הכיבוש הגרמני של נורבגיה, 1940–1945

כתב: גילי חסקין; 11-07-2026

ראו גם, באתר זה: הגאוגרפיה של נורבגיה, תדריך לטיול בנורבגיה

להרצאה על נורבגיה

הקדמה

מלחמת העולם השנייה הותירה בנורבגיה חותם עמוק כל כך, אף שמספר הקרבות שהתחוללו על אדמתה היה מצומצם יחסית. נורווגיה, שניסתה להיאחז במדיניות ניטרלית כפי שעשתה במלחמת העולם הראשונה, מצאה את עצמה בן־לילה בלב המאבק על השליטה בצפון אירופה. חופיה הארוכים, הפיורדים העמוקים, נתיבי השיט אל האוקיינוס האטלנטי ועפרות הברזל של שוודיה הפכו אותה לנכס אסטרטגי שמעצמות המלחמה לא יכלו להרשות לעצמן לוותר עליו. הפלישה הגרמנית באפריל 1940 לא הייתה אפוא רק מבצע צבאי נועז, אלא מהלך ששינה את מאזן הכוחות בזירה הצפונית והשפיע על מהלך המלחמה כולה.

אולם סיפורה של נורווגיה אינו מסתכם באסטרטגיה צבאית. זהו גם סיפור אנושי מורכב על מלך שסירב להיכנע, על ממשלה שיצאה לגלות, על משתפי פעולה שהעניקו לעולם את המונח “קוויסלינג”, על מחתרת אמיצה שביצעה כמה ממבצעי החבלה הנועזים ביותר במלחמה, על אלפי שבויי מלחמה סובייטים שנידונו לעבודת כפייה אכזרית, ועל קהילה יהודית קטנה שכמעט ונכחדה. זהו גם סיפורה של חברה שנדרשה להתמודד עם שאלות של נאמנות, מוסר, התנגדות ואחריות – שאלות שנותרו רלוונטיות הרבה לאחר שהירי האחרון נדם.

תקופת הכיבוש הגרמני של נורווגיה היא לא רק רצף של אירועים צבאיים ופוליטיים, אלא כפרשה היסטורית רבת פנים, שבה השתלבו אינטרסים גאו-אסטרטגיים, מאבקי כוח בינלאומיים ודרמות אנושיות. מן הכישלון של מדיניות הניטרליות ועד לשחרור במאי 1945, מן הקרבות על נארוויק ועד לחבלה במפעל המים הכבדים בוומורק, מן ההתנגדות העממית ועד לחשבון הנפש שלאחר המלחמה – סיפור הכיבוש של נורווגיה מלמד כיצד גם מדינה קטנה בקצה הצפוני של אירופה יכולה לעמוד במרכזו של אחד המאבקים המכריעים בתולדות האנושות.

תקציר

מאמר זה בוחן את הכיבוש הגרמני של נורווגיה בשנים 1940–1945 תוך שילוב בין היבטים צבאיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ומוסריים של תקופת הכיבוש. באמצעות סקירה כרונולוגית וניתוח תמטי, המאמר מתאר את כישלונה של מדיניות הניטרליות הנורווגית לנוכח האינטרסים האסטרטגיים של גרמניה ובריטניה, את מבצע וזריבונג (Weserübung) ואת השתלטות הרייך על המדינה, ומסביר מדוע הפכה נורווגיה למרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון הגרמנית במסגרת רעיון “מבצר נורווגיה” (Festung Norwegen).

בהמשך נבחנים מבנה שלטון הכיבוש, תפקידו של וידקון קוויזלינג ומשטר שיתוף הפעולה, לצד פעילותו של הרייכסקומיסריון הגרמני. המאמר מנתח את השלכות הכיבוש על הכלכלה הנורווגית, את משטר הקיצוב, השוק השחור, עבודות הכפייה של שבויי המלחמה הסובייטים ואת ניצול משאביה של המדינה לצורכי כלכלת המלחמה של הרייך השלישי. במקביל הוא מציג את מגוון דפוסי ההתנגדות – הצבאיים, האזרחיים, הדתיים והחינוכיים – ומדגיש את תרומתם של המחתרת, הכנסייה, המורים והחברה האזרחית לשימור הלכידות הלאומית ולערעור הלגיטימיות של שלטון הכיבוש.

פרק מרכזי מוקדש לשואת יהודי נורווגיה, תוך הדגשת אחריותם של מנגנוני המדינה הנורווגיים למיפוי, למעצר ולגירוש הקהילה היהודית, לצד הצגת פעולות ההצלה והברחת היהודים לשוודיה. נוסף על כך נדונים פעילות הכוחות הנורווגיים בגלות, פשיטות הקומנדו של בעלות הברית, החבלה במפעל המים הכבדים בוֶמורק והמערכה האסטרטגית שהתנהלה סביב נורווגיה לאורך שנות המלחמה.

המאמר טוען כי חשיבותה של נורווגיה במלחמת העולם השנייה חרגה בהרבה מממדיה הגאוגרפיים והדמוגרפיים. המדינה הייתה זירה שבה השתלבו אינטרסים אסטרטגיים עולמיים, שיתוף פעולה והתנגדות, מדיניות כיבוש וניצול כלכלי, לצד דילמות מוסריות הנוגעות לאחריות המדינה, להתנהגות החברה האזרחית ולזיכרון השואה. בכך משמש סיפורה של נורווגיה מקרה מבחן להבנת מורכבותם של משטרי הכיבוש באירופה ולבחינת יחסי הגומלין בין מדינה, חברה ואידאולוגיה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

השאלות המרכזיות שעליהן עונה המאמר

• מדוע החליטה גרמניה הנאצית לפלוש לנורווגיה באפריל 1940, ומה הייתה חשיבותה האסטרטגית של נורווגיה במלחמת העולם השנייה?
• כיצד קרסה מדיניות הניטרליות הנורווגית, ומדוע לא הצליחה המדינה למנוע את הפלישה הגרמנית?
• כיצד התנהל מבצע וֶזֶריבּוּנְג (Weserübung), ומה היו הגורמים שאפשרו לגרמניה להשתלט על נורווגיה בתוך זמן קצר?
• כיצד פעל משטר הכיבוש הגרמני בנורווגיה, ומה היה טיב היחסים בין הרייכסקומיסריון הגרמני, משטרו של וידקון קוויזלינג והמינהל הנורווגי?
• מדוע הפכה נורווגיה ל”מבצר נורווגיה” (Festung Norwegen), וכיצד השפיעה תפיסה זו על מהלכי המלחמה באירופה?
• כיצד השפיע הכיבוש על הכלכלה, החברה וחיי היום־יום של האוכלוסייה הנורווגית?
• מה היה גורלם של שבויי המלחמה הסובייטים שהובאו לנורווגיה, וכיצד השתלב ניצולם במדיניות הכיבוש הגרמנית?
• כיצד התפתחה תנועת ההתנגדות הנורווגית, ומה היו מאפייני המאבק הצבאי, האזרחי, הדתי והחינוכי נגד הכיבוש?
• מה היה היקף שיתוף הפעולה של נורווגים עם המשטר הנאצי, ומה היו מניעיהם של משתפי הפעולה?
• כיצד התבצעה שואת יהודי נורווגיה, מה הייתה אחריותם של מוסדות המדינה הנורווגיים לרדיפות ולגירושים, ומה היה חלקם של גורמי ההצלה והמחתרת?
• כיצד תרמו ממשלת נורווגיה הגולה, צי הסוחר, הכוחות הנורווגיים בחו”ל ובעלות הברית למאבק נגד גרמניה?
• מה הייתה חשיבותן של פשיטות הקומנדו הבריטיות ושל מבצעי החבלה, ובראשם הפגיעה במפעל המים הכבדים בוֶמורק, למערכה הכוללת נגד גרמניה?
• כיצד הסתיים הכיבוש הגרמני, כיצד התמודדה נורווגיה עם משתפי הפעולה לאחר המלחמה, וכיצד עיצבו שנות הכיבוש את הזיכרון הלאומי ואת החשבון המוסרי של החברה הנורווגית?
• מה ניתן ללמוד מן המקרה הנורווגי על מורכבותם של משטרי כיבוש באירופה, על יחסי הגומלין בין כובש לנכבש, ועל הדילמות שבין התנגדות, הסתגלות ושיתוף פעולה בתקופת מלחמת העולם השנייה?

מבוא

בבוקרו של ה-9 באפריל 1940 עגנו מול חופי נורבגיה עשרות כלי שיט גרמניים, במסגרת אותו מבצע וזרובונג (Weserübung) שכלל בו־זמנית גם את פלישת גרמניה לדנמרק השכנה. בתוך שעות ספורות, נכבשו ערי הנמל המרכזיות של הממלכה, מאוסלו בדרום ועד נארוויק הרחוקה שממנה מיוצא עפרות הברזל השוודי. כך נפתח פרק שנמשך חמש שנים ותם רק ב-8 במאי 1945, יום כניעתה של גרמניה הנאצית באירופה. במהלך התקופה הזאת, שהנורווגים מכנים בפשטות “שנות המלחמה” או “תקופת הכיבוש”, נשלטה נורבגיה הלכה למעשה בידי הרייכסקומיסריון הגרמני, ולצדו פעל משטר חסות מקומי בראשות וִידְקוּן קְוִויסְלִינְג (Vidkun Quisling). המלך האקון השביעי (Haakon VII) וממשלתו נמלטו ללונדון, שם הקימו ממשלה גולה שהמשיכה לפעול בשם נורבגיה החופשית לאורך כל שנות הכיבוש.

הפלישה לנורבגיה לא הייתה אירוע מבודד במערכה הגרמנית באירופה, אלא חוליה במהלך אסטרטגי רחב יותר שנועד להבטיח לגרמניה נמלי ים פתוחים לכל ימות השנה, גישה בטוחה לעפרות הברזל השוודי ועמדות מוצא לתקיפת הים הצפוני והאוקיינוס האטלנטי. אולם מעבר לחשיבותה הצבאית והכלכלית, הפכה נורבגיה בשנות הכיבוש לזירה מרוכזת שבה נחשפו כמעט כל הדילמות שהעסיקו את אירופה הכבושה כולה: שיתוף פעולה מול התנגדות, הישרדות כלכלית מול עקרונות מוסריים, וגורלה של קהילה יהודית קטנה שרובה נספה בשואה חרף ריחוקה הגאוגרפי ממרכזי ההשמדה. פרקי המאמר הבאים עוקבים אחר ההיסטוריה הזאת מראשיתה – ניטרליות שנכשלה – ועד סופה, שחרור שהגיע בסך הכול חודשים אחדים אחרי שגרמניה כבר איבדה כל סיכוי לנצח במלחמה.

פרק ראשון: ניטרליות במבחן

מאז מלחמת העולם הראשונה, שבה שמרה נורבגיה על ניטרליות מוצלחת, התבססה מדיניות החוץ והביטחון של הממלכה על שלושה עקרונות שהזינו זה את זה: צנע פיסקלי שקידמו המפלגות השמרניות (לאחר מלחמת העולם הראשונה אימצו ממשלות נורווגיה מדיניות של צנע פיסקלי, שנועדה לשמור על תקציב מאוזן, לצמצם את החוב הציבורי ולהימנע מהוצאות ממשלתיות גדולות. במסגרת מדיניות זו קוצצו גם תקציבי הביטחון, וההשקעה בצבא, בצי ובחיל האוויר נדחתה שוב ושוב. רק בשלהי שנות השלושים, כאשר התעצם האיום הגרמני, החל הפרלמנט להגדיל את תקציב הביטחון, אך מרבית תוכניות ההתחמשות טרם הושלמו כאשר פלשה גרמניה לנורווגיה באפריל 1940), פציפיזם שהנהיגה מפלגת העבודה השלטת, והנחת יסוד שלפיה ניטרליות עקבית תחסוך מנורבגיה את הצורך להיגרר למלחמה כלשהי.

ככל שהתחדדו המתחים ביבשת בשנות השלושים, נשמעו קולות – תחילה בקרב קציני צבא וחוגים ימניים, ובהדרגה גם בתוככי הממסד הפוליטי המרכזי ואף מפי המלך האקון השביעי עצמו, שפעל מאחורי הקלעים – הקוראים לחיזוק הצבא. הפרלמנט הנורווגי, הסטורטינג, אכן הרחיב לקראת סוף העשור את תקציב הביטחון, ואף נטל לשם כך הלוואות ממלכתיות, אך רוב התוכניות שמומנו כך לא הושלמו בזמן.

הניטרליות נותרה בראש סדר העדיפויות הממלכתי, אך ידוע היה בכל רמות הממשל, כי נורבגיה מבקשת מעל לכול שלא להיקלע לעימות עם בריטניה, בעלת הברית המסורתית שממנה תלוי צי הסוחר האדיר של הממלכה. ב-28 באפריל 1939 הציעה גרמניה הנאצית לנורבגיה ולמדינות נורדיות נוספות הסכמי אי-תוקפנות; נורבגיה, כמו שוודיה ופינלנד, דחתה את ההצעה כדי לשמור על מעמדה הנייטרלי. עם זאת, החל מסתיו 1939 גברה תחושת הדחיפות: לחוף המערבי הארוך של נורבגיה, השולט בנתיבי הגישה לים הצפוני ולאוקיינוס האטלנטי, הייתה חשיבות אסטרטגית שהפכה אותו למוקד עניין הן לגרמניה והן לבריטניה. אירועים כגון פרשת האלטמארק בפיורד יוסינג המחישו עד כמה קשה יהיה לנורבגיה לשמור על ניטרליותה כאשר שתי מעצמות יריבות מבקשות לשלוט בחופיה[1].

הלחץ הבריטי על נורבגיה להפנות חלקים גדלים והולכים מצי הסוחר שלה להובלת סחורות בריטיות במחירים נמוכים, ולהצטרף להסגר הכלכלי על גרמניה, הלך והתעצם. במרס ואפריל 1940 גיבשו הבריטים תוכניות לפלישה לנורבגיה, שנועדה בעיקר לנטרל את עפרות הברזל השוודיות באזור גליווארה (Gällivare), ובייחוד במכרות מלמברייט (Malmberget) , מתוך תקווה כי הדבר יסיט כוחות גרמניים מצרפת ויפתח חזית חדשה בדרום שוודיה. התוכנית כללה הנחת מוקשים ימיים במימי נורבגיה (מבצע וילפרד) ואחריה נחיתת כוחות בארבעה נמלים: נארוויק, טרונדהיים, ברגן וסטוונגר. ויכוחים בין הבריטים לצרפתים דחו את מועד הנחת המוקשים מה-5 באפריל ל-8 בו – אך היטלר כבר הורה על תחילת הפלישה הגרמנית ב-9 באפריל, וב-8 באפריל, בעוד ממשלת נורבגיה טרודה במחאה נמרצת על הנחת המוקשים הבריטית, כבר יצאו לדרך משלוחי הצי הגרמני.

פרק שני: מבצע וזרובונג – הפלישה הגרמנית

הפלישה הגרמנית, שכונתה מבצע וזרובונג (Weserübung, “תרגיל נהר הוזר”), נבעה מכמה שיקולים שהצטרפו זה לזה:

• הבטחת נמלים פתוחים לשיט כל השנה שמהם יוכל הצי הגרמני לפעול באוקיינוס האטלנטי;
• אבטחת זרימת עפרות הברזל השוודי לתעשיית המלחמה הגרמנית;
• מניעת פלישה בריטית-צרפתית לאותה מטרה;
• קידום התדמית התעמולתית של “אימפריה גרמאנית” מאוחדת.

חשיבותה האסטרטגית של צפון נורבגיה במלחמת העולם השנייה, נבעה בעיקר  ממעמדה בזירה הימית של צפון האוקיינוס האטלנטי והים הנורווגי. לאחר כיבוש נורבגיה הפכו הפיורדים הארוכים והעמוקים שלאורך החוף לבסיסים טבעיים מוגנים עבור יחידות הצי הגרמני (Kriegsmarine). במיוחד בלטו פיורדי צפון נורבגיה, שבהם עגנו מעת לעת אוניות המערכה הכבדות של גרמניה, ובראשן טירפיץ (Tirpitz), אחותה של ה”ביסמרק“. נוכחותה של הטירפיץ אילצה את הבריטים להקצות כוחות ימיים ואוויריים גדולים למעקב אחריה ולניסיונות חוזרים להשמידה, מחשש שתפגע בשיירות האספקה לבעלות הברית בדרכן לברית המועצות.

