מרצה: גילי חסקין

מדוע הוקאידו שונה כל כך משאר יפן?

כאשר חושבים על יפן, עולות בדרך כלל תמונות מוכרות: ערים צפופות, רכבות מהירות, מקדשי שינטו ובודהיזם, שדות אורז, פריחת דובדבן, גורדי השחקים של טוקיו והנוף התרבותי המעודן של קיוטו. הוקאידו (Hokkaidō), האי הצפוני הגדול, מציע תמונה אחרת לגמרי.

כאן אפשר לנסוע עשרות קילומטרים בין שדות פתוחים ויערות, לפגוש רפתות גדולות וחוות שמזכירות לעיתים יותר את צפון אמריקה מאשר את יפן המסורתית, לראות הרי געש מושלגים, אגמי קלדרה, ביצות רחבות ידיים וחופים הפונים אל ים אוחוצק. בחורף מכסה שלג כבד חלקים גדולים מן האי; בקיץ האקלים נעים יחסית, והשדות של פוראנו וביאיי יוצרים נוף חקלאי שכמעט הפך לסמל תיירותי.

מכאן יוצאת ההרצאה שלי על הוקאידו, ומכאן גם השאלה שתלווה אותנו לכל אורכה: מדוע הוקאידו שונה כל כך משאר יפן?

התשובה אינה נמצאת בתחום אחד. כדי להבין את הוקאידו צריך לחבר בין גאוגרפיה להיסטוריה, בין האיינו להתפשטות היפנית צפונה, בין הקור והשלג לחקלאות ולתיירות, ובין מפעל ההתיישבות של תקופת מייג’י למפעל השבבים המתקדם הנבנה כיום בצ’יטוסה. זהו סיפור שבו הנוף, ההיסטוריה, החברה והכלכלה כרוכים זה בזה.

אי יפני הפונה צפונה

ההרצאה מתחילה במפה. הוקאידו הוא האי השני בגודלו ביפן, אחרי הונשו. זהו עולם של רכסי הרים, מישורים רחבים, יערות, ביצות ומערכות געשיות. במרכזו מתרוממת קבוצת הרי דאיסצוזאן (Daisetsuzan), ובה אסאהידאקה (Asahidake), הפסגה הגבוהה בהוקאידו, המתנשאת לגובה של 2,291 מטר. הרי געש פעילים, אגמי קלדרה ומעיינות חמים מזכירים שהאי הוא חלק מן המערכת הטקטונית הפעילה של טבעת האש של האוקיינוס השקט.

אבל לא פחות חשוב מן המבנה הפנימי של האי הוא מיקומו. הוקאידו אינו רק “צפון יפן”. הוא ניצב על הסף שבין הארכיפלג היפני לבין צפון־מזרח אסיה, בין הונשו לבין סחלין ואיי קוריל, ובין ים יפן, האוקיינוס השקט וים אוחוצק. המיקום הזה עיצב במשך אלפי שנים את עולם החי והצומח, את נתיבי המסחר, את התרבויות האנושיות ואת חשיבותו האסטרטגית של האי.

הצפון מורגש כאן כמעט בכל דבר. בחורף מגיעות מערכות אוויר קרות מסיביר, והמפגש שלהן עם הימים המקיפים את האי יוצר כמויות גדולות של שלג. באזורים מסוימים הפך השלג לאחד מסימני ההיכר של הוקאידו בעולם. בקיץ, לעומת זאת, האקלים בדרך כלל קריר יותר מזה של מרכז ודרום יפן. הקור והשלג משפיעים על התחבורה, החקלאות, הבנייה ומשק המים, אך כפי שנראה בהמשך, מה שנראה תחילה כמגבלה גאוגרפית יכול להפוך גם לנכס כלכלי ותיירותי.

גם הטבע מספר את סיפורו של הצפון: הדוב החום, העגור אדום־הכתר, הסלמון העולה בנהרות, היערות הצפוניים והקרח הנודד של ים אוחוצק. במצר צוגארו, המפריד בין הוקאידו להונשו, עובר אפילו גבול ביוגאוגרפי מפורסם, קו בלקיסטון (Blakiston’s Line), המסמן הבדלים בתפוצתם של מינים משני עברי המצר.

אלא שהגבול הזה אינו רק גבול של בעלי חיים וצמחים. במשך תקופות ארוכות היה זה גם גבול תרבותי.

לפני שהוקאידו היה יפני

אחת המטרות החשובות בהרצאה היא לערער על הנחה מובנת מאליה: שהוקאידו היה מאז ומעולם פשוט חלק מיפן.

