כתב: גילי חסקין; ‏08 יוני 2021

לקריאה נוספת באתר זה:

טיול לפסגת האולימפוס, הר אתוס , התיאטרון בעולם הקלאסי , הסירקוס, הנצרות , האיים הקיקלדיים ,  סיור בפלופונז , טיול ביוון ההררית, טיול בצפון יוון, תדריך לטיול בכרתים,  כרתים בימי קדם,   דלפי שביוון ,  המקדש היווני,  כרתים- מסע בעקבות ניקוס קזנצאקיס,  מוסיקת הרבטיקה,  דיוניסוס אל היין , לפקאדה-חלום יווני, אש ודיסוציאציה ביוון ,  מבוא למיתולוגיה היוונית ,  הספרות היוונית בתקופה המודרנית . האקרופוליס באתונה. אפידאורוס ופולחן אסקלפיוס. גיאוגרפיה של יוון. אדיפוס ואלקטרה – מיתולוגיה ותסביכים. אטלנטיס – הייבשת האבודה. מביזנטיון לקונסטינטיננופוליס. טיול ליוון – חומר עזר למטייל.

טיול באפירוס שבצפון יוון,  טיול ביוון ההררית,

להרצאה על יוון – לחץ כאן.

תודה ליזהר גמליאלי , לשרון ורדי על סיכומיהם. תודה ללילי ילין על טרחתה הרבה.

מבוא

מוזיקת הרֶבֶּֿטִיקָה – ברבים (Rebetika, ביוונית: Ρεμπέτικα, רֶבֶּֿטִיקוֹ – ביחיד Ρεμπέτικο), היא אחת האסוציאציות המידיות לשם "יוון". פריטתו של נגן הבוזוקי (Bouzouki), סלסוליו של הזמר ותנועותיו של הרקדן אשר ידיו מונפות בגובה הכתפיים הפכו לסמל מוכר בעולם כולו. לילי ילין מדגישה כי מקור תנועות הריקוד עוד מקדים את התקופה הביזנטית, עת כנופיות מקומיות שבראשם דמות מיתולוגית בשם דייאניס אקריטס, ובעברית: "דיוגנס שומר הקצוות" (הכוונה לגבולות). הלוחמים נהגו לבדר את עצמם ולשם כך התהדרו בתרגילי כושר גופני ותרגילי לחימה מרהיבים. מכאן – הנפת הידיים לצדדים אינה כפשוטה, אלא חשיפת החזה באומץ מול האויב. הסיבוב האיטי והווירטואוזי על עקב, תוך שהרקדן כמעט נוגע בכף ידו ברצפה, מלמדת על שליטה מלאה בגוף.  פיצות המוזרות תוך קריאות ״הופה״ ומתן ׳פליק׳ מדויק בעקב הנעל תוך כדי ביצוע בורג אלגנטי באוויר, גם הוא מצביע על שליטה מלאה בתנועות הגוף. המנהג לרקוד "סולו", החל כבר בעבר הרחוק, כשכל לוחם הציג את יכולותיו. הרי לא יעלה על הדעת שיבוא קולגה ויפריע בעת שזה עדיין מפגין את יכולותיו, האין זאת? זו הסיבה שגם כיום רוקדים הגברים סולו, אלא שכיום הריקודים קיבלו תפנית במועדונים. גם היוונים אינם יודעים מה מקור התנועות והמנהג של רקדון הרוקד לבדו, עבר הסבה למעין הפגנת חיזור. גם כאן לא יעלה על הדעת שיקום מתחרה , בעת שמאהב פורס את מרכולתו מול אהובתו.  מטיילים ישראלים שאינם מכירים את המנהג קמים ומצטרפים לריקוד. המקומיים סלחניים עם התיירים כי הם מבינים שאינם מצויים בעניין, אך בינם לבין עצמם, מקרה כזה הוא התגרות לשמה, ועלות לגרום לקטטה שסופה מי ישורנה. התפתחות מעניינת נוספת היא שהיום גם נשים רוקדות, כולל ריקודים גבריים מובהקים. אם כי לנשים נועד ריקוד אחד בלבד צ׳פטטלי טורקי. אך זוהי המודרנה.

.

במהלך ההופעה ביוון נותנים כבוד לרוקדים סולו מהקהל, מקיפים אותם במעגל, כורעים ברך לפניהם ומקדמים את תנועותיהם במחיאות כפיים ובקריאות 'יאסו'! רבטיקו הוא ריקוד שנראה מוזר לצופים בו לראשונה. לעיתים הרקדן אינו זע ממקומו. הוא מבליט את חזהו, מושך את כתפיו לאחור, (בתקופה המודרנית, גם פושט זרועותיו לצדדים, כמו "זורבה", (ריקוד שהומצא לכבוד הסרט!), פניו לובשות הבעה מיוסרת ומתמכרת וכל תנועותיו איטיות וצעדיו קטנים וסובבים סביב ציר אחד. לפעמים הוא יקפוץ, יכה בעקב נעלו או יתנועע כשיכור, כאמור כדי להפגין וירטואוזיות מדיטטיבית, .[1]

הרֶבֶּֿטִיקוֹ, מוזיקה עירונית יוונית, שהתפתחה בעיקר באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), החל משלהי המאה ה-19' ופרחה בתחילת המאה ה-20', בעיקר בטברנות שבשכונות העוני של מספר ערי נמל חשובות ביוון: פיראוס, סלוניקי ו-וולוס. בהמשך, נפוץ סוג מוזיקה זה גם לערים נוספות ביוון. ניתן להגדיר אותה כסוג של בלוז אורבני ים תיכוני – שימשו מאז שנות ה-20' של המאה הקודמת ככלי ביטוי מרכזי במרקם החברתי של יוון השסועה. שירי דיכאון, פזמוני בית כלא, געגועים לחיי פשע ולסמים, ותיאור אפל של היומיום נטול האופקים האופטימיים. עמיתי יזהר גמליאלי, מחברת טריפולוג'י, מסביר שהרבטיקו הוא למעשה "ביטוי לתרבות הפרחחים ברחוב".

ניסיון להבין מהי רבטיקה, חושף בפנינו את הקושי להגדיר, את מה שנוצר בעולם שדחה הגדרות ותחומים, החוקרת גייל הולסט (Gail Host) קיבלה מספר תשובות מרבטיקנים זקנים ומחוקרים:

• הרבטיקה היא שירים פשוטים אותם שרים אנשים פשוטים.
• שיריו של מעמד הפועלים העירוני ביוון, מסוף המאה ה-19' עד שנות ה-30' של המאה ה-20'.
• הרבטיקה נכתבה עבור הרמבטיס – האדם הסובל, התועה והניצוד.
• הרבטיקה הם שירים שנכתבו על ידי רבטים ועבור רבטים. הרבטיס הוא אדם שנשא צער והוא ביטא אותו בשיריו.
• הרבטיקו היא תופעה עממית, שצמחה בשכבות הנמוכות ביותר בחברה, בקרב אותם אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב לעתים קרובות ושהתיעוד היה רחוק מהם. היא מתקיימת על במות, מושמעת ברדיו ומהנה יוונים וזרים גם בימינו, אולם היא נותרה במידה רבה רחוקה מאיתנו ובמדה רבה גם בלתי מובנת.

 

 

לא לכל זמרי הרבטיקו היה קול ערב והם אף לא ניסו לשיר בנעימות. כל אדם יכול היה לפתוח את פיו ולשיר בקולו הצרוד, בסלסולים ובטעם האישי שהוא הביא לתוך השיר שלו.

שירי הרבטיקו, כמו 'לבד בעולם', 'מנוליס מעשן חשיש' ו-'הם תפסו את בטיס' שיקפו את מצוקותיהם של אנשי השכונות. יש בהם שירי אהבה נוגים, געגועים למולדת שנאלצו לנטוש, שירי עוני ומחסור, על אהבת אם, על בתי האסורים* ושירי תהילה לחשיש ולאלכוהול. הישראלים מכירים לפחות שיר רבטיקו אחד מובהק – 'אלקוס' של יהודה פוליקר, שתורגם מיוונית.

*כיוון ש״בקטסטרופה הגדולה״ היא חילופי האוכלוסין בין יוון בטורקיה, שנכפתה על ידי המעצמות, הועברו לטורקיה כ-750,000 מוסלמים מיוון לטורקיה שלא סבלה מצמצום קרקעות, הללו נבלעו בארצם החדשה ולא עסקו בגורלם כפי שקרה ביוון האגררית. כיוון שהמבנה הטופוגרפי של יוון לא אפשר התיישבות מבוזרת ביבשת, ריכזו את הגולים מטורקיה 1,500,000 במספר בערים. באי אויה יש ריכוז גדול של משפחות, אך כיון שביוון המשפחות בכפרים לא פתוחות מבחינה חברתית לקבל זרים, קשה היה ליוונים  האנטוליים להיקלט. המוסדות הפנו אותם אפוא לשולי הערים הגדולות, בעיקר בפיראוס, סלוניקי ו-וולוס.

חשוב לציין, שכאשר עלה נושא החלפת האוכלוסין, החלו המתחים הלאומיים באזור סמירנה (איזמיר של היום) וסביבותיה, ומשפחות שראו את הנולד, יצאו למסע רגלי לנתיב הטבעי ביותר לכיוון יוון לעבר סלוניקי.

