ושם הוא מאתר בעיניו ארנבון או מארָה (Mara) – יונק הדומה לארנבת ענקית – אך רוב הזמן, רק מישור מדברי חדגוני. לפתע, בלי כל אזהרה מוקדמת, הוא ניצב מול אגם סרמיינטו (Sarmiento), שצבעו כחול עז וברקע צוקי ענק מרשימים, המזדקרים בתלילות מעל השטח. כאן, לחוף האגם הכחול עמוק הזה, צולם הסרט של מגזין "נשיונל גיאוגרפיק" (National Geographic Magazine), על הפומה (Puma), אריה ההרים האמריקאי ונקרא "פומות: אגדות הרי הקרח" (Pumas: Legends of the Ice Mountains). הסרט עוקב באופן אינטימי אחר חייה של משפחת פומות ספציפית. הסרט מציג צילומים עוצרי נשימה של נופי הפארק האייקוניים (מגדלי הפיינה, האגמים והקרחונים) כרקע לסיפור. הוא בוים על ידי יוצרי סרטי הטבע הנודעים דרק ובוורלי ג'וברט. הוא מתמקד באם פומה בשם "סוליטריה" (Solitaria) ובמאבקה לגדל את ארבעת גוריה בתנאים הקיצוניים של פטגוניה.

כַּכָּל שעולים בגובה, משתנה צבע האגמים — מכחול עז, דרך תכול, ועד לירוק חלבי. צבע זה נוצר הודות ל“קמח הסלעי” (rock flour) — אבקה מינרלית עדינה הנוצרת משחיקה של סלעי הגרניט (בעיקר פלדספאר ומיקה) על ידי הקרחונים, והיא המעניקה למים את גונם החלבי־טורקיז.

טיול בפיינה בסוף האביב. צילום: גילי חסקין

זוהי שמורת טבע שהיא עולם ומלואו. יש בה שילוב מסחרר של צוקים פראיים המזדקרים בתלילות מעל למישורים הצחיחים של המדבר הפטגוני; צוקי גרניט המשורגים כקרני איל קדמון; לגונות בשלל צבעי כחול ואגמים בהם צפים גושי קרח. יש בה, לשונות קרח בוהקות בלבן, מערות כחולות בתוך הקרחונים, חריצים בצבע כחלחל שצבעם הולך ומתחזק ככל שמביטים לעומקם פנימה. הצבע הכחול נוכח, בנוסף למקום הזה, צבעים מיוחדים: הרבה צהוב אין שם, הכל נע בין צבעי ירוק, חום, וגווני כחול שונים שמהולים באפור.

פיינה- הצבע שנתן את שמו לפארק. צילום: גילי חסקין

בשמורה הזו יש את הכול, חוץ מבני אדם. פעם היו. חיו כאן ילידים אָמֶרינידים (המכונים בטעות "אינדיאנים"), שהגיעו לאזור הפרוע הזה לפני כ-10,000 שנה. רובם פסעו ברגליהם במסע ארוך שהתחיל באסיה, 18,000 שנה קודם לכן, חצה את מיצרי בֶּרינג (Bering), שהיו חרבים בתקופת הקרח ונדד לאיטו דרומה, בעקבות המזון או מפני לחצים של שבטים חזקים יותר. ייתכן שהגיעו לכאן גם מהגרים פולינזים, שהתמזגו עם הבאים מצפון. היו אלו ציידים מלקטים, משבטי הטהואלצ'ה (Tehuelche) והאויקנק (Aonikenk), שחיו בסוכות שבנו מענפים ומעורות של בעלי חיים שהשכילו לצוד.

אחד מהם המילודון (Mylodon darwinii), אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר שחיו בדרום אמריקה בתקופת הפלייסטוק. היה זה היה זה יונק פרימיטיבי, בגודל של פרה, (Ground Sloth) ממשפחת ה־Mylodontidae, שחי בדרום אמריקה עד לפני כ־10,000 שנה. זהו קרוב רחוק של העצלנים החיים כיום בעצים, אך הוא היה שונה מהם מאוד — עצום ממדים, איטי אך חזק, מותאם לחיים על הקרקע ולא על העצים. קרובו האָרְמָדילְיוֹ (Armadillo) עדיין משוטט בין השיחים הגדלים במישור הצחיח. את שרידי המילודון גילה ב-1895 החוקר הרמן אברהארד (Hermann Eberhard), שיצא לחקור אזור לא נודע בצפון פיורד אולטימה אספרנסה (Última Esperanza). במהלך המסע גילה מערה עצומה בפתחו של קניון סלעי. שם, להפתעתו, מצא עור מאובן, עצמות וצואה יבשה של בעל חיים עצום ממדים. הממצאים נשלחו לחוקרים בצ’ילה ובאירופה, ואלו זיהו כי מדובר בשרידים של מילודון . הגילוי עורר עניין בינלאומי אדיר: רבים האמינו תחילה כי ייתכן שבעל החיים עדיין קיים באזורים המרוחקים של פטגוניה. סיפורים אלה, שהתפרסמו בעיתונות האירופית, תרמו לבניית המיתוס של "החיה הפטגונית" – סמל למסתורין של הדרום הפראי.

גופם החסון של הילידים עמד בגבורה כנגד הקור והשלג. הם שוטטו כאן ברגלים יחפות בקיץ ומחותלות בפרוות בחורף, שטו בפיורדים ובאגמים ושלו צדפות מן הים. אולם תכונות אלו לא עמדו להם בפני חמדנותו של האדם הלבן שבא לכאן בעקבות האדמות וצייד חיות הבר ולא בפני החיידקים הקטלניים שהביא עמו. הם מתו בהמוניהם והותירו אחריהם רק מספר ביטויים ושמות של מקומות בשפתם. הפיינה הוא אחד מהם.

ייחודו של המקום טמון ביופיו, בריחוקו ובתחושה שאין בו דבר, למעט הטבע לבדו. כבר הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בּוֹרְחֶס (Borjes) כתב בשבחו של הכלום. בעקבותיו נסע לכאן ברוס צָ'טווין (Bruce Chatwin), שהתבשם מהנוף, ספג את אוויר ההרים, נשם את המרחבים ואת מרבית הסיפורים האנושיים שליקט, קיבץ בספרו "בפטגוניה". הם לא היו היחידים כמובן, שנכבשו בקסמו של המקום. כבר ב-1879 הגיעה לכאן משלחת מחקר, מטעם ממשלת צ'ילה, בראשותו של הקצין חואן תומס רוג'רס (Juan Tomás Rogers), שאספה דוגמאות של סלעים וצמחים ועקבה אחר בעלי החיים.

