מלאווי - תרבות ופולקלור

כתבו: גילי חסקין, יובל נעמן, אירית רבינוביץ'. עדכון: 01-05-25

ראו גם: גיאוגרפיה של מלאווי; תולדות מלאווי, מלאווי – זכויות אדם; זיכרונות ממלאווי

מקור השם "מלאווי" ב'מראווי' (Maravi), קונפליקטים אתניים והגירה מתמשכת, מנעו את עיצובה של החברה המלאווית, עד ראשית המאה ה-20, כחברה ייחודית ומלוכדת. במהלך המאה האחרונה, ההבחנות האתניות פחתו עד לנקודה שבה אין חיכוך בין-אתני משמעותי, אם כי עדיין מתרחשות חלוקות אזוריות. הרעיון של לאום מלאווי החל להיווצר בעיקר סביב קבוצות של כפריים שהם בדרך כלל שמרנים ובאופן מסורתי לא אלימים. הכינוי "הלב החם של אפריקה" אינו נובע ממזג האוויר החם של המדינה, אלא בשל האופי האדיב והאוהב של העם המלאווי.

האירופאים השפיעו חברתית ותרבותית עמוקות על החברה במלאווי וביבשת אפריקה כולה (למעט אתיופיה ששמרה על עצמאותה, למעט חמש שנים של שלטון איטלקי). המתיישבים הבריטים דיכאו שפות ומסורות, דבר שהוביל לשחיקה של תרבויות וזהויות אפריקאיות. אבל, למרות דריסתם הקשה לא כולם זנחו את האמונות הישנות שלהם. רבים פשוט שילבו ביניהם.

גולו וונקולו. קרדיט :https://cycloscope.net/gule-wamkulu-malawi-dance-traditions

המילה

המילה הנשית "לא עוברת בגרון". בני הבנטו, כמו מרבית עמי אפריקה, כורתים את הדגדגן של הילדה, הנחשב לשריד גברי, שבלעדיו היא אשה מושלמת. הניתוח האכזרי, על המועקה הנפשית שהוא גורם, שלא לדבר על בעיות חמורות של זיהום, מוצג במערב כאמצעי למנוע מהאשה הנאה מינית, שלא תהיה לה מוטיבציה לבגוד בבעלה.אין להמעיט במדת הסבל שהניתוח הזה גורם לילדה

אבל יש כאן לדעתי בלבול בין סיבה לתוצאה. גם המילה היהודית, שהגיעה אלינו ממצרים ולשם מאפריקה, נובעת מסיבות דתיות רוחניות ולא מסיבות בריאותיות, כפי שנוהגים לצייר אותה. סביר להניח שאברהם אבינו לא קרא מחקרים מתקדמים על סרטן הרחם. מה הבדל בין מסורתי לבין פרימיטיבי? כנראה ש"מסורתי" זה אני. "פרימיטיבי" הוא האחר.

ראו בהרחבה, באתר זה: מאלאווי זכויות אדם.

הדבר מזכיר את גישתו המתנשאת משהו של הפילוסוף ג'וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל (John Stuart Mill;‏ 1806 –1873) בספרו "ההיסטוריה של הודו הבריטית" שיצא לאור ב-1813, הוא מתאר את הודו, בגישת אנתרופולוגיה יוניליניארית (בעל מסלול התפתחות אחד), אנגלוצנטרית, בה בריטניה בראש והודו בתחתית. הוא רואה את התרבות כמתקדמת ומפגרת על פי סולם חד-קווי, בו גם על פי התועלתנות הליברלית, המפגרים יתקדמו עם הזמן לעבר המתקדמים. הוא לא סופר מסורת ואושר כמרכיבים בעלי חשיבות, וודאי שאינו יודע לכמת אומנות מסורתית, דתות שונות משלו, הכוח של המשפחה, ושאר דברים. אפילו השימוש במילים "פיגור" ו"קידמה" מתייחסים ליונילינאריות באופן המחשבה המקובעת . קולוניאליזם הוא שליטה על האחר, שנתפס נחות יותר, ומכאן ההצדקה לאותה השליטה.