בשל רשלנות של שר החוץ הלוודן קוהט (Halvdan Koht) ושר הביטחון בירגר ליונגברג (Birger Ljungberg), נורבגיה לא הייתה ערוכה כראוי לפלישה כאשר זו פרצה בליל 8–9 באפריל 1940; סערה גדולה שפקדה את החופים ב-7 באפריל מנעה מהצי הבריטי ליצור מגע עם צי הפלישה הגרמני.

בהתאם לתפיסת מלחמת הבזק, תקפו הגרמנים בים ובאוויר, בעת ובעונה אחת. גל התוקפים הראשון מנה כעשרת אלפים חיילים בלבד. הצי הגרמני שחתר לתוך פיורד אוסלו נבלם, כאשר תותחי קרופ ופגזי הטורפדו של מבצר אוסקרסבורג, הטביעו את ספינת הדגל בלישר (Blücher), ופגעו קשות בכלי שיט נוספים בכוח המשימה. בלישר נשאה את היחידות שיועדו להשתלט על מוקדי השלטון באוסלו, וטביעתה ומות למעלה מאלף מאנשי צוותה, עיכבו את הגרמנים די הצורך כדי לאפשר למלך ולממשלה להימלט מן הבירה. בערים האחרות שהותקפו נתקלו הגרמנים בהתנגדות חלשה או שלא נתקלו בהתנגדות כלל, וגורם ההפתעה, לצד חוסר ההיערכות הנורווגי לפלישה בהיקף כזה, הבטיח לכוחות הגרמניים הצלחה מהירה בשלב הראשוני.

נמלי נורבגיה המרכזיים, מאוסלו בדרום ועד נארוויק בצפון (במרחק של יותר מ-1,900 קילומטרים מבסיסי הצי הגרמני), נכבשו בידי חטיבות מוצא שהובלו על גבי משחתות. במקביל השתלט גדוד צנחנים גרמני על שדות התעופה של אוסלו וסטוונגר – אחד השימושים הראשונים בהיסטוריה בכוחות מוצנחים לכיבוש יעדים אסטרטגיים. השליטה בשדות התעופה אפשרה ללופטוואפה להזרים במהירות תגבורות, ציוד ואספקה בדרך האוויר. במקביל הפעילו הגרמנים כ־800 מטוסי קרב, מפציצים ומטוסי תובלה, שהשיגו עליונות אווירית כמעט מוחלטת, תקפו מטרות צבאיות ברחבי המדינה, שיבשו את התארגנות הצבא הנורווגי והמחישו לאוכלוסייה את עוצמת הפלישה הגרמנית. ההתנגדות הנורווגית בנארוויק, בטרונדהיים – עיר המפתח האסטרטגית השנייה בגודלה בנורבגיה – בברגן, בסטוונגר ובכריסטיאנסאנד נשברה במהירות, וגם ההתנגדות היעילה של אוסלו לכוחות שהגיעו מן הים, התאיינה כשחיילים גרמניים מן שדה התעופה חדרו לעיר. חייל התופים הגרמני הראשון נכנס לבירה בשחצנות, בצעדה גלויה מאחורי תזמורת צבאית, ורק כ-1,500 צנחנים היו מעורבים בהשתלטות על עיר הבירה כולה.

לאחר ביסוס אחיזתם באוסלו ובטרונדהיים פתחו הגרמנים במתקפת יבשה נגד כיסי התנגדות מפוזרים בפנים הארץ. ניסיונות נגד-מתקפה בריטיים נכשלו, אך ההתנגדות הנורווגית – אף שלא זכתה להישג צבאי משמעותי – השיגה הישג מדיני מכריע: היא אפשרה לממשלה ולמשפחת המלוכה להימלט. הצי הבריטי פינה את הדרך לנארוויק ב-13 באפריל, בטבעו צוללת ושמונה משחתות בפיורד, וכוחות בריטיים וצרפתים החלו לנחות בעיר יומיים לאחר מכן. אולם הגרמנים הצליחו לחזק את כוחותיהם, ועד סוף אפריל היה ברור כי הפינוי הבריטי מטרונדהיים ומאזורה בלתי נמנע. הקרב על נארוויק עצמה נמשך שבועות אחדים נוספים: הכוח הגרמני המצומצם, שניצב מול כוח בריטי-צרפתי גדול ממנו פי חמישה (יחס של כחמישה חיילים בריטים וצרפתים על כל חייל גרמני), היה קרוב לכניעה לפני שהצליח לחמוק מן העיר ב-28 במאי. אך התקדמות הגרמנים בצרפת כבר חייבה את הבריטים לפנות את משאביהם משם, וכעבור עשרה ימים בלבד מניצחונם פונו הכוחות הבריטיים והצרפתים מנארוויק. המלך האקון השביעי וחלק מממשלתו הפליגו לאנגליה על סיפון הסיירת הבריטית גלזגו, שם הקימו את ממשלת הגלות.

הקרבות בצפון נורבגיה נמשכו עד ה-10 ביוני, אז נכנעה הדיוויזיה השישית הנורווגית, לאחר שכוחות בעלות הברית כבר פונו על רקע התבוסה המסתמנת בצרפת. בכך הפכה נורבגיה לארץ הכבושה במערב אירופה, שהחזיקה מעמד הארוך ביותר מול הפלישה הגרמנית – כחודשיים תמימים. כ־350,000–370,000 חיילים גרמנים הוצבו בנורבגיה למשך שארית המלחמה, ובכיבושה הבטיח היטלר הן את אספקת עפרות הברזל השוודי והן בסיסי ים ואוויר שמהם ניתן היה להכות בבריטניה.

“מבצר נורבגיה” (Festung Norwegen) – אסטרטגיה של פחד

לאורך רוב שנות המלחמה, נורבגיה לא הייתה עבור היטלר רק עוד שטח כבוש, אלא מרכיב קריטי בתפיסת הביטחון של הרייך השלישי, תחת המושג המכונן “מבצר נורבגיה” (Festung Norwegen). החשש העמוק ביותר של הפיקוד העליון הגרמני, ושל היטלר באופן אישי, היה שבעלות הברית יפתחו חזית שנייה דרך הפיורדים הצפוניים וינחתו בנורבגיה כדי לנתק את זרם עפרות הברזל השוודי החיוני לתעשיית החימוש הגרמנית, או כדי להקים בסיסים אוויריים שיאיימו על לב גרמניה.

אחת התרומות האסטרטגיות החשובות ביותר של נורווגיה לניצחון בעלות הברית, לא נבעה מקרבות גדולים שהתנהלו על אדמתה, אלא דווקא מן הכוחות העצומים שגרמניה נאלצה להחזיק בה במשך כל שנות המלחמה. לאחר כיבוש המדינה באפריל 1940 השתכנע היטלר כי נורווגיה היא נכס אסטרטגי שאין לוותר עליו: שליטה בחופיה הבטיחה את נתיב אספקת עפרות הברזל משוודיה, העניקה בסיסים ימיים ואוויריים השולטים על צפון האוקיינוס האטלנטי ועל נתיבי השיט לבריטניה ולברית המועצות, והגנה על בסיסי הצי הגרמני שפעלו נגד השיירות הארקטיות. במקביל הלך וגבר חששו כי בעלות הברית ינסו לנחות בנורווגיה כדי לפתוח חזית חדשה בצפון אירופה.

חשש זה התעצם בעקבות סדרת פשיטות הקומנדו הבריטיות על חופי נורווגיה בשנים 1941–1943, ובהמשך הוזן במכוון באמצעות מבצעי ההטעיה של בעלות הברית, ובראשם מבצע פורטיטיוד צפון (Operation Fortitude North), שנועד לשכנע את הפיקוד הגרמני כי הפלישה הגדולה לאירופה עשויה להיפתח דווקא מסקוטלנד לעבר נורווגיה. היטלר, שייחס למדינה חשיבות אסטרטגית כמעט אובססיבית, השתכנע כי גורל המלחמה עלול להיות מוכרע בחופי נורווגיה, והורה להפוך אותה ל”מבצר נורווגיה” (Festung Norwegen).

כתוצאה מכך הייתה נורווגיה למדינה המבוצרת ביותר באירופה הכבושה ביחס לגודל אוכלוסייתה. לאורך אלפי הקילומטרים של קו החוף והפיורדים הוקמו מאות סוללות ארטילריה כבדות, אלפי בונקרים וביצורי בטון, שדות מוקשים, סוללות נ”מ, מערכי מכ”ם, בסיסי צוללות, נמלים מבוצרים ושדות תעופה, כחלק ממערך “החומה האטלנטית” (Atlantikwall). בשיא המלחמה הוצבו בנורווגיה בין 350,000 ל־370,000 חיילים גרמנים – ובחודשים האחרונים אף קרוב ל־400,000 – כוח עצום במדינה שמנתה כשלושה מיליון תושבים בלבד.

אולם בפועל כמעט שלא השתתפו כוחות אלה בלחימה משמעותית. למעט עימותים מקומיים בצפון המדינה ופעולות נגד המחתרת, הם בילו את מרבית שנות המלחמה בהגנה על חופים שמעולם לא הותקפו. בכך השיגו בעלות הברית את אחד מניצחונותיהן האסטרטגיים השקטים ביותר: מאות אלפי חיילים גרמנים, כמו גם כמויות עצומות של תותחים, כלי רכב, תחמושת, דלק, ציוד הנדסי ואספקה, נותרו מרותקים לנורווגיה, במקום להשתתף בקרבות המכריעים בחזית המזרחית, במערכה באיטליה או בהגנת צרפת מפני הפלישה לנורמנדי. במילים אחרות, עצם האיום בפלישה – שחלקו היה אמיתי וחלקו תוצר של הטעיה מתוחכמת – כפה על גרמניה להחזיק בנורווגיה כוח צבאי עצום עד לכניעתה במאי 1945.

בדיעבד התברר כי אחת התרומות החשובות ביותר של נורווגיה לניצחון בעלות הברית, לא הייתה שדה קרב מכריע, אלא עצם היותה “מלכודת אסטרטגית” עבור הוורמאכט. האובססיה של היטלר להגן על נורווגיה גרמה לו לרתק אליה מאות אלפי חיילים במשך שנים, ובכך החלישה את יכולתה של גרמניה להגן על החזיתות שבהן הוכרע למעשה גורל המלחמה. זו הייתה אחת הדוגמאות הבולטות לכך שלעתים די באיום אמין ובמהלך הטעיה מוצלח כדי להשיג הישג אסטרטגי השקול לניצחון בשדה הקרב.

פרק שלישי: מבנה השלטון בכיבוש

קויסלינג והרייכסקומיסריון

וִידְקוּן קְוִויסְלִינְג (Vidkun Quisling; 1887–1945), היה קצין צבא, דיפלומט ופוליטיקאי נורווגי. לאחר שירות צבאי והשתתפות במשימות הומניטריות ברוסיה ובאוקראינה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כיהן כשר ההגנה בשנים 1931–1933. בשנת 1933 ייסד את מפלגת Nasjonal Samling (“האיחוד הלאומי”), תנועה לאומנית, סמכותנית ופשיסטית, שהושפעה במידה רבה מן הנאציזם הגרמני. המפלגה נותרה שולית בפוליטיקה הנורווגית ולא הצליחה לזכות בתמיכה ציבורית רחבה. במהלך שנות השלושים הלך קויסלינג והתקרב לגרמניה הנאצית, וביקש לשכנע את היטלר, כי עתידה של נורבגיה תלוי בשיתוף פעולה עם הרייך. בשל שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם הכובש הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה, הפך שמו לימים לשם נרדף ל”בוגד” בשפות רבות.

עוד לפני הפלישה, ב־14 וב־18 בדצמבר 1939, נפגש קויסלינג עם היטלר בברלין, בניסיון לשכנעו כי בריטניה עומדת להשתלט על נורבגיה, וכי יש להקדים ולפלוש למדינה בסיוע מפלגת”האיחוד הלאומי”  קויסלינג הציג את עצמו כאדם היחיד שיוכל להקים ממשלה פרו־גרמנית יציבה לאחר הפלישה, ופגישות אלו תרמו לחיזוק העניין הגרמני בכיבוש נורבגיה, אף שלא היו הסיבה היחידה להחלטה על מבצע מבצע וזרובונג.

לאחר הפלישה הגרמנית, ב־9 באפריל 1940, הכריז קויסלינג באמצעות שידור רדיו, על הקמת ממשלה חדשה בראשותו – ניסיון ההפיכה הראשון בתולדות נורבגיה – והורה לכוחות המזוינים להפסיק את ההתנגדות. הכרזתו כמעט שלא זכתה להיענות, לא מצד הציבור ולא מצד המנגנון הממשלתי, ולפיכך הייתה חסרת השפעה מעשית.

כאשר הציג השגריר הגרמני בנורבגיה, קוּרט בְּרוֹיאֶר (Kurt Bräuer), את דרישות ממשלתו ,בפני המלך האקון השביעי, הודיע המלך כי יעדיף לוותר על כתרו מאשר למנות את קויסלינג לראש ממשלה. בעקבות כך התכנסה הממשלה בכפר נִיבֶּרְגְסוּנְד (Nybergsund) והחליטה פה אחד לתמוך בעמדת המלך ולדחות את הדרישה הגרמנית. זמן קצר לאחר מכן הפציצו מטוסים גרמניים את הכפר, מתוך הנחה שהמלך והממשלה עדיין שוהים בו. המלך אכן היה במקום, אך הצליח להימלט זמן קצר לפני ההפצצה, בעוד ניברגסונד נהרס כמעט לחלוטין.

משהתברר לגרמנים כי קויסלינג ומפלגתו אינם נהנים מכל בסיס תמיכה ציבורי משמעותי, הם הדיחו אותו למעשה מן הזירה הפוליטית. ב־15 באפריל 1940 הוקמה המועצה המנהלית (Administrasjonsrådet), בראשות אִינְגוֹלְף אֶלְסְטֶר כְּרִיסְטֶנְסֶן (Ingolf Elster Christensen), שניהלה את העניינים האזרחיים בשטחים שנכבשו, בפיקוח גרמני. מצב זה נמשך עד 24 בספטמבר 1940, כאשר מינה היטלר את יוֹזֶף טֶרְבּוֹבֶן (Josef Terboven)  – מראשי המפלגה הנאצית- לרייכסקומיסר של נורבגיה, והוא פירק את המועצה והקים ממשל כיבוש אזרחי הכפוף ישירות לרייך.

רק ב־1 בפברואר 1942 מונה קויסלינג רשמית ל”שר־הנשיא” (Ministerpresident) של ממשלת הבובות הנורווגית. למרות התואר המרשים, הסמכות האמיתית נותרה בידי טרבובן, ששמר לעצמו את השליטה במנגנוני הביטחון, בצבא ובמשטרה, וכן את הסמכות הבלעדית להפעיל טרור ודיכוי פוליטי. הוא עשה שימוש נרחב בסמכות זו, בין היתר בהטלת משטר צבאי באזור טרונדהיים  ובמתן ההוראה להחריב את הכפר Telavåg בשנת 1942 כפעולת תגמול נגד המחתרת.

קויסלינג האמין כי באמצעות שיקום הכלכלה, שמירה על סדר ציבורי ותיווך בין החברה הנורווגית לבין שלטונות הכיבוש, יוכל להעניק למפלגתו לגיטימציה ולהרחיב בהדרגה את בסיס התמיכה שלה. ואכן, מספר חברי מפלגתו  גדל במידת מה בשנים הראשונות של הכיבוש, בעיקר בשל אופורטוניזם ולחצים פוליטיים, אך המפלגה מעולם לא הצליחה לזכות באמון הציבור או להפוך לכוח עממי משמעותי, ובשנות המלחמה האחרונות אף הידלדלה. במקביל אסרו הגרמנים את פעילותן של כל המפלגות האחרות, כפו את עקרון ה”פיהרר” על הרשויות המקומיות, על איגודי העובדים ועל ארגוני החברה, ומינו את ראשיהם מלמעלה. עם זאת, חרף ההתנגדות הרחבה למשטר הנאצי, המשיכו חלקים גדולים מן המינהל הציבורי, הכלכלה ומערכת הרווחה לפעול, לעיתים מתוך אילוץ ולעיתים מתוך רצון למנוע את קריסת החברה האזרחית.

