סיור בעקבות דבורה, ברק וסיסרא

 

כתב: גילי חסקין

 

בסיור זה נעקוב אחרי המאבק העיקרי שהתרחש בין שבטי בני ישראל לבין הכנענים. זירת האירועים היא בין בקעת כסולות לעמק יזרעאל. הנפשות הפועלות הן מפקד בצבא הכנעני, מפקד עברי ונביאה.

ראו גם: הנביאה, של שמואל שטיין.

גם בהוליווד מתכננים סרט – גיבורת הקולנוע הבאה: דבורה הנביאה

על פי המסופר במקרא, אהוד בן גרא הציל את ישראל מידי המואבים והארץ שקטה שמונים שנה. ככן מתחיל המחזור המוכר, שספר שופטים מתאר לכל אורכו: חטא, עונש, תשובה ובעקבותיה הצלה. העם המעניש עכשיו הוא הכנעני, המלך הוא יבין מלך כנען, ושר צבאו הוא סיסרא. המושיעים הם דבורה וברק בן אבינועם, ועמם יעל אשת חבר משבט הקיני – שבט לא יהודי, שממנו בא יתרו חותן משה.

במקורותינו מופיע מספר לא קטן של נשים אמיצות שיוזמות בעת מצוקה קשה ומסכנות את חייהן למען העניין הלאומי. כך שתי המיילדות העבריות שפרה ופועה (שמות א), שסיכנו את חייהן, בהצילן את הילודים הבנים, למרות גזרות פרעה ("כל הבן הילוד היאורה תשליכהו") וכך אסתר, שמסכנת את חייה ומצילה את קיומו של עם ישראל מהודו עד כוש.

בפרשת אבימלך, שביסס את שלטונו באכזריות, מסופר על כיבוש תבץ, שכל תושביה בורחים אל מגדל עוז מבוצר שהיה בתוך העיר ומתבצרים בו. אבימלך ואנשיו מתקרבים אל פתח המגדל, כדי להעלותו באש על אנשיו. ואז: "ותשלך אשה אחת פלח רכב [קטע של אבן ריחיים] על ראש אבימלך ותרץ את גולגלתו" (שופטים ט' 51). אבימלך ברגעיו האחרונים, חרד למקומו בהיסטוריה… הוא קורא לנערו שיהרגוהו מתוך חשש "פן יאמרו לי אשה הרגתהו".

סיפור אחר, המוכר יותר בנצרות, הוא הסיפור על יהודית הכתוב ב "ספרים חיצוניים" – ספרים שלא נכללו בתנ"ך.

עיקר הסיפור הוא שר צבאו של נבוכדנצר, הולופרנס. אם כי אך על פי השמות והמקומות הגאוגרפיים שמוזכרים בספר, מדובר כנראה על תקופת החשמונאים וגזרות אנטיוכוס. משגזר אותו איש, גזרות שונות על יהודי הארץ, החליטה יהודית, שהייתה אישה חסודה ועשירה, לצאת למחנה האויב ולעשות שם מעשה. מאחר שהייתה אישה יפה ועשירה, הולופרנס קיבל אותה כיאה למעמדה וערך לכבודה משתה. הוא השתכר ואז לקחה יהודית חרב, כרתה את ראשו, הכניסה אותו לשק ויצאה מהעיר.כשנודע הדבר לצבאו של הולופרנס, פחד גדול נפל עליו, והוא ברח מפני בני ישראל. על פי הספר, יהודית חיה ברוב עושר עד גיל מאה וחמש, והספר מסתיים בפסוק "וחרב לא עברה עוד בארץ כל ימי חייה וגם שנים רבות אחרי מותה"[1].

בסיפור שלפנינו, באה הישועה מידיהן של שתי נשים – דבורה ויעל . מקום הגבר – ברק בן אבינועם – הוא שולי יחסית.

אם ממלחמתו של אהוד בן גרא,  לא ניתן לדעת הרבה על המקום שבו הרג אהוד את מלך מואב, הרי בקרב זה אנו מקבלים פרטים רבים, ניתן לשחזר את הקרב אפילו לדמות  את הניצחון המתואר בשופטים פרקים ד'-ה'. הקרב מתואר פעמיים: פעם אחת בתיאור הפרוזאי של פרק ד' ופעם שנייה בשירת דבורה, החוזרת ומתארת את הקרב בלשון שירית. משני אלה אפשר לבנות את תיאור הקרב שהיה  בעל חשיבות עליונה בתולדות התנחלות ישראל על אדמתו: כתוצאה מן הקרב הזה נשבר כוחו של הכנעני.

מלחמת דבורה וברק בסיסרא, הותירה רושם עז בזיכרון הקולקטיבי של העם, אולי בגלל הניצחון המוחץ שהושג, למרות נסיבות הפתיחה הגרועות והסופר המקראי רצה בשם כך להרחיב את התיאור. בספר תהילים מוזכרת המלחמה הזאת בין המלחמות המרשימות ביותר שבהם נחל ישראל ניצחון על אויביו: עֲשֵׂה-לָהֶם כְּמִדְיָן; כְּסִיסְרָא כְיָבִין, בְּנַחַל קִישׁוֹן. נִשְׁמְדוּ בְעֵין-דֹּאר; הָיוּ דֹּמֶן, לָאֲדָמָה (תהילים פ"ג, 10).

בסיור נצפה מהר תבור על נחלות השבטים, נעלה על הר דבורה, הנקרא על שמה של הדמות המרכזית, נטייל בנחל קייני, שם כנראה התרחש הקרב ונסיים בתל אל אחוואט, משם, לגרסתו של אדם זרטל, הגיע סיסרא.

האזור

מערכת העמקים, שבמרכזה נמצא עמק יזרעאל, יוצרת קשר טופוגרפי נוח בין הים התיכון לירדן והיא מפרידה בין השומרון לבין הגליל. זוהי סדרה של עמקים, הכוללת את עמק זבולון, עמק יזרעאל, עמק חרוד ועמק בית שאן. באזור זה מצטלבות שתי תנועות העתק: אחת היא השקיעה של בקעת הירדן, המלווה בסדקים ניצבים, שאחד מהם נמשך לאורך בקעת בית שאן ועמק חרוד. השנייה היא שבירת הגליל התחתון לכיוון דרום, שיצר את עמק כסולות שבין הרי נצרת והר תבור לגבעת המורה. שני העתקים אלו נפגשים בעמק יזרעאל, השוקע במהירות. שוליהם הדרומיים של העמקים מוגדרים בבירור על ידי המתלולים של רכס הכרמל והר הגלבוע, שביניהם מפריד "המפרץ של ג'נין". שוליהם הצפוניים תלולים פחות, למעט המתלול של הרי נצרת[2].

את מישור העמקים הצפוניים, חוצה קו פרשת מים רדוד. קו זה נמשך מקיבוץ יזרעאל לעפולה, ומכאן צפונה, לכפר איכסאל, שלמרגלות הר נצרת. קו זה מחלק את העמקים הצפוניים, לשתי מערכות ניקוז ראשיות: מערכת נחל קישון (הזורמת לצפון מערב, אל מפרץ חיפה) ומערכת נחל חרוד (הזורמת לדרום מזרח, לנהר הירדן) ונחל תבור (הזורם מזרחה, לירדן). מבחינה טופוגרפית, אין כמעט ביטוי לקו פרשת המים הזו ואין בו כדי לשנות את אופיים המישורי של העמקים[3].

במרכזו של עמק יזרעאל, עובר נחל קישון. נחל זה מנקז את המים היורדים בכל העמק – החל בהרי הגלבוע במזרח העמק ועד להרי הכרמל במערבו. כמות גדולה זו של מים, הנשפכים לנחל קישון והקרקע שאינה סופגת מים, גורמים לשיטפונות תכופים באזור נחל קישון. בתקופות רבות היה אזור נחל קישון, אזור ביצות נגוע בקדחת (כיום יש סכר ליד כפר ברוך, ואפיקי הנחלים הועמקו כדי למנוע הצפת מים).

עמק יזרעאל, עמק חרוד ועמק בית שאן, הם המעבר הטבעי הנוח ביותר לרוחבה של הארץ ובכול הדורות עברה דרכם הדרך הראשית ממסופוטמיה אל עמק הנילוס. בימי מלחמה נעו כאן צבאות, ובימי שלום, סוחרים. כאן התחוללו קרבות מכריעים: קרב מגידו בו היכה פרעה תחותימס השלישי את הכנענים במאה ה-15 לפני הספירה[4]; מלחמת דבורה וברק בכנענים, בה עוסק סיורנו זה, הקרב בין המדיינים ובין גדעון הקרב בין שאול והפלישתים ועוד. במאה ה-13 לספירה, בלמו הממלוכים את המונגולים בעין ג'לוד (מעיין עין חרוד). בסוף המאה ה-18 נלחמו כאן נפוליון והעות'מניים ובמלחמת העולם הראשונה היה העמק זירת התכתשות בין הצבא העות'מני ל"חייל המשלוח המצרי", הקיסרי הבריטי.

פני התקופה

בתקופת ההתנחלות ישבו בארץ כנען עמים רבים ושבטים שונים. הארץ כולה היתה מחולקת לערים-מלכויות, שכל אחת מהן דאגה לעצמה ולעתים אף נלחמו זו בזו. חלוקה מפוצלת זו היתה עדיין שריד מתקופת החיקסוס[5]. על פי מכתבי אל-עמארנה[6], וכן מתוך החפירות הארכיאולוגיות והמקורות ההיסטוריים האחרים שנשתמרו, ניתן ללמוד, כי בני העמים השונים שישבו בארץ לפני כיבוש יהושע – היו אנשים שעיבדו את אדמתם, פיתחו את הארץ מבחינה חקלאית ובחלקם אף עסקו במסחר ובענפי כלכלה אחרים.

היקף הכיבוש בימי יהושע לא היה שלם, אם כי ההתנגדות של תושבי הארץ נשברה בעיקרה בתקופה זו. בני ישראל התנחלו בחלק ניכר של השטח שהובטח למשה ויהושע, אחרי שיהושע היכה את הכנעני מן הנגב ועד בעל גד[7], השטח מבעל גד בגבעת הלבנון ועד לבוא חמת, לא נכבש ולא נתחלק לשבטים ואילו השטח מבעל גד ועד הנגב, חולק בין שבטי ישראל, אם כי לא נכבש כולו.

משטר הערים הכנעניות היה בעיקר בעמקים, שהיו מיושבים בצפיפות והמקרא מדגיש וחוזר, שבני ישראל לא יכלו להתמודד עם הערים החזקות אשר בעמק. הכנענים יצרו כלים שונים והשתמשו בכלי נשק יעילים, ביניהם גם רכב-ברזל: "כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ כִּי חָזָק הוּא" (יהושע, י"ז, 18). היו להם אף פרשים וצבאם היה מאומן היטב: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יוֹסֵף לֹא-יִמָּצֵא לָנוּ הָהָר וְרֶכֶב בַּרְזֶל בְּכָל-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בְּאֶרֶץ-הָעֵמֶק לַאֲשֶׁר בְּבֵית-שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְלַאֲשֶׁר בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל" ( יהושע י"ז 16). על ידיעותיהם היסודיות בהגנה, ניתן ללמוד גם מן הביצורים המשוכללים שהקימו מסביב לעריהם. הללו שימשו כאמצעי-מגן ממדרגה ראשונה ("כָּל-אֵלֶּה עָרִים בְּצֻרֹת חוֹמָה גְבֹהָה דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ  לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד". (דברים ג' 5)[8]. הישוב הכנעני היה מרוכז ברובו בעמקים ובשפלה של ארץ ישראל המערבית. מקומות הישוב שבהר היו באופן יחסי מועטים[9]. בהרים לעומת זאת, למרות שהיו שם ערי מלוכה, היה הישוב קלוש והמרחק בין עיר לעיר היה גדול יותר מאשר בעמקים. ערי ההר היו מבודדות וחלשות יחסית ורכב הברזל, שהטיל מורא על השבטים המתנחלים, לא היה רב בידי מלכי ההר ולא היה יעיל כמו במישורים. המקרא מכנה בדרך כלל את מלכי ההר – "מלכי האמורי", להבדיל ממלכי העמק הכנענים. אין מדובר בהבדלים אתניים, אלא במיקום הגיאוגרפי ובהבדלים החברתיים והמדיניים הכרוכים בו.

בין שבטי הגליל לשבטי הר אפרים, חצצו הערים הכנעניות של עמק יזרעאל. הן היו מיועדות למנשה, אך רובן לא נכבשו עד ימי דוד: בית שאן, יבלעם, תענך, מגידו והלאה, עד דאר שבחוף הכרמל. היתה זו שרשרת ערים כנעניות גדולות ומבוססות. בערים אלו התרכז, בימי השופטים, עיקר כוחם של הכנענים. ככתוב: "הכנעני ממזרח ומים" (יהושע, י"א, 3), או ביתר דיוק: "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (במדבר, י"ג, 29). במלחמת דבורה, מתרכז כאן חיל הכנענים, על תשע מאות מרכבותיו. הוא נשען על ערי מבצר אלה. גם אחרי ניצחון בני ישראל, אין אנו שומעים על כיבושן בידיהם ובמאה ה-11 הן נפלו בידי הפלישתים , שעשו בבית שאן כבשלהם, על כך אנו לומדים מסיפור מותו של שאול.