בעקבותיה הגיעו משלחות מחקר נוספות, ביניהן השוודי אוטו נורדנדשולד (Otto Otto Nordenskjöld), שהוביל משלחת מחקר לפטגוניה ואל אזור טיירה דל פואגו בשנת 1895–1897, ומיפה את האזור בדרכו לאנטרטיקה. במהלך מסעותיו תיעד נורדנדשולד את הגאולוגיה, הקרחונים, הצמחייה והאוכלוסיות הילידיות של האזור, והיה בין הראשונים לערוך מחקר שיטתי של הרי פאינה והקרחונים שסביבם. על שמו נקרא אגם מאורך, בעל צבע חלבי, המתנחשל למרגלות קרני הפייני[1].

אוטו נורדסקיורד (Otto Otto Nordenskjöld),

ראו באתר זה: אוטו נורדנשולד

בסוף המאה ה-19 כבר הגיעו לכאן מתיישבים, שגידלו צאן ושרפו יערות, כדי להגדיל את שטחי המרעה. העשן העולה מעצי הנוֹטָפָגוֹס (Nothofagus) הגיע עד סנטיאגו דה צ'ילה ואנשים רבים הבינו שיש לעשות מעשה, כדי להציל את המערכת האקולוגית הייחודית הזאת. הראשון שבהם היה כנראה פרופסור בשם וורנר גרומש (Werner Gromash), שהציע כבר ב-1925 לשמר את הנוף הטבעי למטרות תיירות עתידית. הרעיון יצא מן הכוח אל הפועל ב-1959, עת הוכרז על שטח של 181,000 הקטר (כ־1,810 קמ"ר), כפארק לאומי.

באותם ימים היתה זו חדשה מרעישה עבור החוואים המקומיים. לפתע התברר להם שהם מנועים מלצוד שועלים לשימוש בפרוותיהם ואפילו לא את הפומות שטרפו את עדריהם. השמורה הלכה וגדלה, גְוָוסוֹס (Huasos) – בוקרים מקומיים (המקבילה הצ'ילנית ל"גאוצ'ו" הארגנטיני), הוצאו מכאן ושטח השמורה גדל בהדרגה ל-2.5 מיליון דונמים. למותר לציין שהוצאתם הכפויה, לצורך השימור, דבר ששימח מטיילים רבים, גרם לחלקם למשבר ולתחושת אובדן.

ב-1978 הוכנס הפארק כביוספירה עולמית של ארגון אונסק"ו ומאז הוא מושך מבקרים, בכמות הולכת וגדלה. הצורך להלין את המבקרים גרר הקמת בתי מלון באיכויות שונות, על הנזקים הסביבתיים הכרוכים בכך. פשרה אקולוגית לא פשוטה בין הרצון לשמר את הטבע לבין הרצון להתחלק בו עם עוד אנשים ואגב כך גם להתפרנס ממנו.

הפייני הינו גוש הררי המכונה בפי הגיאולוגים "בָּתוֹליט", היינו מאסיב של סלעים גרניטיים, שפרץ דרך שכבות סלעי משקע צעירות יותר. האירוע הזה התרחש מאוחר מאד במושגים גיאולוגים, לפני 12 מיליון שנים. מאוחר בהרבה להתרוממות של הרי האנדים, שאף הם רכס צעיר למדי, שגילו 50 מיליון שנים בלבד. סלעי המשקע, הרכים יחסית, נשטפו במהלך השנים ורק שרידיהם נראים, בדמות "כובעים", שגונם חום כהה, המונחים על ראשיהם של כמה מהצוקים. במהלך השנים פרץ חומר מגמתי דרך סדקים ויצר מחדרים (דָיֶיקים) כהים בסלעי הגרניט האפורים.

הגיאולוגיה איננה משחקת כאן לבדה, גם לגיאומורפולוגיה, היינו לכוחות הבליה, יש מה לומר. הקרחונים, שבעידן הקרח כיסו את הפארק, יצרו בגלישתם "קרקסים", היינו שקעים שנוצרו על ידי הקרחון ובו זמנית יצרו אותו. קרקסים אלו העשירו את קווי המתאר המזוותים של הסלעים בחמוקים עגלגלים ורכים. במאסיב מונים ארבע קבוצות הרים עיקריות: הטורס (Torres), היינו, המגדלים, הקוורנוס (Cuernos), היינו, הקרניים, פסגת האדמירל נייטו (Admirante Ňetto) והפייני גרנדה (Paine Grande), המתנשאים לגובה של למעלה מ-3000 מ' מעל פני הים. ביניהם רוכן גוש סלע מאורך ומחודד, שבעלי דמיון מפותח העניקו לו את השם "זנב הכריש" (Cola del tiburon). בעוד שהשמות "טורס", "קוורנוס", "זנב הכריש" , קרויים על שם צורתם כך גם הפיינה גרנדה, על שום עוצמתו, השם "אדמירל נייטו" (Nieto). אינו ברור . שמו של ההר, ניתן ככל הנראה על שם קצין צי צ’ילני, בשם זה, אם כי זהותו המדויקת אינה ודאית. לפי גרסה אחת, ההר נקרא על שמו של פרנסיסקו נייטו, איש חיל הים של צ’ילה שבסוף המאה ה־19 חקר את אזור פיורד אולטימה אספרנסה ונהר סרנו, והיה מהראשונים שהגיעו אל מרגלות רכס הפיינה. אחרים טוענים כי השם הוענק מאוחר יותר, ב־1937, בידי מטפסים גרמנים שביצעו את הטיפוס הראשון להר, לזכרו של אדם בשם נייטו שסייע להם בארגון המסע או בקבלת האישורים הדרושים. חוסר הבהירות סביב מקור השם נובע מהיעדר תיעוד היסטורי מסודר על ראשית המחקר באזור, ומריבוי המסורות המקומיות. כך או כך, השם “אדמירנטה נייטו” הפך לחלק בלתי נפרד מהמפה ההררית והמיתולוגיה של טורס דל פיינה, והוא נושא עמו ניחוח של תקופה הרפתקנית שבה החקר והגילוי באזורים הפראיים של פטגוניה היוו אתגר של ממש.