הללו הקימו מעין שכונות/מעברות מפחונים ומגורים זמניים. המסות הגדולות של הבאים לא אפשרו לקבוצות הגדולות להיטמע בחברה אם מבחינת מגורים ואם מבחינת מקומות עבודה. לדוגמה, באזור תרקיה התפנו שבעה בתים של טורקים, שעסקו בגידול ועיבוד טבק. בכל בית משפחתי כזה, אכלסו בין שבע לשמונה משפחות. הבעיה הייתה הפרנסה. הטורקים הותירו אחריהם אדמה חרוכה. וגם אילו לא היה כן, יש לזכור שמלחמות העולם ומלחמות הבלקן לא הותירו אוויר לנשימה לאזור המסוכסך הזה. העקורים שהיו בטורקיה זרים, היו ביוון דחויים, פליטים המתנהלים בשולי החברה.

המוסיקה בחיי היוונים היא חלק בלתי נפרד עוד מהעת העתיקה וליוותה את העם והכוהנים בחיי היום יום ובימי חג. כך אז וכך היום. לשם דוגמא: יורגוס דלארס נחשב לזמר טוב, הוא מוכר ומפורסם. אבל כאשר הוא פורט על בוזוקי, הדממה בקהל אלפים ניתנת לחיתוך על ידי פיסת נייר. בתום קטע נגינה המחמאות שנשמעות בהקשר לכישורי נגינתו, נפרדות מכישוריו כזמר. מייחסים את כישרונו לפרוט על בוזוקי ליד אלוהים שנגעה בו. זה הקשר בין היום יום לאמונה שהמוזיקה היא  אלוהית . זה גם הקשר לכך שאפילו אם אתה עמוק עמוק בדלות, המוזיקה כמו הנשימה והנשמה, תמיד אתך. אותם עלובי החיים, שאינם מצליחים להיקלט בעבודות, נדרשים לשבור שבר ולהביא מזון למשפחות. לא פלא אפוא שהשירים שלהם מספרים על קשיי החיים.רבים מהם עוסקים בגנבות, כנראה בלית ברירה, ומגיעים לבית האסורים. שם הם זקוקים לכלי נגינה.הם מגיעים למטבח הכלא, שם ניצב תנור הברזל  השחור המסיבי, שמשמש לבישול המזון לאסירים. את התנור הזה מזינים בגזעי עץ. את הגזעים הללו הם נוטלים ומגלפים ומייצרים את הבוזוקי שאנו מכירים היום. הם מכירים כבר את הבגלמה שהביאו מטורקיה, והביאו לעולם את הבטנון המתוק שמשמח אותנו, מתוך הדמעות. שנים המוסיקה שלהם הייתה נאסרה להשמעה ברדיו ונחשבה חתרנית. בתקופת החונטות, שירי נפקדות כמו ״יום ראשון המעונן״ שהוא המקבילה של ״לילה ראשון בלי אמא״ נחשבו כמסיתים נגד משטר החונטות. היו שישבו בכלא בגין השמעתו .

 

 

הרבטיקו היא מוסיקה עממית שהועברה במסורת שבעל פה. חוקרים חלוקים באשר ליסודות המוקדמים להתפתחותה. יש הטוענים כי הרבטיקו נולד מתוך המוסיקה הכפרית היוונית, הדמותיקי (Demotiki) ושורשיה נטועים אי שם בראשית המאה ה-19'.  יש הטוענים כי מקורותיה נובעים מן השירים הביזנטיים העממיים ואף מן המזמורים העתיקים – יונים, פריגים ולודיים. סביר להניח שיש קשר בין הרבטיקו לבין תרבות ה"קלפטס" (kléftes), מילה שהוראתה כיום "גנבים" בעבר שודדים ובראשיתה, היו אלו שומרי הגבול של הממלכה הביזנטית, ולאורך הדורות ביוון בכל אזור, עד קום המדינה, הכנופיות הללו הם אלו שניהלו בפועל את הגנת הטריטוריות.

לילי ילין מבהירה, שהבלטת החזה קדימה, היא קריאת תיגר, הרוקד כה בטוח בעצמו, כך שהוא יכול להבליט את חלק גופו הפגיע. במקרה שזוג רקדנים מפגינים את האמון ההדדי בכישרון הלחימה (המקורי בגבולות אותן הזכרנו קודם) הרקדן האוחז במגבת הנתונה ביד חברו, מסתובב, יורד על עקביו, כמעט נוגע ברצפה, מפגין בכך את הביטחון בחברו, עד המוות.  זה נראה כמפגן מלחמתי.

כך או כך, החוקרים מסכימים כי הרבטיקו המוכר לנו היא בעיקר תוצר של חברה עירונית ובראש ובראשונה זו של פיראוס. ככזו, מהווה הרבטיקו שילוב של סגנון יווני ("מערבי יחסית") (עם אלמנטים מזרחיים וכוללת מוטיבים של מוסיקה יוונית מסורתית ואף רמזים למוסיקה ביזנטית.

רקע

לפני מלחמת העצמאות של יוון (1821 – 1827) ובמהלכה, עיקר המוסיקה ביוון הייתה המוסיקה העממית שמרכזה בכפרים (דימוטיקה, דימוס Δήμος היא "עיירה"(, מוסיקה זו, שבמקומות שונים ביוון היו לה אפיונים אחרים, כונתה בשמות על פי מוצאה:

• "קלמטיאנו" – מוסיקה שעיקרה בכפרים, ריקודי מעגלים שכל המצטרף מתקבל בעין יפה (קלה מטיה) שיתכן שמקורה בעיירה קלמטה שבחצי האי הפלופונסי. סביר יותר שמקור המילה ב"קקלמטיינו, מחבק ובכוונה לריקוד מעגלים. כמו 'הורה'.
• "ינסיוטיקה" – מוסיקה שהתפתחה באיים שהכלי המוביל הוא חליל קטן ("פיסרמוניקה"), סיגנונותיה מרובים, יד מונחת על יד נמוך, או גבוה, או יד על שכם וכו׳.
• "איפיריוטיקה" – מוסיקה שמקורה באיפירוס הגובלת באלבניה של היום, בצפון מערב יוון וכלי הנגינה המוביל הוא קלרינט ("קלרינו")
• "מקדויניקה" – מוסיקה שמקורה בצפון מזרח יוון וכלי הנגינה המוביל הוא אקורדיאון ("זורנה")
• "קריתיקי מוסיקי" – מוסיקה שמקורה באי כרתים וכלי הנגינה המוביל הוא ה"לירה" – כלי מיתר.
• "פוטיאקה" – מוסיקה יוונית קדומה שמקורה בהרי הפונטוס (טורקיה) והכלים הם כלי מיתר, מזכירה מוזיקה ערבית.

 

ה"דימוטיקה" הפכה ל"מוסיקת השחרור והקוממיות" אנחנו בארץ היינו מזהים אותה ״שירי אנו באנו ארצה״ של יוון באותם ימים במלחמה נגד העות'מנים, היום יש לה גרסה קצת יותר קלילה וומכונה ״לאייקה״ זו המוזיקה שהישראלים אוהבים לשמוע במועדונים, אבל מנגנים אותה בשעות הבוקר המוקדמות. יוון יצאה למלחמת העצמאות שלה בשנת 1821, לאחר כ- 400 שנים של כיבוש עות'מני  ב-1832,  זכתה יוון בעצמאות, בתמיכת המעצמות. החברה החקלאית, המפגרת והמפוצלת, בה הזהויות היו חמולתיות ומשפחתיות הפכה למדינה לאומית, ברוח הלאומנות (יותר דומה לבדואים – ראה חבל מאני בפלופונס) האירופאית, שלאחר המהפכה הצרפתית. אולם המדינה החדשה סבלה מפערים גדולים בין הרעיונות לבין המציאות. בירת יוון המשוחררת נקבעה בנאפפליון שבפלופונס ועברה לאתונה (1834), רבים מתושבי הכפרים של יוון היגרו לעיר, ונטשו את כפריהם. תופעת ההגירה אל הערים גרמה בהכרח ליצירת מעמדות בורגניים (בדרך כלל, תושבי העיר המקוריים) לצד פרולטריון עירוני (המהגרים החדשים ותושבי הכפרים).

רק מחציתם של היוונים, תושבי האימפריה העות'מנית היו תחת שלטון המדינה הלאומית. מרכזי הסחר היווניים: סלוניקי, סמירנה ו-קונסטנטינופול, נותרו בידי האימפריה העות'מנית ומשכו הגירה אל מחוץ למדינה. מורשת השלטון האימפריאלי הייתה רחוקה מלהיות בסיס לשלטון מסודר ותקין. שחיתות וחוסר יעילות אפיינו את מערכות האירגון. חבורות צבאיות שמרו על כוחן ושודדים הטילו חתתם בחלקים שונים של הארץ.

