סיור בעקבות דבורה, ברק וסיסרא

כתב: גילי חסקין ‏04/04/2019. עדכון: ‏‏18/04/2024

בסיור זה נעקוב אחרי המאבק העיקרי שהתרחש בין שבטי בני ישראל לבין הכנענים. זירת האירועים היא בין בקעת כסולות לעמק יזרעאל. הנפשות הפועלות הן מפקד בצבא הכנעני, מפקד עברי ונביאה.

ראו גם  : מבוא לטיול בעמק יזרעאל 

ראו גם: הנביאה, של שמואל שטיין.

גם בהוליווד מתכננים סרט – גיבורת הקולנוע הבאה: דבורה הנביאה

  לייתר הסיורים בארץ 

בסיור זה, נעקוב אחרי המאבק העיקרי שהתרחש בין שבטי בני ישראל לבין הכנענים. זירת האירועים היא בין בקעת כסולות לעמק יזרעאל. הנפשות הפועלות הן מפקד בצבא הכנעני, מפקד עברי ונביאה.

על פי המסופר במקרא, אהוד בן גרא הציל את ישראל מידי המואבים, והארץ שקטה שמונים שנה. ככן מתחיל המחזור המוכר, שספר שופטים מתאר לכל אורכו: חטא, עונש, תשובה ובעקבותיה הצלה. העם המעניש עכשיו הוא הכנעני, המלך הוא יבין מלך כנען, ושר צבאו הוא סיסרא. המושיעים הם דבורה וברק בן אבינועם, ועמם יעל אשת חבר משבט הקיני – שבט לא יהודי, שממנו בא יתרו חותן משה.

שמעון אביבי, הציע תיאוריה, שאומרת שהדרוזים הם צאצאי הקינים. ראו באתר זה: הדרוזים, המקרא ועם ישראל.

מלחמת דבורה וברק בסיסרא הותירה רושם עז בזיכרון הקולקטיבי של העם, אולי בגלל הניצחון המוחץ שהושג למרות  נסיבות הפתיחה הגרועות והסופר המקראי רצה בשם כך להרחיב את התיאור. בספר תהילים מוזכרת המלחמה הזאת בין המלחמות המרשימות ביותר שבהם נחל ישראל ניצחון על אויביו: עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן. נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה (תהילים פ"ג, 10). בסיור נצפה מהר תבור על נחלות השבטים, נעלה על הר דבורה, הנקרא על שמה של הדמות המרכזית, נטייל בנחל קייני, שם כנראה התרחש הקרב. יש אפשרות, להמשיך למצפה אלות, שם כנראה חנתה יעל אשת חבר הקייני ושם הרגה את סיסרא.

לניתוח פרשת הקרב, עומדים לרשותנו שני מקורות: התיאור הסיפורי שבספר שופטים ד' ושירת הניצחון שבספר שופטים ה'. השירה פותחת בתיאור עוזו של ה' אלוהי ישראל, לאחר מכן תיאור המצב הבעייתי שקדם למלחמה, הלל לשבטים שיצאו למלחמה, גערה בשבטים שהתחמקו ממנה, ואף קללה את תושבי המקומות שלא הצטרפו, ובהנגדה אליהם, תיאור מפורט של יעל אשת חבר הקיני, שבניגוד למשתמטים התנדבה וסיכנה את עצמה. השירה עמוסה ברוח של התנדבות ואהבה, לעומת הרשעות ולקיחת השלל של סיסרא. בסיום מתואר מצב האויבים בעורף, אם סיסרא המצפה לשוב בנה, והשקט שהשתרר בעקבות הניצחון במלחמה. זהו אפוס שהותיר את רישומו, לאורך ההיסטוריה ובא לידי ביטוי ביצירות אמנות רבות.

בסיפור שלפנינו, באה הישועה מידיהן של שתי נשים – דבורה ויעל . מקום הגבר – ברק בן אבינועם – הוא שולי יחסית. אם ממלחמתו של אהוד, לא ניתן לדעת הרבה על המקום שבו הרג את מלך מואב, הרי בקרב זה אנו מקבלים פרטים רבים, ניתן לשחזר את הקרב אפילו לדמות  את הניצחון המתואר בשופטים פרקים ד'-ה'. הקרב מתואר פעמיים: פעם אחת בתיאור הפרוזאי של פרק ד' ופעם שנייה בשירת דבורה, החוזרת ומתארת את הקרב בלשון שירית. משני אלה אפשר לבנות את תיאור הקרב שהיה  בעל חשיבות עליונה בתולדות התנחלות ישראל על אדמתו: כתוצאה מן הקרב הזה נשבר כוחו של הכנעני.

האזור

מערכת העמקים, שבמרכזה נמצא עמק יזרעאל, יוצרת קשר טופוגרפי נוח בין הים התיכון לירדן והיא מפרידה בין השומרון לבין הגליל. זוהי סדרה של עמקים, הכוללת את עמק זבולון, עמק יזרעאל, עמק חרוד ועמק המעיינות (לשעבר עמק בית שאן). באזור זה מצטלבות שתי תנועות העתק: אחת היא השקיעה של בקעת הירדן, המלווה בסדקים ניצבים, שאחד מהם נמשך לאורך עמק המעיינות ועמק חרוד. השנייה היא שבירת הגליל התחתון לכיוון דרום, שיצר את עמק כסולות, שבין הרי נצרת והר תבור לגבעת המורה. שני העתקים אלו נפגשים בעמק יזרעאל, השוקע שוליהם הדרומיים של העמקים מוגדרים בבירור על ידי המתלולים של רכס הכרמל והר הגלבוע, שביניהם מפריד "המפרץ של ג'נין". שוליהם הצפוניים תלולים פחות, למעט המתלול של הרי נצרת[1]. את מישור העמקים הצפוניים חוצה קו פרשת מים רדוד. קו זה נמשך מקיבוץ יזרעאל לעפולה, ומכאן צפונה, לכפר איכסאל, שלמרגלות הר נצרת. קו זה מחלק את העמקים הצפוניים לשתי מערכות ניקוז ראשיות: מערכת נחל קישון (הזורמת לצפון מערב, אל מפרץ חיפה) ומערכת נחל חרוד (הזורמת לדרום מזרח, לנהר הירדן) ונחל תבור (הזורם מזרחה, לירדן). מבחינה טופוגרפית, אין כמעט ביטוי לקו פרשת המים הזו ואין בו כדי לשנות את אופיים המישורי של העמקים[2].

במרכזו של עמק יזרעאל, עובר נחל קישון. נחל זה מנקז את המים היורדים בכל העמק – החל בהרי הגלבוע במזרח העמק ועד להרי הכרמל במערבו. כמות גדולה זו של מים, הנשפכים לנחל קישון והקרקע שאינה סופגת מים, גורמים לשיטפונות תכופים באזור נחל קישון. בתקופות רבות היה אזור נחל קישון, אזור ביצות נגוע בקדחת (כיום יש סכר ליד כפר ברוך, ואפיקי הנחלים הועמקו כדי למנוע הצפת מים). עמק יזרעאל, עמק חרוד ועמק המעיינות הם המעבר הטבעי הנוח ביותר לרוחבה של הארץ ובכול הדורות חצתה אותם הדרך הראשית ממסופוטמיה אל עמק הנילוס בימי מלחמה נעו כאן צבאות, ובימי שלום, סוחרים. כאן התחוללו קרבות מכריעים: קרב מגידו בו היכה פרעה תחותימס השלישי את הכנענים במאה ה-15 לפני הספירה[3]; מלחמת דבורה וברק בכנענים, בה עוסק סיורנו זה, הקרב בין המדיינים ובין גדעון, הקרב בין שאול והפלישתים שהתנהל מעל לעמוק, על מורדות הגלבוע ועוד. במאה ה-13 לספירה, בלמו הממלוכים את המונגולים בעין ג'לוד (מעיין עין חרוד). בסוף המאה ה-18 נלחמו כאן נפוליון והעות'מניים ובמלחמת העולם הראשונה, היה העמק זירת התכתשות בין הצבא העות'מני ל"חייל המשלוח המצרי", הקיסרי הבריטי. במלחמת הקוממיות התנהלו קרבות בעמק, שהידועים שבהם היו נגד צבא ההצלה של קאוקג'י באפריל 1948 וכיבוש זרעין בחודש מאי אותה שנה.

ראו בהרחבה באתר זה: עמק יזרעאל

פני התקופה

בתקופת ההתנחלות ישבו בארץ כנען עמים רבים ושבטים שונים. הארץ כולה הייתה מחולקת לערים-מלכויות, שכל אחת מהן דאגה לעצמה ולעתים אף נלחמו זו בזו. חלוקה מפוצלת זו הייתה עדיין שריד מתקופת החיקסוס[4]. על פי מכתבי אל-עמארנה[5] וכן מתוך החפירות הארכיאולוגיות והמקורות ההיסטוריים האחרים שנשתמרו, ניתן ללמוד, כי בני העמים השונים שישבו בארץ לפני הגעת הישראלים- היו אנשים שעיבדו את אדמתם, ובחלקם אף עסקו במסחר ובענפי כלכלה אחרים. לפי המקרא, היקף הכיבוש בימי יהושע לא היה שלם, אם כי ההתנגדות של תושבי הארץ נשברה בעיקרה בתקופה זו. בני ישראל התנחלו בחלק ניכר של השטח שהובטח למשה ויהושע. אחרי שיהושע היכה את הכנעני מן הנגב ועד בעל גד[6] , השטח מבעל גד בגבעת הלבנון ועד לבוא חמת, לא נכבש ולא נתחלק לשבטים ואילו השטח מבעל גד ועד הנגב, חולק בין שבטי ישראל, אם כי לא נכבש כולו. משטר הערים הכנעניות היה בעיקר בעמקים, שהיו מיושבים בצפיפות והמקרא מדגיש וחוזר, שבני ישראל לא יכלו להתמודד עם הערים החזקות אשר בעמק. הכנענים יצרו כלים שונים והשתמשו בכלי נשק יעילים, ביניהם גם רכב-ברזל: "כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא" [7]. היו להם אף פרשים וצבאם היה מאומן היטב: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף לֹא-יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר וְרֶכֶב בַּרְזֶל בְּכָל-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ-הָעֵמֶק לַאֲשֶׁר בְּבֵית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל"[8]. על ידיעותיהם היסודיות בהגנה, ניתן ללמוד גם מן הביצורים המשוכללים שהקימו מסביב לעריהם. הללו שימשו כאמצעי-מגן ממדרגה ראשונה – כָּל-אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ  לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד.[9]..