נורבגיה הפכה למדינה המבוצרת ביותר בכל שנות המלחמה: כמה מאות אלפי חיילים גרמנים הוצבו בה, ביחס של חייל גרמני אחד לכל שמונה נורווגים. רבים מן החיילים הגרמנים ראו עצמם בני מזל להיות מוצבים בנורבגיה, בהשוואה לחבריהם שנלחמו קרבות אכזריים בחזית המזרחית. יחידת האס-אס בנורבגיה מנתה כשישה אלף איש בפיקודו של וילהלם רדיס, מפקד האס-אס והמשטרה הבכיר מיוני 1940 ועד תום המלחמה.

פרק רביעי: הכלכלה תחת הכיבוש

הכיבוש הגרמני הטיל על נורבגיה מחיר כלכלי כבד, שהשפעותיו הורגשו במשך שנים רבות לאחר תום המלחמה. עם הפלישה הגרמנית באפריל 1940, נותקה המדינה באחת ממרבית שותפות הסחר שלה, ובראשן בריטניה, שהייתה יעד הייצוא המרכזי של דגים, מתכות, עץ ומוצרי ים. במקביל הטילו בעלות הברית מצור ימי על השטחים שבשליטת גרמניה, בעוד ששלטונות הכיבוש הכפיפו את המשק הנורווגי כולו לצורכי כלכלת המלחמה של הרייך השלישי. אף שהתשתית התעשייתית של נורבגיה נפגעה פחות מזו של מדינות אירופיות רבות אחרות, חלק ניכר מן הייצור הלאומי – ובהם מתכות, אנרגיה הידרואלקטרית, דגים, מוצרי עץ, אוניות וסחורות אסטרטגיות נוספות – הופנה לטובת גרמניה. למעשה, רק כ־43 אחוזים מן התפוקה הכלכלית נותרו לצורכי המשק הנורווגי עצמו. הירידה החדה בייבוא חומרי גלם, דלק ומוצרי צריכה, בצירוף המחסור בכוח אדם והפקעת משאבים לטובת הצבא הגרמני, גרמו לירידה ניכרת בפריון, בהיקף הייצור וברמת החיים.

השפעתו של המשבר הכלכלי הורגשה כמעט בכל בית. כבר במהלך שנת 1940 הנהיגו שלטונות הכיבוש משטר קיצוב מקיף (Rasjonering), שבמסגרתו חולקו מזון, ביגוד, דלק ומוצרי צריכה בסיסיים באמצעות פנקסי תלושים. ככל שהתמשכה המלחמה הלכו ההקצבות והצטמצמו. קפה, סוכר, חמאה, בשר, קמח, סבון, בגדים, נעליים ומוצרי יסוד רבים אחרים נמכרו בכמויות מוגבלות בלבד ולעיתים לא היו זמינים כלל. אף שנורבגיה לא חוותה רעב המוני כפי שאירע בחלק ממדינות אירופה הכבושות, הידלדלה איכות התזונה במידה ניכרת, ובערים הגדולות הורגש המחסור במיוחד. חלק ניכר מן הדגה, שהייתה מקור המזון החשוב במדינה, הועבר לצורכי הצבא הגרמני או לייצוא לגרמניה, והאוכלוסייה נאלצה להסתמך יותר ויותר על ייצור עצמי ועל מקורות מזון חלופיים.

המצוקה הכלכלית אילצה את הנורווגים לגלות תושייה יוצאת דופן. ברחבי המדינה הוסבו גינות פרטיות, פארקים עירוניים, חצרות בתי ספר ואף שטחים ציבוריים לערוגות ירק שבהן גודלו תפוחי אדמה, כרוב, לפת, גזר וגידולים עמידים נוספים. משפחות רבות גידלו בחצרותיהן תרנגולות, ארנבות, חזירים ולעיתים אף עיזים, כדי להבטיח אספקת מזון עצמית. הדיג, שהיה מאז ומתמיד אבן יסוד בכלכלה הנורווגית, התרחב גם לצריכה ביתית, ובמקביל שבו רבים לעסוק בציד, בדיג נהרות ובליקוט פירות יער, פטריות וצמחי בר, מסורות שכמעט ונזנחו בשנות השלושים.

לצד הכלכלה הרשמית צמח במהירות שוק אפור ובהמשך גם שוק שחור רחב היקף. חקלאים מכרו תוצרת חקלאית מחוץ למנגנון ההקצבות, דייגים החליפו דגים במצרכים אחרים, ורשתות בלתי חוקיות סיפקו מזון, דלק, בגדים ומוצרי יסוד שלא ניתן היה להשיג באמצעות התלושים. שלטונות הכיבוש והממשל הנורווגי ששיתף עמם פעולה ניסו לדכא את התופעה באמצעות פיקוח הדוק, ביקורות ועונשים חמורים, אך ללא הצלחה של ממש. עבור משפחות רבות היה השוק השחור אמצעי ההישרדות היחיד, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מן המציאות הכלכלית של שנות הכיבוש.

המחסור המתמשך הביא ליצירתה של תרבות של אלתור, מיחזור וחיסכון. הקפה, שהיה אחד המשקאות האהובים במדינה, הוחלף בתערובות שהוכנו משעורה, משיפון ומשורשי עולש קלויים; תה הוכן מעלי פטל, דומדמניות וצמחי בר אחרים; טבק הוחלף בעלי צמחים מיובשים; ובגדים תוקנו שוב ושוב או נתפרו מחדש מבדים ישנים. גם המחסור בדלק אילץ את הציבור לאמץ פתרונות יצירתיים: כלי רכב רבים הוסבו להפעלה באמצעות גז עץ (Vedgass), שהופק משרפת עצים במכלי גז מיוחדים, בעוד שהשימוש בתחבורה ציבורית, באופניים, במזחלות ובסוסים גדל במידה ניכרת.

לצד הקשיים הכלכליים התנהלה מתחת לפני השטח גם התנגדות אזרחית רחבת היקף. אלפי נורווגים סייעו למחתרת בהעברת מידע מודיעיני, בזיוף מסמכים, בהסתרת מבוקשים, פליטים ואנשי מחתרת ובהברחתם אל שוודיה הנייטרלית או לבריטניה דרך נתיבי הים. רבים אחרים תרמו למאבק בדרכים שקטות יותר – בהפצת עיתונות מחתרתית, בהאזנה לשידורי ה־BBC, בהחרמת מוסדות הכיבוש ובסירוב לשתף פעולה עם הרשויות. כך הפכו חיי היום־יום בנורבגיה בתקופת המלחמה לשילוב מורכב של מחסור, אי־ודאות ופחד מתמיד, אך גם של סולידריות חברתית, כושר הסתגלות יוצא דופן ונחישות לשמור על הזהות הלאומית ועל התקווה עד לשחרור המדינה במאי 1945.

המחיר הכלכלי הכבד היה רק אחד מהיבטי הכיבוש; במקביל התמודדה נורבגיה גם עם מאבק פוליטי, מוסרי וצבאי, שעיצב את דמותה של המדינה לשנים רבות לאחר המלחמה.

גיהינום בצפון: שבויי המלחמה הסובייטים בנורבגיה

לצד המאבק האזרחי והתרומה הלוגיסטית של צי הסוחר, התקיים בנורבגיה פרק טרגי וכואב שבו הפכה המדינה לזירה של פשעים נגד האנושות שבוצעו בידי גרמניה הנאצית. החל משנת 1941 הובאו לנורבגיה כ-100,000 שבויי מלחמה סובייטים, שהוחזקו בתנאים מחפירים במאות מחנות מעצר שהוקמו ברחבי המדינה. הנאצים ייעדו את השבויים לעבודת כפייה מפרכת במסגרת פרויקטים תשתיתיים אסטרטגיים שנועדו לבצר את “חזית הצפון”.

השבויים הועסקו בתנאים בלתי-אנושיים, סבלו מרעב קיצוני, ממחלות, מקור ארקטי מקפיא ומהתעללות פיזית מצד שומריהם. הפרויקטים העיקריים שבהם הועסקו כללו את הרחבת רשת הכבישים האסטרטגית ואת המשך סלילתה של מסילת הברזל המורכבת, ה-Nordlandsbanen, שנועדה לחבר את דרום המדינה לצפונה ולשנע כוחות וציוד גרמני במהירות. העבודה בתוואי השטח הקשה של נורבגיה, תחת עומס עבודה בלתי סביר ובמינימום קלוריות, גבתה מחיר דמים נורא: אלפי שבויים סובייטים נספו כתוצאה מתשישות, מהרעבה או מהוצאות להורג של מי שנחלשו ולא יכלו להמשיך בעבודה.

בניגוד לדימוי של נורבגיה כמדינה שבה הכיבוש היה “נוח” יחסית בהשוואה לחזית המזרחית, המציאות במחנות השבויים הוכיחה כי המכונה הנאצית פעלה בנורבגיה באותה אכזריות שבה פעלה במזרח אירופה. הציבור הנורווגי ניסה לעיתים לסייע לשבויים – תוך סיכון עצמי רב, שכן הגרמנים הטילו עונשים כבדים על כל מי שנחשד במתן עזרה – אך היקף הזוועה נותר מחוץ לתודעה הציבורית הרחבה של רוב הנורווגים באותה עת.

גורלם של עשרות אלפי השבויים שנספו בנורבגיה נותר כתם מוסרי נוסף על שנות הכיבוש, ותזכורת לכך שהניצול הגרמני של משאבי נורבגיה לא הסתפק בעפרות ברזל ובדגים בלבד, אלא עלה בחייהם של אלפי בני אדם חפים מפשע.

פרק חמישי: תנועת ההתנגדות

ככל שהתבסס הכיבוש הגרמני, התגבשה בהדרגה גם תנועת התנגדות רחבה, ששילבה מאבק אזרחי, מודיעיני וצבאי. בראש הזרוע הצבאית עמדה מִילוֹרְג (Milorg, קיצור של Militær Organisasjon – “הארגון הצבאי”), שהוקמה כבר בשנת 1941 ופעלה תחילה במחתרת מצומצמת. לאחר שנוצר קשר סדיר עם ממשלת נורבגיה הגולה בלונדון ועם מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית (Special Operations Executive – SOE), התפתחה מילורג לכוח מחתרתי ארצי. בשנות המלחמה האחרונות מנתה התנועה עשרות אלפי חברים מאורגנים, שפעלו בתאים חשאיים ברחבי המדינה. אנשיה עסקו באיסוף מודיעין עבור בעלות הברית, בהכנת מחסני נשק, בהברחת פליטים ויהודים לשוודיה, בחבלה בתשתיות צבאיות, בפיצוץ מסילות ברזל וגשרים, ובהכנות לקראת שחרור נורבגיה. לקראת כניעת גרמניה, במאי 1945, הייתה מילורג ערוכה להשתלט על מוסדות המדינה ולסייע בהשבת השלטון החוקי.

לצד ההתנגדות הצבאית התקיימה מחתרת אזרחית ענפה, שנועדה לשמר את רוח ההתנגדות ולערער את הלגיטימיות של משטר קויסלינג. עשרות עיתונים בלתי־חוקיים הודפסו במחתרת והופצו בחשאי ברחבי המדינה, חרף הסיכון הכבד למפיציהם. בין הידועים שבהם היו פְרִיְהֶטֶן (Friheten – “החירות”), וֹרְט לַאנְד (Vårt Land – “ארצנו”) ופְרִיט לַאנְד (Fritt Land – “ארץ חופשית”), ולצדם ביטאונים מחתרתיים של תנועת העבודה ואיגודי העובדים, כגון פְרִי פַאגְבֶּוֶגֶלְסֶה (Fri Fagbevegelse – “תנועת האיגודים החופשית”). עיתונים אלה דיווחו על התפתחויות במלחמה, הפריכו את התעמולה הנאצית, חיזקו את הקשר עם ממשלת הגולים בלונדון ועודדו את הציבור להמשיך בהתנגדות.

אחד משיאיה של ההתנגדות האזרחית בנורבגיה היה המאבק הממושך והעיקש של המורים נגד ניסיונות המשטר הנאצי להכפיף את מערכת החינוך לאידאולוגיה שלו. בשנת 1942, בצעד שנועד להפוך את המורים לזרוע תעמולתית של השלטון, חייב משטר קוויסלינג את כל המורים, להצטרף לארגון מורים נאצי ולחנך את תלמידיהם לפי עקרונות הלאומנות הנאצית. בתגובה, התגבשה התנגדות רחבת היקף: למעלה מ-12,000 מורים נורווגים חתמו על מכתבי מחאה אישיים, שבהם סירבו בתוקף לשתף פעולה עם ההנחיות החדשות, תוך שהם מצהירים על נאמנותם למצפונם ולערכים דמוקרטיים. המשטר הגיב בגל של מעצרים המוניים, פיטורין וגירוש מאות מורים למחנות עבודת כפייה במחוז פינמארק הצפוני. למרות מסע הדיכוי, המאבק לא נשבר; הורי התלמידים והציבור הרחב התייצבו לצד המורים, בתי הספר בוטלו או שובשו, והניסיון הנאצי להשתלט על ‘נשמתה’ של מערכת החינוך נכשל כישלון חרוץ. אירוע זה הפך לסמל מכונן של עמידה אזרחית, והוכיח כי בחברה דמוקרטית מגובשת, הכוח המוסרי של הפרט מסוגל לערער את יסודותיו של משטר טוטליטרי

עם זאת, עיקר ההתנגדות בנורבגיה לא הייתה מזוינת אלא אזרחית ופסיבית. רוב הנורבגים לא נשאו נשק, אלא בחרו בהתנגדות יומיומית ועקבית לשלטון הכיבוש. הם סירבו להצטרף למוסדות שהקים משטר קויסלינג, נמנעו מחברות במפלגת Nasjonal Samling, החרימו אירועים רשמיים, התחמקו משירות בארגונים פרו־נאציים, סייעו בהסתרת נמלטים ובהברחת יהודים, והקפידו שלא למסור מידע לשלטונות. מורים, אנשי דת, עורכי דין, רופאים ואנשי אקדמיה התארגנו למחאות קולקטיביות נגד ניסיונות הנאצים להשתלט על מערכת החינוך, הכנסייה והארגונים המקצועיים. במיוחד זכור מאבקם של אלפי המורים, שסירבו להצטרף לארגון המורים הנאצי, גם במחיר מעצר, גירוש לעבודות כפייה ופגיעה בפרנסתם.

דפוס זה של התנגדות אזרחית בלתי־אלימה, לצד פעילות המחתרת החמושה, הקשה על שלטונות הכיבוש לבסס לגיטימציה למשטר קויסלינג. הוא גם תרם לכך שלאחר השחרור ניתן היה לשקם במהירות את מוסדות המדינה הדמוקרטיים, שכן רוב החברה הנורווגית לא שיתפה פעולה עם המשטר הנאצי אלא שמרה, ככל יכולתה, על נאמנותה לממשלה החוקית ולמלך הוקון השביעי.

מעבר לפעולות המחתרת המזוינות, המאבק המוסרי העמוק ביותר נגד שלטונות הכיבוש ומשטר קוויסלינ,ג הובל על ידי הכנסייה הלותרנית הנורווגית. בשנת 1942, כאשר ניסה המשטר הנאצי לכפות את האידאולוגיה שלו על מוסדות החברה, ניצבה הכנסייה בחזית ההתנגדות. הבישופים הנורווגים הובילו מאבק עיקש ועקבי, ששיאו במחאה ציבורית רחבה נגד ניסיונות הכיבוש להשתלט על החינוך והדת. כצעד של אי-ציות אזרחי אמיץ, הגישו הבישופים את התפטרותם מתפקידיהם המינהליים במחאה על המדיניות הנאצית, תוך שהם ממשיכים לשרת את צאן מרעיתם במישור הרוחני. מחאתם לא הייתה רק עניין דתי פנימי, אלא מסר חברתי בעל חשיבות מוסרית עצומה, שחיזק את רוח העם הנורווגי ואת נחישותו לשמור על זהותו הלאומית ועל ערכי הדמוקרטיה והחופש מול ניסיונות הדיכוי והנאציפיקציה.