ה"מגדלים", ה"קרניים", ה"זנב" וההרים נראים כמסך של צוקי גרניט, היורד בתלילות אל אגמים בגוונים שונים של טורקיז. כמו אצבעות גרומות המתריסות אל על מתוך כף יד החופנת שלג. הצוקים הללו הם קריאת תיגר עבור מטפסי הרים מנוסים, הנוהרים לכאן מרחבי העולם כולו, כדי להיענות לאתגר שצופנים בחובם, השיפועים האנכיים, כמו מזג האוויר הקשה וההפכפך, שיוצרים ביחד משוואה כמעט בלתי אפשרית.

היו שיכלו להם, להרים. הראשונים שבהם היו שני גרמנים, סטפן צוק (Zuck)) והאנס טאופול (Teuful), שטיפסו בשנת 1937 לפסגת מצוק הנקרא פיינה צ'יקו (Paine Chico). ב-1954 נקברו שני מטפסים ארגנטינאים תחת מפולת שלג, בניסיונם לטפס אל להעפיל אל הנקודה הגבוהה בפארק, פסגת הפייני גרנדה ((Cerro Paine Grande, שגובהה 3050 מ'.

טיפוס אל ראש אחד המגדלים הוא מבצע מורכב הדורש ידע מקצועי. צריך גם לחכות ולקוות ליומיים רצופים בהם לא נושבות רוחות חזקות, והשמיים נקיים מעננים. באחד מביקורי במקום פגשתי משלחת מטפסים אוסטרית, שהמתינה במקום חודש שלם בגלל הרוחות החזקות, עד שהשמים נרגעו מזעפם..

הטיפוס הראשון לפסגה המרכזית שלה (Cumbre Principal) הושלם ב-27 בדצמבר 1957. על ידי משלחת איטלקית, שארבעה מחבריה הגיעו לפסגה[2].

הטיפוס למגדל הצפוני (Torre Norte): הושלם זמן קצר לאחר מכן, ב בינואר 1958) על ידי צוות כמעט זהה. שני הטיפוסים ההיסטוריים הללו היו חלק מאותה משלחת איטלקית גדולה, שמומנה והובלה על ידי הרוזן גידו מונזינו (Guido Monzino), שהיה חוקר ואספן ידוע, שלימים נודע גם כמממן מוזיאון Montbellier di Milano. המשלחת הצליחה לכבוש את שתי הפסגות המשמעותיות הללו בזו אחר זו באותה עונה. שמותיהם של כובשי הפסגות, נישא בהערצה בפי מטפסים מרחבי תבל. רבים מהם ממשיכים לבוא ולנסות. משלחות שלמות מגיעות לכאן, ממתינות שהרוחות ישככו מעט. חלקן חוזרות כלעומת שבאו. היו שלא חזרו כלל.

הרבה מים יש בפארק הזה. אגמים בצבעי כחול עמוק, ירוק, תכלת, "אפור ו"חלבי" וגם צבעים אלו משתנים מעונה לעונה, מיום ליום, משעה לשעה. יש משהו מרגיע בכחול. פחות רומנטי מהאדום, פחות מסעיר מהסגול, אבל נוגע. יש בפארק גם מפלי מים מרשימים, שהגדול מביניהם הוא סלטו פייני (Salto Paine), שנראה כמו לוע ענק של… אולי של השטן עצמו. זרימת המים של המפל היא כה עזה, עד שב-1983 הוא שטף את הגשר שנבנה בקרבתו, למגינת לבם של המטיילים. בצידו המערבי של הפארק בולטים שני קרחונים גדולים, אחד נקרא בשם גריי (Grey), כנראה על שום צבעו והשני ו"דיקסון" (Dikson), העל שמו של הברון אוסקר דיקסון (Oscar Dickson), שהיה מממן של משלחתו של נורדנשולד, שהוזכר לעיל. מראה הקרחונים, הבוהקים בלבן, למרגלות הסלעים הכהים, מרשים במיוחד. הפסים הכחלחלים, החורצים את שדות הקרח, מעניקים למקום משנה קסם.

חלקו המערבי של הרכס מחובר אל משטח הקרח הגדול של דרום פטגוניה, ותיאורטית ניתן ללכת על הקרח מהפיינה עד הקרחונים הגדולים של איזור כלפתה (CALAFATA) בארגנטינה.

כמות הצמחייה ואופייה משתנה ככל שמתקדמים מערבה, אל האזור הגשום יותר. צדו המזרחי של הפייני, צחיח. מערבה משם, במקומות בהן יורדים 400 מ"מ גשם בשנה צומחים יערות של לנגה (Lenga), עץ ממשפחת האשוריים (Notofagus pumillo), שקרוביהם גדלים באלסקה, במרחק של 15,000 ק"מ מכאן. באזורים שגובהם מעל 400 מ' וכמות המשקעים שיורדת בהם עולה על 800 מ"מ, גדלים עצי הקויווה (coihue), אף הם בני משפחת הנוטפגוסים. בפיני חיים 103 מיני עופות, לא כולם מעופפים. רבים הם חסרי קָרין, העצם אליה מתחברים שרירי התעופה. מפורסם מכולם הניינדו (Ňandu), הדומה להפליא ליען, רק קטן ממנו בהרבה. הדמיון הזה איננו תוצאה של קרבה גנטית, אלא של אבולוציה קונוורגנטית, היינו, התפתחות מתכנסת. הדמיון הפיסי הוא תולדה של מקום החיות הדומה: המישורים העצומים, כמו הרוחות העזות, גרמו ליען האפריקאי, לניינדו (Ñandú) הפטגוני לאֶמוּ (Emu) האוסטרלי ולקזואריה (Cassowary) של פפואה-ניו גינאה, לפתח מורפולוגיה דומה. הניינדו הפטגוני הוא תת־מין ייחודי, Rhea pennata pennata, ומין נוסף (Rhea tarapacensis) חי בצפון צ’ילה.