הישוב הכנעני היה מרוכז ברובו בעמקים ובשפלה של ארץ ישראל המערבית. מקומות הישוב שבהר היו באופן יחסי מועטים[10]. בהרים לעומת זאת, למרות שהיו שם ערי מלוכה, היה הישוב קלוש והמרחק בין עיר לעיר היה גדול יותר מאשר בעמקים. ערי ההר היו מבודדות וחלשות יחסית ורכב הברזל, שהטיל מורא על השבטים המתנחלים, לא היה רב בידי מלכי ההר ולא היה יעיל כמו במישורים. המקרא מכנה בדרך כלל את מלכי ההר – "מלכי האמורי", להבדיל ממלכי העמק הכנענים. אין מדובר בהבדלים אתניים, אלא במיקום הגיאוגרפי ובהבדלים החברתיים והמדיניים הכרוכים בו. בין שבטי הגליל לשבטי הר אפרים,  חצצו הערים הכנעניות של עמק יזרעאל. הן היו מיועדות למנשה, אך רובן לא נכבשו עד ימי דוד: בית שאן, יבלעם, תענך, מגידו והלאה, עד דאר שבחוף הכרמל. הייתה זו שרשרת ערים כנעניות גדולות ומבוססות. בערים אלו התרכז, בימי השופטים, עיקר כוחם של הכנענים. ככתוב: "הכנעני ממזרח ומים"[11], או ביתר דיוק: "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן"[12]. במלחמת דבורה, מתרכז כאן חיל הכנענים, על תשע מאות מרכבותיו. הוא נשען על ערי מבצר אלה. גם אחרי ניצחון בני ישראל, אין אנו שומעים על כיבושן בידיהם ובמאה ה-11 הן נפלו בידי הפלישתים , שעשו בבית שאן כבשלהם, על כך אנו לומדים מסיפור מותו של שאול. בתחילה התקדמה ההתנחלות של שבטי ישראל בגליל במידה ניכרת. אחרי כן באו הפרעות רציניות מצד הכנענים שבאזור ובראשם מלך חצור עם שר צבאו סיסרא: "וימְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם.  ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה  כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה"[13]. מתיאור כיבוש הצפון לומדים אנו, כי חצור הייתה אחת הערים החשובות באזור: "כִּי-חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה[14]. החפירות הארכיאולוגיות מוכיחות, כי המקום היה מיושב לפחות החל מן התקופה הכנענית התיכונה. נקודת ישוב זו תופסת את המקום האסטרטגי החשוב ביותר בעמק הירדן הצפוני[15].  העיר הכנענית מוכרת היטב מבחינה ארכיאולוגית[16], החל מתקופת הברונזה התיכונה II , הייתה במקום זה העיר הכנענית הגדולה ביותר בארץ, שהשתרעה על שטח של 800 דונם בקירוב, מזה יותר מ-700 דונם, העיר התחתית, שהוקמה בימי החיקסוס. שטח זה גדול פי 10 מערים כנעניות אחרות, כמו למשל מגידו, ששטחה 60 דונם, או לכיש וגזר, ששטחן 80 דונם כל אחת. (ירושלים היבוסית השתרעה בקושי על 40 דונם).

מלחמת מי מרום

במקרא נשתמרו שני תיאורים על מלחמה בצפון, בהם מעורבת חצור ובשניהם עומד בראש הברית יבין מלך כנען. התיאור הראשון מתייחס למלחמת מי מירום בתקופת יהושע; שם מובאת מסורת על חורבנה הגמור של חצור:" וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיִּלְכֹּד אֶת-חָצוֹר וְאֶת-מַלְכָּהּ הִכָּה בֶחָרֶב  כִּי-חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה. יא וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ לְפִי-חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל-נְשָׁמָה וְאֶת-חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ "[17].

למרות זאת, גם במלחמת דבורה וברק בן אבינועם, רואים אנו כי חצור היא עיר חשובה ביותר ו"ראש כל הממלכות האלה", כי על כן נקרא מלכה "יבין מלך כנען" : וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[18]. בגלל קושי זה, הניחו חוקרים שונים, ביניהם אולברייט, כי בסיפור על מלחמת דבורה, השתרבבו מסורות על שתי מלחמות שונות וכי לא היה קשר בין יבין למלחמת דבורה. הנחה זו מתבססת, בין היתר, על כך ששמו של יבין נפקד משירת דבורה[19]. מה גם, שמן הנמנע הוא, שחצור, אשר נשרפה כליל במלחמות הכיבוש-  דבר המאומת על ידי הממצא הארכיאולוגי- מילאה שוב, כעבור דורות אחדים בלבד, תפקיד ראשי ומכריע בברית ערים כנעניות[20]. מכיוון שהשירה רחוקה מלתת תמונה מלאה של המלחמה, הציע יוחנן אהרוני, להניח לתיאורי המלחמות כפי שהם, אך להפוך את סדר המאורעות[21]. כלומר, בניגוד למסורת המקרא, מייצגת מלחמת דבורה, שלב ראשון בפרשה זו, בה ממלכת חצור עדיין בשיא כוחה. אחרי התמוטטות הצבא הכנעני במלחמה זו, בא השלב השני והמסיים, שהוא הקרב על מי מרום, שסתם את הגולל על חצור ועל כוח ההתנגדות הכנענית בצפון הארץ[22]. אם כך, יש לראות במלחמת דבורה, חלק אינטגראלי של מלחמות כיבוש הארץ ויש להקדימה לשלהי המאה ה-13 לפנה"ס ,בתקופה זו נחרבה חצור, גם לפי העדות הארכיאולוגית, המצביעה על התנגשות גדולה בין כוחות מקומיים בכנען, שהתאפשרה עקב ימי השפל של שלטון מצרים בארץ.

תחנה מס' 1: צומת דברת

תצפית על הר תבור ועל נופו הייחודי. כנאמר: "תבור וחרמון בשמך ירננו"[23]. הַר תָּבוֹר הוא פסגה בולטת הממוקמת מדרום לרכס הרי נצרת ומצפון לעמק יזרעאל, והוא אחד ההרים הגבוהים בגליל התחתון. פסגתו נמצאת בגובה 562 מטר מעל פני הים[24] [16] והוא מתנשא לגובה של כ-400 מטרים מעל סביבתו. הפסגה בולטת ונראית גם לצופים בה ממקומות מרוחקים ברחבי הגליל והגולן. במבט מכפר תבור, ממזרח למערב, הפסגה נראית מחודדת מאד. במבט מדרום לצפון, מכיוון עפולה, הפסגה נראית מעוגלת ומתונה. על מדרונות ההר שוכנים שלושה יישובים – דבורייה (בתחתית המדרון המערבי), שבלי (בתחתית המדרון המזרחי) ואום אל-ע'נם (בקצה הדרום מזרחי).

הר תבור שוכן במקום המפגש בין שלוש יחידות נוף טופוגרפיות: ממערבו משתרעת בקעת כסולות, שהיא השלוחה הצפונית של עמק יזרעאל; מצפונו מתרוממים הרי הגליל התחתון; ומדרום וממזרח לו משתפלות רמות הבזלת של מזרח הגליל התחתון. מבחינה גיאולוגית נמצא הר תבור במקום מפגש בין הגליל התחתון המרכזי, הבנוי בעיקרו סלעי גיר, דולומיט וקרטון. הגליל התחתון המזרחי, הבנוי בעיקרו בזלת ובאפיקי נחליו, נחשפות פה ושם, שכבות קרטון רך.

הר תבור הוא הורסט (גוש מורם), שסביבתו שקעה עקב פעילות טקטונית, בין השבר של הרי נצרת, ושבר נחל תבור. התזוזות של הבקע הסורי-אפריקני גרמו להעתקים רבים בהרי הגליל, ביניהם אלה שליד הרי נצרת – הרי טורען, וליד נחל תבור. התוצאה היא הופעתם של אזורים מורמים, המכונים הוֹרְסְט. ההנחה היא שהר תבור נוצר כתוצאה מפעילות גיאולוגית זו. לאור המבנה הגיאולוגי המשוער, בוצעו לרגלי ההר קידוחי ניסיון בתקווה למצוא נפט אך זה לא נמצא. למרגלות הר תבור, צומת של דרכים עתיקות: דרך הים העתיקה מעמק יזרעאל לבקעת גינוסר הדרך מבקעת הירדן, דרך נחל תבור והדרך מבית שאן, למרגלות גבעת המורה[25]. .בשל מיקומו המרכזי, גובהו ומורדותיו התלולים, נודעה להר תבור חשיבות רבה בדברי ימי האזור. שמו הערבי "א-טור" (הוראתו "ההר"), מעיד על חשיבותו.  על ההר ריחפה הילה של קדושה מקדמת דנא. להר תבור יש היסטוריה עשירה וחשיבות הנוצרית והמוסלמית. להר יש חשיבות הם במסורת היהודית: יש המניחים  שההר המוזכר בברכת משה לשבטי יששכר וזבולון, מכוונים להר תבור: ט עַמִּים הַר-יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק  כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל"[26].

ראו באתר זה: התבור.

שלא ככל שאר מלחמות השופטים, שהתנהלו כנגד פולשים מבחוץ, התנהלה מלחמה זו כנגד הכנענים, יושביה הקדומים של הארץ, שצבאם שנשען על ערי מבצר איתנות.

ברק הוליך את לוחמיו אל  קדש. הכוח הישראלי התאסף בהר תבור. הן משום היותו נקודה אסטרטגית ואולי גם משום היותו מקום כינוס מסורתי מקודש (ידוע שהקריבו עליו קורבנות)?: " וַתִּשְׁלַח [דבורה הנביאה] וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן"[27] למקום זה היו יתרונות לגבי בני ישראל: מדרונותיו המיוערים של ההר היו מסוגלים להסוות את מספרם האמתי.

כמו כן, הכנענים השליכו את יהבם על חייל המרכבות החזק שהיה ברשותם. יתכן שסיסרא סבר שהופעת רכב הברזל תטיל אימה על השבטים ותפזר אותם ולכן עלה ביד רמה לכיוון הר תבור. בראש השבטים הישראליים שנטלו חלק במערכה, עמד ברק בן אבינועם מקדש נפתלי, ודבורה הנביאה, שהייתה הרוח החיה עבור היוצאים לקרב[28]. " וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה ה' אֱלֹוהֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן. ז וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין, וְאֶת-רִכְבּוֹ, וְאֶת-הֲמוֹנוֹ; וּנְתַתִּיהוּ, בְּיָדֶךָ"[29].

פסגת ההר אפשרה תצפית למרחקים ומעקב אחרי תנועות האויב. הצבא הישראלי חנה מעבר לטווח פגיעתו של רכב הברזל הכנעני. יתר על כן, מקום החניה השאיר בידי הפיקוד הישראלי את היכולת לקבוע את מועד ההתקפה. האויב ריכז את כוחותיו בעמק כסולות, שהוא צר ומתפתל באזור התבור ואינו נוח להתפרסות כלי רכב.

