חומר רקע - העשרה

כתב: גילי חסקין

ישועים (ידועים אף כחברי “המסדר של ישו” – בלטינית: Societas Iesu). ארגון בכנסיה הקתולית שקם במאה ה-16, על מנת להילחם בהתפשטות הרפורמציה הפרוטסטנטית בדרכי חינוך. הישועים נודעו בכנסיותיהם המרשימות, אותם פוגש המטייל בעיקר אמריקה הלטינית, אך גם בדרום מזרח אסיה. העיסוק בישועים רלוונטי מאד לטיולים בספרד ובפורטוגל, בקנדה, באמריקה הלטינית ובמדה רבה גם בסין וביפן.

הכנסיה במונמרט

ייסוד המסדר

שנת 1543 היא השנה בה נפרד הנרי השמיני מרומא ודחף את תומס מור להקריב את חייו למען האמונה הישנה. באותה שנה ממש, הציב ז’ן קרטייה Cartier)), את הצלב הראשון במפרץ סנט לורנס, באדמת “צרפת החדשה”.

ב-15 באוגוסט 1534, נתכנסו בכנסיית מריה הקדושה במונמרט שבעה תלמידי תיאולוגיה שלא היו יודעים עד אז וקיבלו על עצמם, בנדר ובשבועה, לחיות חיי טוהרה ועניות, לבלות את חייהם בירושלים, לגמול חסד עם הנוצרים, לרפא חולים ולהטיף את הנצרות למוסלמים. בראש החבורה עמד איש בסקי, פיסח בגילה עמידה, בשם איניגו לופז די ריקלדה, שנודע בדברי הימים כאיגנציוס מלויולה Ignatius de Loyola)). ששת התלמידים אחרים (ארבעה ספרדים, צרפתי ופורטוגלי אחד), היו כולם בוגרי האוניברסיטה של פריז, והמפורסם שבהם היה פרנסיצקו חבייר  (Xavier)הם ייסדו את “חברת ישו” (Societas Jesu) והתחייבו ללכת, מבלי לשאול, “לכל מקום אליו יורה האפיפיור ללכת”.

איגנציוס מלויולה

לויולה נפצע בקרב פמפלונה ב-1521 ונותר צולע לכול ימי חייו. החלמתו הארוכה והמיוסרת הובילה אותו להרהורים כיצד יוכל לשרת את האל. הוא גמר אומר להיות איש צבאו של ישו. הוא פרש ממשפחתו, חי על לחם ומים, הלקה את עצמו כמה פעמים ביום ועל ידי דיכוי הייצר ותפילות רבות, חינך את עצמו לייחוד עם הבורא. לאחר ששב ממסע לירושלים, הבין שהוא שרוי בבערות ובשנת 1528 בא לפריז, ולמד בה שבע שנים. כאן גמלה ברוחו ההכרה שעליו לייסד מפעל של אבירות קודש.

מלווה בשנים מחבריו הגיע איגנציוס לרומא באוקטובר 1538, על מנת לבקש מן האפיפיור לאשר את חוקת המסדר החדש. ועידה של קרדינלים נתנה חוות דעת חיובית על החוקה שהוצגה, והאפיפיור פאולוס השלישי אישר את קיומו של המסדר בבולה אפיפיורית בשם Ecckesiae Regimini militantis, אשר יצאה ב-27 בספטמבר 1540, שקבעה את התקנון של המסדר הישועי אך הגבילה את מספר חברי המסדר לשישים. הגבלה זו הוסרה בבולה נוספת בשם Injunctum nobis, שיצאה כעבור שלוש שנים. איגנציוס מונה להיות המפקח העליון על המסדר. הוא שלח את חברי המסדר כמיסיונרים לכל רחבי אירופה, על מנת להקים בתי ספר, מכללות וסמינרים.

