כתבו: יזהר גמליאלי  וגילי חסקין

 

להרצאה על יוון: לחץ כאן

 

 

ראה גם: כתבה במגזין התיירות האינטרנטי  של YNET: מדריך לרבטיקו היווני

 

מוזיקת הרמבטיקה (נהגה: רֶבָּטיקָה) היא אחת האסוציאציות המיידיות לשם “יוון”. פריטתו של נגן הבוזוקי, סלסוליו של הזמר ותנועותיו של הרקדן אשר ידיו מונפות בגובה הכתפיים הפכו לסמל מוכר בעולם כולו. 

 

רמבטיקו (נהגה רבטיקו) היא מוזיקת נשמה יוונית שנולדה מתוך כאב, המספרת על תשוקה, אהבה וגעגועים.

הניסיון להבין מהי רבטיקה חושף בפנינו את הקושי להגדיר, את מה שנוצר בעולם שדחה הגדרות ותחומים.  החוקרת גיילי הולסט קיבלה מספר תשובות מרבטיקנים זקנים ומחוקרים:

א. הרבטיקה היא שירים פשוטים המורים על ידי אנשים פשוטים.

ב. שיריו של מעמד הפועלים העירוני ביוון מסוף המאה ה-19 עד שנות ה-30 של המאה ה-20.

ג. הרבטיקה נכתבה עבור הרמבטיס – האדם הסובל, התועה והניצוד.

ד. הרבטיקה היא שירים שנכתבו על ידי רבטים ועבור רבטים. הרבט הוא אדם שנשא צער והוא ביטא אותו בשיריו.

ה. הרבטיקה היא תופעה עממית, שצמחה בשכבות הנמוכות ביותר בחברה, בקרב אותם אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב לעתים קרובות ושהתיעוד היה רחוק מהם. היא מתקיימת על במות, מושמעת ברדיו ומהנה יוונים וזרים גם בימינו, אולם היא נותרה במידה רבה רחוקה מאיתנו ובמידה רבה גם בלתי מובנת.

הרבטיקו כי הינה תרבות שמקורה במחאה ולא רק מוסיקה. המוסיקה אינה עומדת בפני עצמה כי אם שלובה במילים החודרות ישר לבטן, במקצב המאפיין אותה, בריקוד, ובסממני התנהגות מיוחדים ביותר.

הרבטיקה היא מוסיקה עממית, שהועברה במסורת שבעל פה.  קשה להתחקות אחר שורשיה המוקדמים. חוקרים חלוקים באשר ליסודות המוקדמים להתפתחותה ויש הטוענים כי מקורותיה נובעים מן השירים הביזנטיים העממיים ואף מן המזמורים העתיקים – יונים, פריגים ולוּדיים. יש הטוענים אפילו כי הרבטיקה נולדה מתוך המוסיקה הכפרית היוונית, הדמותיקי (Demotiki) ושורשיה נטועים אי שם בראשית המאה ה-19.  כך או כך, החוקרים מסכימים כי הרבטיקה המוכרת לנו היא בעיקר תוצר של חברה עירונית ובראש ובראשונה זו של פיראוס (Pireus).  ככזו מהווה הרבטיקה שילוב של סגנון מערבי עם אלמנטים מזרחיים וכוללת מוטיבים של מוסיקה יוונית מסורתית ואף רמזים למוסיקה ביזנטית.

 

 

 

לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה, עיקר המוסיקה הייתה המוסיקה העממית שמרכזה בכפרים (דימוטיקה – דימוס=עם).  מוסיקה זו, שבמקומות שונים ביוון היו לה אפיונים אחרים, כונתה בשמות על פי מוצאה:

·  “קלמטיאנו” – מוסיקה שמקורה בעיירה קלמטה שבחצי האי הפלופונסי.

·  “נסיוטיקה” – מוסיקה שהתפתחה באיים, שהכלי המוביל חליל קטן (“פיסרמוניקה”)

·  “איפירוטיקה” – מוסיקה שמקורה בצפון-מערב יוון (Epiros)  וכלי הנגינה המוביל הוא קלרינט (“קלרינו”)

·  “מקדוניקה” – מוסיקה שמקורה בצפון-מזרח יוון וכלי הנגינה המוביל הוא אקורדיון (“זורנה”)

·  “קריתיקי מוסיקי” –  מוסיקה שמקורה באי כרתים וכלי הנגינה המוביל הוא ה”לירה” – כלי מיתר.