פרק שישי: שיתוף פעולה

אף שמשטרו של קויסלינג נשען על שיתוף פעולה מצד חלק מן הציבור, רק מיעוט קטן מן הנורווגים שהצטרפו למפלגתו, היה מעורב בפועל בדיכוי, ברדיפות ובהפעלת אלימות. רוב חברי המפלגה עסקו בפעילות פוליטית או מנהלית, ואילו מנגנוני הטרור נשענו על קבוצה מצומצמת של פעילים קנאים ששיתפו פעולה באופן הדוק עם מנגנוני הביטחון של גרמניה הנאצית.

הידוע לשמצה שבהם היה הֶנְרִי אוֹלִיבֶר רִינָאן (Henry Oliver Rinnan), שהקים ועמד בראש יחידת “זונְדֶראַבְּטַיְילוּנְג לוֹלֶה” (Sonderabteilung Lola), שנודעה בפי הציבור בשם “כנופיית רינאן” (Rinnanbanden). הארגון פעל מטעם שירות הביטחון הגרמני (Sicherheitsdienst – SD) והתמחה בהסתננות לתאי המחתרת הנורווגית באמצעות התחזות ללוחמי התנגדות. אנשיו רכשו את אמון חברי המחתרת, חשפו רשתות שלמות של פעילים, והביאו למעצרם, לעינוים ולהוצאתם להורג של מאות לוחמי מחתרת ואזרחים שסייעו להם. בשל אכזריותם הפכה “כנופיית רינאן” ,לסמל הבגידה ושיתוף הפעולה עם הכובש בנורבגיה.

מנגנון מרכזי נוסף היה משטרת המדינה (Statspolitiet, ובראשי תיבות STAPO), שהוקמה בשנת 1941 ופעלה בנפרד מן המשטרה הנורווגית הרגילה. המשטרה הייתה כפופה למשרד המשטרה של ממשל קויסלינג, אך בפועל פעלה בתיאום מלא עם הגסטפו ועם המשטרה הביטחונית הגרמנית. אנשיה עסקו במעקב אחר מתנגדי המשטר, במעצר פעילי מחתרת, בחקירות ובעינויים, ומילאו תפקיד מרכזי במעצרם ובגירושם של יהודי נורבגיה.

לצדה פעלה ‘הִירְדֶן ‘(Hirden), המיליציה החצי־צבאית של מפלגת האיחוד הלאומי,  שעוצבה במכוון לפי דגם פלוגות הסער (SA) הגרמניות. חבריה לבשו מדים, קיימו מצעדים ואימונים צבאיים, אבטחו מוסדות של המשטר, השתתפו בפעולות הפחדה נגד מתנגדים פוליטיים, סייעו במעצרים ובהחרמת רכוש יהודי, ולעיתים נטלו חלק בפעולות ענישה אלימות. אף שמעולם לא הייתה כוח צבאי משמעותי, שימשה ה”הירדן” כלי מרכזי בהפגנת כוחו של משטר קויסלינג ובהטלת אימה על הציבור.

במקביל התנדבו כ־15,000 נורווגים לשירות בצבאות וביחידות שונות של גרמניה הנאצית. מתוכם שירתו כ־6,000 במסגרת הוואפן־אס־אס (Waffen-SS), ורובם נשלחו לחזית המזרחית להילחם נגד ברית המועצות, בעיקר במסגרת דיוויזיית האס־אס “ויקינג” (5th SS Panzer Division Wiking) ובהמשך גם ביחידות סקנדינביות נוספות. חלק מן המתנדבים ראו במלחמה מאבק אידאולוגי נגד הקומוניזם, אחרים הונעו מלאומנות, מהערצה לגרמניה או משיקולים אישיים וכלכליים. שיעורם בכלל האוכלוסייה היה קטן, אך ביחס למדינות מערב אירופה היה מספר המתנדבים הנורווגים גבוה למדי.

למרות פעילותם של משתפי הפעולה, הם ייצגו מיעוט קטן בחברה הנורווגית. מרבית האוכלוסייה לא הזדהתה עם הנאציזם, ורבים תמכו בדרכים שונות בממשלת נורבגיה הגולה בלונדון או במחתרת. עובדה זו מסבירה מדוע, עם השחרור במאי 1945, קרס משטר קויסלינג כמעט בן־לילה, ורבים ממשתפי הפעולה הועמדו לדין במסגרת הטיהורים המשפטיים (Landssvikoppgjøret), שנחשבו מן המקיפים ביותר שנערכו באירופה לאחר המלחמה.

פרק שביעי: השואה בנורבגיה תחת הכיבוש הגרמני

קהילה קטנה, חורבן כמעט מוחלט, והמורכבות המוסרית של ההיסטוריה הנורווגית

הקהילה היהודית בנורבגיה ערב הכיבוש

היהודים החלו להתיישב בנורבגיה רק במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. עד 1851 נאסרה כניסתם למדינה מכוח “פסקת היהודים” (jødeparagrafen) שנכללה בחוקה הנורווגית משנת 1814, ורק בעקבות מאבק ציבורי ממושך – שבו בלט המשורר הנרי וֶרְגֶלַאנְד, אשר הוביל את הקריאה לביטולה עוד בטרם מותו – הוסר האיסור. הקהילה שהתפתחה לאחר מכן נותרה קטנה בהיקפה: ערב הכיבוש הגרמני חיו בנורבגיה כ־1,700 עד 2,173 יהודים (הנתון המדויק שנוי במחלוקת בין החוקרים), מרביתם באוסלו, ולצדם קהילות קטנות בטרונדהיים, בברגן, בסטוונגר ובנמל כריסטיאנסנד. רוב בני הקהילה היו צאצאי מהגרים שהגיעו ממזרח אירופה בשלהי המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים בעקבות הפוגרומים באימפריה הרוסית, ואליהם הצטרפו בשנות השלושים פליטים שנמלטו מגרמניה הנאצית וממרכז אירופה. אף שהקהילה הייתה משולבת היטב בחברה הנורווגית ומיעוט אזרחי לגיטימי במדינה, אנטישמיות לא הייתה זרה לנורבגיה עוד לפני 1940.

שורשי האנטישמיות ומפלגת קוויסלינג

מפלגת “האיחוד הלאומי” ניהלה, עוד בטרם הכיבוש, תעמולה אנטישמית שיטתית. קוויסלינג עצמו פרסם חיבורים כגון Jødeproblemet og dets løsning (“בעיית היהודים ופתרונה”), ובני מפלגתו החלו לאסוף מידע על יהודי המדינה עוד בשנות השלושים. בכך הונחה, עוד לפני שדרכה רגל הכובש הגרמני על אדמת נורבגיה, התשתית האידאולוגית והמינהלית לרדיפות שיבואו בעקבותיה. מהרגע שקוויסלינג עצמו  כיהן כראש ממשלה נורווגית בחסות גרמנית (פברואר 1942),  קיבלה מפלגתו שליטה ישירה במנגנוני המשטרה והמינהל האזרחי.

בניית מנגנון הרדיפה הבירוקרטי, 1940–1942

עם כינון משטר הכיבוש, פעלו השלטונות הגרמניים, בסיוע פעיל של ממשל קוויסלינג, לבניית מנגנון בירוקרטי שנועד לזהות את כלל יהודי המדינה, לבודדם ובסופו של דבר לגרשם. כבר במאי 1941, נערך מפקד מפורט של היהודים: הנהלות בתי הכנסת באוסלו ובטרונדהיים, אגודות הקבורה היהודיות ותנועות הנוער היהודיות אולצו למסור רשימות מלאות של חבריהן, ובהמשך נדרשו לדווח גם על יהודים שלא היו רשומים כחברי קהילה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומשרדי הממשלה השלימו את התמונה, וכך נוצר אחד ממאגרי המידע המקיפים והמדויקים ביותר על אוכלוסייה יהודית בכל אירופה הכבושה – מנגנון שהקל למעשה, ולא הכביד, על ביצוע הרדיפה בשלביה הבאים. במקביל נרשמו נכסי היהודים – בתים, עסקים, חשבונות בנק ורכוש מסחרי – כהכנה להחרמתם. בינואר 1942 נדרשו כל היהודים להתייצב בתחנות המשטרה, ותעודות הזהות שלהם הוחתמו באות “J”, צעד שהקל מאוד על זיהוים, מעצרם והפקעת רכושם בהמשך. ב־26 באוקטובר 1942, חוקק חוק מיוחד – ביוזמת ממשלת קוויסלינג ובאישור טרבּוֹבן – שהפקיע רשמית את כלל רכושם של יהודי נורבגיה לטובת המדינה, עוד בטרם הושלמו הגירושים עצמם.

המעצרים ההמוניים, אוקטובר–נובמבר 1942

באוקטובר ובנובמבר 1942 החלו המעצרים ההמוניים. המשטרה הנורווגית, אנשי “האיחוד הלאומי”, הגסטפו ואנשי האס־אס פעלו במשותף לאיתור היהודים ולעצירתם, אך בפועל היו השוטרים הנורווגים עצמם, ולא הגרמנים, מי שביצע הלכה למעשה את מרבית המעצרים – פעמים רבות ביוזמתם שלהם, עוד בטרם ניתנו הוראות מפורטות מברלין. עובדה זו, שהפכה במרוצת השנים לסלע מחלוקת מרכזי בחשבון הנפש הנורווגי, מציבה בפני הקורא הנורווגי והישראלי כאחד שאלה מוסרית מורכבת במיוחד: לא כיבוש זר בלבד גרש את יהודי המדינה, אלא גם מנגנוני האכיפה של המדינה עצמה. בסך הכול נעצרו, נכלאו ו/או גורשו לפחות 775 יהודים. גברים רבים נעצרו כבר בגל הראשון של אוקטובר 1942 ונכלאו במחנה ברגֶה (Berg) הסמוך לטונסברג, ואילו נשים, ילדים וקשישים נעצרו בעיקר בגל השני, בסוף נובמבר, מהלך שנועד להבטיח את גירושה של המשפחה כולה יחד.

הגירוש הגדול: אוניית הדונאו ומשלוחים נוספים

שיאה של הרדיפה הגיע ב־26 בנובמבר 1942 – יום שבו חל אותה שנה חג ההודיה האמריקאי, צירוף מקרים שחוזר רבות בזיכרונות ניצולי יהדות נורבגיה וממחיש את אכזריות התזמון – כאשר אוניית התובלה הגרמנית דוֹנַאוּ (Donau) הפליגה מנמל אוסלו ועל סיפונה 532 יהודים – רובם נשים, ילדים וזקנים. האונייה הגיעה לשְׁטֶטִין שבגרמניה הכבושה, ומשם הועברו המגורשים ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, שם נרצחו רובם מיד עם הגעתם, בלא שנרשמו כלל במחנה. בפברואר 1943 יצא משלוח נוסף, קטן יותר, באונייה גוֹטֶנְלַנְד (Gotenland), וקבוצות נוספות גורשו במשלוחים קטנים דרך נמלים אחרים, ובהם נמל כריסטיאנסונד . בסך הכול גורשו מנורבגיה למחנות הריכוז וההשמדה כ־772 יהודים; מהם שרדו את המלחמה 28 עד 34 בלבד – שיעור הישרדות זעום המשקף את יעילותו הקטלנית של מנגנון ההשמדה שאליו הובלו.

מחאה, סולידריות ומבצעי ההברחה לשוודיה

החברה הנורווגית לא הייתה אחידה בהתנהלותה מול הרדיפות. הנהגת הכנסייה הלותרנית של נורבגיה, מחתה בפומבי נגד רדיפת היהודים: ב־10 בנובמבר 1942 הקריאו כמרים ברחבי המדינה, ובראשם הבישוף אייווינד בֶּרְגְרַאב, איגרת מחאה חריפה שגינתה את מעצרי היהודים כהפרה בוטה של עקרונות היסוד של המשפט והמוסר הנוצרי – מחאה שנועזותה בלטה בהשוואה לשתיקת כנסיות אחרות באירופה הכבושה. המחאה לא הצליחה לעצור את הגירושים, אך נותרה אחד הביטויים הציבוריים הבולטים ביותר להתנגדות מוסרית למדיניות הכיבוש. במקביל פעלו רשתות המחתרת (Hjemmefronten – “החזית הביתית”), ולצדן שוטרים, דייגים ואזרחים מן השורה, אשר הקימו נתיבי מילוט חשאיים והבריחו כ־900 יהודים – ולפי הערכות מסוימות אף יותר – דרך היערות וההרים אל שוודיה הנייטרלית, ולעיתים גם בדרך הים לבריטניה. אחד ממבצעי ההברחה המוכרים ביותר, שכונה “קרל פרדריקסֶנס טרנספורט” (Carl Fredriksens Transport), פעל מתוך אוסלו והצליח להעביר לגבול השוודי מאות פליטים יהודים חרף הסיכון האישי העצום שנטלו על עצמם המבריחים. מבצעי ההצלה הללו אפשרו להציל קרוב למחצית מיהודי נורבגיה, והם נחשבים כיום לאחד הפרקים המפוארים בתולדות ההתנגדות הנורווגית לכיבוש.

מאזן החורבן

בסופו של דבר הייתה השואה מן ההרסניות בתולדותיה של הקהילה היהודית הקטנה בנורבגיה. לפחות 742 יהודים נרצחו במחנות הריכוז וההשמדה, ו־23 נוספים נספו בנורבגיה עצמה כתוצאה מהוצאות להורג, רצח או התאבדות בעקבות הרדיפות. בסך הכול נספו לפחות 765 יהודים – למעלה משליש מכלל יהודי נורבגיה ערב המלחמה – ובהם כ־230 משפחות שנכחדו כליל. אף שמספר הקורבנות היה קטן יחסית בהשוואה למדינות אירופה האחרות, שיעור האבדות היה מן הגבוהים בצפון אירופה, והמיט חורבן כמעט מוחלט על הקהילה היהודית המאורגנת שהתקיימה בנורבגיה עד 1940.

אחריות, חשבון נפש והנצחה

וידקון קוויסלינג הועמד לדין בתום המלחמה באשמת בגידה ופשעים נגד האנושות, הורשע והוצא להורג בירייה באוקטובר 1945 – שמו הפך מאז לשם נרדף, בשפות רבות, למשתף פעולה עם הכובש. עם זאת, עם תום המלחמה שבו לנורבגיה רק מאות בודדות של יהודים – ניצולים ממחנות הריכוז, פליטים שמצאו מקלט בשוודיה ואנשים ששרדו במסתור. מרבית הקהילה הושמדה או התפזרה, ורכושה נגזל. למרות ממדיה המצומצמים הצליחו הניצולים לבנות מחדש את חיי הקהילה, בעיקר באוסלו ובטרונדהיים, לחדש את פעילות בתי הכנסת והמוסדות הקהילתיים ולהנציח את זכר הנספים. במשך השנים הכירה ממשלת נורבגיה באחריותה לכשלי הרשויות בתקופת הכיבוש, השיבה חלק מן הרכוש שנגזל והקימה מנגנוני פיצוי לניצולים וליורשיהם. כיום מונה הקהילה היהודית בנורבגיה כ־1,500 חברים בלבד, אך היא מוסיפה לקיים חיי דת ותרבות פעילים, והשואה הפכה לחלק מרכזי מן החינוך ההיסטורי ומתרבות הזיכרון במדינה. בכך משמש סיפורה של יהדות נורבגיה עדות לא רק לחורבן, אלא גם ליכולתה של קהילה קטנה להשתקם ולהמשיך את רציפותה ההיסטורית.