איגנציוס כתב את החוקה הישועית, שאומצה על ידי המסדר בשנת 1554, אשר יצרה ארגון הירארכי, והדגישה את חשיבות זניחת העצמי, והציות לאפיפיור ולראשי המסדר. נדרי הישועים כוללים, בנוסף לשלושת נדרי הנזירות (עניות, פרישות מינית וציות לממונים), גם נדר מיוחד של ציות מוחלט לאפיפיור. התנהגות זו הוגדרה על ידי איגנציוס עצמו כ”ממושמעים כגווייה”. העיקרון הראשי היה למוטו של המסדר: “Ad Majorem Dei Gloriam” – הכול למען תהילת האל. הציון המקורי של החברה היה (בספרדית) Campaňa , מונח שהבליט את אופיה הצבאי, את רוח הרעות ואת הציות למפקד.

איגנציוס מלויולה מקבל את ברכת האפיפיור פאולוס השלישי

הגורל שיחק לטובתה של הכנסיה הקתולית. המלחמה בין האפיפיור, ונציה והאימפריה העותומנית, שהתחדשה באותה התקופה, שמה לאל את תכניתו של לויולה והפכה את המסע לירושלים לבלתי אפשרי. השבעה נותרו כנזירים בוונציה ובאיטליה מצאה שאיפתם הנלהבת לחיזוק הדת, כר יותר מעשי ונרחב לפעולותיהם.

שנות האימון של הישועי היו קשות מאד. מערכת התרגילים הרוחניים , שכונתה “Exercita Spiritualita” כוונה לרוקן את המוח מכול ציור ודמות שיש בהם כדי להטות את הלב ולאמן את הרצון לחיים שכולם התמסרות.

היתה זו אסופה של תפילות, כללים לעריכת מדיטציה ותיאור של תרגילים שכליים שקובצו בספרון בן כ-200 עמודים פרי עטו של איגנטיוס מלויולה. הספרון כלל גם כללים לקיום סדנה אישית של חודש, שבמהלכה יתרגלו המשתתפים את העקרונות המתוארים בספר.

אולם הכוונה לא היתה להשתמש במשמעת זו כדי להקים ציבור של נזירים פרושים. מטרותיו של ויולה היו לא פחות מעשיות מאשר רוחניות: תפקידו של הישועי היה להטיף, לשמוע וידוי ולחנך.

איגנציוס לויולה ראה והבין כי כל שינוי ממשי בהדרכתם הרוחנית של בני אנוש, חייב להיות מבוסס על ביתה ספר. בראותו כי ההפקרות ובעיקר הבערות בקרב הכמרים הקתוליים, היו הקרניים שהפרוטסטנטים לקחו להם כדי להתנגח בהם, החליט לתקן מעוות זה על ידי החינוך.

אנשי המסדר הטיפו לנאמנות לכתובים ולדוקטרינה הכנסייתית, וכדברי איגנציוס עצמו: “אאמין כי הלבן אשר אני רואה הוא שחור, אם הממונים עלי בכנסיה יגדירו אותו כשחור”.

אחד מן הכלים העיקריים של הישועים היה “המפלט של איגנציוס”. היה זה מפגש במהלכו היו אנשים מתכנסים תחת סמכותו של כומר, לשבוע או יותר, ונותרים בשתיקה כאשר הם שומעים הטפות, או עוברים אימונים גופניים שמטרתם להפוך אותם לאנשים טובים יותר.

חשיבות רעיונו של לויולה היתה בכך שהוא העמיד לרשות האפיפיורים גדוד נבחר ומאומן, כדי להוציא לפועל את פקודותיהם. היו לישועים זכויות ייתר נרחבות, אך בו זמנית גם חובות בהתאם. הם היו פטורים מתשלום מיסים, חופשיים משיפוטם של אנשי הכנסייה, אלא רק לשיפוטו של מסדרם הם. ארגונם היה צבאי ואוטוקרטי ובראשו עמד גנרל, שהיה נבחר לכול ימי חייו. במסדר היישועי נודעה חשיבות מרובה לאותן תכנות של משמעת עצמית ויחס כבוד להשכלה, תכונות בהן הצטיין לויולה בשנותיו המאוחרות.