התסכול נוכח המדינה המצומצמת בהיקפה וביכולתה מצא נחמה בתקווה להשלטת ה"מגאלי אידיאה" (Megali Idea), "הרעיון הגדול", שהשפיע כה רבות על ההיסטוריה של יוון המודרנית והיה בבסיס התהפוכות שיצרו את מוסיקת הרבטיקה כפי שאנחנו מכירים אותה. הייתה זו אידיאולוגיה לפיה יוון הייתה אמורה לרשת את האימפריה העות'מנית ולהשיב לעצמה את גדולת העבר כפי שהיה בעת שהתקיימה האימפריה הביזנטית. מלחמות הבלקן ב-1912-1913 הביאו הצלחות מהותיות למדינה היוונית, אשר הרחיבה את שטחה בשיעור של 70% והכניסה לתחומה את אזור סלוניקי ואף את האי כרתים. ממדינה מצומצמת ובה 2.5 מיליון, הפכה למרכז אמיתי לבני הלאום היווני ובה 4.8 מיליון תושבים. תומכי הרעיון הגדול ראו בכך אות לצדקת דרכם.

ההתפתחות האיטית של יוון הייתה רחוקה מלממש את התקוות הגדולות ובשולי הערים צמחו שכונות פחונים עזובה ועוני. למול עלייתה של בורגנות מקומית ולנוכח חדירתם של ערכים חדשים, נוצרה תת תרבות, אשר הפכה את כישלונה לעמדת כבוד והתנגדה בהתרסה לבורגניים. את המוסיקה והתרבות שהתפתחה בשכונות המצוקה מכנים מוסיקת הרבטיקו או בשמה האחר "מוסיקת הפרחחים". הרבטיקו היה קיים כמוסיקה עירונית טרם הגעת הפליטים לערים, ברם בואם של הפליטים האיץ את התפתחות הרבטיקו ואף הקנה לה ביטויים חדשים. חברת המגנס (Magnes) שחיו בשולי החברה העירונית המתפתחת ובשמם האחר הרבטים (Rebets) היא שפיתחה את המוסיקה הייחודית כביטוי לקשיי חייה וכדרך נחמה.

אורח החיים של הרבטים היה כרוך בפשעים קטנים. בתוך השכונות העוני התפתחו מועדונים, מחששות ובתי זונות בהם היו מתנחמים במוסיקה, בעישון חשיש (שהיה מותר בטורקיה עד עליית מוסטפה קמאל, אך אסור ביוון), בשתיית אלכוהול, ובקבוצת חוקים שאינה כתובה שהתפתחה במועדונים ובשכונות. אנשי השכונות שהיו צוברים השפלות במהלך היום, היו פורקים את תסכולם במועדונים שלהם.

הם פיתחו לעצמם צורות לבוש מיוחדות:

• מכנסיים צמודות המתרחבות לקראת הנעליים
• חגורה, מין צעיף רחב שלתוכו ניתן לתחוב שבריה, אולר וגם את חפיסת הסיגריות, zonara בשפת המקום
• מקטורן שהיה מונח ברישול על הכתף כשרק יד אחת מוכנסת לשרוול (השמאלית)
• נעליים מחודדות בעלות עקבים גבוהים, המהדרים נעלו נעלי שפיץ שקצוותיהן לבנות
• כובע מצחייה
• מקל הליכה מעץ מלא (בדרך כלל דובדבן)

כמו כן התפתחה צורת הליכה מיוחדת המבטאת התנשאות ופרובוקציה כשגוום מכופף וידם הימנית נעה קדימה ואחורה (מזכיר במשהו את השחורים בשנות השישים עם הטרנזיסטורים הגדולים בארצות הברית). הם לא נישאו, לא הלכו יד ביד עם חברותיהם, לא לבשו עניבה או חליפה, ולעולם לא אחזו במטריה בעת שירד גשם. הם עישנו חשיש, תיעבו את המשטרה, שנאו את העבודה, השתלטו על ההימורים וההברחות ו…סייעו לעניים. נאמר על הרבטס כי נשאו סכינים ואם שלפו אחת מהן, לא השיבוה לנדנה, טרם שעשו בה שימוש. אם הגיע לידי רבטיס כסף, הוא נהג לבזבזו כלאחר יד, עד היום הכינוי לאדם כזה הוא "חוברדס ". לחלק מהרבטס היה ז'רגון סודי משלהם, שחלקו מילים מומצאות, מובאות מהשפה הטורקית והיוונית. הם בטחו רק איש ברעהו.

המגנס נהגו להיפגש במקומות בילוי ייחודיים שנקראו "טקה" (Teke). הטקה הייתה מאורת חשיש קטנה, כמותה נמצאו בפרברים העניים של הערים השונות, במיוחד בפיראוס. בטקה נוצר השילוב שהפך לבסיס הרבטיקה, בין נגינה, שירה וריקוד. כלי הנגינה היו בוזוקי או בלגמה והשירה הייתה כבדה ומסולסלת בהשפעת המזרח, החשיש והראקי…. הרבטיס היה קם לרקוד את ריקוד הזייבקיקו* כשהם מטושטשים מחשיש והלומי שיכר. מכיוון שרבים מהם נכנסו ובאו בבתי הכלא התפשטה מוסיקת הכלא אל העולם החיצון. החוקר פטרופולוס (Elias Petropoulos) טוען במאמרו "רמבטיקה" כי "הרחם של הרבטיקה היה בתי הכלא ובתי החשיש, שם הרבטיקים הקדומים יצרו את שיריהם".

מקור ריקוד הזייבקיקו (של הזייבק) משבט בני הזייבק, מאזור אסיה הקטנה, התחום בו פעל דייגניס אקריטס וכנופייתו. והנה כך נסגר מעגל הריקוד – סולו – מלחמה – חיזור –

מעבר לים האגאי, באזורי היוונים שבטורקיה, התפתחה מוזיקה שונה באופייה ובהרכבה, בשפה היוונית, למרות שבאיזמיר דיברו טורקית). שם התפשטו בתי קפה, בהם המוזיקה הייתה אמצעי לבילוי והנאה. הם נקראו קפה אמןןןןן (Aman). על שום החזרה על המילה אמן ששימשה כפתיחה לשירים ומילאה הפסקות בין המילים. הזמרים היו מאלתרים מילים כשברקע הייתה מתנגנת מוסיקה המורכבת ממספר כלים. הם היו מקצועיים בחלקם והגיעו לרמה מוזיקאלית גבוהה. סגנון זה, שיכונה לימים "אסכולת איזמיר", התאפיינה בשירים בעלי מנגינות מזרחיות, ששרו בעיקר זמרות, כשהמפורסמת בהן הייתה היהודיה רוזה אשכנזי (ראה להלן), שנולדה באיסטנבול בעשור האחרון של המאה ה-19' ונודעה בסלסולי "אמאן-אמאן" שלה.[2]

 

זמרת ידועה אחרת הייתה ריטה אבאדזי, אותה ליוותה להקה מזרחית קטנה שכללה: עוד, כינור, קאנון ותוף (ראו לעייל).

אסכולת פיראוס (פיראוטיקו רבטיקו), צמחה בנמל של פיראוס. השירים הושרו בפי גברים, ותיארו את קשיי החיים אותם חוו המנגס, אנשי השוליים, בני המעמד העירוני הנמוך באותה תקופה ביוון. כלי הנגינה של אסכולה זו כוללים: בוזוקי, בגלמה וגיטרה. הדמויות שבלטו באסכולה זו הן מרקוס ומוואקאריס (Markos Vamvakaris), ויורשו – וסיליס ציצאניס. (Vasili Tsitsanis).

 

המפגש עם הגולים מטורקיה

ראש ממשלת יוון הלאומני, אֶלֶפתֶריוֹס קיריאַקוּ וֶניזֶלוֹס (Venizelos), התומך הנלהב בהגשמת "מֶגָלִי אִידֶאָה (Megali Idea), היינו "הרעיון הגדול".[3] הוא ראה את סיום מלחמת העולם הראשונה, כהזדמנות בלתי חוזרת עבור יוון, להשיב לעצמה את גדולת העבר, קודם כל, לכבוש את מערב טורקיה, מחוזות איאוליה, יוניה וקאריה, שהיו עריסת ההישגים היווניים. במה שיקרא מלחמת יוון – טורקיה, ויצא לכיבוש סמירנה (איזמיר) שמספר היוונים שחיו שם, היה גדול יותר מאשר בבירתם אתונה. היוונים הפסידו במערכה, כי לא עמד לרשותם מערך לוגיסטי הולם של הספקה.[4]

 

כיבושה מחדש של סמירנה על ידי הטורקים גרר מעשי טבח ובריחה של יוונים ליוון, לאחר שעברו חוויות של זוועה שהחרידו את אירופה של אז.[5] בהסכם לוזאן 1923 הוחלט על חילופי אוכלוסין על בסיס דתי. שתי המדינות ניצלו את המצב כדי לגרש מיעוטים נוצריים ומוסלמיים. טורקיה הגשימה את השאיפה לחידוש פניה כמדינה לאומית נקיה מזרים שקלטה למעלה מחצי מיליון טורקים שגורשו מיוון ועל יוון נגזר להתמודד עם טרגדיה לאומית ואסונם של המון הפליטים.