ריקודים

הריקודים והמוסיקה תופסים חלק חשוב בתרבותו של העם המלאווי. ב-1987 הוקמה להקת המחול הלאומי "טרופה" (Troupe), על ידי הממשלה. ניתן לשמוע מוזיקה ולראות ריקודים מסורתיים בטקסי חניכה, טקסי מעבר, טקסי נישואין וחגיגות, וכן בלוויות.

אחד המנהגים שרווחו במלאווי בעבר (כיום בעיקר בכפרים נידחים), היה ריקוד טקסי בלילה שהירח נמצא במלואו. הנערות יוצאות מבתיהן ומתחילות למחוא כפיים בקצב, ובכך מסמנות לחברותיהן לצאת לרקוד. הנערות ממהרות לסיים את תפקידי הבית, ומגיעות אף הן. הן עומדות במעגל, שרות ומוחאות כפיים בקצב אחיד. אחת הבנות נכנסת לתוך המעגל. במשך כמה דקות מנענעת את האגן, חוזרת למעגל ואחרת מחליפה אותה. לעתים, שתיים או שלוש, נכנסות למעגל לרקוד יחד. הריקוד נקרא "צ'יצ'ילרה" (Chichelera). הריקודים במלאווי הם מאוד מיניים. לא צריך הרבה דמיון, כדי להבין שהן מתארות אקט של סקס. אבל הריקודים משחררים.

צ'ופה (Tchopa) היא אמנות הבמה הנהוגה בקרב קהילות לומווה (Lhomwe) בדרום מלאווי. הריקוד / טקס הזה נרשם בשנת 2014 ברשימה המייצגת של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של האנושות בחסות אונסק"ו.

הריקוד מתבצע בדרך כלל במהלך חגיגות, לאחר יבול טוב ומסעות ציד מוצלחים ובמהלך הקרבת מנחות לרוחות אבות לאחר אסונות כמו בצורת והתפרצויות מחלות. צ'ופה כרוך בידע במיומנויות ריקוד ושירה מסוימים, ומשתמש בשלושה גדלים שונים של תופים. עשרים עד שלושים רקדנים מופיעים במעגל, כשהם חוצים זה את מסלולו של זה. חלק מהרקדנים נושאים על גבם כלי חקלאות, עורות של בעלי חיים, בובות, ציוד ציד וכלי מטבח ישנים. לכל ראש כפר יש קבוצה קטנה של רקדני צ'ופה. למרות שבוצעה בעיקרה על ידי גברים ונשים מבוגרים יותר של לומווה, שמתפקדים כנושאים וכמתרגלים ואפוטרופוסים ראשיים, צ'ופה מבוצעת כעת יותר ויותר על ידי ילדים. הידע והמיומנויות לריקוד מועברים במהלך תרגול והופעות מזדמנות. תפקידי מפתח נוספים בקבוצה כוללים את יוצרי תלבושות הריקוד ותופים, הכשרת מתופפים, שורקי משרוקיות ורקדנים. ריקוד צ'ופה מחזק את הלכידות החברתית בין קהילות לומווה, עם חברים המעניקים תמיכה הדדית בשעת צרה, כגון במהלך בריאות לקויה ושכול, ומגיעים לעזרתם של מתרגלים עמוסים מדי על ידי ביצוע עבודה קהילתית בשטח.

גולו וואמקולו (Gulu Wamkulu), מילולית "ריקוד גדול", הוא ריקוד פולחני, שנחגג על ידי אנשי הצ'ווה, יאו (Yao) ואגוני (Agoni) במלאווי, זמביה ומוזמביק, במהלך אירועים משמעותיים, כדי לכבד ולהרגיע את הרוחות.[13] זוהי חגיגה קוסמית של חיים ומוות. בהזדמנויות אלו, רוחות האבות לובשות צורה מוחשית ורוקדות למען צאצאיהם החיים. זאת לא רק לבדר, אלא גם להנחות את החברה, ליידע, להעניש ולהדריך. המחול מצביע ומשפיע על נושאים המשפיעים על החברה – חומרנות, נישול ואי-שוויון – ומשקף את המורשת התרבותית העשירה של בני צ'ווה. הטקסים, המסורות, הטאבו והנימוס החברתי המתואר על ידי הגולו מייצגים ומתעדים את "מוומבו" (Mwambo) – הקוד המוסרי שהונחה למטה, אל הציבור, על ידי האבות הקדמונים.