ההתמודדות הרשמית של נורבגיה עם אחריותה שלה־עצמה, למחיקת רכוש הקהילה היהודית ולשיתוף הפעולה של מנגנוני המדינה ארכה עשרות שנים. רק בשנות התשעים של המאה העשרים, בעקבות מחקר היסטורי מעמיק ולחץ ציבורי, הודתה נורבגיה רשמית באחריותה: ב־1998 פרסמה הממשלה התנצלות רשמית ואישרה תשלום פיצויים קולקטיביים ואישיים לקהילה היהודית, בהיקף של כמאות מיליוני קרונות נורווגיות, בגין הרכוש שהוחרם ולא הושב לאחר המלחמה.

חלק ניכר מכספי הפיצויים הופנה להקמת מרכז המחקר וההנצחה HL-senteret (המרכז ללימודי השואה ומיעוטים דתיים), שנפתח ב־2005 בבניין וילה גרנדה (Villa Grande) באוסלו – מקום מגוריו לשעבר של וידקון קוויסלינג עצמו, בבחירה סמלית מובהקת. בשנים האחרונות הונחו ברחבי אוסלו וטרונדהיים גם “אבני נגף” (Snublestein, בהשראת פרויקט ה־Stolpersteine האירופי), המציינות בפתחי הבתים בהם התגוררו הקורבנות את שמם ואת גורלם. כיום נתפס “הגירוש הגדול” של נובמבר 1942 לא רק כאסונה של יהדות נורבגיה, אלא גם כאבן בוחן מוסרית בהתמודדותה המתמשכת של החברה הנורווגית עם עברה – עם כישלון מנגנוני המדינה בהגנה על אזרחיהם היהודים ואף באחריותם הפעילה לרדיפתם, לצד ההוקרה הראויה לאנשי המחתרת, לאנשי הכנסייה, לשוטרים ולאזרחים מן השורה שסיכנו את חייהם למען הצלת הנרדפים.

פרק שמיני: הכוחות הנורווגים בגלות

כשמונים אלף אזרחים נורווגים נמלטו מן הארץ במהלך המלחמה; לצד אנשי פוליטיקה וצבא נמנו עליהם גם אנשי רוח, ובהם הסופרת סיגריד אונדסט.

ביוני 1940 הפליגו לבריטניה יחד עם המלך והפרלמנט כ-13 ספינות מלחמה וחמישה כלי טיס של הצי המלכותי הנורווגי, על 500 אנשי הצוות שלהם. במהלך המלחמה שירתו את הצי הנורווגי כ-118 כלי שיט, מתוכם 58 היו בשירות פעיל בתום המלחמה; הצי פעל ברציפות לצד בעלות הברית מקיץ 1940, ואיבד 27 כלי שיט ו-650 לוחמים. לצורך פיתוח חיל אוויר, הוקם מחנה אימונים בשם “נורבגיה הקטנה” סמוך לטורונטו שבקנדה בנובמבר 1940, אך חיל אוויר מלכותי נורווגי מאוחד כענף צבאי עצמאי הוקם רק בנובמבר 1944; עד אז פעל בשתי זרועות נפרדות שהשתייכו לצי ולצבא. חיל האוויר הפעיל ארבע טייסות בתמיכת בעלות הברית, וטייסים נורווגים ששירתו גם ביחידות של חיל האוויר המלכותי הבריטי תרמו יחד להשמדתם או נזק חמור למאות כלי טיס גרמניים. הצבא הנורווגי בגלות, לעומת זאת, זכה לעדיפות הנמוכה ביותר מבין הזרועות ומעולם לא עלה על 4,000 חיילים.

פרק תשיעי: פשיטות בעלות הברית

לאורך כל שנות המלחמה ייחסו בעלות הברית חשיבות אסטרטגית רבה לנורבגיה. שליטתה של גרמניה על החוף הנורווגי העניקה לה בסיסים ימיים ואוויריים ששלטו על נתיבי השיט בצפון האוקיינוס האטלנטי, איימו על השיירות לברית המועצות דרך האוקיינוס הארקטי והבטיחו את אספקת עפרות הברזל משוודיה. משום כך נמנעו הבריטים והאמריקנים מפלישה רחבת היקף לנורבגיה, אך ביצעו שורה ארוכה של פשיטות קומנדו, פעולות חבלה ומבצעי מודיעין שנועדו לפגוע במתקנים גרמניים, לאסוף מידע, לעודד את המחתרת המקומית ולהכריח את גרמניה להחזיק בנורבגיה כוחות גדולים שלא יוכלו להשתתף בלחימה בחזיתות אחרות.

אחת הפעולות הראשונות הייתה מבצע קליימור (Operation Claymore) במרס 1941, שבמהלכו פשטו כוחות קומנדו בריטיים על איי לופוטן, השמידו מפעלי שמן דגים ומתקנים שסיפקו גליצרין לתעשיית חומרי הנפץ הגרמנית, הטביעו ספינות, שבו חיילים גרמנים וגייסו מתנדבים נורווגים לכוחות נורבגיה החופשית. יש  להדגיש כי המבצע היה פשיטה “היט אנד ראן” (Hit and Run). הוא לא נועד לכיבוש שטח, אלא להריסת תשתית וללקיחת שבויים/מתנדבים.

בעקבותיו נערכו פשיטות נוספות, ובהן מבצע גונטלט (Operation Gauntlet) בסבאלברד בקיץ 1941, שבמסגרתו פונו האוכלוסייה האזרחית ומכרות הפחם הושבתו כדי שלא ייפלו לידי הגרמנים; מבצע אנקלט (Operation Anklet) בדצמבר 1941, שנועד להסיח את דעת הגרמנים לקראת מבצע ארצ’רי (Operation Archery) הגדול על האי ואגסוי (Vågsøy), שבו הושמדו מתקני נמל ותעשייה ונגרמו אבדות משמעותיות לכוחות הגרמניים. הפשיטות הבריטיות הללו, למרות הצלחתן הטקטית המוגבלת, הביאו לתוצאה אסטרטגית בלתי רצויה עבור תושבי לופוטן: הגרמנים נקטו בצעדי ענישה, והתפיסה הגרמנית לגבי חשיבות נורבגיה כ”חזית” (Fortress Norway) התקבעה, מה שהוביל להגברת הביצורים.

הפגיעה במפעל המים הכבדים

אחד הפרקים המרתקים והחשובים ביותר במערכה בנורבגיה נסב סביב המפעל וֶמוֹרְק (Vemork), הסמוך לעיירה רְיוּקָאן (Rjukan), שבו יוצרו “מים כבדים” (D₂O) – חומר שנחשב באותה עת לרכיב חיוני בתוכנית הגרעין הגרמנית. מים כבדים משמשים כ”ממתן” (Moderator) בכור גרעיני: הם מאטים את הנייטרונים הנפלטים בתהליך הביקוע הגרעיני, מבלי לבלוע אותם, ובכך מאפשרים לקיים תגובת שרשרת מבוקרת הדרושה להפעלת כור גרעיני ולייצור פלוטוניום, חומר הבקיע המשמש לייצור נשק גרעיני. בשנות המלחמה היה מפעל ומורק האתר היחיד באירופה שהיה מסוגל לייצר מים כבדים בהיקף תעשייתי, הודות לשפע האנרגיה ההידרואלקטרית שסיפקו מפלי האזור. משום כך ראו בו הגרמנים נכס אסטרטגי ראשון במעלה, ואילו בעלות הברית הבינו כי שיבוש פעילותו עשוי לעכב באופן משמעותי את תוכנית הגרעין של הרייך. אף שהיסטוריונים בני זמננו חלוקים בשאלה עד כמה הייתה גרמניה קרובה בפועל לפיתוח נשק גרעיני, אין חולק כי באותה עת העריכו שירותי המודיעין של בעלות הברית שמדובר באיום ממשי, ולכן הוחלט להעניק למפעל עדיפות עליונה ברשימת יעדי החבלה.

הניסיון הראשון להשמיד את המתקן, מבצע פְרֶשְׁמֶן (Operation Freshman) בנובמבר 1942, הסתיים באסון: שני דאוני התובלה הבריטיים שהובילו את כוח הקומנדו התרסקו בשל תנאי מזג האוויר הקשים מעל הרי נורבגיה, והניצולים שנפלו בשבי הוצאו להורג בידי הגרמנים בהתאם ל”פקודת הקומנדו” של היטלר. רק בפברואר 1943 נחלה המשימה הצלחה, כאשר לוחמי הקומנדו הנורווגים של מבצע גַנֶרְסַיְיד (Operation Gunnerside), שפעלו בשיתוף מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית (SOE), הצליחו לחדור למפעל בתנאי חורף קיצוניים, לעקוף את מערך האבטחה הגרמני ולהשמיד את מתקני ייצור המים הכבדים, מבלי שאיבדו איש מאנשיהם. כאשר ניסו הגרמנים לשקם את הייצור ולהעביר את יתרת המלאי לגרמניה, פעלה המחתרת הנורווגית פעם נוספת: ב־20 בפברואר 1944 הטמינו אנשיה מטען חבלה במעבורת הִידְרוֹ (Hydro), שחצתה את אגם טִין (Tinnsjø), והטביעו אותה יחד עם מכלי המים הכבדים שנשאה. סדרת פעולות החבלה הנועזות הללו, ששילבה מודיעין מדויק, תכנון קפדני ואומץ לב יוצא דופן, הפכה לאחד ממבצעי הקומנדו המפורסמים ביותר במלחמת העולם השנייה. אף שעד היום ניטש ויכוח בקרב החוקרים באשר למידת השפעתן על התקדמות תוכנית הגרעין הגרמנית, אין ספק שהן עיכבו אותה, פגעו ביכולתה להשיג את המשאב החיוני שנדרש לה, וחייבו את גרמניה להשקיע זמן ומשאבים יקרים בניסיון לשקם את הפרויקט – הישג אסטרטגי חשוב עבור בעלות הברית.

לפעולות אלה הייתה השפעה צבאית ופסיכולוגית גדולה בהרבה מהיקפן המבצעי. היטלר השתכנע כי נורבגיה עלולה להיות יעד לפלישת בעלות הברית, ולכן הורה להקצות להגנתה כוחות עצומים – לעיתים למעלה מ־350,000–370,000 חיילים – וכן לבצר את חופיה כחלק מ”החומה האטלנטית” (Atlantikwall), להקים מאות סוללות חוף, ביצורים ושדות מוקשים ולהרחיב את בסיסי הצי והלופטוואפה. חששות אלה הועצמו בשנת 1944 במסגרת מבצע פורטיטיוד צפון (Operation Fortitude North), שהיה חלק ממבצע ההטעיה שקדם לפלישת בעלות הברית לנורמנדי. במסגרת זו הופץ מידע כוזב שלפיו מתוכננת פלישה לנורבגיה מסקוטלנד, וכך הוסיף הפיקוד הגרמני להחזיק במדינה כוחות גדולים שלא השתתפו בלחימה המכרעת במערב אירופה. בכך השיגו בעלות הברית יעד אסטרטגי חשוב: קשירת מאות אלפי חיילים גרמנים לחזית שלא נפתחה מעולם.

הצי שהכריע את המערכה – צי הסוחר הנורווגי (Nortraship)

חשיבותה של נורבגיה למאמץ המלחמתי של בעלות הברית, לא נמדדה רק בשדה הקרב היבשתי, אלא בראש ובראשונה על גלי האוקיינוס. תרומתה הגדולה והמשמעותית ביותר של נורבגיה לניצחון על גרמניה הנאצית הגיעה מכיוון בלתי צפוי: צי הסוחר האדיר שלה. עם פרוץ המלחמה, החזיקה נורבגיה בצי הסוחר הרביעי בגודלו בעולם, שהורכב ממאות אוניות מודרניות, מהירות ומתקדמות, שיועדו להובלת מטענים חיוניים ברחבי הגלובוס.

כאשר נכבשה נורבגיה באפריל 1940, הצליחה הממשלה הגולה בלונדון להשתלט על רובו המכריע של הצי, ששהה מחוץ למים הטריטוריאליים הנורווגיים. כדי לנהל את הכוח האדיר הזה – כ-1,000 אוניות על צוותיהן – הוקמה ב-22 באפריל 1940 חברת הספנות הנורווגית למסחר (Norwegian Shipping and Trade Mission), הידועה בקיצור כ”נוטראשיפ”  (Nortraship). זו הייתה למעשה חברת הספנות הגדולה בעולם באותה עת, והיא פעלה בתיאום הדוק עם משרד התחבורה הבריטי כדי להבטיח את זרימת האספקה החיונית למאמץ המלחמתי.

התרומה של נוטראשיפ למאמץ המלחמתי של בעלות הברית הייתה קריטית ובלתי נתפסת בהיקפה. לאורך שנות המלחמה, האוניות הנורווגיות היוו את עמוד השדרה של השיירות הטרנס-אטלנטיות, שהובילו מזון, דלק, חומרי גלם וציוד צבאי קריטי מנמלי ארה”ב וקנדה אל בריטניה, ובהמשך גם אל ברית המועצות דרך האוקיינוס הארקטי. נוטראשיפ הייתה, במידה רבה, “החזית המערבית” של נורבגיה במלחמה – מאבק לוגיסטי חסר זוהר שאיפשר לבריטניה לשרוד. ללא היכולת השינוע הזו, הכלכלה הבריטית הייתה קורסת, ומכונת המלחמה של בעלות הברית הייתה נותרת ללא דלק או תחמושת. וינסטון צ’רצ’יל הגדיר זאת לימים כגורם שהיה עשוי להטות את הכף לטובת בעלות הברית בשעותיהן הקשות ביותר.

ימאים בחזית הבלתי נראית

מאחורי ההצלחה הלוגיסטית הזו עמדו כ-30,000 ימאים נורווגים, שחיו תחת איום מתמיד של צוללות ה-U-boat הגרמניות. עבורם, המלחמה לא הייתה אירוע חולף אלא שגרה אכזרית של ציפייה דרוכה בלב ים, כאשר בכל רגע נתון עלולה הייתה טורפדו גרמני לפגוע בדופן האונייה. הימאים הללו ידעו כי הם מהווים מטרה מועדפת עבור הגרמנים, שניסו לנתק את עורקי האספקה של האי הבריטי. הם נשאו בנטל השירות בתנאים של קור מקפיא בצפון, סופות בים הפתוח וסכנת מוות ודאית, כל זאת בעוד משפחותיהם נותרו תחת כיבוש בנורבגיה, דבר שהוסיף רובד של ייסורים נפשיים ודאגה מתמדת לגורל יקיריהם.

המחיר הכבד: הניצחון הימי של בעלות הברית הושג במחיר דמים כבד מנשוא עבור הצי הנורווגי. כמעט מחצית מאוניות הצי הוטבעו במהלך שנות המלחמה, ואלפי ימאים איבדו את חייהם בים, נספו באש בלב האוקיינוס או טבעו במים הקפואים. האבידות העצומות הללו היוו תזכורת כואבת למחיר שהנורווגים נדרשו לשלם על מנת להבטיח את ניצחון החופש. הימאים ששרדו חזרו הביתה בשנת 1945 לאומה משוחררת, אך טראומות המלחמה, החברים שאיבדו בים וההתמודדות עם התהילה – לעיתים קרובות מושתקת – ליוו רבים מהם עד יומם האחרון.  במבט היסטורי, פעילות נורטראשיפ (Nortraship) – ארגון צי הסוחר הנורווגי שפעל מן הגלות – נחשבת לאחד הפרקים המפוארים ביותר בתולדות נורווגיה במלחמת העולם השנייה. צי הסוחר הנורווגי עמד לרשות בעלות הברית, הוביל מיליוני טונות של אספקה חיונית למרות אבדות כבדות, ותרם תרומה מכרעת למאמץ המלחמתי.  הוא שינה את תפיסת העולם הנורווגית לגבי מעמדה של המדינה במערכת הבינלאומית – ממדינה נייטרלית מבודדת לשחקן מפתח בברית המערבית. הימאים הנורווגים, שפעלו הרחק מעיני הציבור ומחוץ לגבולות הפיורדים, היו לוחמי החזית האמיתיים שסללו את הדרך לשחרור הממלכה, והוכיחו כי בתוך מלחמה טוטאלית, לעיתים הניצחון תלוי פחות בנשק שבידיים, ויותר בנחישות הלב ובחוסן הכלכלי והלוגיסטי של אומה שלמה.