תחנה מס' 2. – ערוצו העילי של נחל תבור

בעבר סברו כי הקרב  התרחש  מערבה מכאן, בשפך של נחל קישון וחרושת הגויים הייתה בקרית חרושת של היום[30]. פרופסור אדם זרטל הציע, שהקרב התרחש בפתחו של ואדי ערה וטעמיו עמו[31]. כל ההסברים מעוררים אי נוחות, הן משום שיובליו העליונים של הקישון כמעט ואינם ניכרים בשטח והן משום שהר תבור מוקף דווקא ביובלי נחל תבור (ואדי בירה). פתרון מעניין מציע יואל אליצור והוא מסתמך, בין השאר, על  ר' אשתורי הפרחי, תושב בית שאן, שהשלים את ספרו הנודע "כפתור ופרח", בערך בשנת 1322: "לדרום טבריה, כחצי יום בית שאן ובאמצע הדרך, נחל קישון, קוראים לו קיסון"[32].  כלומר, הנחל הגדול, שבין טבריה לבית שאן, נחל תבור, נקרא בעבר "קיסון" והוא זיהה אותו בפשטות, כנחל קישון המקראי. זאת ועוד, החורבה שמעל המעיינות הדרומיים של נחל תבור, נקראת בפי הערבים "ח'רבת קישון". זה תל גדול ובו שרידים פרהיסטוריים, כנעניים, ישראלים, הלניסטיים, רומיים וערבים. זוהי כנראה העיר קִשְׁיוֹן, עיר לוויים ברמת יששכר[33]. במפת הרונימוס מהתקופה הביזנטית, וכן במפות שונות מימי הבינים, מסומן נחל קישון, כנחל הזורם מהר תבור, מזרחה, אל הירדן[34]. לפי התיאוריה הזאת, כפי שהיו שני ישובים ששמם קדש, כך היו שני נחלים ששמם "קישון". קישון של אליהו היה במורדות הכרמל וקישון של ברק היה כנראה נחל תבור[35].

תחנה מס' 3 – פסגת הר תבור

הצומח בהר כולל חורש ים תיכוני מפותח, שמרכיביו הם אלון מצוי, אלה ארצישראלית, ליבנה רפואי, חרוב ואלה אטלנטית. כמו כן, צומחים בשמורה עצי אלון תבור, גדולים ומרשימים.

שמו של התבור נזכר במקרא, בגבול נחלותיהם של שלושה משבטי ישראל (זבולון, יששכר ונפתלי). לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם.  לג וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן.  לד וְשָׁב הַגְּבוּל יָמָּה אַזְנוֹת תָּבוֹר וְיָצָא מִשָּׁם חוּקֹקָה וּפָגַע בִּזְבֻלוּן מִנֶּגֶב וּבְאָשֵׁר פָּגַע מִיָּם וּבִיהוּדָה הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ[36].   לגבי יששכר וזבולון, ראו להלן, בקעת כסולות. על הר תבור התכנס צבאו של ברק בן אבינועם למלחמה על סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור (ראו להלן). הר תבור נזכר גם בתיאור הקרב של גדעון במדיינים: "וַיֹּאמֶר אֶל-זֶבַח וְאֶל-צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר"[37]. בתקופת המלוכה נזכרת העיר תבור כאחת מערי הלוויים שבנחלת זבולון (סב לִבְנֵי מְרָרִי הַנּוֹתָרִים מִמַּטֵּה זְבֻלוּן אֶת-רִמּוֹנוֹ וְאֶת-מִגְרָשֶׁיהָ אֶת-תָּבוֹר וְאֶת-מִגְרָשֶׁיהָ. (דברי הימים א', ו', 62). יתכן ששם העיר התגלגל ל"דבור", בשל ההגייה הגלילית המיוחדת וממנו נגזר השם "דברת" ולימים דבוריה"[38]. יש עיר ויש הר ומה הקשר ביניהם?

בימי הבית השני, היה הר התבור אחת הפסגות שעליהן נהגו להדליק משואות כדי להודיע ליישובי הסביבה על קידוש החודש, כפי שנכתב בתוספתא: "בראשונה היו משיאין משואות בראשי ההרים הגבוהים: בהר המשחה, בסרטבא, ובצרופנה, בתבור, בחורן, בבית דלתיה"[39]. כמו כן, השיאו משואות  כדי להזהיר מפני סכנת מלחמה[40].

אנטיוכוס השלישי, הסלווקי, כבש את מבצר איתבריון שבראש התבור, בצאתו להילחם בתלמי הרביעי ברפיח, בשנת 218 לפני הספירה. יוסף בן מתתיהו מספר על תבוסתו של אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס החשמונאי, בשנת 55 לפני הספירה, בפני הנציב הרומאי גביניוס. כעשרת אלפים לוחמים יהודים נהרגו בקרב, ואלכסנדר עצמו נשבה והוצא להורג[41]. בימי המרד הגדול ברומאים, הקיף יוסף בן מתתיהו, שטח של כ-400 דונם בראשו של הר תבור, בחומה שאורכה 3 ק"מ ועובייה 2 מ'. המבצר נחשב למעוז שאין לכבשו. אך לאחר שאזלו המים בבורות החצובים, ניהלו המתבצרים משא ומתן עם המצביא הרומי פלקידוס והובטח להם שאם ייכנעו, יישארו בחיים. אולם לאחר שירדו מן ההר, הפרו הרומאים את הבטחתם וטבחו בהםחודש לאחר המרד , התחדשה הנוכחות היהודית וכאן ישבה משמרת הכוהנים מבני הפיצץ. אגדת חז"ל הזכירה את התבור בין ההרים שבקשו שעליהם תינתן התורה, אך הר סיני זכה בכך, כי רק בו לא נהגה עבודה זרה[42]. ולעתיד לבוא, יצורפו ארבעה הרים ובהם התבור, הר המוריה יועמד על ראשיהם ועליו יבנה בית המקדש השלישי[43].

לפי המסורת הנוצרית, ההר הוא האתר בו ארעה ההשתנות (הטרנספיגורציה) של ישו: "וּמִקֵּץ שֵׁשֶׁת יָמִים לָקַח לוֹ יֵשׁוּעַ אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־יוֹחָנָן אָחִיו וַיַּעֲלֵם בָּדָד עַל־הַר גָּבוֹהַּ׃ 2 וַיִּשְׁתַּנֶּה לְעֵינֵיהֶם וַיַּזְהִירוּ פָנָיו כַּשֶּׁמֶשׁ וּבְגָדָיו כָּאוֹר הִלְבִּינוּ׃ 3 וְהִנֵּה נִרְאוּ אֲלֵיהֶם משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ וְהֵם מִדַּבְּרִים אִתּוֹ"[44].  הנוצרים יוצרים הקבלה בין אירוע זה למעמד הר סיני, בו קרן עור פניו של משה רבנו. במאה הרביעית לספירה, החלה מסורת של עליה לרגל להר תבור. כדי להקל על עולי הרגל, הוכשרו בו 4,000 מדרגות. בתוואי הקדום של העלייה להר ובר הכביש הנוכחי. בשנת 803 היה במקום מנזר ושלוש כנסיות. עם כיבוש הר תבור בשנת 1099, בידי טנקרד הצלבני, נסיך הגליל, הוקמה מצודה בשטח שבוצר בשעתו על ידי יוסף בן מתתיהו. בשנת 1113 הותקף המקום על ידי פרשים תורכמניים, שטבחו את נזיריו. כעבור שנתיים, שבו נזירים לשכון בהר. בשנת 1183, הרס צבאו של צלאח א-דין, כמה מבנים על ההר. בשנת 1212 כבש השולטן האיובי אל מאלך אל עאדל את ההר ובנה עליו מבצר חדש, שאיים על הגבול המזרחי של ממלכת עכו הצלבנית. מבצר זה היה עילה למסע הצלב החמישי, בפיקודו של אנדרש השני, מלך הונגריה. המצור שלו נכשל בגלל מריבות פנימיות. במסגרת הסדרי השלום עם הקיסר פרידריך השני, בשנת 1228, נמסר ההר לצלבנים והוקמה בו כנסיה חדשה. בשנת 1263 השתלט בייברס הממלוכי על ההר והרס לחלוטין את כול המבנים שעליו. ההר עמד בשיממונו עד שנת 1631. אז התיר פח'ר א-דין, האמיר הדרוזי ששלט על הגליל, לאנשי המסדר הפרנציסקני, לשוב אל ההר[45].

בשנת 1873 נבנה עליו מנזר ששטחו הלך והורחב במהלך השנים. כנסיית ההשתנות הפרנציסקנית הנוכחית נבנתה בשנים 1919-1924, על פי תכניתו של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצ'י (Antonio Barluzzi.). בשנת 1925 הושלמו הבזיליקה של המסדר הפרנציסקני והאכסנייה קזה נובה. בצדו הצפוני-מערבי של ההר יש מנזר יווני אורתודוכסי [46].  כנסיית המנזר מוקדשת לנביא אליהו, והיא נבנתה בשנות ה-60 של המאה ה-19 מעל שרידיו של מבנה מימי הביניים. מבנה קדום זה הוקם, אולי, בידי נזירים אורתודוקסים שנדחקו מהמתחם הצלבני שמדרום לו[47].

החל מסוף המאה ה-19 שכן למרגלות ההר השבט הבדווי עראב–א-זבייח. אנשיו התנכלו למושבות היהודיות מסחה (כפר תבור) וסג'רה (אילניה) וכן לקיבוץ בית קשת. במארב שטמנו אנשי השבט לחברי בית קשת במארס 1948, נפלו שבעה מחברי הקיבוץ, ביניהם עלי בן צבי ז"ל (בנו של מי שיהיה נשיא המדינה השני, יצחק בן צבי),  ביום בו נועד להתחתן. במאי 1948 כבשה את המקום חטיבת "גולני". בני א-זבייח נמלטו לעבר הירדן ולסוריה. רק פלג שלהן הנקרא "שיבלי" (כפיר אריות), נאחז במקום.

נצפה מגג הכנסייה שעל התבור דרומה.

כביש מס' 65, מפריד בין הגליל התחתון המרכזי, שהתבור הוא חלק ממנו, לבין הגליל התחתון המזרחי, שכולו רמות בזלתיות נטויות מזרחה. הגליל התחתון המרכזי הוא מערכת של גושים נטויים, בהם שולט קו השבירה הרוחבי (הקו הנטופתי) ממזרח למערב. לכסונם של הגושים מדרום לצפון, גרם להיווצרות של בקעות ורכסים, הבאים זה אחר זה, לסירוגין. מזרח הגליל התחתון מכוסה רובו ככולו שפכי לבה. כתוצאה מן הקילוח הגעשי, הפך נופו של מזרח הגליל לרמתי ומתון ביותר. בחלקו הדרומי מערבי מתרוממת גבעת המורה, שגובה 515 מ' שבראשה ולמרגלותיה שפכי לבה. מכאן כלפי דרום מזרח מתנשאות, בזו אחר זו, רמות הבזלת הנטויות. כביש מס' 65 הוא גם קוו הגבול בין נפתלי לבין יששכר.

נרד מן התצפית ונצא ממגרש החניה. נצא דרך פתח בגדר, בקצהו דרומי- מערבי,  אל שרידי החומה, שנבנתה ב-1212 על ידי האיובים. חמש שנים מאוחר יותר ניסו הצלבנים לכבוש את ההר. למרות שהמוסלמים ניצחו, הם הבינו שלא יוכלו להחזיק במבצר המבודד והרסו אותו במו ידיהם[48].  נעצור בין העצים, לספר את סיפור המערכה.