מטרת המסדר היתה כפולה: הטפה, חינוך, השכלה תאולוגית ועיצוב אופי נוצרי מחד ופעילות מסיונרית מאידך. הם רצו להגן על האפיפיורות מסכנת המינות ולעשות נפשות לנצרות, גם בקרב עובדי האלילים בארצות רחוקות. הישועים שהדירו את עצמם כחייל חלוץ של האפיפיור במלחמתו כנגד הפרוטסטנטים, תרמו במידה שווה למימוש מטרותיו המדיניות של פליפה השני, מלך ספרד

רקע התקופה

תקופת ייסוד המסדר הישועי היתה תקופת רפורמציית הנגד, תנועה לרפורמות בתוך הכנסייה הקתולית, אשר באה כתגובה לרפורמציה הפרוטסטנטית.

בתוך דור אחד איבדה הכנסייה הקתולית את אחיזתה באזורים נרחבים מאד באירופה כולה. לקח זמן עד שראשי הכנסייה הבינו שמחאתו של מרטין לותר אינה עוד ביקורת פולמוסית של נזיר, מסוג הפולמוסים שהתעוררו בעבר, אלא תורה המערערת על אושיותייה של הכנסיה; אידיאולוגיה קיצונית ומהפכנית שצוברת במהרה תמיכה ציבורית רחבה. למעלה מעשרים שנה קריטיות חלפו טרם התעשתו האפיפיור וראשי הכנסייה הקתולית והחלו להתארגן ולהשיב מלחמה שערה. משום כך הוחלט לכנס ועידה אקומנית (קונציל) של כל צמרת הכנסייה, בעיר טרנטו שבאיטליה Concilium Tridentinum), בשנת , כדי לדון בבעיית הנצרות הפרוטסטנטית שהתפשטה ברחבי אירופה והממסד הקתולי חשש כי היא עלולה להגיע אף אל צרפת. 1545. הקונציל התקיים בפגישות פזורות במשך 18 שנים, עד 1563. במהלך השנים הללו נפגשו כל בכירי הכנסייה – אפיפיורים שהתחלפו במהלך השנים, קרדינלים, בישופים, פרופסורים לתיאולוגיה וראשי מסדרים נזיריים – ודנו בתשובה לאתגר הפרוטסטנטי. הוועידה דנה בכל עיקרי האמונה הקתולית כדי לגבש ולאשר את עקרונות הדת הנוצרית גם על נושאים מנהליים של הכנסייה המערבית. לחלק מהדיונים הגיעו גם תאולוגים פרוטסטנטים כדי להסביר את עמדותיהם.

צילום: גילי חסקין

במשך תקופה ארוכה דנה הכנסייה בנושא, ובתום הדיונים אישררה את רוב עקרונותיה והדגישה את החשיבות של אותם גופים נגדם יצאו הרפורמציות (מעמד הכמורה, מעמד האפיפיור, חשיבות שטרות מחילה ועוד). היא יצאה כנגד אמרת מרטין לותר שאמר Sola Scriptura (כתבי הקודש) ובמקום אמרה “Traditio et Scripure”, כלומר כתבי הקודש כפי שהובנו בידי המסורת הדתית.

באופן מובלע הכנסייה הקתולית הסכימה כי יש צורך לטפל בשחיתות ובסדר הארגוני שלה. היא התחייבה להקפיד על השכלה של כמרים, הפניית הנדבות לפעילויות צדקה בעיר המחוז ממנה נתרם הכסף וכי בישופים ואנשי דת יחיו במחוזות בהם הם שירתו. הכנסייה הפכה לגוף ביורוקרטי, היררכי ומאורגן, היעיל ביותר במאה ה-17. אחת החשובות בהחלטות הוועידה הייתה החלטה על פיאור של כנסיות חדשות במטרה ליצור יראת כבוד וחרדת קודש בקרב המאמינים.

הכנסיה פעלה לגיבוש עמדותיה התיאולוגיות, כמו חיזוק הסקרמנטים והמצוות, התנגדות לעקרון הגזרה הקדומה של הלותרנים והקלוויניסטים, חידוש האמונה בפרוגטוריום (הכור המצרף, מקום אליו נשלחים החוטאים למרק את חטאיהם, טרם שייזכו להגיע לגן העדן), פולחן הקדושים והערך של הנזירות. בנוסף לכך, הוחלט על יצירת מנגנונים לביעור המינות, כגון הקמת אינקוויזיציה חדשה, “הלשכה הקדושה”, שעסקה בין הייתר בחקירת כופרים ובצנזורה על פרסומים. מסדר הישועים היה מכשיר נוסף למלחמה בכופרים והוא קיבל הכשרה רשמית במהלך אותה ועידת טרנטו.