פרק עשירי: שחרור פינמארק

בסתיו 1944, לאחר שפרשה פינלנד מן המלחמה וחתמה על הסכם שביתת נשק עם ברית המועצות, נאלצה גרמניה לפנות את כל כוחותיה מצפון פינלנד בהתאם לתנאי ההסכם. תחילה קיוותה המפקדה הגרמנית להחזיק באזור פֶּטְסָמוֹ (Petsamo; כיום פצ’נגה – Pechenga), שבו נמצאו מכרות ניקל בעלי חשיבות אסטרטגית עצומה לתעשיית החימוש הגרמנית. אולם מתקפת פֶּטְסָמוֹ–קִירְקֶנֶס של הצבא האדום באוקטובר 1944, בפיקודו של קִירִיל מֶרֶצְקוֹב (Kirill Meretskov), פרצה את קווי ההגנה הגרמניים, אילצה את כוחות הוורמאכט לסגת במהירות מערבה ושחררה את קירקנס – העיר הראשונה בנורבגיה ששוחררה מן הכיבוש הנאצי.

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול בלפלנד

לנוכח ההתפתחויות הורה מפקד הארמייה ההררית ה-20, גנרל-אוברסט לוֹתָר רֶנְדוּלִיץ׳ (Lothar Rendulic), לנטוש את פינלנד ולהסיג את כלל הכוחות אל קו הגנה חדש באזור לִינְגֶן (Lyngen) וסְקִיבּוֹטְן (Skibotn), מצפון לטרומסה. תוכנית הנסיגה, שנשאה את שם הקוד “נוֹרְדְלִיכְט” (Operation Nordlicht), הייתה אחד ממבצעי הנסיגה הגדולים שביצע הוורמאכט באזור הארקטי. בראשית אוקטובר 1944 עדיין נמצאו כ-53,000 חיילים של הקורפוס ההררי ה-19 בעומק השטח הסובייטי, אך חרף תנאי השטח הקשים והלחץ הסובייטי הצליחו רוב הכוחות לסגת באופן מסודר לאורך צירי התחבורה המעטים של האזור.

מדיניות “האדמה החרוכה”

בעקבות שחרור קירקנס וחלקו המזרחי של מחוז פִינְמַארְק, הורה היטלר על נסיגה כללית לעבר קו לינגן, תוך יישום מדיניות שיטתית של “אדמה חרוכה” (Scorched Earth) שנועדה למנוע מן הצבא האדום ומן הנורווגים המשוחררים כל תועלת מן התשתיות שנותרו מאחור. בהוראת רנדוליץ’ הועלו באש יישובים שלמים, נהרסו גשרים, כבישים, נמלים, תחנות כוח, מחסנים, קווי טלפון ומסילות ברזל, וסירות דיג רבות הוטבעו או הושמדו. קירקנס עצמה נהרסה כמעט כליל – מתקני הנמל, מבני הציבור, בתי הספר והמשרדים פוצצו, ורק קומץ בתים נותר על תילו – וגורל דומה פקד עשרות עיירות וכפרים ברחבי פינמארק ובצפון מחוז טְרוֹמְס, אזור ששטחו גדול אף מזה של דנמרק.

ההרס לווה בפינוי כפוי של האוכלוסייה האזרחית: כ-43,000 תושבים נצטוו לעזוב את בתיהם בתוך זמן קצר ולהתפנות דרומה באוניות או בשיירות יבשתיות. מי שסירבו הוצאו מבתיהם בכוח, ולעיתים אף הועלו בתיהם באש לעיניהם כדי למנוע את חזרתם. למרות זאת בחרו אלפי תושבים להסתתר במערות, בבקתות, במחפורות ובמערות חוף, ולעיתים אף בבונקרים ישנים; לפי ההערכות שרדו כך 20,000–25,000 בני אדם את החורף הארקטי הקשה, בתנאי קור קיצוני, מחסור במזון ואיום מתמיד מצד יחידות גרמניות שעדיין פעלו באזור. מדיניות ההרס והפינוי הותירה אחריה חורבן עצום, וצפון נורבגיה נדרש למאמץ שיקום ממושך שנמשך שנים רבות.

“כוח 138” ומבצע קרוֹפְטֶר

מחשש שהאזורים שישוחררו בצפון נורווגיה ינוהלו בידי הצבא האדום ולא יוחזרו במהירות לריבונות נורווגית, החליטה ממשלת נורווגיה הגולה בלונדון לפעול כבר בשלב הלחימה. ב־25 באוקטובר 1944 היא שיגרה כוח מיוחד במסגרת “מבצע קרופטר” (Operation Crofter) – “כוח 138” (Force 138) – שתפקידו היה לסייע בהשבת הממשל הנורווגי לאזורים המשוחררים, בתיאום עם הבריטים והצבא הסובייטי, בראשו עמד אלוף-משנה אַרְנֶה דַאהְל (Arne Dahl), והוא כלל משלחת צבאית שתפקידה ליצור קשר עם הפיקוד הסובייטי ולהשיב את המינהל האזרחי הנורווגי לשטחים המשוחררים, לצדה פלוגת הרים בפיקודו של רב-סרן רוּנְגְסְטַד (Rongstad), ויחידות קטנות של חיל הים.

הכוח הגיע תחילה למורמנסק, ומשם הועבר דרך אזור פטסמו אל צפון נורבגיה; מפקדי הצבא האדום, שעדיין נלחמו בכוחות הגרמניים הנסוגים, דרשו כי החיילים הנורווגים יתפסו במהירות את קווי החזית – וכך החלה לראשונה מאז 1940 נוכחות צבאית נורווגית סדירה על אדמת המדינה. במהלך החורף גדל הכוח בהתמדה, בתגבורות שהגיעו מבריטניה בים ובמתנדבים ושוטרים שאומנו בשוודיה והועברו ברכבת או בטיסות תובלה משדה קַלַאקְס (כיום נמל התעופה של לולאו). בהדרגה השתלטו הכוחות הנורווגיים על רוב פינמארק, הקימו מחדש מוסדות שלטון מקומיים, ארגנו משטרה ומערך אספקה, וחילקו מזון, ביגוד, תרופות וחומרי בנייה לאלפי התושבים ששבו לבתיהם או יצאו ממקומות מסתורם.

שיתוף הפעולה עם הצבא האדום היה תקין ברובו, אך ממשלת נורבגיה הקפידה לחזק במהירות את נוכחותה כדי להבהיר שפינמארק היא חלק בלתי נפרד מן הממלכה, וכי השחרור הסובייטי לא יהפוך לכיבוש ממושך. מדיניות זו נשאה פרי: ב-26 באפריל 1945 הוכרזה פינמארק כמשוחררת למעשה, ועם כניעת גרמניה ב-8 במאי כבר החזיקה פלוגת וַארַנְגֶר (Varanger Company) בקווי ההגנה שבין פינמארק לטרומס. הריבונות הנורווגית הושבה על כל שטח המדינה, ובספטמבר 1945 השלימה ברית המועצות את נסיגת כוחותיה מצפון נורבגיה – ובכך הסתיים גם הפרק הסובייטי הקצר בתולדות שחרורה.

חרף ההרס הכבד, הצליחו הגרמנים להשלים נסיגה מסודרת והחזיקו בקו לינגן עד כניעתם במאי 1945, ובכך נמנעה מן הצבא האדום המשך התקדמות מערבה, והלחימה בצפון המדינה הסתיימה למעשה חודשים אחדים לפני תום המלחמה באירופה.

פרק אחד עשר: סוף הכיבוש והשחרור

לקראת סיום המלחמה הפכה נורבגיה לאחד ממעוזיו האחרונים של הרייך השלישי. בראשית 1945 שהו במדינה כ־350,000–370,000 חיילים גרמנים – כוח גדול בהרבה מן הנדרש להגנתה – והפיקוד הגרמני עדיין קיווה להחזיק בחוף הנורווגי בשל חשיבותו האסטרטגית. הרייכסקומיסר יוֹזֶף טֶרְבּוֹבֶן (Josef Terboven), נאצי קנאי מן המעגל הקרוב של היטלר, אף העלה אפשרות להפוך את נורבגיה ל”מצודת אלפים” (Alpenfestung בנוסח צפוני) – מעוז אחרון שממנו יוכל הרייך להמשיך במאבק גם לאחר התמוטטות גרמניה. רעיון זה כלל ריכוז כוחות גדולים במדינה והפיכתה למקום מקלט עבור בכירי המשטר הנאצי, אך הוא מעולם לא התקדם מעבר לשלב התכנונים.

לאחר התאבדותו של היטלר ב־30 באפריל 1945 השתנה המצב באחת. יורשו, האדמירל קרל דניץ (Karl Dönitz), הבין כי המשך הלחימה חסר תוחלת, ופעל להשגת כניעה מסודרת של הכוחות הגרמניים, תוך ניסיון לאפשר לכמה שיותר חיילים להיכנע לבעלות הברית המערביות ולא לצבא האדום. לשם כך זימן לפלנסבורג את טרבובן ואת מפקד הכוחות הגרמניים בנורבגיה, הגנרל פרנץ בֶּהְמֶה (Franz Böhme). בפגישה הובהר כי עליהם לפעול בהתאם להוראות הפיקוד העליון הגרמני ולהימנע מצעדים עצמאיים העלולים לגרום ללחימה מיותרת.

עם שובו לנורבגיה פרסם בהמה הוראה חשאית למפקדי היחידות, שבה הדגיש כי על הצבא לשמור על “משמעת ברזל” ולציית ללא תנאי לכל פקודות המפקדה העליונה. מטרת ההוראה הייתה למנוע התפוררות של הכוח הגרמני, פעולות נקם או התנגשויות עם המחתרת הנורווגית בימים האחרונים של המלחמה.

ב־5 במאי 1945 נכנעו הכוחות הגרמניים בדנמרק, בהולנד ובצפון־מערב גרמניה, אך נורבגיה נותרה מחוץ להסכם הכניעה. הסיבה לכך הייתה מעשית: במדינה נמצאו עדיין כ־350,000–370,000 חיילים גרמנים, בעוד שלבעלות הברית היו כוחות מוגבלים בלבד שיועדו לקבל את כניעתם. מפקד קבוצת הארמיות ה־21, פילדמרשל ברנרד מונטגומרי (Bernard Montgomery), החליט אפוא לנהל הליך כניעה נפרד לנורבגיה, והטיל את המשימה על לוטננט־גנרל אנדרו ת׳ורן (Andrew Thorne), מפקד הכוח הבריטי שיועד לכיבוש מחדש של המדינה.

באותו יום שלח המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, דווייט אייזנהאואר (Dwight D. Eisenhower), מסר חשאי למפקדת המחתרת הנורבגית, ובו הנחיות לקראת העברת השלטון. במקביל החלו מגעים בין הפיקוד הבריטי לבין מפקדת הוורמאכט בנורבגיה באשר לכניעה המסודרת של הכוחות הגרמניים.

ב־7 במאי, לאחר שנחתם בריימס הסכם הכניעה הגרמני הכללי, הדיח דניץ את טרבובן מתפקידו כרייכסקומיסר והעביר את הסמכויות האזרחיות והצבאיות לידי בהמה. באותו ערב הודיע בהמה בשידור רדיו כי כל הכוחות הגרמניים בנורבגיה יצייתו ללא הסתייגות להוראות הכניעה. ההודעה סימנה למעשה את קץ הכיבוש הגרמני.

מיד לאחר השידור הופעלה תוכנית החירום של המחתרת מִילוֹרְג (Milorg). יותר מ־40,000 אנשי מחתרת, שאומנו בחשאי במשך שנות הכיבוש, יצאו ממקומות המסתור שלהם, תפסו את הארמון המלכותי באוסלו, את תחנת המשטרה המרכזית, את משרדי הממשלה, תחנות השידור, נמלים, מחסני נשק ומתקנים אסטרטגיים נוספים, והחלו לפרוק את החיילים הגרמנים מנשקם, בתיאום עם הפיקוד הבריטי. בתוך שעות ספורות הושב המינהל הנורווגי החוקי לפעולה, נמנע ואקום שלטוני, והמעבר מן הכיבוש אל העצמאות המחודשת התבצע באופן מסודר וללא קרבות משמעותיים. ב־8 במאי 1945, יום כניעתה הרשמית של גרמניה באירופה, הייתה נורבגיה שוב למדינה חופשית.

באותם ימים הגיעה לאוסלו גם משלחת צבאית של בעלות הברית, כדי להסדיר את ביצוע תנאי הכניעה, שנכנסו לתוקפם בחצות שבין ה־8 ל־9 במאי: הפיקוד הגרמני נדרש להפסיק מיד את כל פעולות האיבה, לרכז את יחידותיו באזורים שיועדו לכך, למסור את נשקן ולהעמידן לפיקוח בעלות הברית. כן הוטל עליו לסייע במעצרם של פושעי מלחמה ושל בכירי המשטר הנאצי, לפרק את יחידות האס־אס ואת מנגנוני הביטחון ולהעביר את מתקני הצבא, הנמלים, שדות התעופה והמחסנים בשלמותם לידי הכוחות המשחררים.

אחדים מראשי המשטר הנאצי בנורבגיה העדיפו לשים קץ לחייהם ולא לעמוד לדין. הרייכסקומיסר יוֹזֶף טֶרְבּוֹבֶן (Josef Terboven) התאבד ב־8 במאי בפיצוץ בונקר בסקוגום שליד אוסלו. לצדו התאבדו גם מפקד האס־אס והמשטרה בנורבגיה וִילְהֶלְם רֶדִיס (Wilhelm Rediess) ובכירי אס־אס נוספים. לעומתם, וידקון קויסלינג בחר להסגיר את עצמו, הועמד לדין בעוון בגידה והוצא להורג באוקטובר 1945.

בעת הכניעה שהו בנורבגיה כ־350,000–370,000 חיילים גרמנים – מספר עצום במדינה שמנתה כשלושה מיליון תושבים בלבד. היה זה אחד מריכוזי הכוחות הגרמניים הגדולים ביותר שנותרו מחוץ לגרמניה עצמה, עובדה שהמחישה את החשיבות האסטרטגית שייחס היטלר לנורבגיה עד יומה האחרון של המלחמה.

מיד לאחר הכניעה החלו להגיע לנורבגיה כוחות סדירים של בעלות הברית ושל ממשלת נורבגיה הגולה. אליהם הצטרפו כ־13,000 חיילים נורווגים, שכונו “כוחות המשטרה” (Polititroppene), אשר אומנו בחשאי בשוודיה במהלך המלחמה כהכנה לשחרור המדינה. במקביל הגיעו כ־30,000 חיילים בריטים, בסיוע יחידות אמריקניות, שנועדו לקבל את כניעת הצבא הגרמני, לשמור על הסדר הציבורי ולפקח על פירוק הכוחות מנשקם.

ב־13 במאי 1945 הגיע לאוסלו יורש העצר אוֹלָב (Olav), לימים המלך אולב החמישי, על סיפון הסיירת הבריטית HMS Norfolk, מלווה באנשי ממשל ובקצינים בכירים, והחל בהשבת מוסדות השלטון הנורווגיים לפעילות מלאה. בימים שלאחר מכן שבו שרי הממשלה הגולה מלונדון, וב־7 ביוני 1945 – בדיוק ארבעים שנה לאחר פירוק האיחוד בין נורבגיה לשוודיה – שב המלך האקון השביעי לאוסלו על סיפון אותה סיירת. קבלת הפנים ההמונית שנערכה לו ברחובות הבירה הייתה לאחד מרגעי השיא בתולדות נורבגיה המודרנית, וסימלה את השבת הריבונות והסדר החוקתי לאחר חמש שנות כיבוש. באותו יום העביר לוטננט־גנרל ת׳ורן למלך את האחריות המלאה על ניהול המדינה.