·  “פוטיאקה” – מוסיקה יוונית קדומה שמקורה בהרי הפונטוס (Pontos) שבתורכיה והכלים הם כלי מיתר.

 

ה”דימוטיקה” הפכה ל”מוסיקת השחרור והקוממיות” של יוון באותם ימים במלחמה נגד העות’מאנים.  יוון יצאה למלחמת העצמאות שלה בשנת 1821, לאחר כ- 400 שנים של כיבוש עות’מאני וב-1832 זכתה בעצמאותה, בתמיכת המעצמות.  החברה החקלאית, המפגרת והמפוצלת, בה הזהויות היו מקומיות ומשפחתיות הפכה למדינה לאומית, ברוח הלאומנות האירופאית, שלאחר המהפכה הצרפתית.  אולם המדינה החדשה סבלה מפערים גדולים בין הרעיונות לבין המציאות.  בירת יוון המשוחררת נקבעה באתונה (1834), רבים מתושבי הכפרים של יוון היגרו לעיר, ונטשו את כפריהם.  תופעת ההגירה אל הערים גרמה בהכרח ליצירת מעמדות בורגניים (תושבי העיר המקוריים בדרך כלל) לצד פרולטריון עירוני (המהגרים החדשים ותושבי הכפרים).

רק מחציתם של היוונים, תושבי האימפריה העות’מאנית היו תחת שלטון המדינה הלאומית. מרכזי הסחר היווניים: סלוניקי, סמירנה וקונסטנטינופוליס נותרו בידי האימפריה העות’מאנית ומשכו הגירה אל מחוץ למדינה. מורשת השלטון האימפריאלי היתה רחוקה מלהיות בסיס לשלטון מסודר.ותקין.  שחיתות וחוסר יעילות אפיינו את מערכות הארגון.  חבורות צבאיות שמרו על כוחן ושודדים הטילו חיתתם בחלקים שונים של הארץ.

תרומת הפליטים התורכים מאסיה הקטנה היתה מכרעת להתפתחות הרבטיקה (ראה להלן).  יחד עם זאת, הרבטיקו היה קיים כמוסיקה עירונית טרם הגעת הפליטים לערים.  חברת המגנס (Magnes) שחיו בשולי החברה העירונית המתפתחת ובשמם האחר הרבטים (Rebets) היא שפיתחה את המוסיקה הייחודית כביטוי לקשיי חייה וכדרך נחמה.

אורח החיים של הרבטים היה כרוך בפשעים קטנים.  בתוך השכונות העוני התפתחו מועדונים, מחששות ובתי זונות בהם היו מתנחמים במוסיקה, בעישון חשיש (שהיה מותר בתורכיה עד עליית מוסטפא כמאל, אך אסור ביוון), בשתיית אלכוהול, ובקבוצת חוקים שאינה כתובה שהתפתחה במועדונים ובשכונות.  אנשי השכונות שהיו צוברים השפלות במהלך היום, היו פורקים את תסכולם במועדונים שלהם.  הם פיתחו לעצמם צורות לבוש מיוחדות:

·         מכנסיים צמודות המתרחבות לקראת הנעליים

·         חגורת אולרים

·         מקטורן שהיה מונח ברישול על הכתף כשרק יד אחת מוכנסת לשרוול (השמאלית)

·         נעליים מחודדות בעלות עקבים גבוהים

·         כובע מצחייה

·         מקל הליכה מעץ מלא (בד”כ דובדבן)

כמו כן התפתחה צורת הליכה מיוחדת המבטאת התנשאות ופרובוקציה כשגוום מכופף וידם הימנית נעה קדימה ואחורה.  הם לא נישאו, לא הלכו יד ביד עם חברותיהם, לא לבשו עניבה או חליפה, ולעולם לא אחזו במטריה בעת שירד גשם.  הם עישנו חשיש, תיעבו את המשטרה, שנאו את העבודה, השתלטו על ההימורים וההברחות ו…סייעו לעניים.  נאמר על הרבטיס כי נשאו סכינים ואם שלפו אחת מהן, לא השיבוה לנדנה, טרם שעשו בה שימוש. אם הגיע לידי רבטי כסף, הוא נהג לבזבזו כלאחר יד.  לחלק מהרבטיס היה ז’רגון סודי משלהם שחלקו מילים מומצאות, מובאות מהשפה התורכית והיוונית.  הם בטחו רק איש ברעהו.