תחנה מס 4 – תצפית מהמבצר האיובי דרומה

נחלתו של זבולון השתרעה במרכז הגליל התחתון, בין עמק יזרעאל לבקעת בית נטופה (השם עמק זבולון, שלחוף הים, הוא שם מאוחר). סיפוח הערים הכנעניות שבגבולותיו – שמרון ויקנעם שבעמק וחנתון שבבקעת בית נטופה היה לבטח שלב שני בהתנחלותו. מן הנאמר על זבולון בברכת יעקב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן"[49]. ובברכת משה: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל"[50], נראה שהשבט התפשט ברבות הימים, גם מערבה לעמק עכו. גם במלחמת דבורה הוא נוטל חלק חשוב: " זְבֻלוּן, עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת "[51]

הגדול והחזק בשבטי הגליל היה נפתלי, שהתנחל במרכז הגליל ובמורדותיו המזרחיים. נפתלי תפש אזור נרחב במרכז הגליל התחתון ובמזרחו. בהרים השתרעה נחלתו עד לבקעת יבניאל, הר תבור ובקעת בית נטופה. בצפון התפשט השבט והגיע, כבר בראשית התנחלותו, גם לגליל העליון[52].  נפתלי הוא מהשבטים העיקריים שהתיישבו בצפון. בני נפתלי בחרו בחלק המיוער והבלתי מיושב של הגליל, למטרת ראשית התנחלותם: "ְנַפְתָּלִי:  עַל, מְרוֹמֵי  שָׂדֶה [53]". בני אשר, הגם שכנראה הקדימו להגיע לכנען ומוזכרים כבר במכתבי אל עמרנה מהמאה-14 לפנה"ס, לא רק שלא הצליחו לגרש את הכנעני "וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי לא הורישו"[54], אלא עד מהרה נפלה עליו השפעתן וישיבתו לחוף ימים נקנתה במחיר של שיעבוד.

גורל דומה נועד לשבט יששכר. שבט זה נדחק לאזור מצומצם, מוקף ומבותר על ידי ערים כנעניות חזקות. עם ערי יששכר נמנות כמה ערים בעמק יזרעאל, כגון שונם, קשיון, כסולות ויזרעאל[55]. על נסיבות היאחזותו באזור זה ניתן ללמוד מברכת יעקב: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.  טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד"[56]. את ישיבתו בעמק יזרעאל, קנה לו אפוא שבט זה, תוך שעבוד לערים הכנעניות. משמעות שמו היא "אנשי שכר". וידיעה על הבאת שבטים עבריים לאזור זה מצויה כבר במכתבי אל עמרנה. באחד מדיווחיו למלך מצרים, כותב בירדיא מלך מגידו: "ידע המלך אודות [מעשי] עבדו[הנעשים] בעירו: הנה אנוכי בעצמי חורש ליד העיר שונם ואף מוביל בעצמי אנשי מס [לעבודה]..".זבולון התנחל בין קצהו הצפוני-מערבי של עמק יזרעאל ובין בקעת בית נטופה. מרכז השבט היה באזור הגבעות המיוערות אשר נמצאות ביער אלוני שפרעם. גם השופט אבצן ישב בבית לחם  הגלילית[57].

בנטל העיקרי של המאבק של שבטי הצפון כנגד הכנענים,  נשאו שבטי נפתלי וזבולון, שהם בלבד מוזכרים בסיפור (להבדיל מהשירה). מהם נחלצו לקרב עשרת אלפי חיילים. גם השירה מייחסת לשני שבטים אלה, כושר צבאי מיוחד: "זבֻלוּן, עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי: עַל, מְרוֹמֵי  שָׂדֶה"[58]. השבטים ששכנו באזור ההררי נפגעו במידה מועטה מהלחץ הכנעני, שרכב הברזל שלהם התקשה לפתח תנופה בשטח ההררי, לפיכך הגיעו לדרגה מסוימת של ריבונות. יַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה"[59], ואילו לפי השירה השתתפו, נוסף על כך, גם יששכר, מכיר, אפרים ובנימין: "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם; בַּעֲמָלֵק  אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ. מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם-דְּבֹרָה  וְיִשָּׂשכָר….[60]. אולם מצבם של שבטי העמק – כגון שבט יששכר – היה חמור והם נאלצו להשתעבד לכנענים. שבטים אלו לא יכלו ליטול יוזמה במלחמת החירות, אף שהמלחמה התנהלה באזורם.[ההבדל בין שני השבטים, הוביל למושג התלמודי:

הסכם יששכר זבולון.

" זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" – הֲרֵי זְבוּלוּן קָדַם לְיִשָׂשְׂכָר שֶׁכֵּן מְיַחֲסִין "יִשָׂשְׂכָר-זְבוּלוּן", וְלָמָּה כֵּן? אֶלָּא שֶׁהָיָה זְבוּלוּן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא (פרנסה) וְיִשָׂשְׂכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּזְבוּלוּן בָּא וּמַאֲכִילוֹ, לְפִיכָךְ קְדָמוֹ עָלָיו. אָמַר הַכָּתוּב "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", יִשָׂשְׂכָר כּוֹנֵס וּזְבוּלוּן מֵבִיא בָּאֳנִיּוֹת וּמוֹכֵר וּמֵבִיא לוֹ כָּל צָרְכוֹ, וְכֵן מֹשֶׁה אוֹמֵר: "שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֵךְ" לָמָּה? שֶׁיִּשָׂשְׂכָר בְּאוֹהָלֶיךָ שֶׁלְּךָ הֵן, שֶׁאַתְּ מְסַיְּעוֹ לִיְשֵּׁב בָּהֶן"[28].מדרש זה מציין שזבולון זוכה להיות מוזכר לפני יששכר בברכת יעקב, למרות שהוא צעיר ממנו, בגלל שהוא עוסק במסחר (=פרקמטיא) וכך מאכיל את אנשי יששכר הלומדים תורה. כן כותב המדרש על פי הפסוק בברכת משה, שהתורה של יששכר היא "של" זבולון, בזכות הסיוע שזבולון נותן ליששכר." וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ"[61].  הסכם יששכר וזבולון הוא הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שהתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. לפי השקפת חוגים מסוימים ההסכם הוא הבסיס למוסד הישיבה והאברכים שבדרך כלל מתקיימים על ידי תרומות של נדיבים. אולם ישנה פרשנות אחרת, אשר מפרשת זאת כהסכם שותפות בין שני אחים עובדים, בו אח אחד חוסך מזמן העבודה של אחיו ובכך הוא מפנה לו זמן ללימוד תורה].

שבטים אחרים לא השתתפו מסיבות שונות: שבטי עבר הירדן – גד וראובן – היו מחוץ לארץ כנען ולא נכללו בברית הישראלית (ב"פְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים"[62]. שבטי הדרום לא נזכרים כלל, משום שהיו רחוקים ולא יעלה על הדעת שישתתפו במלחמה בצפון הארץ. בני דן נמצאו הרחק. לחוף הים. "וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן[63] . למנשה, כשבט, אין אזכור במלחמת דבורה. יש הסוברים כי תושבי מרוז, : "אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה–אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ"[64], השתייכו לארגון השבטי של בני מנשה ויש בה משום ראיה לסירובם של בני מנשה, לקחת חלק בקרבות. למרות שציפו מהם "לבוא לעזרת ה' בגיבורים". מן הסתם חששו מנקמת הכנענים, במקרה של תבוסה ישראלית. נראה שמכיר, הנזכר כשבט לוחם בשירת דבורה, ייצג דווקא את אותם סעיפים של שבט מנשה, שישבו באזור ההררי של עבר הירדן המערבי[65]. לפיכך הודגש בשירה: "מני מכיר ירדו מחוקקים" (שופטים, ה', י"ד). ההבחנה בין מצבם האובייקטיבי של שבטי ההר, לבין מצבם של שבטי העמק, עשויה להבהיר את שיתוף הפעולה הצבאי שבין שבטי הגליל לבין שבטי ההר המרכזי – אפרים, בנימין ומכיר. מכול מקום, שירת דבורה משקפת את מידת הליכוד הלאומי המקסימלי, שאליו הגיעו שבטי ישראל בימי השופטים, כנגד משעבד נוכרי[66].

על אף התפתחותם הנפרדת של שבטי הגליל וקיומה של רצועה כנענית בעמק יזרעאל, לא נוצרה ביניהן ובין שבטי בית רחל (אפרים, מנשה ובנימין)[67], מחיצה עמוקה והרת תוצאות, כמו בין שבטי הדרום לשבטי ההר. היו לכך כמה סיבות: בני אפרים התפשטו צפונה. גם בני מנשה התפשטו אל מעבר לעמק. זרם זה סייע לבטח לשמור על קשר בין גושי השבטים. היה רצף של ישובים בסביבת יזרעאל-שונם. על אף שבני יששכר ישבו שם בחסות הכנענים, וודאי שימשו כגשר חי בין השבטים. גשר שני היה כנראה בסביבת יקנעם, במקום המיצר בין גבעות הגליל התחתון לבין הכרמל, שבו נפגשו גבולות זבולון, אשר ומנשה. שבטי הגליל ושבטי בית רחל היו נתונים ללחץ ערי העמק הכנעניות ולכן התאחדו למלחמות משותפות בהן. במלחמת דבורה, בקרב ההכרעה, השתתפו שלושה משבטי הגליל ושלושה משבטי הר אפרים. הסכנה המשותפת ודאי חיזקה את הזיקה בין שני גושי השבטים. מכיוון שבני ישראל לא יכלו להוריש את הערים הכנעניות החזקות, הם התיישבו בצפון הרי אפרים, בהרי הגליל התחתון ובגלבוע בתקופת ההתנחלות נפגשו באזור נחלותיהם של יששכר, זבולון, מנשה ונפתלי.

ההיערכות לקרב:

שלא ככל שאר מלחמות השופטים, התנהלה מלחמה זו, כנגד היסוד האוטוכתוני בארץ כנען, שנשען על ערי מבצר איתנות וחיל רכב מפותח.. בראש השבטים הישראליים שנטלו חלק במערכה, עמד ברק בן אבינועם מקדש נפתלי. זו אינה "קדש בגליל" שבהרי נפתלי, אלא עיר ששכנה בסביבת בקעת יבניאל, בין התבור לירדן, לא הרחק מהתבור ומאלון בצעננים, שבגבול הדרומי של נפתלי ("לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. לג וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן."[68].

השם אלון בצענים (בצעננים) עורר הרבה תהיות במחקר. פירוש אחד מציע את הקריאה לפי הכתיב: אלון ביצעונים, מלשון בצע כסף. לפי הנחה זו היה באזור מגידו למוד הקרבות מקום מיוחד בו נהגו לחלק את השלל בתום הקרב, שנאמר: " בָּאוּ מְלָכִים נִלְחָמוּ אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ"[69].

לא ברור מי המנהיג בעת ההיא. האם דבורה?

דבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט (שופטים ד' 4).

או שמא ברק? "יֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ. ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד-אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק קֶדְשָׁה (שופטים ד' 9).