לאחר השחרור הוקמה ממשלת אחדות לאומית זמנית בראשות איינר גרהרדסן (Einar Gerhardsen), שנועדה להוביל את המדינה בתקופת המעבר, לשקם את מוסדותיה ולטפל בהשלכות הכיבוש. בבחירות הכלליות שנערכו בסתיו 1945 זכתה מפלגת העבודה ברוב ברור, וגרהרדסן המשיך לכהן כראש הממשלה. הנהגתו בשנים שלאחר המלחמה הניחה את היסודות למדינת הרווחה הנורווגית ולצמיחתה הכלכלית של המדינה.

השחרור הציב בפני נורבגיה גם אתגר הומניטרי עצום. כ־92,000 אזרחים נורווגים נמצאו עדיין מחוץ למדינה, ובהם כ־46,000 פליטים ששהו בשוודיה. במקביל החלו לשוב ניצולי מחנות הריכוז ובתי הכלא הגרמניים, רבים מהם במצב בריאותי קשה לאחר שנות מאסר ועבודות כפייה. לצד האוכלוסייה הנורווגית נמצאו במדינה גם כ־141,000 אזרחים זרים, רובם שבויי מלחמה ועובדי כפייה ששוחררו ממחנות גרמניים, ובהם כ־84,000 אזרחי ברית המועצות. החזרתם למולדתם והטיפול בצורכיהם היו מן המשימות הראשונות של שלטונות הכיבוש ובעלות הברית.

מחירו האנושי של הכיבוש היה כבד. במהלך המלחמה נספו כ־10,300 נורווגים – חיילים ואזרחים – בקרבות, בהפצצות, בהתנגדות המחתרתית, בהוצאות להורג, במחנות ריכוז ובשבי. כ־50,000 בני אדם נעצרו בידי שלטונות הכיבוש במהלך חמש שנות המלחמה, ומתוכם כ־9,000 גורשו למחנות ריכוז ולבתי כלא בגרמניה ובשטחים הכבושים. לצד השיקום הפיזי של הערים והתשתיות, ניצבה נורבגיה גם בפני משימה מורכבת של חשבון נפש לאומי: העמדת משתפי הפעולה לדין, שילובם מחדש של לוחמי המחתרת והחיילים ששבו מן הגלות, ובניית חברה דמוקרטית שתפיק לקחים מחמש שנות הכיבוש הנאצי.

פרק שנים עשר: אחרית דבר – חשבון הדמים ומורשת הכיבוש

משפטי הבגידה

תום המלחמה ניצבה נורבגיה בפני אחת הדילמות המורכבות ביותר של תקופת השיקום: כיצד לנהוג כלפי מי ששיתפו פעולה עם הכובש הגרמני. בראשם עמד וִידְקוּן קְוִויסְלִינְג (Vidkun Quisling), שעמד בראש ממשלת הבובות הנורווגית והפך לסמל המובהק ביותר של הבגידה הלאומית. כבר במהלך המלחמה הפך שמו לשם נרדף לבוגד, ולאחריה נטמע המונח Quisling בשפות רבות בעולם כמילה המציינת משתף פעולה עם אויב או בוגד במולדתו. זהו אחד המקרים הנדירים שבהם הפך שמו של אדם למונח פוליטי בינלאומי.

עוד בטרם תמה המלחמה התנהל בנורבגיה ויכוח ציבורי נוקב באשר ליחס הראוי כלפי משתפי הפעולה. מיעוט קיצוני קרא ל”ליל סכינים ארוכות” נורווגי – הוצאה להורג ללא משפט של הבוגדים הידועים – אולם עמדתו נדחתה. הנהגת המדינה הגולה, המחתרת ורוב הציבור סברו כי דווקא לאחר חמש שנות שלטון שרירותי יש להשיב את שלטון החוק ולבסס את הלגיטימיות של המדינה באמצעות משפטים הוגנים, שקופים ומסודרים. החלטה זו הייתה בעלת משמעות סמלית עמוקה: היא ביטאה את רצונה של נורבגיה להבדיל את עצמה מן המשטר הנאצי, ולהוכיח כי גם כלפי מי שפגעו במדינה יש לנהוג על פי כללי המשפט והדמוקרטיה.

מיד לאחר השחרור, ב־9 במאי 1945, הסגיר קוויסלינג את עצמו לידי השלטונות. הוא הועמד לדין במסגרת מה שנודע בשם “הטיהור המשפטי” (Landssvikoppgjøret – “ההתחשבנות עם הבגידה”), מבצע משפטי רחב־היקף שנועד להשיב את שלטון החוק, להעניש את משתפי הפעולה ולהחזיר את אמון הציבור במוסדות המדינה. במשפטו הוא הואשם בבגידה, בשיתוף פעולה עם האויב, בניסיון לבטל את החוקה, בסיוע לכוחות הכיבוש ובאחריות לרדיפות האוכלוסייה האזרחית ולגירוש יהודי נורבגיה. הוא הורשע בכל סעיפי האישום, נידון למוות והוצא להורג בירייה במבצר אַקֶרְשׁוּס (Akershus) שבאוסלו ב־24 באוקטובר 1945.

אולם ההתחשבנות לא הסתיימה בקוויסלינג. נורבגיה קיימה את אחד ממבצעי הטיהור המשפטיים המקיפים ביותר שנערכו באירופה לאחר המלחמה. כ־92,000 בני אדם נחקרו בחשד לשיתוף פעולה עם הכובש, וכ־46,000 הועמדו לדין. מרביתם הורשעו בעבירות שונות ונידונו לקנסות, לשלילת זכויות אזרח, למאסר או לעבודות כפייה. חלק ניכר מן המורשעים היו חברי מפלגת Nasjonal Samling, ואחרים הורשעו בשל שירותם במשטרה, במנגנוני הביטחון או ביחידות צבאיות גרמניות. בתי המשפט השתדלו להבחין בין חברות פורמלית במפלגה לבין שיתוף פעולה פעיל בדיכוי, ברדיפות, בעינויים ובפשעי מלחמה, והעונשים הותאמו בדרך כלל למידת האחריות האישית של כל נאשם.

בסך הכול הוצאו להורג 37 בני אדם: 25 נורווגים שהורשעו בבגידה חמורה ובפשעים שביצעו במהלך הכיבוש, ו־12 גרמנים שהורשעו בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. הייתה זו הפעם האחרונה שבה בוצעו הוצאות להורג בנורבגיה, והן סימנו למעשה את סיומה של ענישת המוות במדינה.

לצד ההערכה הציבורית הרבה שקיבל התהליך בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, הוא עורר גם ביקורת הולכת וגוברת מצד משפטנים והיסטוריונים. נטען כי בחלק מן המקרים נשענו כתבי האישום על חקיקה רטרואקטיבית, או על פרשנות מרחיבה של עבירות שלא היו מוגדרות באופן זה בעת ביצוען. כן הצביעו חוקרים על כך שככל שחלף הזמן הלכו גזרי הדין ונעשו מתונים יותר, דבר שהעיד על מעבר הדרגתי מרוח של ענישה ונקם למדיניות של פיוס ושיקום. ביקורת נוספת נמתחה על יחסה של נורבגיה לשבויי המלחמה הגרמנים לאחר הכניעה. אלפי שבויים הועסקו בפינוי שדות מוקשים שהטמינו צבאותיהם לאורך החופים. עד לסיום המבצע, בספטמבר 1946, נהרגו 275 שבויים גרמנים ו־392 נוספים נפצעו – שיעור נפגעים גבוה לאין ערוך מזה של הבריטים והנורווגים שעסקו באותה משימה. עובדה זו מוסיפה לעורר עד היום דיון מוסרי ומשפטי באשר ליחסה של נורבגיה למנוצחים לאחר המלחמה.

במשך שנים רבות הציגה ההיסטוריוגרפיה הנורווגית את תקופת הכיבוש כנרטיב ברור של גיבורים ובוגדים – המחתרת והמלך מול קוויסלינג ומשתפי הפעולה. אולם החל משנות השבעים והשמונים החלו היסטוריונים לבחון מחדש את מורכבותה של התקופה. מחקרים חדשים הראו כי לצד קומץ אידאולוגים נאצי,ם פעלו גם אנשים ששיתפו פעולה מתוך פחד, אופורטוניזם, הישרדות כלכלית או לחץ פוליטי, ולעומתם היו רבים שלא התנגדו באופן פעיל אך גם לא הזדהו עם המשטר. הדיון התרחב גם לשאלות של אחריותה של הפקידות האזרחית, חלקה של המשטרה הנורווגית ברדיפת היהודים, היחס לנשים שקיימו קשרים עם חיילים גרמנים ולילדיהן, והגבול הדק שבין הסתגלות למציאות הכיבוש לבין שיתוף פעולה מודע עמו.

למרות הדיון המחקרי המורכב, דמותו של קוויסלינג נותרה בנורבגיה סמל מוחלט של בגידה ושל קריסת המנהיגות המוסרית בעת משבר לאומי. למעלה משמונים שנה לאחר תום המלחמה, שמו עדיין מעורר דחייה עמוקה, והוא ממשיך לשמש תזכורת לכך שחוסנה של דמוקרטיה אינו נבחן רק ביכולתה לעמוד בפני אויב מבחוץ, אלא גם בנכונותם של אזרחיה ומנהיגיה להגן עליה מבפנים.

ילדי המלחמה, פליטים ומשקל הכיבוש

לאורך חמש שנות הכיבוש נולדו בנורבגיה בין 10,000 ל־12,000 ילדים לאמהות נורווגיות ולאבות שהיו ברובם חיילים גרמנים. שיעורם היה מן הגבוהים באירופה הכבושה ביחס לגודל האוכלוסייה. רבים מן ההריונות התרחשו במסגרת קשרים אישיים או רומנטיים, ולעיתים אף במסגרת נישואים, ולא כולם היו קשורים ישירות לתוכנית לבנסבורן (Lebensborn).- שהוראתה “מעיין החיים”- , שהוקמה בשנת 1935, ביוזמת ראש האס־אס היינריך הימלר, נועדה לעודד את הילודה של ילדים, שנחשבו בעיני האידאולוגיה הנאצית ל”בעלי ערך גזעי”. במסגרת התוכנית הוקמו בתי יולדות ומוסדות רווחה, שסיפקו לנשים שנבחרו סיוע רפואי, כלכלי וחברתי, מתוך מטרה להגדיל את מספרם של בני “הגזע הארי”. במדינות שנחשבו בעיני הנאצים ל”נורדיות”, ובראשן נורבגיה, עודדו השלטונות קשרים בין חיילים גרמנים לנשים מקומיות, וחלק מן האמהות והילדים זכו לחסותה של התוכנית. במקרים אחרים אף נחטפו ילדים מארצות כבושות ,לאחר שנקבע כי הם בעלי “חזות ארית”, והם נמסרו לאימוץ במשפחות גרמניות, כחלק ממדיניות הגרמניזציה של המשטר הנאצי. משום כך הייתה נורבגיה לאחת המדינות שבהן פעלה תוכנית לבנסבורן בהיקף הרחב ביותר מחוץ לגרמניה.

עם השחרור במאי 1945 התחלפה הסובלנות היחסית של תקופת הכיבוש, בגל של נקמה ציבורית. נשים שניהלו קשרים עם חיילים גרמנים – בין אם מאהבה, מטעמי הישרדות ובין אם בשל אילוצים אחרים – הוקעו כבוגדות וזכו לכינוי הגנאי “טיסקרטֶסֶר” (Tyskertøser – “הבחורות של הגרמנים”). רבות מהן הושפלו בפומבי, ראשיהן גולחו לעיני קהל, הן הוכו, נודו מקהילותיהן ופוטרו ממקומות עבודתן. אלפים נעצרו לתקופות שונות ללא הליך משפטי מסודר והוחזקו במחנות מעצר זמניים. חלק מן הנשים שאיבדו את אזרחותן הנורווגית בעקבות נישואיהן לגרמנים, גורשו לגרמניה לאחר המלחמה, אולם לא הייתה מדיניות גורפת של גירוש. ה

גם ילדיהם נשאו במשך שנים את אות הקלון. הם כונו בכינויי גנאי כגון “טיסקרוּנְגֶר” (Tyskerunger – “ילדי גרמנים”), ורבים מהם סבלו מהדרה חברתית, מבריונות, מאפליה במערכת החינוך ומפגיעה נפשית מתמשכת. במקרים מסוימים הופרדו ילדים מאמותיהם והועברו לבתי אומנה או למוסדות, מתוך תפיסה שגויה כי מוצאם עלול להפוך אותם לבלתי־רצויים או למסוכנים מבחינה חברתית. רק עשרות שנים לאחר מכן החלה החברה הנורווגית לבחון מחדש את יחסה אליהם.

במשך עשרות שנים כמעט שלא נדון בנורבגיה גורלן של נשים וילדים אלה. השיח הציבורי התמקד בהתנגדות לכיבוש, בגבורת המחתרת ובענישת משתפי הפעולה, בעוד סבלן של הנשים ושל ילדיהן נדחק לשוליים. רק בשנות השמונים החלו היסטוריונים, עיתונאים ואנשי ציבור לעסוק באופן ביקורתי ביחסה של החברה הנורווגית כלפי אוכלוסייה זו. בשנות התשעים התרחב הדיון, ומחקרים היסטוריים, תחקירים עיתונאיים ועדויות אישיות חשפו את ממדי ההשפלה, ההדרה וההתעללות שחוו אלפי נשים וילדיהן בשנים שלאחר השחרור. בהדרגה חל שינוי בתפיסת האירועים: במקום לראות בהם אך ורק תוצאה של קשריהן של האימהות עם הכובש, החלה להתבסס ההכרה כי גם המדינה והרשויות נשאו באחריות ליחס שניתן להם לאחר המלחמה.

פריצת הנושא אל מרכז השיח הציבורי הובילה גם לצעדים רשמיים מצד המדינה. בשנת 2000 נשא ראש ממשלת נורבגיה, קְיֶיל מַגְנֶה בּוֹנְדֶבִיק (Kjell Magne Bondevik), נאום שבו הביע בשם ממשלת נורבגיה צער והתנצל על העוולות, האפליה והיחס המשפיל שספגו “ילדי המלחמה” לאחר תום הכיבוש. אף שהממשלה נמנעה מלקבל אחריות משפטית מלאה לכל מקרי ההתעללות והפגיעה, הייתה זו הכרה מוסרית רשמית בכך שהמדינה כשלה בהגנה על אזרחים חפים מפשע, שנרדפו בשל נסיבות לידתם ולא בשל מעשיהם.

צעד משמעותי נוסף נעשה בשנת 2005, כאשר הפרלמנט הנורווגי (הסטורטינג) אישר מתווה פיצויים מיוחד, שאִפשר ל”ילדי המלחמה” להגיש תביעות ולקבל פיצוי של עד 200,000 קרונות נורווגיות, בהתאם לחומרת הפגיעות, ההתעללות והאפליה שחוו בשנים שלאחר השחרור. אמנם בעיני רבים לא היה בכך כדי לכפר על עשרות שנות סבל, אולם ההכרה הרשמית והפיצויים סימלו שינוי מהותי ביחסה של נורבגיה לעברה. הם ביטאו נכונות להתמודד גם עם הפרקים הכואבים והמורכבים ביותר של תקופת הכיבוש, והפכו את סיפורן של הנשים ושל “ילדי המלחמה” לחלק בלתי נפרד מן הזיכרון ההיסטורי של נורבגיה המודרנית.

בין הידועים שב”ילדי המלחמה” הייתה הזמרת אַנִי־פְרִיד לִינְגְסְטַד (Anni-Frid Lyngstad), לימים חברת להקת ABBA. היא נולדה בנורבגיה לאם נורווגית ולאב גרמני, ולאחר המלחמה נאלצו היא ואמה לעזוב את המדינה ולעבור לשוודיה, בשל העוינות והסטיגמה שדבקו במשפחות שקיימו קשרים עם חיילים גרמנים.