כמיליון וחצי פליטים יווניים הגיעו ליוון ומספר היתומים בתוכם היה גדול ביותר. הם מצאו את עצמם בפרברי הערים הגדולות ובשכונות עוני. פליטים אלה פליטים אלו היו "טורקו-יוונים", דהיינו טורקים ממוצא יווני, כשחלקם לא ידעו יוונית. הם מצאו את עצמם אזרחים "סוג ב'" במולדת החדשה. ים איגאי אחד הפריד בין היוונים שבאו מאסיה הקטנה לבין היוונים שישבו דרך קבע ביוון גופה. אבל ההבדלים התרבותיים ביניהם היו קשים לגישור. אנשי "אסיה הקטנה" דיברו טורקית, פיתחו מסורות וז'רגון משלהם, והיו ספוגים בהשפעות טורקיות.

הטרנספר הכפוי גרר ירידה במעמדם של המגורשים והם התקשו למצוא עבודה בתחומים המוכרים להם. רק מעטים מהם באו משורות מעמד הפועלים הנמוך, אך הם נקלעו לקבוצה זאת במעברם ליוון. רבים מהם לא מצאו עבודה והפכו להיות שכירי יום או מובטלים. הפליטים סבלו קיפוח ואפליה. הם נקלעו לחברה זרה, עוינת ומיד עם בואם התברר שיוון הביאה על עצמה פיצול חברתי במקום אחדות. המפגש יצר טראומה חברתית לפליטים: הבדלי מנהגים, שפה, נימוסים ואפילו סיומות בשם המשפחה הבליטו את השוני והקשו על התערותם בחברה. רבים הציבו סימני שאלה בדבר היותם יוונים ראויים. הם נתפשו כמאיימים על האופי היווני. היו אירועים בהם ביצעו פוגרומים נגד פליטים, נטייתם הלאומית ותמיכתם בוונזילוס הפכה אותם מטרה למתנגדיו, אשר שיסו בהם המון דל וממורמר. החיים המשותפים של שתי הקבוצות הפכו למוקד בעייתי ומורכב. הגורמים שתרמו לאחדות היו הדת המשותפת, תפישת הזהות של כולם כממשיכי המורשת היוונית והשפה היוונית. בצד ההיטמעות פעלו גורמים מעכבים: תפישתם העצמית של המהגרים פעלה כנגד הסימביוזה, משום שחשו עצמם כעקורים ממקומם. הם הודו ליוונים קולטיהם אך חשו מרירות על שלא עשו יותר. הם חשו כמי ששילמו את מחיר האידיאלים היוונים ולכן ראויים ליחס מועדף. גורם נוסף שעיכב את ההיטמעות היה שמירתם על ייחודם. הם המשיכו לכנות את עצמם פליטים, בכדי לשמר זהות שתאפשר להם קשר הדדי. כמו כן הם שאפו לשוב למולדתם. הם נמנעו מלקבל את הסכם לוזאן[6] והטרנספר הכפוי. נציגם בפרלמנט, מר פנזדיטס (Panzaditas) אמר בנאום ב-1924 כי "יבוא יום והעם הטורקי עצמו ירצה למחות את המשגה וחוסר הצדק ההיסטורי". גורם שלישי ומרכזי כנגד ההיטמעות היה ייחודם החברתי והתרבותי. היוונים תושבי אסיה הקטנה היו קרובים יותר לתרבות הביזנטית בעוד שיוון גופא, במיוחד אטיקה היו קרובים יותר למורשת המערב. גם ההשפעות הסלביות, שהגיעו ליוון אך לא לאנטוליה, תרמו להבדלים התרבותיים. שפתם של הפליטים הייתה רוויה בהשפעות טורקיות, המוסיקה שלהם הייתה מזרחית יותר בסולמות המינוריים שלה ובמונוטוניות המלנכולית של הטונים. הם היו רחוקים יותר מן ההשפעות המערביות ומן ההרמוניה שהם הביאו למוסיקה. תושבי יוון שתו יין רצינה, עישנו סיגריה ושרו סרנדה. ואילו תושבי אסיה הקטנה שתו ראקי (Raki), עישנו נרגילה ונעו לצלילי מוסיקת האמן. החברה באסיה הייתה פחות שמרנית וחופשיה יותר ונתפשה ביוון שנוטה להשחתה מוסרית. המהגרים נתפשו כקלי דעת ובמשך לפחות שני דורות השתדלו משפחות ביוון להימנע מקשרי נישואין עמם. הפליטים ביוון נדחקו לעמדות נחיתות. בשוליים, בהם התמודדו עם קשיי החיים ונאבקו לשימור כבודם, הם מצאו את אותם שהתקשוו כמותם להשתלב ביוון החדשה. הם התיישבו בפרברים העלובים, בבתים מטים ליפול והצטרפו לנספחים העלובים של התרבות המודרנית. שם, בשוליים, הם פגשו בחברת המגנס, שכמותם הייתה דחוייה ומתקשה. הפליטים מצאו את עצמם כ"פרולטריון סחבה" – שהביטוי שלו הוא הפיכתם ל"כוח העבודה הזול", לאנשים שחיים בשכונות עוני וב"סלאמס" של הערים הגדולות, וכמובן אי היכולת להשתלב בחברה היוונית. המעמד הנמוך, סובל ומתקשה כמותם, פתח את שעריו בפניהם. עישון החשיש היה מוכר לפליטים מטורקיה ולצלילי המוזיקה הכבדה, הייתה הנרגילה נחמה מתוקה. רבים מהם הצטרפו ליושבים בבית הקפה, הן משום שחיו בקרבתם והן משום שאורחותיהם ומשירתם תאמו את מצבם הם. הרבטס והמנגס פיתחו עמדה מתריסה כנגד הסדר החברתי, בו התקשו להיקלט. את כבודם שמרו תוך הפגנת עצמאות וחופש מכללי החברה וחוקי המדינה. בחיקם יכלו הפליטים לשמור על כבודם הרמוס. יוונית קלוקלת ומנהגים מזרחיים לא הפריע בחברת המגנס בה מצאו הפליטים בית חדש. העולם החתום שהיה מורכב גם מאנשי עמל עניים וגם מהפליטים שבאו זה מכבר היה צריך ביטוי מוזיקלי שישיה שונה משירי העם הכפריים וגם מן הפיזמונים ונעימות הטנגו של הבורגנים והם אימצו אל ליבם את שירת הרבטיקו.

 

 

מוזיקה זו פרחה על רקע החיים בשכונות העוני ובשולי הערים, באופן דומה להתפתחות הג'אז באמריקה. חיים אלו בשולי החברה הולידו מוזיקת מחאה. סגנון זו לא היה פופולרי בקרב הקהל הרחב, מאחר שמילות השירים שלו כללו תיאורים של חיי עוני, מצוקה ופשע: חיי אסירים בבתי הכלא, שימוש בסמים, אהבות נכזבות ועוד. במשך שנים רבות, הייתה זו מוזיקת שוליים בדומה למוזיקה המזרחית בישראל.

פרולטריון הסחבה ביטא את מצוקותיו ומרירותו דרך המוסיקה, מוסיקה שלימים תהפוך ל"מוסיקת הנשמה" של יוון. מוסיקת הרבטיקו שהתפתחה בשכונות המצוקה העירוניות היא "מוסיקת כלאיים" והמשלבת את היוונית של בני יוון עם היצירה הטורקית שהפליטים הביאו עימם. ההשפעות על המוסיקה מתבטאות במילים טורקיות בתוך מלל יווני (גל גל, אח יבאש יבאש…אמאן אמאן), במקצב מיוחד שהוא אחד הביטויים של מוסיקת הרבטיקו ואף בכלי הנגינה הכוללים מכל הבא ליד, מכלי מיתר ועד פחי זיתים עליהם תופפו באצבעות. ניסיונם של היוונים להכחיש כל קשר בין הרבטיקה לבין המוסיקה הטורקית מובן לנוכח ההיסטוריה של שני העמים עם זאת, השפעותיו של המזרח ובתוכו המסורת המוזיקאלית של ימי האימפריה ניכרת וברורה. הרבטיקו כי הינה תרבות שמקורה במחאה ולא רק מוסיקה. המוסיקה אינה עומדת בפני עצמה כי אם שלובה במילים החודרות ישר לבטן, במקצב המאפיין אותה, בריקוד, ובסממני התנהגות מיוחדים ביותר.

 

השירה:

את השירים היו שרים זמרי רבטיקו מתוך השכונות, לא היה להם קול ענוג והם אף לא ניסו לשיר בקול נעים. בידי כל אדם הייתה הזכות לשיר את השירים בקול צרוד, בסלסולים ובאופי שכל אחד הביא עמו לתוך השיר.

המילים:

מילות השירים ביטאו את התחושות ואת הוויה ביומיומית של אנשי השכונות, שירי אהבה נוגים, שירי אהבה וגעגוע למולדת שננטשה (אסיה הקטנה..), שירי עוני, שירי אהבת אם, בתי אסורים ושירי תהילה לחשיש ולכוס המשקה שהיו הנחמה הגדולה וה"בריחה" של הפליטים ממצוקות היומיום.בחלק מהשירים כללו מספר נושאים השלובים יחדיו.

שמות של שירים:

• "הם תפסו את בטיס"
• "מנוליס מעשן חשיש"
• "המבריח"
• "לבד בעולם"
• "דרוויש" – (שיר המשלב מילים טורקיות)
• "המאנגס מפסירי" (פסירי שכונת עוני שהיום הפכה לסוהו המעוצב של אתונה…)
• "אמאל'ה שלי".