כנסיה ישועית בסן קריסטובל דה לאס קסאס. צילום: גילי חסקין

פעילות הישועים

הישועים ייסדו בתי ספר רבים ואיכותיים, בהם חינכו את התלמידים לאור הערכים של הקונטרה הפורמציה. היתה זו שיטה נוקשה, אך יעילה. העניקה ידע ומוחיות, אם כי לא עודדה מקוריות.

בשל שיטות הלימוד המתקדמות בהם, והערכים המוסריים שהוקנו בהם, משכו בתי הספר של הידועים את בני האליטה החברתית באירופה הקתולית. בוגרי המוסדות הללו התאמצו להשתלב בחצרות האצולה כמחנכים, יועצים, דיפלומטים או ככמרים מוודים. הישועים הצליחו להשיג השפעה רבה בתקופה המוקדמת של פעולתם, שכן כמרים ישועים שימשו פעמים רבות ככמרים מוודים למלכי אירופה באותה התקופה. עמדות מפתח אלו יחזקו את מידת השפעתו של האפיפיור כייוון שהישועים היו כפופים לו ישירות והיו מחויבים בציות מוחלט לפקודותיו. בתי הספר הישועים שיחקו תפקיד מרכזי בהחזרה לקתוליות של ארצות אירופאיות רבות, אשר נטו בשלב זה או אחר לפרוטסטנטיות.

הישועים הטיפו לכך שהטקסיות הפולחנית והעיצוב המהודר של הכנסיות הקתוליות, אשר היו כה שנואים על הקתולים, ימומנו ויבוצעו במלוא ההדר. הישועים היו הכוח המוביל ברפורמציית הנגד בשל המבנה החופשי יחסית של המסדר שלהם, שלא דרש חיים בקהילה, על מנת להיות קשובים לצרכי האנשים בכל מקום ומקום.

בפעולתם למען האינטרסים של הכנסייה הופיעו הישועים לעתים כאופורטוניסטיים, מתוך חוש מציאות דק ונכונות להתאים את שיטותיהם ודרכי פעילותם, לנסיבות הזמן והמקום. לפיכך הואשמו מצד נוצרים מחמירים בלאכסיזם”, היינו, וותרנות מוסרית, נטיה לפסוק לקולא, ללא הצדקה מספקת. אחרים האשימו אותם בדעה שאצלם “המטרה מקדשת את האמצעים (והכוונה לאמצעים פסולים). בשל מעורבותם הפוליטית דבק בהם דימוי “מקייאווליסטי”, של אנשים שאינם בוחלים בשום אמצעים כדי להשיג את המטרה הקדושה. הם אף הואשמו לא אחת ב”קזואיסטיקה”, היינו נכונות לסגל את המוסר לתנאים הספציפיים.

מיסיונים ישועים באוזר שביןה נהרות – מיסיונס, רקגנטינה

התרחבות הפעילות

המסדר התפשט והתחזק במהירות רבה. כבר בשנים הראשונות לאחר היווסדו פעלו ישועים באמריקה הדרומית והצפונית, באסיה ובאפריקה. כבר בוועידת טרנטו שהוזכרה לעייל, בלטו תיאולוגים בין חברי המסדר. בכול דור ודור הם העמידו תיאולוגים ומלומדים גדולים.

הישועים הצליחו לקבל מן השלטונות היפנים את האחוזה הפאודלית של נגסקי בשנת 1580, לצורך הקמת מסיון. אחוזה זו נלקחה מהם בשנת 1587 בשל החשש מהשפעתם הגוברת. כן היו הישועים פעילים בסין ובשנת 1661 שני מיסיונרים ישועים, גרובר וד’אורוויל, הגיעו לעיר להסה שבטיבט. הישועים ניסו להסתגל למנהגים ולתרבות של המקומיים, כדי למושכם לנצרות. כך למשל, מתיאו ריצ’י, שחי בבבייג’ין והתנהג כמלומד סיני.