דמות ידועה נוספת הייתה פְרִיץ מוֹאֶן (Fritz Moen), שנולד בשנת 1941 לאם נורווגית ולאב גרמני, ונמנה עם “ילדי המלחמה” (Tyskerbarn). מואן היה חירש וכבד ראייה מלידה, ומגבלותיו הקשו עליו לתקשר עם סביבתו ועם מערכת המשפט. בשנות השבעים והשמונים הורשע, על סמך הודאות שנויות במחלוקת וחקירה רצופת כשלים, בשתי פרשות רצח שלא ביצע. הוא ריצה כ־18 שנות מאסר, שוחרר לאחר שסיים את עונשו, אך נפטר בשנת 2005 מבלי שזכה לראות את טיהור שמו. רק לאחר מותו הובילו בדיקות DNA ובחינה מחודשת של הראיות לזיכויו המלא בשני התיקים ולהכרה בכך שנפל קורבן לאחד מעיוותי הדין החמורים בתולדות מערכת המשפט הנורווגית. בעקבות הפרשה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, שהצביעה על כשלים חמורים בחקירה המשטרתית, בפרקליטות ובמערכת המשפט. אף שאין ראיות חד־משמעיות לכך שמעמדו כ”ילד מלחמה” היה גורם ישיר להרשעתו, חוקרים אחדים סבורים כי הסטיגמה החברתית שליוותה את ילדי המלחמה, לצד מוגבלויותיו, השפיעה על האופן שבו נתפס בעיני הרשויות והחברה. משום כך הפך סיפורו גם לסמל של האפליה, הדעות הקדומות והעוול המתמשך שממנו סבלו רבים מילדי המלחמה במשך עשרות שנים לאחר תום הכיבוש.

השפעת הכיבוש

לצד גורלם של ילדי המלחמה, נמלטו במהלך הכיבוש הגרמני כ־50,000 נורווגים אל שוודיה הנייטרלית. ביניהם היו יהודים, אנשי מחתרת, פעילים פוליטיים, טייסים, חיילים ואזרחים שנרדפו בידי שלטונות הכיבוש או חששו מפני מעצר, עינויים וגירוש. נתיבי הבריחה עברו ביערות, בהרים ובאגמים שלאורך הגבול, והיו תלויים ברשת ענפה של אנשי מחתרת ואזרחים שסיכנו את חייהם כדי לסייע לנמלטים. מורי הדרך, שכונו לעיתים “טייסי הגבול” (Grenseloser), הובילו את הפליטים בחשאי דרך השטח הקשה אל מעבר לגבול, בעוד אחרים הסתירו אותם בבתיהם, סיפקו להם מזון, מסמכים מזויפים ומידע מודיעיני. כל מי שסייע לבריחה היה צפוי לעונשים חמורים מצד הגרמנים, ולעיתים אף למאסר, למחנות ריכוז או להוצאה להורג, ולכן נחשבו פעולות ההברחה לאחד ממפעלי האומץ המרשימים ביותר של תנועת ההתנגדות הנורווגית. . שוודיה קלטה כ-900 יהודים נורווגים, כמחצית מכלל האוכלוסייה היהודית של נורבגיה, ומאות אלפי פליטים נוספים עברו דרך מרכזי קליטה שהוקמו משנת 1941 ואילך.

עד תום המלחמה צנח התוצר הלאומי הגולמי של נורבגיה בכ-45 אחוזים – שיעור חמור יותר מבכל ארץ כבושה אחרת – ולצד הנזק הכלכלי נגרם הרס פיזי נרחב, בייחוד בפינמארק, שבה נהרסו שטחים גדולים במסגרת מדיניות האדמה החרוכה של הנסיגה הגרמנית. הקושי המשותף של שנות הכיבוש חיזק וגיבש מחדש את הזהות הלאומית הנורווגית: תולדות תנועת ההתנגדות, גם אם הוענק להן לעיתים הילה שמעבר לממדיהן האמיתיים, סיפקו למנהיגות הצבאית והפוליטית הנורווגית מודלים ליבור לדורות הבאים, והקרבות המשותפים סללו את הדרך למדיניות הרווחה החברתית של ממשלות מפלגת העבודה שלאחר המלחמה. הכיבוש גם חתם את הגולל על מדיניות הניטרליות המסורתית של נורבגיה: הצטרפותה כחברה מייסדת בברית נאט”ו ב-1949 שיקפה מחויבות רחבה, פוליטית וציבורית כאחד, להחזיק בכוח צבאי המסוגל להגן על הארץ באורח ממשי – תחת פיקוח אזרחי איתן.

השפעתו העמוקה ביותר של הכיבוש הגרמני על נורבגיה, לא הסתכמה בהרס הפיזי או באבדות בנפש, אלא במהפכה שחולל בתפיסת הביטחון הלאומית שלה. עד מלחמת העולם השנייה דבקה נורבגיה במדיניות מסורתית של ניטרליות, שנשענה על ההנחה כי הימנעות מהסתבכויות בינלאומיות תאפשר לה להישאר מחוץ לעימותים הגדולים של אירופה. תפיסה זו, שהושפעה הן מן הניסיון במלחמת העולם הראשונה והן מן הזרמים הפציפיסטיים שרווחו בשנות העשרים והשלושים, הובילה לצמצום תקציבי הביטחון ולהזנחת ההיערכות הצבאית. הפלישה הגרמנית באפריל 1940 מוטטה באחת את ההנחה שניטרליות, כשלעצמה, מספקת הגנה מפני תוקפנות של מעצמה גדולה. הלקח היה חד־משמעי: מדינה קטנה, גם אם אינה מאיימת על איש, אינה יכולה להבטיח את עצמאותה ללא כוח צבאי אמין וללא בעלי ברית.

מוזיאונים, אנדרטאות ואתרי זיכרון של הכיבוש

ההתמודדות של נורבגיה עם מורשת הכיבוש הגרמני אינה מתמצה במחקר היסטורי ובדיון ציבורי, אלא באה לידי ביטוי גם ברשת ענפה של מוזיאונים, אנדרטאות ואתרי זיכרון הפזורים ברחבי המדינה. אתרים אלה משמרים את זכרם של לוחמי המחתרת, קורבנות הכיבוש והאוכלוסייה האזרחית, וממחישים את המורכבות של שנות המלחמה ואת מקומן המרכזי בזיכרון הלאומי הנורווגי.

בראש מוסדות ההנצחה ניצב מוזיאון ההתנגדות הנורווגי (Norges Hjemmefrontmuseum), השוכן במצודת אקרסהוס (Akershus Festning) באוסלו. המוזיאון, שנוסד לאחר המלחמה, מתעד את מאבק ההתנגדות הצבאית והאזרחית לכיבוש הגרמני בין השנים 1940–1945. תצוגותיו משלבות מסמכים, כלי נשק, ציוד קשר, חפצים אישיים ועדויות של אנשי מחתרת, ומציגות את פעילותן של רשתות המודיעין, העיתונות המחתרתית, מבצעי החבלה והברחת הפליטים לשוודיה. במשך עשרות שנים מילא המוזיאון תפקיד מרכזי בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של הכיבוש ובהנצחת תרומתם של אנשי ההתנגדות.

אחד מאתרי הזיכרון הידועים ביותר הוא מפעל המים הכבדים בוומורק (Vemork), סמוך לעיירה ריוקאן (Rjukan). המפעל, שיועד בתקופת המלחמה לייצור מים כבדים עבור תוכנית הגרעין הגרמנית, היה יעדם של כמה ממבצעי החבלה הנועזים ביותר של בעלות הברית. כיום פועל במקום מוזיאון המספר את סיפור התעשייה, הכיבוש ומבצעי הקומנדו הנורווגיים והבריטיים. ההנצחה אינה מסתיימת בוומורק: בעיר אולסונד (Ålesund) ניצבים פסל ולוח זיכרון ליואכים רונברג (Joachim Rønneberg), מפקד מבצע “גאנרסייד” (Operation Gunnerside), שנחשב לאחד ממבצעי החבלה המוצלחים ביותר במלחמת העולם השנייה. גם בבריטניה נשמר זכרם של הלוחמים: מכולת אספקה שהוצנחה לכוח הקומנדו ונמצאה עשרות שנים לאחר המלחמה מוצגת כיום במוזיאון, ובבסיס חיל האוויר המלכותי לשעבר RAF Skitten שבסקוטלנד הוקמה אנדרטה לזכר חללי מבצע “פרשמן” (Operation Freshman), שניסו לתקוף את המפעל בשנת 1942 ונהרגו לאחר שנפלו בשבי הגרמנים.

גם פרשת לבנסבורן (Lebensborn) זוכה כיום להנצחה ולהתייחסות ציבורית. בתקופת הכיבוש החרימו שלטונות גרמניה מלונות, בתי הבראה ומבני ציבור ברחבי נורבגיה והסבו אותם לבתי יולדות במסגרת תוכנית לבנסבורן, שנועדה לעודד ילודה של ילדים שנחשבו ל”בעלי ערך גזעי”. אחד הידועים שבהם הוא מלון קלקן (Klekken Hotel), המשמש כיום כמלון רגיל. מאז שנות התשעים נערכים בו מפגשים שנתיים של ארגון “ילדי המלחמה”, המאחד את מי שנולדו לאימהות נורווגיות ולחיילים גרמנים. עבור רבים מהם הפך המקום, שבעבר סימל הדרה וסטיגמה, למרחב של זיכרון, שיתוף ותמיכה הדדית.

הנצחת תקופת הכיבוש באה לידי ביטוי גם בטקסים ממלכתיים ובאירועי זיכרון. ממשלת נורבגיה והרשויות המקומיות מציינות באופן קבוע ימי שנה לאירועים מרכזיים של המלחמה, ובהם מבצעי ההתנגדות, שחרור המדינה וקורבנות הכיבוש. כך למשל, בשנת 2014 צוין בריוקאן מלאת שבעים שנה להטבעת המעבורת “הידרו” (SF Hydro) באגם טין (Tinnsjøen), אירוע שנחשב לאחת מפעולות החבלה החשובות ביותר נגד תוכנית הגרעין הגרמנית. הטקסים כללו הנחת זרים, כנסים היסטוריים, תערוכות והרצאות, והמחישו כי גם שמונה עשורים לאחר המלחמה מוסיפה תקופת הכיבוש לעצב את התודעה ההיסטורית ואת הזהות הלאומית של נורבגיה.

סיכום

חמש שנות הכיבוש הגרמני של נורבגיה (1940–1945) היו מן התקופות המטלטלות והמעצבות בתולדות המדינה המודרנית. אף שהכיבוש נמשך זמן קצר יחסית בהשוואה למדינות אחרות באירופה, הוא השפיע כמעט על כל תחומי החיים: המערכת הפוליטית, הכלכלה, החברה, התרבות והזיכרון הלאומי. המלחמה חשפה את פגיעותה של מדינה קטנה שניסתה לשמור על ניטרליות, אך גם את כושר עמידתה של חברה דמוקרטית שנאלצה להתמודד עם מציאות של כיבוש, טרור ושלטון בובות.

הכיבוש הגרמני לא היה רק עימות צבאי. הוא היה מאבק מתמשך על נאמנותם של האזרחים, על זהותה של האומה ועל גבולות שיתוף הפעולה עם האויב. משטרו של וידקון קוויזלינג ביקש להעניק לכיבוש חזות של שלטון נורווגי עצמאי, אך מעולם לא זכה ללגיטימציה ציבורית רחבה. מנגד, ההתנגדות הנורווגית לא התמצתה בפעולות הקומנדו הנועזות ובמבצעי החבלה המפורסמים, אלא התבטאה גם באלפי מעשי סירוב יומיומיים: מורים שסירבו להישבע אמונים למשטר, אנשי דת שמחו נגד מדיניותו, פקידים שעיכבו הוראות, אזרחים שהסתירו יהודים ונמלטים, ורבבות אנשים שבחרו שלא לשתף פעולה עם השלטון הכובש. דפוס זה של התנגדות אזרחית, לצד פעילותה של מחתרת מילורג, הפך לאחד המאפיינים הבולטים של הזיכרון הלאומי הנורווגי.

לצד גילויי הגבורה נותרו גם פרקים קשים יותר. השמדתה של מרבית יהדות נורבגיה המחישה כי גם במדינה שבה חייתה קהילה יהודית קטנה ומרוחקת ממרכז אירופה, הצליח מנגנון “הפתרון הסופי” לפעול ביעילות – בין היתר משום שנעזר במנגנוני המדינה הנורווגיים, במשטרה ובפקידות המקומית. גם היחס לנשים שקיימו קשרים עם חיילים גרמנים ולילדיהן, שנרדפו והוקעו במשך עשרות שנים לאחר השחרור, מלמד כי החברה הנורווגית התקשתה להתמודד עם מורכבותה המוסרית של תקופת הכיבוש.

אחת השאלות המרכזיות שממשיכה להעסיק את ההיסטוריונים נוגעת להיקפו ולטיבו של שיתוף הפעולה הנורווגי עם הכובש. האם הייתה נורבגיה בעיקר אומה של מתנגדים, או שמא התקיים בה שיתוף פעולה רחב מכפי שנהוג היה להציג במשך שנים? התשובה מורכבת. רוב הציבור לא תמך בנאציזם, ורוב הנורווגים לא הצטרפו למפלגת Nasjonal Samling ולא השתתפו ברדיפות. עם זאת, מנגנונים ממלכתיים – ובעיקר המשטרה, חלק מן הפקידות ומוסדות המינהל – שיתפו פעולה במידה שאפשרה לגרמנים למשול ביעילות, לאתר את יהודי המדינה ולבצע את מדיניותם. לצד קומץ אידאולוגים נאצים פעל גם ציבור רחב יותר שבחר להסתגל למציאות הכיבוש מטעמים של הישרדות, קריירה, פחד או אופורטוניזם. לפיכך, אין לראות את תקופת הכיבוש כמאבק פשוט בין “פטריוטים” ל”בוגדים”, אלא כמציאות מורכבת שבה התקיימו בו־זמנית התנגדות, הסתגלות, שיתוף פעולה ואדישות.

לאחר המלחמה הצליחה נורבגיה לשקם במהירות יחסית את מוסדותיה הדמוקרטיים, להשיב את המלוכה החוקתית ואת שלטון החוק, ולהעמיד לדין אלפי משתפי פעולה במסגרת אחד מתהליכי הטיהור המשפטיים המקיפים באירופה. במקביל נבנתה בהדרגה מדינת הרווחה הנורווגית, שהדגישה סולידריות חברתית, אחריות ציבורית ואמון במוסדות המדינה – ערכים שנתפסו כלקח ישיר מחוויית הכיבוש.

גם כיום מוסיפה תקופת הכיבוש לעצב את השיח הציבורי בנורבגיה. היא מעוררת דיונים על אחריות אישית ולאומית, על גבולות הציות לשלטון בלתי־חוקי, על היחס למיעוטים ועל משמעותה של דמוקרטיה בשעת משבר. במובן זה, סיפורה של נורבגיה איננו רק פרק בתולדות מלחמת העולם השנייה, אלא גם מקרה מבחן אוניברסלי הבוחן כיצד חברה חופשית מתמודדת עם כיבוש, עם פיתויי שיתוף הפעולה, עם התנגדות ועם שאלות מוסריות שאין להן תשובות פשוטות. דווקא משום שנורבגיה הייתה מדינה קטנה, דמוקרטית ומאורגנת, חוויית הכיבוש שלה מלמדת כי גם חברות יציבות אינן חסינות מפני קריסת הסדר המדיני – אך גם כי הן מסוגלות להשתקם, להפיק לקחים ולבנות מחדש את מוסדותיהן על יסודות חזקים יותר.

הערות

[1]פרשת האלטמארק (Altmark Incident) התרחשה ב־16 בפברואר 1940, כאשר המשחתת הבריטית HMS Cossack חדרה אל Jøssingfjord שבדרום־מערב נורווגיה, על אף הניטרליות הנורווגית, ועלתה על סיפון אוניית האספקה הגרמנית Altmark. בפעולה שוחררו 299 מלחים בריטים שנשבו קודם לכן בידי אוניית המערכה Admiral Graf Spee. התקרית המחישה את חוסר יכולתה של נורווגיה לאכוף את ניטרליותה, חיזקה את חששותיה של גרמניה מפני התערבות בריטית בחופי נורווגיה, ונחשבת לאחד האירועים שהאיצו את החלטתו של היטלר לפתוח במבצע Operation Weserübung באפריל 1940.