בתחילה התקדמה ההתנחלות של שבטי ישראל בגליל במידה ניכרת. אחרי כן באו הפרעות רציניות מצד הכנענים שבאזור ובראשם מלך חצור, עם שר צבאו סיסרא: "יִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם.  ג וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה  כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים ד' 3-4).

מתיאור כיבוש הצפון לומדים אנו, כי חצור היתה אחת הערים החשובות באזור – "כִּי-חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה". (יהושע י"א 10). החפירות הארכיאולוגיות מוכיחות, כי המקום היה מיושב לפחות החל מן התקופה הכנענית התיכונה. נקודת ישוב זו תופסת את המקום האסטרטגי החשוב ביותר בעמק הירדן הצפוני[10].  העיר הכנענית מוכרת היטב מבחינה ארכיאולוגית[11] החל מתקופת הברונזה התיכונה II, היתה במקום זה העיר הכנענית הגדולה ביותר בארץ, שהשתרעה על שטח של 800 דונם בקירוב, מזה יותר מ-700 דונם, העיר התחתית, שהוקמה בימי החיקסוס. שטח זה גדול פי 10 מערים כנעניות אחרות, כמו למשל מגידו, ששטחה 60 דונם, או לכיש וגזר, ששטחן 80 דונם כל אחת. ירושלים היבוסית השתרעה בקושי על 40 דונם !

מלחמת מי מרום

במקרא נשתמרו שני תיאורים על מלחמה בצפון, בהם מעורבת חצור ובשניהם עומד בראש הברית יבין מלך כנען.

התיאור הראשון מתייחס למלחמת מי מירום בתקופת יהושע; שם מובאת מסורת על חורבנה הגמור של חצור: "וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיִּלְכֹּד אֶת-חָצוֹר וְאֶת-מַלְכָּהּ הִכָּה בֶחָרֶב  כִּי-חָצוֹר לְפָנִים הִיא רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה. יא וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ לְפִי-חֶרֶב הַחֲרֵם לֹא נוֹתַר כָּל-נְשָׁמָה וְאֶת-חָצוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ" (יהושע י"א, 10).

 

למרות זאת, גם במלחמת דבורה וברק בן אבינועם, רואים אנו כי חצור היא עיר חשובה ביותר ו"ראש כל הממלכות האלה", כי על כן נקרא מלכה "יבין מלך כנען" (וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; שופטים ד' 23). בגלל קושי זה, הניחו חוקרים שונים, ביניהם אולברייט, כי בסיפור על מלחמת דבורה, השתרבבו מסורות על שתי מלחמות שונות וכי לא היה קשר בין יבין למלחמת דבורה. הנחה זו מתבססת, בין היתר על כך ששמו של יבין נפקד משירת דבורה.[12]. מה גם, שמן הנמנע הוא, שחצור, אשר נשרפה כליל במלחמות הכיבוש-  דבר המאומת על ידי הממצא הארכיאולוגי- מילאה שוב, כעבור דורות אחדים בלבד, תפקיד ראשי ומכריע בברית ערים כנעניות[13]. מכיוון שהשירה רחוקה מלתת תמונה מלאה של המלחמה, מציע יוחנן אהרוני, להניח לתיאורי המלחמות כפי שהם, אך להפוך את סדר המאורעות[14]. כלומר, בניגוד למסורת המקרא, מייצגת מלחמת דבורה, שלב ראשון בפרשה זו, בה ממלכת חצור עדיין בשיא כוחה. אחרי התמוטטות הצבא הכנעני במלחמה זו , בא השלב השני והמסיים, שהוא הקרב על מי מרום, שסתם את הגולל על חצור ועל כוח ההתנגדות הכנענית בצפון הארץ[15]. אם כך, יש לראות במלחמת דבורה, חלק אינטגראלי של מלחמות כיבוש הארץ ויש להקדימה לשלהי המאה ה-13 לפנה"ס בתקופה זו נחרבה חצור, גם לפי העדות הארכיאולוגית, המצביעה על התנגשות גדולה בין כוחות מקומיים בכנען, שהתאפשרה עקב ימי השפל של שלטון מצרים בארץ

  תחנה מס' 1- צומת דברת

 

תצפית על הר תבור ועל נופו הייחודי. כנאמר: "תבור וחרמון בשמך ירננו" (תהילים פ"ט, 13). הַר תָּבוֹר הוא פסגה בולטת הממוקמת מדרום לרכס הרי נצרת ומצפון לעמק יזרעאל, והוא אחד ההרים הגבוהים בגליל התחתון. פסגתו נמצאת בגובה 562 מטר מעל פני הים[16] והוא מתנשא לגובה של כ-400 מטרים מעל סביבתו.

מהר תבור שוכן במקום המפגש בין שלוש יחידות נוף טופוגרפיות:

ממערבו משתרעת בקעת כסולות, שהיא השלוחה הצפונית של עמק יזרעאל; מצפונו מתרוממים הרי הגליל התחתון; ומדרום וממזרח לו משתפלות רמות הבזלת של מזרח הגליל התחתון. מבחינה גיאולוגית נמצא הר תבור במקום מפגש בין הגליל התחתון המרכזי, הבנוי בעיקרו סלעי גיר, דולומיט וקירטון. הגליל התחתון המזרחי, הבנוי בעיקרו בזלת ובאפיקי נחליו, נחשפות פה ושם, שכבות קירטון רך.

הצומח כולל חורש ים תיכוני מפותח, שמרכיביו הם אלון מצוי, אלה ארצישראלית, ליבנה רפואי, חרוב ואלה אטלנטית. כמו כן, צומחים בשמורה עצי אלון תבור, גדולים ומרשימים. למרגלות הר תבור, צומת של דרכים עתיקות: דרך הים העתיקה מעמק יזרעאל לבקעת גינוסר הדרך מבקעת הירדן, דרך נחל תבור והדרך מבית שאן, למרגלות גבעת המורה[17].

בשל מיקומו המרכזי, גובהו ומורדותיו התלולים, נודעה להר תבור חשיבות רבה בדברי ימי האזור. שמו הערבי "א-טור" (הוראתו "ההר"), מעיד על חשיבותו. על ההר ריחפה הילה של קדושה מקדמת דנא. להר תבור יש היסטוריה עשירה וחשיבות במסורת היהודית, הנוצרית והמוסלמית. יש המניחים  שההר המוזכר בברכת משה לשבטי יששכר וזבולון, מכוונים להר תבור: "עַמִּים הַר-יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק  כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" (דברים ל"ג 19).

תחנה מס' 2 – פסגת הר תבור

על הר תבור, התכנס צבאו של ברק בן אבינועם למלחמה על סיסרא, שר צבאו של יבין מלך חצור (ראו להלן). הר תבור נזכר גם בתיאור הקרב של גדעון במדיינים: "וַיֹּאמֶר אֶל-זֶבַח וְאֶל-צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר" (שופטים, ח' 18).

בתקופת המלוכה נזכרת העיר תבור כאחת מערי הלוויים שבנחלת זבולון (" לִבְנֵי מְרָרִי הַנּוֹתָרִים מִמַּטֵּה זְבֻלוּן אֶת-רִמּוֹנוֹ וְאֶת-מִגְרָשֶׁיהָ אֶת-תָּבוֹר וְאֶת-מִגְרָשֶׁיהָ. (דברי הימים א', ו', 62). יתכן ששם העיר התגלגל ל"דבור" בשל ההגייה הגלילית המיוחדת וממנו נגזר השם "דברת" ולימים דבוריה"[18].

 

כמו כן, בתקופת בית שני, השיאו משואות על התבור, כדי להזהיר מפני סכנת מלחמה[19]. אנטיוכוס השלישי, הסלווקי, כבש את מבצר איתבריון שבראש התבור, בצאתו להילחם בתלמי הרביעי ברפיח, בשנת 218 לפני הספירה.

יוסף בן מתיתיהו מספר על תבוסתו של אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס החשמונאי, בשנת 55 לפני הספירה, בפני הנציב הרומאי גביניוס. כעשרת אלפים לוחמים יהודים נהרגו בקרב, ואלכסנדר עצמו נשבה והוצא להורג[20]. בימי המרד הגדול ברומאים, הקיף יוסף בן מתתיהו, שטח של כ-400 דונם בראשו של הר תבור, בחומה שאורכה 3 ק"מ ועובייה 2 מ'. המבצר נחשב למעוז שאין לכבשו. אך לאחר שאזלו המים בבורות החצובים, ניהלו המתבצרים משא ומתן עם המצביא הרומי פלקידוס והובטח להם שאם ייכנעו, יישארו בחיים. אולם לאחר שירדו מן ההר, הפרו הרומאים את הבטחתם וטבחו בהם. אגדת חז"ל הזכירה את התבור בין ההרים שבקשו שעליהם תינתן התורה, אך הר סיני זכה בכך, כי רק בו לא נהגה עבודה זרה[21]. ולעתיד לבוא, יצורפו ארבעה הרים ובהם התבור, הר המוריה יועמד על ראשיהם ועליו יבנה בית המקדש השלישי[22].

ראו בהרחבה באתר זה: הר תבור.

 

לפי המסורת הנוצרית, ההר הוא האתר בו ארעה ההשתנות (הטרנספיגורציה) של ישו: "וּמִקֵּץ שֵׁשֶׁת יָמִים לָקַח לוֹ יֵשׁוּעַ אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יַעֲקֹב וְאֶת־יוֹחָנָן אָחִיו וַיַּעֲלֵם בָּדָד עַל־הַר גָּבוֹהַּ׃ 2 וַיִּשְׁתַּנֶּה לְעֵינֵיהֶם וַיַּזְהִירוּ פָנָיו כַּשֶּׁמֶשׁ וּבְגָדָיו כָּאוֹר הִלְבִּינוּ׃ 3 וְהִנֵּה נִרְאוּ אֲלֵיהֶם משֶׁה וְאֵלִיָּהוּ וְהֵם מִדַּבְּרִים אִתּוֹ" (הבשורה על פי מתי, י"ז, 1-3).  הנוצרים יוצרים הקבלה בין אירוע זה למעמד הר סיני, בו קרן עור פניו של משה רבנו.

במאה הרביעית לספירה, החלה מסורת של עליה לרגל להר תבור. כדי להקל על עולי הרגל, הוכשרו בו 4000 מדרגות. בתוואי הקדום עובר הכביש הנוכחי. בשנת 803 היה במקום מנזר ושלוש כנסיות. עם כיבוש הר תבור בשנת 1099, בידי טנקרד הצלבני, נסיך הגליל, הוקמה מצודה, בשטח שבוצר בשעתו על ידי יוסף בן מתתיהו. בשנת 1113 הותקף המקום על ידי פרשים תורכמניים, שטבחו את נזיריו. כעבור שנתיים שבו נזירים לשכון בהר. בשנת 1183 הרס צבאו של צלאח א-דין, כמה מבנים על ההר. בשנת 1212 כבש השולטן האיובי אל מאלך אל עאדל את ההר ובנה עליו מבצר חדש, שאיים על הגבול המזרחי של ממלכת עכו הצלבנית. מבצר זה היה עילה למסע הצלב החמישי, בפיקודו של אנדרש השני, מלך הונגריה. המצור שלו נכשל בגלל מריבות פנימיות. במסגרת הסדרי השלום עם הקיסר פרידריך השני, בשנת 1228, נמסר ההר לצלבנים והוקמה בו כנסיה חדשה בשנת 1263 השתלט בייברס הממלוכי על ההר והרס לחלוטין את כול המבנים שעליו. ההר עמד בשיממונו עד שנת 1631. אז התיר פח'ר א-דין, האמיר הדרוזי ששלט על הגליל, לאנשי המסדר הפרנציסקני, לשוב אל ההר[23]. בשנת 1873 נבנה עליו מנזר ששטחו הלך והורחב במהלך השנים. כנסיית ההשתנות הפרנציסקנית הנוכחית נבנתה בשנים 1919-1924, על פי תכניתו של האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצ'י (Antonio Barluzzi.).

 

בשנת 1925 הושלמו הבזיליקה של המסדר הפרנציסקני והאכסניה קזה נובה.

ראו בהרחבה באתר זה: הר תבור.

נצפה מגג הכנסייה שעל התבור דרומה.

 

כביש מס' 65, מפריד בין הגליל התחתון המרכזי, שהתבור הוא חלק ממנו, לבין הגליל התחתון המזרחי, שכולו רמות בזלתיות נטויות מזרחה. הגליל התחתון המרכזי הוא מערכת של גושים נטויים, בהם שולט קו השבירה הרוחבי (הקו הנטופתי) ממזרח למערב. ליכסונם של הגושים מדרום לצפון, גרם להיווצרות של בקעות ורכסים, הבאים זה אחר זה, לסירוגין. מזרח הגליל התחתון מכוסה רובו ככולו שפכי לבה. כתוצאה מן הקילוח הגעשי, הפך נופו של מזרח הגליל לרמתי ומתון ביותר. בחלקו הדרומי מערבי מתרוממת גבעת המורה, שגובה 515 מ' שבראשה ולמרגלותיה שפכי לבה. מכאן כלפי דרום מזרח מתנשאות, בזו אחר זו, רמות הבזלת הנטויות. כביש מס' 65 הוא גם קוו הגבול בין נפתלי לבין יששכר.