המגנס נהגו להיפגש במקומות בילוי ייחודיים שנקראו “טקה” (Teke).  הטקה היתה מאורת חשיש קטנה, כמוה נמצאו בפרברים העניים של הערים השונות, במיוחד בפיראוס.  בטקה נוצר השילוב שהפך לבסיס הרבטיקה, בין נגינה, שירה וריקוד.  כלי הנגינה היו בוזוקי או בלגמה והשירה היתה כבדה ומסולסלת בהשפעת המזרח.  הרבטיס היו קמים לרקוד את ריקוד הזבקיקו כשהם מטושטשים מחשיש והלומי שיכר.  מכיוון שרבים מהם נכנסו ובאו בבתי הכלא הביאה להתפשטותה של מוסיקת הכלא אל העולם החיצון.  החוקר פטרופולוס (Elias Petropoulos) טוען במאמרו “רמבטיקה” כי “הרחם של הרבטיקה היה בתי הכלא ובתי החשיש, שם הרבטיקים הקדומים יצרו את שיריהם”.

 

 

 

בואם של הפליטים היוונים מאסיה קטנה, האיץ את התפתחות הרבטיקו ואף הקנה לה ביטויים חדשים.

מעבר לים האגאי, באזורי היוונים שבתורכיה התפתחה מוזיקה שונה באופייה ובהרכבה.  שם התפשטו בתי קפה, בהם המוזיקה היתה אמצעי לבילוי והנאה.  הם נקראו קפה אמן (Aman), על שום החזרה על המילה אמן ששימשה כפתיחה לשירים ומילאה הפסקות בין המילים.  הזמרים היו מאלתרים מילים כשברקע היתה מתנגנת מוסיקה המורכבת ממספר כלים.  הם היו מקצועיים בחלקם והגיעו לרמה מוזיקאלית גבוהה.   

ראש ממשלת יוון, ונזילוס, התומך הנלהב בהגשמת “הרעיון הגדול” ראה את סיום מלחמת העולם ה-I כהזדמנות בלתי חוזרת עבור יוון ויצא לכיבוש סמירנה (אזמיר) שבתורכיה, שמספר היוונים שחיו בה היה גדול יותר מאשר בבירתם אתונה.  כך נפתחה מלחמת יוון-טורקיה כביכול על מנת לשחרר את היוונים מעול הטורקים.  אם כי יוונים אלו חיו ברובם הגדול ברמת חיים גבוהה יותר מאשר ביוון. היוונים יצאו לקרב ללא מערך הולם של חיל הספקה, מה שהוביל למפלתם ולכניעתם.  כיבושה מחדש של סמירנה על ידי התורכים גרר מעשי טבח ובריחה של יוונים ליוון, לאחר שעברו חוויות של זוועה שהחרידו את אירופה של אז.  בהסכם לוזאן  (1923) הוחלט על חילופי אוכלוסין על בסיס דתי: לפיו מי שנוצרי (ומכאן יווני) יחזור ליוון, ומי שמוסלמי לכן יחזור לטורקיה.

שתי המדינות ניצלו את המצב כדי לגרש מיעוטים נוצריים ומוסלמיים. תורכיה הגשימה את השאיפה לחידוש פניה כמדינה לאומית נקיה מזרים ועל יוון נגזר להתמודד עם טרגדיה לאומית ואסונם של המון הפליטים.  כמיליון וחצי פליטים יווניים הגיעו ליוון, שמנתה פחות מחמישה מייליון תושבים ומצאו את עצמם בפרברי הערים הגדולות ובשכונות עוני. 