טקס גולו וואמקולו מתאפיין בתלבושות, מסכות ומופעים משוכללים, שלכל אחד מהם יש משמעות סמלית. המסכות שלבשו הרקדנים מייצגות את הרוחות, חיות או דמויות שונות בהתאם לתקופה. הריקוד עצמו מתאר נושאים של פוריות, חקלאות, היררכיה חברתית והעל-טבעי.

התלבושות והמסכות שהרקדנים לובשים, מגוונות ומרהיבות. תחפושות מושקעות ומסכות עשויות עץ וקש, המייצגות מגוון גדול של דמויות, שמספרן מגיע למאות. חלקן בדמות חיות בר, חלקן מייצגות רוחות מתים, סוחרי עבדים וכן דמויות עדכניות יותר. חלקן מופרכות לחלוטין. כל אחת מייצגת יישות שמגשימה מטרה או מעבירה מסר. כל אחת מהדמויות הללו מגלמת יישות מסוימת, שתפקידה, גם על דרך השלילה, ללמד את הצופים ערכי מוסר וערכים חברתיים.

https://africageographic.com/stories/african-masks-malawi-gule-wamkulu-gallery/ andrew-brukman

כך למשל, צ'אדזונדה (Chadzunda). הוא האב הקדמון של כל הדמויות האחרות. גילו המבוגר, המתבטא בקמטים בפניו ושיניו החסרות, שמפריכים את הגבריות, הכוח והאנרגיה שלו.
מאליה (Maliya), אשתו של צ'אדזונדה, קשורה קשר עמוק למרים הנוצרית. למרות שהיא רוקדת כדי להמחיש טאבו מיני, היא גם מאוד חושנית כלפי בעלה ולכן מפגינה את הקדושה של יחסי מין תוך זוגיים. היא האישה המושלמת.
דמות אחרת היא של "מאטאקו אלינגאנה" (Matako alingana), שהוראת שמה, "העכוזים הזהים", היא דמוית בבון, קופצת וחווה תנועות בצורה מופקרת, כדי ללמד את הציבור, שבסופו של דבר אין טעם בבגידה מינית, משום שלמרות הכל, כל האנשים דומים זה לזה כאשר עושים זאת…
דמות אחרת היא של "מבאולה" (Mbaula), שכלפי חוץ נראה נדיב. הוא אפילו מתיר לאנשים שסביבו, להכין אוכל על ראשו הבוער. אבל למעשה הוא משתמש בנדיבות המדומה שלו, כדי להטיל חובות על אחרים ולנצל אותן.
מאגוויראגווה (Magwiragwira), או מר גראב-גראב (Grab-Grab), הוא גנב, אשר גזל רכוש מוגן, דבר שגרם לו לחלות. בדומה לפינוקיו האף שלו מתארך כתוצאה ממעשיו הרעים. הוא מסמל את הרעיון שהמעשים הרעים חוזרים כנגד מחולליהם והרשע של אדם יכול לפנות נגדו.
צ'ומה צ'ה אנה (Chuma cha ana), מסיכה רבת קרניים, מלמדת כללי התנהגות נאותים בעת חלוקת ירושה. היא מזהירה את המשפחה המורחבת מפני תאוות בצע כלפי המשפחה הגרעינית. זו דמות חדשה יחסית ומופיעה בעיקר בלוויות, כדי להזהיר את האבלים מפני מריבות על הירושה.
מאנדוו (Mandevu), שנקרא גם "צ'יגאיו" (Chigayo) או ווקוורקוורה (Wokwerakwera), מסמל את הזר הבא לכפר. פניו האדומות, אפו הארוך וזקנו, מעידים על מישהו ממוצא אירופאי. לפעמים הוא רוכב על אופניים או נושא רדיו. מטרתו היא להזהיר את תושבי הכפר לנקוט משנה זהירות בעת אימוץ שיטות מודרניות או שימוש במכשירים חדישים.
צ'ימבאנו (Chimbano) הוא בעל דמות של שור, שלא חדל מלקפוץ מעל המכלאה ומייצג את הבעל הלא נאמן. דמות זו מדגישה את הצורך בנאמנות מינית בחיי הנישואין.[14]

דמויות אלו מבצעות ריקודים באנרגיה יוצאת דופן, מבדרות ומפחידות את הקהל כנציגי עולם הרוחות והמתים.