נרד מן התצפית ונצא ממגרש החניה. נצא דרך פתח בגדר, בקצהו דרומי- מערבי,  אל שרידי החומה, שנבנתה ב-1212 על ידי האיובים. חמש שנים מאוחר יותר ניסו הצלבנים לכבוש את ההר. למרות שהמוסלמים ניצחו, הם הבינו שלא יוכלו להחזיק במבצר המבודד והרסו אותו במו ידיהם[24].  ונעצור בין העצים, לספר את סיפור המערכה.

תחנה מס 3 – תצפית מהמבצר האיובי דרומה

 

חלוקת השטח בין השבטים

 

נחלתו של שבט  זבולון השתרעה במרכז הגליל התחתון, בין עמק יזרעאל לבקעת בית נטופה (השם עמק זבולון, שלחוף הים, הוא שם מאוחר). נפתלי תפש אזור נרחב במרכז הגליל התחתון ובמזרחו.

הגדול והחזק בשבטי הגליל היה נפתלי, שהתנחל במרכז הגליל ובמורדותיו המזרחיים. בהרים  השתרעה נחלתו עד לבקעת יבניאל, הר תבור ובקעת בית נטופה. בצפון התפשט השבט והגיע, כבר בראשית התנחלותו, גם לגליל העליון[25].

נפתלי הוא מהשבטים העיקריים שהתיישבו בצפון. גם במלחמת דבורה הוא נוטל חלק חשוב (שופטים ה' י"ח). בני נפתלי בחרו בחלק המיוער והבלתי מיושב של הגליל, למטרת ראשית התנחלותם. בני אשר, הגם שכנראה הקדימו להגיע לכנען ומוזכרים כבר במכתבי אל עמרנה מהמאה-14 לפנה"ס, לא רק שלא הצליחו לגרש את הכנעני "וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ כי לא הורישו" (שופטים א' ל"ב), אלא עד מהרה נפלה עליו השפעתן וישיבתו לחוף ימים נקנתה במחיר של שיעבוד.

גורל דומה נועד לשבט יששכר. שבט זה נדחק לאזור מצומצם, מוקף ומבותר על ידי ערים כנעניות חזקות. עם ערי יששכר נמנות כמה ערים בעמק יזרעאל, כגון שונם, קשיון, כסולות ויזרעאל[26]. על נסיבות היאחזותו באזור זה, ניתן ללמוד מברכת יעקב: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. טו וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד". (בראשית מ"ט, 14-15 ). את ישיבתו בעמק יזרעאל, קנה לו אפוא שבט זה, תוך שעבוד לערים הכנעניות. משמעות שמו היא "אנשי שכר". ידיעה על הבאת שבטים עבריים לאזור זה, מצויה כבר במכתבי אל עמרנה. באחד מדיווחיו למלך מצרים, כותב בירדיא מלך מגידו: "ידע המלך אודות [מעשי] עבדו[הנעשים]בעירו: הנה אנוכי בעצמי חורש ליד העיר שונם ואף מוביל בעצמי אנשי מס [לעבודה]..".

זבולון התנחל בין קצהו הצפוני-מערבי של עמק יזרעאל ובין בקעת בית נטופה. מרכז השבט היה באזור הגבעות המיוערות אשר נמצאות ביער אלוני שפרעם. גם השופט אבצן ישב בבית לחם  הגלילית[27] " סיפוח הערים הכנעניות שבגבולותיו – שמרון ויקנעם שבעמק וחנתון שבבקעת בית נטופה היה לבטח שלב שני בהתנחלותו. מן הנאמר על זבולון בברכת יעקב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן". (בראשית, מ"ט, 13) ובברכת משה: כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" (דברים, ל"ג, 19), נראה שהשבט התפשט ברבות הימים, גם מערבה לעמק עכו.

בנטל העיקרי של מלחמת החירות הישראלית, נשאו שבטי נפתלי וזבולון, שהם בלבד מוזכרים בסיפור (להבדיל מהשירה). מהם נחלצו לקרב עשרת אלפי חיילים. גם השירה מייחסת לשני שבטים אלה, כושר צבאי מיוחד: "זבֻלוּן, עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת וְנַפְתָּלִי: עַל, מְרוֹמֵי  שָׂדֶה". (שופטים, ה' 18). השבטים ששכנו באזור ההררי, נפגעו במידה מועטה מהלחץ הכנעני, שרכב הברזל שלהם התקשה לפתח תנופה בשטח ההררי, לפיכך הגיעו לדרגה מסוימת של ריבונות.

יוַיַּזְעֵק בָּרָק אֶת-זְבוּלֻן וְאֶת-נַפְתָּלִי קֶדְשָׁה וַיַּעַל בְּרַגְלָיו עֲשֶׂרֶת אַלְפֵי אִישׁ וַתַּעַל עִמּוֹ דְּבוֹרָה"; (שופטים, ד, 10) ואילו לפי השירה השתתפו, נוסף על כך, גם יששכר, מכיר, אפרים ובנימין : "מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם; בַּעֲמָלֵק  אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ.  מִנִּי מָכִיר יָרְדוּ מְחֹקְקִים וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר. טו וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם-דְּבֹרָה  וְיִשָּׂשכָר….(שופטים, ה' 14-17).

אולם מצבם של שבטי העמק – כגון שבט יששכר – היה חמור והם נאלצו להשתעבד לכנענים. שבטים אילו לא יכלו ליטול יוזמה במלחמת החירות, אף שהמלחמה התנהלה באזורם.

[ההבדל בין שני השבטים, הוביל למושג התלמודי : הסכם יששכר זבולון.

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" – הֲרֵי זְבוּלוּן קָדַם לְיִשָׂשְׂכָר שֶׁכֵּן מְיַחֲסִין "יִשָׂשְׂכָר-זְבוּלוּן", וְלָמָּה כֵּן? אֶלָּא שֶׁהָיָה זְבוּלוּן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא (פרנסה) וְיִשָׂשְׂכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּזְבוּלוּן בָּא וּמַאֲכִילוֹ, לְפִיכָךְ קְדָמוֹ עָלָיו. אָמַר הַכָּתוּב "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", יִשָׂשְׂכָר כּוֹנֵס וּזְבוּלוּן מֵבִיא בָּאֳנִיּוֹת וּמוֹכֵר וּמֵבִיא לוֹ כָּל צָרְכוֹ, וְכֵן מֹשֶׁה אוֹמֵר: "שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֵךְ" לָמָּה? שֶׁיִּשָׂשְׂכָר בְּאוֹהָלֶיךָ שֶׁלְּךָ הֵן, שֶׁאַתְּ מְסַיְּעוֹ לִיְשֵּׁב בָּהֶן"[28].

מדרש זה מציין, שזבולון זוכה להיות מוזכר לפני יששכר בברכת יעקב, למרות שהוא צעיר ממנו, בגלל שהוא עוסק במסחר (=פרקמטיא) וכך מאכיל את אנשי יששכר הלומדים תורה. כן כותב המדרש על פי הפסוק בברכת משה, שהתורה של יששכר היא "של" זבולון, בזכות הסיוע שזבולון נותן ליששכר." וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים ל"ג, 18).

הסכם יששכר וזבולון, הוא הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שהתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. לפי השקפת חוגים מסוימים, ההסכם הוא הבסיס למוסד הישיבה והאברכים, שבדרך כלל מתקיימים על ידי תרומות של נדיבים. אולם ישנה פרשנות אחרת, אשר מפרשת זאת כהסכם שותפות בין שני אחים עובדים, בו אח אחד חוסך מזמן העבודה של אחיו ובכך הוא מפנה לו זמן ללימוד תורה].

שבטים אחרים לא השתתפו מסיבות שונות:  שבטי עבר הירדן – גד וראובן – היו מחוץ לארץ כנען ולא נכללו בברית הישראלית (ב"פְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב. טז לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שופטים, ה', 29). שבטי הדרום לא נזכרים כלל, משום שהיו רחוקים ולא יעלה על הדעת שישתתפו במלחמה בצפון הארץ.

בני דן נמצאו הרחק. לחוף הים. "וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן" (שופטים, ה' 17) .

למנשה, כשבט אין אזכור במלחמת דבורה. יש הסוברים כי תושבי מרוז, הנזכרים בשופטים ה' כ"ג (אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה–אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ"), השתייכו לארגון השבטי של בני מנשה ויש בה משום ראיה לסירובם של בני מנשה, לקחת חלק בקרבות. למרות שציפו מהם "לבוא לעזרת ה' בגיבורים". מן הסתם חששו מנקמת הכנענים, במקרה של תבוסה ישראלית.

נראה שמכיר, הנזכר כשבט לוחם בשירת דבורה, ייצג דווקא את אותם סעיפים של שבט מנשה, שישבו באזור ההררי של עבר הירדן המערבי[29]. לפיכך הודגש בשירה: "מני מכיר ירדו מחוקקים" (שופטים, ה', י"ד). ההבחנה בין מצבם האובייקטיבי של שבטי ההר, לבין מצבם של שבטי העמק, עשויה להבהיר את שיתוף הפעולה הצבאי שבין שבטי הגליל לבין שבטי ההר המרכזי – אפרים, בנימין ומכיר. מכול מקום, שירת דבורה משקפת את מידת הליכוד הלאומי המקסימלי, שאליו הגיעו שבטי ישראל בימי השופטים, כנגד משעבד נוכרי[30].

על אף התפתחותם הנפרדת של שבטי הגליל וקיומה של רצועה כנענית בעמק יזרעאל, לא נוצרה ביניהן ובין שבטי בית רחל (אפרים, מנשה ובנימין)[31], מחיצה עמוקה והרת תוצאות, כמו בין שבטי הדרום לשבטי ההר. היו לכך כמה סיבות:

• בני אפרים התפשטו צפונה. גם בני מנשה התפשטו אל מעבר לעמק. זרם זה סייע לבטח לשמור על קשר בין גושי השבטים.
• היה רצף של ישובים בסביבת יזרעאל-שונם. על אף שבני יששכר ישבו שם בחסות הכנענים, וודאי שימשו כגשר חי בין השבטים. גשר שני היה כנראה בסביבת יקנעם, במקום המיצר בין גבעות הגליל התחתון לבין הכרמל, שבו נפגשו גבולות זבולון, אשר ומנשה.
• שבטי הגליל ושבטי בית רחל, היו נתונים ללחץ ערי העמק הכנעניות ולכן התאחדו למלחמות משותפות בהן. במלחמת דבורה, בקרב ההכרעה, השתתפו שלושה משבטי הגליל ושלושה משבטי הר אפרים. הסכנה המשותפת ודאי חיזקה את הזיקה בין שני גושי השבטים.

מכיוון שבני ישראל לא יכלו להוריש את הערים הכנעניות החזקות, הם התיישבו בצפון הרי אפרים, בהרי הגליל התחתון ובגלבוע בתקופת ההתנחלות נפגשו באזור נחלותיהם של יששכר, זבולון, מנשה ונפתלי. החזקות.

ההיערכות לקרב

שלא ככל שאר מלחמות השופטים, התנהלה מלחמה זו כנגד היסוד האוטוכתוני בארץ כנען, שנשען על ערי מבצר איתנות וחיל רכב מפותח. הכנענים השליכו את יהבם על חייל המרכבות החזק שהיה ברשותם. סיסרא סבר שהופעת רכב הברזל תטיל אימה על השבטים שתפזר אותם ולכן עלה ביד רמה לכיוון הר תבור.

בראש השבטים הישראליים שנטלו חלק במערכה, עמד ברק בן אבינועם מקדש נפתלי. זו אינה "קדש בגליל" שבהרי נפתלי, אלא עיר ששכנה בסביבת בקעת יבניאל, בין התבור לירדן, לא הרחק מהתבור ומאלון בצעננים, שבגבול הדרומי של נפתלי ("לִבְנֵי נַפְתָּלִי יָצָא הַגּוֹרָל הַשִּׁשִּׁי לִבְנֵי נַפְתָּלִי לְמִשְׁפְּחֹתָם.  לג וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד-לַקּוּם וַיְהִי תֹצְאֹתָיו הַיַּרְדֵּן." יהושע, י"ט, 33).

לא ברור מי המנהיג בעת ההיא. האם דבורה?

"דְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא. ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" (שופטים ד' 4).

או שמא ברק בן אבינועם?

"יֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ. ט וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד-אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק קֶדְשָׁה" (שופטים ד' 9).