היוונים אהבו את ההגירה, אך דחו את המהגרים…. פליטים אלה שראו את עצמם כיווניים ודברו יוונית, מצאו את עצמם אזרחים “סוג ב'” במדינתם שלהם.  ים אגאי אחד הפריד בין היוונים שבאו מאסיה הקטנה לבין היוונים שישבו דרך קבע ביוון גופה.  אבל ההבדלים התרבותיים ביניהם היו קשים לגישור.  אנשי “אסיה הקטנה” דיברו תורכית, עשנו נרגילה ושתו ראקי, פיתחו מסורות וז’רגון משלהם, שניכרו בהם השפעות תורכיות.

ההתפתחות האיטית של יוון היתה רחוקה מלממש את התקוות הגדולות ובשולי הערים צמחו שכונות פחונים, עזובה ועוני. למול עלייתה של בורגנות מקומית ולנוכח חדירתם של ערכים חדשים, נוצרה תת תרבות, אשר הפכה את כישלונה לעמדת כבוד והתנגדה בהתרסה לבורגניים.  את המוסיקה והתרבות שהתפתחה בשכונות המצוקה מכנים מוסיקת הרבטיקו או בשמה האחר–  “מוסיקת הפרחחים”.  

המצב הכלכלי הרעוע ביוון ובמיוחד של הפליטים היווניים לאחר התבוסה לתורכיה, בנוסף לשוני התרבותי לחשדנות ולאיבה שבני יוון חשו כלפי היוונים מאסיה הקטנה גרמו לריחוק גדול ולאי השתלבות של הפליטים בחברה היוונית.  הפליטים מצאו את עצמם כ”פרולטריון סחבה”, שהביטוי שלו הוא הפיכתם ל”כוח העבודה הזול”, לאנשים שחיים בשכונות עוני וב”סלאמס” של הערים הגדולות, וכמובן אי היכולת להשתלב בחברה היוונית.  פרולטריון הסחבה מבטא את מצוקותיו ומרירותו דרך המוסיקה, מוסיקה שלימים תהפוך ל”מוסיקת הנשמה” של יוון.

מוסיקת הרבטיקו המתפתחת בשכונות המצוקה העירוניות היא “מוסיקת כלאיים” ומשלבת את היוונית של בני יוון עם היצירה התורכית שהפליטים הביאו עימם. ההשפעות על המוסיקה מתבטאות במילים תורכיות בתוך מלל יווני (גל גל, אח יבאש יבאש…אמאן אמאן), במקצב מיוחד שהוא אחד הביטויים של מוסיקת הרבטיקו ואף בכלי הנגינה הכוללים מכל הבא ליד, מכלי מיתר ועד פחי זיתים עליהם תופפו באצבעות.

 

 

צילום: גילי חסקין

 

 

 

 

הזמרים: את השירים היו שרים זמרי רבטיקו מתוך השכונות, לא היה להם קול ענוג והם אף לא ניסו לשיר בקול נעים. בידי כל אדם הייתה הזכות לשיר את השירים בקול צרוד, בסלסולים ובאופי שכל אחד הביא עימו לתוך השיר.

המילים:  מילות השירים ביטאו את התחושות ואת הוויה ביומיומית של אנשי השכונות, שירי אהבה נוגים, שירי אהבה וגעגוע למולדת שננטשה (אסיה הקטנה..), שירי עוני, שירי אהבת אם, בתי אסורים ושירי תהילה לחשיש ולכוס המשקה שהיו הנחמה הגדולה וה”בריחה” של הפליטים ממצוקות היומיום.  בחלק מהשירים כללו מספר נושאים השלובים יחדיו.

המקצב:  קשה מאד להגדיר מקצב במילים, אך לחלק משירי הרבטיקו היה מקצב מוגדר וקבוע שמאפיין את השיר ומזהה אותו כרבטיקו. (דוגמת השיר “אלקוס” שתורגם והושר על ידי יהודה פוליקר) – מקצב 9/8 (תשע שמיניות)

הריקוד:  את כל שירי הרבטיקו ניתן לרקוד.  הריקוד מתחלק לשניים:  ריקוד יחיד המכונה “זבקיקו” וריקוד משותף המכונה “חסאפיקו“.  בתוך המועדונים המחששות ובתי הזונות היו כללי ריקוד  “רבטיים” מוגדרים.