ניתן לראות כאן אווזי קָלְקֶן (Caiquenes) בצבע שחור ולבן המסמנים, עבור המקומיים, את החופש[3]. ניתן לראות אותם צועדים לאטים, זוגות זוגות, ומנקרים בקרקע לחופי אגמי אמרגה (Amarga), פהואה (Pehue) וורדה (Verde). יש כאן גם ברבורי קוֹסקוֹרוֹבָה () אדומי מקור, טינָאמוּ חומי נוצה, הפורצים בריצה מבוהלת; פלמינגו צ'ילני, השובה את העין בצבעו הוורוד; נקרים אדומי ראש, מגלנים בעלי מקור כפוף כמגל, ברווזים ואגמיות. עם הרבה מזל, ניתן לצפות כאן בברווז הזרמים (Pato de torrentes), המקפיד לשחות בנהר, דווקא נגד הזרם. זהו אחד העופות המותאמים ביותר לחיים במים סוערים, ומשמש סמל טבע ייחודי לאזורי האנדים הדרומיים. מעל, במעוף מלכותי, על רקע השלג, מצטייר כתם שחור וחד על הארץ. צלו המאיים משהו של הקונדור, הממתין למותו של יצור כזה או אחר. זהו הדורס הגדול בעולם ומוטת כנפיו מגיעה ל-2.75 מטרים. הפיינה הוא אחד המקומות הטובים לצפות בו

בחלקו המזרחי, הנמוך יותר והיבש יותר של הפייני, ניתן לחזות בעדרי גוונקו (Guanaco), הבולט מבין 23 מיני יונקים החיים כאן. זהו יונק ממשפחת הגמליים, קרוב של הלמה (Llama) והאלפקה המוכרות מפרו ובוליביה, אלא שלהבדיל מהן הוא מסתדר מצוין בגובה טופוגרפי נמוך ובניגוד לקרוביו הפרואנים, הוא לא בוית. הגוונקו מעדיפים לרעות בסמוך ללהקות הניינדו ועל ידי כך מקיימים "קואליציה של חושים". הגוונקו נהנים מהראייה המשובחת של הניינדן ואילו האחרונים נהנים מחוש הריח המצוין של הגוונקוס, בדומה לשיתוף הפעולה הקיים בסוונה של אפריקה, בין האנטילופות לבין היענים.

צ'ארלס דרווין שהגיע לאזור בשנות ה-30 של המאה ה-19, צפה בעדרים בני מאות פרטים.

עם הזמן התדלדל מספר הגוונקוס בגלל הצייד המאסיבי. בשנות ה-50 של המאה ה-20 קשה היה לראות עדר בן יותר מעשרים פרטים וכיום נראים עדרים המונים למעלה ממאה. אין צורך במנה גדולה של מזל כדי לחזות בהמלטה או בגור בן שעה, שעדיין לא התייבש ועוד רגע ירוץ בעקבות אמו. מראה של גוונקו ערמוני, המותח את צווארו אל על, כשברקע צוקי הפייני הוא קלישאה פטגונית, אבל קלישאה יפהפייה. ניתן לראות בפייני גם שועלים אדמונים וארנבות. בעלי מזל גדול נתקלים בפומה.

הפומה (Puma concolor), המכונה גם "אריה ההרים", היא הסמל הבלתי רשמי של שמורת טורס דל פיינה, ואחת הדמויות המרכזיות במאבק לשימור הטבע בדרום פטגוניה. מדובר בטורף העל של המערכת האקולוגית המקומית — בעל חיים חמקמק, עוצמתי ומסתגל, ששולט בפסגת שרשרת המזון. הפומה ניזונה בעיקר מעדרי גוּאָנָקוֹ (Guanaco), אך גם מעופות ומכרסמים, ושומרת על האיזון הטבעי בכך שהיא מונעת התרבות יתר של מינים אחרים. עד לא מזמן נרדפה הפומה על ידי בני אדם: חוואים מקומיים ראו בה אויב לעדרי הכבשים, וצדו אותה בהמוניה. במשך עשרות שנים הוצאו לפועל מבצעי ציד מאורגנים, ובאזורי ספר רבים אף שולמו פרסים עבור כל פומה שנהרגה. הכרזת הפארק הלאומי טורס דל פיינה והפיכתו לאתר מוגן ב־1959 שינו בהדרגה את הגישה: הפומה הפכה מסמל לאיום לסמל לשימור. כיום, הפומה היא אייקון של טבע בר־קיימא ושל הצלחת מאמצי השימור בצ’ילה.

הודות להגנה שניתנה לה, גדלה אוכלוסיית הפומות בפארק, והיום טורס דל פיינה נחשב לאחד המקומות הטובים בעולם לתצפית בפומות חופשיות בטבע. מדריכי טבע וצלמים מקצועיים מגיעים מכל רחבי העולם כדי לצפות בהן, ובשנים האחרונות התפתח סביבן ענף תיירות אקולוגית ייחודי — “Puma Tracking” — שבמרכזו צפייה אחראית בבעלי חיים, ללא הפרעה להתנהגותם הטבעית.

הפומה מגלמת את עקרון השימור והאיזון האקולוגי: בעל חיים שבעבר נרדף, והיום הוא סמל להשלמה בין האדם לטבע. נוכחותה הפכה לאות חיים של מערכת טבעית מתפקדת — עדות לכך שגם בטבע פראי, יש מקום להרמוניה, אם רק נותנים לה הזדמנות. הרבה פומות חיות כאן בפארק. כדי לראות אותן יש צורך במזל, או כפי שהוכיחו צלמי ה'נשיונל ג'אוגרפיק', גם הרבה אורך רוח.

לעומת זאת, באייל הפטגוני, ההוּמוּל (Hippocamelus bisulcus), אפילו פקחי השמורה כמעט ולא נתקלים[4]. זהו אחד משני המינים הילידיים של האייליים של דרום היבשת (לצד הפוּדּוּ), והוא נחשב כיום סמל לאומי של צ’ילה — מופיע אפילו על סמל המדינה לצד הקונדור.