ההיסטוריה שלו שונה. מן התרבויות הקדומות של ג’ומון (Jōmon), דרך זוקו־ג’ומון (Zoku-Jōmon) וסאטסומון (Satsumon), התפתח בצפון עולם תרבותי שלא היה זהה לזה שהתפתח באיים היפניים שמדרום. מתוך התהליכים המורכבים האלה התגבשה בסופו של דבר תרבות האיינו.

בני האיינו (Ainu) אינם אפוא קישוט פולקלוריסטי לסיפורו של הוקאידו, אלא חלק מרכזי ממנו. במשך דורות הם חיו בסביבה הצפונית והתאימו אליה את כלכלתם, את המבנה החברתי ואת עולמם הרוחני. דיג סלמון, ציד, ליקוט ומסחר עם אזורים שכנים היו חלק מחייהם. הם קיימו קשרים לא רק עם יפן שמדרום, אלא גם עם סחלין ואיי קוריל.

אפילו המפה המודרנית משמרת את נוכחותם. שמות כמו סאפורו, אוטארו, ואקאנאי ושירטוקו אינם שמות יפניים במקורם, אלא גלגולים של שמות מן השפה האיינואית. הנוף עצמו משמש אפוא מעין ארכיון של התרבות שקדמה להתיישבות היפנית המודרנית.

בהרצאה ננסה גם להיכנס, ולו לרגע, אל תפיסת העולם של האיינו: עולם שבו הטבע אינו רק מאגר של משאבים. בעלי חיים, צמחים וכוחות טבע קשורים לעולם של ישויות רוחניות, kamuy. דרך היחס לדוב, לסלמון, ליער ולנהר אפשר להבין משהו מן הקשר העמוק שבין הסביבה לבין התרבות שהתפתחה בה.

כשהמסחר הופך לשליטה

הקשר עם היפנים מדרום הלך והתהדק. תחילה הגיעו סוחרים, אחריהם מתיישבים ולוחמים, ובית מטסומאה (Matsumae) השתלט בהדרגה על המסחר עם האיינו. יחסי המסחר הפכו ליחסי כוח, ולעיתים גם לעימותים ומרידות.

בסוף המאה ה־18 נוסף לתמונה גורם ששינה את משמעותו של האי: רוסיה. התקדמותה במרחבי צפון־מזרח אסיה העניקה להוקאידו חשיבות אסטרטגית חדשה. לפתע לא היה זה רק מרחב מרוחק בקצה העולם היפני, אלא גבול צפוני שעלול להיות מאוים בידי מעצמה אחרת.

מכאן קצרה הדרך אל אחד המפנים הגדולים בתולדות האי.

1869: יפן בונה את הוקאידו מחדש

לאחר רסטורציית מייג’י (Meiji Restoration) קיבלה הממשלה היפנית החדשה החלטה להפוך את הצפון לחלק אינטגרלי מן המדינה המודרנית. ב־1869 קיבל האי את שמו הנוכחי והוקם הקאיטאקושי (Kaitakushi), משרד הפיתוח של הוקאידו.

זה היה מפעל עצום של בניית מרחב. הממשלה עודדה התיישבות, פיתחה חקלאות, מכרות ותחבורה והביאה ידע וטכנולוגיות מן המערב. יועצים זרים, ובהם האמריקאי הוראס קפרון (Horace Capron), סייעו בהכנסת שיטות חקלאיות, גידולים, משק חלב ומיכון שהתאימו לתנאי הצפון.

כאן נמצא אחד ההסברים למראה החריג של הוקאידו. בעוד שחלקים גדולים של יפן נושאים בנוף את תוצאותיהן של מאות שנות התיישבות צפופה וחקלאות אינטנסיבית, חלק ניכר מן הנוף המודרני של הוקאידו נוצר במסגרת מפעל פיתוח מתוכנן. השדות הגדולים, משק החלב, רשת הרחובות הסדורה של סאפורו וחלק מן האדריכלות הכפרית מספרים את סיפורה של יפן שביקשה במאה ה־19 ללמוד מן המערב ולבנות לעצמה צפון חדש.

אבל לכל סיפור של “פיתוח” יש גם שאלה: מי שילם את מחירו?

האיינו: הצד האחר של המודרניזציה

מנקודת מבטה של המדינה היפנית, הפיתוח של הוקאידו היה חלק מבנייתה של יפן המודרנית. מנקודת מבטם של האיינו, אותו תהליך עצמו היה כרוך באובדן אדמות ומשאבים, בהגבלות על דיג וציד, בפגיעה בשפה ובמנהגים ובהפעלת מדיניות של הטמעה. משום כך אפשר לראות בשילובו של הוקאידו ביפן בעת ובעונה אחת תהליך של בניית אומה ותהליך של קולוניאליזם התיישבותי.