המקצב:

רוב שירי הרבטיקו מבוססים על ריתמוסים יוונים או אנטוליים. קשה מאד להגדיר מקצב במילים אך לחלק משירי הרבטיקו היה מקצב מוגדר וקבוע שמאפיין את השיר ומזהה אותו כרבטיקו. (דוגמת השיר המכונה "" שתורגם והושר על ידי יהודה פוליקר)[7] –  מקצב 9/8 תשע שמיניות). סולמות הרבטיקו הם בדרך כלל מקאמים[8] מזרחיים, אשר הוסבו למערכת הצלילים המערבית (12 חצאי טון).

הריקוד

את כל שירי הרבטיקו ניתן לרקוד. הריקוד מתחלק לשניים: ריקוד יחיד המכונה "ייזבקיקו" וריקוד משותף המכונה "חסאפיקו". חסאפיס פירושו קצב, והרקדן מדמה שימוש בסכיני קצבים.

ריקוד החסאפיקו מקורו בצפון מערב יוון. האלבנים נחשבו ללוחמים עזי נפש והם מדגימים בריקודם את השימוש במאכלת. בתוך המועדונים המחששות ובתי הזונות היו כללי ריקוד "רבטיים" מוגדרים.

ה"זבקיקו" (Zeibekiko): לעולם היה רוקד אדם את הזבקיקו לבד, תוך שהוא ממציא את צעדיו, בסגנון ובדרך אישית משלו. לעיתים היה מניח הרוקד את כוס המשקה על רצפת המועדון ורוקד סביבה, כדי להוכיח את כישורי הלוחם בעבר, ובהווה, כמו אומר "את מרכז עולמי". הכוס מסמלת את הציר סביבו מסתובב עולמו של הרבטיס – היא גם ציר הריקוד…

היה וקם רבטיס שני לרקוד תוך ריקודו של הראשון הייתה זו פגיעה אנושה בכבודו של הרוקד. מקרה שכזה יכול להיגמר במכות ואף ברצח. הדבר קשור למקורו של הריקוד כריקוד מלחמה. הלוחם מפגין את יכולותיו וכניסה של אדם אחר, היא קריאת תיגר.

בעבר נשים לא יכלו לרקוד את הזבקיקו במועדונים אך לזונות הייתה שמורה הזכות הזו. היום גם נשים רוקדות.

ה"חסאפיקו" (Hasapiko) – ריקוד המתבצע על ידי שני רקדנים או יותר. לריקוד זה צעדים מוגדרים שכל קבוצת רקדנים הייתה ממציאה לעצמה. הוראת המילה "קצבים" באלבנית, שהיו גם לוחמים מעולים בחרב. הריקוד מזכיר קצת דבקה.

על מנת לרקוד את החסאפיקו היה צורך בתיאום מוחלט בין הרוקדים סמל לאחדות, חברות, נאמנות ושותפות גורל. נשים יכלו לרקוד את החסאפיקו במועדונים ובמחששות. תאום כמו של חיילים.

דחיית הרבטיקו וקבלתה מחדש

החונטה הגנרלית ראתה בתרבות הרבטיקו חתירה תחת אושיות השלטון שכן היא תססה מתחת לשטח והתמרדה. האוכלוסיה היוונית המקומית ראתה בה איום לבנותיה ולבנים כתרבות קשה לעיכול, שעלולה להוציא את הילדים הטובים לתרבות רעה. יהודים מאתונה וולוס מספרים כי בילדותם אסרו עליהם הוריהם להאזין למוסיקה הזאת, אותה כינו "ערבית המוסיקה נקשרה עם המעמד החברתי שיצר אותה, מעמד שלשמו נקשרו פשעים קטנים, עישון חשיש, זנות, הברחות והימורים. (בדומה למה שקרה למוסיקה המזרחית אצלנו…) – לא היה מכובד לשמוע את המוסיקה הזאת. הגנרל מטקסס (Mataxas)[9] רדף את מעשני החשיש ורבים מהאירועים הללו נסגרו. אורחותיה של חברת המגנס סימלו את השלילי והמזיק וגם המוסיקה שלה סבלה מידו של הדיקטטור. המשטר המקומי ראה בתרבות הרבטיקו איום על שלטון החוק והמוסיקה נאסרה. נסגרו מועדונים, נאסרו מעשני חשיש, הוחרמו הבוזוקים וכלי נגינה אחרים, ורבטס נזרקו לכלא. שירת הרבטיקו הוקעה כאנטי חברתית. איסורי המשטר פעלו כבומרנג משום שהמוסיקה נתפשה כביטוי למרידה כנגד השלטון הפשיסטי.

אנשי השכונות שסירבו לוותר על "כדור ההרגעה ושיכוך הכאבים ומעוז הכבוד האבוד שלהם" החלו לקיים את תרבות הרבטיקו כתרבות מחתרתית, מועדונים שכתובתם נשמרה בסוד נפתחו בשכונות, את הבוזוקי החליף "בוזוקי מוקטן" שניתן להחביאו תחת מקטורן ומכונה "בגלמה" (Baglama).

תרבות הרבטיקו המשיכה להתקיים בסתר. במלחמת העולם השנייה אומצה מוסיקת הרבטיקו על ידי פרטיזנים ולוחמי חופש יווניים במלחמתם נגד הכובש הנאצי. המוסיקה שהייתה למוסיקת מחאה הפכה לסמל השחרור היווני בקרב הלוחמים.

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, החלה מלחמת אזרחים ביוון. מוסיקת הרבטיקו נחשבה כמוסיקה של הפלג הקומוניסטי. היא נרדפה כפי שנרדפו הקומוניסטים ביוון. בתום מלחמת האזרחים, עם תבוסת הקומוניסטים, הגרו רבים שנחשדו בקומוניזם אל מחוץ ליוון ובאורח פרדוכסאלי יצרו שירי רבטיקו אותנטיים, מהיפים שנכתבו אי פעם, דווקא בניכר. לאחר מלחמת האזרחים התחילה תקופה של חזרה לשורשים, התקופה שנתמכה על ידי אינטלקטואלים וסטודנטים. לפתע הרבטיקו יצא לאור במלוא עוצמתו הקצבית, המלה המושרת כבשה כל לב ביוון. לאחר המלחמה ולאור הפצעים הפתוחים של יוון לאחר מלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים מילות הרבטיקו חדרו למעמקי היווניות. שירים שהיו מוקצים הפכו להמנונים.

בשנות החמישים ירדה הפופולריות של מוסיקת הרבטיקה, אך קיבל לגיטימציה מחודשת ביוון בשנות ה-70' של המאה ה-20'. באותה תקופה בלטו זמרים מפעם, ביניהם רוזה אשכנזי שהוזכרה לעייל וכן מזמרי הדור הצעיר יותר כמו מאנוס חג'ידאקיס שהוזכר לעיל[10] ואחרים. רק מקץ שנים רבות, עם הופעתם של נגנים כמו המלחינים ואסילי ציצאניס (Vasili Tsitsanis) מיקיס תאודוראקיס (Mikis Theodorakis)[11] ו-מאנוס חג'ידאקיס, זכתה המוזיקה ל"לגיטימציה" והפכה למקובלת על הזרם העיקרי בחברה, כמו גם על הבורגנות היוונית.

זמרים דגולים

מבין זמרי הרבטיקו הגדולים, נזכיר כמה:

רוזה אשכנזי (שהוזכרה לעיל): נולדה בשם שרה שְקינזי באיסטנבול. בגיל 7 עברה אשכנזי עם משפחתה לסלוניקי, שהייתה תחת שלטון עות'מני ועשתה לעצמה שם כזמרת. ומשם הגיעה בסביבות 1910 לפיראוס, שם נרשמו הופעותיה הראשונות. בתחילה הופיעה אשכנזי כרקדנית בקברט ואחר כך כזמרת. אשכנזי שרה בטורקית, ביוונית ובארמנית. בשלב זה כנראה גם שינתה את שמה לרוזה-רוזיטה.

בתחילה הופיעה אשכנזי כרקדנית בקברט ואחר כך כזמרת. אשכנזי שרה בטורקית, ביוונית ובארמנית. בשלב זה כנראה גם שינתה את שמה לרוזה-רוזיטה. בתחילת שנות ה-20' של המאה ה-20' החלה לצבור מעריצים, והחלה להופיע בטברנה Tsitsifies באזור פיראוס. בשנת 1929 יצא תקליטה הראשון. התבלטה בז'אנר הזה, והייתה לזמרת המוקלטת והמושמעת ביותר ביוון של שנות ה-20' וה-30'. למעלה מ-500 שירים.