הפיינה הוא אחד הזיכרונות העזים ביותר המושכים אותי שוב ושוב לדרום אמריקה. לאחר חצי יובל של מסעות חוזרים ונשנים אל המקום, עדיין קשה, בכל פעם מחדש, להתנתק מהצוקים האנכיים, מהאור הבהיר, מהרוח הזועפת וממרבדי הפרחים. הפייני נראה אחרת עם שלל צבעי הלבן והצהוב של פרחי דצמבר, עם צבעי השלכת האדמדמים של האשורים בחודש אפריל, בימים שטופי שמש ובימי סערה. מעטים המקומות, אם קיימים כלל, היכולים להשתוות לו ביופי, בעצמה ובפראות. באלו, הפייני, אינו דומה למקום אחר בעולם. יש בפייני שילוב בין עצמה לבין נגיעה רכה של הטבע. מחד נשמע רעם של מפולת שלג, התרסקות של קרחון אל אגם ושצף קצף של נהר, ששריקות הרוח מוסיפות לכול נופך דרמטי. מאידך, נשמע ברקע גם קולה של ציפור שיר, יללת שועל, או געייה עמומה.

אפשר לטייל בפייני ברכב וברגל. יש בו מסלולי הליכה באורך של שעה, יום או שבוע. הטיול האולטימטיבי הוא El Cirquito, סיבוב, המקיף את המאסיב כולו, בתוספת כמה גיחות פנימה, למרגלות הטורס ואל העמק הצרפתי שלרגלי הקוורנוס. סך הכול תשעה ימי הליכה, מבלי להביא בחשבון ימי סערה, המאלצים את המטייל להמתין במחסה, עד יעבור זעם. הטיול לטורס עובר בשביל יפה המתפתל בין גבעות מיוערות עד לנחל שוצף. המשעול עבר בתפר גיאולוגי מעניין, בין שכבות צבעוניות של אפר וולקני מצדו האחד והרי ענק של גרניט מצדו השני. הטיפוס לא קל, אך אפשר להתנחם בעזרת גרגירי קָלָפָטֶה (גרגירי יער סגולים קטנטנים בטעם מתוק-מר). שביל זה "תופר" עליות וירידות עד לעיקול שאחריו מתגלית לפתע לאגונה קטנטנה, צבעה ירוק "חלבי", ומאחוריה מתנשאים מגדלי הטורס דל פייני, שאחד מהם דומה להפליא ל"אמפייר סטייט בילדינג" שבניו יורק. הם מגלמים במראם עצמה אדירה של טבע ויופי שקשה לתאר אותו. עמודי סלע המזדקרים לגובה של 2,620 מ' מעל פני הים. מרשים יותר הוא הגובה היחסי: כמעט אלפיים מטרים מעל סביבתם, זהו מראה מהפנט: עמודים חומים אדמדמים, הפורצים השמיימה מתוך סלע כביר, ועליהם גוש קרח ענק שממנו ניגרים מפלי מים קטנים, המלבישים את הסלע בבגד פסים של מים. כמעט כל מטייל שעמד שם, לחוף הלגונה האפרפרה והתבונן במגדלים המשתקפים במים האפרפרים, חש לרגע קטן, זעיר ממש, מול העצמה הזאת.

הטיול לעמק הצרפתי (Valle Frances) מעניק למטייל מבט בלתי אמצעי, נורא בהודו, אל הקוורנוס. אלו צוקים מדהימים בעוצמה, גודל ויופי. צורתם אינה כשל עמודים מזדקרים כמו ב"טורס", אלא של קרניים, ומכאן שמם. הם רחבים בבסיסם, צרים בקודקודם, ודומה שמעוקלים משהו במרכזם. גופם חום בהיר ופסגותיהם שחורות ומושלגות, שלוב נהדר של צבעים, גובה מרשים ושלג עולמים. קרניים של שוורים מיתולוגיים, פראיים למראה, המשורגות זו בזו. דומה שעוצבו בידי פסל אומן. אפשר לעקוף את הקרחון הצרפתי, שנקרא כך על שם מטפסים שחצו אותו בדרכם אל הקרניים, לעבור את קוו העצים ולהגיע אל קמפמנטו בוטניקו Campamento Botanico), שם שהעניקו המטיילים לעמק קטן, החבוי בין הצוקים, למרגלות זנב הכריש. שם המטייל יכול לחוש את עצמו מוקף בעולם הפנימי של הפייני, מתקשה להכיל את כול היופי.

לאגוּנָה אמרגה (Amarga) מאפשרת לעתים תצפיות נפלאות אל הצוקים, שהעננים מקשטים אותם כהינומה. בימים בהירים נטולי רוח, הופכת הלגונה למראה וניתן לחזות בבואתם של הצוקים המשתקפים במים. לאגו אָסוּל (Lago Azul) הוא גוף מים שצבעו כחול עמוק. לאגו פייני הוא קסם של נוף. אגם כחול נהדר, עטור כתר של הרים מושלגים. המישורים הירוקים, המדרונות החומים והפסגות הלבנות משתקפים בבירור במים הצלולים ויוצרים סימטריה נפלאה של נוף. השתקפות מושלמת המופרעת לעתים על ידי משחה של ברווז או עוף מים אחר. כבר חלפו 45 שנים, כמעט שני דורות, מאז שהגעתי לכאן, בהליכה רגלית נעימה, מלאגו פייני. הגענו לכאן בשנת 1980, טרם ששבילי הפארק נכבשו ברגליהם של המוני מטיילים הנוהרים לשמורה הפופולרית ביותר בצ'ילה. הלינה בבקתות היתה בחינם והפקחים המעטים ששו לפגוש במטיילים. אולם היו שהגיעו הרבה לפנינו. המטיילת הראשונה הידועה שהגיעה למקום היתה ליידי פלורנס דיקסי (Lady Florence Dixie), אריסטוקרטית בריטית שזכתה להתפעל מהמקום כבר במאה ה-19.

פלורנס דיקסי נולדה בשנת 1855 למשפחת אצולה סקוטית־אנגלית, והייתה דמות יוצאת דופן לתקופתה — סופרת, חוקרת, עיתונאית, פמיניסטית ולוחמת לזכויות נשים. היא נישאה ללורד אלכסנדר דיקסי, אך לא הסתפקה בחיי החברה הלונדוניים. ברוח ההרפתקה של המאה ה־19, היא יצאה למסעות מסוכנים במקומות שאליהם נשים כמעט לא הגיעו.[5]

בשנת 1878–1879 הובילה משלחת קטנה לפטגוניה הדרומית, אז אזור פראי ולא ממופה כמעט. היא יצאה מפונטה ארנס (Punta Arenas) עם מלוויה — בעלה, אחיה התאום והמלווים המקומיים — והגיעה בסוסים אל האזור שאנו מכירים כיום כטורס דל פיינה. היא תיארה את ההרים העצומים, הקרחונים, הנהרות והשדות הפראיים ביומן מסעה, ובזכות תיאוריה המדויקים נחשב מסעה לתיעוד האירופי הראשון של רכס הפאינה.