אולם הסיפור אינו מסתיים במאה ה־19. בעשורים האחרונים חל שינוי משמעותי ביחסה של יפן לאיינו. ב־1997 נחקק חוק לקידום תרבות האיינו, ב־2008 הכיר הפרלמנט היפני באיינו כעם ילידי, וב־2020 נפתח בשיראוי מרכז אופופוי (Upopoy), הכולל את המוזיאון הלאומי של האיינו ומוסדות העוסקים בשימור ובהנחלת התרבות.

אבל גם כאן ראוי לשאול שאלות. מה משמעותה של הכרה שמגיעה לאחר יותר ממאה שנים של הטמעה? מי מגדיר כיום מהי “תרבות איינו אותנטית”? ומה קורה כאשר תרבות ילידית הופכת בעת ובעונה אחת לנושא של שיקום תרבותי ולמשאב תיירותי?

אלה אינן שאלות צדדיות. הן נוגעות בלבו של האופן שבו הוקאידו מספר כיום את סיפורו.

כשהגאוגרפיה הופכת לכלכלה

אחרי ההיסטוריה אפשר לחזור אל הנוף ולהבין אותו מחדש.

השדות הגדולים אינם רק יפים לצילום. הם הבסיס לכלכלה חקלאית יוצאת דופן במונחים יפניים. הוקאידו מחזיק ביותר מרבע מן הקרקע החקלאית של יפן והוא יצרן מרכזי של חיטה, תפוחי אדמה, סלק סוכר, בצל, תירס ומוצרי חלב. משק החלב הוא אולי הביטוי המובהק ביותר לדגם החקלאי השונה שהתפתח כאן.

גם הים הוא מרכיב מרכזי בכלכלה. סלמון, צדפות מסרק, פולוק, קומבו ומוצרים ימיים אחרים מחברים בין נמלי הדיג לבין מפעלי עיבוד מזון, מתקני קירור, מערכות הפצה, מסעדות ושווקים בכל רחבי יפן.

כך מתברר שהחלוקה המקובלת בין חקלאות, תעשייה ושירותים אינה תמיד מספיקה להבנת הוקאידו. החקלאי, הדייג, מפעל הגבינות, חברת ההובלה, המסעדה והמלון יכולים להיות חוליות שונות באותה שרשרת כלכלית.

אפילו יין וויסקי משתלבים בסיפור. תנאי אקלים וחקלאות הופכים למוצר בעל ערך מוסף; המוצר הופך למותג; והמותג עצמו הופך לחלק מן החוויה התיירותית.

מפחם לשבבים

אבל כלכלת הוקאידו אינה רק חקלאות ודיג.

בעבר היה הפחם אחד ממנועי הפיתוח של האי. סביב המכרות קמו ערים וקהילות שלמות. כאשר איבד הפחם את מקומו במשק האנרגיה היפני, נפגעו גם הערים שנשענו עליו. יובארי היא אולי הדוגמה החריפה ביותר לעיר שנאלצה להתמודד עם קריסת הבסיס הכלכלי שעליו נבנתה.

וכאן מתרחש אחד המעברים המפתיעים ביותר בסיפור: מן הפחם אל השבבים.

בצ’יטוסה (Chitose) מוקם מפעל המוליכים למחצה של חברת Rapidus, שנועד לייצר שבבים מתקדמים. השאלה המעניינת מבחינת הוקאידו אינה רק אם המפעל יצליח מבחינה טכנולוגית. השאלה היא האם יצליח להיווצר סביבו אשכול של חברות, ספקים, חוקרים, מהנדסים ומוסדות הכשרה, שיוסיף לכלכלה המקומית בסיס חדש של ידע ותעשייה מתקדמת.

יש כאן גם הד היסטורי מעניין. במאה ה־19 השקיעה המדינה משאבים אדירים כדי להפוך את הוקאידו למרחב חקלאי, תעשייתי ואסטרטגי. במאה ה־21 היא משקיעה שוב סכומים גדולים כדי לנסות ולמקם בו תעשייה הנתפסת כבעלת חשיבות אסטרטגית ליפן. הטכנולוגיות השתנו לחלוטין; הרעיון של פיתוח הצפון כפרויקט לאומי נותר מוכר.

סאפורו והוקאידו שמחוץ לסאפורו

אי אפשר להבין את הוקאידו של ימינו בלי להבין את סאפורו.