לאמריקה הספרדית הגיעו הישועים ברבע האחרון של המאה ה-16, כבר לאחר שהושלם ניצורה כביכול של האוכלוסייה הילידית בידי נזירים פרנציסקניים. אך גם באמריקה הם זכו ברבות השנים להאפיל על המסדרים האחרים. במאה ה-18 לא היתה אפילו עיר חשובה אחת, שלא פעל בה לפחות קולג’ ישועי אחד, בו התגוררו הלמידים בתנאי פנימיה ורכשו ידע בלטינית, ביוונית, בפילוסופיה ובכתבי הקודש. לעיתים רבות היו הישועים הכוח היחיד אשר הפריד בין האינדיאנים המקומיים ובין עבדות. בכל רחבי דרום אמריקה, אך במיוחד בברזיל ובפרגוואי הוקמו ערי מדינה אינדיאניות נוצריות, אשר נקראו “רדוקסיונס” (Reducciones), בהם חיה האוכלוסייה בהדרכת הישועים באופן שתאם את עקרונות הדת הקתולית. שיעור יודעי הקרוא וכתוב במקומות אלו היה ללא תקדים, ועבר אף את השיעור המקביל באירופה עצמה.

כנסיה ישועית בלימה, פרו. צילום: גילי חסקין

הישועים, שצברו רכוש רב מתרומות ועיזבונות, בלטו הן כמרצים באוניברסיטאות והן כנציגי התרבותה ספרדית באזורי הספר של האימפריה., כגון אריזונה, קליפורניה, עמק האורינוקו, אזור “מסופוטמיה” של ארגנטינה ופרגוואי. באזור אחרון זה, עמדו הישועים בראש עשרות יישובים של הילידים האמרינידים, בני הגוורני (Guarani), אשר קיבלו ברצון את דרכי החיים, שהכתיבו חברי המסדר. למותר לציין כי בניה גוורני השכילו לשמר את צביונם התרבותי יותר מבני כל שבט אחר. כמרים ישועים ייסדו מספר ערים בברזיל במאה ה-16 כגון סאו פאולו וריו דה ז’נירו. השפעתם של הישועים היתה רבה בהמרתם לנצרות ובחינוכם של האינדיאנים ביבשת כולה. משימת ניצור ילידי קנדה (טרם שנקראה כך) הוטלה על הישועים בעקבות כישלונם של הכמרים מהמסדר הריקולטי. האחרונים ראו בהם יצורים פרימיטיביים חסרי דעת שיש לתרבת אותם ואחר כך לנצרם. הישועים אימצו תהליך אטי והדרגתי, של לימוד התרבות המקומית. לא “קציר נשמות” סוחף, אלא תהליך מכבד השומה יותר ל”אסיף”.. המיסיון ב”צרפת החדשה” היה דומה מכמה בחינות למיסיון באמריקה הלטינית, בעיקר בהקפדה על לימוד השפות המקומיות, בייסוד בתי ספר ובמאמץ ליישב את הילידים בכפרים נוצריים.

הפעילות הישועית בעמים אלו היתה חשובה לשימורן ותעודן של השפות בהן דיברו תושבי הארצות. הישועים יצרו מילונים לשפות אלו, וכן כתב לטיני לשפות בעלות כתבים שונים מן הכתב הלטיני. עבודה זו נעשתה למשל לשפה היפנית וכן לשפת הגוארני.

הצייתנות העיוורת של הישועים לממונים עליהם שמשה גם את הטוענים נגדם.

עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שהם הקימו מערכת חינוך טובה, מתקדמת לתקופתה בשיטותיה הפדגוגיות ומעל לכול, הם גילו נחישות והקרבה עצמית במיסיונים שהקימו ברחבי העולם, לרבות נכונות להגן על הנשמות הטועות, שהצילו מפני אכזריותם של הכובשים האירופאים בעולם החדש. מכול מקום, מבחינתה של הכנסיה הקתולית, מסדר הישועים היה הזרוע היעילה ביותר בהפת האמונה הקתולית, ברוח הקונטרה הפורמציה, או כפי שהיא מכונה לעתים “הרפורמציה הקתולית”.