עם שובה ללונדון פרסמה בשנת 1880, את ספרה המפורסם “Across Patagonia” (מעבר לפטגוניה), ספר שנחשב לאחד מתיאורי המסע החשובים והמרגשים ביותר על האזור. בספרה היא מתארת את הנופים, את מפגשיה עם ה"גאוצ’וס" וה"אינדיאנים" [כך] המקומיים, ואת התחושה של בדידות נשגבת בלב טבע לא נגוע. סגנונה היה פיוטי אך גם חד, והיא ביטאה הערכה עמוקה לעוצמתו של הטבע הדרומי.

פלורנס דיקסי מתה בשנת 1905, בגיל חמישים בלבד, אך נותרה דמות מיתולוגית בעולם המסעות. רבים רואים בה לא רק את המטיילת הראשונה בטורס דל פיינה, אלא גם האישה האירופית הראשונה שתיעדה את פטגוניה לעומק. עד היום, מדריכי טיולים בפטגוניה מזכירים אותה בהערכה כ"אישה שהקדימה את זמנה" — גיבורת רוח אמיתית שהגיעה לקצה העולם, למקום שבו רק מעטים העזו לדרוך לפניה.

הקפנו את האגם כשאנו מוקסמים מן הנוף השלו שמסביב ומן השקט ההדור של הטבע, נפעמים מצלילות האגם, מגובה ההרים ומצחות השלג. אגם דיקסון הוא גוף מים ירוק, מתפתל בין הרי גרניט שחורים ובקצהו קרחון ענק. שלוב נהדר של ירוק, לבן ושחור. אגם גריי (Grey) מרשים בצבעי כחול-יורק, שדומה ומישהו הגיר לקרבו חביות ענק של חלב. הקרחון איננו מסתיים ב"קול דממה דקה", אלא דווקא מתרומם בזרבובית תלולה מעל לאגם ומסביב לו מפוזרים שברים רבים של קרח, שניתקו ממנו ברעש גדול. זהו מפרץ אדיר של קרח, מעין ים לבן. מן ההרים יורדים נחשולים של קרח, שדומה ומעלים עימם קצף לבן. הגלים הלבנים ניגרים לתוך המפרץ ויוצרים בו מערבולות של קרח. קשה לתאר איזו עוצמה של יופי גלומה בגוש הקרח המחורץ הזה ובפסים החומים הדקים של חומר הבלית ששחק מהסלעים בדרכו האיטית והנחושה אל האגם. מי שמטפס מאגם דיקסון אל מעבר ההרים, ה"פאסס" מטיל המורא, זוכה למראה מרהיב על הקרחון, ממעוף הציפור ממש. מן הקרחון יורדות אל אגם גריי שתי שלוחות: הקרובה – כלשון גדולה הבנויה גלים והרחוקה – עמודים זקופים, תלולים, מחודדים ומשוננים – הכול של קרח בצבעי תכלת-לבן. יופי נשגב ממש.

בעבר היה ניתן להגיע לכאן רק ברגל, אולם כבר לפני כארבעים שנה, החלה קונא"ף (Conaf) – רשות שמורות היער של צ'ילה – להפעיל ספינה המשיטה לכאן את המטיילים ללא מאמץ פיסי, אך היופי הנקנה בייסורי הרגליים עז יותר. במפגש הראשון שלי עם הפייני, הגעתי לכאן בירידה תלולה מה"פאסס" ולנו באוהל לשפת האגם. המלון היפהפה הצופה באגם לא היה קיים אז. ביום המחרת יצאנו לכיוון סדק גדול בקרחון , הסגור כמעט על ידי מסך של נטיפים תכולים של קרח. במקום אחר קרוע שקע זוהר בצבעי טורקיז. לאחר חיפוש, מצאנו מערה ממנה מגיר הקרחון את מימיו. זחלנו תחת הקרח ונכנסו לאולם גדול, עגול, זוהר וכחול. המערה הענקית שבקרחון מעניקה תחושה של בית זכוכית יפהפה, המקרין קור והדר. היכל טבעי של קרח, שהאור החודר אליו בעוצמות שונות, מאיר אותו בגוונים שונים של כחול.

מאגם גריי מוביל שביל יפה ונוח אל אגם פהואה (Pehoe), הנמוך והכחול יותר. לאורך הדרך עוברים על פני אגמים קטנים וגדולים, לאגונות יפהפיות ובריכות טבעיות, מטריפות חושים. אגם פהוהה, מילולית: האגם הנסתר, נמצא במרכז הפארק וניתן לצאת ממנו לסיורים קצרים לכיוון הצוקים או למפלים הגדולים. על אי קטן בפארק נבנה פנסיון, שחדריו באיכות בינונית, אך המראה הנשקף מחדר האכילה שלו, שווה הכול. שביל המטפס בתלילות על צוק מול הפנסיון, מזכה את המטפסים החרוצים והמתנשפים במבט פנוראמי רחב ידיים על האגם ועל הצוקים שסביבו.

הסיבוב הרגלי שהחל בלאגו אמרגה (Lago amarga), הנמצא באזר צחיח יחסית וידוע בהשתקפות הנהדרת של ההרים במימיו, הסתיים באגם הנסתר, אך זה כמובן לא הכול. אפשר לצאת מכאן מזרחה ללאגו וורדה, שנחשב כמקום אידיאלי לצפייה בבעלי חיים. לדעתי עדיף ללכת מערבה, לכיוון לאגו גריי , אך במקום לרדת לחופו, לצאת משם לטיול רגלי אל אגם פינגו ((Pingo, שהוא אחד המסלולים הפחות מוכרים והיותר יפים שבפארק. זהו אגם קטן יחסית, שקרחון Zapata מתרסק אליו וממלא אותו בגושי קרח. ניתן להסתפק בכך, אם כי המטיילים הקשוחים יותר, ממשיכים מכאן רגלית עד קרחון העמק של טינדל (Tindal), סערת יצרים נוספת של צוקים, מים וקרח.