https://africageographic
.com/stories/african-masks-malawi-gule- andrew-brukman wamkulu-gallery/

מקור תופעת ה'גולו וואמקולו', הגיע מאימפריית הצ'ווה הגדולה של המאה השבע-עשרה במלאווי, זמביה ומוזמביק של ימינו. לטקס יש חשיבות תרבותית ורוחנית משמעותית והוא מוכר כאחד הטקסים המסורתיים המורכבים ביותר באזור. הוא מתקיים במלאווי, זמביה ומוזמביק. זהו למעשה חלק מטקס שמאני, בו הרוקדים מהווים מעין "אנטנה אנושית" ומקבלים לתוכם את רוחות הטבע.[15] הרקדנים רעולי הפנים מייצגים את רוחות אבותיהם של השבט, הממלאות תפקיד מרכזי באמונות הדתיות של אנשי צ'ווה. המחול הטקסי מבוצע בעיקר בפסטיבלים בתום הקציר ביולי, אך ניתן לראות אותו גם בחתונות, הלוויות חשובות (למשל, מותו של צ'יף).

גולו-וואמקולו, הייתה כת סודית, שבה תורגל ריקוד פולחני בקרב הצ'ווה (Chewa). הוא בוצע על ידי חברי אחוות ניאו (Nyau), אגודה חשאית של גברים. בתוך החברה המטרילינארית המסורתית של הצ'ווה (בה זכויות הקניין והקרקע עוברות בירושה דרך האם), שבה גברים נשואים מילאו תפקיד שולי למדי, הציעו בניאו אמצעי לביסוס משקל נגד וסולידריות בין גברים בכפרים שונים.

ריקוד הגולו וונקולו הוא פולחן סודי ומסתורי. המקומיים טוענים שאף אחד לא יודע מי הם אנשי הלהקה. אסור לדעת מי הם המציגים ובטח שאסור לגלות איך הם מכינים את המסכות. מי שמגלה סופו למות. זו הסיבה שאנתרופולוגים עדיין יודעים מעט מאוד על זה. הרקדנים מתכוננים שבועות מראש לקראת הטקס. הם מגלפים מסיכות ומכינים תלבושות בסתר. המסכות מיוצרות בעבודת יד מעץ, עורות של בעלי חיים ובד. כל מסכה מייצגת רוח של אבות שעברו מהעולם, או רוחות פרא, שטרם הגיעו לכדור הארץ, או רוחות פרא.

ראוי לציין כאן שהערצת אבות, כפי שנהוגה על ידי שבטים אפריקאים רבים, אינה פולחן אבות. האבות הקדמונים זוכים לכבוד, זוכרים אותם, וכאשר יש להם משהו חשוב למסור לצאצאיהם – שמים לכך לב, אבל לא סוגדים להם. תפישה שגויה נפוצה זו, שבין הערצה וסגידה, עשויה להיות אחת הסיבות לסכסוך ארוך השנים בין מיסיונרים נוצרים לבין הגולו וואמקולו. אחת הדוגמאות היא הסירוב לאפשר למתנצריםף לקחת חלק בטקס האֶוּכַרִיסְטִיַה (הודיה, צריכת לחם ויין זכר לקורבן הקדוש), אם לא יוותרו לחלוטין על הקשר ל"גולו".

בתקופה הקולוניאלית דוכא הריקוד הטקסי הזה ונדחק לשוליים, כאשר מיסיונרים אירופיים כפו את הנצרות ואת ערכי המערב על התושבים. עם זאת, למרות המאמצים של האירופאים, תושבים רבים, גם אם קיבלו על עצמם את הנצרות, לא זנחו את אמונתם הישנה. הגולו הצליח לשרוד תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, על ידי אימוץ כמה היבטים של הנצרות. כתוצאה מכך, אנשי צ'ווה נוטים להיות חברים בכנסייה נוצרית כמו גם בחברת ניאו.

לקח זמן עד שמיסיונרים החלו להטיל ספק במדיניות הכנסייה, לקבל שיטות מסורתיות אפריקאיות אחרות ללא דמוניזציה של הגולו. ההבנה הביאה לכך שהאב קלוד (Claude), שהגיע למיסיון מואה, תעד ארבע מאות דמויות ואסף מאתיים מסיכות. בעשורים האחרונים חלה התעוררות של עניין בתופעה וכיום ישנם מאמצים לשמר ולקדם את המורשת התרבותית של אנשי הצ'ווה.