נזירים ישועים, בחצרו של אכבר, הודו.

שקיעת המסדר

המיסיונים הישועים בדרום אמריקה היו שנויים במחלוקת באירופה, במיוחד בספרד ובפורטוגל, אשר ראו בישועים מחסום למפעלי הקולוניזציה הממלכתיים של ארצות אלו.

הצירוף של השפעה חינוכית וחברתית מזה ושל ארגון בין לאומי ומלוכד מזה, עורר התנגדות וחשש גם בארצות קתוליות, שחתר לאי תלות בכס האפיפיורי. אם מתוך אנטי קלריקליזם ואם מתוך שאיפה לעצמאות מדינית ודתית. בארצות לא קתוליות ראו בישועים את הצבא או “הגייס החמישי” של האפיפיור וייחסו להם תכונות חתרניות, טכסיסים ותורות מסוכנות, כגון דעתם שלאפיפיור יש זכות לנדות שליטים ושמותר לרצוח שליט שנודה.

מן המאה ה-17 ואילך ירדה קרנו של המסדר. הוא היה סמל לריאקציה בעיני אנשי ההשכלה. הוא סימל בעיניהם צרות מוחין , אמונות תפלות ומדיניות תככים כנסייתית. מתנגדיהם חשפו “פקודות חשאיות”, שניתנו כביכול על ידי הישועים, דבר שהתברר כזיוף. המסדר היה בחוגים רבים אובייקט לחשדנות, איבה ומשפטים קדומים.

בתקופת האבסולוטיזם הנאור[1] גורשו הישועים מארצות קתוליות שונות, מפורטוגל ב-1759, מצרפת ב-1764 ומספרד ב-1767.

עד לשנת 1767 הגן על הישועים האפיפיור קלמנטיוס השלושה עשר אשר ניסה לסייע לגורמים בפורטוגל, צרפת, סיציליה, פארמה והאימפריה הספרדית. יורשו, האפיפיור קלמנטיוס הארבעה עשר, חתם ביולי 1773 על צו האוסר על פעילות המסדר בכל הארצות. הגירוש נעשה בנחישות ולעתים אף באלימות, כפי שמשתקף בסרט “המסיון”, בכיכובו של רוברט דנירו הצעיר והותיר חלל ריק במוסדות החינוך של אמריקה.

פקודת הגירוש של המלך קרלוס השלישי, בוצעה באפריל 1767. היא נתנה בעקבות דו”ח של וועדה (ובה גם אנשי כנסיה נכבדים), אשר נתבקשה להצביע על האחראי למהוהות שאירעו במדריד ובערים נוספות, שנה קודם לכן. הוועדה הצביעה על הישועים, מבלי שהציגה ראית של ממש. המלך הורה על גירושם והחרמת רכושם מנימוקים ש”אותם אני מעדיף לשמור בנבכי נשמתי המלכותית”. סביר להניח שהעובדה שהישועים גורשו קודם לכן מפורטוגל ומצרפת, הקלה על החלטתו של המלך. על אף משמעותו של המהלך ותוצאותיו החמורות הצפויות, לא נראה שהכתר הספרדי פעל משיקולים כבדי משקל, מעבר לרצונו למצוא שעיר לעזאזל, שהנסיבות והלך הרוחות בחוגי השלטון הפכוהו לפגיע ולהחרים את נכסי המסדר. כאלפיים וחמש מאות ישועים גורשו מאמריקה הספרדית, מחציתם קריאולים, היינו ילידי אמריקה.

רוסיה היא היחידה בה המשיכה פעילות המסדר, שכן שלטונותיה שהיו שייכים לנצרות הפרבוסלבית לא ראו את עצמם ככפופים למרות האפיפיור, ותחת שלטון רוסיה (ובמיוחד באזורים המערביים של פולין) חיו מליוני קתולים. באזורים אלו שמר המסדר על ארגונו הפנימי ועל ישותו החוקית.