ברק קיבץ שם את חילותיו לפני הקרב, ולכן לא יתכן בכלל, שעלה אל הגליל העליון הרחק מאזור הקרב. ממזרח לבקעת יבניאל, בקצה העליון של הירידה לכנרת, יש אתר גדול מן התקופה הישראלית ובו שרידים רבים מתקופת השופטים. שם האתר ח'רבת קדיש והוא מתאים מכול הבחינות לקדש נפתלי של ברק. היוזמה למלחמה יצאה מאת דבורה הנביאה, שמושבה היה בין הרמה ובין בית אל בהרי אפרים [אם כי יש הסוברים כי דבורה הייתה מיששכר: "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם-דְּבֹרָה[70], וכי שמה קשור עם דברת שבגבול יישכר ומיקומה התחלף בגלל דבורה, מינקת רבקה (תָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן"[71].

תחנה מספר 5- תצפית על בקעת כסולות

ממש לפני שמגיעים לכביש, תצפית לכיוון צפון – מזרח אל נצרת, הר הקפיצה מגדל העמק ובקעת כסולות. בקעת כְּסוּלֹת היא השלוחה הצפונית-מזרחית של עמק יזרעאל, המשתרעת מזרחה, אל רגלי הגליל התחתון והתבור. רוחבה של הבקעה הוא כ-5 ק"מ, ואורכה הוא כ-8 ק"מ. רום הבקעה בחלקה הנמוך הוא כ-100 מטרים מעל פני הים, ורוב שטחה מעובד. גבולותיה של הבקעה הם רכס הרי נצרת והתבור מצפון; וגבעת המורה מדרום. בשיפוליה המזרחיים של הבקעה, בסמוך לתל קשיון ולעין דור, נמצא אגן ההיקוות של נחל תבור. לאורך שיפוליה הדרומיים של הבקעה עובר כביש 65, ולאורך גבולה המערבי עובר כביש 60. שמה של הבקעה הוא כשמה של העיר המקראית הַכְּסוּלֹת, שנקראה גם כִּסְלֹת תָּבֹר[72] המזוהה עם המועצה המקומית אכסאל הנמצאת בצפון הבקעה. הבקעה הייתה בתחום שבט יששכר בתקופת המקרא: "יז לְיִשָּׂשכָר–יָצָא, הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי:  לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, לְמִשְׁפְּחוֹתָם.  יח וַיְהִי, גְּבוּלָם–יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת, וְשׁוּנֵם"[73], על גבול נחלת שבט זבולון: וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. יא וְעָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. יב וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר[74]. בתקופת המשנה והתלמוד נקראה הבקעה בשם "בקעת אכסלו". אזכורה בשם זה מופיע במדרש של רבותינו על דברי הברכה של יעקב אבינו לבנו: יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם " – בראשית, מ"ט 13 [75]. הכוונה לשתי בקעות, שאחת מהן היא בקעת אכסאל[76]. המקום נזכר בשם זה גם בכתבי יוסף בן מתתיהו[77]. דרך הים עברה דרך בקעת כסולות, שהייתה המקום היחידי בעמקים, שלא היו בו ביצות.

נרד מהתבור דרך הכפר דבוריה, בכביש מס' 65, נפנה לכיוון עפולה ומשם נעלה בכביש מס' 60, אל צומת נצרת. משם נפנה בכביש מס' 75 לנצרת עילית ומשם, ליער צ'רצ'יל.

תחנה מס' 5. הר דבורה.

ראו קודם באתר זה: דבורה הנביאה

דבורה היא אחת מחמש הנביאות שמוזכרות בתנ"ך:  מרים אחות משה; אשתו של הנביא ישעיהו (ששמה נפקד), חולדה בימי המלך יאשיהו[78] ונועדיה בימי נחמיה[79].

יתכן ומקור שמה 'דבורה', בשפות המסופוטמיות: "דבר", שהוראתו 'מנהיג'

כמעט בכול מקום בו היו תפקידי ניבוי מסורתיים לנשים, נקשרו תפקידים אלו לנזירות. נשים בתולות. הדבר קשור לאידיאה של הוצאת הנביא מחוץ למערכת הטבע. בשחרורו מן הפיתויים והגירויים שהחיים מזמנים. לעומת זאת דבורה, כמו מרים, כמו חולדה, היא כנראה אשת איש (לפידות). יש כאן ביטוי לתפישת עולם, שאינה רואה את הנבואה, כפי שנתפשים שאמנים בתרבויות רבות, כניסיון של האדם החריג, המכונן בכוחות פרה- פסיכולוגיים, אלא כדמות שלמה.

ראו באתר זה: שמאניזם.

היא אינה חריגה המוצאת מכלל האנושות, בשל תכונות יוצאות דופן.

יש לציין שהנביאה בישראל משתלבת במוסכמות של תקופתה. בניגוד לז'אן דארק הצרפתית, היא אינה יוצאת בראש הצבא, אלא מוצאת את האיש הראוי להיות מפקד הצבא. היא נמנעת מלצאת לקרב, לא משום עדינות או רגישות יתרה לדם, אלא בשל תחושתה לגבי חלוקת התפקידים הראויה[80].

היוזמה למלחמה יצאה ממקום מושבה של דבורה בהר אפרים, בין הרמה לבית אל: וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת–הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא. ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל–בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט[81]. בדומה לכך פעל השופט תולע בן פואה, "איש יששכר", בשמיר בהר אפרים[82].

המקרא מכנה את דבורה "שופטת ונביאה". תארים אלו באים בספר שופטים לפעמים במקום "מושיע" ו"רואה". ואכן, דבורה, בשבתה תחת תומר דבורה, מלאה תפקיד דומה לזה של שמואל. היא הייתה שופטת במריבות ומגדת דבר האלוהים, בשירת דבורה היא מכונה "אם בישראל" וכנראה שתואר זה, בדומה לתואר "אב", מרמז על הסמכות הדתית, המשפטית והפולחנית שנתייחדה בהם לאנשי האלוהים. דבורה נבדלת מן השופטים המושיעים האחרים, שלפניה ואחריה ואין ההשראה האלוהית שורה עליה לצורך ייעודה בלבד. היא אישיות כריזמטית במהותה. כמו שמואל הנביא[83].

יהודית רותם טוענת, שכאישה שהייתה באחת שופטת, נביאה, מושיעת העם ומשוררת – לא נולדה שנייה לה, מאז ועד היום. למעשה, היא אשר יזמה את המלחמה נגד מלך כנען וסיסרא שר צבאו, ולכל אורכו של הסיפור היא מגלה ביטחון עצמי נדיר, אומץ לב ופיכחון בריא. " הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה"[84].

ביחסים בין גברים לנשים קשה לאישה, גם בת זמננו, למצוא את ה"מודוס ויוונדי" הראוי. פעמים רבות, כשהאחד למעלה על הנדנדה הרגשית, השנייה למטה. וההפך. אולם דבורה אינה מתעסקת בשאלות מסוג זה. מעט מדי אנו יודעים עליה: האם היא אשת איש, לפידות שמו, או שהיא אישה לבדה, האם היא אם לילדים, או רק "אם בישראל"? היא מנהיגה את ברק ביד רמה, בלי תמרונים: " וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו[85]". דבורה יודעת להודות ולהלל לאל: "כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ יְהוָה וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ"[86].  מזדרזת "לתת קרדיט" לברק  (ק֥וּם בָּרָ֛ק וּֽשְׁﬞבֵ֥ה שֶׁבְיְךָ֖ בֶּן־אֲבִינֹֽעַם) וליעל ("תְּבֹרַךְ֙ מִנָּשִׁ֔ים יָעֵ֕ל אֵ֖שֶׁת חֶ֣בֶר הַקֵּינִ֑י ")[87], משבחת את המתנדבים בעם, ונוזפת בשבט ראובן ("לִפְלַגּ֣וֹת רְאוּבֵ֔ן גְּדוֹלִ֖ים חִקְרֵי־לֵֽב") שישב בין המשפתים וחיכה עד יעבור זעם. מקלל את מרוז, שלא הצטרפה למלחמה (א֣וֹרוּ מֵר֗וֹז אָמַר֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה אֹ֥רוּ אָר֖וֹר יֹשְׁבֶ֑יהָ). ובכל זאת מבחינה דבורה בין תפקידה לתפקידו של שותפה להצלת העם. היא אשר על ההשראה, על השיר ועל הרוח: " עוּרִ֤י עוּרִי֙ דְּבוֹרָ֔ה ע֥וּרִי ע֖וּרִי דַּבְּרִי־שִׁ֑יר,". והוא אשר על "הלכלוך", על שביית השבי (ק֥וּם בָּרָ֛ק וּֽשְׁﬞבֵ֥ה שֶׁבְיְךָ֖ בֶּן־אֲבִינֹֽעַם).

יש הסכמה ששירת דבורה היא מהקדומות בתנ"ך ולשונה עברית ארכאית מן, המאה ה-12 לפני הספירה. בדומה לשירת הים, המנהיג מודה בשירתו לה' לאחר שהתרחשה לעמו הצלה גדולה. ניתן לראות הקבלה בכמה עניינים בין השירות הללו. כמו הפתיח "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ובשירת דבורה "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם", וכמו ההודאה, בשירת הים – "אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאֹה גָּאָה" ובשירת דבורה "אָנֹכִי, לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר, לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"

חייליו של ברק בן אבינועם גלשו מהתבור אל מרכבות הברזל הכנעניות, שהתאספו בעמק יזרעאל, הביסו את סיסרא והדפו את כוחותיו אל נחל קישון. יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל-נַחַל קִישׁוֹן. יד וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו. טו וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו.  טז וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד"[88]. על פי הכתוב כאן, הקרב נערך סמוך לתבור, ליד יובליו של נחל קישון (אם כי קשה לזהות באזור נחל של ממש). ניתן לדמיין את עשרת אלפים הלוחמים של ברק מול 900 המרכבות של סיסרא.

לא סביר שבני ישראל דחו כנראה את ההתקפה לימי הגשמים. משני טעמים: אם המלחמה התחוללה בחורף, הרי הגשמים יורדים בעמק כולו. העמק כולו הופך לבוצי, ללא כל קשר לנחל קישון. לא ניתן להפעיל רכב ברזל. סביר להניח שסיסרא הכיר היטב את אדמת העמק ואת תנאי מזג האוויר בעמק יזרעאל. וללא ספק ידע שבשטחי בוץ מרכבותיו מנוטרלות. לפיכך לא יעלה על הדעת שיצא עם רכב הברזל אשר לו למלחמה בתקופת הגשמים. המקרא  מתייחס לתופעה ייחודית, ויוצאת דופן: "מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" [89]. לא מוזכר ולו ברמז גשם. אם כי בראשית השירה דבורה עושה אנלוגיה לתופעת טבע יוצאת דופן שהתרחשה בסיני:  "ארץ רעשה, גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה'" [90] . תיאור זה קשה הרבה יותר מסתם גשם. מדובר באירוע קוסמי כמעט – רעידת אדמה, וגלישת הרים. אמנם אירוע זה התרחש בסיני, אך הזכרתו בהקשר זה יוצרת את ההרגשה שתופעות שהתרחשו בזמן הקרב, מזכירות את אלו שהתרחשו בסיני. אם אכן מדובר בתופעה יוצאת דופן, קרוב לוודאי שתופעה זאת לא התרחשה בחורף. גשם בחורף, גם אם הוא עז, אינו תופעה יוצאת דופן[91].