לגולו וומקולו יש כוח מיוחד בחברה. יש להם אישור להדריך ואפילו להרוג, מבלי לקבל עונש. המשטרה מבינה שאם אדם מת בגלל גולו וומקולו, זה אות שהרוח נכנסה בדמות, ולכן אין לכלאו. כפי שאי אפשר לכלוא נכש שהכיש, תנין או אריה שפגעו באיש, כך גם אי אפשר לכלוא רוח שנכנסה לתוך מסיכה.

בשנת 2008 ריקוד הגולו וומקולו, הוכר על ידי אונסק"ו, כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות. עם זאת, מופעי גולו-וואמקולו מאבדים בהדרגה את תפקידם ומשמעותם המקוריים, ומצטמצמים למורשת עבר ולבידור לתיירים ולמטרות פוליטיות.

רופאי סינגאנגה (Sing'anga)

סינגאנגה הוא אדם שעוסק ברפואה מסורתית על ידי שימוש בצמחי מרפא וכלים שונים. ארגון הבריאות העולמי (WHO) הגדיר רפואה מסורתית כ"כלל הידע, הכישורים, והפרקטיקה המבוססים על התאוריה, האמונה והניסיון הילידי של תרבויות שונות, בהם אפשר להיעזר לתחזוקת הגוף ולמניעת מחלות, דיאגנוזה, שיפור מצב בריאותי לקוי או טיפול בתחלואות הגוף והנפש".[16] ישנן דרגות שונות של סינגאנגה, חלקם משתמשים בצמחי מרפא ואחרים, קיצוניים יותר, משתמשים בכישוף. בשתי הגישות משתמשים בסוג של "מכשיר רנטגן" כדי לאבחן את המטופל. "מכונות" אלו הן לרוב בד לבן או מורכבות מחפצים אקראיים. בהתבסס על האבחנה, הם יתנו למטופל צמחי מרפא ספציפיים. כמה מהמחלות השכיחות ביותר לריפוי כוללות אסטמה, יתר לחץ דם, מלריה ואפילפסיה.

השימוש ברפואה ילידית באמצעות סינגאנג'ס עדיין נפוץ מאוד בחברה המלאווית ואחד הנושאים המרכזיים הוא הניסיון לשלב אותו ברפואה המערבית המודרנית. יש המאמינים שזה באמת אפשרי, שיום אחד סינגאננג'ס ועובדי בריאות יוכלו לעבוד זה לצד זה באותה סביבה. עובדי בריאות רבים אינם תומכים כל כך ברפואה המסורתית, מכיוון שהם עדים לעתים קרובות לתופעות הלוואי ולנזקים שעלולים להיגרם. לדוגמה, נשים הרות רבות מבקרות לעתים קרובות סינגאנגה, כדי לקבל צמח מרפא שיגרום ללידה. צמח זה יכול לגרום לרחם להתכווץ כל כך חזק, עד שהוא יכול לקרוע את הרחם. זה יכול להוביל לדימום ואף למוות לאם ולתינוק. תרחישים כאלה, של נזקים עקב הטיפול המסורתי, הם בהחלט מפחידים ומראים את הנזק האפשרי שיכול להיגרם. השימוש ברפואה מסורתית קיים כבר זמן רב מאוד ונעשה בו שימוש תדיר. עלינו גם להזכיר לעצמנו שרבות מהתרופות שאנו משתמשים בהן נגזרו במקור מצמחי מרפא, כך שעם ההבנה הנכונה, סינגאנג'ס ועובדי שירותי הבריאות יוכלו אולי עם הכוונה מתאימה, לעבוד יום אחד יחד, זה לצד זה, כפי שהרפואה הסינית המסורתית נקלטה במערב כרפואה משלימה, ואף מותרת לשימוש במערב על ידי מוסמכים לכך.

וימבוסה (Vimbusa).