במקום לשוב אל פורטו נטלס באותה דרך בה הגענו, ניתן להפליג בסירות גומי ממונעות ("זודיאק") בנהר סראנו (Serrano), לעבור על פני קרחוני טינדל וגייקה (Geike), לעצור ליד קרחון סראנו לטיול רגלי מרהיב אל מול הקרחון. השיט ממשיך אל מול קרחון בלמסדה (Balmaceda), התלוי על ההר ממעל. הקרחון יורד ממדרונותיו של הר בלמסדה (Monte Balmaceda), המתנשא לגובה של כ־2,035 מטרים, ונשפך בקירות קרח תלולים הישר אל מי הפיורד. מראהו דרמטי במיוחד — לשון הקרח יורדת מן ההר הכהה, ומעליה מתנשאות פסגות מושלגות כמעט כל ימות השנה. שמו של הקרחון והר הבלמסדה מנציח את חוסה מנואל בלמסדה (José Manuel Balmaceda), נשיאה ה־11 של צ’ילה (1886–1891), תקופה שבה הונחו היסודות להתרחבות הלאומית דרומה אל פטגוניה. ההר נמצא בפארק הסמוך ברנרדו אוהיגינס ((Bernardo O'higins, פארק זה קרוי על שמו אחד מאבות האומה הצ'ילנית — מנהיג צבאי, מדינאי ולוחם חירות, שנחשב לדמות המרכזית במאבק לעצמאותה של צ’ילה מהשלטון הספרדי. זהו הפארק הלאומי הגדול ביותר בצ’ילה, משתרע על יותר מ־35,000 קמ"ר. גם בו קיימות אפשרויות רבות לטיול.

במזג אוויר בהיר ניתן להיכנס בשייט פנימה, אל לאגו אסול (Lago Azul) שבלבו של הפארק, שמראה ההרים המושלגים המקיפים אותו, ממש עוצר נשימה. במעגן בלמסדה נפרדים מהזודיאקים וממשיכים בספינה קטנה לפיורד אולטימאספרנסה (Ultimaesperanza), היינו, "פיורד התקווה האחרונה". את השם הזה העניקו לפיורד, שני ספנים ספרדים – סרמיינטו דה גמבואה (Gamboa) וחואן לדריירוס (Ladrilleros), שנכנסו לכאן באמצע המאה ה-16, בחיפושיהם אחר קיצור דרך אל מיצרי מגלן. אולם רק בשנת 1900 החלו לחקור ברצינות את המקום. היו אלו משלחות המחקר של הנורווגי אוטו נורדסקיולד, שהוזכר לעיל. בנוסף לפעולותויו בתחום הקרטוגרפיה, הוא זיהה את הפוטנציאל הכלכלי של האזור לגידול כבשים. משלחת אחרת היתה של רב החובל הגרמני הרמן אברהארד (Hermann Eberhard) , שבין הייתר גילה את מערת המילודון שהוזכרה לעיל.

אברהארד היה אחד מחלוצי החקר וההתיישבות של פטגוניה, הוא נולד בגרמניה בשנת 1852, והיגר לצ’ילה בסוף המאה ה־19 כחלק מגל של מתיישבים אירופים שחיפשו הזדמנויות חדשות בדרום אמריקה. הוא התיישב באזור פוארטו נטאלס של ימינו, שהיה אז שטח כמעט בלתי נודע, פראי ומבודד, שבו ערבות עשב רחבות נפגשו עם פיורדים עמוקים וקרחונים עצומים. בהמשך חייו המשיך אברהארד לפתח את האזור – הוא נחשב לאחד המתיישבים הראשונים בעמק אולטימה אספרנסה, והקים חוות בקר מצליחות. הוא מת בשנת 1908, אך דמותו נותרה חקוקה בזיכרון המקומי.

המטיילים של ימינו, עוברים חוויה קלה יותר משל חוקרים אלו. הם מגיעים לפיורד, עולים על ספינה גדולה יותר וממשיך בהפלגה של כארבע שעות, לאורך צוקים מרשימים, מפלי מים, להקות של קורמורנים לבני חזה ואריות ים, חזרה לפורטו נטלס.

אריות ים בפיורד אולטימה אספרנסה. צילום: גילי חסקין

הטיול בפייני כרוך לעתים בהתמודדות עם קשיים. חלקם קשורים בתלאות הדרך ועיקרם במזג האוויר. בפעם הראשונה שהגעתי לפייני בקיץ של 1980, קידמה את פני הרוח המקפיאה המפורסמת של פטגוניה, כמו זרם מים מזרנוק של כבאים. מזג האוויר העוין, האופייני לקו הרוחב º51 דרום, מגיע היישר מאנטרטיקה. הרוחות המנשבות ממערב עזות עוד יותר ומגיעות לעתים לעצמה של 100 קשר. הרוח טפחה על פני וצרבה אותם כמו נייר זכוכית ומנעה ממני להתקדם. עמדתי כפוף, ראשי מוטה קדימה ודימיתי שבעוד רגע תעיף אותי השמיימה. לאחר שוויתרתי ונדחקתי קפוא מקור לבקתה קטנה, שאלתי את עצמי מדוע הגעתי בכלל לחור הזה, בקצה הדרומי של העולם. הפשרתי סביב האח ואחר כך התכרבלתי בשק השינה, מטיל ספק בכלל שיגיעו ימים טובים יותר. כשהאיר הבוקר התעוררתי ליום קיץ דרומי משובח, יצאתי מהבקתה והתבוננתי נפעם בנופו של האגם ולא ידעתי את נפשי מרוב יופי. כמה ימים מאוחר יותר, כשקדרו השמים שוב ומשב פתאומי של רוח הפך את הנוף הבהיר של הבוקר ליריעה ערפילית מטושטשת, התעטפתי במעילי והלכתי קודר ומכודר, תוך מאבק בסופה וברסיסי הברד. המגדלים עטופי העננים נראו לפתע שחוחים כמו פועלי מכרות בוליביינים וכמה קונדורי אנדים שרטטו נתיבים עקלקלים בשמי העופרת. באותם רגעי מצוקה הבליחה במוחי מחשבה, שאיתני הטבע הללו אינם רק המחיר שעלינו לשלם כדי ליהנות מזיו המקום, אלא שההתמודדות עמם היא מה שהופכת את שמורת הפייני, מאגדה למציאות.