סביר להניח שמדובר בתופעה מאד לא שכיחה, של מטחים פתאומיים היורדים באפריל ואלו קרו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה, פרופסור ד. אשבל, במאמרו "האקלים של העמק המערבי", מתוך הספר "מארץ קישון", בפרק "גשמים", מתייחס לתופעת "עוצמות גשם" (גדולות). "ידועים לנו כמה מקרים של גשמים בעלי עצמה מונסונית… הגשמים הללו ירדו בראשית העונה או בסופה (נובמבר או מאי). הסופר והמחנך יפרח חביב , חבר קיבוץ בית קשת העלה על הכתב אירוע כזה, שעורר בו חוויה מהממת, המזכירה את השיטפון שהתרחש במלחמת ברק נגד סיסרא: " ביום 15.4.1964 ,יום אביבי, בתקופת המעבר בין החורף לקיץ; תקופה שאיש לא ציפה עוד לגשם של ממש. לפתע נפתחו ארובות השמים, ותוך שתי שעות נתכו ארצה 120 מ"מ גשם. גשם אדיר זה, גרם לשיטפון מדהים בעוצמתו. תוך אפס זמן הוואדיות התמלאו בזרמי מים אדירים בגובה 2 עד 3 מטרים. הזרם האדיר סחף כל מה שנקרה בדרכו. סלעים עצים ואדמה. עיקר הגשם ירד על המדרונות המזרחיים של הרי נצרת הגולשים לגליל התחתון, בין אילניה לבית קשת ועד הר תבור, ומקו זה מזרחה כ 10 ק"מ בלבד. מעבר לתחום זה לא ירדה טיפה, ואף אחד לא חש בגשם האדיר הזה. הגשם היה מלווה בברקים ברעמים ובסערה חזקה. וכשם שבא בהפתעה כך חלף עבר. שתי שעות רצופות בלבד". אירוע טראומטי יותר, זכור מהשיטפון הגדול בטבריה, במאי 1934: השיטפון שבא בזמן לא צפוי, שלהי האביב, מצא את תושבי העיר לא מוכנים וזרע בהלה ופאניקה בעיר העתיקה. התושבים, יהודים וערבים שלא הספיקו אף לסגור את חנויותיהם, ניסו להימלט בכל דרך מאימת השיטפון, ורבים עלו לגגות הבתים כשהם נושאים את ילדיהם. אחרים נאחזו בסבכות החלונות ובקורות הברזל שבלטו מהגגות, וכך נשארו תלויים עד בוא העזרה הראשונה. באחד המקרים ניסו שמונה תושבים למצוא מפלט באחת החנויות ללא הצלחה, עד שמשאית משא נשטפה בכוח עצום לתוך החנות ואלה עלו עליה ברגע האחרון. אדם אחד ניצל בנס כשנתלה על עמוד טלגרף, ושני זקנים "הפליגו" על מכונת תפירה גדולה שנקרתה בדרכם ונישאה על נחשולי המים. השיטפון נמשך גם ביום שלמחרת (15 במאי), אז החלו להתברר ממדי האסון[92]..

מכול מקום, הגשמים הפכו את אדמת העמקים לבוץ, שנטל מהרכב הכנעני את כושר הניידות שלו. אז התנפל חיל הרגלים הקל של בני ישראל על הרכב הכנעני הכבד, שחלקו שקע בבוץ וחלקו נסוג. יוסף בן מתתיהו, מתאר באופן ציורי את הקרב: "וכשהגיעו לידי קרב, התחוללה סערה גדולה, עם גשמי עוז וברד, ורוח השיבה להם, לכנענים, את הגשם בפניהם, והאפילה על עיניהם, עד שקשתותיהם ומקלעותיהם לא היו להם לתועלת. וכן לא יכלו החיילים להשתמש בחרבות מחמת הקור. ואילו לישראל הזיקה הסערה פחות, שכן הייתה מאחוריהם"[93].

תחנה מס' 6: נחל קיני

יש לנסוע לתחנת הדלק שנמצאת בפינה הדרומית-מערבית של תל מגידו. נחל קיני הוא שם עברי חדש, לוואדי לג'ון.

כאן, לפי השקפתו של אדם זרטל, התנהל הקרב הסופי: "בתענך על מי מגידו", היינו, בין תל תענך לתל מגידו, בפתח ואדי עארה. הייתה זו הפעם הראשונה שכוחות ישראליים העזו להתמודד עם רכב כנעני ומכאן הרישום העז שהטביעה המערכה הזאת במסורת המקרא. על פי השירה, הקרב לא התרחש למרגלות התבור, אלא באזור תענך, מגידו והקישון (שנשפך לים בתום מסלול מפותל באזור מפרץ חיפה. חוקר המקרא יחזקאל קויפמן, בפירושו לספר שופטים, כותב: אין רמז למלחמה ליד הר תבור. בתבור שני השבטים מתרכזים ומשם הם יורדים למלחמה, אבל המלחמה היא רק בנחל קישון. דבורה ניבאה לברק בשם ה', שימשוך את סיסרא "אל נחל קישון"[94] וסיסרא מזעיק את צבאו אל נחל קישון[95]. הכוונה היא לזרם הראשי של הקישון בעמק ולא ליובלים הצפוניים של הנחל. לו הייתה כוונה למקום זה, היה הכתוב אומר שה' ימשוך את סיסרא "אל הר תבור" ושסיסרא הזעיק את רכבו "אל הר תבור[96]". (אך כפי שנכתב לעייל, בהחלט ייתכן שנחל קישון כאן זה נחל תבור)

יחסית לתיאור ההתארגנות, המקרא אינו מכביר פרטים על הקרב. האם הניח ברק מארב לכנענים בבקעת כסולות? האם הפתיע אותם בלילה? נראה שהתעוררה מהומה, שהושגה בהתערבות אלוהית ישירה[97]. גם כאן הושג הניצחון בדרך נס. לא ברור אם הכוחות הכנענים התפצלו, בין בקעת כסולות לאזור מגידו( מגידו איננה מקום מתאים לקרב, לפי דעתי). ואולי גם באזור שער העמקים של ימינו. בדרך מנוסתם נתקלו הכנענים במכשול נוסף, בנחל קישון, שעלה על גדותיו עקב גשמי העוז (מתואר בתהילים כ"גשם נדבות")[98]. שם נערך הקרב הסופי המכריע. גאות פתע של הקישון, הזורם בעמק בין הערים הכנעניות לבקעת כסולות, הפכה את תבוסת הכנענים למפלה מוחצת ומנעה מהמרכבות לשוב לבסיסיהן. "כ מִן  שָׁמַיִם, נִלְחָמוּ;  הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ, עִם סִיסְרָא. כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם, נחַל  קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן;  תִּדְרְכִי נַפְשִׁי, עֹז. כב אָז הָלְמוּ, עִקְּבֵי-סוּס, מִדַּהֲרוֹת, דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו"[99]. אולי רק אז הצטרפו למערכה שבטי ישראל שישבו בהר המרכזי.

סיסרא פועל בתבונה: במקום לנוס לכיוון חרושת הגויים, המקום שצבא ישראל נע אליו, הוא יורד מן הרכב שאינו יכול לנוע עוד, ובורח לכיוון ההפוך, לכיוון מזרח. אין הוא מעז לבקש מחסה אצל שבטי ישראל, אבל הוא מנסה להתחבא אצל הקינים. הקינים אמנם קשורים לישראל מאז ימי יתרו, אבל הם שמרו על ניטרליות במאבק שבין בני ישראל לכנענים, וכל עוד הייתה ידם של הכנענים על העליונה, לא הראו את אהדתם לבני ישראל. סיסרא רץ ברגליו דרך של כ- 10-15 קילומטר לכיוון מזרח, ומתקרב לקדש, עירו של ברק. בדרך הוא נכנס לצעננים[100], מקום חנייתם של שבט הקיני[101], שנפרד משבטו שבנגב ונדד צפונה לעמק יזרעאל ("וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ)[102]. אפשר ש"חבר" הוא שם סמלי, המסמל את המטה, שהתפלג משבט האב. הקיני, שהיו נוודים וחרשי מתכת, פיתחו יחסים טובים הן עם הכנענים והן עם הישראלים, שלהם היו קשרי דם: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה"[103].

הקיני הם יחידה שבטית אשר אולי נחשבה בראשיתה כעם בפני עצמו; לפי המסורות המקראיות הקיני חי לצד המדייני בארץ מדיין או בסמוך לה, ושמא מעברו השני של מפרץ אילת, בהרי דרום סיני, כפי שעולה מהאזכור הקדום של 'קני' באזור זה. מקובל להניח ששמה של יחידה זו מעיד על היותה, לפחות בחלקה, קבוצה של חרשי מתכת נודדים. במקביל לתקופת ההתנחלות עלה הקיני צפונה, דרך הערבה, אל אזור הנגב המקראי המזרחי ודרום מדבר יהודה. לפי המסורות המקראיות, באותה עת התפצלה ממנה יחידת המשנה של חבר הקיני, שעברה לעמק יזרעאל ולגליל התחתון; לפי השערה אחרת ראשית התיישבות הקיני באזור זה היא כבר בתקופה הכנענית המאוחרת.

הקיני שבדרום המשיך להתקיים בימי שאול לצד העמלקי, כיחידה שבטית נפרדת מיהודה, אך בניגוד לעמלקי לא הייתה עוינות בינו ובין יהודה. לאחר מכן, מימי דוד ואילך, הקיני נחשב כחלק מיהודה, בתור אחת המשפחות העיקריות בה: לצד הקניזי, שתולדותיו דומות, וכן הירחמאלי, הכלבי והאפרתי. תולדות הקיני עשויות לשקף תהליך בו קבוצות שונות ונפרדות, שקבוצת הקיני נמנית עליהן, התגבשו לכלל יחידה אחת,; יש חוקרים המניחים כי יהודה וישראל אכן התגבשו בתהליך כזה[104].