ברק קיבץ שם את חילותיו לפני הקרב, ולכן לא יתכן בכלל, שעלה אל הגליל העליון הרחק מאזור הקרב. ממזרח לבקעת יבניאל, בקצה העליון של הירידה לכנרת, יש אתר גדול מן התקופה הישראלית ובו שרידים רבים מתקופת השופטים. שם האתר ח'רבת קדיש והוא מתאים מכול הבחינות לקדש נפתלי של ברק.

היוזמה למלחמה יצאה מאת דבורה הנביאה, שמושבה היה בין הרמה ובין בית אל בהרי אפרים. [אם כי יש הסוברים כי דבורה היתה מיששכר (וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם-דְּבֹרָה, שופטים ה, 15) וכי שמה קשור עם דברת שבגבול יישכר ומיקומה התחלף בגלל דבורה, מינקת רבקה (תָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן; בראשית, ל"ה, 8 )].

תחנה מספר 4- תצפית על בקעת כסולות

 

ממש לפני שמגיעים לכביש, תצפית לכיוון צפון – מזרח אל נצרת, הר הקפיצה מגדל העמק ובקעת כסולות.

בקעת כְּסוּלֹת היא השלוחה הצפונית-מזרחית של עמק יזרעאל, המשתרעת מזרחה, אל רגלי הגליל התחתון והתבור. רוחבה של הבקעה הוא כ-5 ק"מ, ואורכה הוא כ-8 ק"מ. רום הבקעה בחלקה הנמוך הוא כ-100 מטרים מעל פני הים, ורוב שטחה מעובד.

גבולותיה של הבקעה הם רכס הרי נצרת והתבור מצפון; וגבעת המורה מדרום. בשיפוליה המזרחיים של הבקעה, בסמוך לתל קשיון ולעין דור, נמצא אגן ההיקוות של נחל תבור. לאורך שיפוליה הדרומיים של הבקעה עובר כביש 65, ולאורך גבולה המערבי עובר כביש 60.

שמה של הבקעה הוא כשמה של העיר המקראית הַכְּסוּלֹת[32], שנקראה גם כִּסְלֹת תָּבֹר[33] המזוהה עם המועצה המקומית אכסאל הנמצא בצפון הבקעה. הבקעה היתה בתחום שבט יששכר בתקופת המקרא: יז לְיִשָּׂשכָר–יָצָא, הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי:  לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, לְמִשְׁפְּחוֹתָם.  "וַיְהִי, גְּבוּלָם–יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת, וְשׁוּנֵם". (יהושע י"ט, 17), על גבול נחלת שבט זבולון: "וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. יא וְעָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם.  יב וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר" (יהושע, י"ט, 10 ). בתקופת המשנה והתלמוד, נקראה הבקעה בשם 'בקעת אכסלו'. אזכורה בשם זה, מופיע במדרש של רבותינו, על דברי הברכה של יעקב אבינו לבנו: "יישכר חמור גרם, יושב בין המשפתיים" (בראשית, מ"ט 13)[34]. הכוונה לשתי בקעות, שאחת מהן היא בקעת אכסאל [35]. המקום נזכר בשם זה גם בכתבי יוסף בן מתתיהו.[36]

דרך הים עברה דרך בקעת כסולות, שהיתה המקום היחידי בעמקים, שלא היו בו ביצות.

נרד מהתבור דרך הכפר דבוריה, בכביש מס' 65, נפנה לכיוון עפולה ומשם נעלה בכביש מס' 60, אל צומת נצרת. משם נפנה בכביש מס' 75 לנצרת עילית ומשם, ליער צ'רצ'יל. תצפית על התבור

תחנה מס' 5. הר דבורה.

דבורה היא אחת מחמשת  הנביאות היחידות שמוזכרות בתנ"ך ביחד עם מרים אחות משה;  אשתו של הנביא ישעיהו (ששמה נפקד), חולדה בימי המלך יאשיהו ונועדיה בימי נחמיה. יתכן ומקור שמה בשפות המסופוטמיות: דבר, מנהיג.

רש"י  מפרש: "תחת תומר. תמרים היו לה ביריחו: בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים. לפי תרגומו של יונתן יש ללמוד שאין מקרא זה כמשמעו, ואין אלו סימני מקום ישיבתה, אלא למדנו שאשה עשירה היתה ומן המקומות האלו היתה פרנסתה, והיא יושבת בעירה, עטרות שמה: תחת תומר. תמרים היו לה ביריחו, וכרמים ברמה, וזיתים בבקעת בית אל, שהוא מקום שמן, ועפר חיוור בהר אפרים".

כמעט בכול מקום בו היו תפקידי ניבוי מסורתיים לנשים, נקשרו תפקידים אלו לנזירות. נשים בתולות. הדבר קשור לאידיאה של הוצאת הנביא מחוץ למערכת הטבע. בשחרורו מן הפיתויים והגירויים שהחיים מזמנים. לעומת זאת דבורה, כמו מרים, כמו חולדה, היא אשת איש. יש כאן ביטוי לתפישת עולם, שאינה רואה את הנבואה, כפי שנתפשים שאמאנים בתרבויות רבות, כניסיון של האדם החריג, המכונן בכוחות פרה- פסיכולוגיים, אלא כדמות שלמה. לא חריגה המוצאת מכלל האנושות בשל תכונות יוצאות דופן. יש לציין שהנביאה בישראל משתלבת במוסכמות של תקופתה. בניגוד לז'אן דארק הצרפתית, היא אינה יוצאת בראש הצבא, אלא מוצאת את האיש הראוי להיות מפקד הצבא. היא נמנעת מלצאת לקרב, לא משום עדינות או רגישות יתרה לדם, אלא בשל תחושתה לגבי חלוקת התפקידים הראויה[37].

לפי המתואר בספר שופטים, דבורה ישבה תחת תומר בין הרמה ובין בית אל (על-פי פרשנות חז"ל, מכיוון שלא רצתה להתייחד עם גברים) ובני ישראל עלו אליה למשפט. מדוע נאמר: "עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם". "ורבותינו אמרו", אומר רש"י ומצטט ממסכת פסחים סו, ב': "מפני שנתהללה ואמרה (פסוק ו) 'עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל', נסתלקה הימנה רוח הקודש". כלומר, מחמת שזחה דעתה עליה, ניטלה ממנה רוח השירה הנבואית, והיה עליה לבקש שתתעורר בה מחדש.

 

יהודית רותם טוענת, שכאישה שהייתה באחת שופטת, נביאה, מושיעת העם ומשוררת – לא נולדה שנייה לה, מאז ועד היום. למעשה, היא אשר יזמה את המלחמה נגד מלך כנען וסיסרא שר צבאו, ולכל אורכו של הסיפור היא מגלה ביטחון עצמי נדיר, אומץ לב ופיכחון בריא. ("הלוך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא").

אברהם שמואל שטיין, ביצירתו "הנביאה": "מצביא המהולל של החיל הכנעני מספר למלכו על הרוח הרעה שצָררה בכנפיה את תושבי הכפרים העברים הנתונים למרותו. כל מקום, אליו באים שליחי המלך הם נתקלים בזעם כבוש, הנקם מפעפע תחת כל שיח, במערות חבויות, בנקיקי הסלעים. אחדים מגובי מס היבול נרצחו. בּמות ופסילים נותצו. העברים מטמינים יבולם, מערימים, מתחמקים ממילוּי דבר המלך ופקודתו. הלילה להם לסִתרה ומגן. ואף בחרושת-הגויים, שם שוכן צבא המלך ורכבּוֹ הכביר, ניתן הצו להגביר המשמרות ולהעלות אבוקות דולקות בשערים להאיר את אפלת-הלילה הבוגדת.

מנַין הרוח הרעה שדבקה בשבטים הסוררים? מה תצפון בחוּבּה? הַהתעורר שוב אלוהיהם, אֵל שׂגיא וגיבור-מלחמה, שחילצם מיד מלכי מצרים ועמד להם במערכותיהם כאשר זנקו בסער מן המדבר לכיבוש כנען? דומה, כי האשה, זו הנביאה היושבת למשפט בהר אפרים, היא הנוצרת את הרוח הזאת וּמפיחתהּ ללהבה איומה. האם לא נשלחה אל העִברים לעוררם למרד ולנטוע בהם שאיפות כמוסות?"

שטיין שם בפי סיסרא את המענה:

דריכות שבהכנעה מאזין סיסרא לסיום דברי אדונו המלך, וממשיך:

– "היא, האשה הזאת, יפת תואר היא וחכמה. חן-מלכים יצוק בה, תפארת-נשים ותבונת-גברים חוּבּרו בה. בצדק תשפוט עמה ולימין כושליו תעמוד. עמוקה מני תהום האהבה אשר ירחשו לה. אהה, כי אהוֹב יאהבוּה עד למאד! כאגדה נערצה ירחף שמה במשכנות ישראל, בין יוגבים, רועים, נודדים. בה תרדים אֵם את ילדהּ הפועה, עליה יתלחשו העובדים בשדות ועלמים בהִתעלסם עם בחירות-לבבם, היא התקווה לכל מר-נפש. כמלכה לא-מוכתרת תשב על מצעה תחת התומר הענף, שומרי ראשה לצִדה, והעם יעלה אליה בשבילים אשר בין שדותיה, להשתחוות לפניה אַפַּים בדומיה קדושה ולהציץ בקלסתר פניה. אז יש אשר תזדקף מלוא פאר קומתה, עיניה גחלים לוחשות-מהבהבות – רוֹך האיילה ואומץ הלביאה בהן; שִפעת צמותיה מתנועעת לליטוף הרוח; חמדת גופה הכובש לבבות עטופה שׂמלת-בד פשוטה ורוח ההרים מערטלת מחשׂוֹפי בשׂרה הלבן משלג – כמלכה תפסע אל עבר העם אשר במדרון, תעמוד רגע כלופתת במבטה סביביהָ כאשר יפקוד רועה עדרו, תרים זרועותיה אל על ושפתיה תלחשנה תפילת-חרש:

בפרוֹע פרעות בישראל

בהתנדב עַם,

ברכו ה'

ביחסים בין גברים לנשים קשה לאישה, גם בת זמננו, למצוא את ה"מודוס ויוונדי" הראוי. פעמים רבות, כשהאחד למעלה על הנדנדה הרגשית, השנייה למטה. וההפך. אולם דבורה אינה מתעסקת בשאלות מסוג זה. מעט מדי אנו יודעים עליה: האם היא אשת איש, לפידות שמו, או שהיא אישה לבדה, האם היא אם לילדים או רק "אם בישראל"? היא מנהיגה את ברק ביד רמה, בלי תמרונים ("קום, כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידיך, הלוא ה' יצא לפניך",  פרק ד, פס' יד). יודעת להודות ולהלל לאל ("כן יאבדו כל אויביך ה'"), מזדרזת "לתת קרדיט" לברק וליעל ("תבורך מנשים יעל"), משבחת את המתנדבים בעם, ונוזפת בשבט ראובן שישב בין המשפתים וחיכה עד יעבור זעם.

 

ובכל זאת מבחינה דבורה בין תפקידה לתפקידו של שותפה (בן זוגה?) להצלת העם. היא אשר על ההשראה, על השיר ועל הרוח, והוא אשר על "הלכלוך", על שביית השבי. "עורי עורי דבורה, עורי עורי, דברי שיר, קום ברק ושבה שבייך בן אבינועם".

גם אם דבורה השתייכה לשבט יששכר, כפי שהוזכר לעייל (דבר המוטל בספק), היוזמה למלחמה יצאה ממקום מושבה של דבורה בהר אפרים, בין הרמה לבית אל: וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת–הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא.  ה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת-תֹּמֶר דְּבוֹרָה, בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית-אֵל–בְּהַר אֶפְרָיִם; וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַמִּשְׁפָּט. (שופטים ד' 4-5). בדומה לכך פעל השופט תולע בן פואה, "איש יששכר", בשמיר בהר אפרים[38] (שופטים, י' 11).

לפי שירת דבורה, השתתפו במערכה גם שבטי המרכז, למרות שהמלחמה היתה רחוקה מנחלתם. התארגנות כזו בתקופה של התפלגות שבטית, מקורה במרכז ההתיישבות הישראלית, בסביבות המרכז האמפיקטיוני שילה. ולפיכך, מקומה של דבורה, בין בית אל לרמה בהר אפרים, מסתבר גם מן התנאים ההיסטוריים. המקרא מכנה את דבורה "שופטת ונביאה". תארים אלו באים בספר שופטים לפעמים במקום "מושיע" ו"רואה". ואכן, דבורה, בשבתה תחת תומר דבורה, מלאה תפקיד דומה לזה של שמואל הנביא. היא היתה שופטת במריבות ומגדת דבר האלוהים. בשירת דבורה היא מכונה "אם בישראל" וכנראה שתואר זה, בדומה לתואר "אב", מרמז על הסמכות הדתית, המשפטית והפולחנית שנתייחדה בהם לאנשי האלוהים. דבורה נבדלת מן השופטים המושיעים האחרים שלפניה ואחריה ואין ההשראה האלוהית שורה עליה לצורך ייעודה בלבד. היא אישיות כריזמטית במהותה. כמו שמואל הנביא[39].