בכמה מקומות ניתן לפגוש סינגאנגה (Sing'anga) – הרופא האפריקאי המסורתי, ולצפות בריקוד הריפוי "וימבוסה" (Vimbusa). הריקוד מאופיין בתנועות האנרגטיות שלו, בתיפוף הקצבי ובלבוש הצבעוני. ריקוד הוימבוסה הוא מחזה שובה לב, המושך את המשתתפים והצופים כאחד. הריקוד כולל בדרך כלל קבוצה של מבצעים, לבושים בלבוש מסורתי, הנעים בסנכרון לקצב התופים וכלי נגינה מסורתיים אחרים.

טקס ריפוי הוימבוסה מתוארך לאמצע המאה ה-19'. מספרים שאנשי הטומבוקה (Tumbuka) חפשו דרך להתגבר על החוויות הטראומטיות מהדיכוי הבריטי של הקולוניאליסטים והמיסיונרים. עד היום קיימת מתיחות בין הכנסייה והרפואה של בריאות הנפש המערבית, לטיפול מסורתי זה.

"מגנגה" (Mganga) גם הוא רופא המסורתי במלאווי. יש לו תפקיד חיוני בקהילה והוא מקבל כבוד רב. המגנג'ס מומחים בניחוש ובפירוש חלומות ועובדים בשיתוף פעולה הדוק עם רוחות האבות, מבקשים מהרוחות הדרכה כדי לאבחן ולטפל בחולים. הם גם משמשים גם כיועצים, בוררים ומגשרים בסכסוכים. רופאים אלה מטפלים פיזית ורוחנית בריפוי מסורתי. יש להם ידע מרשים, שהועבר מרופא לממשיכו. הם משתמשים בתרופות צמחיות, שורשים וקליפות מקומיות. כיום הרופאים מתקשים יותר ויותר למצוא את צמחי המרפא, בגלל הפיתוח החקלאי והנזקים שנגרמו לסביבה.

המטופלים מגיעים להחלים בכפר הטיפולי "טמפירי" (Tampiri) למשך שבועות ואפילו חודשים. לאחר ביצוע האבחנה החולים עוברים טקס ריפוי. נשים וילדים של הכפר בו נמצא הטמפירי יוצרים מעגל סביב המטופל ושרים שירים מסוימים, שבהם נקראות רוחות עוזרות. המטופל נכנס לטראנס, עובר למצב פסיכו-פיזי אחר ועל ידי כך, נרפא. גם במלאווי יש בעיה של שרלטנים המנצלים אנשים ואף מזיקים. אחד מהם היה רופא מגנגה, שפרסם את עצמו כרופא היכול לרפא את מחלת האיידס. הוא מכר לאנשים נוזל בתוך בקבוקי ספרייט. סיפר לאנשים שעליהם לשתות את המשקה. לאחר ששתו הם יקיאו הרבה. אם הם הקיאו ונשארו בחיים, הם נרפאו ממחלת האיידס. אם הם מקיאים ולא נשארים בחיים, כנראה שרוחות האבות הביאו עליהם את הקללה והם ימותו. אלפים שתו את המשקה והקיאו למותם, עד שהממשלה עצרה אותו והוא נכלא.

לריקוד הוימבוסה יש תפקיד חשוב, הן בריפוי והן בפולקלור. הוא מושרש עמוק באירועים חברתיים וטקסיים שונים. הריקוד מבוצע לרוב במהלך אירועים משמעותיים כמו חתונות, טקסי חניכה ופסטיבלים קהילתיים. הוא משמש כאמצעי לכיבוד אבות, לחגוג אבני דרך וטיפוח תחושת אחדות בין חברי הקהילה.

המוזיקה המלווה את ריקוד וימבוסה היא חלק אינטגרלי של הריפוי. מתופפים המנגנים בכלים מסורתיים, כמו Nkata (תוף בס גדול) ו-Ndodo (תוף קטן יותר עם צלילים גבוהים יותר). קצב התופים קובע את הקצב עבור הרקדנים, מניע את האנרגיה של ההופעה ויוצר חוויה סוחפת לכל המעורבים.