בתחילת המאה ה-19 נעשה מאמץ להחיות את המסדר ברומא. חברי המסדר המחודש תמכו במרות האפיפיור בתוך הכנסייה, והיו מזוהים עם תנועות שתמכו בהצהרה על אי יכולתו של האפיפיור לשגות שיצאה בשנת 1870.

נזיר ישועי בדרום אמריקה

הישועים כיום

“המסדר של ישו” הוא פעיל מאד בעבודה מסיונרית ובחינוך, ומפעיל 50 בתי ספר תיכוניים ומכללות בארצות הברית לבדה. זהו הגדול שבמסדרים הקתוליים. המסדר מקיים מאות בתי ספר, מוציא לאור עיתונים וכתבי עת, פופולריים ומדעיים ומנהל תרגילים רוחניים להעמקת החיים הדתיים של הקתולים. כמו כן הם מנהלים מוסדות מדע, כמו האוניברסיטה הגרגוריינית ברומא והמכון האפיפיורי למקרא.

כמה ישועים בארצות הברית ובאמריקה הלטינית נוקטים בעמדות פוליטיות שמאליות, ומעורבים ב”תיאולוגיה של שחרור” אשר הוותיקן אינו חפץ לאמץ. בתוך הכנסייה עצמה קיים ויכוח האם יכולים הישועים מבחינת הדוקטרינה הישועית להחזיק בדעות אלו מלכתחילה.

הישועים הואשמו על ידי יריביהם בכנסיה ומחוצה לה בשותפות בקונספירציות, ובשימוש בהגיון הקתולי על מנת להצדיק פעולות שאינן ניתנות להצדקה. הישועים הואשמו ברצח של נשיאים, בגרימה למלחמות ובהפלתן של ממשלות. יש הטוענים כי ראשי המסדר הם השולטים בוותיקן מאחורי הקלעים. הישועים עצמם דוחים טענות אלו.

מנזר ישועי בפרגוואי

הערות

[1] אבסולוטיזם נאור, המוכר גם כדספוטיזם נאור, הוא מושג הבא לתאר את פועלם של שליטים אבסולוטיים שהושפעו מרעיונות הנאורות, תקופה היסטורית באירופה שנמשכה במאות ה-18 וה-19. המלכים והשליטים באותה תקופה האמינו בכך שטובת המדינה היא החשובה. הריבון (שליט) נועד כדי לשרת את עמו וכי אין לשלול מאנשים את זכויותיהם בגלל אמונותיהם הדתיות. מלכים אלו שירתו והגנו על העם וטענו כי הם שווי זכויותיהם של התושבים. חסיד השיטה הזו היה וולטר, שהתכתב דרך קבע עם מספר שליטים של אותה תקופה.

מלכים נאורים אמצו עקרון הרציונליזם, והשתמשו בו בממלכתם. הם אפשרו סובלנות דתית, חופש הדיבור והעיתונות, ואת הזכות להחזיק ברכוש פרטי. רבים טיפחו את האמנויות, המדעים והחינוך. מעל הכול, הם היו חייבים לציית לחוקים ולאכוף אותם בצורה שווה על כל נתיניהם. אמונותיהם בקשר לכוחם המלוכני היו דומות לאלו של המלכים האבסולוטים, וגם הם האמינו שלהם זכות השלטון מבטן ולידה. ההבדל בין שליט אבסולוטי לשליט אבסולוטי נאור התבסס על מידת האימוץ של רעיונות הנאורות. למשל, הקיסר יוזף השני אימץ לחלוטין את רעיון האמנה החברתית. לעומתו, יקתרינה הגדולה דחתה לחלוטין רעיון זה, אך אימצה רעיונות רבים אחרים מהנאורות, כמו להיות הפטרונית הגדולה של האומנויות ברוסיה.

שליטים אלו ניסו לשפר את חיי נתיניהם על מנת לחזק את כוחם שלהם. למשל, ביטול הצמיתות באירופה נעשה על ידי שליטים נאורים. יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, תמצת את רוח האבסולוטיזם הנאור באומרו: “הכל למען העם, אך דבר לא על ידי העם” (על פי ויקיפדיה).