לניתוח פרשת הקרב, עומדים לרשותנו שני מקורות: התיאור הסיפורי בספר שופטים ד' ושירת הניצחון בספר שופטים ה'.

השירה פותחת בתיאור עוזו של ה' אלוהי ישראל, לאחר מכן תיאור המצב הבעייתי שקדם למלחמה, הלל לשבטים שיצאו למלחמה, גערה בשבטים שהתחמקו ממנה, ואף קללה לתושבי מקומות שלא הצטרפו, ובהנגדה אליהם, תיאור מפורט של יעל אשת חבר הקיני, שבניגוד למשתמטים, התנדבה וסיכנה את עצמה. השירה עמוסה ברוח של התנדבות ואהבה, לעומת הרשעות ולקיחת השלל של סיסרא. בסיום מתואר מצב האויבים בעורף: אם סיסרא המצפה לשוב בנה, והשקט שהשתרר בעקבות הניצחון במלחמה. האפוס הזה מתעלה לאחד החזקים בהיסטוריה. יש גם הסכמה ששירת דבורה היא מהקדומות בתנ"ך ולשונה עברית ארכאית מן המאה ה-12 לפני הספירה.

 

בדומה לשירת הים, המנהיג מודה בשירתו לה', לאחר שהתרחשה לעמו הצלה גדולה. ניתן לראות הקבלה בכמה עניינים בין השירות הללו. כמו הפתיח "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" ובשירת דבורה "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם", וכמו ההודאה, בשירת הים – "אָשִׁירָה לה' כִּי-גָאֹה גָּאָה" ובשירת דבורה "אָנֹכִי, לַה' אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר, לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

אף כי שירת דבורה על פי סגנונה, קדומה יותר וסביר להניח שנכתבה סמוך למאורעות, אין לבטל את מהימנותו של המקור הסיפורי.

 

ברק הוליך את לוחמיו אל  קדש. הכוח הישראלי התאסף בהר תבור המקודש (עַמִּים הַר-יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק  כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל; דברים, ל"ג, 19). הן משום היותו נקודה אסטרטגית ואולי גם משום היותו מקום כינוס מסורתי מקודש: ו וַתִּשְׁלַח [דבורה הנביאה] וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן (שופטים, ד' 6). למקום זה היו יתרונות לגבי בני ישראל: מדרונותיו המיוערים של ההר היו מסוגלים להסוות את מספרם האמתי. פסגת ההר אפשרה תצפית למרחקים ומעקב אחרי תנועות האויב.  זאת ועוד, הצבא הישראלי חנה מעבר לטווח פגיעתו של כרכב הברזל הכנעני. יתר על כן, מקום החניה השאיר בידי הפיקוד הישראלי את היכולת לקבוע את מועד ההתקפה. האויב ריכז את כוחותיו בעמק כסולות, שהוא צר ומתפתל באזור התבור ואינו נוח להתפרסות כלי רכב.

חייליו של ברק בן אבינועם גלשו מהתבור אל מרכבות הברזל הכנעניות, שהתאספו בעמק יזרעאל, הביסו את סיסרא והדפו את כוחותיו אל נחל קישון.

יג וַיַּזְעֵק סִיסְרָא אֶת-כָּל-רִכְבּוֹ תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל וְאֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם אֶל-נַחַל קִישׁוֹן. יד וַתֹּאמֶר דְּבֹרָה אֶל-בָּרָק קוּם כִּי זֶה הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֶת-סִיסְרָא בְּיָדֶךָ הֲלֹא יְהוָה יָצָא לְפָנֶיךָ וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ אַחֲרָיו. טו וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה לְפִי-חֶרֶב לִפְנֵי בָרָק וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה וַיָּנָס בְּרַגְלָיו. טז וּבָרָק רָדַף אַחֲרֵי הָרֶכֶב וְאַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה עַד חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם וַיִּפֹּל כָּל-מַחֲנֵה סִיסְרָא לְפִי-חֶרֶב לֹא נִשְׁאַר עַד-אֶחָד" (שופטים ד' 13-16). על פי הכתוב כאן, הקרב נערך סמוך לתבור, ליד יובליו של נחל קישון (אם כי קשה לזהות באזור נחל של ממש). ניתן לדמיין את עשרת אלפים הלוחמים של ברק מול 900 המרכבות של סיסרא.

 

לא סביר שבני ישראל דחו כנראה את ההתקפה לימי הגשמים. משני טעמים:

• אם המלחמה התחוללה בחורף, הרי הגשמים יורדים בעמק כולו. העמק כולו הופך לבוצי ללא כל קשר לנחל קישון. לא ניתן להפעיל רכב ברזל. סביר להניח שסיסרא הכיר היטב את אדמת העמק ואת תנאי מזג האוויר בעמק יזרעאל. וללא ספק ידע שבשטחי בוץ מרכבותיו מנוטרלות. לפיכך לא יעלה על הדעת שיצא עם רכב הברזל אשר לו למלחמה בתקופת הגשמים.
• פרק ה' בשירה מתייחס הכתוב לתופעה ייחודית, ויוצאת דופן. בפסוק 20 נאמר: "מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא". לא מוזכר ולו ברמז גשם. אם כי בראשית השירה דבורה עושה אנלוגיה לתופעת טבע יוצאת דופן שהתרחשה בסיני: "ארץ רעשה, גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה'" (פרק ה', פסוקים 4-5) . תיאור זה קשה הרבה יותר מסתם גשם. מדובר באירוע קוסמי כמעט – רעידת אדמה, וגלישת הרים. אמנם אירוע זה התרחש בסיני, אך הזכרתו בהקשר זה יוצרת את ההרגשה שתופעות שהתרחשו בזמן הקרב, מזכירות את אלו שהתרחשו בסיני. אם אכן מדובר בתופעה יוצאת דופן, קרוב לוודאי שתופעה זאת לא התרחשה בחורף. גשם בחורף, גם אם הוא עז, אינו תופעה יוצאת דופן[40].

סביר להניח שמדובר בתופעה מאד לא שכיחה, של מטחים פתאומיים היורדים באפריל ואלו קרו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה, פרופסור ד. אשבל, במאמרו "האקלים של העמק המערבי", מתוך הספר "מארץ קישון", בפרק 'גשמים', מתייחס לתופעת "עוצמות גשם" (גדולות). "ידועים לנו כמה מקרים של גשמים בעלי עצמה מונסונית… הגשמים הללו ירדו בראשית העונה או בסופה (נובמבר או מאי).

הסופר והמחנך יפרח חביב , חבר קיבוץ בית קשת, העלה על הכתב אירוע כזה, שעורר בו חוויה מהממת, המזכירה את השיטפון שהתרחש במלחמת ברק נגד סיסרא: "ביום 15.4.1964 יום אביבי, בתקופת המעבר בין החורף לקיץ, תקופה שאיש לא ציפה עוד לגשם של ממש. לפתע נפתחו ארובות השמים, ותוך שתי שעות נתכו ארצה 120 מ"מ גשם. גשם אדיר זה, גרם לשיטפון מדהים בעוצמתו. תוך אפס זמן, הוואדיות התמלאו בזרמי מים אדירים, בגובה 2 עד 3 מטרים. הזרם האדיר סחף כל מה שנקרה בדרכו. סלעים עצים ואדמה. עיקר הגשם ירד על המדרונות המזרחיים של הרי נצרת הגולשים לגליל התחתון, בין אילניה לבית קשת ועד הר תבור, ומקו זה מזרחה כ 10 ק"מ בלבד. משמע אזור הגליל התחתון המזרחי. מעבר לתחום זה לא ירדה טיפה, ואף אחד לא חש בגשם האדיר הזה. הגשם היה מלווה בברקים ברעמים ובסערה חזקה. וכשם שבא בהפתעה כך חלף עבר. שתי שעות רצופות בלבד".

אירוע טראומטי יותר, זכור מהשיטפון הגדול בטבריה, במאי 1934:

השיטפון שבא בזמן לא צפוי, שלהי האביב, מצא את תושבי העיר לא מוכנים וזרע בהלה ופאניקה בעיר העתיקה. התושבים, יהודים וערבים, שלא הספיקו אף לסגור את חנויותיהם, ניסו להימלט בכל דרך מאימת השיטפון, ורבים עלו לגגות הבתים כשהם נושאים את ילדיהם. אחרים נאחזו בסבכות החלונות ובקורות הברזל שבלטו מהגגות, וכך נשארו תלויים עד בוא העזרה הראשונה. באחד המקרים, ניסו שמונה תושבים למצוא מפלט באחת החנויות ללא הצלחה, עד שמשאית משא נשטפה בכוח עצום לתוך החנות ואלה עלו עליה ברגע האחרון. אדם אחד ניצל בנס כשנתלה על עמוד טלגרף, ושני זקנים "הפליגו" על מכונת תפירה גדולה שנקרתה בדרכם ונישאה על נחשולי המים. השיטפון נמשך גם ביום שלמחרת (15 במאי), אז החלו להתברר ממדי האסון[41].

ראו סרטון תיעודי על השיטפון בטבריה.

מכול מקום, הגשמים הפכו את אדמת העמקים לבוץ, שנטל מהרכב הכנעני את כושר הניידות שלו. אז התנפל חיל הרגלים הקל של בני ישראל על הרכב הכנעני הכבד, שחלקו שקע בבוץ וחלקו נסוג.

יוסף בן מתתיהו, מתאר באופן ציורי את הקרב:

"וכשהגיעו לידי קרב, התחוללה סערה גדולה, עם גשמי עוז וברד, ורוח השיבה להם, לכנענים, את הגשם בפניהם, והאפילה על עיניהם, עד שקשתותיהם ומקלעותיהם לא היו להם לתועלת. וכן לא יכלו החיילים להשתמש בחרבות מחמת הקור. ואילו לישראל הזיקה הסערה פחות, שכן הייתה מאחוריהם"[42].

תחנה מס' 6: נחל קיני

יש לנסוע לתחנת הדלק שנמצאת בפינה הצפונית-מזרחית של תל מגידו.

 

כאן, לפי השקפתו של אדם זרטל, התנהל הקרב הסופי: "בתענך על מי מגידו", היינו, בין תל תענך לתל מגידו, בפתח ואדי עארה. היתה זו הפעם הראשונה שכוחות ישראליים, העזו להתמודד עם רכב כנעני ומכאן הרישום העז שהטביעה המערכה הזאת במסורת המקרא. על פי השירה, הקרב לא התרחש למרגלות התבור, אלא באזור תענך, מגידו והקישון (שנשפך לים בתום מסלול מפותל באזור מפרץ חיפה.

חוקר המקרא יחזקאל קויפמן, בפירושו לספר שופטים, כותב: אין רמז למלחמה ליד הר תבור. בתבור שני השבטים מתרכזים ומשם הם יורדים למלחמה, אבל המלחמה היא רק בנחל קישון. דבורה ניבאה לברק בשם ה', שימשוך את סיסרא "אל נחל קישון" (שופטים, ז' 7) וסיסרא מזעיק את צבאו אל נחל קישון (שם, 13). הכוונה היא לזרם הראשי של הקישון בעמק ולא ליובלים הצפוניים של הנחל.. לו היתה כוונה למקום זה, היה הכתוב אומר שה' ימשוך את סיסרא "אל הר תבור" ושסיסרא הזעיק את רכבו "אל הר תבור"[43].

 

 

יחסית לתיאור ההתארגנות, המקרא אינו מכביר פרטים על הקרב. האם הניח ברק מארב לכנענים בבקעת כסולות? האם הפתיע אותם בלילה? נראה שהתעוררה מהומה, שהושגה בהתערבות אלוהית ישירה[44].

גם כאן הושג הניצחון בדרך נס. לא ברור אם הכוחות הכנענים התפצלו, בין בקעת כסולות לאזור מגידו ואולי גם באזור שער העמקים של ימינו.

בדרך מנוסתם, נתקלו הכנענים במכשול נוסף, בנחל קישון, שעלה על גדותיו עקב גשמי העוז (מתואר בתהילים כ"גשם נדבות")[45]. שם נערך הקרב הסופי המכריע. גאות פתע של הקישון, הזורם בעמק בין הערים הכנעניות לבקעת כסולות, הפכה את תבוסת הכנענים למפלה מוחצת ומנעה מהמרכבות לשוב לבסיסיהן.  "מִן  שָׁמַיִם, נִלְחָמוּ; הַכּוֹכָבִים, מִמְּסִלּוֹתָם, נִלְחֲמוּ, עִם סִיסְרָא.  כא נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם, נחַל  קְדוּמִים נַחַל קִישׁוֹן;  תִּדְרְכִי נַפְשִׁי, עֹז.  כב אָז הָלְמוּ, עִקְּבֵי-סוּס,  מִדַּהֲרוֹת, דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו".

אולי רק אז הצטרפו למערכה שבטי ישראל שישבו בהר המרכזי.