יעל יודעת את תוצאות הקרב, ולו רק ממראה פניו של מפקד הצבא הכנעני הבורח ברגליו ומבקש מחסה. היא קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב, על אף שביקש רק מים: "מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה"[105]  וכיסתה אותו בשמיכה, כמתואר בפרק ד': "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ". על פי דעה המדרשים, החלב נועד לשכרות ולהרדמתו של סיסרא, כדי להקל מאוחר יותר את מלאכת ההריגה. החוקרים מוצאים ראיה לטענה זו מהפסוק בשיר השירים "שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים"[106]. לפי חלק מפרשנות המקרא, הכוללת את חז"ל ופרשני המקרא המאוחרים, התקיימו יחסי מין בין יעל לבין סיסרא. דעות אלו נסמכות על שלל פסוקים, בהם: הפסוק המתאר את יציאתה של יעל אל מחוץ לאוהלה לקדם את פניו של סיסרא ודורשים זאת ממילות הפסוקים על מעשה דינה בת יעקב שיצאה מאוהלה ונפלה למשכב עם גוי: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". רמז נוסף לאווירה הארוטית, מספקים הפסוקים המתארים את הזמנתה לסיסרא לבוא אל אוהלה : "וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא; וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה"[107],  בדומה למילות הפסוקים בהזמנתה של אסתר להמן אל המשתה שסופר לגביו כי לאחריו: "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ"[108]. לדעת חוקרים אחדים, בכך שכיסתה אותו בשמיכה, יש ראייה נוספת לטענה שאומנם היו יחסי מין ביניהם, וזאת על פי אחד ממדרשי חז"ל הדורש את המילים: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָה"[109], כמצביעות על חובת המשכב. הפסוק האחרון רווי רמזים מיניים: בתלמוד דרשו את שבעת הפעלים המתארים את התנהגותו של סיסרא, לאחר שנכנס אל אוהל יעל, כהתנהגות מינית: "אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד'"[110]. כאשר נרדם סיסרא, נעצה יעל יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה. יעל רוצצת את ראש סיסרא באמצעות הכאה בפטיש על יתד, פרקטיקה ידועה היטב לשוכני אוהלים: "וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת"[111].

אפשר שהמתת האויב התחייבה מברית שהייתה כרותה בין ישראל לבין הקיני. חז"ל טענו שיעל נאנסה על ידי סיסרא. אך ייתכן שמצאה דרך יעילה להרדים אותו….חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה, על מנת להביא הצלה לעם ישראל ואמרו בהקשר של יעל ותמר: "גדולה עבירה לשמה, ממצווה שלא לשמה[112]. מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה, של דבורה ,לפני אירועי המלחמה, על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת הניצחון על סיסרא, אלא אישה תזכה בה; כך היו דבריה: "הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא"[113].

כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב:" וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ" [114].

ראו באתר זה: יעל אשת חבר הקיני; ראו גם"  למה עשיתז את יעל?

מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל, בהכרעת תוצאת הקרב, לטובת עם ישראל. מצד אחד, לפי התיאור הסיפורי, המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני, להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין כוח צבאי חדש של המלך יבין וארגונו והמשך העימותים עם ישראל[115]. יש הטוענים שהאמור בגמרא ש"מבני סיסרא למדו תינוקות בירושלים"' [116]שזה היה רבי עקיבא[117], הכוונה היא, שכאשר סיסרא בא על יעל היא נכנסה להריון שכתוצאה ממנו נולד ילד שמצאצאיו נולד רבי עקיבא[118]. מן הפסוקים עולה כי במעשיה של יעל השלמה למצביאותה של דבורה בקרב. ובעוד דבורה היא מצביאת הקרב, הרי שיעל היא הלוחמת המובחרת, המצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן. הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב, השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה משבט הקיני, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה[119].

אם סיסרא.

השירה מסתיימת בגיבורה נוספת, אחרי דבורה ויעל, היא גיבורה טראגית והכוונה היא לאם סיסרא. המספר המקראי מתאר באירוניה מושחזת את רגעי החרדה של האם, את שיח שרותיה, את הציפיה לנשים שבויות (המכונות "רחם"), כשבניגוד להן, הקורא יודע שהציפייה היא לשווא: " כח בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב:  מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא- מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ, תַּעֲנֶינָּה; אַף-הִיא, תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ  לָהּ. ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם  רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר[120] שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה:  צֶבַע רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָל[121]. למרות שמדובר באמו של האויב, קשה שלא לחוש אמפטיה כלפי אם שכולה וכואבת.

היטיב לתאר את התחושה חיים גורי:

"לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה, שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא, מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן, אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ .שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה, צבַע רִקְמָתַיִם לְצַוָּארֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת. אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם. יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד. ע ל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב, חֶמְאָה וָדָם. הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת, גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת. שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן. אַחַר זְמַן-מָה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ. אַחַר זְמַן- מָה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים. אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית. אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

בהמשך הסיפור אין אזכור לכיבוש הערים הכנעניות, אך נראה שהניצחון הביא את הקץ להגמוניה הכנענית בצפון. במלחמה השתתפו מבני נפתלי, זבולון ויששכר שבצפון ומבני מכיר, אפרים ובנימין משבטי המרכז. הניצחון הישראלי שיחרר את שבטי הגליל מניסיון ההשתלטות הכנענית ואף הכניע את הכנעני[122]. אחרי כן הרחיבו שבטי ישראל את שטח שלטונם והטילו את מרותם גם על העמקים הפוריים[123]. אם כי המרכזים הראשיים של הכנענים לא נכבשו באותו הזמן. בייחוד התחזק מעמד השבטים בעמק יזרעאל ובעמקים הסמוכים. אולי אפשר להסביר בכך את התפשטותו של זבולון אל חוף הים. אז גם הובטחה הרציפות הטריטוריאלית בין שבטי הצפון לשבטי המרכז. באותו זמן הופיע גורם חדש מצד השפלה שהשפעתו הייתה ניכרת בעיקר בעבר הירדן המערבי במשך תקופה ממושכת הלא הוא העם הפלישתי, שנראה שבראשית תקופת המלוכה יצר קואליציה עם הכנענים   וכוחותיו הגיעו לעמק יזרעאל, כפי שקרה במלחמתם עם שאול כשהצבא הפלשתי התמקם בשונם (סולם)

כך סיימנו סיור בתא שטח מצומצם, בין התבור בצפון לנחל עירון בדרום ועקבנו אחר אירוע המסופר בתנ"ך, שאין כל הוכחה מדעית שאכן התקיים, אבל הוא ללא ספק מתאר את השתלטות הישראלים בצפון הארץ, על חשבונם של הכנענים.

מכאן ניתן לסיים את הסיור בתל מגידו, עם סיור באתר המקראי ועם תצפית משלימה על עמק יזרעאל. ניתן גם לנסוע מזרחה, אל עין יעל, שם, לפי אחת הסברות, נטו הקיינים את אוהלם . לחילופין, ניתן להמשיך אל תל אחוואט שבנחל עירון ולדון בהצעתו מרחיקת הלכת של פרופ' אדם זרטל.

ראו באתר זה: תל אל אחוואט.

הערות

[1] יעקב שורר, עמקי הצפון, כרמל ושומרון, מדריך ישראל (עורך: אריה יצחקי), כרך ח', עמ' 3

[2] יוסי בוכמן ויצחקי גל, מדריך ישראל החדש (עורך ראשי: ספי בן יוסף), כרך העמקים, עמ' 11-12[

[3] ראו בהרחבה, באתר זה: הקשרים בין ארץ ישראל למצרים הפרעונית

[4] "חיקסוס" הוא שם יווני עתיק לקבוצה אתנית שהורכבה ממהגרים כנענים, אמורים וחורים (לפי העולה משמותיהם וממנהגי הלבוש והקבורה שלהם) שהשתלטה על מצרים העתיקה עם התרופפות כוחה של הממלכה התיכונה, בתקופה המכונה "תקופת הביניים השנייה". המצרים קראו לפולשים אלה בשם חקה-חסת ופירושו "שליטי ארצות זרות". החיקסוס פלשו למצרים בשנת 1730 לפנה"ס, כבשו את מצרים התחתונה, והשליטו מלכי חסות על מצרים העליונה. שלטונם החזיק מעמד כמאה ושישים שנה, והסתיים עם גירושם על ידי יעחמס הראשון, שליט מקומי, סביב שנת 1570 לפנה"ס, שייסד את השושלת ה-18 במצרים ואת הממלכה החדשה. במהלך גירושם הם נמלטו צפונה לארץ כנען, לתל שרוחן, אולם מאוחר יותר צר יעחמס הראשון על העיר וכבשה (מתוך ויקיפדיה. ראו בהרחבה, באתר זה: קשרי ארץ ישראל למצרים הפרעונית).

[5] מכתבי אֶל-עַמַארְנָה הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בעיקר בימי המלך המצרי אמנחותפ הרביעי, אחנתון. מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים  ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת .רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור

[6] יהושע י"ב ז-ח

[7] יהושע, י"ז, 18

[8] יהושע י"ז 16

[9] דברים ג' 5. ראו גם: שם ו' י-י"ב; שם ח' ז' י'; יהושע כ"ד י"ג ועוד

[10] טוביה כהנא, ארץ ישראל בתקופת הכיבוש וההתנחלות, אתר האינטרנט "דעת"[

[11] יהושע, י"א, 3

[12] במדבר, י"ג, 29

[13] שופטים ד' 3-4

[14] יהושע י"א 10

[15] חצור שולטת על שלשה קווי דרכים חשובות, הלא הם: א) דרך הים העוברת על ידה מן הדרום בכיוון לדמשק, ב) דרך עמק הירדן, העוברת מחצור צפונה לעמק החולה, בקעת עיון וממנה לבקעת הלבנון, ג) דרך הגליל העליון ומכאן דרך קדש בכיוון לצור שבמערב.

[16] יגאל ידין, יוחנן אהרוני ואחרים, חצור, א-ד, ירושלים תשי"ט – תשכ"ב

[17] יהושע י"א, 10

[18] שופטים ד' 23

[19] W . F. Albright,  Journal of the Palestine Oriental Studies, I, !921, p. 54

[20] י' אהרוני, "מלחמת מי מרום ומלחמת דבורה", היסטוריה צבאית של ארץ ישראל (קובץ), תל אביב, תשכ"ד, עמ' 91-93

[21] יוחנן אהרוני, התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, ירושלים, תשי"ז, עמ' 103 ואילך. לפי גישה זו, אין לייחס את המלחמות לשלב הראשון של ההתנחלות, כי אם לפרק זמן מאוחר יותר ולהניח, שרק במרוצת הזמן, יוחסה מלחמת מי מרום ליהושע ולכול ישראל, בדיוק כפי שארע למלחמות ביהודה. הנחה זו מסתייעת בסקר שנערך בגליל, המצביע על שלב של התנחלות, שקדם לכיבוש החבלים הכנעניים. מכול מקום, היא עולה מקנה אחד עם הגיונם הפנימי של המאורעות

[22] ב' מייזלר (מזר), ידיעות, י"א, חוברת ג-ד' (תש"ד-תש"ה), עמ' 35 ואילך

[23] תהילים פ"ט, 13

[24] על פי המפה הטופוגרפית של ישראל. לפי ספריו של עמנואל הראובני גובה הפסגה הוא 562 מטר. במדריך ישראל ובמקורות נוספים רשום: 588 מטר. זה הבדל גדול מדי ולכן ברור שמספר אחד שגוי ולא טעות סנטימטרים של מדידה. סביר להניח שהמידע במפה הטופוגרפית הוא נכון יותר 567 מ'

[25] מדריך ישראל, שם

[26] דברים ל"ג 19

[27] שופטים, ד' 6)

[28] יהושע י"ב ז-ח

[29] שופטים, ד' 6-7

[30] חיים הרצוג ומרדכי גיחון, מלחמות התנ"ך, עידנים, ירושלים, 1981 ,עמ' 48-53. ראו גם: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא, מפה 60.