ריטה אבאדזי, ילידת סמירנה, 1906. אביה נספה במאורעות הדמים של מלחמת יוון-טורקיה. בשנת 1922 הגיעה ליוון, יחד עם אמה ואחותה כפליטה בעקבות אסון הקהילות היווניות באסיה הקטנה והתיישבו בפרבר "ניקיאה" של פיראוס. את כשרונה כזמרת גילו באמצע שנות ה-20' בעת חתונה, מוזיקאים יוונים (סטלאקיס פרפיניאדיס, קוסטאס נורוס ו-דימיטריס קונסטנטינידיס). אבאדזי התחילה את הקריירה האמנותית בשנת 1929 במועדון הריקודים "פטאלודה" (הפרפר) ברובע פאלירוס של פיראוס, כשהיא ששרה שירי רבטיקו בסגנון סמירנאיקה. באותה שנה יצא תקליטה הראשון. בשנות ה-30' של המאה ה-20' פרצה הקריירה המוזיקלית שלה כזמרת רבטיקו (לפי מסורת אסיה הקטנה), היא הקליטה מאות שירים, ונחשבה לזמרת עם ההקלטות הרבות ביותר באותו עשור ביוון – למעלה מ-500 שירים. בעיקר שירי רבטיקה, אבל גם שירי עם (דמוטיקה) מיוון היבשתית ומהאיים, שירי מוזיקה קלה, אנדכני וסוגות מוזיקה אחרות וביצועיה הוקלטו על גרמופון. באותו עשור יריבתה היחידה בפופולריות ובמספר ההקלטות בתחום הרבטיקו הייתה רוזה אשכנזי.

ריטה אבאדזי שיתפה פעולה עם מוזיקאים ידועים בזמנו.[12] הקריירה שלה הסתיימה אחרי מלחמת העולם השנייה. היא נפטרה בשנת 1969 באגאלאו באתונה, מסיבוכים של סרטן הגרון. הובאה לקבורה באתונה.

ג'יאניס פפיואנו ((Giannis Papaioannou: נולד באי כיוס ב- 1913, כשהיה תחת שלטון האימריה העות'מנית. הוא מכונה באנגלית "יאניס" או "יוהאניס". היה קלאסיקן רבטיקו גדול. נקרא Yannis או Ioannis פעל בעיקר בשנות ה-20' של המאה ה-20' כתב שירים רבים, שכמה מהם נחשבים כיום לקלאסיקה. מת באתונה ב-1972.[13]

מרקוס ומוואקאריס (1905-1972): ‏היה זמר, מלחין-יוצר ובוזוקאי יווני, מגדולי יוצרי מוזיקת הרבטיקו. בעל קול גס משהו, מתכתי וחזק, וכונה "פטריארך" או ה"סבא" של הרבטיקו. נולד בשנת 1905 בכפר דנאקוס באי סירוס, שבאיים הקיקלאדיים. בני משפחתו היו איכרים עניים. בדומה לרבים מתושבי האי הם היו בני הדת הרומית – קתולית. משם כינויו של ומוואקאריס ביוון – Φράγκος "פראנגוס" ("הפרנקי",[14] או "הקתולי") – למשפחתו הייתה מסורת מוזיקלית, כשסבו היה מחבר שירים ולחנים ואביו ושני דודיו מצד האב היו מנגנים בחמת החלילים היווני "גאידה". כילד לפעמים ליווה מרקוס את נגינת אביו בצלילי תוף. המשיכה למוזיקה דחפה אותו ללמוד תוך זמן קצר (חצי שנה, לפי האגדה) את אמנות הנגינה בבוזוקי והצליח להשתלב במועדונים ובמחששות הקרויים "טֶקֶדֶס" (ביחיד: טֶקֶה), שקהלם היו אנשים פשוטים ואף מהעולם התחתון. עם הזמן נעשה מוכר הודות לווירטואוזיות של נגינתו ולכישוריו כיוצר.[15]

 

 

וסיליס ציצאניס: ילד ממשפחה שהתגוררה בטריקלה (עיר בחבל תסאליה) שלמד לנגן בבוזוקי ובשנות נערותו נשלח לאוניברסיטת סלוניקי, ללמוד משפטים. למחייתו ניגן ציצניס במועדוני לילה בעיר הגדולה, הפסיק את לימודיו והפך למלחין הרבטיקו הגדול ביוון. ציצניס מת בשנת 1972 והלווייתו הייתה ממלכתית כגיבור האומה…. ציצניס גילה וטיפח את זמרי הרבטיקו הגדולים והידועים ביוון ביניהם סוטיריה בלו (ראו להלן), דימיטרה גלני (Dimitra Galani) ואחרות.

סוטיריה בלו (Sotiria Bellou): כונתה "אחרונת זמרות הרבטיקו". אישה עצמתית שגובה קומתה היה 145 ס"מ. היה לה קול גדול, והופעה כריזמטית מאין כמוה. בלו לא ידעה להפוך את כישרונה לכסף. את כל כספה היא בזבזה על משחקי "ברבוטי" – קוביות. (כרבטיס אמיתית…) היא הייתה אלכוהוליסטית ומהמרת כפייתית וגם… מעשנת חשיש ואפילו בהופעותיה מול הקהל. לפני מספר שנים מצאו אותה ברחובות מחוסרת כל ומנסה למכור קלטות שלה על מנת להתקיים. המדינה לקחה אותה תחת חסותה (מלינה מרקורי שהייתה שרת התרבות) אך לרוע המזל, סוטיריה בלו מתה מסרטן זמן קצר לאחר מכן. הייתה לה לוויה ממלכתית כגדולת הזמרות ביוון. יותר ממיליון מעריצים חלפו על פני קברה ביום הלוויה.

נאמר עליה: "הכוהנת הגדולה של הרבטיקה, שירת הבלוז היוונית שנולדה במחנות הפליטים של הטרנספר היווני-טורקי בתחילת שנות העשרים. זמרת בעלת קול גברי עבה ומחוספס מעשן סיגריות של מועדוני אתונה ופיראוס, אישה שחייה הם ההיסטוריה של הרבטיקה. כל תקליט או קלטת שלה הם חג לאוהבי המוסיקה הנפלאה הזאת, שפוגעת – גם בלי להבין את מילותיה – היישר בלב. חגיגה אמתית.[16]

 

מה היום?

החל משנות ה-70' של המאה ה-20', ראו זמרים ומלחינים יוונים במוסיקה מקור להשראה וליצירת "נכסי צאן הברזל" של השירה היוונית החדשה. רבים משירי הרבטיקו נשכחו ומעולם לא הוקלטו שכן היוו מוסיקה מחתרתית, זמרי רבטיקו שנולדו בשכונות לא זכרו שירים שהמציאו, והתיעוד היה דל ועלוב.

בעזרת מלחינים צעירים יותר, פרחה מחדש, הרבטיקו הפכה למוסיקה המועדפת על רשתות הרדיו והטלוויזיה. הרבטיקו פנה יותר ויותר לקהל הרחב, נושאיו השתנו, והוא איבד את מהותו המקורית. הוא הפך פופולרי, והבוזוקי, שעד אז היה כלי נגינה אשר היה מזוהה עם סמים ובתי כלא – הפך לאחד מסמליה של יוון כולה.

עד היום ניתן לשמע את מוזיקת הרבטיקו האמיתית באתונה ובמספר מקומות מועטים, המנוגנת ומושרת בידי מוזיקאים ותיקים וצעירים, אשר שומרים בקנאות על "אוצר" שירי הרבטיקו. היום רבים מועדוני המוסיקה בערים. בכל מועדונים מחדשים הזמרים שירי רבטיקו של גדולי הזמרים, שירים אלה הם הפופולאריים ביותר ונשמרים לשעות הקטנות של הלילה כשיא הערב במועדון. כל הזמרים המובילים ביוון מחדשים שירי רבטיקו ישנים.

מדי שנה, בסוף יוני מסיימים זמרי הרבטיקו את תוכנית ההופעות שלהם ברחבי יוון וישובו להופיע רק בחורף הבא. מי שרוצה לטעום מהחגיגה העממית היוונית הזאת צריך לנוסע טרם שמגיע הקיץ. יש לזכור שזמרי הרבטיקו מתחילים את הופעותיהם במועדונים ב-1 אחרי חצות ויורדים מהבמה רק כשעולה הבוקר.

יחד עם זאת, למועדונים של היום אין אווירה של מועדוני רבטיקו אמיתיים, הם גדולים, מהודרים ואינם מזכירים בכלום את המחששות או מועדוני הרבטיקו בשכונות.

הערות

[1] סימה אלה, "מדריך לרבטיקו היווני", Ynet.co.il, 27.03.2003

[2] אשכנזי נולדה בשם שרה שְקינזי באיסטנבול להורים יהודים, אברהם ופלורה שקינזי. שנת לידתה אינה ברורה, ומקובל להסיק שהיא נולדה בתקופה שבין 1890 לשנת 1900. אביה של אשכנזי ניהל מחסן, והיו לה שני אחים, נסים וסמי.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, הקליטה אשכנזי עבור חברת HMV באיסטנבול. מאוחר יותר, עם הכיבוש הנאצי וההכרח להסתתר תחת זהות בדויה, דעך העניין הציבורי בזמרת, ולמען האמת היא נשכחה כמעט לגמרי בשנות ה-50'. העניין המחודש ברבטיקה, שאיפיין בשנות ה-70' את יוון השבה למשטר דמוקרטי, החזיר לתודעה הקולקטיבית גם את השירים מבית סבא, ולזמן מה הפציע מחדש כוכבה של אשכנזי, שהפכה לסלבריטאית של הדור האבוד. (מאיר שניצר, קנרית על הגג: על הסרט "קנרית מתוקה שלי", באתר nrg‏, 10 במרץ 2011)

[3] הוא חזון אירדנטי לאומי יווני להחזיר את האימפריה הביזנטית לגדולתה, ולכונן מדינה בשליטת יוון שתכלול את כל האוכלוסייה היוונית הנוצרית, כולל זו שנותרה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העצמאות של יוון (1821–1828), ובירתה תהיה קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). יוון הגדולה תחלוש על מערב וצפון אסיה הקטנה (חופי הים התיכון והים השחור), מקדוניה היוונית ומקדוניה הצפונית, דרום אלבניה (אפירוס ההיסטורית), דרום בולגריה (רומליה המזרחית), קפריסין וכל איי הים היוני והים האגאי, כולל כרתים. היא תהייה "יוון של שתי היבשות וחמשת הימים": אירופה ואסיה, הים היוני, הים האגאי, הים השחור, ים מרמרה והים הלובי (the constitutional ideas of el venizelos and mustafa kemal).