 

סיסרא פועל בתבונה: במקום לנוס לכיוון חרושת הגויים, המקום שצבא ישראל נע אליו, הוא יורד מן הרכב שאינו יכול לנוע עוד, ובורח לכיוון ההפוך, לכיוון מזרח. אין הוא מעז לבקש מחסה אצל שבטי ישראל, אבל הוא מנסה להתחבא אצל הקינים. הקינים אמנם קשורים לישראל מאז ימי יתרו, אבל הם שמרו על ניטרליות במאבק שבין בני ישראל לכנענים, וכל עוד הייתה ידם של הכנענים על העליונה, לא הראו את אהדתם לבני ישראל. סיסרא רץ ברגליו דרך של כ- 10-15 קילומטר לכיוון מזרח, ומתקרב לקדש, עירו של ברק. בדרך הוא נכנס לצעננים[46], מקום חנייתם של שבט הקיני[47], שנפרד משבטו שבנגב ונדד צפונה לעמק יזרעאל ("וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ)[48]. אפשר ש"חבר" הוא שם סמלי, המסמל את המטה, שהתפלג משבט האב. הקיני, שהיו נוודים וחרשי מתכת, פיתחו יחסים טובים הן עם הכנענים והן עם הישראלים, שלהם היו קשרי דם: " וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים, ד', י"א, 11).

לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', הרי שבשירת דבורה נאמר שיר הלל ברור ומובהק ליעל. ולמעשה, המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא.

יעל היתה כנראה אישיות כריזמטית, בדומה לדבורה. כנראה ישבה גם היא בקרבת עץ מקודש, היינו "אלון בצעננים, אשר את קדש". היא יצאה לקראתו ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה, דבריה המובאים בפסוקי נבואתה של דבורה היו: "סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל תִּירָא".

 

יעל יודעת את תוצאות הקרב, ולו רק ממראה פניו של מפקד הצבא הכנעני הבורח ברגליו ומבקש מחסה. היא קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב, על אף שביקש רק מים ("מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה שופטים ה', 25) וכיסתה אותו בשמיכה, כמתואר בפרק ד': "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ".

על פי דעה המדרשים, החלב נועד לשכרות ולהרדמתו של סיסרא, כדי להקל מאוחר יותר את מלאכת ההריגה. החוקרים מוצאים ראיה לטענה זו מהפסוק בשיר השירים "שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים"[49].

לפי חלק מפרשנות המקרא, הכוללת את חז"ל ופרשני המקרא המאוחרים, התקיימו יחסי מין בין יעל לבין סיסרא. דעות אלו נסמכות על שלל פסוקים, בהם: הפסוק המתאר את יציאתה של יעל אל מחוץ לאוהלה לקדם את פניו של סיסרא (ודורשים זאת ממילות הפסוקים על מעשה דינה בת יעקב, שיצאה מאוהלה ונפלה למשכב עם גוי (וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ). רמז נוסף לאווירה הארוטית, מספקים הפסוקים המתארים את הזמנתה לסיסרא לבוא אל אוהלה, בדומה למילות הפסוקים בהזמנתה של אסתר להמן אל המשתה שסופר לגביו כי לאחריו: "וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ" (אסתר ז, 8).

לדעת חוקרים אחדים, בכך שכיסתה אותו בשמיכה, יש ראייה נוספת לטענה שאומנם היו יחסי מין ביניהם, וזאת על פי אחד ממדרשי חז"ל הדורש את המילים: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָה" (שמות כא, י) כמצביעות על חובת המשכב.

בתלמוד דרשו את שבעת הפעלים, המתארים את התנהגותו של סיסרא לאחר שנכנס אל אוהל יעל, כהתנהגות מינית: "אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל בַּאֲשֶׁר כָּרַע שָׁם נָפַל שָׁדוּד'"[50].

כאשר נרדם סיסרא, נעצה יעל יתד ברקתו והרגה אותו; הפסוקים מתארים את אופן ההריגה.

 

יעל רוצצה את ראשו באמצעות באמצעות הכאה בפטיש על יתד, פרקטיקה ידועה היטב לשוכני אוהלים: "וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר אֶת יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת". (פרק ד'). או:  "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ  לְהַלְמוּת עֲמֵלִים; וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ,  וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתו" (שופטים ה', 25-27.)  אפשר שהמתת האויב התחייבה מברית שהיתה כרותה בין ישראל לבין הקייני. הפסוק האחרון רווי רמזים מיניים: " כז בֵּין  רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב:  בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע  נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד  " (שם, 27). חז"ל טענו שיעל נאנסה על ידי סיסרא. אך ייתכן שמצאה דרך יעילה להרדים אותו….

חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה, על מנת להביא הצלה לעם ישראל ואמרו בהקשר של יעל ותמר: "גדולה עבירה לשמה, ממצווה שלא לשמה"[51]. כמו כן, למדו מהכפילות ומהברכה המודגשת והלבבית שבפסוק: "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ" כי יעל התברכה אפילו יותר מהנשים שבאוהל (כלומר שלא יצאו ממנו ולא הזמינו אליו גברים זרים) האימהות: שרה ורבקה אשר חיו בצניעות והיו "יושבות אוהל".

מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה, של דבורה ,לפני אירועי המלחמה, על פיה ברק בן אבינועם לא ייהנה מתהילת הניצחון על סיסרא, אלא אישה תזכה בה; כך היו דבריה: "הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר ה' אֶת סִיסְרָא"[52].

כאשר הגיע ברק אל אזור מאהל שבט הקיני מצאה אותו יעל והובילה אותו אל גופת מצביא האויב:

"וְהִנֵּה בָרָק רֹדֵף אֶת סִיסְרָא וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ".

 

מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת תוצאת הקרב לטובת עם ישראל. מצד אחד לפי התיאור הסיפורי המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין כוח צבאי חדש של המלך יבין וארגונו והמשך העימותים עם ישראל[53].

יש הטוענים שהאמור בגמרא ש"מבני סיסרא למדו תינוקות בירושלים"[54] שזה היה רבי עקיבא[55], הכוונה היא, שכאשר סיסרא בא על יעל, היא נכנסה להריון, שכתוצאה ממנו נולד ילד, שמצאצאיו נולד רבי עקיבא[56].

 

מן הפסוקים עולה כי במעשיה של יעל השלמה למצביאותה של דבורה בקרב. ובעוד דבורה היא מצביאת הקרב, הרי שיעל היא הלוחמת המובחרת, המצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן. הלוחמים בשבטי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב, השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה משבט הקיני, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה[57].

השירה מסתיימת בגיבורה נוספת, אחרי דבורה ויעל, היא גיבורה טראגית והכוונה היא לאם סיסרא. המספר המקראי מתאר באירוניה מושחזת, את רגעי החרדה של האם, את שיח שרותיה, את הציפיה לנשים שבויות (המכונות "רחם"), כשבניגוד להן, הקורא יודע שהציפייה היא לשווא: " כח בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא- מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.  כט חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ, תַּעֲנֶינָּה; אַף-הִיא, תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ  לָהּ. ל הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל,  רַחַם  רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר  שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא,  שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה:  צֶבַע רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָל (שם, שם).

למרות שמדובר באמו של האויב, קשה שלא לחוש אמפטיה כלפי אם שכולה וכואבת. היטיב לתאר את התחושה חיים גורי:

לִפְנֵי שָׁנִים, בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,

שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,

מַבִּיט בְּאִמּוֹ שֶׁל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,

אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.

 

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,

צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוָּארֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.

אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.

יָדָיו רֵיקוֹת מְאֹד.

עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב, חֶמְאָה וָדָם.

 

הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,

גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.

שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.

אַחַר זְמַן-מָה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.

אַחַר זְמַן- מָה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.

 

אַרְבָּעִים שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה

לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתִים לֹא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.

אֲבָל הִיא מֵתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.

 

בהמשך הסיפור אין אזכור לכיבוש הערים הכנעניות, אך נראה שהניצחון הביא את הקץ להגמוניה הכנענית בצפון. במלחמה השתתפו מבני נפתלי, זבולון ויששכר שבצפון ומבני מכיר, אפרים ובנימין משבטי המרכז. הניצחון הישראלי שיחרר את שבטי הגליל מניסיון ההשתלטות הכנענית ואף הכניע את הכנעני (שופטים ד' כ"ד). אחרי כן הרחיבו שבטי ישראל את שטח שלטונם והטילו את מרותם גם על העמקים הפוריים[58]. אם כי המרכזים הראשיים של הכנענים לא נכבשו באותו הזמן. בייחוד התחזק מעמד השבטים בעמק יזרעאל ובעמקים הסמוכים. אולי אפשר להסביר בכך את התפשטותו של זבולון אל חוף הים. אז גם הובטחה הרציפות הטריטוריאלית בין שבטי הצפון לשבטי המרכז.

באותו זמן, הופיע גורם חדש מצד השפלה שהשפעתו היתה ניכרת בעיקר בעבר הירדן המערבי במשך תקופה ממושכת הלא הוא העם הפלישתי, שבראשית תקופת המלוכה יצר קואליציה עם הכנענים וכוחותיו הגיעו לעמק יזרעאל, כפי שקרה במלחמתם עם שאול בגלבוע.

מכאן ניתן לסיים את הסיור בתל מגידו, עם סיור באתר המקראי ועם תצפית משלימה על עמק יזרעאל. ניתן גם לנסוע מזרחה, אל עין יעל, שם, לפי אחת הסברות, נטו הקיינים את אוהלם. לחילופין, ניתן להמשיך אל תל אחוואט שבנחל עירון ולדון בהצעתו מרחיקת הלכת של פרופ' אדם זרטל.

תחנה מס' 7: תל אל אחוואט

 

אל-אחוואט, שהוראת שמו בערבית היא "החומות", או "הקירות"[59], הוא אתר ארכאולוגי מתקופת הברזל 1, היא "תקופת ההתנחלות" של שבטי ישראל בארץ כנען. האתר שהתגלה בשנת 1992, ממוקם במדרון המערבי, של קמר אום אל פאחם, שבשיאו נמצא הר אמיר (שייח' אסכנדר), סמוך ליישוב קציר בצפון-מערב השומרון, מדרום לכביש נחל עירון (ואדי עארה), שהיה בעת העתיקה, הציר העיקרי של "דרך הים".

על פני השטח הטרשי גדל בעבר חורש ים תיכוני סבוך, ששרידים ממנו נראים עד היום. בשנת תרל"ח (1878) עבר בואדי עארה יואל משה סלומון, מנכבדי "היישוב הישן" בירושלים וממייסדי פתח תקווה, בדרכו להביא אתרוגים מאום אל פאחם. הוא תיאר את האזור בעיתונו "יהודה וירושלים": "….הדרך הזה הובילני בתוך יער צומח עצים, אלה ואלון, אשר ענפיהם יגדלו וישגשגו מאד מאד… נורא מאד מראה ארץ התלאובות הלזו, מקום אין זרע ואין קציר, ואך סלעי מגור אשר [לא] שזפתם השמש… בדרך צר ועקלקלות, מלאה אבנים וחתחתים, יאסף להטות רסן רכבו, פעם אל הימין ופעם אל השמאל, ולפעמים יסוג גם אחרו, בפוגשו קבוצת אילני אלון אשר ענפיהם סבוכים עד אין עובר. עד אשר לא יכולנו להאמין כי דרכה רגל אנוש בארץ התלאובה הזאת"[60].

האתר שנמצא בגובה של 325 מ' מעל פני הים, היה מוקף חומה. שטחו כ-30 דונם וצורתו מלבנית. האתר נמצא בחורש טבעי. מקורות המים הקרובים הם מעיינות דרומית לערערה. האתר קרוב לדרך הים המקראית .מדובר על עיר גדולה ובלתי מוכרת. על אף שנוסדה בכנען בתקופה הישראלית, לפני כ-3200 שנה, בנייניה הייחודיים זרים לתרבויות המזרח התיכון באותה עת.

 

האתר יוצא דופן. הן משום שקו המתאר של חומת האבן המוצקה והרחבה שהקיפה את העיר, אינו ישר או מעוגל, כמקובל בערים אחרות באותה תקופה, אלא עוצב בגלים מוזרים, עם בליטות רבות לכאן ולכאן. באתר נמצאו ארבעה "מסדרונות" – קורידורים, שנבנו בתוך חומת העיר כשפתחם מופנה אל שטח העיר. יש שוני ביניהם (שלושה ישרים ואחד סגלגל) אך שווה לכולם עצם התופעה והעובדה שלא נמצאה להם פונקציה ברורה. מעליהן נראות בקתות אבן מעוגלות, דמויות "איגלו", ומקורות בשיטת "הכיפה המדומה". אחת מאלה נמצאה בתוך העיר ובמיקום סטרטיגרפי ברור המתארך אותה לתקופת הקיום של המקום – ראשית תקופת הברזל 1 (לערך 1170-1220 לפנה"ס).  אדם זרטל שאל את עצמו מי היו דייריה המסתוריים של העיר?  מדוע נבנה אתר באזור טרשי ולא נוח למגורי אדם? ומדוע נטשו אותה בפתאומיות, זמן קצר לאחר שהוקמה בהשקעה גדולה[61].