ה”זבקיקו” – לעולם היה רוקד אדם את הזבקיקו לבד, תוך שהוא ממציא את צעדיו, בסגנון ובדרך אישית משלו.  לעיתים היה מניח הרוקד את כוס המשקה על רצפת המועדון ורוקד סביבה, כמו אומר “את מרכז עולמי”.  הכוס מסמלת את הציר סביבו מסתובב עולמו של הרבטיס – היא גם ציר הריקוד…

 

 

היה וקם רבטיס שני לרקוד תוך ריקודו של הראשון הייתה זו פגיעה אנושה בכבודו של הרוקד. מקרה שכזה יכול היה להיגמר במכות ואף ברצח.  נשים לא יכלו לרקוד את הזבקיקו במועדונים אך לזונות הייתה שמורה ה”זכות” הזו.

ה”חסאפיקו” – ריקוד המתבצע על ידי שני רקדנים או יותר. לריקוד זה צעדים מוגדרים שכל קבוצת רקדנים הייתה ממציאה לעצמה. הוא קרוי גם “חַסַאפִּיקוֹס חוֹרוֹס” (χασάπικος χόρος) או חַסַאפִּיקוֹס”. המקור מהמילה Kasap בשפה התורכית שפירושה קַצָּב (מוכר בשר, קרוב לעברית). מקור הריקוד הוא בחברי גילדת-הקצבים בקונסטנטינופול בתקופה הביזנטית.  על מנת לרקוד את החסאפיקו היה צורך בתיאום מוחלט בין הרוקדים סמל לאחדות, חברות, נאמנות ושותפות גורל. נשים יכלו לרקוד את החסאפיקו במועדונים ובמחששות.  

 

זמרים ומלחינים יוונים ראו במוסיקה מקור להשראה וליצירת “נכסי צאן הברזל” של השירה היוונית החדשה. מוסיקת הרבטיקו הפכה למוסיקה המועדפת על רשתות הרדיו והטלוויזיה.  רבים משירי הרבטיקו נשכחו ומעולם לא הוקלטו שכן היוו מוסיקה מחתרתית, זמרי רבטיקו שנולדו בשכונות לא זכרו שירים שהמציאו, והתיעוד היה דל ועלוב.

ניסיונם של היוונים להכחיש כל קשר בין הרבטיקה לבין המוסיקה התורכית מובן לנוכח ההיסטוריה של שני העמים עם זאת, השפעותיו של המזרח ובתוכו המסורת המוזיקאלית של ימי האימפריה ניכרת וברורה. הרבטיקו כי הינה תרבות שמקורה במחאה ולא רק מוסיקה.  המוסיקה אינה עומדת בפני עצמה כי אם שלובה במילים החודרות ישר לבטן, במקצב המאפיין אותה, בריקוד, ובסממני התנהגות מיוחדים ביותר.

כיום רבים מועדוני המוסיקה בערים.  בכל מועדונים מחדשים הזמרים שירי רבטיקו של גדולי הזמרים, שירים אלה הם הפופולאריים ביותר ונשמרים לשעות הקטנות של הלילה, כשיא הערב במועדון.  כל הזמרים המובילים ביוון מחדשים שירי רבטיקו ישנים.  אולם למועדונים של היום אין אווירה של מועדוני רבטיקו אמיתיים.  הם גדולים, מהודרים, אינם מבטאים מצוקה אלא פולקלור ואינם מזכירים בכלום את המחששות או מועדוני הרבטיקו שצמחו בשכונות.

 

ראו גם:  למה יוון – מבוא למטייל ביוון; קריאת כיוון – האולימפוס; טיול בהר אתוס; איי יוון; האיים הקיקלדיים ביוון; טיול בפלופונז – יוון; טיול ביוון הצפונית; כרתים – המלצות לטיול; כרתים – מסע בעקבות ניקוס קזנצקיס; התיאטרון בעולם הקלאסי (יווני ורומי).