עטים המקומות בעולם שבהם ניכר המפגש העז כל־כך בין סלע, קרח, מים ורוח. הפיינה הוא שילוב נדיר בין עוצמה לנגיעה רכה — בין רעם מפולת שלגים לקול ציפור שיר. עבורי, אחרי עשרות שנות הדרכה בפטגוניה, המראה הזה לעולם לא דועך: הצוקים האנכיים, האור הצלול והרוח הזועפת שגורמת לך להרגיש חי באמת.

בסופו של דבר, טורס דל פיינה הוא הרבה יותר מאוסף של הרים, אגמים וקרחונים. זהו מקום שבו הזמן מאט, הרוח מדברת בשפה עתיקה, והאדם עומד מול עוצמתו של הטבע — לא ככובש, אלא כצופה נרגש. כאן, בלב פטגוניה, כל נשימה היא תזכורת לשבריריותו של העולם וליופיו שאין לו קץ. זהו מרחב שבו השקט מדבר בקול רם יותר מכל סערה, ושבו אדם יכול לגלות מחדש את עצמו, בדיוק כפי שעשו לפניו חוקרים, מטפסים ומשוררים. הפיינה מלמד אותנו ענווה, ומזכיר שעדיין נותרו על פני האדמה מקומות שבהם הבראשית לא תמה.

הערות

[1] אוטו נורדנשולד (Otto Nordenskjöld) היה חוקר וגאוגרף שוודי חשוב, שנודע בזכות משלחותיו לחקר הקטבים ודרום אמריקה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. הוא נולד בשנת 1869 בעיר טורסבי שבשוודיה, למשפחה ידועה של חוקרים ומגלים. דודו, אדולף אריק נורדנשולד, היה מי שחצה לראשונה את המעבר הצפוני־מזרחי סביב סיביר, ומורשת החקר המשפחתית הזו השפיעה רבות על אוטו הצעיר. הוא למד גאולוגיה וגאוגרפיה באוניברסיטת אופסלה, ובהמשך מונה לפרופסור לגאוגרפיה שם. בשנות ה־90 של המאה ה־19 הוביל כמה משלחות מדעיות לחופי דרום אמריקה.

שיא פעילותו המדעית הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כשהוביל את המשלחת השוודית לאנטרקטיקה (1901–1904) על סיפון האונייה “אנטרקטיק”. משלחת זו נחשבת לאחת החשובות בחקר יבשת הקוטב הדרומי בראשית המאה ה־20. היא נלכדה בקרח, אנשיה נאלצו לשרוד חורף שלם בתנאים קיצוניים, אך לבסוף חולצו. בזכות הסבלנות, האומץ והמנהיגות שלו, הפך לדמות מופתית בעיני בני דורו. לאחר שובו לשוודיה המשיך לעסוק במחקר גאוגרפי ובהוראה, ופרסם ספרים רבים שתיעדו את מסעותיו. הוא מת בשנת 1928, כשהוא נחשב לאחד מגדולי החוקרים השוודים ולדמות מרכזית בתולדות חקר פטגוניה ואנטארקטיקה.

[2] המטפסים שהגיעו פיזית לפסגה ב-1958 היו: ז'אן ביש (Jean Bich), פיירינו פסיון (Pierino Pession), לאונרדו קארל (Leonardo Carrel) קמילו פליסייר (Camillo Pelissier)

[3] זהו שמם של אווזי ההרים הדרומיים (Chloephaga picta), באנגלית Upland geese) אלו הם עופות נפוצים בדרום צ’ילה וארגנטינה, במיוחד בפטגוניה ובארץ האש. הזכר לבן בוהק והנקבה חומה מפוספסת — נוף אופייני לערבות הדרום־פטגוניות.

[4] הומול הוא אייל בינוני בגודלו, נמוך אך חסון, המתאים לחיים באזורים הרריים קרים. לזכרים קרניים קצרות אך עבות, המתפצלות לשניים, ופרוותו חומה־אפרפרה, עבה וצפופה — הגנה מצוינת בפני הקור והשלגים של הרי האנדים.

בעבר היה נפוץ לאורך כל רכס האנדים הדרומי, אך כיום נותרו רק אוכלוסיות קטנות ומבודדות, בעיקר באזורי טורס דל פיינה, פואלה, אגם קררה, והרי אייסן. הוא נוטה לחיות בזוגות או בקבוצות קטנות, וניזון מעלים, עשבים וענפי שיחים נמוכים.

ההומול הוא חיה זהירה מאוד, שקשה מאוד לראותה בטבע — גם למטיילים מנוסים. הוא נחשב כיום מין נכחד בסכנת הכחדה חמורה, כתוצאה מציד, פגיעה בבית הגידול, ותחרות עם בקר וצאן שהובאו על ידי האדם.

[5] מלבד היותה חוקרת, דיקסי הייתה גם חלוצה פמיניסטית: היא כתבה מאמרים בעד שוויון זכויות לנשים, תמכה בהצבעה לנשים והביעה ביקורת נוקבת על החברה הפטריארכלית הוויקטוריאנית.

ה־19 הוביל נורדנסקיולד כמה משלחות מדעיות לחופי דרום אמריקה.

שיא פעילותו המדעית הגיע כמה שנים מאוחר יותר, כשהוביל את המשלחת השוודית לאנטארקטיקה (1901–1904) על סיפון האונייה “אנטארקטיק”. משלחת זו נחשבת לאחת החשובות בחקר יבשת הקוטב הדרומי בראשית המאה ה־20. היא נלכדה בקרח, אנשיה נאלצו לשרוד חורף שלם בתנאים קיצוניים, אך לבסוף חולצו. בזכות הסבלנות, האומץ והמנהיגות שלו, נורדנסקיולד הפך לדמות מופתית בעיני בני דורו.

לאחר שובו לשוודיה המשיך לעסוק במחקר גאוגרפי ובהוראה, ופרסם ספרים רבים שתיעדו את מסעותיו. הוא מת בשנת 1928, כשהוא נחשב לאחד מגדולי החוקרים השוודים ולדמות מרכזית בתולדות חקר פטגוניה ואנטארקטיקה.

צ'ילה: שמורת טורס דל פיינה

מגדלי הסלע והירוק העמוק

הערות

2 תגובות

השארת תגובה