כמו כן, זהו אתר גדול שרובו אינו בנוי. אין פרופורציה בין השטח התחום בחומה, לבין המבנים. האתר אינו חלל רצוף. הוא בעל תכנית שונה מזו שמאפיינת אתרים אחרים בני התקופה: קירות אבן פנימיים, שרוחבם כשני מ' בממוצע, חלקו את האתר באופן ברור לארבע שכונות או רבעים. לא ברור מה תפקיד החלוקה הזאת. כמו כן, נעדרים מן האתר, מרכיביה העיקריים של עיר קדומה: אין כאן אקרופוליס (עיר עליונה) ולא ריכוז ברור של מבני ציבור. נעדרים גם המרכיבים המקובלים של שער מבוצר, ארמון ועוד. רחבת השער, אם היתה בכלל, עוצבה אחרת ממקבילותיה בתקופות הברונזה והברזל. בניגוד למרבית אתרי התקופה, הישוב הזה תוכנן מראש וקווי ביצוריו החיצוניים נבנו כנראה עוד לפני אכלוסו[62].

אדם זרטל ז"ל מאוניברסיטת חיפה, היה ארכיאולוג שטען שניתן בהחלט לפשר בין ממצאי הארכיאולוגיה וסיפורי התנ"ך וכי השניים אינם סותרים כלל[63]. הוא סבור, כי מדובר באתר מקראי: מיקומה של חרושת הגויים, מקום מושבו של סיסרא, שר הצבא של יבין מלך חצור. הסימוכין להשערה זו הם, שמבנה האתר הוא ייחודי במינו.

 

פרופ' מיכאל הלצר מאוניברסיטת חיפה, הציע לזרטל לבחון קשר בין המבנים המיוחדים לבין הנוראגי שבסרדיניה. עליהם כתב אריסטו: אומרים שבאי סרדיניה מצויים בנינים יפים רבים, מסודרים בסגנון היווני הקדום, בין השאר מבנים בעלי כיפה מעוצבים בשלל צורות….[64]  הוראתה שם נוראג" (Nuraghr), בשפה הסרדית הקדומה היא "ערמת אבנים". לאור הנחתו של זרטל,  שקיים קשר בין האדריכלות הנוראגית לבין המבנים שהתגלו באל-אחוואט, הוא הציע את ההשערה כי באתר שכנו אנשי שבט השרדנה מ"גויי הים", שהגיעו לאזור במאה ה-13 לפנה"ס. אלו, מתוארים בדרך כלל בציורים המצריים כחופשי קסדות קרניים, בעלי מגן עגול גדול מיוחד חרב ארוכה ושריון מעוצב כמעין צלעות, עם שתי כותפות עגולות להגנתה כתפיים. הנשק שלהם כולל כידונים ורמחים, אך לא קשתות[65].

 

המועד המשוער לבנייתו (1150 -1160 לפנה"ס , לדעת זרטל) תואם את המועד המשוער להגעת גויי הים לארץ ישראל וכן את מועד המלחמה בין ברק בן אבינועם וסיסרא בנחל קישון, המרוחק כ-14 ק"מ מהמקום.

מקור השם "סיסרא" אינו ברור. זהו שם שאינו כנעני. זרטל הציע את הקשר הלשוני לעיר סאסארי (Sassari) בצפון סרדיניה. מתוך הנחה, שיש קשר בין השם לבין עיר המוצא. בעיר המוצא. שתי חוליות נוספות למעבר השם נתגלו באי כרתים, שם פוענח השם Seisara, כשם תאופורי ממוצא סרדיני (בכרתים הייתה מושבה סרדינית ששמה קומוס) וכן בעיר אוגרית (ראס שמרה בצפון סוריה של היום). בארכיון אוגרית איתר החוקר אולברייט, נסיך בשם סי-סא-רואה (Si-sa-ru-wa), שנקשר כנראה למושבה השרדנית, שהוקמה בעיר בתקופת הברונזה המאוחרת. המסקנה מכאן שסיסרא הוא שם שושלתי ממוצא סרדי, שהגיע למזרח התיכון עם השרדנה. לפיכך, טוען זרטל, סיסרא היה כנראה גנרל שרדני, שעמד בראש קואליציה של הכנענים עם גויי הים. השרדנים נודעו כלוחמי מרכבות מעולים. הצעה זו נתמכת בארכיטקטורה של אל-אחוואט/חרושת הגויים, בשמו של סיסרא ובכמה רמזים ספרותיים בשירת דבורה, העשויים להצביע על קשר לאזור האגאי ולמערב הים התיכון.

 

שבט השרדנה נזכר במקורות המצריים, החל במכתבי אל-עמרנה ולאחר מכן בתבליטים של רעמסס השלישי על מלחמתו נגד חמשת גויי הים. כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19 הציע החוקר הצרפתי מספרו (Maspero) שמוצא השבט הזה, על פי הקשר הלשוני, בסרדיניה. כיוון שרעמסס מזכיר בכתובותיו שהושיב את אנשי השבט בכנען, ברור שיישוביהם צריכים להימצא במקום כלשהו. באונומסטיקון של אמנופה, רשימה אנציקלופדית של מקומות במזרח שזמנה 1100 לפנה"ס בערך, נזכרים השרדנה לצד הת'כר והפלשתים. חוקר המקרא אלברכט אלט, סבר שמקומם בעמק עכו. זרטל סבור כי הצעת הזיהוי לנחל עירון מתאימה יותר מכל הבחינות. עקב העדר אתרים דומים באזור, חוץ מארבעה אתרים קטנים ליד כרם מהר"ל, נראה כי אל-אחוואט היה האתר המרכזי של שבט השרדנה באזור. לדעת זרטל, האתר נבנה ל"גויי הים" השרדן, שהיגרו מסרדיניה למזרח התיכון ארץ ישראל, עוד מהמאה ה-14 לפני הספירה ברשותם ובהסכמתם ואולי אף בעידודם של המצרים ששלטו באזור ושאנשי השבט שימשו להם כשכירי חרב. הם שימשו בארץ  כמעין נציגים ושכירי חרב של  המצרים  ומן הסתם שיתפו פעולה עם ערים כנעניות שונות. לבסוף כשהובסו בידי ישראל בקרב  עם ברק בן אבינועם המתואר בתנ"ך ( אולי בימי פרעה רעמסס השלישי, שבזמנו החלה ההיחלשות המצרית בכנען כתוצאה מהתקפות שונות בידי גויי הים).  היה זה אות וסימן גם להיחלשות ההשפעה המצרית בארץ והתחזקות ההשפעה של שבטי ישראל.

מקריאה במקרא, לא ברור זיהויה של חרושת הגויים, מושבו של סיסרא. היא נזכרת רק בהקשר לקרב האמור. אין היא מופיעה לפניו או אחריו וגם אין לה רמז במקורות התקופה – מצריים או אחרים. שאינה מוזכרת בשום מקום אחר, מקראי או חיצוני. אולברייט וג'ון גראסטאנג ואחרים ניסו לזהות אותה עם חרת'יה (כיום שער העמקים). היו שהטילו ספק אם יש מקום כזה[66]. אולם אם מקום הקרב היה על הקישון, "בתענך על מי מגידו", אין הוא מתאים "למשוך" אליו את צבא סיסרא. כאמור, אם נעו השבטים הישראלים אל מקום הקרב מערבה, כפי שמרמז הפועל "ומשכתי אליך" – הגיוני שצבא סיסרא ינוע מולם אל מקום הקרב מזרחה. שאם לא כן, לא היה טעם לערוך את הקרב בין תענך למגידו. אילו היתה חרושת הגויים ליד טבעון, היה על סיסרא לנוע מרחק רב דרומה-מזרחה, ולאורך נחל קישון, אל מקום הקרב. תנועה זו אינה מתאימה לתיאור המקראי של הפועל "משך". אין זה מהלך טקטי של פיתוי צבא אחד לעבר יריבו הניצב גלוי מולו, אלא סתם התקדמות לזירת הקרב. לדעת זרטל, אם יצאו הישראלים מהר תבור והצבאות נפגשו בנחל קישון, בין תענך למגידו, צריכה חרושת הגויים להיות אי שם בהרי מנשה[67].

זרטל טוען כי אל חוואט הוא העיר המסתורית  "חרושת הגויים "  עירו של סיסרא שהתקיימה במשך זמן קצר יחסית וננטשה לבסוף באופן פתאומי ,כנראה בגלל ניצחון העברים, בראשות דבורה וברק, על סיסרא

הארכאולוג ישראל פינקלשטיין טוען, כי הערכתו של זרטל אינה מבוססת די הצורך מבחינה כרונולוגית, כדי להגיע לרזולוציה כזו. לדעת פינקלשטיין, בהשוואה לממצא קרמי וסינכרונים עם תיארוך פחמן-14 מאתרים אחרים (בעלי מכלול קרמי דומה), האתר מאוחר בכ-100 שנה מהערכתו של זרטל. עוד טוען פינקלשטיין, שהחומות/קירות המאסיביים שבאתר (אלה המיוחסים לתרבות הנוראגית) נבנו בתקופה הרומית, על גבי שרידי האתר מתקופת הברזל, ולמעשה מדובר בשתי שכבות נפרדות שאין לקשור ביניהן.

 

הביטוי "ספל אדירים" מופיע במקרא רק בשירת דבורה. כלי קיבול רגילים לנוזלים במקרא מכונים פך, גביע, כד, יסר או קלחת. אפשר שמקור המושג הוא בעולם האיגאי. אפשר למצוא מקבילות אפשריות לספל אדירים דווקא באיליאדה של הומרוס. השוואה כזאת אפשרית בזכות הקשר של השרדנה לעולם המיקני. סצנה של קבלת פנים טקסית לגיבור על ידי אשה, אינה מופיעה בשום מקום במקרא, למעט שירת דבורה. אך בעולם היווני הקדום יש למנהג הזה תקדימים ידועים. בספר האחד עשר של האיליאדה, למשל, מתוארת קבלת פנים לגיבורי המלחמה. פטרוקלוס ורעו מגיעים יגעים מהקרב על חומות טרויה ובת ארסינואוס הנדיב הגישה להם ספל תפארת[68]. גביע שנכנס לספרות כ"ספל נסטור".

הצעתו של זרטל מסבירה את הסיבה לקרב ההכרעה בין הישראלים לכנענים וגויי הים. הייתה זו לחימה על עמק יזרעאל, חוליית הקשר בין שבטי ישראל שבגליל לשבטים, הגדולים יותר, בשומרון – אפרים ומנשה. זרטל הציע גם את הסיבה לניצחון הישראלי – 'תפיסת' המרכבות הכנעניות בשעה שיצאו, ככל הנראה מפורקות, מהיציאה הצרה המזרחית של נחל עירון. הרעיון מאיר באור חדש את הקרב בספר שופטים, סיבותיו, מהלכו ותוצאותיו.

כך סיימנו סיור בתא שטח מצומצם, בין התבור בצפון לנחל עירון בדרום ועקבנו אחר אירוע המסופר בתנ"ך, שאין כל הוכחה מדעית שאכן התקיים, אבל הוא ללא ספק מתאר את השתלטות הישראלים בצפון הארץ, על חשבונם של הכנענים. סיפור המזכיר לנו, כי בין ההשפעה התרבותית הרבה של מסופוטמיה וההשפעה התרבותית הפחותה יחסית של מצרים, היתה גם חדירה של תרבות אגאית.  כמו כן, היתה זו הזדמנות לעסוק באחד האפוסים היפים של המקרא ובדמותה המרתקת של דבורה הנביאה.

הערות

[1] מייזליש, שמואל (שמוליק), "בין יעל ליהודית", בתוך: מנדל עליזה (עורכת), על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה, פברואר 2001 , גליון .8

[2] יעקב שורר, עמקי הצפון, כרמל ושומרון, מדריך ישראל (עורך: אריה יצחקי), כרך ח', עמ' 3.

[3] יוסי בוכמן ויצחקי גל, מדריך ישראל החדש (עורך ראשי ספי בן יוסף), כרך העמקים, עמ' 11-12

[4] ראו בהרחבה, באתר זה: הקשרים בין ארץ ישראל למצרים הפרעונית

[5] . "חיקסוס" הוא שם יווני עתיק לקבוצה אתנית שהורכבה ממהגרים כנענים, אמורים וחורים (לפי העולה משמותיהם וממנהגי הלבוש והקבורה שלהם) שהשתלטה על מצרים העתיקה עם התרופפות כוחה של הממלכה התיכונה, בתקופה המכונה "תקופת הביניים השנייה". המצרים קראו לפולשים אלה בשם חקה-חסת ופירושו "שליטי ארצות זרות". החיקסוס פלשו למצרים בשנת 1730 לפנה"ס, כבשו את מצרים התחתונה, והשליטו מלכי חסות על מצרים העליונה. שלטונם החזיק מעמד כמאה ושישים שנה, והסתיים עם גירושם על ידי יעחמס הראשון, שליט מקומי, סביב שנת 1570 לפנה"ס, שייסד את השושלת ה-18 במצרים ואת הממלכה החדשה. במהלך גירושם הם נמלטו צפונה לארץ כנען, לתל שרוחן, אולם מאוחר יותר צר יעחמס הראשון על העיר וכבשה (מתוך ויקיפדיה. ראו בהרחבה, באתר זה: קשרי ארץ ישראל למצרים הפרעונית).