מצד אחד ניצבת מטרופולין גדולה ובה מרוכזים מוסדות ממשל, אוניברסיטאות, חברות, מסחר, תרבות ושירותים. מצד אחר משתרעים מרחבים עצומים של כפרים, עיירות חקלאיות ונמלי דיג.

אבל אין כאן פשוט סיפור של מרכז מצליח מול פריפריה נחשלת. דווקא הפריפריה מייצרת חלק גדול מן המזון וחומרי הגלם שעליהם נשענת כלכלת האי, בעוד שסאפורו מרכזת את הניהול, השירותים והמסחר.

המתח הזה הולך ומחריף בשל המשבר הדמוגרפי. אוכלוסיית הוקאידו מצטמצמת ומזדקנת. צעירים עוברים מן היישובים הקטנים לסאפורו או ממשיכים אל מרכזי התעסוקה הגדולים של הונשו. כפרים ועיירות מרוחקים מתמודדים עם סגירת בתי ספר, מחסור בכוח אדם וקושי לקיים תחבורה ושירותים ציבוריים.

השאלה כיצד מקיימים חקלאות, דיג, תיירות ושירותים על פני אי עצום שמספר תושביו הולך ופוחת היא אחת השאלות החשובות לעתידו של הוקאידו.

כשהקור הופך למוצר תיירותי

ורק עכשיו, לאחר שהכרנו את הגאוגרפיה, ההיסטוריה והכלכלה, אפשר להבין באמת את התיירות.

החורף הארוך, שהיה במשך דורות מכשול, הפך לנכס. השלג היבש והאבקתי משך לניסקו (Niseko), לרוסוצו (Rusutsu) ולאתרי סקי אחרים תיירים מכל העולם והשקעות זרות בהיקף ניכר. בקיץ מתהפכת התמונה: האקלים הקריר יחסית מושך יפנים המבקשים להימלט מן החום והלחות של מרכז המדינה.

השדות של פוראנו (Furano) וביאיי (Biei) מראים כיצד חקלאות יכולה להפוך לנוף תיירותי. הרי הגעש מעניקים אגמי קלדרה ומעיינות חמים. שירטוקו (Shiretoko) מציע טבע צפוני פראי. ים אוחוצק מביא בחורף את הקרח הנודד. החלב, הדגים, הסרטנים, הקומבו, היין והוויסקי הופכים את האוכל לחלק מחוויית הטיול. מורשת האיינו מוסיפה רובד תרבותי והיסטורי.

במילים אחרות, רבים מן התנאים שהקשו בעבר על החיים בהוקאידו הפכו כיום לסיבות להגיע אליו: הקור, השלג, המרחק, המרחבים, הטבע והייחוד התרבותי.

הוקאידו כמעבדה של יפן

בסוף ההרצאה נחזור אל התמונה שבה פתחנו: שדה רחב, הר געש מושלג, יער צפוני או גולש החוצה ענן של שלג אבקתי.

עכשיו התמונה כבר נראית אחרת.

מאחורי השדה נמצאת מדיניות הפיתוח של מייג’י; מאחורי שמות המקומות מסתתרת שפת האיינו; מאחורי הרפת עומדת חקלאות שונה מזו של יפן המסורתית; מאחורי השלג נמצא מנגנון אקלימי שהפך לתעשיית תיירות; מאחורי סאפורו נמצאת גאוגרפיה של מרכז ופריפריה; ומאחורי מפעל השבבים בצ’יטוסה חוזרת, בלבוש חדש, השאלה שמלווה את הוקאידו מאז המאה ה־19: כיצד הופכים מרחב צפוני, מרוחק ודליל באוכלוסייה לנכס של המדינה היפנית?

לכן הוקאידו אינו רק יעד יפה לטיול, וגם לא רק “האי הצפוני של יפן”. הוא מקום שמאפשר להתבונן ביפן מזווית אחרת. כאן אפשר לראות כיצד נבנים גבולות וזהויות, כיצד מדינה הופכת פריפריה לחלק מן המרכז, כיצד מודרניזציה יכולה להיות בעת ובעונה אחת מנוע של פיתוח ומקור של עוול, וכיצד טבע, תרבות וכלכלה ממשיכים לעצב זה את זה.

הוקאידו הוא מקום שבו אפשר לראות כיצד גאוגרפיה הופכת להיסטוריה, כיצד ההיסטוריה מעצבת חברה וכלכלה, וכיצד אותה גאוגרפיה שהפכה אותו במשך מאות שנים לשוליה של יפן עשויה להפוך אותו במאה ה־21 לאחד מנכסיה החשובים.

על כל אלה, ועל השאלה הגדולה שמחברת ביניהם – מדוע הוקאידו שונה כל כך משאר יפן? – תעסוק ההרצאה.