עיקרו של הטיפול הוא מחול וימבוזה (Vimbuza) – ריקוד ריפוי פופולרי בקרב בני טומבוקה. זוהי התגלמות חשובה של הנגומה (Ng’oma), מסורת ריפוי הנמצאת בכל רחבי אפריקה דוברת הבנטו (Bantu), שאנשי המערב מכנים "רופא אליל". הוא אינו מכשף, המקלקל את היחסים שבין בני האדם, אלא בא כדי לתקן אותם. שורשי הנגומה, שמשמעותה "תופי הייסורים", עמוקים מאד בתולדות הבנטו. לא לחינם, מזכיר המחול את טקסי הקנדומבלה של באהיה שבברזיל, או של הסנטריה שבקובה, שאף הם מקורם בעמי הבנטו.

לאחר שמגלים את סיבת המחלה, יש לרפא אותה ולמנוע הופעה חוזרת שלה. תרופות ופעולות המביאות מרפא מכונות "בוונגה" (Bwanga), בלשון בנטו. האפריקאים מכירים את הסיבות למחלות ולפגעים יודעים כיצד לטפל בהן. אם נותנים לאדם תרופה, או מתקינים סד לרגלו השבורה, זה נתפס כמעש של עזרה ראשונה ואין בו כדי לתקן את הפגע. שורשה של כל מחלה הוא ביחסים עם הרוחות וכדי לרפא אותה יש לשקם את המרקם המסורתי של היחסים בין האדם, לאבות ולרוחות, שמן הסתם השתבש.

הוימבוזה הוא ריקוד פולחני, שמאניסטי, המסיע לרופאה, שהיא סוג של שמאנית, להתחבר לרוחות ובעזרתן לרפא.

ראו באתר זה: שמאניזם.

נשים וילדי הכפר יוצרים מעגל סביב המטופל, אשר נכנס לאט לטראנס, ושרים שירים לקריאת רוחות עזר. הגברים היחידים המשתתפים הם אלה המתופפים מקצבי תוף ספציפיים לרוחות. למטרה זו הבוונגה רוקדת בסערה, באקסטזה, עד שהיא רועדת כולה. דומה שנכנסת בה הרוח ממש כן. היא מחוללת בעיניים עצומות, אחוזת טראנס. עד שהיא מתחברת לרוחות של הוימבוזה. מן הספרות למדנו, שלעתים, המטופלים עצמם נכנסים לטראנס, או לפחות לדיסוציאציה (ניתוק), וכך הם יכולים לבטא בעיות נפשיות, באופן שהתקבל והובן על ידי החברה הסובבת. השירה והתיפוף משתלבים ליצירת חוויה עוצמתית, המספקת מרחב למטופלים "לרקוד את מחלתם". הרפרטואר המתרחב תמידית של שירים ותיפוף מורכב, והווירטואוזיות של הריקוד הם כולם חלק מהמורשת התרבותית העשירה של בני טומבוקה.

טקס הריפוי הנוכחי של הוימבוזה, הגם ששורשיו עמוקים, התגבש באמצע המאה התשע-עשרה, כאשר התפתח כאמצעי להתגבר על חוויות טראומטיות של דיכוי, והוא השתכלל עוד יותר כריקוד ריפוי תחת הכיבוש הבריטי, למרות שנאסר על ידי מיסיונרים נוצרים. עבור בני טומבוקה, לוימבוזה יש ערך אמנותי ופונקציה טיפולית המשלימה צורות אחרות של טיפול רפואי. הוימבוזה עדיין מתורגלת באזורים כפריים בהם חיים בני טומבוקו, אך היא ממשיכה להתמודד עם דיכוי מצד כנסיות נוצריות והרפואה המודרנית.

עבודות יד

לקבוצות האתניות הילידיות של מלאווי יש מסורת עשירה של קליעת סלים וגילוף מסכות, וחלק מהסחורות הללו משמשות בטקסים מסורתיים שעדיין מבוצעים על ידי עמים ילידים. גילוף עץ וציור שמן פופולריים גם במרכזים עירוניים יותר, כאשר רבים מהפריטים המיוצרים נמכרים לתיירים.

סופרים

במלאווי יש מספר דמויות ספרותיות מוכרות בעולם, כולל המשורר ג'ק מפאניה (Jack Mapanje); כותב הרומנים ההיסטוריים פול זלזה (Paul Zeleza) והסופרים לגסון קיירה (Legson Kayira), פליקס מנטלי (Felix Mnthali), פרנק צ'יפאסולה (Frank Chipasula) ודיוויד רובדירי (David Rubadiri).