[6] . מכתבי אֶל-עַמַארְנָה הם מכתבים המתוארכים לאמצע המאה ה-14 לפנה"ס, שנכתבו על ידי שליטים שונים, ברובם כנעניים, ונשלחו אל מלך מצרים במשך תקופה של כ-20 שנה, בעיקר בימי המלך המצרי אמנחותפ הרביעי, אחנתון. מכתבים אלה התגלו באל-עמארנה שבמצרים  ומהווים מקור עיקרי להכרת ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת .רוב המכתבים נשלחו על ידי שליטי כנען, שהייתה תחת חסות מצרית, ומקצתם ממעצמות אחרות באזור.

[7] יהושע י"ב ז-ח

[8] ראו גם: שם ו' י-י"ב; שם ח' ז' י'; יהושע כ"ד י"ג ועוד)

[9] טוביה כהנא, ארץ ישראל בתקופת הכיבוש וההתנחלות, אתר האינטרנט "דעת"

[10] חצור שולטת על שלשה קוי דרכים חשובות, הלא הם: א) דרך הים העוברת על ידה מן הדרום בכיוון לדמשק, ב) דרך עמק הירדן, העוברת מחצור צפונה לעמק החולה, בקעת עיון וממנה לבקעת הלבנון, ג) דרך הגליל העליון ומכאן דרך קדש בכיוון לצור שבמערב.

[11] . יגאל ידין, יוחנן אהרוני ואחרים, חצור, א-ד, ירושלים תשי"ט – תשכ"ב

[12] W . F. Albright,  Journal of the Palestine Oriental Studies, I, !921, p. 54

[13] י' אהרוני, "מלחמת מי מרום ומלחמת דבורה", היסטוריה צבאית של ארץ ישראל (קובץ), תל אביב, תשכ"ד, עמ' 91-93.

[14] יוחנן אהרוני, התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, ירושלים, תשי"ז, עמ' 103 ואילך. לפי גישה זו, אין לייחס את המלחמות לשלב הראשון של ההתנחלות, כי אם לפרק זמן מאוחר יותר ולהניח, שרק במרוצת הזמן, יוחסה מלחמת מי מרום ליהושע ולכול ישראל, בדיוק כפי שארע למלחמות ביהודה. הנחה זו מסתייעת בסקר שנערך בגליל, המצביע על שלב של התנחלות, שקדם לכיבוש החבלים הכנעניים. מכול מקום, היא עולה מקנה אחד עם הגיונם הפנימי של המאורעות.

[15] ב' מייזלר (מזר), ידיעות, י"א, חוברת ג-ד' (תש"ד-תש"ה), עמ' 35 ואילך.

[16] פי המפה הטופוגרפית של ישראל ולפי ספריו של עמנואל הראובני גובה הפסגה הוא 562 מטר. (במדריך ישראל ובמקורות נוספים רשום: 588 מטר. זה הבדל גדול מדי ולכן ברור שמספר אחד שגוי ולא טעות סנטימטרים של מדידה. סביר להניח שהמידע במפה הטופוגרפית הוא נכון יותר 567 מ'.

[17] מדריך ישראל, שם.

[18] "וְשָׁב מִשָּׂרִיד קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ עַל גְּבוּל כִּסְלֹת תָּבֹר, וְיָצָא אֶל הַדָּבְרַת וְעָלָה יָפִיעַ" (יהושע י"ב 12.

[19] מדריך ישראל, שם.

[20]  חןבף בן מתיתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ד, א, ח. מהדורת שמחוני, עמ' 238

[21] מדרש רבה" בראשית, פרשה צ"ט פסקה א'.

[22] אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מרדכי גיחון, הוצאת כרטא 1974, עמ' 78-9.

[23] מאיר בן דב, "ביצורי הר תבור", קרדום ד’ (20), (1982), עמ' 56–58

[24] גליה דורון, לטייל עם התנ"ך,  כנרת, 2001, עמ' 34

[25] יוחנן אהרוני, ההיאחזות וההתנחלות", בתוך: בנימין מזר (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל, כרך השופטים, הוצאת פלאי, ירושלים, תשמ"ב, עמק 66-68

 [26]( לְיִשָּׂשכָר יָצָא הַגּוֹרָל הָרְבִיעִי  לִבְנֵי יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחוֹתָם.  יח וַיְהִי גְּבוּלָם יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת וְשׁוּנֵם.  יט וַחֲפָרַיִם וְשִׁיאֹן וַאֲנָחֲרַת.  כ וְהָרַבִּית וְקִשְׁיוֹן וָאָבֶץ.  כא וְרֶמֶת וְעֵין-גַּנִּים וְעֵין חַדָּה וּבֵית פַּצֵּץ.  כב וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר ושחצומה (וְשַׁחֲצִימָה) וּבֵית שֶׁמֶשׁ וְהָיוּ תֹּצְאוֹת גְּבוּלָם הַיַּרְדֵּן  עָרִים שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן.  כג זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יִשָּׂשכָר לְמִשְׁפְּחֹתָם  הֶעָרִים וְחַצְרֵיהֶן.(   יהושע, י"ט, 18-20).

[27] ויִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו אֶת-יִשְׂרָאֵל אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם. שופטים, י"ב, 8).

[28] בראשית רבה פרשה צט ד"ה ט

[29]  בְּנֵי מְנַשֶּׁה, לְמָכִיר מִשְׁפַּחַת הַמָּכִירִי, וּמָכִיר, הוֹלִיד אֶת-גִּלְעָד; לְגִלְעָד, מִשְׁפַּחַת הַגִּלְעָדִי.(במדבבר, כ"ו, 29)

 [30] י' אהרוני, השופטים, עמ' 78.

[31] בספרות המחקרית מכונית "בית יוסף".

וַיְהִי, גְּבוּלָם–יִזְרְעֶאלָה וְהַכְּסוּלֹת, וְשׁוּנֵם (יהושע, י"ט, 18)  [32]

[33] שָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר (יהושע, י"ט, 12)

[34] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ז, עמ'3686

[35] יואל אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל – השתמרותם וגלגוליהם, הוצאת יד יצחק בן צבי והאקדמיה ללשון העברית, תשע"ב, עמ' 192-190.

[36] מלחמות היהודים, ג', 39.

[37] עידו שטיינזלץ, נשים במקרא, אוניברסיטה משודרת, , הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, תשמ"ג, עמ' 50-57

[38] וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל, תּוֹלָע בֶּן-פּוּאָה בֶּן-דּוֹדוֹ–אִישׁ יִשָּׂשכָר; וְהוּא-יֹשֵׁב בְּשָׁמִיר, בְּהַר אֶפְרָיִם (שופטים, י' 11)

[39] אנציקלופדיה מקראית כרך ב', עמ' 583.

[40] טיתן עופר, תקופת השנה בה התחולל הקרב בין סיסרא לברק ודבורה", אתר האינטרנט "דעת": http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=2&id=1343

[41] השיטפון החל סמוך לשעה 11:30 בבוקר, כאשר שבר ענן התבקע על רכסי ההרים שממערב לעיר והוריד גשמי זלעפות. כמות עצומה של מי גשמים, המשוערת ב-52–54 מ"מ, ירדו בתוך פחות מ–45 דקות, ולוו בסופות רעמים וברקים. המסה הגדולה של הגשמים ארכה לא יותר מ-20 דקות, אז החלו המים לזרום לכיוון העיר. הכמות העצומה של הגשמים בזמן כה קצר, יחד עם המבנה הטופוגרפי של האזור, גרמו לכך שהמים התפשטו בשיטפון אדיר לכיוון העיר התחתית, הרסו את גדר הבטון של גן העיר והציפו את הרחובות הצרים ואת הסמטאות המפותלות של העיר העתיקה, השוכנת בעומק 208 מטרים מתחת לפני הים. כמויות מים עצומות התנקזו בשני זרמים ראשיים והגיעו לעיר בשני נהרות עזים, אשר סחפו עמם גם סלעי בזלת גדולים, בני 5–8 טון. הרחוב הראשי של קריית שמואל, בגובה 120 מטרים הפך למשך חצי שעה לנהר של ממש. המים הזורמים בשצף קצף גרפו כל דבר שנקרה בדרכם, וסלעי ענק התדרדרו ממורדות ההרים ברמת פוריה והתגלגלו לעבר העיר. עוצמת הזרימה של השיטפונות הייתה כה חזקה, עד שקורת בית אחת נכרכה מסביב לעמוד טלגרף. כתוצאה מכך, החלק התחתון של העיר הוצף. העיר העתיקה התמלאה במים שהגיעו לגובה 1.5 מטרים, ובמקומות מסוימים אף ל־3 מטרים, וגרמו להרס וחורבן בממדים עצומים. נחשולי מים אדירים סחפו והחריבו בתים, סחורות, אוטומובילים ומשאיות לכיוון הכנרת. מרצפות העיר נהרסו וחנויות נפרצו.

.בעקבות השיטפון, 32 תושבים מצאו את מותם מהיסחפות במים, ומספר תושבים נוסף מתו בשל מפולות הבתים. כ-100 אנשים נוספים נפצעו. אחדים מהקורבנות, בעיקר ילדים, נסחפו עם המים לכנרת וגופותיהם נמצאו רק כעבור ימים אחדים. מזלה הגדול של הקהילה היהודית היה שרוב ילדיה שהו בשעת השיטפון בבית הספר אליאנס שבשכונת קריית שמואל, מחוץ לתחומי העיר העתיקה.

נזק כבד נגרם גם לרכוש. הבתים הרעועים בעיר העתיקה לא עמדו בזרמים וכמאתיים מהם קרסו. כ-400 משפחות ניזוקו (מחציתם יהודים), וכחמשת אלפים איש נותרו ללא קורת גג. מחצית החנויות נהרסו ורהיטים וסחורות רבות נספו בשיטפון.

[42] קדמוניות היהודים ספר חמישי, ה

[43] י' קויפמן, ספר שופטים, ירושלים, 1973, ימ' 116

[44] גליה דורון, שם.

[45] תהילים, ס"ח, 10

[46] הערך: אלון בצעננים, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 822.

[47] ראו: נ. ר. (נסים רפאל) גנור, מי היו הפיניקים, הוצאת רשפים, תשל"ה – 1974. עמודים 136- 138.

[48] יהושע, י"ט, 33

[49] שיר השירים, ה, 1

[50] תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ק"ג, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'.

[51] תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד ב'

תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י', עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף כ"ג, עמוד ב'[52]

[53] יאירה אמית, ספר שופטים אמנות העריכה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999.

[54] תלמוד בבלי גיטין דף נז, עמוד ב

[55]  הר"ן בספר המפתח ברכות כז, ב.

[56] . רבי צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק דברים, פרשת תבוא אות יא. בשם הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות.

[57] חננאל מאק, ותאמר בלבה – נשים מהמקרא בצומתי חיים, ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 107–125.

[58] יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ח, עמ' 179-180

[59] אמנם הריבוי המקובל של המילה ח'יט בערבית הוא "חיטאן", אך בניב המקומי נקרא "אחוואט". יתכן גם שמקור השם במילה הערבית "ח'וטה",או ח'וש, שהוראתה חצר.

[60] ג' קרסל, יהודה וירושלים, ירושלים תשט"ו, עמ' 110-113.

[61] אדם זרטל, סודו של סיסרא, , מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, כנרת, 2010, עמ' 39-41.

[62] סודו של סיסרא, עמ' 63-64.

[63] ספרו הקודם "עם נולד: המזבח בהר עיבל וראשית ישראל  "( ידיעות אחרונות 2000)   עסק בתגלית מזבח שחפר  בשומרון שלדעתו היה הבסיס למזבח המתואר בספר יהושע ובגדר הוכחה לתיאור שם של פלישת שבטים מעבר הירדן. טענתו זאת היא מאוד שנויה במחלוקת

[64] אריסטו, על דברים נפלאים שנשמעו, עמ' 100

[65] סודו של ססרא, עמ' 146-149

[66] יוחנן אהרוני הציע שלא מדובר במקום ספציפי ואין זה שם מקום. לדבריו, מקורו של המושג "חרושת"" נובע מהמילה האכדית Hursanu, שפירושו "חורש". לדבריו, הכוונה היא לחורשות יערות בגליל, הוא גליל הגויים, כביטויו של ישעיהו (ח, 33). ב' מייזלר (מזר), ידיעות י"א (תש"ה), עמ' 41-35 . אולם נימוקיו אינם מבוססים על מחקר גיאוגרפי ואינם משכנעים.

[67] סודו של סיסרא, עמ' 238

[68] הומרוס, איליאדה, ספר אחד עשר, עמ' 618-142