את הביטוי טבע ראש ממשלת יוון, יואניס קולטיס, בנאום שנשא ב-11 בינואר 1844 בו טען שכל היוונים נולדו חופשיים ושווים בין אם הם חיים בטריטוריה שבשליטת יוון ובין אם מחוץ לה. הביטוי היה חדש אבל המושג היה נטוע עמוק בנפש היוונית וטופח במשך 624 שנות השלטון הטורקי על ידי נבואות וחזיונות על האימפריה שתשוב לקדמות

[4] Building the nation, 1832–1913, באתר אנציקלופדיה בריטניקה

[5] מלחמת יוון-טורקיה הייתה עימות מזוין לאחר מלחמת העולם הראשונה וחלק ממלחמת העצמאות של טורקיה, שהתרחש במערבה של אסיה הקטנה בין התנועה הלאומית הטורקית ולאחר מכן כוחות האספה הלאומית הגדולה של טורקיה מצד אחד, לבין צבא יוון מצד שני. המלחמה נמשכה שלוש וחצי שנים מכיבוש איזמיר בידי היוונים בחודש מאי 1919 ועד חתימת שביתת הנשק של מודניה באוקטובר 1922. מלחמת יוון-טורקיה הסתיימה בניצחונם של הטורקים ובנסיגתם של היוונים מתחומי אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית, וביססה במידה רבה את ההסכמות שהיוו יסוד לחתימת הסכם לוזאן ולחילופי האוכלוסייה בין שתי המדינות.

הפלישה היוונית לאיזמיר בתחילתה של המלחמה נחשבת לגורם החשוב ביותר בהיווצרותה וצמיחתה של התנועה הלאומית הטורקית, ומבין שלוש המלחמות שניהלה טורקיה במהלך מלחמת העצמאות שלה, הייתה מלחמה זו הקשה והממושכת ביותר.

[6] הסכם לוזאן היה הסכם שלום שנחתם ב-24 ביולי 1923 בלוזאן שבשווייץ, בידי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה, יוון, בריטניה, איטליה וצרפת, והסדיר באופן סופי את גורלה של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה והדיפת הכוחות הצרפתים והיוונים משטחיה במסגרת מלחמת העצמאות של טורקיה. ההסכם ביטל את הסכם סוור מ-1920 לו התנגדו הטורקים

[7] השיר נקרא "הוא היה לבדו" ונכתב על ידי דלראס לזכרו של אלקוס פאנאגוליסו,

[8] מבנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה ערבית. כל מקאם כולל סדרת צלילים אבסולוטיים ומהלכים מלודיים אופייניים. שיטת המקאמים (או מקאמאת) משמשת כבסיס למוזיקה הערבית והטורקית ומבוססת ביסודה על המוזיקה הפרסית הקלאסית (הרדיף הפרסי). יש שימוש במקאם גם בארצות הבלקן, בארצות טורקמניות במרכז אסיה, ובקווקז.

[9] גנרל יואניס מֶטָאקְסָס (ביוונית: Ιωάννης Μεταξάς;‏ 12 באפריל 1871 – 29 בינואר 1941) היה איש צבא ופוליטיקאי יווני, ששימש כראש ממשלת יוון בין השנים 1936–1941, בזמן "משטר ה-4 באוגוסט" ובמלחמת איטליה–יוון.

[10] מאנוס חג'ידאקיס (ביוונית: Μάνος Χατζιδάκις [נהגה "חאדזידאקיס"]; ‏ 1925 –1994) היה אחד מגדולי מלחיני המוזיקה היוונית. חג'ידאקיס נולד בקסנתי, יוון. בשנת 1960 זכה בפרס אוסקר בקטגוריה של השיר הטוב ביותר, על שירו "רק בימי חול", מתוך סרט באותו שם, בכיכובה של מלינה מרקורי. למרכז התרבות. לחניו של חג'ידאקיס היו פופולריים בישראל של סוף שנות ה-60' ושנות ה-70' של המאה ה-20'. זמרים ישראלים רבים הקליטו לחנים של חג'ידאקיס שהותאמו להם מילים בעברית. התקליט "Reflections" של אנסמבל הרוק'נרול של ניו יורק נמכר היטב ולכמה מהשירים המופיעים בו נוצרו גרסאות בעברית ("שיר סיום", "מרקו פולו" ו"בת אצילים"). בשנת 2016 עלה "הדרך לאי שם" ערב משירי חג'ידאקיס שביים השחקן יוני אילת בגודמן – בית ספר למשחק בנגב.

[11] תאודוראקיס, נולד באי היווני כיוס, ושנות ילדותו עברו עליו בערי שדה שונות ביוון. אביו בא מכרתים ואמו מאסיה הקטנה. תאודוראקיס נודע בעולם במוזיקה שלו לסרטי הקולנוע ההוליוודיים זורבה היווני (1964) ו"סרפיקו" (1973).

[12] ריטה אבאדזי שיתפה פעולה עם המוזיקאים כמו פניוטיס טונדס, וסיליס פפזולו, קוסטס סקרוולויס, יקובוס מונטנאריס, ספירוס פריסטריס, דימיטריוס סמסיס, מרקוס ומוואקאריס ווסיליס ציצאניס.

[13] Gail Holst: Road to Rembetika, 5th ed., 1994: Denise Harvey & Co.

[14] שם שבו הרוב האורתודוקסי ביוון היה מכנה את הקתוליים המקומיים לפי הכינוי בשימוש לגבי הזרים מן המערב.  בכל רחבי המזרח התיכון ואפילו בעברית, "פראנג'י" הוא צרפתי ובהשאלה "מערבי"

[15] ומוואקאריס נטש מוקדם את בית הספר ועבד יחד עם אמו בבית חרושת לכותנה. בגיל 12, מתוך חשש-שוא שהמשטרה מחפשת אותו, עזב מרקוס את האי והפליג לפיראוס (פיריאס), שם עבד לפרנסתו בעבודות שונות: היה סבל בנמל, פקיד במכרה פחם, לטש וקצב. אחרי שבעות ביום עמל קשות במלאכותיו השונות בערבים היה מבלה ומעשן חשיש בחברת זונות. המשפחה הצטרפה אליו בפיראוס מאוחר יותר.

[16] קובי ניב, "מה שאהבתי", ידיעות אחרונות, 7 לילות, 18/7/97

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

ק' טאחציס, "עלייתה וירידתה של שירת הרבטיקה", מחברות לאמנות לחברה ולביקורת, עמ' 6.

מ' מארוס, העברות אוכלוסין במעשה: שאלת הבלקנים ואי עירובם של עמים" זמנים, מס' 25, אוניברסיטת תל-אביב 1988, עמ' 7

Gail Host, Road to Rembetika, pp 13-14

Ioannis Ioannidis, voc, Manolis Karapiperis, bouzouki, Toutoi Batsoi Pourthan Tora, NY Jan 1929

 

שירי רבטיקו

 

הזמר

אני הוא הזמר

השר את שירו של העם

אני הוא השר את חרפת העוני

ואת יסורי סיבלו של הפלט

ואת שיר הזמר אני שר את השיר

מדורת אהבתם של אוהבים

אין לי כסף בגדיי תמיד בלויים

את כאב העם אני שר

שר כואב ודומע בדמעותיו

אני שבסבלו נולדתי

את שיר כאבו ידעתי

לא אני הוא המלך הגדול

אני הוא הזמר השר

את שיר האהבה המר

את שירת החיים אני שר

עטוף באהבתם של פשוטי העם

וחבולי החיים

 

 

סגפו

אני אוהב אותך כי את יפה

אני אוהב אותך כי זאת את

אני אוהב את העולם כולו

כי את חיה בתוכו

החלון שלך סגור – פתחי אותו מעט

שאוכל לראות את פנייך

אני אוהב אותך כי את יפה

אני אוהב אותך כי זאת את

תמיד תמיד תעבור באש כדי להשיג את הברק.

תמיד תמיד תעבור בברק

כדי להגיע לפסגות הרים מעוטרות בשלג.

מה הם ההרים, מי על ההרים ומה נמצא בם?

שורשי על ההרים,

ואנשים על כתפיהם את ההרים נושאים,

ועל הרים אלה בוערים הזכרונות

כמו הסנה שלא אוכל.