[31] אדם זרטל, סודו של סיסרא, אור יהודה, תש"ע.

[32] אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, פרק י"א, מהדורת לונץ, עמ' רפז.

[33] יהושע י"ט 19

[34] נחמיה צימבליסט צורי, "על קישון וקשיון", בתוך" א' שטרן (עורך), ידיעות בחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה,  ב, עמ' 93-97

[35] יואל אליצור, מקום בפרשה, גיאוגרפיה ומשמעות במקרא, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2014, עמ'122-123

[36] יהושע, י"ט, 33

[37] שופטים, ח' 18

[38]  "וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר, וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת וְעָלָה יָפִיעַ" (יהושע י"ב 12

[39] תוספתא, ראש השנה, א, טו

[40] מדריך ישראל, שם

[41] יןסף בן מתיתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ד, א, ח. מהדורת שמחוני, עמ' 238

[42] מדרש רבה" בראשית, פרשה צ"ט פסקה א'

[43] אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מרדכי גיחון, הוצאת כרטא 1974, עמ' 78-9

[44] הבשורה על פי מתי, י"ז, 1-3

[45] מאיר בן דב, "ביצורי הר תבור", קרדום ד’ (20), (1982), עמ' 56–58

[46] דוד רפ, הכנסיות היפות בישראל, הוצאת מפה, 2011 עמ' 74.

[47]  יש טענה כי המנזר הוקם בידי נזירים יוונים-קתולים^] (טענה זו תמוהה שכן תחילתה של הכנסייה היוונית-קתולית מאוחרת יותר). הוצאת אריאל, מדריך לאתרים נוצריים בישראל, כרך 85-87, 1992, עמ' 131.

[48] גליה דורון, לטייל עם התנ"ך,  כנרת, 2001, עמ' 34

[49] בראשית, מ"ט, 13

[50] דברים, ל"ג, 19

[51] שופטים, ה', 18

[52] יוחנן אהרוני, ההיאחזות וההתנחלות", בתוך: בנימין מזר (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל, כרך השופטים, הוצאת פלאי, ירושלים, תשמ"ב, עמק 66-68

[53] שופטים, ה', 18

[54] שופטים א' ל"ב

[55] לְיִשָּׂשכָר יָצָא הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי  לִבְנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחוֹתָם.  יח וַיְהִי גְּבוּלָם יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת וְשׁוּנֵם.  יט וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן וַאֲנָחֲרַת.  כ וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן וָאָבֶץ.  כא וְרֶמֶת וְעֵין-גַּנִּים וְעֵין חַדָּה וּבֵית פַּצֵּץ.  כב וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר ושחצומה (וְשַׁחֲצִימָה) וּבֵית שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹּצְאוֹת גְּבוּלָם הַיַּרְדֵּן  עָרִים שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן.  כג זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם  הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן.(   יהושע, י"ט, 18-20

[56] בראשית מ"ט, 14-15

[57] ויִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת-יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם. (שופטים, י"ב, 8)

[58] שופטים, ה' 18

[59] שופטים, ד, 10

[60] שופטים, ה' 14-17

[61] דברים ל"ג, 18

[62] שופטים, ה', 29

[63] שופטים, ה' 17

[64] הנזכרים בשופטים ה' כ"ג (

[65] בְּנֵי מְנַשֶּׁה, לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי, וּמָכִיר, הוֹלִיד אֶת-גִּלְעָד; לְגִלְעָד, מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי.(במדבר, כ"ו, 29)

[66] י' אהרוני, השופטים, עמ' 78

[67] בספרות המחקרית מכונית "בית יוסף".וַיְהִי, גְּבוּלָם–יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת, וְשׁוּנֵם (יהושע, י"ט, 18)

[68] יהושע, י"ט, 33

[69] שופטים, ה', י"ט

[70] שופטים ה, 15

[71] בראשית, ל"ה, 8

[72] שָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר (יהושע, י"ט, 12).

[73] יהושע י"ט, 17.

[74] יהושע, י"ט, 10

[75] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ז, עמ'3686

[76] יואל אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל – השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת יד יצחק בן צבי והאקדמיה ללשון העברית, תשע"ב, עמ' 192-190

[77] מלחמות היהודים, ג', 39

[78] חולדה ניבאה נבואת זעם כיוון שהעם חטא, אך הבטיחה ליאשיהו שהיא לא תתקיים בזמנו. (ספר מלכים ב', פרק כ"ב, ט"ו-כ'). שמה מופיע בתנ"ך פעמיים בלבד, אך מסורות חז"ל שונות הרחיבו את ההתייחסות אליה.

[79]

[80] עידו שטיינזלץ, נשים במקרא, אוניברסיטה משודרת, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, תשמ"ג, עמ' 50-57

[81] שופטים ד' 4-5

[82] וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל, תּוֹלָע בֶּן-פּוּאָה בֶּן-דּוֹדוֹ–אִישׁ יִשָּׂשכָר; וְהוּא-יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר, בְּהַר אֶפְרָיִם (שופטים, י' 11)

[83] אנציקלופדיה מקראית כרך ב', עמ' 583.

[84] שופטים, ד' ט'

[85] שופטים ד,  יד

[86] שופטים, ה, 'ל"א

[87] שופטים, ה', כ"ד

[88] שופטים ד' 13-16

[89] שופטים, ה' 20

[90] שופטים, פרק ה', פסוקים 4-5

[91]  טיתן עופר, תקופת השנה בה התחולל הקרב בין סיסרא לברק ודבורה", אתר האינטרנט "דעת": http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=2&id=1343[41]

[92] השיטפון החל סמוך לשעה 11:30 בבוקר, כאשר שבר ענן התבקע על רכסי ההרים שממערב לעיר והוריד גשמי זלעפות. כמות עצומה של מי גשמים, המשוערת ב-52–54 מ"מ, ירדו בתוך פחות מ–45 דקות, ולוו בסופות רעמים וברקים. המסה הגדולה של הגשמים ארכה לא יותר מ-20 דקות, אז החלו המים לזרום לכיוון העיר. הכמות העצומה של הגשמים בזמן כה קצר, יחד עם המבנה הטופוגרפי של האזור, גרמו לכך שהמים התפשטו בשיטפון אדיר לכיוון העיר התחתית, הרסו את גדר הבטון של גן העיר והציפו את הרחובות הצרים ואת הסמטאות המפותלות של העיר העתיקה, השוכנת בעומק 208 מטרים מתחת לפני הים. כמויות מים עצומות התנקזו בשני זרמים ראשיים והגיעו לעיר בשני נהרות עזים, אשר סחפו עמם גם סלעי בזלת גדולים, בני 5–8 טון. הרחוב הראשי של קריית שמואל, בגובה 120 מטרים הפך למשך חצי שעה לנהר של ממש. המים הזורמים בשצף קצף גרפו כל דבר שנקרה בדרכם, וסלעי ענק התדרדרו ממורדות ההרים ברמת פוריה והתגלגלו לעבר העיר. עוצמת הזרימה של השיטפונות הייתה כה חזקה, עד שקורת בית אחת נכרכה מסביב לעמוד טלגרף. כתוצאה מכך, החלק התחתון של העיר הוצף. העיר העתיקה התמלאה במים שהגיעו לגובה 1.5 מטרים, ובמקומות מסוימים אף ל־3 מטרים, וגרמו להרס וחורבן בממדים עצומים. נחשולי מים אדירים סחפו והחריבו בתים, סחורות, אוטומובילים ומשאיות לכיוון הכנרת. מרצפות העיר נהרסו וחנויות נפרצו.. בעקבות השיטפון, 32 תושבים מצאו את מותם מהיסחפות במים, ומספר תושבים נוסף מתו בשל מפולות הבתים. כ-100 אנשים נוספים נפצעו. אחדים מהקורבנות, בעיקר ילדים, נסחפו עם המים לכנרת וגופותיהם נמצאו רק כעבור ימים אחדים. מזלה הגדול של הקהילה היהודית היה שרוב ילדיה שהו בשעת השיטפון בבית הספר אליאנס שבשכונת קריית שמואל, מחוץ לתחומי העיר העתיקה. נזק כבד נגרם גם לרכוש. הבתים הרעועים בעיר העתיקה לא עמדו בזרמים וכמאתיים מהם קרסו. כ-400 משפחות ניזוקו (מחציתם יהודים), וכחמשת אלפים איש נותרו ללא קורת גג. מחצית החנויות נהרסו ורהיטים וסחורות רבות נספו בשיטפון.

[93] קדמוניות היהודים ספר חמישי, ה

[94] שופטים, ז' 7

[95] שם, 13

[96] י' קויפמן, ספר שופטים, ירושלים, 1973, עמ  116

[97] גליה דורון, שם

[98] חננאל מאק, ותאמר בלבה – נשים מהמקרא בצומתי חיים, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 107–125.

[99]שופטים, ה', כ"א

[100] הערך: אלון בצעננים, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 822.[

[101] ראו: נ. ר. (נסים רפאל) גנור, מי היו הפיניקים, הוצאת רשפים, תשל"ה – 1974. עמודים 136- 138.

[102] יהושע, י"ט, 33

[103] שופטים, ד', י"א, 11

[104] נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 12–15. וכן אצל: אבי עופר, 1990, הר-יהודה המקראי – מנוודות לממלכה לאומית, באותו כרך, בפרט עמ' 165–168, 208–214; נדב נאמן, 1990, פרשת כיבוש הארץ בספר יהושע, באותו כרך, עמ' 293, 309–310, 312 ואילך ובפרט 332–334; איתמר זינגר, 1990, מצרים, כנענים ופלשתים, באותו כרך, עמ' 381.

[105] שופטים ה', 25

[106] שיר השירים, ה, 1

[107] שופטים, ד', י"ח

[108] אסתר ז, 8

[109] שמות כא, י

[110] תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"ג, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'

[111] שופטים, ד', כ"א

[112] תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד ב'תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד ב'

[113] שופטים, ד', ט

[114] שופטים, ד', כ"ב

[115] יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.

[116] תלמוד בבלי גיטין דף נז, עמוד ב

[117] הר"ן בספר המפתח ברכות כז, ב.

[118] רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק דברים, פרשת תבוא אות יא. בשם הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות

[119] חננאל מאק, ותאמר בלבה – נשים מהמקרא בצומתי חיים, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 107–125.

[120] לפי רש"י: רחם רחמתים לראש גבר – ומענים נשים יפות שבישראל , כל אחד מהם יש לו במטתו שתים ושלש נשים.לפי הרד"ק: רחם רחמתים – נערה או שתי נערות , לראש גבר – לכל גבר וגבר יש לו נערה או שתי נערות מהשלל. ויונתן תרגם: "יהבין גבר וביתיה לכל חד וחד".

[121] שם, שם

[122] שופטים ד' כ"ד

[123] יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 179-180