 

(אודיסאוס אליטיס – מהשירה היוונית החדשה)

……..

נערתי, כאשר התנשקנו היה לילה, מי ראנו ?

ראנו הלילה ועם שחר – הכוכבים והירח.

והכוכבים בשקיעתם סיפרו זאת לים

הים סיפר זאת למשוט והמשוט למלח,

והמלח שר זאת לפתח דלתה של אהובתו.

(שיר עם מאיי הים האגאי)

הערות

[1] סימה אלה, "מדריך לרבטיקו היווני" YNET

[2] אשכנזי נולדה בשם שרה שְקינזי באיסטנבול להורים יהודים, אברהם ופלורה שקינזי. שנת לידתה אינה ברורה, ומקובל להסיק שהיא נולדה בתקופה שבין 1890 לשנת 1900. אביה של אשכנזי ניהל מחסן, והיו לה שני אחים, נסים וסמי.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1937, הקליטה אשכנזי עבור חברת HMV באיסטנבול. מאוחר יותר, עם הכיבוש הנאצי וההכרח להסתתר תחת זהות בדויה, דעך העניין הציבורי בזמרת, ולמען האמת היא נשכחה כמעט לגמרי בשנות ה-50. העניין המחודש ברבטיקה, שאיפיין בשנות ה-70 את יוון השבה למשטר דמוקרטי, החזיר לתודעה הקולקטיבית גם את השירים מבית סבא, ולזמן מה הפציע מחדש כוכבה של אשכנזי, שהפכה לסלבריטאית של הדור האבוד. (מאיר שניצר, קנרית על הגג: על הסרט "קנרית מתוקה שלי", באתר nrg‏, 10 במרץ 2011)

[3] הוא חזון אירדנטי לאומי יווני להחזיר את האימפריה הביזנטית לגדולתה, ולכונן מדינה בשליטת יוון שתכלול את כל האוכלוסייה היוונית הנוצרית, כולל זו שנותרה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העצמאות של יוון (1821–1828), ובירתה תהיה קונסטנטינופול (כיום איסטנבול). יוון הגדולה תחלוש על מערב וצפון אסיה הקטנה (חופי הים התיכון והים השחור), מקדוניה היוונית ומקדוניה הצפונית, דרום אלבניה (אפירוס ההיסטורית), דרום בולגריה (רומליה המזרחית), קפריסין וכל איי הים היוני והים האגאי, כולל כרתים. היא תהייה "יוון של שתי היבשות וחמשת הימים": אירופה ואסיה, הים היוני, הים האגאי, הים השחור, ים מרמרה והים הלובי (the constitutional ideas of el venizelos and mustafa kemal).

את הביטוי טבע ראש ממשלת יוון, יואניס קולטיס, בנאום שנשא ב-11 בינואר 1844 בו טען שכל היוונים נולדו חופשיים ושווים בין אם הם חיים בטריטוריה שבשליטת יוון ובין אם מחוץ לה. הביטוי היה חדש אבל המושג היה נטוע עמוק בנפש היוונית וטופח במשך 624 שנות השלטון הטורקי על ידי נבואות וחזיונות על האימפריה שתשוב לקדמות

[4] Building the nation, 1832–1913, באתר אנציקלופדיה בריטניקה

[5]  מלחמת יוון-טורקיה היתה עימות מזוין לאחר מלחמת העולם הראשונה וחלק ממלחמת העצמאות של טורקיה, שהתרחש במערבה של אסיה הקטנה בין התנועה הלאומית הטורקית ולאחר מכן כוחות האספה הלאומית הגדולה של טורקיה מצד אחד, לבין צבא יוון מצד שני. המלחמה נמשכה שלוש וחצי שנים מכיבוש איזמיר בידי היוונים בחודש מאי 1919 ועד חתימת שביתת הנשק של מודניה באוקטובר 1922. מלחמת יוון-טורקיה הסתיימה בניצחונם של הטורקים ובנסיגתם של היוונים מתחומי אסיה הקטנה ותראקיה המזרחית, וביססה במידה רבה את ההסכמות שהיוו יסוד לחתימת הסכם לוזאן ולחילופי האוכלוסייה בין שתי המדינות.

הפלישה היוונית לאיזמיר בתחילתה של המלחמה נחשבת לגורם החשוב ביותר בהיווצרותה וצמיחתה של התנועה הלאומית הטורקית, ומבין שלוש המלחמות שניהלה טורקיה במהלך מלחמת העצמאות שלה, הייתה מלחמה זו הקשה והממושכת ביותר.

[6] הסכם לוזאן היה הסכם שלום שנחתם ב-24 ביולי 1923 בלוזאן שבשווייץ, בידי האספה הלאומית הגדולה של טורקיה, יוון, בריטניה, איטליה וצרפת, והסדיר באופן סופי את גורלה של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה והדיפת הכוחות הצרפתים והיוונים משטחיה במסגרת מלחמת העצמאות של טורקיה. ההסכם ביטל את הסכם סוור מ-1920 לו התנגדו הטורקים

[7] בנה המגדיר מסגרת ליצירה מוזיקלית במוזיקה ערבית. כל מקאם כולל סדרת צלילים אבסולוטיים ומהלכים מלודיים אופייניים. שיטת המקאמים (או מקאמאת) משמשת כבסיס למוזיקה הערבית והטורקית ומבוססת ביסודה על המוזיקה הפרסית הקלאסית (הרדיף הפרסי). יש שימוש במקאם גם בארצות הבלקן, בארצות טורקמניות במרכז אסיה, ובקווקז.

[8] גנרל יואניס מֶטָאקְסָס (ביוונית: Ιωάννης Μεταξάς;‏ 12 באפריל 1871 – 29 בינואר 1941) היה איש צבא ופוליטיקאי יווני, ששימש כראש ממשלת יוון בין השנים 1936–1941, בזמן "משטר ה-4 באוגוסט" ובמלחמת איטליה–יוון.

[9] מאנוס חג'ידאקיס (ביוונית: Μάνος Χατζιδάκις [נהגה "חאדזידאקיס"]; ‏ 1925 –1994) היה אחד מגדולי מלחיני המוזיקה היוונית. חג'ידאקיס נולד בקסנתי, יוון. בשנת 1960 זכה בפרס אוסקר בקטגוריה של השיר הטוב ביותר, על שירו "רק בימי חול", מתוך סרט באותו שם, בכיכובה של מלינה מרקורי. למרכז התרבות. לחניו של חג'ידאקיס היו פופולריים בישראל של סוף שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20. זמרים ישראלים רבים הקליטו לחנים של חג'ידאקיס שהותאמו להם מילים בעברית. התקליט "Reflections" של אנסמבל הרוק'נרול של ניו יורק נמכר היטב ולכמה מהשירים המופיעים בו נוצרו גרסאות בעברית ("שיר סיום", "מרקו פולו" ו"בת אצילים"). בשנת 2016 עלה "הדרך לאי שם" ערב משירי חג'ידאקיס שביים השחקן יוני אילת בגודמן – בית ספר למשחק בנגב.

[10] תאודוראקיס, נולד באי היווני כיוס, ושנות ילדותו עברו עליו בערי שדה שונות ביוון. אביו בא מכרתים ואמו מאסיה הקטנה. תאודוראקיס נודע בעולם במוזיקה שלו לסרטי הקולנוע ההוליוודיים זורבה היווני (1964) ו"סרפיקו" (1973).

[11] חגי'דאקיס נחשבלאחג  מגדולי מלחיני המוזיקה היוונית. חג'ידאקיס נולד בקסנתי, יוון. בשנת 1960 זכה בפרס אוסקר בקטגוריה של השיר הטוב ביותר, על שירו "רק בימי חול", מתוך סרט באותו שם, בכיכובה של מלינה מרקורי. המוזיקה שלו פופולרית מאוד בקרב היוונים ואפשר לזקוף לזכותו את הכנסתה של מוזיקת בוזוקי למרכז התרבות.

[12] ריטה אבאדזי שיתפה פעולה עם המוזיקאים כמו פניוטיס טונדס, וסיליס פפזולו, קוסטס סקרוולויס, יקובוס מונטנאריס, ספירוס פריסטריס, דימיטריוס סמסיס, מרקוס ומוואקאריס ווסיליס ציצאניס.

[13] Gail Holst: Road to Rembetika, 5th ed., 1994: Denise Harvey & Co.

[14] שם שבו הרוב האורתודוקסי ביוון היה מכנה את הקתוליים המקומיים לפי הכינוי בשימוש לגבי הזרים מן המערב

[15] ומוואקאריס נטש מוקדם את בית הספר ועבד יחד עם אמו בבית חרושת לכותנה. בגיל 12, מתוך חשש-שוא שהמשטרה מחפשת אותו, עזב מרקוס את האי והפליג לפיראוס (פיריאס), שם עבד לפרנסתו בעבודות שונות: היה סבל בנמל, פקיד במכרה פחם, לטש וקצב. אחרי שבעות ביום עמל קשות במלאכותיו השונות בערבים היה מבלה ומעשן חשיש בחברת זונות. המשפחה הצטרפה אליו בפיראוס מאוחר יותר.

[16] קובי ניב, "מה שאהבתי", ידיעות אחרונות, 7 לילות, 18/7/97